מהרש"ל על הש"ס/יבמות/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ע עמוד ב

רש"י בד"ה שבקינן כו' לה אתרומה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ה"ג עד סוף הדבור נמחק. ונ"ב בס"א [אינו] ועיקר:

דף עא עמוד א

גמ' בריש עמוד כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור כל בן נכר לא יאכל בו בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת במעשר ואיצטריך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והני מולין כו' ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו. נ"ב פי' ואף שלא כתב בהדיא דאיירי בישראל אלא בע"כ סתם ערל קאמר ואין חילוק בין עובד כוכבים לישראל אלמא דישראל נמי בכלל סתם ערל הוא ומשני:

דף עא עמוד ב

רש"י בד"ה מעוי צועק כו'. נ"ב לפי' רש"י נ"ל הטעם לפי שהבכיה של התינוק מחמם אותו כאשר מן הטבע וזן אותו ומ"מ אינו דומה לחלצתו חמה וק"ל:

בד"ה הזאה אימת כו' דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר כו'. נ"ב ותימה גדולה א"כ איך היו יכולין ליטהר והלא אח"כ היו צריכין הזאה ג' וז' וא"כ גמרה טהרתם בי"ח לניסן וצריך לתרץ בדוחק דכולי האי לא גזרו שיהא כקבר ממש וימנה ז' ימים אחר הפרישה אלא אפי' יתחילו למנות מקודם ויזו בעשירי ובי"ד בע"פ ודיו ודו"ק:

דף עב עמוד א

גמ' ונולד כשהוא מהול נמחק. ונ"ב נ"ל דל"ג ונולד כשהוא מהול בברייתא וכן ברש"י וכן הטור לא הביאו בטור י"ד וכן נראה דפשיטא דנימול לח' וביום מאחר דמצריכה ליה מילה משום ספק ערלה כבושה שצריך לעולם הטפת דם ברית ועוד הסמ"ג והאשר"י בפרק החולץ מביאין ראיה מהאי ברייתא דחמור גר שנימול שצריך להטיף ממנו דם ברית לכ"ע מה שלא מצינו בקטן שנולד כשהוא מהול וא"כ בע"כ ל"ג נ"ל:

רש"י בד"ה ואב"א כו' ולא היתה חמה כו'. נ"ב פירש ורוח צפונית אינה מנשבת בלא זריחת חמה ודו"ק:

בד"ה בימי בן כזיבא שמשכו עובדי כוכבים באונס. נ"ב פירוש העובדי כוכבים משכו ערלתן של בני ישראל באונס:

בד"ה טומטום כו' ל"א גרסי' מסייע ליה לרב הונא טומטום כו' כצ"ל:

ד"ה ונולד כשהוא מהול עד סוף הדבור נמחק:

דף עב עמוד ב

רש"י בד"ה אנן באכילה כו' בפרה אדומה מרבינן ליה כו' כצ"ל:

בד"ה מותר בהזאה דפרה ערל כו' הד"א:

בד"ה ר"ע כו' מדרבי ליה גבי טמאים כו' כצ"ל:

בד"ה הנך דפסולים באסיפת אפרה פסולים כו' וסוגיא דפרשתא כו' כצ"ל. ונ"ב זה לשון הגמרא אמר עולא כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא וזה לשון רש"י משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא כשתדקדק בה אינך יכול להשוות שיטת הפרשה בשוה שיהיו כל מקראותיה שוין זה עם זה אלא יש בהן שמשמע מקרא זה מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו מה שפסל זה הכשיר זה או מה שהכשיר זה פסל זה ויש בה מקראות משמעות שמתקיימין ממילא משמעותו שהמשמע עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו ולפי סידורן יש לך להבין מהו המוציא מכלל חבירו ומי משמע ממילא ועכשיו דורש והולך את כולה ותו דרשינן בגמ' ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח וגו' איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה והניח להוציא את הקטן כו' ופרש"י איש להכשיר את הזר משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתוב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתוב ואסף את אפר הפרה ה"א אכהן קאי דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להוציא ותו גרסינן ולקח אזוב וטבל במים איש טהור לרבנן איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן ולרבי יהודה איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה ופרש"י ולקח אזוב כו' דכתיב בהזאת מימיה והיא עבודה שאחר הקידוש וא"כ לרבנן דאמרי הקידוש נעשה באותן של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה כדפרשתי לעיל על כרחך איש טהור הכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן וליהוי משמע ממילא דא"כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דאההוא דלעיל מיניה קאי וכי כתבי' למדרש איש ולא אשה ע"כ משמע זה מוציא מיד משמע טהור להכשיר קטן דפסלי בקידוש ולרבי יהודה דאמר אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דעל כרחך ל"ל דמשמע ממילא דא"כ לשתוק מיניה ע"כ לשון רש"י לשם ולא דקדק כאן יפה:

בד"ה דשקיל חד. עפרא הס"ד:

דף עג עמוד א

תוס' בד"ה לימד על כו' דלא בעי כפרה אבל דזב כו' כצ"ל:

בד"ה נכסי כהן כו' לא נתתי למת או ליקח לו כו' כצ"ל:

בד"ה משא"כ כו' מן אבל לענין ערל כו' עד אתי שפיר כו'. ונ"ב כל זה הוא גליון תוס' ונכתב עוד בצדו דאיכא למעוטי פי' מבו דכתיב גבי ערל ודו"ק:

דף עג עמוד ב

גמ' אמר מר אסורין לאונן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואמר מר במסכת מכות הס"ד:

תוס' בד"ה ואוכלין כו' ולעיל כתבתי. נ"ב בריש פרקין:

בד"ה והיכן כו' משמע דאי מזהירין כו' כצ"ל:

דף עד עמוד א

תוס' בד"ה ה"ג כו' שמחוסר כפורים יכשיר בערל כו' כצ"ל:

בד"ה מה לפסח כו' שכן פנ"ק עכ"ס כצ"ל:

דף עד עמוד ב

רש"י בד"ה תרי קראי כו' כפרה היא הס"ד:

בד"ה כיון שמלאו כו' טבולי יום ארוך משעת טבילתן כו' קרבנותיהם למחרת הס"ד והשאר נמחק:

בד"ה מכלל כו' וקדשים הס"ד:

דף עה עמוד א

בד"ה והכתיב כו' טבולת יום ארוך לטומאת כו' כצ"ל:

בד"ה תרי קראי דכתיבי כו' כצ"ל:

בד"ה במים יובא כו' ע"כ לתרומה איירי מדבעי כו' כצ"ל:

דף עה עמוד ב

רש"י בד"ה מידי דהוה כו' ממעי אשה ומוציאו כו'. נ"ב פי' בערוך מחמת חדותו שהוא כקולמוס גורד מפניו ומוציאו:

דף עו עמוד א

גמ' כי מגיירי משרא שרו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מפני שהוא שותת שחמימות התאוה דרך הנקב יוצאת ואין יורה כו' כצ"ל:

בד"ה ומנכתינן כו' ונושכת כו'. נ"ב כמו עיסה הנושכת בחבירתה וק"ל:

ד"ה כהן כשר צ"ל אבל כהן כשר כו':

תוס' בד"ה ממולאי כו' דהוי שחורי ראש כו'. נ"ב כלומר אינם שיבים כדאיתא בנדרים הנודר משחורי הראש אסור בשיבים:

דף עו עמוד ב

גמ' הא לא צריכא ליה ותיפוק ליה דהא מצרית ראשונה היא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ות"ל דאפילו הוי גיורת הא הויא מצרית ראשונה ואסירא ליה משום חתנות כצ"ל. ונ"ב זה פי' התוס' אבל לשון הקונטרס כמו שכותבין התוס':

בד"ה והא אנן כו' הך מתניתא הך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מנימין גר כו' וכתיב הילילי כו' כצ"ל:

דף עז עמוד א

גמ' הכא תרגמו כל כבודה בת מלך פנימה כו' כצ"ל. ונ"ב אין הפשט שבנות מואב ועמון לא היו יוצאות שהרי דרכן ליצא מן הבית אפילו לזנות וחלילה לומר עליהם כל כבודה וגו' ועוד מאי מעליותא דשרה אמנו וק"ל אלא ה"ק מה שלא קדמו לנשים היינו משום שבנות ישראל לא היו יוצאות כלל מן אהליהן ודרך לקדם על המינר של חיל וק"ל:

שם שתי מקראות הללו כו'. נ"ב פירוש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית נ"ל. (עיין במהרש"א):

דף עז עמוד ב

רש"י בד"ה גיורת מכנה ממכונה. נ"ב פי' מבסיס שלה וק"ל:

בד"ה מאי שני כו' צ"ל ומאי שני:

בד"ה פוק תני לברא דמאי כו' עמונית ובנה כו' לקהל נמי דהא כו' :

דף עח עמוד א

רש"י בד"ה כחייבי כריתות כו' סריס מיבם את כו'. נ"ב לא נ"ל כלל דפשיטא דאסור לכ"ע דהא חייבי לאוין לאו בני יבומי נינהו ועוד עדיין לא ידעינן דאיירי מתני' אפילו לענין יבומי אלא עד לקמן דאוקי בגיורת אלא נראה לגרוס חולץ וק"ל. בד"ה ונתנו גט כו' לה גט הס"ד:

תוס' בד"ה ואיידי כו' אפילו לייבם נמי שרי. נ"ב פי' מאחר שחולץ דהא סריס חמה לכ"ע כשר לבא בקהל בשלמא אם אינו חולץ לא קשה מידי אע"ג שמותר לבא בקהל מ"מ אינו חולץ ואינו מייבם דשמו מחוי ודו"ק:

בא"ד אגב דבעי למימר לא חולץ כו' כצ"ל:

דף פ עמוד א

גמ' י"ב ויום אחד עד בן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מבת י"ב צ"ל מבן י"ב:

דף פ עמוד ב

גמ' שעריו וצפורניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו כו' כצ" ל. ונ"ב כן ראיתי בתוס' דשבת וכן גרס הרי"ף:

תוס' בד"ה כיון כו' לתלמודא דבתרתי פליגי כו' כצ"ל:

בד"ה עד שיהא כו' ועושה כיפה יחלוץ ויבם כו'. נ"ב לאו דוקא דהא פשיטא מעשה קטן אינו כלום לפטור אותה לשוק אלא אייבום קאי ודו"ק:

בא"ד קטן שיש בו כו' כצ"ל:

בא"ד אבל ספק סריס הוי. נ"ב פירוש שמא לא יביא עד רוב שנותיו וא"כ בכלל סריס הוא ודו"ק:

בא"ד מכ' ועד קודם כו' כצ"ל. ונ"ב לאו דוקא אלא אפילו מכ' קאמר ודו"ק:

דף פא עמוד א

רש"י בד"ה ה"נ כו' ואין מאכילין בזמן הזה בחזה ושוק נמחק:

תוס' בד"ה ואין מאכילה חזה ושוק כו' דאקראי ולא איתחזיק כו' בתרומה ובחזה ושוק כו' דקאמר בברייתא שלא הכריעו כו' כצ"ל:

בד"ה מאי היא כו' דאמר את שדרכו כו' כצ"ל:

דף פא עמוד ב

גמ' וחלפי. נ"ב רש"י פי' בשם בעל הערוך צלעות תרדין והרמב"ם פי' מה שמחליפות וצומחות ע"ש:

שם וקולסי. נ"ב רש"י פי' בריש ביצה קולסי כרוב קלחי כרוב הגדלות עם העלין וכרוב של א"י היה גדול כאילן והרמב"ם פי' קולסי כרוב עיקר כרוב ר"ל הגדל מהן ע"כ:

תוס' בד"ה כולו כו' דלניידינהו דגזרינן שמא יבואו י' בני אדם בבת אחת כו' כצ"ל. ונ"ב ותימה היא בעיני הלא מסקינן לשם בהדיא וליכבשינהו כי היכא דניידו ודוקא אבעלי חיים הוא דפריך שיכוף אותם שינודו ואחר כך אמרינן כל דפריש מרובא קפריש ואף לשם פירשו התוס' וכגון שלא בפנינו פירשו ממקום קבוע אבל אם פירשו בפנינו היו אסורים כאילו לקחו בידים כו' ועוד מה שמסיק לשם שמא יבואו עשרה בני אדם כו' אינו עומד כן במסקנא אלא משום דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ודו"ק:

בא"ד מגוף האיסור דאסור בשתייה כו'. נ"ב פירוש לפי שגבי יין נסך אף דבטיל איסור שבו דהיינו יין נסך משום איסור עבודת כוכבים ובטיל ברוב מ"מ לא גרע ממגע עובד כוכבים ואסור בשתייה וכן פי' הרא"ש בסוף פרק כל הצלמים משום הכי לא מועיל האי ביטול ברוב ולהוליך הנאה לים המלח אלא להתירו בהנאה משא"כ בערלה וכלאי הכרם היכא דשרי בהנאה שרי אף באכילה א"כ יהנה מגוף האיסור ודו"ק:

דף פג עמוד א

תוס' בד"ה לדברי האומר כו' עלתה לו שנה כו'. נ"ב פי' כשיגיעו תשרי נחשב לו שנה שנייה לערלה וגם מותר לקיימה כו':

דף פג עמוד ב

רש"י בד"ה ורבנן כו' אנדרוגינוס הס"ד:

בד"ה שלא כדרכה מנא לן בין למר בין למר לביאה כו' כצ"ל:

בד"ה מוקצה כו' לע"ז הס"ד:

תוס' בד"ה אמרי בי רב כו' אמר רב המנונא אמרי בי רב כו'. נ"ב ואמרי בי רב הוא בני ישיבה של רב ואינו רב הונא כלל אלא כשתמצא אמרי בי רב לחודא שהוא רב הונא מבני ישיבתו של רב ודו"ק היטב:

בד"ה לא לכל כו' דגרסינן התם דתנן כדגריס כו' כצ"ל. ונ"ב פי' והיא משנה במס' תמורה ואיירי בבכור שמערימין עליו ואמר אם זכר יהא עולה ואם נקבה שלמים כו' כמו שפי' בפנים ודו"ק:

בא"ד שאין להוכיח ממנו. נ"ב פי' אי איירי בבכור או לא. (עיין במהרש"א):

בד"ה מטמאין כו' ור"י בזבחים בפ' חטאת העוף כו' כצ"ל:

בא"ד והתם נמי מפרש כו'. נ"ב פי' במשנה דלעיל מניה קתני הכי כל שפסולו בקדש כו' ופי' רש"י שבאתה לעזרה בהכשר ונפסלה עכ"ל א"כ משמע להדיא שטריפה אינה בכלל זה שהרי לא באתה בהכשר לעזרה ולא ממעטינן אלא מלק בשמאל או בלילה או שחט קדשים בחוץ וחולין בפנים שאינם מטמאין בבית הבליעה אבל מלק בסכין או מלק קדשים בחוץ וחולין בפנים או מלק תורים ובני יונים שלא הגיעו זמנן או נסמת עינה ונקטעה רגלה מטמאין בבית הבליעה שלא באתה בהכשר כלל לעזרה דהוי כמליקת חולין כדאיתא להדיא במתני' וגם הרמב"ם פירש במשנה שהפסול תלוי בקדש כלומר במעלת הקדש כו' וא"כ ג"כ טריפה אינה בכלל ואפילו לפי מה שפירשו התוס' כל שפסולו בקדש פי' אע"פ שפסול מ"מ תמצא לו הכשר במקום אחר בקדש ואם כן טריפה נמי תמצא הכשרו בקדש כגון מליקה שהיא טריפה וכשרה בקדש הלא התוס' גופייהו מחלקים דלא שייך לומר כן שהרי מצותה בכך אי נמי לא ילפינן טריפה ממליקה שטריפה פסולה קודם שחיטה ממליקה שאינה אלא בשחיטה גופה ועוד הלא אותה משנה מסתמא ככ"ע אתי ולא כר"מ לחודיה דפליגי עליה רבי יהודה ור' יוסי ואמרו מטמאין וכן הלכה על כן נ"ל לפרש דה"ק בשלמא טריפה לא קחשיב דפליגי ביה אבל הא קשיא למה לא קחשיב הכא מלק בסכין וכה"ג שמטמאין בבית הבליעה לכ"ע כדפריך ומשני דאותם הפסולים הנאמרים במשנה דהתם אינם דומין לפסולין דחשיב הכא שתלויין כולם במה שאינם ראוים כלל אבל התם רובן ראוין רק שפוסל אותם בעצמו כגון שמלק בסכין וכה"ג והעיקר שבא לחדש התם ההפרש שיש בין פסולו בקדש לאין פסולו בקדש וק"ל:

דף פד עמוד א

תוס' בד"ה רבי אליעזר כו' דאין מטמא בגדים וכן בההיא דלא קדושין ולא כו' כצ"ל.

סליק פרק הערל