חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': חמש עשרה נשים כו'. רבותינו הצרפתים ז"ל הקשו, ולתני ט"ז כגון מגרש את אשתו על מנת שלא תנשאי לראובן ונשאת לשמעון ומת ונפלה לפני ראובן, דמגו דהיא אסורה צרתה אסורה עליו, ואע"פ שזו קושיא של קנטור דמתני' תנאין לא קתני, אבל נ"ל בדינו שצרתה מתייבמת שאין זו צרת ערוה כלל אלא זו גרושה גמורה אצל ראובן כשאר כל האנשים, ומשום תנאי בעלמא אסורה עליו שלא יבטל את גיטה ממנו ומכל אדם, וא"ת אינה בגרושה אצלו הויא לך צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה, דהא לא רמיא ערוה קמיה ליבום אלא שהיא גרושה אצלו ודאי כדפירשי', והכי איתא בגיטין, מיהו בשנפלה לפניו בלא צרה אני מסופק אם צריכה חליצה ממנו כיון דמגורשת אצלו או כיון שאינו עונה ליבום אינו עולה לחליצה, וכן נראה אלא שצריך תלמוד.
שוב מצאתי קושיא שלהם ז"ל מוזכרת בירוש' בגיטין, היתיב ר' חנניא בשם ר' פנחס נתני ט"ז נשים, בר' אליעזר א"ל כבר אתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עלה ברם הכא הוא אוסרתה עליו, פי' בחוץ איירו וקאמר דכיון דבעל אסרה לו משום אשת איש אין זו צרת ערוה של יבום כדפרישית בעל מנת, ומיהו בגמרא דילן בחוץ מתירה להתיבם, וכן במסקנא דירושלמי.
פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכו' עד סוף העולם. יש שואלין כאן עד סוף העולם ל"ל, כמו שכך הקשו בגמרא בריש פ' ואלו קדשים במס' תמורה (דף י"ז) כיון דתנא ולדן וולד ולדן עד סוף העולם ל"ל, ומתרצים הכא איצטריך סד"א לצרור תרתי משמע קמ"ל.
ולאו מילתא היא חדא דלצרור או חדא משמע או עד סוף העולם משמע, מדלא כתיב לצור וכדמפרש רב יהודה עלה (דף י"ג), ועוד דהא לרב אשי מסברא נפקא, כדמפרש כגמרא צרה מ"ט דבמקום ערוה קיימא צרת צרה נמי במקום צרה קיימא וכן עד סוף העולם מהך סברא נפקא, אלא לישנא דתנא למיתני עד סוף כל הדורות, והתם בתמורה משום דתנא כמה זימני ולדות ולא תניא בהו עד סוף העולם מש"ה בעי מיניה מ"ש בשאר דוכתי דלא תני הכי.
או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות. בגמרא (דף י"ב) מוקי לה רב אסי בשלא הכיר בה ומפני שקדושי אחיו קדושי טעות היו צרתה מותרת, ומשמע מינה דאילונית בשלא הכיר בה לא בעי גיטא כלל ואפילו מדרבנן, דאי בעי גיטא צרתה חולצת דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתיבם.
ואיכא למידק עלה מדתנן בפרק אלמנה נזונית (דף ק') הממאנת והשניי' והאילונית אין להם כתובה, כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא.ואיכא למידק אילונית אפי' גיטא נמי לא בעי, והא דקתני כתובה משום שארא, א"נ משום דקא בעי למיתני סיפא אם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה.
והא דתנן במסכת גיטין בפ' השולח (גיטין דף מ"ו) המוציא אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר, ומפרש עלה התם דהאיש לקלקולה שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה, דמשמע ודאי דבעיא גיטא דאי בולא כלום נפקא מאי תקנתיה כשלא יחזיר ממילא מקלקלא, ההיא לא קשיא מידי דההיא משום חשש איילונית הוא מוציא אותה כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונמצאו בה מקצת סימני איילונית ואעפ"י כן הוציאה בלא כתובה כדקתני בסיפא דההיא מתני' אבל איילונית גמורה בכל הסימנין אפילו גט מדבריהם אינה צריכה ואפילו בעל דהיינו מתני' ובודאי דרבא מוקי לה למתני' בשהכיר בה ולדידי' לא שמעינן ממתני' כלום אלא מיהו מדרב אסי נשמע לדברי הכל דהא לא פליגי עלי' דרבא בהא אלא משום צרת איילונית פליגי ושמא יש לומר שזה הדין בנושא קטנה אבל גדולה לאו מקח טעות הוא וצריכה גט מפני שהיה לו לבדוק ובהכי משכחת נהו להנך מתני' דכתבי'.
והוי יודע שזו ששנו חכמים בכמה מקומות בסדר נשים קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין וקטנה שמא תמצא איילונית דברי ר' מאיר אי אפשר להעמידה אלא בשקדש אחיו על מנת שאפילו תמצא איילונית תהא מקודשת אבל קדשה סתם תתייבם ואין בכך כלום אי איילונית היא אין זו אשת אחיו אי לאו איילונית היא שפיר קא מייבם.
ורבינו תם ז"ל כתב בספר הישר אעפ"י שאם היה מקפיד יוצאה בלא גט משום מקח טעות כל זמן שלא הכיר בה מימיו לא מחזקינן ליה במקפיד ואיפשר דלגבי איסורא חששו שמא לא יקפיד ולפיכך אסורה לאחיו ספיקא דאורייתא הוא אבל לענין כתובה אין לה כלום ולדבריו מתני' לרב אסי בשלא הכיר בה בשעת קידושין והכיר בה בסוף והקפיד ומת הא לא הכיר כלל צרתה חולצת ולא מתייבמת שמא לא יקפיד ועל דעת כן נמי קדש וקשה לי דהוה ליה למיתני בכיצד צרותיהן מתה בתו או נתגרשה או נמצאת איילונית ואח"כ מת אחיו אלא משמע אפי' לאחר מיתת אחיו צרתה מותרת וכך שנויי' בתוספתא וכולן שנמצאו איילונית או שהיו נשואות לאחרים בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל צרותיהן מותרות. ועוד אמר רבינו תם ז"ל דלרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו כלל, וכן הלכה.
גמ' אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. הקשה הרב אב ב"ד ז"ל, בתו מנשואתו מנין לך תאמר נפקא מכלל בת אשתו אם כן למה הוצרכו לרבות אחותו בת אביו. ותירץ משום דהתם מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך כי היכי דבת אמך לאו בת אביך בת אביך נמי לאו בת אמך. ובפרק כיצד (דף כ"ב) עיקרה.
ה"ג וכן בנוסחי עתיקי: ובדין הוא דליקדמי לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו דלאו משום קורבא הוא דאסירי ואיידי דאיירי באיסור אחוה וכו'. והכי פירושו, דאמר מעיקרא ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באיסור אחוה תנא אחות אשה כלומר ואקדמה מקמי אשת אחיו מאמו משום דבקדושי עצמו מקרבא ליה ודמיא טפי לקרובי עצמו ותנא נמי אשת אחיו מאמו אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו לא הוה ליה למתני בהדייהו דלאו משום קורבא היא דאסירי שהרי אשת אחיו שהיה בעולמו קרובה מזו ומותרת ליבם אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא נמי הא דמ"מ משום קורבי אחוה אסירא והדר תנא כלתו.
ורש"י ז"ל נמי גורס כן, אלא שפירש ובדין הוא דליקדמי' לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו כלומר כיון דקרובין נקיט ואזיל וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא דידיה אסירין ליה בדין דניתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו והוא הדין לאשת אחיו מאמו נמי דכלתו חמירא נמי והוי ליה למינקט רומרי כיון דלא מצי למיתני קורבי. ולדבריו נמי צ"ל אחות אשה כקרובי עצמו דמיא משום דבקדושי עצמו מקרבא ליה ואינו מחוור ויש גורסין מקמי אשת אחיו מאמו ומקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו.
ולרב אסי למעוטי מאי. איכא דקשיא ליה ולרב אסי נמי נימא למעוטי דידהו לפי שאינן בצרת צרה ולא למעוטינהו מעיקר דינא דאשכחן מיעוטא כי האי גוונא כדאמרינן בריש מסכתא קמא (דף ה') מניינא דמתני' למעומי דר' הושעיא דבנזקי ממונא מיירי בנזקי גופו לא קא מיירי וניחא ליה דעדיפא מיניה קאמר.
והא דאמרינן צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו לומר שאינן פטורות מן החליצה אבל מי היבום איפשר שאינן מתייבמות ומיעוטא לדברי הכל הוא והיינו דלא אקשינן למאן דאמר צרת ממאנת ומחזיר גרושתו אסורות ליתנינהו לפי שלדברי הכל אינן פוטרות מן החליצה ומן היבום אלא אוסרות אותן להתייבם. ולי נראה דמיעוטא לחליצה לא צריך אלא מניינא לומר הני עושות צרותיהן כמותן ופוטרות אותן לגמרי אבל ממאנת ומחזיר גרושתו אינן עושות צרותיהן כמותן אלא הן אסורות צרותיהן מתייבמות ולמאן דאית להו הני צרותיהן כמותן מיעוטא לדרב ודרב אסי וכולהו לית להו דהדדי.
[צרות צרותיה מנין.] לא גרסינן בברייתא צרות צרותיהן מנין תלמוד לומר כדכתיב בתורת כהנים במקצת נוסחי ובירושלמי נמי גרסינן לה אבל בגמרא דילן לא גרסינן לה. תדע דהא לקמן (יבמות דף י"ג) אפיסקא דמתני' הדר איבעיא להו בגמרא מנא הני מילי ואמר רב יהודה לצרור ורב אשי אמר סברא הוא וכו' וליתא נמי בכולהו נוסחי דוקי ולא בהלכות רבינו הגדול ז"ל.
הא דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה. דגמרינן מציצית הקשו בתוספות מה לציצית שכן שקולה כנגד כל המצות ולי נראה דלא דייקינן הכי בשכרן של מצות דהא לקמן (יבמות דף ו') דקס"ד למימר שאני לאווי שבת דחמירי מסקינן דתנא גמר מנייהו ולא פריך הכא נמי לא פרכינן וכל דכן הוא דלאוי שבת לדינא חמירי ועשה דציצית לא חמיר אלא למתן שכרו ואי אתה יודע מתן שכרן של מצות.
גבי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. דרשינן סמוכין להתיר כלאים בציצית משום דאי ס"ד לומר לא תלבש שעטנז אף בגדילין למאי הלכתא אסמכינהו רחמנא לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא.
וגבי לא תחסום וכי ישבו אחים דרשינן סמוכים שלא תחסום נוהג ביבמה משום דאי להתיר חסימה ביבמה למה לי סמוכין דכיון דאמר רחמנא יבם אין שומעין לה.
והאי דאמרינן במשנה תורה דריש, הוא הדין לכל התורה אי מופנה אבל מוכח בתורה ליכא למימר אלא במשנה תורה דכולה תורה כחדא פרשתא דמיא ומשמע דרבנן דרשו סמוכין אע"ג דלא מופנה ולא מוכח דהא לא תחסום וכי ישבו אחין לא מופני ולא מוכחו ואם תאמר מוכח הוא דאם כן ליכתבה רחמנא גבי איסור דאשת אח נאו מילתא היא דהא לא אשכחן בכל התורה דכתבה רחמנא לדוחה גבי המצוה דפסח ותמיד ומילה לאו גבי שבת כתיבי.
וכן נמי בן עזאי דריש סמוכין דלא מופנה ולא מוכחי דמופנה ליכא דמיבעי לן למידרש ביה אם אינו ענין לשוכב תנוהוענין לנשכב ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענוש והזהיר אף נשכב כדאיתא בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ"ד) ומוכח ליכא אלא במשנה תירה תדע דאי הוה מופנה ומוכח הא במוכח מודה בה ר' יהודה.
והא דאמרי' וגבי ציצית נמי איבעית אימא משום דמוכח כולא שמעתתא לר' יהודה קאמרינן אי נמי יש לפרש לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח ללמד על כל התורה כולה דדרשינן סמוכין דקרא דר' אליעזר סמוכין לעד לעולם אסמכתא בעלמא הוא ועוד דליכא למימר אתי עשה ודחי לא תעשה עד שירבה בי' אותו הכתוב בפירוש.
איבעית אימא משום דמופנה דאם כן לכתוב רחמנא לא יגלה כנף אביו למה לי. אביו בלחוד קא דריש דלא יגלה כנף מיבעי לי' לשומרת יבם של אביו לעבור עליה משום דודתו ומשום יבמה לשוק ומשום כנף הראוי' לאביו ול"ל משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי דאם כן בלא סמוכין נמי על כרחין ולא יגלה לא מצית לאוקמי אלא באנוסת אביו אלא עיקר קרא לשומרת יבם ואביו למידרש ביה נמי סמוכין לאנוסה וכיוצא בה לקמן שעטנז למה לי שמע מיניה לאפנויי למידרש סמוכין כך פירש רבינו תם ז"ל בספר הישר. והא דלא דרשי רבנן הכא סמוכין משום דלא יקח הפסיק הענין ובפרק נושאין על האנוסה לקמן (יבמות דף כ"ו) גרסינן במקצת נוסחי ורבנן אי סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך מיבעי ליה וכו' ומלא יקח ולא יגלה נמי דרשינן סמוכין לקמן (יבמות דף מ"ט) לומר שיש ממזר מחייבי כריתות.
ואפילו מוכרי כסות. פירש"י ז"ל שאין מתכווין להנאת חימום, ולי נראה כל שאינו מתכווין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואביי ורבא נמי פליגו בדאיפשר ולא קא מיכיון ובמסכת פסחים (דף כ"ו) מייתי התם נמי ברייתא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכווין בחמה מפני החמה ואוקמוה כר' שמעון ודבר שאין מתכווין לאו מהכא נפקא היתירא דידיה ועוד דאנן לרבי יהודה קאמרינן.
אלא האי מוכרי כסות דהכא בשאינו נהנה בהן כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שהוא אינו אלא מצטער בהן ולדברי הכל כיון דלית ביה הנאה שרי ביה אבל כשהוא נהנה בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלא שאינו מתכווין פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון.
הא דקאמרינןכתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. פי' ולית לן דר"ל דאמר לקמן (יבמות דף כ') כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה דהא פשתים לצמר יכול לקיים את שניהם הוא ואפילו הכי דחי והכי נמי אמרינן עלה במנחות (דף ל"ט) .
ויש שסובר דריש לקיש בעלמא איתמר אבל כלאים בציצית לגמרי הותר מסמוכין וההיא דמנחות דחי' בעלמא היא. ולא נהירא לי בשמעתין דהא מהכא גמרינן לכל התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואם כן נימא אפילו בדאפשר לקיים את שניהם לדחי דומיא דציצית אלא שמע מיניה בציצית נמי אתמר.
אלא אתיא מראשו דהך תנא. פירוש וסבירא ליה להאי תנא הקפת בל הראש שמה הקפה ולא איצטרך קרא אלא לנזיר ותנא קמא נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי ישמעאל דכוותיה סבירא ליה בבגדים שנאמרו בתורה סתם והא דכתב רחמנא הכא ראשו מילתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב לה. אי נמי לאשמועינן ממילא דאיכא איסורא בראשו טפי משאר הגוף דהקפת כל הראש שמה הקפה.
שוע טוי ונוז. מפורש במסכת נדה (דף ס"א ד"ה שועי) .
אלא כולה משעטנז נפקא. פירוש לעולם כדאמרן יחדיו למה לי ודקאמרת מיבעי ליה שתי תכיפות משעטנז נפיק שיהו שוע טיוי ונוז ויהיו כולן דבר אחד כלומר מחוברין יפה כאלו הן בגד אחד דכיון דאפקינהו רחמנא בשם אחד למקרי שעטנז ולא שעטנזים אלמא בשנעשו הצמר והפשתים בגד קאמר ורש"י פירש כולה משעטנז נפקא דאי למעוטי לכתוב רחמנא לא תלבש כלאים צמר ופשתים יחדיו ומדאפקי' בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא וקשה לי אימא כוליה לשוע טווי ונוז אתי.
לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרא. קשיא לן מאי אולמא דהך דרשא אחריתא מהא לאו מי אמרינן טעמא דכתב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי ולהכי איצטריך קרא למיסרה ללמד על כל התורה דדחי ותו למה לי עליה למיסרה כיון דכתב רחמנא גדילים לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא מינה שמעינן דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת דאי ס"ד שיש בו כרת דחי שאין בו כרת מבעיא והיכי אמרינן נמי דהו"א דדחי מואת שבתותי תשמורו.
ואיכא למימר ודאי אי עליה ליכא למידרש הוא הכי נמי אלא עליה איכא למימר דלג"ש אחריתי אתיא וכדלקמן וכבר פירשתי דלא עבדינן בנין אב ללמד שיבא עשה וידחה לא תעשה בין שיש בו כרת בין שאין בו כרת עד שירבה אותו הכתוב בפירוש והכי קאמר היכא אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה וללמוד על עצמה יצאת שאם תאמר מינה וללמד על הכלל כולו דדחי מוטב למידרשי' לאידך ג"שכדר' ולא לחדש ממנו דחיה לכל לא תעשה שבתורה שיש בהן כרת דחמירי.
והאי דלא גמרינן מציצית דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת איכא למימר משום דדילמא דסבירא לן מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה כדלקמן. ומיהו ודאי כי קס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בכל התורה הוי יכלינן לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי אלא פרכינן בכולה שמעתא מינה ובה ולא קמא ליה כלל דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בעלמא.
וכי תימא לילף ממילה. קשיא לן, והא שבת עשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות אלא דקיימא לן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ניגמור מהכא דדחי ואם תאמר דעדיפא מינה אקשי דמתרץ לכולא מילתא מאי טעמא לא גמרינן מהתם אכתי הא דקתני ברייתא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה את השבת וכו' והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ולמה לי קרא הא לא קשיא כדמתרץ בפרק ואלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) ס"ד אמינא הואיל והוקש כבודו לבבוד המקום אימא ליציית ליה, קמ"ל.
אלא הא קשיא היכי דייקינן מינה לכל התורה כולה הא לאו הכי דחי לימא שאני התם משום דהוקש כבודו הוא אלא חדא מתרי טעמי נקיט ואע"ג דהא עדיפא. וכן נמי הא דגמרו לה לקמן (יבמות דף ו' ע"ב) ממיתת ב"ד לא דחיא שבת הוה לי' למימר וליטעמך עשה ולא תעשה הוא.
והא דלא פרכינן גבי מילה שכן כרת משום דמילה בזמנה דדחיא שבת אין בה כרת אבל אמה הצד פרכינן ממילה ופסח שכן יש בה צד כרת.
הא דדייק ברייתא גבי כבוד אע"ג דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו' וגבי מקדש אמרינן איפכא את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו. פירש"י משום דאני כו' משמע כולכם חייבים בכבודי ושמירת שבת כבדה הקב"ה יותר מכיבוד אב ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקב"ה שברא עולמו בששת ימים ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים ואע"ג דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרע כיון דבחד קרא כתיב אני להזהיר על כבוד השבת כל מקום שהוזכרה בו שבת נדרוש כן ואני אומר עיקר דרשא מואת שבתותי תשמורו בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם ואין במשמע מורא כן וממילא משתמע אני ה' כולכם חייבים בכבודי.
הא דדייקינן טעמא דכתיב את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי.והדר כי דחינן לה בלאו דמחמר דייקינן לגמור מהכא דלא דחי טעמא דהא מילתא רהטא בכולה שמעתא משום דגבי ל"ת שיש בה כרת אי ס"ד לא נידחי דגמרינן מינה לישתוק קרא מיני' ואנא ידענא.
ומיהו ודאי איכא למידק עלה דילמא לעולם אימא לך דלא דחי דגלי רחמנא בהא הוא הדין לכל התורה ואיצטריך ס"ד אמינא מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה וכי היכי דדחי לא תעשה שאין בי כרת לידחי את שיש בו כרת קמ"ל ולא מצית למומר דלא ס"ד הכי דאם כן מציצית גופה תיפוק לן כדפרישית לעיל וכן הא דאמרינן לקמן (יבמות דף ז' ע"א) בהדיא בשמעתין ולמאי דס"ד מעיקרא מאי או אינו דקאמר ומסקנא מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה ומשום הכי איצטריך רחמנא למיסר הבערה בההיא נמי איכא למידק היכי דייקינן טעמא דכתביה רחמנא הא לאו הכי דתי אדרבה ניגמר מינה לכל התורה דלא דחי.
ויש לפרש דלעולם כל היכא דחד קרא הוא גמרינן מיניה מה התה לא דחי בעלמא נמי לא דחי אבל כי דרשינן מכיבוד אב ואם או ממיתת ב"ד דלא דחי וכתיב נמי עליה דלא דחי הוו ליה בשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין שלא ידחו אלא שידחה דאי ס"ד לא דחי עליה למה לי.
ואם תאמר א"כ מקרא גופיה דעליה ליגמר לכל התורה דלא דחי ואמאי מהדרינן אהיכא אשכח בעלמא דדחי יש לומר כדאמרן לעיל דעליה לא מוכח ולא עבדינן מיניה בלחוד בנין אב לכל התורה כולה אלא הוה גמרינא מציצית דדחו דמה לי חומרא רבה ומ"ל חומרא זוטרא וכי חזינן בקרא אחרינא דלא דחי דרשינן עלי' נמי לכיוצא בו דלא דחי הא בכל התורה דחי ודומיא דציצית.
ומיהו כי מתרצינן ומוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן איפכא והכי קאמר ודאי איכא למימר דמכלאים בציצית גמרינן לכל התורה דדחי ואת שבתותי תשמורו לגופיה דגלי ביה רחמנא דלא דחי משום דאתה ואביך חייבין בכבודי ואיכא למימר נמי מואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי וכלאים בציצית לגופיה דגלי ביה רחמנא דדחי משום דציצית שקולה כנגד כל המצות וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קולא וחומרא לחומרא מקשינן ולא דחי.
ובתוספות ראיתי דמתרצין כולא שמעתא הכי דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי כדגמר בשבת אלא דברייתא קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות ומשמע דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי ועלה למיסר איצטריך ואע"ג דאמר רבא לקמן (יבמות דף ח' ע"א) (צרה) [ערוה] לא צריכה קרא וכו' דאלמא שומע אני דקתני ברייתא לאו דוקא אלא משום שיטפה דצרות נקיכי לה האי סברא דרבא הוא דסבר לא אתי עשה ודחי לא תעשה דכרת דחמיר טפי טובא ואנן השתא ס"ד דברייתא דוקא קתני שומע אני בין בעריות בין בצרות והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת יש לומר דלמאי דס"ד למיגמר משבת לא מייתר לן צמר ופשתים כלל כדוקי' דרבא כך מתרצין בתוספות וזה אינו מספיק בסוף השמועה גבי דיוקא דהבערה דהא גמרי מציצית דדחי במה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטרא וגמיר נמי משבת הא לאו הכי דחי כדפרישית.
מה להנך שכן הכשר מצוה. פירש"י ז"ל עיקר קיום מצות אביו לא איפשר לקיומיה אלא בעקירת שבת אבל הכא איפשר דחליץ ולא מחוור לן דהא רבא דאמר בפרק כיצד (דף כ') הכא איפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב דכל שאינה עולה ליבום לאו בת חליצה היא ועוד דאם כן ממילה ופסח ותמיד ומיתת בית דין בשבת מכולהו לא אתיא דמה להלן שבן הכשר מצוה ואע"פ שאיפשר למול למחר ולקיים מיתת בית דין למחר השתא מיהא הכשר מצוה נינהו דהא גם בנין בית המקדש איפשר למחר ואפילו הכי אמרת הכשר מצוה הוא. ועוד קשה לן הא דאמרינן הכשר מצוה ותיפוק ליה מהתם מאי קושיא מקרא קמא דמורא דאם גמרינן לכל התורה דדחי והאי דמקדש לגופיה איצטריך לומר דלא דחי ומ"מ תרווייהו הכשר מצוה נינהו הא ביבום לא דחי ואכתי עליה למה לי. ועוד דהכשר מצוה לא משמע הכי.
אלא משמע פירושו כמו שפר"ח דאלאו דמחמר קאמרינן דליכא למיגמר מהכא דלא דחי דמה להנך שכן אין דחייתן עיקר מצוה אלא הכשר מצוה שהמחמר אחר בהמתו להביא לאביו גוזלות או דבר אחר אין זה כבודו אלא הכשר כבודו וכן גבי בנין בית המקדש במחמר שאין בו בנין הבית עצמו קאמר אלא שהוא מכשר בניינו הלכך אע"ג דהכא לא דחי בעלמא דחי דגמרינן מכלאים בציצית.
וא"ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתן הוי כבודו אין עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושין איזהו כבוד מאבינו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו' וכל דבר שיש לו הנאה בו אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כבוד שאמרה תורה וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו להיטמא וכו' להביא פירות קאמר אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו.
לא ר' יוסי היא. בדין הוא דהכא נמי הוה לי' למימר אי רבי יוסי, אלא דקיימא לן אתי עשה ודחי לא תעשה נגמר מהכא דלא דחי אלא דעדיפא מינה אמר. ומיהו קשיא היכי קס"ד דמשום דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא והא קיימ"ל דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ה"מ כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דעבר ללאו מקיים ליה לעשה אבל הכא בעידנא דעבר לי' ללאו לא מקיים לי' לעשה וי"ל דהאי הבערה ובישול פתילה של אבר בידו ופותת פיו ונותן את האור תחת הפתילה והיא נתכת לתוך פיו וכן בהבערה נמצא שהבערה ובישול וקיום מיתת בית דין באין כאחד.
אלא סד"א תיתי במה מצינו מאשת אח מה אשת אח מיבמה אף אחות אשה מיבמה. ואי תקשי לך הא דאמרינן דדמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו במה מצינו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש לא קשיא דכדמעיינת בה לא דמיא לדבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש. והא דלעיל דחיי' היא כלומר אי דמיא אדרבה להא דמיא אבל ודאי לא דמיא להא ולא להא הרב אב ב"ד ז"ל. פירוש לפירושו דהתם חזינן דלא גמר איהו מכללי' אבל כללי' גמר מיניה במה מצינו ובשאר הדרכים שהתורה נדרשת בהן והא דלא גמרינן שאר אשמות לבוהן יד ימנית משום שזה מכשיר ושאר אשמות מכפרין. אי נמי מיעוטא כתיב בהו בוזאת תורת האשם ולא בהונות.
ורבי יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה לית בה. פירש רת"ם ז"ל דרבי יוחנן לאו לאיפלגי אתנא קמא דברייתא אתי אלא לפרושי עשה של דבריהם קאמר והכל מודים דמן התורה אפילו עשה אין בו ותדע דהא מפתח הר הבית ועד שערי נקנור הוי מחנה לווי' כדתניא בספרי ובתוספתא ואי טבול יום אסור מן התורה במתנה לווי' בכל הר הבית יהא אסור ואנן תנן במסכת כלים (בפרק קמא משנה ה') הר הבית מקודש הימנו שאין זבין וזבות נכנסין והיינו ודאי משום דמדרבנן הוא והם לא גזרו אלא על מקצת מחנה לווי' דהיינו החצר החדשה דהיינו עזרת נשים.
ולפי פירוש זה יכול היה תנא קמא דברייתא לשנות מוטב יבא עשה של תורה וידחה עשה של דבריהם אלא מפני שחכמים העמידו דבריהם במקומות כנגד של תורה עשאן כאלו שניהם תורה והחמיר בחמור.
הא דאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וכו'. כך נראה לי פירושא מתני' נמי דיקא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא איצטריך לה קרא אלא למידרש לצרור ולא למידרש עליה דקתני פוטרות צרותיהן ואילו פטורות ופוטרות לא קתני משום דפטורות לאו מדרשא אתיא אבל פוטרות ודאי מדרשא לצרור אתיא ואפילו תימא למיסר צרה לא צריך קרא נהי דלא הוה צריך לפרושי בה עליה במקום מצוה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אבל לצרור ודאי צריך דצרה לית בה צד איסור בכל התורה אלא מלצרור דמיניה משמע לא אחות אשה ולא צרתה ועלייהו כתיב כרת בסוף העריות וכיון דמדרשא לצרור אתיין צרות תנא במתניתין פוטרות ולא פטורות דלא צריך קרא כלל ודוקיא דרב אשי אפילו למסקנא אתיא.
הא דאקשינן מאי ליתו פר צבור בשאר מצות הוא דמייתו. קשה לי, והלא כל זמן שאתה אומר להן להביא קרבן אחד שלא כקרבן יחיד אלא כצבור בעבודות כוכבים ומזלות חלקת בקרבנותיהם ולא קשיא דכיון דממיתתן אתה למד מה התם חלק הכתוב דין מרובים בעכו"ם מכו שאר חייבי מיתות דממונם אבד גם לענין קרבן נחלוק בהם.
והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי רבי עקיבא ורבנן דלרבי עקיבא לא מיבמין. קשה נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה דהא אפילו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קידושין הוה אמינא דליבמן אי לאו משום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה דכרת. ויש לומר דלרבי עקיבא גלי רחמנא בעריות והוא הדין לחייבי לאוין דכל דלא מתפסי בהו קידושין מפקעי זיקה אכתי קשה האי סברא היכא שמעינן ליה לר' עקיבא דמקשי מינה להדיא.
וליתני לדברי רבי עקיבא אין לה עליו כלום. פירוש עיקר קושיא מדהוה ליה למיתני בדידיה דלדברי רבי עקיבא החולץ וחזר וקדשה אין לה עליו כלום ואמאי רהיט ותני בעמד א' מן האחין וקדשה ומיהו משום דלא מפרש בהדיא לדברי רבי עקיבא לא קשיא דאשכחן טובא רישא חד תנא וסיפא חד תנא ופלוגתא קתני.
הא דאמרינן לעיל לפי שאינה בצרת צרה. הקשו בתוספות והא משכחת לה בחולץ ליבמתו וקדשה ונולד לו אח ויבמה כרבי שמעון ומת דפוטרת צרה וכן צרת צרתה לעולם והם תירצו לוי לא סבר לה כרבי שמעון.
רבינא סבר לה ברבי יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן. פי' אפילו לרבנן והוא הדין לרבי שמעון.
החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין. מאן אחין אחין הנולדים. שהיו בעולמו של מת הראשון כמאן כר' יוחנן עמד אחד מן הילודים אחר מיתתו של הראשון קודם חליצתו של אחרון וקדושה אין לו עליו כלום דהיינו נולד ואח"כ ייבם שמודה רבי שמעון ואין צ"ל נולד ולא ייבם כגון זה שחלץ.
ויש נוסחאות שכתוב בהם מאן אחין אחין הילודים ועמד אחד מן הילודים ופירוש ילודים שנולדו כבר אלו קודם שמת ראשון ואלו קודם שעשה בה שני דבר אבל אין הגירסא נכונה שכיון שאין פירושה שוה דין הוא שנפרש בלשונם ורש"י ז"ל פירש בילודים לאחר קידושי שני ודלא כר' שמעון.
ה"ג רב חננאל ז"ל: חד אמר בלא תעשה וחד אמר בכרת. ורבינו יצחק אלפסי ז"ל גורס בעשה וכן בכל הנוסחאות ובהלכות גדולות וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל ופי' בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים לאו הבא מכלל עשה עשה. ואינו מחוור לי כלל דמי כתיב בית אחד הוא בונה אשר לא יבנה כתיב ואי מהתם נפקא מכלל לאו הוא בא.
והר"ר משה הספרדי ז"ל מפרש עשה דכתיב יבמה יבא עליה ולא עליה ועל חברתה ואם כן הוה לן למדרש הכי בגמר' ועוד דהא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ד) מפרש בגמרא מבית אחד הוא בונה ולא שני בתים אלא יש לומר מדלא כתיב אשר לא ייבם מייתי לן קרא ודרשינן ביה דהכי קאמר ככה יעשה לאיש שלא יבנה אותו בית אחד שהיה לו לבנות ומדאמר דבית אחד היה לו לבנות ומשמע ולא שנים עשה מיקרי דהא לית ביה לאו.
ורבינו תם ז"ל הכריע כדברי רבינו חננאל ז"ל בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכמו צרת חלוצתו כך בצרת כנוסחו קרי כיון שלא בנה שוב לא יבנה דכל שלא בנה בית זה בין שנפטרה על ידי כניסה בין ע"י חציצה בין על ידי עצמו ובין על ידי אחיו כיון שלא בנה אותו בית שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים רהטי' נקט ואזיל.
וראיה הביא לדבר ממה שאמרו לקמן בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) אין אחר ביאה כלום. והתם אוקימנא רישא דמתני' כרבי עקיבא דאמר אין קידושיו תופסין בחייבי לאוין ובן מוקמינן להא דאין אחר ביאה כלום ואי ס"ד חייבי עשה נינהו הא מני דלא אשכחן תנא דסתם לן כרבי ישבב דאמר (לקמן יבמות דף מ"ט) כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ועוד דהא בשילהי פירקין דקידושין (דף ס"ח) ובריש פרק אלו נערות (כתובות דף כ"ט) דניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה נמי אלמא דברי ישבב נמי ספק אלא ש"מ בלא תעשה גרסינן כרבינו חננאל ז"ל ועוד עתיד אני לכתוב בסיוע השמים.
הא דאמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. בדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה מדכתיב בה טומאה איפטרא מן החליצה היא וצרתה אלא חדא דאית ביה תרתי קמ"ל.
והא דאמרינן במסכת סוטה פרק קמא (דף ה'), אלא מעתה חליצה נמי לא ליבעי א"ל רב יוסף אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה רב לית ליה האי טעמא דכיון דכתיב בה טומאה כעריות פטורה מן החליצה ימן היבום אבל אין קדושין הראשונים נפקעין דהא גבי ומצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות ואם גרשה קידושין תופסין בה לכתחילה שכשם שאין הראשונים נפקעין ממנה כך אלו תופסין בה ולא ריבה הכתוב טומאה אלא לענין יבום וחליצה.
וצריך תלמוד, מה ראיתה לרבות קידושין ולמעט יבום וחליצה. ועוד הא דאמרינן במחזיר גרושתו למאן דאמר טומאה בה כתיב ואסורה צרתה חולצת ולא פטר לה מן החליצה כערוה קשיא לן מאי שנא מצרת סוטה ואפשר דסבירא ליה לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתיב בפי' חייבי לאוין היא וחייבי לאוין בני חליצה היא ואי טומאה כתיב בה לעשות צרתה כמותה הלכך צרתה נמי חולצת כמותה ולא מתייבמת ודיקא נמי דלא גמר רב פטור סוטה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסורה ואלו פטורה ופוטרת לא קאמר כנ"ל.
ופסק רבינו ז"ל ברב ופטורה מחליצה. והר"ר אברהם בר' דוד ז"ל כתב סוגיא דשמעתתא אע"ג דכתיב בה טומאה בעינן חליצה או היא או צרתה דאלו איתא לבעל מי לא בעיא גט השתא גמי בעיא חליצה וצרתה כמותה סמך לו הרב ז"ל עי הסוגיא שבמסכת סוטה שזו השמועה מפורשת היא לפוטרן מחליצה ויבום.
הא דאמרינן צרת איילונית מותרת. מצינו בירושלמי (א,א) ששאלו טעמו של דבר, וכך אמרו שם ר' בון בר' חייא אמר ר' אבא בר ממל בעי איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו היו בפרשה מה תמית מימר אילונית צרתה מותרת ואשת אחיו שלא הי' בעולמו צרתה אסורה א"ל איילונית מטעם אחר הוצאתה אשר תלד יצתה זו שאינה יולדת לא דייך שאינה מתייבמת אלא שאתה מבקש לאסור צרתה אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה פי' איילונית כיון שלא פטרה הכתוב אלא לפי שאינה ראוי' להתייבם היאך נאסור צרתה והלא אף היא אם היתה ראוי' לילד כצרתה מתייבמת אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו הכתוב עשאה עליו ערוה אעפ"י שראויה להתייבם.
ואין הטעם הזה מספיק לצרת בתו איילונית, אלא שאמרו בירושלמי בסוף השמועה אלו בתו מן הנשואין בלא איילונית צרתה אסורה מפני שנתוסף לה אילונית צרתה מותרת א"ל איילונית כמי שאינה בעולם אלו שתי יבמות אחת איילונית ואחת שאינה איילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עלי' שמא פטר בחברתה כלום הרי איילונית כמי שאינה פי' כיון שאם בא על איילונית או חלץ לה אין צרתה פטורה אעפ"י שאין איילונית עליו ערוה נמצא שאין עליה זיקוק כלל וכיוון שכן הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כדברי רש"י ז"ל בשם ההלכות ז"ל ולקמן נמי אמרינן כיון דלא אתי איסור אשת אח וחאיל האיסור אחות אשה הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר שלא במקום מצוה דערוה אעפ"י שהיא מקום מצוה לצרה הכי נמי גבי איילונית כיון דלא רמיא מצוה דיבום האיילונית אעפ"י שהוא במקום מצוה לצרתה צרתה מותרת.
קודם הזמן הזה אינה מתעברת כלל כל עיקר. פי' אעפ"י שהביאה סימנין דשומא נינהו וכן נמי תוך הזמן הזה ואחר הזמן הזה היא ועוברה חי'. האי כשהביאה סימנין דגדולה היא הא אם לא הביאה סימנין קטנה היא ואינן חיין שאם לא תאמר כן. מצינו חמותה ממאנת דקיימא לן קטנה שלא הביאה סימנין יכולה למאן עד רוב שנותיה ואפילו למאן דאמר חוששין שמא נשרו הני מילי כשבעל אחר זמן דהו' לה ספיקא דאורייתא אבל לא בעל אין חוששין ואם כן מצינו חמותו ממאנת כגון שנישאת קטנה ואחר הזמן הזה פירש שבעל שלא לשום אישות וילדה בת ולא הביאה שתי שערות שזו חמותו ממאנת אלא כולה כשהביאה סימנין.
איני והא תנא רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שנמצאו איילונית או שמיאנו שכבר ילדו. פירש"י ז"ל מדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו דקטנה היא ליתני שכבר גדלו. ואי קשיא דלמא נקט האי לישנא דשוי לאיילונית ולממאנת קטנה שבכלל ילדו גדלו איכא למימר טעמא דאיילונית לא איצטריך ליה ממאנת הוא דבעיא טעמא הוה ליה לפרושי משום גדלות ולא תתלי בולד.
אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אלא קשיא. פי' קשיא טעמא דמתני' אדרבה בר שמואל כיון דקטנה היא אמאי אינה ממאנת אבל לא קשיא א"כ מצינו חמותו ממאנת שהרי לא מצינו דקתני רבה בר שמואל שכל שילדה אינה ממאנת [מאיזה טעם שיהיה].
אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים. פי' רבינו הגדול ז"ל קטנה שילדה תוך הזמן הרי היא כנערה שהביאה סימנין גמורין דהיינו לאחר הזמן שכיון שיש לה בנים הדבר ידוע שאשה זו היא ממהרת לבא בגדלותה יותר מכל הנשים שאי אפשר לקטנה שתלד עד שתגדל. והוצרך לפירוש זה משום דקיימא לן תוך הזמן הזה אעפ"י שהביאה הסימנין שומא נינהו דהכי אפסיק הלכה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) תוך זמן כלפני זמן וכמו שפירשתי למעלה. ודברי רש"י ז"ל מטין כפי' הזה.
ולרב ספרא הא דתני רבה בר ליואי הכי פירושא קודם הזמן לעולם אין מתעברת תוך הזמן כלומר שלא מהרה גדלות שלה היא מתה ועוברה נמי מת ובזה אנו יודעין שהיא תוך הזמן שלה לאחר זמן שניהן חיין הילכך כל שאתה רואה ששניהן חיין לאחר זמן הוא שכבר הגדילה ויש לפרש דרכה בר ליואי מידחיא מדתני רבה בר שמואל דאיהו שמא תתעבר ותמות תגי וכן משמע לישנא דגמרא.
ובדרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנין וכו'. פירש"י ז"ל דקא סבר תוך הזמן כלאחר זמן ואם הביאה סימנין לאו שומא נינהו וא"כ הא דרב זביד לא אתיא אליבא דהלכתא.
ויש לפרש אף זו כדרב ספרא אין בנים לקטנה אלא א"כ הביאה שערות שאינן שומא ומהרה להביא סימנין גמורין לפני חברותי' וקשיא לי א"כ שיש שממהרת להביא סימנין כשאנו רואין קטנה שהגיעה לכלל שנים הללו ויש לה שערות למה אנו אומרים שהן שומא שמא אף זו מהרה ואי שמשה וראוי' לילד מתעברת ויולדת. וי"ל דלמא מיעוטא דמיעוטא שיולדת תוך הזמן הזה ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן אלא א"כ ראינוה שילדה.
והרב אב ב"ד ז"ל פי' דרב זביד לתרוצי ברייתא דרבה בר שמואל אתא והכי קאמר אין בנים לנערה שהגיעה לכלל שנותיה בלא סימנין ומשום הכי תנא שכבר ילדה שאע"פ שגדלה בשנים הרי הן כקטנות כיון שלא הביאו סימנין אלא מפני שילדו אינן ממאנת שאין בנים לנערה בלא סימנין ולאשמועינן הא מילתא תני רבה שכבר ילדה.
ואין פי' זה מחוור לי כלל משום דלרב זביד קשיא מתניתא שמצינו חמותו ממאנת שילדה כשהיא קטנה שאעפ"י שהביאה סימנין שומא הן והי' צ"ל לרב זביד אלא שמא תתעבר ותמות ודקא קשיא שכבר ילדה אין בנים בלא סימנין. ועוד היכא אמרינן הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו אדרבא קשיא למאן דאמר הכי דא"כ למה לי ילדה אפילו לא ילדה נמי אינה ממאנת ועוד דסוגיא דשמעתא מה בנים הרי הן כסימנין דרב ספרא בקטנה אף אין בנים בלא סימנין דרב זביד בקטנה.
ואיכא דרמי אשמעתתא הא דאיתמר בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ח) גבי בעיא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאביה הוי והוינן בה ומי מעברא והא תני רב ביבי קמי' דרב נחמן. קטנה שמא תתעבר ותמות והא הכא אסיקנא שמא תתעבר ושמא. תמות.
ומפני קושיא זו פרשו חכמי הצרפתים ז"ל בנים הרי הן כסימנין משעת עיבור כלומר קטנה שנתעברה וילדה משעת עבורה הרי היא כנערה שהביאה סימנין והדבר נכון שהרי הצריכוהו לשמש במוך כל הזמן הזה שמע מיניה כל שמתעברת כשהיא קטנה אעפ"י שלידתה כשהיא נערה היא מתה ועוברה מת הילכך כשרואין אותה שהיא חיה בנים הרי הן כסימנין משעת עבור. והא דתני רבה בר שמואל שכבר ילדה ולא קתני שכבר עיברה לפי שאין עיבורן ראיי' עד שילדה.
ואיכא דאמרי בנים עדיפא מסימנים, למאי נפקא מינה אפילו לרבי יהודה בבנים מודים שאם נתעברה ומיאנה ואח"כ ילדה אמרי' משעת עיבור הרי היא כמי שריבה דאא"ל שמיאנה אחר שילדה שאין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד כדאיתא התם בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ט) .
ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין שכיון שילדה עכשיו הדבר ידוע שהביאה סימנין משעת עיבורה ונבדוק השתא כו' משום צער לידה חוששין שמא נשרו אבל מעיקרא לא בדקנוה. והא דמייתי לה התם בשמא תתעבר ותמות ולא קתני ושמא תמות לאו דוקא אלא משום דאי אפשר לקע,נה שתלד ולא תמות אלא אם כן היא כנערה או נערה ממש שמהרה לבוא משום הכי קתני שמא תתעבר ותמות.
ומיהו סוגיין דהתם דלא כרב זביד דאלו לרב זביד אי בדק יפה יפה מקמי לידה ולא הביאה קטנה היא ועוד דכיון דחוששין קאמר ומשום שמא נשרו לא קאמר אלא למיאון אבל לחליצה לא וכיון שכן איפשר דאית לה בן אלא דלרב זביד ודאי כיון דחוששין אפילו אין בגר בקבר דידה הוי שהאב מוציא מידה ועליו להביא ראיה אנא דקשיא אם בדק ותו מתני' דקתני אי אתה יכול לומר היכי מתרצה לה רב זביד דהא לדידיה אם בדק יפה קודם לידה ממאנת היא ובתוספות מתרצין דאפילו בדק חוששין וצער לידה לאו דוקא אלא צער עיבור.
ויש לפרש דלרב זביד לעולם אין בנים בלא סימנים ולא נבדקה אשה קודם לידתה שלא היו לה אלא הא דאקשינן ונבדוק כלומר אמאי סמכינן אגמ' כיון דאפשר לבדוק.
ויש אומרים דסוגיין כמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן אבל למ"ד כלפני זמן על כרחין שמא תתעבר ותמות ודרבה בר שמואל דקתני שכבר ילדו לאו דוקא אלא שכיון שילדו גדלו ואינן איילונית ולא דייק דכיון דסוגיין גבי עיקר הלכתא דהנך מילי לית לן לאפוקי דלא כהלכתא ובתיובתא דהתם אסיקנא תיובתא דמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן.
והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב הבת שילדה אחר שתים עשרה הרי זו גדולה דבנים הרי הן כסימנין. ונראה שהוא סבור דסוגיין תוך הזמן כלאחר זמן וגמר מינה לאחר זמן או שמא אינו גורס אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ורב ספרא שכבר ילדו אתא לתרוצי והדרך כפירוש הראב"ד ז"ל לרב זביד שכתבנו למעלה.
הא דאמרינן ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. אמרו בירושל' אם באומרת אי איפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת ואין גמרין סוברת כן דאי הכי לר' הושעיא נמי תמאן השתא בו ובאחיו ותתייבם צרתה אלא ודאי לר' הושעיא לית ליה מיאון לזיקה לעולם והא דאמרת לעיל מיני' ביבם נמי נישואין קמייתא קא עקרה לא אתיא כר' הושעיא דאליבא דשמואל איתמר ושמואל לית ליה דר' הושעיא כדמוכח בפירקין.
ובדין הואדהוה ליה לתרוצי הכא מאי יכולה למאן ולא מיאנה כגון שמתה והתם ודאי אינה מתייבמת וכך אמרו בירושלמי אלא משום דפירוקא דמפרק קושטא הוא ובקושטא ניחא ליה.
הא דאמר רב יהודה בריה דר' שמעון בן פזי מאי טעמייהו דב"ש. בדין הוא דמצינן למימר טעמייהו דב"ש דמפיק לצרור לכדר' שמעון ועלי' לכדר' ויבם ויבמה ולקח ולקחה כדרבנן אלא משום דניחא הוה לן לאוקמינהו לקראי בצרות מלאוקמינהו בהנך מילי אי ליכא טעמא אחרינא דמפיק הני דרשי מאונייהו.
ורבא אמר טעמייהו דב"ש משום דאין איסור חל על איסור. ואקשינן תינח היכא דנשא מת וכו'. ופרש"י ז"ל דהאי מקשה סבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתן על ידי קדושין אבל בקרובי עצמו לא שרי ב"ש ולהכי לא פרכינן בתו מאי איכא למימר. ואם תאמר א"כ מאי קושיא דלמא לא פטרי ב"ש באחות אשה אלא בשנשא מת ואח"כ נשא חי לא ניחא לי' לאוקמי למקשה בהכי משום דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ולא ליתני מתירין את הצרות סתם. ואין פי' זה מחוור.
והראב"ד ז"ל פירש טעמייהו דב"ש משום דאין איסור חל על איסור ועל ברחך לא יכלת למדרש לצרור לצרת אחות אשה דלא מיבמה וכיון דבטל צרור כולהו צרות דחמש עשרה נשים שריין דהא כולהו מאחות אשה ילפינן ומשום הכי אקשינן תינח דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא נשא חי תחלה אחות אשה קדים ובה מקיימינן לצרור וממילא אתיין כולהו קרובי עצמו.
ואי תקשי אי הכי ערוה גופא תתייבם יבומי הא אמרינן לקמן בפרק ד' אחין (יבמות דף ל"ב) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חלה איסורא ואחות אשה לאו צרה לערוה היא וטעמא דב"ה לאו משום דאיסור חל על איסור אלא משום דלצרור גלי בה אי נמי אע"ג דאין איסור חל על איסור כי פקע איסור אשת אח אתי אחות אשה וחייל בין בערוה בין בצרה.
אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת. פי' אביי לתרוצי למאן דאמר עשו אתא אבל מגילה לא מתרץ דהא איכא כפרים שמקדימין ליום הכניסה ונכנסין לכרכין וקורין כמו שפירש רש"י ז"ל במסכת מגילה (דף ב') ורבא פרכי' מטעמי' דב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר אחת דמו בודאי ממגילה מצי לפרוכי עלי' אלא ניחא ליה לפרוכי מילתא מינה ובה.
אי נמי לאביי בני כפרים ובני כרכין אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו ליה שמצויינין הם שם וקורין לעצמן.
והרב אב ב"ד ז"ל פירש בשם הרב רבינו משה ב"ר יוסף דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרין עצמן הן קורין ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואין ראיה זו ראיה.
ה"ג בנוסחי דוקי וכך היא גירסת ר"ח: בשלמא ב"ה מב"ש לא נמנעו דטומאות דב"ש לב"ה טהרות וכו'. ורובא דנוסחי גרסי איפכא בשלמא ב"ש מב"ה וכו'. ופירש רש"י דב"ה מחמרי בטהרות טפי מב"ש ודברי תימה הם דהא בכולהו תלמודא ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין ובכולה אהלות ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ולקמן בשמעתין (יבמות דף ט"ו) בשוקת יהוא היו כל טהרות דב"ה לבית שמאי טמאות ותדע נמי שהרי שנינו במסכת עדיות (פרק ד') אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב חביות של זיתים מגולגלין וכו' ואדם שהיה נתון תחת הסדק בית שמאי אומרין אינו מביא את הטומאה וכו' ודם נבילות בית שמאי מטהרין וב"ה מטמאין הא למדנו שבאילו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא בטהרות.
ופירש הכי נמי מסתברא לדבריו [של רש"י] הכי נמי מסתברא דמודעי דאי עשו ולא מודעי קשיא טהרות ומקשינן ומאי אולמיה דהך ראייה דטהרות מרישא פשיטא דאי עשו על כרחין מודעי אלא שיש לומר שלא עשו בין ברישא בין בסיפא ואין זה נכון דלא איתמר בה הכי נמי מסתברא כלל כיון דליכא ראייה מינה דעשו ומודעי אבל לדידן ה"פ דהכי נמי מסתברא דמתניתין משום דמודעי להדדי לא נמנעו דקתני סיפא בטהרות דלא נמנעו ונהי דב"ה מב"ש לא נמנעו בין עשו בין לא עשו משום דב"ש לחומרא אלא ב"ש אמאי לא מימנעו מב"ה דודאי ב"ה עשו כדבריהם וטהרות דב"ה לב"ש טמאות נינהו ואפי' כשתמצא לומר לא עשו נהי דלא היו מקילין כדבריהם ולא מורין כדבריהם בין לקולא בין לחומרא כדי שלא יעשו אגודות אגודות מכל מקום מחמירין הן על עצמן כדבריהם וכך אמרו בירושלמי מודים בית שמאי לב"ה לחומרין וכדאמרינן לקמן (יבמות דף ט"ו) גבי סוכה ושוקת יהוא הרואה אומר וכו' דשמעת מינה דוודאי מושכין היו ידיהם מן האיסור כדבריהם ולמה לא היו מושכין ידיהן מן טהרות של ב"ה אלא שמע מינה שאילו מודיעים לאלו ואלו לאלו שמע מינה.
ואקשינן ומאי אולמיה דהך מהא, כלומר אי הכי מתניתין אמאי קתני להני תרתי בבא פשיטא הואיל ועשו ומשום שמודיעין נושאין נשים אלו מאלו אף בטהרות סומכין אלו על אלו דבשלמא אי לאו עשו מתניתין תרתי קתני נושאין נשים משום שלא עשו ועושין טהרות משום שמודיעין אותם אלא אי אמרת עשו ותרווייהו משום מודיעין תרתי למה לי.
ומפרקינן מהו דתימא לא סמכינן אהודעה וצרה קלא אית לה קמ"ל טהרות
ואיכא דגרסי וכיון דסבירא ליה דעשו מאי אולמיה דהך מהך.
הא דתניא אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות ובספק אשת איש וכו'. פירש רש"י ז"ל ספק אשת איש אילו כולן ששנינו לקמן (יבמות דף ק"ז) ב"ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ובבעל ובפניו ובב"ד וארבעה וחמשה פעמים וב"ה אומרים בכולהון ממאנין ואעפ"י שמיאון אינו אלא מדבריהם ואין ממזר בא מפני מחלוקת זה וכן גט ישן שאעפ"י שב"ה פוסלין הא קיימא לן שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אלא משום שארא נקט הני.
ושמעתי שהר"ח ז"ל גורס ובספק אשת איש בגט ישן ובמגרש את אשתו וכו' ופירש הרב ז"ל דפרושי מפרש ואזיל בצרות ואחיות ליבום ובספיקות דאשת איש כגון גט ישן ופונדקי וכסף ופרוטה וכן עיקר מכל מקום גט ישן אגב שארא נקט ליה.
והא דאקשינן אלא ב"ש מב"ה אמאי נמנעין בני חייבי לאוין כשירין נינהו. הוי לי' למימר ב"ש מב"ה נמנעין אמגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף דאתי לידי חייבי כריתות וב"ה מב"ש אף אצרות אלא ניחא לי' לאשכוחי בתרוייהו נמנעין אף אצרות. והא דאקשינן ומאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי אסורה. פי' רש"י ז"ל קא סלקא דעתך באיסור ספק כגון מגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דליכא אלא ספק שמא בא עליה לשם קידושין.
ולי נראה מן הספק שאינו נודע אם זו האשה מאותן שנחלקו בהן והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא היא לדידהו ספק נמי איסורא הוא וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחר שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה כל שכן משפחות ב"ש לב"ה שהרבה נדמעו בהן על פי הוראתן שאסור לו לישא עד שיבדוק ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להם ופרשו.
בני צרות מעידני לכם. פי' ולא היה אדם מב"ש שערער בדבר אלמא הוראות ב"ה לב"ש הולד כשר לדבריהם ור' יהושע פליג אדר' יוחנן בן נורי דאמר לעיל הולד פגום לדברי ב"ש דדריש קל וחומר ולא פריך והא מעשה דחזא ר' יהושע לא חזא ר' יוחנן בן נורי אי נמי סבר שלא ברצון ב"ש הוי אלא שידן של ב"ה תקפה וקבעו מעשה כדבריהם.
עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מפורש אצלנו במסכת שבועות בפרק ידיעות.