חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ע עמוד א[עריכה]


מתני': הערל. פירש"י ז"ל כהן שמתו אחיו מחמת מילה ואיכא דקשיא לי' והא בגמרא (דף ע"א) בעי רמי בר חמא בקטן ערל ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא והא נמי ערלות שלא בזמנה היא דלאו בר ממהליה הוא.

ושמעתי שרת"ם ז"ל היה מפרש ערל שמחמת פחד מיתה לא מל ולפי שראה אחרים שמתו מחמת מילה או שמת לו אח א' מחמת מילה ולפיכך לא מל והיינו דאמרינן לקמן בפ' נושאין (יבמות דף ק') דערל מינס אניס ומ"מ בר ממהליה הוא אבל מתו אחיו מחמת מילה בתרי זמני או בתלתא זמני הוחזקו ואסור למול הילכך אין ערלות מעכבת בהן ואי קשיא טומטום נמי יאכל בתרומה דהא לאו בר ממהליה הוא [יש לומר שאני התם שאפשר לו ליקרע ובר ממהליה הוא] וכן בקטן שאחזתו חמה כיון שאם חלצתו בר ממהלי הוא לאו ערלות שלא בזמנה הוא.

והא לישנא לא דיקא דהכי אשכחן בירושלמי תמן תנינן קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא שמואל אמר אפילו אחזתו חמה שעה אחת ממתינין לו שלשים יום ואותן שלשים יום מהו להאכילו חלבה של תרומה ולהאכילו שמן של תרומה בשמעינה מן הדא הערל והטמא לא יאכלו בתרומה ר' אחא בשם ר' תנחום בר חייא אין ערלה אלא משמיני והלאה וכן כל שלשים יום אסור להאכילו חלבה של תרומה ולסוכו שמן של תרומה.

ונראה שכך פירושו: אחזתו חמה מהו להאכילו שמן של תרומה כיון דלאו בר ממהליה הוא לא מעכבא או דילמא לא שנא ת"ש הערל דמתניתין דסתמא בשמתו אחיו מחמת מילה קא מיירי דאנוס ולאו בר ממהליה הוא אפילו הכי אסור לאכול בתרומה ר' אחא בשם ר' תנחום אין ערלה אלא משמיני ואילך אבל לאחר שמיני בין באונס בין ברצון ערלה היא ומעכבת מלאכול בתרומה, וזה סיועא לדברי רש"י ז"ל ועיקר.

גמרא: ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות הערל. כלומר כטמא כדאמרינן משום האי טעמא דערל פסול מלקדש ואסור במעשר וכן פטור מן הראיה ואי קשיא לר' עקיבא ערל דכתב רחמנא בפסח ל"ל הא מרבינן ערל כטמא וטמא בפסח מיכתב כתיבא איכא למימר אי לא כתב רחמנא בפסח ערלות דפסיל מנא לן ואי משום איש איש הוה מוקמינן לי' למילתא אחריתא אבל כיון דכתביה בפסח נתן לדרוש מעתה לרבות אף בתרומה ובכל מקום כטמא והא דאמרינן בסדר תעניות (דף י"ז) ובמסכת סנהדרין (דף כ"ב) דבר זה לא מתורת משה למדנו עד שבא יחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבואו אל מקדשי לשרתני אליבא דר' אליעזר אתמר דרבנן נמי הכי סבירא להו אבל לר' עקיבא דמרבי לי' לערל מטמא מתורת משה רבינו למדנוה.

משום דהוי ליה תושב ושכיר מיפטר ליה מפסח. והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל וכו'. איכא למידק ואי נמי קני ליה רביה קנין גמור מי מיפטר והא קיימא לן דנשים ועבדים חייבין בפסח והראב"ד ז"ל מתרץ משום דאיכא למאן דאמר בפסחים (דף צ"א) נשים בראשון רשות וה"ה לעבדים דפטורין משום הכי אמר דלא קני לי' לעבד עברי קנין גמור שיפטר מפסח כעבד כנעני מ"מ לישנא דקרא דאמר לא יאכל בו לא ניחא דהא אפי' בכנעני רשות הוא ואינו אסור בו כערל ובן נכר אלא אלומי אלים לקושיא בהא לומר שאפילו לפטרו אי אתה יכול שמא תאמר לא יאכל בו אלא אם כן הוא רוצה ואין הדבר עליו חובה ואפי' למאן דאמר בראשון רשות כ"ש לומר שיהא אסור בו וכ"ש לדברי האומר בראשון חובה.

ולשון אחר בתוספות לא יאכל בו בשנתמנה על הפסח מעצמו אלא א"כ מנהו רבו או שאמר לו רבו צא ושחוט עליך את הפסח ולישנא קמא דיקא מלישנא דגמרא דקאמרינן איפטר ליה מפסח.


דף ע עמוד ב[עריכה]


והא דאמרינן שרי חד אלמד וחד אמלמד. אי קשיא, הוי ליה הכא תושב והכא שכיר ומאי ג"ש אמרו בתוספ' הא חד ענינא הוא כדתנא דבי ר' ישמעאל (לעיל יבמות דף י"ז) ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה.

השתא דאמרת בו לדרשא. כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו ל"ל בו ערלות פוסלות ואין ערלות פוסלות במעשר בו בן נכרת פוסלת ואין בן נכרת פוסלת במעשר. הכי איתא במקצת נוסחי, וגרסא משובשת היא, דהא בהך שמעתא גופא בסמוך אמרינן ממנו ממנו ל"ל לכדרבא אמר ר' יצחק דאמרי לקמן (יבמות דף ע"ד) ערל לא יאכל במעשר.

ואיכא דגרסי: כל בן נכר לא יאכל בו ל"ל בו בן נכרת פוסלת ואין פוסלת במעשר תושב שכיר לא יאכל בו וכל ערל לא יאכל בו ל"ל בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור כלומר להכשירן כולן במצה ומרור ולא נהירא דאף בן נכר נימא להכשירו במצה ומרור ועוד תושב ושכיר היינו עכו"ם ובכלל ערל ובן נכר הוא כדאתמר לעיל אלא לאפנויי.

ואיכא דגרסי: כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו ל"ל בו בן נכרת פוסלת ואין פוסלת במעשר כלומר חד לגופיה וחד לדרשא וכדאמרינן לקמן (שם) גבי תלתא ממנו ולישנא דוקא כל בן נכר לא יאכל בו ל"ל בו בן נכרת פוסלת ואין בן נכרת פוסלת במעשר כל ערל לא יאכל בו ל"ל בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור [דחייב לאכול אבל בן נכר פשיטא דחייב לעשות תשובה ולהכשירו ל"צ קרא דליכא קדושה במצה ומרור] אבל תושב ושכיר כיון דלאפנויי אתא איידי דכתב תושב ושכיר כתב נמי בו כדאמרינן לקמן גבי תלתא ממנו, וכן גרסת רש"י ז"ל.


דף עא עמוד א[עריכה]


והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה וכו'. פירש"י ז"ל מותר בערלי ישראל לענין נדר מולים הם דהלך אחר לשון בני אדם ישראל לא קרו ערלים ועכו"ם לא קרו להו מולים וקשה לן כיון שערלי ישראל בנדרים מולים הם ולענין שאר אסורין שבתורה ערלים מולי עכו"ם נמי דלמא מולים הם לדברי תורה אבל הם ערלים לנדרים מפני לשון בני אדם ואיכא למימר הכא קרא כתי' שערלה קרוי על שם העכו"ם אע"פ שהם מולין שנאמר כי כל הגוים ערלים ואע"פ ש יש מהן אומות שמולים כגון ערביים וגבעונים וכן כיוצא בהן.

הא דבעי ר' חמא בר עוקבא ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא. בערלות דגופיה מבעיא ליה ומעיקרא קס"ד למפשט ליה מדתניא זכריו כשעת עשיה וכו' וכיון דמילת זכריו ועבדיו מעכבת שלא בזמנה כ"ש דגופי' ואמר רבא ותסברא בערלות דלאו בגופיה ושלא בזמנה מעכבא המול לו כל זכר אמר רחמנא והאי לאו בר ממהלי' הוא ואפילו לר' חמא לא מבעיא ליה אלא בדגופי' משום דכתיב כל ערל סתמא אבל בזכריו ועבדיו לא.

ופריק לה בשחלצתו חמה. ורב פפא מוקים לה דכאיב ליה עיניה לינוקא ושמעינן מינה דאפילו משום כיבא דינוקא בעלמא דחינן לה למילה ולא תימא שאני עינא משום דשוריקי דליבא בעינא תלו כדאתמר בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ח) דכאיב להו כל דהו משמע ולאו דאיכא בי' סכנתא אלא שאם ימול מתוך כאבו יבא לידי סכנה וה"ה לכיבא דידא ודלועא ושאר גופא וכך כתב גאון וכך ראיתי כל תינוק שהוא מצער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא ואם מחמת חולי כבר שנינו אפילו חלצתו חמה נותנין לו ז' ימים להבראתו [אלא ודאי] מחמת דבר [אחר] כדתניא (חולין דף מ"ז) אמר ר' נתן פעם אחת וכו' הילכך כל קטן שהוא בצער או כחש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא.


דף עא עמוד ב[עריכה]


ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים. פירש"י ז"ל שהיו טמאים שקברו אבותיהם מתי מדבר ואע"ג דתני באיכה רבתי שהן עצמן היו יוצאין לחפור וקוברים את עצמן אי אפשר שלא האהילו החיים על המתים אי נמי טמאי מתי עכו"ם היו מכמה מלחמות שנצחו כגון סיחון ועוג ומדין שהן מטמאין במגע ומשא שנאמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו והאי דלא אייתי האי קרא משום דמי יימר שקבלו הזאה כשהן ערלים מיד הא תתחטאו קאמר להו לומר שצריכין הזאה אם אפשר מיד כגון מולי' שבהן מיד אי לא אפשר לכשיהי' אפשר להזות יזו.

והרב אב"ד ז"ל כתב כך איכא למתמה טובא אמאי לא אייתי ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו וערלים הוו דבההיא שעתא כבר כלו מתי מדבר שהרי בשנת הארבעים הי' משמת אהרן ונתכהן אלעזר ויש שמתרץ דילמא פחות מבן כ' או יותר מבן ס' היו שלא נגזרה עליהם והיו מולין ואית דבעי מימר דממדין לא מוכחא מילתא שפיר דדילמא האי דכתיב תתחטאו ראויין לקבל הזאה קאמר כשתהיו נמולין ולא עכשיו כשאתם ערלים.

הא דאמרי' לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו דכתיב בעת ההיא. אי קשיא, והא כתיב אלה המצות אין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה לא קשיא דמשה נצטווה וכך אנו אומרים לא ניתנה לעשות פריעת מילה אלא ליהושע ולא לאברהם ואע"ג דאמרינן בבראשית רבה הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן אומר את בשר ערלתו אלא לאברהם ע"י שנתמעך ע"י אשה בשר ערלתו אבל ישמעאל שלא נתמעך ע"י אשה את בשר ערלתו ופירש"י בפי' התורה דישמעאל הצריך ליפרע מילה יש לומר לא נצטווה עליה אלא כענין שאמרו קיים אברהם אבינו עירובי תבשילין ומ"מ בסוף מ' שנה נצטווה משה עליה בערבות מואב דאי ס"ד מעיקרא הוו להו ערלים והאיך אכלו פסח וקדשים א"נ על פי הדבור נצטוו עליה לעשותה בכניסתן לארץ שעכשו אינן מלין.

והאי דאמרי' מאי שוב ומאי שנית אלא לאקושי סוף מילה לתחילת מילה כו' אף סוף מילה מעכבת דהיינו ציצין המעכבין [ולקמן (יבמות דף ע"ב) דרשינן מהמול ימול ציצין המעכבין] אלמא לאברהם אבינו נתנה איכא למימר התם ציצין דמילה הכא ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבא כך תירץ רבינו תם ז"ל ויש אומר דלישנא דקרא מתרץ מאי שוב ומאי שנית אבל לאו לחדותי מידי במצות מילה אתא קרא [ולעולם בציצין דמילה] כדאמרינן [לקמן] ודילמא הנך דלא מהול כלל. כלומר וקרא להזהיר עלי' בשעת מעשה אתא.

מאי טעמא לא מהול. איכא דקשיא ליה אי לא מהול כלל קדשים היכי אכלי ועוד שהרי בשר תאוה נאסרה להם ומדרש אגדה ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נימולין היו שלא כתקנן והיו כורכין הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב לא מלו וכשבאו לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל ערלות ועשה אותן גבעה גדולה לכך נאמר אל גבעת הערלות ועוד אמרו באגדה בפרק י"א כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנאמר מי מנה עפר יעקב מכאן התקינו שיהו מכסין את הערלה עם הדם בעפר הארץ מכל הני משמע דמהול.

ואיכא למימר קדשים לא תיקשי שאותן שיצאו ממצרים שהיו מולין היו אוכלין אותן ואף על פי שלא פרעו לא ניתנה פריעת מילה אלא ליהושע כדפרישית ובשר תאוה שמא הותר לערלים כיון שלא היו יכולין להקריבם שלמים א"נ בשר נחירה אישתרי להו אי נמי אכלי בשר צבי ואיל ועופות כגון שליו שהי' להם שאינן קרבין לגבי המזבח שלא נאסרו כלל כדאיתא במסכת חולין (דף י"ז) ומדרשי אגדה י"ל שהוציאו ערלותיהן ממצרים או ערלות של אותן הנולדים קודם נזיפתן ראה אותו רשע ומה שאמרו וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני והלא היוצאים ממצרים נמולים היו ואי משום בנים הנולדים עד שעמדו על הר סיני קודם נזיפתן הי' ונמולו, מיהו ללישנא דלא נבדרו ענני כבוד משעת יציאתן ממצרים לא מלו.

ואיפשר שזו היא קושיתו של רבי ישמעאל ולא אתיא כשמעתי' דהכא משמע דאותן היוצאים ממצרים לא נפרעו והנולדים במדבר לא מלו כלל ולר' ישמעאל כל הנולדים נמי מלו ולא פרעו ולפיכך אמר ר' ישמעאל שלא היו כערלים לפי שמילתן כתקנה אלא שלא היו פורעין שעדיין לא נתנה פריעת מילה.


דף עב עמוד א[עריכה]


ופי' נזופין היו. מדיבת מרגלים שלא נתנה למחילה. אבל רש"י ז"ל פי' ממעשה העגל ואינו נכון שהרי נמחל והשרה שכינתו בתוכם לאחר מיכן וצוה על המשכן ועוד שהרי בשנה שניה עשו פסח ואי אפשר שלא היו להם ערלים הרבה שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו ואיפשר שהיו מיעוט ולא עשו פסח ולפי שכבר היו מוזהרים ממצרים כל ערל לא יאכל בו לא באו לישאל למה נגרע ולשון ראשון הגון.


דף עב עמוד ב[עריכה]


ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה מותר בפרה ערל וכו'. איכא דקשיא ליה וליפריך מחוסר כיפורים יוכיח שמותר בנגיעה דתרומה ואסור בפרה כדתניא לקמן (יבמות דף ע"ד) וליכא למימר ההיא יוסף הבבלי היא ולא סבירא לן כוותי' חדא דהא לההיא ברייתא גופא אמרי' לקמן (שם) [ניתני] ערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר ועוד הך ברייתא דמוקמינן בסמוך כר"ע על הספק לוקמה כיוסף הבבלי בודאי אלא ק"ו דידן אליבא דכולי עלמא הוא וקשיא מחוסר כיפורים יוכיח ואיכא למימר לאו ק"ו דוקא הוא אלא כדאיתמר לישנא קמא מידי דהוה אטבול יום דכיון דלא אשכחן איסור לערל אלא לתרומה ולא לפרה ומצינו כיוצא בו שפסול בתרומה ומותר בפרה אין דנין זה על זה להחמיר אלא למידין דין נגיעה מנגיעה ואין למדין ממחו"כ בהוכח ואיכא למימר אנן הכי קאמרי' ערל שמותר בנגיעה דתרומה ושאר קדשים אינו דין שמותר בפרה ואל יוכיח מחוסר כפורים שאסור בנגיעה דקדשים, זה תרצו בתוספות.

ולא והא קתני הערל והטמא פטורים מן הראיה. התם משום דמאיס כלומר ואפי' רבנן מודו ביה וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות שבפרק ראשון של חגיגה (דף ד') העמידוה כר' עקיבא משום דמרבי ערל כטמא ולא איתמר התם הך לישנא דרבא כלל.

חוץ מחרש שוטה וקטן. פירש"י ז"ל משום דכתיב איש ולא קטן וליכא הכי בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ו) אלא איש לרבות את הזר טהור לרבות את האשה והניח מי שיש בו דעת להניח פרט לחרש שוטה וקטן ור' יהודה דמרבי קטן ומפיק אינך משום דקטן אתי לכלל דעת וקרינן בי' והניח טפי מחרש שוטה.

הוה אמינא עד דשקיל חד ויהיב חד. פירשו בתוס' דלאו דוקא שקיל חד ולא תרי דמה טעם למעט כן אלא שקיל חד ויהיב ההוא גופא קאמרי' להכי כתי' ולקחו ונתן דהא ההוא חד שני דלקח אינו נותן ש"מ אחד נותן ואחד לוקח כשר ולשון הגמרא נוטה לפי' ר"ש.


דף עג עמוד א[עריכה]


או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף.ואיכא למידק במאי יליף אי בג"ש אפילו קל מחמור נמי ואי בק"ו ודאי קל מחמור לא ילפי' ואיכא לפרושי דהיינו בעיין בג"ש גמרי' או בק"ו ופשטו להו בג"ש ולאיסורא ור' יצחק נמי דאמר לקמן (יבמות דף ע"ד) ערל אסור במעשר בג"ש יליף לה אי נמי מיבעיא לי' ג"ש אי מופנה אי לא מופנה בתוספות.

הא דתניא התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה. פירוש טמא האוכלה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ואף בכורים נמי דהא אקרו תרומה ואי קשיא מעשר נמי הא איתקש לבכורים ונתחייב בטומאת הגוף מיתה י"ל מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקים הם זה מזה ולא גמרי' מאהדדי כלל והקישא לשאר מילי אתאי ובתוס' מתרצים מיעט רחמנא בו ולא במעשר והכי איתמר בפרק יש מותרות (יבמות דף פ"ו) לגבי מעשר ראשון [לר"מ].

ונכסי כהן. לא גמרינן ממעשר דהני מתנות כהונה והאי ישראל זוכין בו משולחן גבוה.

רחיצת ידים והערב השמש. לקמן נפקי מקראי דרחיצת ידים מדין טבול יום שהוא שני נפקא לן.

ואסורין לזרים. משום דבעי למיתנ' סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים תנא רישא הכי דאלו משום תרומה עצמה הא תנא ליה חייבין עליו מיתה וחומש כפירש"י ז"ל בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ב) ובסוף פ"ק דחלה שנינו החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ולא קתני התם מה שאין כן במעשר כלל.

ובעל הערוך ז"ל כתב בערוך טען שפירוש אסורין לזרים אפילו אחר פדיה וליתא דהא אמרינן הכא דשייר אין להם פדיון אבל בירושלמי במסכת בכורים פריקו לחצי שיעור נצרכה שאסור לזרים ואין חייבין עליהן חומש.

ועולין באחד ומאה. דתניא בסיפרי את מקדשו ממנו דבר המורם ממנו מקדשו וקשיא לן שהרי ערלה למדה ממנו למאתים שמתוך שכפל איסורה הוכפל שיעורה ואעפ"כ אמרו במסכת גיטין (דף נ"ד) דמדאורייתא חד בתרי בטל ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשילהי פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה ואקשינן התם (דף מ"ז) אא"ב חלה בזמן הזה דרבנן אתי דמוע דרבנן ומבטל דרבנן פי' דכיון דאסורה פטורה מן החלה ואפילו לפי החשבון דלאו עיסתם היא אלא אי אמרת וכו' אלמא דימוע דרבנן הוא.

ויש שדוחקים התם מנתחמצה פריך דהיינו בשיש בה כדי להעלות באחד ומאה ולאו מילתא היא דאת"ל נדמעה דאורייתא כ"ש נתחמצה דהא יהיב טעמא אלא דודאי דרשא דסיפרי אסמכתא דרבנן בעלמא היא והיינו טעמא דלא גמרינן מעשר מבכורים לא' ומאה כפי' בתוספו'.

וטעונין וידוי. פי' אע"פ ששנינו בוידוי וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר בפ"ב דמעשר שני התם מי שיש לו מעשר מתודה על הכל אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עלי' כך מפורש בירושלמי בפרק שני דבכורים.

וחייבין בביעור. פי' לבערו מן העולם כגון ביעור חמץ משא"כ בתרומה אלא שצריך להוציאה מרשותו לקיים בה מצות נתינה וכך שנינו שם במעשר שני כיצד הי' הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום כלומר ושורפין או אוכלין קודם זמן ר"ש אומר הבכורים נתנין לכהנים כתרומה והיינו דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור דמעשר.

ובתוספות מקשים, תרומה נמי תהא חייבת בביעור דנגמר מבכורים דכי היכי דגמרי בכורים מתרומה ה"נ תרומה מבכורים מדאקרו תרומה כדאמרינן בהעור והרוטב (דף ק"כ) גבי משקין היוצאין מהן כמותן ולי נראה דלאו קושיא היא דהכא הכי רבינהו רחמנא לביעור כדתנן בפ"ה דמעשר שני בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר וכו' אלמא לנתינה נתרבית ולא לביעור אחר.


דף עד עמוד א[עריכה]


ומאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא. פי' נ"ל מאן תנא דלית ליה הך ברייתא דאוקי' כר' עקיבא ופליג אדקתני מחוסר כפורים אסור בפרה אבל מה שפירש"י ז"ל מאן תנא דאכשר ערל בפרה האי תנא הוא דכי היכא דפליג במחוסר כפורים איכא למימר נמי דאיהו ניהו דפליג בערל, אין פי' זה מחוור מכמה טעמים פשוטים.

ואימא ליקח לו ארון ותכריכין. פירוש ושוה בחיים ליקח לו חלוק ונימא דמעשר שנטמא מותר ליקח ממנו חלוק וטלית ואע"פ שבטהור אסור ודחי' אמר רב הונא ממנו מגופו אבל ארון ותכריכין בין בחי בין במת אסור והכי איתמר התם בירושלמי במסכת מעשר שני פ"ה מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר זה אפילו לחי אסור ומיהו בסיפרי פליגי בה תנאי דתניא התם ולא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר"א [אמר ר"ע אם לחי אסור כ"ש אצ"ל למת אלא מה ת"ל למת שלא נתתי אפילו בדבר טהור] וכן שנינו במשנת מס' מ"ש פ"ה ולא מסיים בה דברי ר"א ומשמע דלאי מותר ליקח לו חלוק וטלית ופלוגתא היא ואיכא לפרושי דמתני' וכן ר"א נמי לא דרשי הא לחי דומיא דמת שרי אלא לא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין [וה"ה לחי כל שאינו לגופו] ודתנן התם (במעשר שני פ"ב) מעשר שני נתן לאכילה ולשתיה ולסיכה [דברי הכל] ור' עקיבא פליג עלי' [וסבר הא לחי] והכא בשמעתין ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ר' אליעזר [ולא נוקמי בסיכה] ונדרש אנן הא לחי דומיא דמת נתתי ומהדר אנן [ממנו] מגופו דרשינן [וגבי סיכה גם ר"א מודה דדרשינן הא לחי].


דף עד עמוד ב[עריכה]


מסתברא תרומה עדיפא שכן מחפ"ז. איכא למידק ולימא נמי שכן עולה בא' ומאה וטעונה רחיצת ידים ונפישי להו מהד"ס ט"ב וי"ל חומרא דרבנן לא קתני ורחיצת ידים דרבנן וכן אחד ומאה כמו שפירשתי למעלה ואי נמי ההיא מדאורייתא אכתי שקולין היו וצריך הוא לומר מיתה עדיפא וי"ל נמי דכיון דאיכא מעשר שני שיש בו שוה פרוטה או שהיה לו מעות הראשונות שאינו בטל אפילו באלף משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין כדאיתא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ג) מש"ה לא חשיבא לי' חומרא לא במעשר ולא בתרומה.

והד"ס ט"ב.דהוה לי' לרבויי אסור לבער מהן בטומאה אלא כיון דנפישי לא איכפת לי'.


דף עה עמוד א[עריכה]


דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש ה"א ה"מ דלאו בר כפרה כו' .קשיא לן ולכתוב רחמנא ובמלאת ולא בעי הני ואפשר לומר עד אשר יטהר לגופי' אתא דצריך מנין אחר להתירו ואי כתב רחמנא ובמלאת ה"א ה"מ ביולדת שהותרה מכללה כתב רחמנא ובא השמש וטהר דהיכא דלאו בר כפרה הוא ואכתי קשה פשיטא מי גרע מיולדת דמשהעריב שמשה אוכלת בתרומה דמשום שהותר מכללא לא גריעא מהני דלאו בני כפרה נינהו וכיון שכן ובא השמש ל"ל [ואולי] לומר דאע"ג דבר כפרה הוא ביאת שמשו מטהרתו, ולא דאיק.

אלא הכי איכא למימר: דאי לאו ובא ה"א ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל ובמלואות לא משמע אלא שאינה צריכה להמתין כפרה אבל משמלאו ימי' אעפ"י שלא הערב שמשו טהורה וטעמא דימי מלואות גזירת הכתוב הוא שלא הותרה מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה אבל לתרומה ולמעשר לא להכי כתב רחמנא ובא השמש דאלמא הערב השמש טהרה היא.

איפוך אנא. ואי קשיא לך והיכי אפשר לאסור נגיעה דמעשר והלא אכילה עצמה מותרת איכא למימר התם בשתחב לו חברו בבית הבליעה דבית הסתרים לאו נגיעה הוא כך פי' הראב"ד ז"ל ויש לדקדק אחר טעמו היכן מצינו נגיעה חמורה מאכילה.

שמעתי מפי חכמי' בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. יש מפרשין דלא פליג אדרבנן דאמרי אפילו אחת מהן אלא מודה דנפצע אפילו באחת מהן פסול וכן נקבה אבל אין לו אלא ביצה א' שנטלה לגמרי כשר ומסייעין הדבר שכן מצינו לענין טרפות נטל הטחול כשר וניקב פוסל בו בסומכי' והא דאמרינן לקמן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים או חוטי ביצים דוקא בשניהם אבל כרות בא' מהן היינו ר' ישמעאל והלכה כמותו דלא פליגי רבנן עלי' ועוד דמתני' דכרמא היא וכן נראה מדברי רבינו תם ז"ל דדוקא פציעה אבל לגבי נטילה לא פסיל בביצה א'.

ולא נהירא לי דכל שאין לו אלא ביצה א' מתחלת יצירתו משמע אבל נטלה לא גרע מנפצעה ופסול והוא הדין לנקבה דכל בידי אדם פסול אבל ר' ישמעאל בידי שמים איירי תדע מדמדמה ליה לסריס חמה והוא הדין דאפילו פצוע דכא בידי שמים כשר והא דנקיט אין לו אלא א' הוא הדין לשאין לו כלל אפילו פצוע דכא מתחלת יצירתו בגיד ובחוטי בצים אלא דשכיח נקט ורב יהודה אמר שמואל דמכשיר פצוע דכא בידי שמים ממתני' דכרמא שמע לה והיינו דאמר הרי הוא כסריס חמה וכשר אלמא אינו מוליד ואפילו הכי כשר.

והכי אמרינן בירושלמי תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' ואינו מוליד זהו סריס חמה אמר ר' יוסי שמעתי הלכה כר' יוחנן בן ברוקה וליתנה ידע מן מאן שמעי' אמר ר' אמי לא הוה ר' יוסי שמע ליה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו ורב הונא אמר דו סבר כר"י בנו של ריב"ב אמר ר' יודן בר רבי חנן בלבד של ימין אתא עובדא קמי דר' אמי אמר לה אין ברתי דאת שרי ליה אלא הוי ידעת דלא מוליד והוה ר' זעירא מקלס לה דו מקיים מלתא על בררא.

אבל רבינו תם ז"ל כתב ומעשים בכל יום דמולידים וא"ת חזר על בניהם מאין הם אתה מרבה ממזרים בישראל.

וגרסינן בירושלמי פצוע בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול הויין בעי מימר מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר"י בנו של ריב"ב ומאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן וכו' שמעינן מינה מ"מ דלר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה בכולן כשר ובידי שמים קתני וקיימא לן כוותה דמתניתין דכרמא היא וליכא בגמרין מאן דפליג עליה ומכשירי' התם כל פצוע בידי שמים ואפילו חסרו ביציו מתחלת יצירתם.

ומצאתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל סיוע לפירוש שכתבתי וכך כתב נכרתו הביצים או א' מהם או שנדוכה או שחסרה או שנקבה ה"ז פסול כל פסול שאמרנו בענין זה שלא היה בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע הכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו שנולד בהן שחין והמחה אותן או כרתן הרי זה כשר לבא בקהל וכן נמי בהלכות גדולות בה' מיאון.


דף עו עמוד ב[עריכה]


הא דאקשי' ותיפוק ליה משום מצרית ראשונה. פירש"י ז"ל ותיפוק ליה דאפילו גיירה מצרית ראשונה היא והיכי קרי ליה חתנות וקשיא לי כיון דתפסי בה קדושי אמאי לא ליקרי ליה חתנות והרי שבע אומות דבגינותן אסירן וקרי לי' חתנות אלא ה"ק כיון דמ"מ אסיר' לי' מנא ליה שגיירה ומה הועיל בתקנתו אלא כשהיא עכו"ם וקרי ליה חתנות.

וכי תימא הנך אזדו והני אחרינא נינהו. פירש"י ז"ל שנטבעו בימי משה וישראל על ים סוף וכי מזהיר רחמנא אערב רב קא מזהיר והתניא מניחין גר מצרי וכו' ואיכא למידק אשמעתין והלא עלה סנחריב ובלבל את כל העולם כדאמרינן בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ח) גבי יהודה גר עמוני אמר לו רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן עומדין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכבר נמצא דתני עלה בתוספתא במסכת קדושין אמר לו ר' עקיבא מטעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את האומות לא עמונים ומואבים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד משפתות נושא אחת מכל כלומר וכולן מותרין לבא בקהל.

ובהלכות גדולות כתוב דשאני מצרים דחזרו דכתיב מקץ ארבעים שנה אשיב שבות מצרים. וא"ת התם במסכת ברכות אמרו והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו אמר לו ר' יהושע ושבתי את שבות עמו ישראל ועדיין לא שבו משמע שאם שבו אסורין והלא כבר נאמר במצרים מקץ ארבעים שנה אשיב את שבות מצרים וזאת קושיא היא על התוספתא שכתבנו אלא שזה הכתוב על גלות מלך בבל כתוב ביחזקאל וכבר נתבלבלו מגלות סנחריב ואותן שהגלה נבוכדנצר מתערובת העמים שהיו שם הם ומ"מ נקראו מצרים על שםהעיקר ועל שם הארץ וכן עמון ומואב מימות סנחריב נתבלבלו וכן בל העולם כדכתיב ואסיר גבולות עמים.

ושוב ראיתי בתו' של מסכת מגילה (דף י"ב) שהביאו תשלום הברייתא השנוי' בפ' תפלת השחר ואמרו שכך היא שנוי' במסכתא ידים בו ביום עמד יהודא גר עמוני לפניה' עד אמר לו ר' יהושע והרי כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל כשם שאלו לא שבו כך אלו לא שבו אמר להן יהודא גר עמוני אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי זקן מותר אתה לבא בקהל אמר לו ר"ג גר מצרי כיוצא בזה אמר לו למצרים נתן להם קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן הגוי' אשר נפוצו שם והתירוהו לבא בקהל ע"כ והרי שתי הברייתות חלוקין בדין גר מצרי.

והטוב והנכון בעיני בזה הענין הוא שנאמר סנחריב בלבל את כל העולם מקצת האומות הי' מגלה גלות שלימה ומושיבן בארץ אחרת כמו שאמר עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ומושיב אחרים בארץ שגלו ממנה כמו שעשה בעשרת השבטים שנאמר ויבא המלך אשור מבבל ומכותה ומעזה וגו' ומקצת העמים הי' משאיר בהם מדלת הארץ ומושיב עמהם מאומות אחרות ולכך נתבלבלו כל האומות בין אותן שגלו לגמרי בין אותן שנשארו מהן בארצם לפי שנתערבו בעכו"ם שהושיב עמהן אבל נבוכדנצר מחריב והרגן ומשאיר והיינו דאמרי' בא סנחריב ולא בלבל ובא נבוכדנצר ולא שטפה וכן בכל מקום תולה בלבול בסנחריב והיינו דכתיב ואסיר גבולות עמים דהגבולות הסיר מכל האומות עמון ומואב לא הגלה אותן סנחריב אלא שהחריב מקצתן דכתיב בהו בישעי' בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב ושאר מעט מזער לא כביר הרי שנשארו מקצתן שלא גלו כלל ובהם נאמר בנבואה של נבוכדנצר שאנן מואב מנעוריו ובגולה לא הלך אלא לפי שהביא סנחריב אחרים והושיבן באותן מקומות שהחריב כדרך שעשה בכל העולם לפיכך כל גר שבא מארץ בני עמון ומואב מותר לבא בקהל ורובן מאותן עממים וכל דפריש מרובא פריש מ"מ יש בהן שהיו במקומן מעולם אפילו לאחר נבוכדנצר וכדאמרי' עמון ומואב שביבי בישא דירושלים הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו וכו' ואפשר [עצתם] [כהא דאמר במגילה זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו] שהי' לאחשורוש לבדוק במוחזקים וליקח עצה מהם ואיפשר שהעמידו בדברים על הפסוק הזה. וראיתי בהגדה של מגילת אסתר [אסת"ר פ"ד] אמרו לו אדונינו המלך כשהיינו בארצנו היינו שואלין באורים ותומים ועכשיו מטולטלין אנו וקראו לפניו המקרא הזה שאנן מואב מנעוריו וכו' אמר לון אית הכא מנהון אמרין ליה קרוביהון הדה דאת אמר והקרוב כלומר יש בכאן מן הקרובים לעיקר ארץ עמון ומואב החריבה שנשארו במקצת הארץ שמא הם מאותן שלא גלו כלל וזה מן הענין שפירשנו.

לפי' לאחר חזרת גלותן לימות המשיח כלם אסורין והיינו דאמרי' בברכות והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו [א"ל ר' יהושע וכו'] ועדיין לא שבו דקסברי ר"ג ור' יהושע דהשבת גלות לאומות לבני משפחה משמע ושבתי את שבות עמון כמו ושבתי את שבות עמי ישראל כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל אלא שהי' ר' יהושע אומר עדיין מתערב במואב עד באחרית הימים כדכתיב בישראל אבל במצרים שנתן קצבה אסורין הן והיינו סברא דברייתא במס' ידים וכך משמעות' דגמ'.

ומיהו [ב]תוספתא דקדושין דר' עקיבא סבר דהשבת גלות דמצרים כיון דבנבוכדנצר כתיב והוא מבולבלין הגלה אותן בבלבולן הן חוזרין הילכך אפילו לאחר חזרתן מותרין וכן בעמון ומואב וכן בכל העולם ובעל הלכות כתב בסברא דר"ג ור' יהושע דגמ' דילן הכי משמע אפילו לר"ע ובירושלמי עוד סברא אחרת אמר לו ר"ע אלא אף אתה השיא לבת גיורת מצרית כדי שיהו ג' דורות מכאן וג' דורות מכאן וגמ' דילן לא תני הכי.

ורת"ם ז"ל אמר דגמ' דילן לא סבירא לי' דמצרי מותר שסנחריב לא בלבל מצרים דכתיב ולא יסף עוד פרעה מלך מצרים לצאת מארצו והוא הגי' ומחק וכי עמון ומואב כמו שכתוב בספר הישר, ולא דאיק כלל.


דף עז עמוד א[עריכה]


הא דתניא עמוני ולא עמונית דברי ר' יהודה. לא קשי' לי' מצרי ולא מצרית דהתם מפרש בהו קרא אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה כדלקמן.


דף עח עמוד א[עריכה]


הא דאמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי שהולד הולך אחר הזכר.טעמא דמילתא משום דחשיב לי' מקום שיש קדושין ואין עבירה הואיל והן עצמן מותרין לבא זה בזה שהולד הולך אחר הזכר והא דכתיב להם אחר פסולן במצרי שנשא בת ישראל וישראל שנשא מצרית מקום שיש קדושין ויש עבירה.

ואקשי' עלה מדר' טרפון דאמר יכולין ממזרים ליטהר דהא התם אין עברה והולד הולך אחר האם שאלו הי' עבד שנשא ממזרת הולד ממזר אלמא בתר אימי' שדינן לי' (וממזר) [ומעבד שנשא ממזרת הולד ממזר] גופ' לא פריך לי' דהתם [אפשר] הולכין בין אחר האם בין אחר האב דכתיב לו הלך אחר פסולו [פי' דהי' אפשר לומר דהוי עבד ממזר אבל באמת לא הוי אלא ממזר דבתר ישראלית שדינן לי'].

והא דרב דימי משמי' דר' יוחנן אמר בנה שני הוי לאו משום דכתיב לו הלך אחר פסולו דא"כ היכי מקשינן עלי' מעובר לאו ירך אמו הוא אלא קים לן דטעמי' משום דבתר אימי' שדינן לי' ועוד דאי משום הלך אחר פסולו לישמעי' מצרי ראשון שנשא מצרית שני' בנה שני שהולכין אחר הזכר ליפסול ומיהו השתא נמי בדין הוא דלימא מצרי ראשון שנשא מצרית שני בנה שלישי הוי דכח דהיתירא הוי עדיף לי' אלא לאיפלוגי אלישנא קמא דרבה בר בר חנה אתא.

והוינן בה מהא דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וכו'. וקס"ד השתא דטעמא דר' יוחנן משום דאם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא כדפרישו לה נמי במסכת תמורה (דף כ"ה) ומפרקי' שאני התם דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה.

ואקשי' טעמא דכתב רחמנא יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן לי' אלא דאמר רבא והא דלא אקשי' עלי' דרבא מדאמר ר' יוחנן הפריש שתי חטאות לאחריות וכו' דאלמא עובר לאו ירך אמו הוא ומשום דאמר לך רבא אלא כאידך דר' יוחנן סבירא לי' דאמר בתר אימי' שדינן לי' משום דירך אמו הוא ומהא דילמא הדר בי' אבל השתא דמתרצי' להו לתרווייהו מקשי מפירוק' לרבא.

ואיכא דאמרי דלאו מדר' יוחנן הוא דמקשי' אלא משום דיוקא דקרא ולאו מילתא היא דהא רבה בר בר חנה ותנא דר"ע דתני מצרית ראשונה לית להו הך דרשא.


דף עח עמוד ב[עריכה]


נתינים דוד גזר עליהן. כתב רש"י ז"ל כדכתיב והגבעוני' לא מבני ישראל המה, כלומר אין ראוין לבא בקהל וכן פירש הא דאמרינן (לעיל יבמות דף ע"ו) ורבנן הוא דגזרו דנתינים דרבנן שדוד גזר עליהן והא דאקשי (לקמן יבמות דף ע"ט) יהושע גזר עלייהו עבדות דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים וכיון שהם עבדים מאליהן נפסלו מלבא בקהל וכן פירש"י ז"ל אף בפרק ואלו נערות (כתובות דף כ"ט) הבא על הנתינה דאסורה כדאמרינן בהערל דוד גזר עליהן ולהאי פירו' הני אמוראי פליגי אדרבה דאמר (לעיל יבמות דף ע"ו) בגירותן הוא דאית להו חתנות.

ורבינו תם ז"ל הקשה מדתנן (במכות דף י"ג) ואלו הן הלוקין וקתני ממזרת ונתינה לישראל וא"ת משום ממזרת נקט לה כדקתני גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"ג דחלוצה דרבנן הוא מי דמי חלוצה מגרושה קא מרבי' לה ומש"ה קתני לה בהדה בכל מקום אבל נתינה לאו מממזרת אתיא למאי הלכתא קתני לה הכי ותו דהתם קתני סיפא גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת ותריצנא בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ס"ט) אינו חייב אלא על אחת מהן וחלוצה דרבנן דמשום דקתני לה ברישא בהדדי גלי בסיפא דלאו דאורייתא ואי ס"ד נתינה לאו דאורייתא ליתני נמי ממזרת ונתינה אינו חייב אלא על אחת מהן ונתינה דרבנן ותנן נמי בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מ"ד) ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב ואתמר עלה בגמ' בעבירה דרבנן לרבי יוסי לא הדר וסוגיין נמי לקמן (יבמות דף פ"ה) אמר רב חסדא ממזרת ונתינה איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא וא"ת אי הכי תקשי לן לרבא דמעיקרא דאמר בגירותן שרו לאו מילתא דכיון דמקרא גופה הדר בי' מאי נידוק עלי'.

לפיכך פי' ר"ת ז"ל שדוד גזר עליהן שעבוד שלא יהי כגרים משוחררים ומיהו עדיפא משפחה דשפחה אין לה קנס לפי שגופה קנוי קנין גמור לאדון אבל נתינה גיורת גמורה היא ואין גופה קנוי ולפיכך יש לה קנס והא דאמרי' (לקמן יבמות דף ע"ט) אין ראוי לידבק באומה זו לאו לשם נשואין קאמר דהא מדאורייתא היא אלא להיות דבקים בהן ובני חורין כמותן כי ההיא דאמרינן בגיטין (דף כ"ו) מהו לאדבוקי בהו שפי' להתגייר ו להדבק בהן והא דאמרינן בימי ר' בקשו להתיר נתינים משעבודם קאמר ואמר להם חלק מזבח מי יתיר ולכשיבנה ב"ה ישתכח שעבוד מזבח ופליגא דר' חייא דאמר חלק מזבח בזמן שב"ה קיים אסור אין ב"ה קיים מותר לעולם ואי התירו חלקם לא היו צריכין לחוש לחלקו של מזבח.

ופי' זה אינו מחוור לי, דמשמע דכולה שמעתי' אמתני' קיימא דקתני ממזרח ונתינה אסורין ותו דאשכחן בירוש' בפ' עשרה יוחסין ר' הונא אמר בימי ר' אלעזר בן עזריה בקשו לקרבן ר' אבין מפיק לישנא בימי ר' אלעזר הקרח אמרו מי מטהר חלקו של מזבח הדה אמרה יהושע רחקן אפילו תימא יהושע רחקן כלום רחקן אלא פסול משפחה אין תימר משום פסולי עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס והתני' הבא על הנתינה יש לה קנס וכך פירושו כיון שאפילו בזמן שאין בית חששו לחלקן של מזבח ש"מ יהושע רחקן ובזמן שאין בית נמי גזר עליהן כדכתיב ושואבי מים לעדה שאם תאמר דוד גזר הרי בזמן הבית גזר כדכתיב ומן הנתינים אשר נתן דוד לעבודת הלוים וכו' ועבודת הלוים היינו עבודת המקדש ובזמן שאין בית מותר ומקשי' אפילו תימא יהושע רחקן כלום רחק אותם אלא שיהו פסולים לבא בקהל א"ת שיהו עבדים מעתה לא יהא להם קנס באונס ומפתה וזו שלא כדברי רת"ם ז"ל אלא שי"ל פליגן גמרי בהא.

והר"ר אברהם בר' דוד ז"ל פי' דבגירותן אסרם הכתוב לפי שהיו מתחלתן בגירות ראשון כגירי אריות ויהושע ודוד גזרו עליהן שלא נקבל מהן גרים לעולם כדי להתערב בישראל מ"מ סתמן כתחלתן הן וא"ת א"כ למה יש לה קנס ולטעמי' והא קתני הכותית יש לה קנס אלא הלכה כולם גרים הם והכתוב אסרן לאותן שבע אומות מאותו גירות שבשעת כבוש לפי שעדיין אדוקין בעכו"ם ולא תשתכח מפיהם אם חזרו וקבלו אותן ב"ד לאחר מכן מותרין היו אלא שגזרו עליהם ומשום דתנן ואיסורם איסור עולם מש"ה פרישו עלה שדוד גזר עליהם גזירה זו, זה כתב הראב"ד ז"ל.

ולשון הגון אחר מצאתי, שלא אסרן תורה בגירותן אלא לגר ראשון אבל זרעו שנולד בקדושה אינו מהן ומותר לבא בקהל שהרי לא נאמרו בהם דורות ולא עד עולם כדרך שאמר בעמון ומואב ודוד גזר עליהן איסור עולם ובכל מקום ששנינו נתינים יש במשמע גר אחד מן האומות הללו שנתגייר ולפיכך מנאום בכלל פסולי קהל של תורה והא דאמרינן לקמן משה גזר עלייהו שיהו משתעבדים בהן כעבדים הלכך פסולין הן ופריק משה גזר לההוא דרא שאיסורן מן התורה גזר שישתמשו בהן ישראל כדי שלא יטמעו בהן או משום אכזריות שהיו בהן ואתא יהושע ודוד גזר לעולם.

ומיהו איכא למידק הא דגרסינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו) גזרו על פתן ועל שמנם משום יינם ועל יינם משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר ואקשי בנותיהם דדאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן אלמא בעודן עכו"ם אית להו חתנות איכא למימר אין בעודן עכו"ם נמי קיימי בלאו בדרך נשואין ורבה ה"ק לאו מילתא היא דאמרי דמדאורייתא בגירותן שרי דאי משום דבגיותן איתנהו בהאי לאו לא הוה נסיב לה קרא בלשון חתון דבעודן עכו"ם לית להו חתנות אלא ודאי מדאורייתא נמי בגירותן אסירי ומש"ה כתב רחמנא לשון חתון ומיהו ה"נ שבכללן אף בעודן עכו"ם דהא כתב רחמנא בתך לא תתן לבנו ובתו לא תחת לבנך כי יסיר לרבות אף בעודן עכו"ם ובא לשון חתון בכאן לומר לך דרך חתון אסור בזנות לא ומיהו אי לא הוי אסור בגירותן לא הוי נסיב קרא לשון חתון שאין חתנות לעכו"ם כנ"ל אי נמי דרך חתון לעכו"ם מלא תקח נפקא ולאו דוקא לא תתחתן.

ואם תאמר בימי ר' היאך בקשו להתיר נתינים והלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין בשלמא לדברי המפרש עבדות גזר עליהם לא היו מבטלין אלא כמי שהפקיר עבדו אלא לדברי האומר פסול משפחה גזרו בהם היאך בקשו להתיר יש לומר לדברי הכל כך גזרו שיהו חוטבי עצים וישראל משמשין בהם כעבדים כמו שכתוב חוטבי עצים ושואבי מים אלמא עבדות גזרו עליהן ולא כוונו בכך אלא כדי שלא יהו חוזרים ומתגיירין ומטעין בישראל והם רצו להתיר חלק שעבודם ולקבל מהם א"נ י"ל כיון שאין זה אלא קנס שקנסום דוד אם ראו ב"ד שראוי לרחם עליהן יכולין היו לקרבן ואין זה כמבטל דברי ב"ד חבירו ורש"י ז"ל עצמו כתב בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ד) בלא תתחתן בם וכן נתין דהוא מן הגבעונים וכן כתב בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ג) .


דף עט עמוד א[עריכה]


יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים. פי' בין למזבח בין לעדה דוד גזר בזמן שאין ב"ה קיים פי' לעדה אבל למזבח לכשיבנה פלוגתא דר' חייא בר אבא בסמוך.


דף פ עמוד א[עריכה]


אכל חלב מבן י"ב ועד בן י"ח. מדקאמרינן סימני סריס ונעשה סריס לא משמע כלל דבנקבה עסיק כמו שפירש"י ז"ל אלא רב מבן י"ב שנה ויום א' קאמר דהיינו שנת י"ג עצמה ונקט לה [אליבא דמ"ד תוך הפרק כלאחר הפרק] ואליבא דב"ש ואיפשר דקמ"ל רבותא דאפילו בזמן הזה נעשה סריס למפרע לדברי האומר שהוא כלהבא ולאו דוקא אבל בנקבה אינה איילונית אלא משנת י"ב ו' חדשים דמקטנותה יצאה לבגר.

סימני סריס ואיילונית ובן ח' אין עושין בהן מעשה עד שיהו בן עשרים. פירש"י ז"ל בן ח' להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן כ' וזה פי' דחוק ורחוק מן הדעת שיהא בן י"ט שנה וחוששי' בו משום נפל וא"כ לר' אבהו כל יבמה שלא ילדה לתשעה ודאין תחלוץ ואע"פ שבנה נכנס לחופה.

ואחרים פירשו בה דרך אחרת דסימני סריס בן ח' שהן צפרניו שלא גמרו שהן מסימני הסירוס אין עושין בהן מעשה להחזיקו בגדול לכל דבר עד שיהו בן כ' ואקשינן ובן ח' מי קא חיי דקס"ד דה"ק בן ח' ודאי אין עושין מעשה בסימניו להחזיקו בסריס עד שיהא בן כ' ומתרץ הכא במאי עסקינן בשלא גמרו סימניו כלומר לא בבן ח' עסקי' אלא בבן שלא גמרו סימניו והרי סימניו כסימני בן ח' דתניא וכו' אלמא שערו וצפרניו סימני בן ח' הן והן הן סימני סירוס לדעת ר' אבהו שכשם שסימן סירוס בשער כך סימן סירוס בצפרנים.

והראב"ד ז"ל כתב סריס ובן ח' שהביא סימנין שתי שערות אין עושין בהן להחזיקו בגדול עד שיהא בן כ' דבתוך הזמן הזה שומא הן לפי שהוא חלוש ביותר ושנת כ' [לבן ח'] כי"ג שנה לשנולד לתשעה ואקשי' ומי חיי והתניא ומתרץ הכא הך ברייתא בשלא גמרו סימניו עסקי' אבל גמרו סימניו חיי דאמרינן אישתהי.

ובירושלמי בפרק נושאין על האנוסה (יא,ז) מצאתי כלשון הזה: תני ר' חייא אוננין מטמאין מספק אמר ר' יוסי מתנית' אמר כן הוא אונן עליהם והן אוננין עליו ר' אסי הוה לי' עובדא שאל לר' יוסי א"ל לית צריך וקתני ר' חייא אוננין ומטמאין מספק א"ר סימניו היו נכרין ולא כן אמרו בשם ר' יוחנן סימני בן ח' אין עושין בהן מעשה סימן הי' לו בשבעל ופרש.

ולפי זה נראה בפי' שמועה זו סימני סריס ואיילונית להחזיקן בסריס ובאיילונית וכן סימני בן ח' להחזיקו בנפל גמור אין עושין בהן מעשה אלא מטילין אותו לחומר ודינו כספק וספק נפשות להקל ועד שיהא בן כ' אסריס ואיילונית קאי כאותה שאמרו בשמועה דלקמן [דסימני סריס שאין לו זקן ואמר ר' יוחנן אפילו כא' מהן] דלא קאי אזקן אלא אשארא ויש כיוצא בו בתלמוד.

ואקשינן, ובן שמנה מי קא חיי, דקס"ד דבבן ח' ודאי עסקי' לומר שאע"פ שסימניו כסימני נפל ולא כלו חדשיו אין עושין בהן מעשה והתניא הרי הוא כאבן ומתרץ הכא במאי עסקי' שלא גמרו סימניו כלומר לא שהוא ודאי בן ח' אלא שסימניו כבן ח' ואינו יודע אם בן ט' או ח' וקמ"ל ר' אבוה שאין עושין מעשה בסימניו להחזיקו בבן ח' ודאי שמא בן ט' הוא דתניא איזהו בן ח' שאסור לטלטלו כל שלא כלו לו חדשיו כלומר שוודאי לא כלו לו ר' יוסי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו פי' דכיון שנולד [לח'] וסימניו כבן ח' ודאי נפל גמור הוא והוינן בה טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ט' פי' לר' אבוה דייקינן בשלמא לדידן הכי קתני אי זהו בן ח' כל שידוע שלא כלו לו חדשיו ר' יוסי אומר אע"פ שאינו יודע סימניו מוכיחין עליו שאם סימניו כבן ח' הרי הוא כנפל אלא לר' אבוה דאמר אין עושין בהן מעשה ומשמע דאליבא דכולי עלמא קאמר ודאי ר' יוסי תרתי בעי שיהא ודאי נולד לח' וסימניו כשל בן ח' הא גמרו אמרינן בר שבעה ואישתהי אלא הא דעבד רבה וכו' וזה פי' נכון שהרי יש לו רגלים בירושלמי.


דף פ עמוד ב[עריכה]


הא דאמרינן כמאן כר' יוסי דאמר משתהי. ומהדרי' כיון דאיכא רשב"ג [דאמר] משתהי כרבים עבד משמע דרשב"ג בבן ח' ודאי אמרה ולקולא פליג דרבנן סברי נפל גמור ואיהי אמר כיון דשהה ולד מעלי' הוא ובפרק החולץ (יבמות דף ל"ו) אמרו כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג דאמרי אע"ג דלא שהה ולד מעלי' הוי אלמא רשב"ג לחומרא פליג כלומר לרבנן הוי ולד ולרשב"ג נפל.

ויש לפרש דת"ק דאמר איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו סבר כל שלא נודע אם בן ט' או בן ח' ולד מעליא הוא שרוב מעוברות יולדות ולד גמור ואינן מפילות וסמכינן אהאי רובא בין לקולא בין לחומרא אלא איזהו נפל כל שלא כלו לו חדשיו דודאי לא חי ואינו מתקיים שלשים ואתא ר' יוסי למימר לעולם אינו נפל גמור אלא א"כ חדשיו וסמניו מוכיחין עליו כלומר שאפילו נולד לח' וסימניו כסמני בן ט' אינו נפל דאמרינן משתהי ומיהו לא פי' ר' יוסי בכמה יומי נפק מספיקא וכן לא פי' סימנין בלא ידיעות חדשים אם מוכיחין אלא שבא ר' אבוה ואמר דתרתי בעי ולעולם אינו נפל גמור עד שיהו חדשיו וסימניו מוכיחין עליו הא לאו הכי ספיקא הוי ואתא נמי רשב"ג למפלג בתרתי ואמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי בין שנולד לספק חדשים לת"ק בין שנולד לח' בגמר סימנים כר' יוסי אבל לא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו נפל גמור הוא דאל"כ לרשב"ג בן ח' כאבן לא משכחת לה.

ולהאי פירושא כיון דאשכחן באשת כהן דהלכתא כרבנן ובאשת ישראל דחשו לדרשב"ג ואיפסקא הילכתא נמי כרשב"ג בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ח) הילכך בן ח' שגמרו סימניו בתוך שלשים ספיק' הוי ואפילו לר' יוסי נמי לא אשכחן דאמר ודאי ולד מעליא כדפרי' אלא ה"ק הא גמרו אמרי דלמא אשתהויי משתהי וכי אכשרו לההוא ולד בר תריסר ירחי משום דמוקמינן איתתא אחזקה ומספיקא לא פסלי' ולד מקהל נמצאת אומר לפי פי' זה שכל ספק בן ט' ספק בן ח' אע"פ שמת בתוך שלשים אם אשת כהן היא אינה חולצת ואע"פ שלא גמרו סימניו ואם אשת ישראל היא חולצת ואע"פ שגמרו סימניו ודברי רש"י ז"ל מטין לפי' הזה ופי' מחוור הוא בפ' המילה במסכת שבת (שם) .

ויש לפרש לרבנן איזהו בן ח' ודאי כל שלא כלו לו חדשיו ודאי אע"פ שגמרו סימניו הא ספק [אם כלו] לאו ודאי הוא אלא ספק בן ט' ספק בן ח' אע"פ שמת בתוך ל' ומטילין אותו לחומרא ואתא ר' יוסי למימר אם גמרו סימניו אע"פ שודאי לא כלו חדשיו ולד מעליא הוא ואם לא גמרו והוא ודאי בן ח' נפל גמור הוא ואם ספק בן ט' ספק בן ח' כבר פי' ר' אבוה שאין עושין בהן מעשה [אע"פ שלא גמרו] והרי הוא ספק ואתא רשב"ג למימר להו לרבנן כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל אע"פ שלא כלו לו חדשיו [בודאי] ואם לא שהה ספיקא הוי כיון שגמרו סימניו דאמרינן משתהי וההיא דאמרינן בפ' החולץ כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג וכו' מנו רבנן ר' יוסי וכשגמרו סימניו, ולשון ראשון עיקר.

נמצאו כללי השמועה: לא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו - נפל גמור. לא כלו לו חדשיו וגמרו סימניו - אפי' לר' יוסי ורשב"ג ספק הוא ואפי' אשת כהן חולצת ולשאר כל הדברים מטילין אותו לחומרא כרשב"ג שאלו לדברי חכמים נפל הוא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו ולד מעליא אינו ידוע אם כלו חדשיו בין גמרו סימניו בין שלא גמרו סימניו ספק הוא אלא דבאשת כהן אינה חולצת לעולם ובאשת ישראל חולצת בשניהם שהה ל' יום אינו נפל והרי הוא כחתן שלם לכל דבריו.


דף פב עמוד א[עריכה]


[מקונטרס אחרון] עוד אני חוזר לזו שאמרו בפרק הערל: ור' יוחנן אומר אע"פ שלא רבו תולין על תרומה. ומקשי' וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעי' רביי' והתנן מקוה שיש בו מ' סאה ומסקי' [שאני הכא דאיכא למימר] שאני אומר כלומר אבל בעלמא בעי' רביי' וק"ל וברביי' מי סגי להו לאיסורין דרבנו אלא מעתה סתם יינם ושומנו שלּ גיד וכן כיוצא בהן יבטלנו ברוב וא"ת קל הוא בתרומה והלא בתרומה של דבריהם שנינו ק"א כדתנן תאנים שחורות מעלות את הלבנות עד כיצד חמישים תאנים שחורות מעלות את הלבנות הא כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות וכל המשנה שבפ"ד בתרומה וא"ת קל הוא בתרומות חוצה לארץ אבל בתרומת הארץ גזרו תרומה של דבריהם משום לתא דתורה והא כולה שמעתי' ר' יוחנן לית ליה גזרה בעגול בעגולין דאהכי רהטא שמעתא כולה וכבר פרשוה ראשונים וביארנו אנו קצתה בס' המלחמות.

ונ"ל דודאי כל איסורי' שיש להן עיקר בשל תורה כגון תרומת הארץ ודאי של דבריהם ודאי משום גזרה של תורה עשאוה כשל תורה במאה ואחר וכ"ש סתם יינן שגזרו בו והחמירו עליו יותר משאר איסורין ביין נסך עצמו כדמוכח בע"ז (בפרק אין מעמידין ובפרק רבי ישמעאל כמה זמני) וכן שומנו של גיד עשאוהו כחלב של תורה כדאיתא בפ' גיד הנשה (דף ל"ב) והתם אמרינן לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורא דרבנן לשעורינהו בפתות מששים.

כללו של דבר, החמירו בדבריהם לשעורינהו כשל תורה אבל כשהקל ר' יוחנן דוקא בדבר שבמנין דקסבר לח החמירו חכמים בשל דבריהם לאסור בכל שהוא בדבר שבמנין אלא צריך ס' א"נ ק"א בתרומה והרי הוא כדבר שאין דרכו לימנות בשל תורה אבל בתרומת חוצה לארץ וכן בשאובה שאין להם עיקר בשל תורה ואין דרך ליגזר בהן בעינן רביי' וכדאמרינן בבכורות דף כ"ז תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואפילו לאכלה זר קאמר וכן נמי חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב כדמפורש בירושלמי בפ' בת' דחלה וכן הדין נראה בכל איסור של דבריהם שאין לו עיקר בשל תורה כגון כלאי הכרם בחוצה לארץ וכגון גבינה של עכו"ם אע"פ שחששו לה לתערובות איסור של תורה אינה אלא גזירה וכן כל בשולי עכו"ם כלם בטלין ברוב דומיא דתרומה וחלה של חוצה לארץ ודומיא דשאוב' דהא מדמו להו בגמרא אלא דמ"מ אין מערבין ומבטלין אותה לכתחלה וזו שאמרו בחלת חוצה לארץ מבטלה ברוב' נ"ל דה"ק אם נתערבה בכמותה או בפחותה ממנה מרבה עליה ומבטלה וכן הדין בכל איסורין של דבריהם כדאי' בפ"ק דביצה (דף ד') אבל לערב איסורים לכתחילה אין ננו אפי' בתרומה והרב ר' משה מפרש לה לערב בתחלה ולדבריו יש לך לפרש דקל הוא בתרומה משאר איסורי'.

וראי' לדברינו במה שחלקנו בין תרומה לתרומה בשל דבריהם מהא דאמרי' בריש כל הבשר (חולין דף ק"ד) גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן בשלמא אי אשמעי' חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ דאוריי' שפיר אלא הכי משום דליכא למיגזר הוא ש"מ דתרומה של דבריהם בארץ איני עולה על השלחן של זר דאיכא למיגזר הוא ובחוצה לארץ עולה דליכא למיגזר ומזה נלמוד לכל קולא שהקילו בה חכמים כגון בטול ברוב דאינה אלא בחוצה לארץ ועוד דעיקר טעם העלי' שייך נמי בבטול דחיישינן שמא תתערב להם כיון שאין האוכלין מקפידין זה על זה דגרסינן בירושלמי בסוף חלה הורי ר' אבהו בבוצרה שהיא צריכה רוב אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת בק"א אמר רבי זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן כלומר ואין חוששין לחלוף מ"מ גמרא דילן בעיא רוב ואעפ"כ אין חוששין לחילוף ולתערובות שאי אפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו ובארץ חוששין לכל זה משום גזירה דשל תורה.

מיהו [שאני אומר] אמרינן בכל של דבריהם מדאמרינן בריש אלו עוברי' במסכת פסחים (דף מ"ד) הנח לתרומת תבלין דרבנן ואמרינן בה שאני אומר אבל בשל תורה מספקא לי אי אמרינן שאני אומר כלל ברביי' [אע"ג דמה"ת ברבי' סגי] מסוגיא דהתם דמקשינן אקופות ואס"ד כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ומתרץ הכא במאי עסקי' בתרומה בזמן הזה דרבנן והשתא י"ל דמקשה משום דלא מיתוקמא לי' מתניתין [דוקא בתרומה בזמן הזה] הרחיק נפשיה למימר דאמרינן שאני אומר בכל שתערובתו מדבריהם אע"פ שעיקרו מדברי תורה אבל למסקנא [יש לומר] לעולם בשל תורה לא אמרינן שאני אומר אלא בעיא אחד ומאה בספיקא כיראי וי"ל דכל שאין שם כזית בכדי אכילת פרס כיון דהשתא מיהת דרבנן הוא אמרינן שאני אומר ומ"מ שמעינן מינה דבשל תורה לא שנא תרומה ולא שנא שאר איסורים לא אמרינן שאני אומר כל זמן דאיכא בהו כזית בכדי אכילת פרס.

והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב גבי קופות אע"פ שלא רבו חולין על התרומה בד"א בתרומה בזמן הזה מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה ולפי פשטה של שמועה זו שהזכרתי נראה שטעה הרב ז"ל.

אבל נראה לי דכיון דקי"ל כריש לקיש דאמר בזבחים בפרק התערו' (דף ע"ח) אי אפשר שלא ירבה דין על מינו ויבטלנו דלית לן שיעורא דכזית בכדי אכילת פרס אלא בשאינו מינו הילכך מכי רבו חולין על התרומה במינו אמרינן שאני אומר אבל בשלא במינו ודאי בעי' שירבה חולין כל כך שלא יהא שם כזית בכדי אכילת פרס וכבר פירשתי זה בפרק גיד הנשה דכזית בכדי אכילת פרס במינו לא כלום הוא וסוגיא זו שבפרק אלו עוברי' אינה כהלכה.

עוד נ"ל שלא בטלו איסורין שאין להם עיקר בתורה ברובא אלא במינן אבל שלא במינן כל היכי דיהבי טעמא אסירי דטעמא לא בטיל ומ"מ הא דאמר ר' יוחנן דדבר שבמנין נמי בטל בכל של סופרי' לא קי"ל הכי אלא כההוא תנא דליטרא קציעות דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל ואיתא בפרק קמא דביצה (שם) ובזבחים (שם) ואע"ג דלא קי"ל בכל דבר שבמנין כוותי' במאי דמחמיר בדרבנן קי"ל כוותי' וכן פסק הרב ר' משה הספרדי ז"ל הילכך של סופרים שיש לו עיקר בתורה הרי הוא כשל תורה לכל דבר בשיעורין בין לס' ומאה בין לדבר שבמנין אלא שלענין שאני אומר הקלו בו.


דף פב עמוד ב[עריכה]


הא דתנן מקוה שיש בו מ' סאה נטל סאה. במשקין ומי פירות. נשנית בפ"ז דמקואות כדפירש"י ז"ל וקשיא לי היכי הוי בדרבנן דאע"ג דפסול שאיבה דרבנן שאר משקין מן התורה ויש לי לפרש דכיון שלא שנו את מראיו מן הדין אפי' נטל ונתן כל היום כשר ומדרבנן הוא דהחמירו הילכך הוי להו למיבעי פלגא בכשרות ובעו רובא.

הא דאסיקנא איבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר. כלומר הא בעלמא בעי' רבי' אפי' בדרבנן דומיא דנתן סאה ונטל סאה משמע בפשטה דכל בדרבנן בטיל איסור אפי' ברוב ואפי' באיסורי אכילה וכן נמי בתרומת חוצה לארץ בבכורות דף כ"ז דבטלה ברוב וכן חלת חוצה לארץ בירושלמי וצ"ע אם נאמר כן בשאר איסורי אכילה דרבנן כגון גבינת העכו"ם ומשמע דקל הוא בתרומת חוצה לארץ שהרי מבטלין אותה ומערבין אותה לכתחילה מה שאין כן באיסורין אפי' של דבריהם אפר כשנתערבו וכן הקלו בטבילה שהרי שומן גיד אוסר הוא [עד ס'] כדאמרינן בההיא אטמא דאמלחא בגיד הנשה במס' חולין (דף צ"ז) והתם אין איסורו אלא בשל דבריהם דגיד עצמו האסור מן התורה עץ הוא והתורה חייבה עליו וכן ההוא דאמרינן גיד בששים בשומן הגיד הוא וא"ת שגזרו משום הגיד עצמו והא אמר ר' יוחנן לית ליה גזירה [אפי'] בשמא אלא שיש לומר דכל שיש לו עיקר מן התורה כשל תורה כגון שומן הגיד ויין נסך ומודה ר' יוחנן דגזרינן ולא חילק אלא לבטל בהן בששים דבר שבמנין ומיהו קיימא לן בפ"ק דביצה (דף ד') כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטל אבל כל שאין לו עיקר כגון גבינת העכו"ם הרי הוא כתרומת חוצה לארץ לבטל ולא בלכתחלה דהתם לא אשכחן לכתחלה אלא בימי טומאה הא לזר לא [עיין מנחות דף ט"ז] דומיא דנתן סאה ונכיל סאה וצ"ע ובסוף המסכתא אאריך עוד בזה [מובא לעיל ע"א ד"ה ור' יוחנן].


דף פג עמוד א[עריכה]


[מקונטרס אחרון] עוד בסוף פרק הערל - הא דאמר ר' יוסי אנדרוניגוס ברי' בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין זכר אם מין נקיבה הוא. פירשו חכמי הצרפתים ז"ל דמאי ברי' ברי' מיוחדת שלא הכריעו בו חכמים אם מין זכר או מין נקבה לומר שהוא ספק לאפוקי ממאן דאמר אנדרוגינוס כהן שנשא אשה מאכילה בתרומה תדע מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים ואי ברי' בפני עצמה ממש שאינו ספק אדרבא הרי הכריעו בו שאינו לא זכר ולא נקבה.

והביאו ראי' לדבר מדאמרינן במסכת נדה בפרק המפלת (נדה דף כ"ח) אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה [ראו לובן ואודם כאחד אין חייבין על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את התרומה] שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס אלמא דלרב אנדרוגינוס ספיקא הוי ואי זכר הוא מטמא משום לובן ואי נקבה היא מטמא משום אודם ואי ס"ד ר' יוסי ברי' בפני עצמה שאינו לא זכר ולא נקבה קאמר אם כן אפילו בלובן ואודם כאחת לא יטמא כלנ ולא נשרף עליהן תרומה וקדשים דהא רב כר' יוסי דברייתא סבירא ני' כדפרישי' בדוכתא אלא ש"מ אנדרוגינוס לר' יוסי ספק זכר ספק נקבה הוא ובריה דספק קאמר.

וכן פירשו זו שאמרו במסכת חולין (דף פ') לגבי כוי ר' יוסי אומר ברי' בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא לומר שהוא ספק וראי' הביאו דהא ר' יוסי גופי' קאמר כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואי בריה ממש הוי א"כ לא שייכי בי' מצות כסוי כלל דחיה כתיב כל זה נתפרש בתוס' במסכת נדה והם האריכו עוד.

ולפי דעתי אינן דברים נכונים דלשון בריה בפני עצמה הוא לאפוקי מספק מיתמר בכל מקום כדאמרינן גבי כוי בפרק בתרא דיומא (דף ע"ד) כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור והוינן בה מאי קסבר אי קסבר כוי ספיקא הוי איצטריך קרא לאיחויי ספיקא ומפרקי' קסבר כוי בריה בפני עצמה הוי דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אדא בר אבין כל דם לרבות דמו של כוי איצטריך קרא לאתויי ספיקא אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה היא והיינו שאינו לא חיה ולא בהמה כלל ואיתא נמי בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ"א) וש"מ דלשון בריה בפני עצמה הוא להוציאו מכלל ספק איתמר והכתוב צריך לרבות לענין דם שנוהג בחיה ובבהמה ובודאי לשון אחד הוא ופירוש שוה מתפרש בהם בכל מקום והכי נמי בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ"ב) דקס"ד למימר לר' שמעון בן יהודה טומטום בריה הוי ולא קדיש בבכירה ודחי לה דכ"ע טומטום בבריה לא מספק' וכו' הכי נמי הוא בריה מין בפני עצמו דלאו זכר ולא נקבה ואפילו לכשיקרע ולפיכך לא קדיש כלל וממילא שמעת דטומטום לא מספקא בבריה ואנדרוגינוס מסתפק נמי בבריה ובכלן להוציאו מכלל ספק איתמר בריה.

ועוד דאי ס"ד ר' יוסי נמי בריה דספק קאמר מאן האי תנא דשמעינן לי' בכוי בריה ממש שאינו לא בהמה ולא חיה כלל דאיצטריך קרא לרבויי לגבי חלב ודם וכן באנדרוגינוס עצמו אמרינן בפרק קמא דחגיגה (דף ד') זכורך להוציאטומטום ואנדרוגינוס והוינן בה נמי בשלמא אנדרוגינוס איצטריך ס"ד הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ"ל דברי' הוא אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא והיינו בריה ממש דליתא ספק זכר ספק נקבה והיינו כר' יוסי דשמעינן ליה בריה הוי וליכא בכולהו תנאי אמאן תרמיי' אלא לר' יוסי תדע דהא רב גופיה דפסק כר' יוסי דאמר בריה הוי כדפרישית דהוא גופי' קאמר לקמן חייבין עליו סקילה משני מקומות ואי מספק נקבה הוא היאך חייבין עליו סקילה כלל וליכא למימר שאני התם כדנקיט לה טעמא דכתיב את זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס דאי ספיקא הוא לא מתרבי בזכר כלל ואי מתרבי מהתם לא מסתפק בנקבה אלא ודאי בריה שאינה זכר ונקבה קאמר [וכמו שהוכחנו בה דכוי דהוא בריה ממש לא חיה ולא בהמה].

ומה שאמרו ולא הכריעו בו חכמים לומר מין בפני עצמו הוא שאין סימניו מכריעין אותו להיות מכלל מיני חיה או מכלל מיני בהמה אלא מצאו בו סימני שניהם לפיכך עשאוהו מין שלישי בפני עצמו וכן באנדרוגינוס לפי שלא הכריעו עליו בסימנין של איש לעשותו כאיש ולא בסימנין של אשה לעשותו כאשה לפיכך הוציאוהו מכלל שניהם ועשאוהו בריה בפני עצמו לא אמרו שלא הכירו אלא שלא הכריעו שאין נקבה אלא במוכרעת בסימנין לנקבה ואין זכר אלא במוכרע לזכרות הילכך מינא הוא.

ולענין הקושיא שאמרו א"כ לדעת רב למה יטמא בלובן ואודם כאחת י"ל דקרא דמזכר עד נקבה למעוטי טומטום ורב למעוטי ספיקא דזכר או נקבה קאמר ונקט ליה טומטום כדברי הכל ונקט ליה אנדרוגינוס למאן דמשוי ליה ספק ואליבא דנפשי' כדי נסבי' דפשיטא דאין חייבין עליו על ביאת מקדש ודקאמר שורפין עליהן תרומה נמי אטומטום דוקא ואנדרוגינוס לדידיה לאו דוקא אלא סירכא בעלמא נקט אנדרוגינוס וכן מה שאמרו למה מכסין את דמו נ"ל דודאי למ"ד בריה הוי טעון הוא כסוי דאשכחין דרבי רחמנא לענין דם וכן לענין חלב וכן לענין מתנות.

הילכך בדברי' השוין בחיה ובהמה לדון בו כבריה ולהוציאו מדין שניהם [ודאי] אי איפשר וכדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ"א) טומאתו ושחיטתו מנא לן סברא הוא מדלכל מילי רביי' רחמנא כבהמה טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה אבל לענין הפרש שבין בהמה וחיה כיון שלא הוכרעו בו סימני בהמה יותר מסימני חיה לפיכך לא הכריעו בו חכמים לעשותו כבהמה לכל דבר משום רבוי דחלב ומתנות אלא ברי' הוא [וספק בדין] ושמא נתנה עליו תורה חומרי בהמה וחומרי חי' וזה שריבה אותו לענין דם שמא מדין חיה רבתה אותו דלא מצי לרבי לי' לדין בהמה [כיון דלא מצינו בו סימני בהמה] יותר מסימני חי' והיינו ספיקא דר' יוסי בכוי דקאמר בפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ד) כסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה י"ט המתחוור לי יותר בענין הזה.

וההיא דתנן בבכורות (דף מ"א) וחכמים אומרים אינו בבור אלא נגזז ונעבד ואיתמר עלה לרבנן תרי מיעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא מדין זכר בעלמא לא ממעיט אנדרוניגוס לר' יוסי ודאי לא צריכי לרבנן דהתם צריכי דקס"ד התם דסברי לה בעלמא כמ"ד זכר הוי ומשום תרי הזכרים אימעיט ומיהו דחי' בעלמא איתמר ואתי' כרבנן דר"י ומשום הזכר לחודיה נפקא.

הא דאמר רב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה ושמואל אמר בקושי ובקדוש. נ"ל דמש"ה לא אמרינן כר' יוסי ור' שמעון משום דרב סבר לה כר' יוסי דברייתא דשבקי' לבר זוגי' ומיהו ודאי הכא לא אתו למפסק כר' יוסי אלא בהני דאיירי בהו בהדיא ר' שמעון ורש"י ז"ל פי' דאמרי בי רב פליגי אדרב והלכה כר' יוסי דמתניתין קאמר בכולהו דאיירי בהו רבי שמעון ולא כן דעת רבינו אלפסי ז"ל ובסוף זאת המסכת אני אאריך עוד בזו הלכה בדין אנדריגינוס [מובא לעיל ד"ה הא דאמר ר' יוסי] .