יבמות ה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מקרא קמא אם כן לימא קרא ציצית תעשה לך גדילים למה לי ש"מ לאפנויי האי לשיעורא הוא דאתא אגדיל שנים גדילים ארבעה עשה גדיל ופותלהו מתוכו א"כ לימא קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו ל"ל ש"מ לאפנויי ואכתי מיבעי ליה בלתוכף שתי תכיפות חיבור ותכיפה אחת אינו חיבור א"כ לכתוב רחמנא לא תלבש צמר ופשתים יחדו שעטנז ל"ל ש"מ לאפנויי ואכתי מיבעי ליה געד שיהא שוע טווי ונוז אלא כולה משעטנז נפקא אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרה וכי תימא נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות מפסח מה לפסח שכן כרת מתמיד מה לתמיד שכן תדיר מחדא לא אתיא תיתי מתרתי מהי תיתי ממילה ופסח שכן כרת מפסח ותמיד שכן צורך גבוה ממילה ותמיד שכן ישנו לפני הדבור ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוה ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבור אלא איצטריך סד"א תיתי מכבוד אב ואם דתניא דיכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא
רש"י
[עריכה]
מקרא קמא - דכלאים בציצית ודקאמרת לרבנן דלא אייתר להו צמר ופשתים מנא להו דכלאים בציצית שרי דליתי עשה ודחי לא תעשה:
א"כ - דלאו לאפנויי לכתוב ציצית כו':
לשיעורא אתא - למנין חוטין:
גדיל שנים - אי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטין:
גדילין ארבע - חוטין דמיעוט גדילין שנים וכתיב (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל אמרה תורה עשה מהנך ארבע חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין כשתוחבן בכנף הבגד:
ופותלהו מתוכו - שיהיו תלויין פתילין שלא יעשה כולו גדיל אלא קצת גדיל וקצת ענף:
תכיפה - פויינ"ט (פוינ"ט: תך, תֶפֶר) שתוחב תחיבה אחת במחט וחיבר כלאים בגד צמר ובגד פשתים יחד אינו חיבור בפחות משתי תכיפות להכי כתיב יחדיו עד שיחברם יחד יפה:
שוע טווי ונוז - מן התורה אינו חייב עד שיהי' הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק:
שוע - לשון חלק שמתרגמינן שעיע (בראשית כז):
נוז - ארוג:
כולה משעטנז נפקא - דאי לאפנויי לחוד נכתוב לא תלבש כלאים צמר ופשתים ומדאפיק רחמנא בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא:
ממילה - שדוחה עשה שלה לא תעש' דשבת שיש בה כרת:
שלש עשר' בריתות - אמורים בפרשת מילה:
מפסח - שדוחה שחיטתו את השבת:
שכן צורך גבוה - למזבח תאמר בעש' דייבום דליכא כל הני:
מילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור - לפני מתן תורה:
ואליבא דמ"ד - במס' חגיגה (ד' ו.):
עולה שהקריבו ישראל במדבר - דכתיב (שמות כד) ויעלו עולות עולת תמיד הוה:
סד"א - אי לא כתיב עליה לדרשא תיתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת מכיבוד אב ואם:
כולכם - אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי מאני ה' דריש ליה:
שחוט לי - דהוי אב מלאכה שחייבין עליה כרת:
תוספות
[עריכה]
גדילים ארבעה. במנחות (ד' מב.) אמר דבעי תמניא חוטין ותימה מנלן שכופל כל אחד ואחד לשנים שמא יקשור כל אחד בראשו בטלית ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופותלהו מתוכו היינו שעושה אותו כעין פתילה וכופלין באמצע הוה ניחא אבל בקונט' פי' פותלהו מתוכו היינו שני שלישי ענף שלא יעשה הכל גדילים:
ואכתי מיבעי לי' לתוכף תכיפה אחת דאין חיבור. בלאו הכי מיבעי לי' דאי לאו יחדו ה"א דאסור ללבוש צמר ופשתים אע"פ שאין מחוברים כלל זה עם זה:
עד שיהא שוע טווי ונוז. אין לפרש כמו שפי' ריב"ן שוע וטווי יחד צמר ופשתים א"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה שהרי צריך שיהיו ב' חוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן אלא שוע כל אחד לבדו ונוז נמי אר"ת דאין לפרש דהיינו אריג כדפי' בקונט' דמאי שנא שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחד ועוד דבנדה פרק האשה (ד' סא:) גבי האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא כו' ופריך ואימא או שוע או טווי או נוז ולפי' הקונט' בלא נוז אי אפשר שיהא כלאים ואין לומר דהכי פריך ואימא או שוע ונוז או טווי ונוז או נוז לחודיה דא"כ דבנוז לחודיה סגי שוע וטווי דכתב רחמנא למה לי אלא נראה לר"ת דנוז היינו שזור ונוז נמי כל אחד לבדו ועל שעטנז של צמר לבד ושל פשתים לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם בגד ביחד ומיחדו נפקא והר' רבי יצחק הלבן הקשה לו מהא דתנן במס' כלאים (פ"ט מ"ח) אין חייבין משום כלאים אלא על טווי וארוג שנאמר שעטנז שוע טווי ונוז אלמא דנוז היינו ארוג ואר"ת דע"כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע טווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי ונוז לחודיה אבל אריג מיחדו נפקא:
כולה משעטנז נפקא. מדכתיב שעטנז ולא כתיב כלאים שמעינן שוע וטווי ונוז ומדלא כתיב שוע וטווי ונוז בהדיא שמעינן דלאפנויי קאתי למידרש סמוכין ואם תאמר ודלמא לכדרבא לחוד קאתי למדרש סמוכין דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למישרי כלאים ויש לומר דהכי משמע דלא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך מהם והכי איתא בפ' שני נזירים (נזיר ד' נח. ושם) והיכי ילפינן בעלמא מהכא שאני כלאים דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה ואר"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו ומיהו אי לאו כלאים מבגדי כהונה לא הוה מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך ובענין אחר אי אפשר לקיים מצותו כמו שפירשתי לעיל דלא ילפינן מאשת אח ועוד דצורך עבודה שאני וא"ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן פ' כיצד צולין (פסחים פג:) דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט מוהנותר ממנו עד בקר (שמות יב) בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו וי"ל דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט ומ"מ אי לאו דבקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי ומיהו קשה לקמן (דף ו:) גבי שריפת בת כהן קאמר או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דלדחי אי לאו לא תבערו אפי' לא תעשה שיש בו כרת דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא והתם כיון דיכול להמתין עד למחר נילף מיניה שריפת קדשים וי"ל דהתם נמי אי אפשר להמתין שיש לה לידון מיד ולשרוף שלא יענו הדין ושלא ישתכחו הדברים וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצטריך התם לומר קרא דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי ואר"י דהתם איצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפילו אוכל נפש שרי ולמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט לא איצטריך הכא קרא אלא אליבא דמ"ד קריבין:
ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור. וא"ת ונילף משאר קרבנות דדחי שבת כדדרשינן בפ' כיצד צולין (פסחים עז. ושם) מבמועדו ואפי' עומר ושתי הלחם כדדרשינן התם ואר"י דחשיבי התם כולהו תדיר כיון דהוי בכל שנה ואיכא למיפרך על מילה ושאר קרבנות שכן תדיר ובש"ס לא חש לדקדק כל כך דה"נ לא מסיק מידי למ"ד. עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הוה:
כולכם חייבין בכבודי. מאני ה' דסיפא דקרא קדריש וא"ת ומנלן דקאי טפי אשבתות מכבוד אב ואם וכן בסמוך גבי מקדש וי"ל דכבוד הקב"ה הוי טפי בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום שברא העולם כדאמר בעירובין (דף סט:) ובחולין (דף ה.) דמחלל שבת ככופר במעשה בראשית ועוד אני ה' משמע דקאי אמורא דכתיב באב ואם ובמקדש כלומר מוראי למעלה ממוראכם כדאמר במדרש והתקדשתם והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם וא"ת ולמה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו מוזהרין על השבת כדאמר בפ"ק דקידושין (ד' לא.) גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כיבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך וכן אביך אומר השקני ומצוה לעשות הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה וי"ל דמהכא ילפינן התם:
טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. פירוש דמהכא ילפינן דבעלמא דחי דלא איצטריך הכא למכתב דלא דחי דמהיכא תיתי דמפסח ומילה ותמיד לא אתי דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד דאדרבה נילף ממקדש והבערת בת כהן דלא דחי והא דקתני יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת דמשמע דאי לאו קרא ה"א דדחי לאו דוקא אלא כלומר אפילו את"ל דדחי הא כתיב אני ה' כדפי' לעיל גבי שומע אני ואם תאמר היכי מוכח מהכא דבעלמא דחי ואיצטריך עליה למיסר דהשתא קרא דהכא לא איצטריך לגופיה אלא לאשמועינן דבעלמא דחי נימא עליה להיתירא והשתא איצטריך קרא דהכא לגופיה ולא נילף מעשה דייבום וי"ל דאפי' נימא דעליה להיתירא לא איצטריך קרא דהכא דלא מצינו למילף מעשה דייבום דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד אדרבה ממקדש והבערת בת כהן הוה ילפי' דלא דחי ועוד מייבום ליכא למילף דבשבת איכא סקילה אע"ג דבעריות נמי איכא בחמותו וכלתו שריפה וסקילה כי נימא עליה להיתירא לא נימא אלא באחות אשה ודכוות' דליכא סקילה ושריפה דלא הוקשו להיתירא אלא לאיסורא וכן סבר רבא לפר"י (לעיל ד' ג) וא"ת אכתי הא איצטריך לגופיה דסד"א דהואיל והוקש כבודם לכבוד המקום
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק א (עריכה)
יח א מיי' פ"א מהל' ציצית הלכה י', סמ"ג עשין כו, טור ושו"ע או"ח סי' י"א סעיף י"ב:
יט ב מיי' פ"י מהל' כלאים הלכה ג', סמ"ג לאוין רפג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש' סעיף ב':
כ ג מיי' פ"י מהל' כלאים הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ש' סעיף א':
כא ד מיי' פ"ו מהל' ממרים הלכה י"ב, סמג עשין קיב, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף ט"ו:
ראשונים נוספים
שוע טוי ונוז. מפורש במסכת נדה (דף ס"א ד"ה שועי) .
אלא כולה משעטנז נפקא. פירוש לעולם כדאמרן יחדיו למה לי ודקאמרת מיבעי ליה שתי תכיפות משעטנז נפיק שיהו שוע טיוי ונוז ויהיו כולן דבר אחד כלומר מחוברין יפה כאלו הן בגד אחד דכיון דאפקינהו רחמנא בשם אחד למקרי שעטנז ולא שעטנזים אלמא בשנעשו הצמר והפשתים בגד קאמר ורש"י פירש כולה משעטנז נפקא דאי למעוטי לכתוב רחמנא לא תלבש כלאים צמר ופשתים יחדיו ומדאפקי' בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא וקשה לי אימא כוליה לשוע טווי ונוז אתי.
לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרא. קשיא לן מאי אולמא דהך דרשא אחריתא מהא לאו מי אמרינן טעמא דכתב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי ולהכי איצטריך קרא למיסרה ללמד על כל התורה דדחי ותו למה לי עליה למיסרה כיון דכתב רחמנא גדילים לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא מינה שמעינן דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת דאי ס"ד שיש בו כרת דחי שאין בו כרת מבעיא והיכי אמרינן נמי דהו"א דדחי מואת שבתותי תשמורו.
ואיכא למימר ודאי אי עליה ליכא למידרש הוא הכי נמי אלא עליה איכא למימר דלג"ש אחריתי אתיא וכדלקמן וכבר פירשתי דלא עבדינן בנין אב ללמד שיבא עשה וידחה לא תעשה בין שיש בו כרת בין שאין בו כרת עד שירבה אותו הכתוב בפירוש והכי קאמר היכא אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה וללמוד על עצמה יצאת שאם תאמר מינה וללמד על הכלל כולו דדחי מוטב למידרשי' לאידך ג"שכדר' ולא לחדש ממנו דחיה לכל לא תעשה שבתורה שיש בהן כרת דחמירי.
והאי דלא גמרינן מציצית דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת איכא למימר משום דדילמא דסבירא לן מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה כדלקמן. ומיהו ודאי כי קס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בכל התורה הוי יכלינן לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי אלא פרכינן בכולה שמעתא מינה ובה ולא קמא ליה כלל דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בעלמא.
וכי תימא לילף ממילה. קשיא לן, והא שבת עשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות אלא דקיימא לן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ניגמור מהכא דדחי ואם תאמר דעדיפא מינה אקשי דמתרץ לכולא מילתא מאי טעמא לא גמרינן מהתם אכתי הא דקתני ברייתא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה את השבת וכו' והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ולמה לי קרא הא לא קשיא כדמתרץ בפרק ואלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) ס"ד אמינא הואיל והוקש כבודו לבבוד המקום אימא ליציית ליה, קמ"ל.
אלא הא קשיא היכי דייקינן מינה לכל התורה כולה הא לאו הכי דחי לימא שאני התם משום דהוקש כבודו הוא אלא חדא מתרי טעמי נקיט ואע"ג דהא עדיפא. וכן נמי הא דגמרו לה לקמן (יבמות דף ו' ע"ב) ממיתת ב"ד לא דחיא שבת הוה לי' למימר וליטעמך עשה ולא תעשה הוא.
והא דלא פרכינן גבי מילה שכן כרת משום דמילה בזמנה דדחיא שבת אין בה כרת אבל אמה הצד פרכינן ממילה ופסח שכן יש בה צד כרת.
הא דדייק ברייתא גבי כבוד אע"ג דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו' וגבי מקדש אמרינן איפכא את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו. פירש"י משום דאני כו' משמע כולכם חייבים בכבודי ושמירת שבת כבדה הקב"ה יותר מכיבוד אב ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקב"ה שברא עולמו בששת ימים ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים ואע"ג דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרע כיון דבחד קרא כתיב אני להזהיר על כבוד השבת כל מקום שהוזכרה בו שבת נדרוש כן ואני אומר עיקר דרשא מואת שבתותי תשמורו בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם ואין במשמע מורא כן וממילא משתמע אני ה' כולכם חייבים בכבודי.
שוע טווי ונוז: פרש"י ז"ל (בד"ה שוע) שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעיע, כלומר שיהיו חלוקין יחד במסרק. טווי, יחד. ונוז מלשון אריגה לומר שיהו ארוגין יחד. כן פירש במסכת נדה פרק האשה שהיא עושה צרכיה (סא, ב בד"ה שוע ואילך) וכן משמע לכאורה במסכת כלאים (פ"ט, מ"א) דתנן התם אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ורבי שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז עליו אביו שבשמים דמשמע דמשוע טווי ונוז מפיק אריג. ור"ת ז"ל (בספר הישר סי' לח וסי' תשנ) הקשה עליו אם כן כלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה לא שוע לא טווי ולא נוז איכא, כדאמרינן במנחות פרק התכלת (לט, א) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא גבי ציצית למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא שמע מינה דאורייתא והוו להו שתי תכיפות אלמא מדאורייתא הוי חבור וכדאמר הכא נמי דשתי תכיפות דאורייתא. ואפילו בבגדי כהונה שחוטן כפול ששה דנוז איכא שוע מיהת ליכא שלא היו חלוקין במסרק יחד, ואפילו הכי אסורין משום כלאים כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט, א). ועוד קשיא לי מדאמרינן בפרק התכלת (לט, ב) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית ואותביניה מדתניא השיראין והכלך והסריקין חייבין בציצית ופריק מדרבנן, ואותביניה תו אימא סיפא וכולן צמר ופשתים פוטרין אותן, כלומר, קא סלקא דעתא חוטי צמר ופשתים יחד אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרי בהו כלאים כלומר שתוכף החוטין ב' תכיפות אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים, ופריק אימא צמר או פשתים, דאלמא תוכף חוטי צמר עם חוטי פשתים הוי כלאים דאורייתא, ופירש ר"ת ז"ל שוע שיהא כל אחד חלוק במסרק לעצמו ושיהא כל אחד טווי לעצמו ושיהא כל אחד שזור לעצמו שהן כך אם תכף בהן ב' תכיפות חבור הוא דכתיב יחדו והכי דייק לישנא דקרא לא תלבש שוע טווי ונוז צמר ופשתים יחדו כלומר מחוברין ונוז לשון שזירה הוא ולא לשון אריגה. ותדע לך מדאמר התם בפרק האשה (נדה שם) ואימא או שוע או טווי או נוז, דאלמא כי היכי דשוע וטווי קאי אכל חד באפי נפשיה, הכי נמי נוז אכל חד באפי נפשיה קאי. והא דאמרינן התם בהאשה האי חוטא דכתנא דאבד בגלימא ונפקיה ולא ידע אי אינתיק אי לא אינתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא, בחוט שאינו שזור קאמר, וגלימא נמי אינה שזורה שאין דרכן בשזורין אלא בשפתא דגלימא כדאיתא בפרק בתרא דערובין (צו, ב) גבי המוצא תכלת בשוק. וזו ששנינו במס' כלאים (שם) אין אסור משום כלאים אל טווי ואריג שנא' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, לאו למימר דממשמע טווי ונוז נפיק אריג, אלא טווי נפיק משעטנז ואריג משום חבור הוא ומלשון יחדו נפיק. והתם (מ"ט) קתני. הלבדין אסורין מפני שהן שוע, אף על פי שאינו טווי ונוז, ומדרבנן קאמר דשוע או טווי או נוז אסורין והיינו דרבנן, והיינו דקתני נלוז ומליז עליו אביו שבשמים, אלמא לשון נוז היינו ענין פתלתולות ועקוש כדרך השזורין שפותלין אותן. והיינו דאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית משום דלגבי ציצית שזורין בעינן כדאמרי בספרי (שלח פי' קטז) פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת לבן מנין כו'.
אלא כולה משעטנז נפקא: פרש"י ז"ל (בד"ה שלה) מדאפקוה רחמנא בלשון שעטנז ולא כתיב לא תלבש כלאים צמר ופשתים. ואינו מחוור דדלמא כוליה לשוע טווי ונוז אתא. אלא ה"פ, אלא לעולם מיחדו נפקא, וכי תימא יחדו אצטריך לתוכף תכיפה אחת אינה חבור, כולה משעטנז נפקא מדקאמר שעטנז ולא כתיב שעטנזים אלמא בשעושה הצמר והפשתים בגד אחד קאמר (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא.
מה להנך שכן לפני הדבור: ואם תאמר תיתי ממוספין ומהנך, יש לומר משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן תדירין. והיינו נמי טעמא דלא יליף ממילה ותמיד למאן דאמר (חגיגה ו, א) עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוא, משום דהני תדירין. ואם תאמר נילף מקרבנות צבור שדוחין את השבת כדדרשינן בפרק כיצד צולין (פסחים עז, א) מבמועדיכם יש לומר דהני נמי חשיבי תדירין כיון שישנן בכל שנה.
מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי: איכא למידק כיון דמכלל אסור אתה שומע התר בעלמא, למה לי להדורי בתר דרשא דאת שבתותי ליגמר מעליה גופא, דטעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי דחי, אלמא אתיעשה ודחי ל"ת שיש בו כרת , דמאי אולמיה דדרשא דאת שבתותי מדרשא דעליה. ועוד היאך אפשר לומר בדאמר ליה שחוט לי בשל לי ולאשמועינן בעלמא דדחי, דהא מדאצטריך רחמנא למכתב גדילים לומר דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא, שמע מינה דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, דאי סלקא דעתך שיש בו כרת דחי, שאין בו כרת מבעיא. ואיכא מאן דמתרץ (רמב"ן בד"ה לא תעשה) דמעליה לא מצי למיגמר, דאיכא למימר דאצטריך לדרשא אחרינא ולגזירה שוה דעליה עליה כדאיתא לקמן (ט, א) ולא עבדינן בנין אב ללמד על התורה כולה עד שירבה אותו הכתוב בפירוש וכדכתיב לעיל, והכא הכי קאמר היכי אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה. ותמיהא לי דאם כן מואת שבתותי נמי לא נגמר, דדלמא ללאו דמחמר הוא דאתא, ומשום דאיכא לאו ועשה, ואצטריך לאשמועינן, דסלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום אימא ניציית קא משמע לן, וכדאיתא בפ' אלו מציאות (לב, א) ועוד דאי משום דעליה איכא למימר דלגזירה שוה אחריתי אתיא, מאי קשיא ליה אמאי איצטריך עליה למיסרא דלמא לג"ש הוא דאתא וכשתמצא לומר דלמיסרא לערוה הוא דאתא, ליגמר מינה דבעלמא דחי. ובתוס' (ג, ב ד"ה טעמא) מתרצין דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי, אלא משום דברייתא (לעיל ג, ב) קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות, משמע להו דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי, ועליה למיסר אצטריך. ואף על גב דאמר רבא לקמן (ח, א) ערוה לא צריך קרא וצרה נמי לא צריך קרא, דאלמא הא דקתני בברייתא שומע אני לאו דוקא, אלא משום שיטפא דצרה שלא במקום מצוה נקט ליה ההיא סברא דרבא היא, ואנן השתא הוה סלקא דעתין דברייתא דוקא קתני שאני שומע בין בעריות בין בצרות וזה נכון. ויש לומר עוד דאי בעלמא אשכחן בהדיא עשה דדחי לא תעשה שיש בו כרת, מעליה לא נגמר אעלמא דדחי, ולא דרשינן נמי עליה לאיסורא, משום דאדרבה הוה דרשינן ליה להיתרא, והוה דרשינן הכי, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה, וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה, ומשום דבעלמא לא דחי אצטריך קרא להיתרא. אלא ודאי כיון דלא דריש ליה תנא להיתרא אלא אדרבה דריש ליה איפכא לאיסורא, שמע מינה דשמעינן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. והלכך עליה לא אצטריך להיתרא, דאם כן לישתוק קרא מינה ואנא ידענא דדחי כדדחי בעלמא, ומשום הכי מהדר אמינא לן בעלמא דדחי ולא ילפינן עליה ובעלמא דחי. והיינו נמי דכי אמר רבא לקמן ערוה לא צריכא קרא מדאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, פריך רב אשי (להלן ח, ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, ומשום מלתיה דרבא פריך לה רב אשי, דכל היכא דהוה סלקא דעתא למילף משום דוכתא דבעלמא דחי, לא הוי מצי רב אשי למיפרך הכא מטעמא דאמרן. אבל מדפריק רבא דערוה לא צריכא קרא מיד פירכה רב אשי וכסברא דכולה סוגיין. והא דמהדרינן עליה דרב אשי אם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה, לא הוי מסקי אדעתייהו בכולה שמעתין עד התם במסקנא, כי היכי דרב אשי לא הוה מסיק לא אדעתיה. ורבא נמי דאמר ערוה לא צריכה קרא, מהאי טעמא דלגלות ערותה דחדא קאמר לה, ועליה קא סמיך למימר דעליה לא צריך למימר ערוה, דמלגלות ערותה שמעינן לה, ומינה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. והוא הדין דהוה מצי רבא למימר עליה להיתרא לא מצית אמרת דתקשי לך מנא לן דבעלמא דחי, דאם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה וכדתרצינין אדרב אשי, אלא משום דעד השתא הוה פשיטא להו דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, משום הכי אהדר להו רבא בההוא לישנא דלא דחי, וקושטא דמלת אמר להו, כן תירצו בתוס' (שם).
טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי: כלומר ולהכי אצטריך עליה לאיסורא. ואיכא למידק אימא איפכא דעליה להיתרא ואת שבתותי תשמורו לאיסורא, ולגלוי אעלמא דלא דחי ולא נילף מיבום לקולא, דקולא וחומרא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן כדאמרינן לקמן (ח, א) וכדאמרינן נמי הכא נגמר מהכא דלא דחי כלומר ולחומרא. ויש מתרצים (תוס' לעיל ג, ב ד"ה לימא) דאי משום הא לא אצטריך את שבתותי, דלעולם מיבום לא ילפינן הואיל ועיקר מצותו על ידי דחייה. וקשיא לי דהא כי מייתינן לה לקמן (מ, א) בהיקשא דר' יונה ואמרינן סלקא דעתך אמינא מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין אמר רחמנא עליה, לא דחינן אי משום הא לא אצטריך דשאני אשת אחד דעיקר מצוה בכך. ואיכא למימר דשאני התם דמתורת היקשא אתינן לה דהוקשו כל העריות, וכיון דאקשינהו חד דינא אית להו לכולהו מילי בין לקולא בין לחומרא.והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי את לאו שיש בו כרת, איכא למימר משום דדלמא סבירא לן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה כדאיתא לקמן (ז, א) ואלא מיהו ודאי אלו קמה לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, הוינן יכולין לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי, דכיון דאפילו לא תעשה שיש בו כרת דחי כל שכן לא תעשה גרידא. אלא דשקלינן וטרינן בה ולא קמה לן דדחי. ובתוס' (בד"ה טעמא ובתוס' הרא"ש) מתרצים דהא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, משום דאיכא למימר דלמאי דקא סלקא דעתא למיגמר השתא משבת, צמר ופשתים לא מיתר לן כלל, דאצטריך לדוקיה כרבא לומר דצמר ופשתין פוטרין בין במינן בין שלא במינן. וראשו נמי לא מיתר. אי נמי יש לומר דדלמא כלאים בציצית איצטריך משום דציצית עשה שאינו שוה בכל, סלקא דעתך אמינא דעשה שאינו שוה לא דחי להו השוה בכל, משום הכי אצטריך למשרי בהדיא כלאים בציצית.
וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי: ואם תאמר לעולם בעלמא לא דחי והכא אצטריך משום דהוקש כבודו לכבוד המקום סלקא דעתך אמינא דחי להכי אצטריך למיכתב דלא דחי. וכענין זה אמרו במציעא (לב, א) גבי יכול אמר לו אביו היטמא, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, והא הוה ליה כבוד אב עשה והאי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה וכו'. ומשני סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום הא נמי לידחי קא משמע לן. ויש לומר דאי בעלמא לא דחי משום דהוקש כבודו לכבוד המקום לא מקילינן כולי האי שידחה לאו שיש בו כרת, אבל התם דליכא אלא עשה ולא תעשה הוא דהוה אמינא דמשום דהוקש דחי אפילו לאו שיש עמו עשה, וטעמא דמילתא משום דהא קיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו משום דאמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, השתא דאיכא עשה דכבוד אב דאלים ועדיף מעשה דעלמא הוה אמינא דדחי לכך אצטריך למיכתב דלא דחי, משא"כ בלאו שיש בו כרת, ואם תאמר אם כן כיון דסלקא דעתא דמשום שהוקש דחי לאו ועשה אפילו הכי פשיטא לן דאינן בדין שידחה לאו שיש בו כרת היכי ניחא לן מאי דילפינן בברייתא (בבא מציעא שם) שאמר לו אביו אל תחזיר תטמא משבתותי תשמורו, דשאני שבת שיש בו כרת ואף על פי שהוקש אינו בדין שידחה, אבל להיטמא ושלא להחזיר ישמע לו מפני שהוקש כבודו לכבוד המקום. ויש לומר כיון דבעינן למימר השתא הא לאו הכי דחי ואפילו הכי מיעטיה קרא דאפילו במקום כבוד לא דחי, אלמא לא אמרינן טעם דהוקש בשום מקום ואפילו במקום עשה ולא תעשה.
והאי יחדיו מבעי ליה לתוכף תכיפה א' אינו חיבור וא"ת דילמא דמבעי ליה אפי' לתכיפה א' וי"ל דקושטא נקט דלא משמע יחדיו בפחות משתי תכיפות א"נ דבכלאים ושעטנז דהיינו ערובי שפיר משמע לאסור תכיפה א':
ואכתי מיבעי ליה עד שיהא שוע טווי ונוז פרש"י ז"ל שיהא הצמר והפשתים שוע ביחד וטווי ביחד וארוג והקשה ר"ת ז"ל א"כ כלאים דשריא רחמנא בציצית משום דקשר העליון דאורייתא היכא משכחת לה בעי' שוע טווי ונוז וליכא ועוד דשרא רחמנא בבגדי כהונה ארוג איכא שוע וטווי ביחד ליכא ועוד דלשון נוז לא משמע אלא שזור וכדתניא נלוז ומלוז הוא אביו שבשמים כלומ' לשון עקש ופתלתול וכדאמ' בסנהדרין מנזייתא דמר לא אמרי' ביה לא מידי אבל ר"ת פי' שיהא הצמר והפשתים כל א' בפני עצמו שוע טווי ונוז ואחרי כן מחובר יחדיו והשת' איכא כלאי' בבגדי כהונה דשזורי' היו וכן בציצית כי כל בגדיהם היו מחוטי' שזורים וכן חוטי ציצית צריך שיהיו שזורים והא דאמרי' בהאשה האי חוטי' דכתנא דאבד בגלמיה ואנפקי' ולא ידע אי אנפיק או לא בתיק שפיר דמי מאי טעמ' מדאוריית' שעטנז אמר רחמנא עד שיהיו טווי ונוז פר"ת ז"ל דהאי בחוט שאינו שזור קאמר וגלימא בזמן התלמוד לא היה שזורה אלא ר' דשיפתא דגלימא כדאית' בפ' בתרא דערובין גבי המוציא תכלת בשוק וזו שנינו במס' כלאים אין אסור כלאים אלא שוע טווי ונוז וארוג כדכתי' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז לאו למימרא דמשוע ונזו נפקא לן ארוג אלא מלשון יחדיו הוא דנפיק וצ"ע:
יש גורסים משעטנז קא נפקא כלו' דמשעטנז דהעלאה גמרינן לשעטנז דלבישה שיהא שוע טווי ונוז דליתא דשאני העלאה דלא נפיש' אהניית' ורש"י ז"ל גורס כלה משעטנז נפקא ופירושו הוא דשורת הדין אין צריך לכתוב אלא לא תלבש צמר ופשתים יחדיו ולאפנויי לדרשא דהכא כתב שעטנז ומיהו אי משום האי בלחוד מסתייה דלכתוב כלאים ומפנה לדרשא כתב שעטנז למדרש שוע וטווי ונוז והקשו בתוס' דילמא כולה כתביה רחמנא משום שוע טווי ונוז וליכא מופנה לדרשא לכך פי' דאדלעיל מהדר דלעולם יחדיו מופנה לדרשא דלחבור דשתי תכיפות משעטנז נפקא מדלא כתיב שעטנזי' אלמא כשנעשו הצמר והפשתים בגד א' קאמר וה"ג אלא כולה משעטנז נפקא וא"ת והשתא דאתיא מיתורא דיחדיו דדחי עשה לא תעשה גרידא ואפי' לאו השו' בכל ראשו וזקנו וראשו גבי מצורע מאי דרשי ביה בשלמא ההוא תנא אפשר דלא מייתר ליה האי יתור' דיחדיו דקסבר דחבור משעטנז לא נפקא שפיר א"נ דשאני ציצית דהיא שקולה ככל המצות וחשיב להא חומרא כעשה אלא לדידן דדרשי' האי יתורא דציצית מאי איכא למימר וי"ל בראשו אצטריך הא גופה דהקפת הראש שמה הקפה וזקנו למילף מניה דגילוח מצורע בתער באיסור השחתת זקן דהתם הכי דרשי' ליה בנזיר בפ"ג מינים ואידך ראשו דנזיר אצטריך משום דאית ביה עשה ולא תעשה דהוה ס"ד דאע"ג דאפשר בשאלה לא הוה דחי להו לתרווייהו אלא לא תעשה שיש בו כרת היכא דאשכחן דדחי כלו' בשום דוכתא וא"ת ונגמר מיבמה דאשת אח ונהי דלא גמרי' מיניה לשאר עריות דשאני חד מתרי לאוין כדאמ' לקמן מיהו נגמר מיניה לעלמא והשתא נמי לא אתיא אלא למילף היכא דאשכחן דדחי אפי' חד לאו שיש בו כרת בכל הני דמתני' דכל כי האי גוונא דאשת אח שאי אפשר לעולם אלא בדחי' בשום צד לא חשיבא דחייא כיון שא"א לקיים עשה דלא יטמא אלא בדחיית לאו דלא יטמא וכן פי' ר"י והרמב"ן ז"ל:
מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ופי' וכאלו יש בה מצות עשה דומה והשתא לא נקיט שכן יש בה כרת כדנקט גבי פסח משום דהאי טעמא עדיף להו ומיהו בסמוך דצריך ליה נקטיה מה למילה ופסח שכן כרת וא"ת הא כרת יש במילה אינו במילה בזמנה הדוחה שבת אלא במילה דגדול שאינו מל את עצמו שאינו דוחה שבת שיהא מילה שלא בזמנה וי"ל דמ"מ כיון שיש כרת במצוה זו לגבי גדול מצות עשה דחמירא ככרת חשיב הכא ובכל דוכתא ומיהו כי מצי נקט אידך טעמא דר"ג בריתות עדיף ליה משום האי פירכא מה לתמיד שכן תדיר וא"ת והא מוספין וקרבנו' צבור דדחו וי"ל דהנהו נמי לגבי אידך דעלמא תדירי' חשיבי:
מה להנך שכן ישנן לפני הדבר פרש"י ז"ל אבל מצות יבום אינו לפני הדבר פי' לפי' דאף ע"ג דחזינן ליהודה ואבות שהיו נוהגים בה לאו בתורת מצוה אלא כדרך שקיים אברהם אע"ה אפי' ערובי תבשילים ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל תמיד הוה וק"ל והא איכא מוספים וקרבנות צבור שלא היו לפני הדבר ועוד למאן דסבר עולת ראייה הוה מאי איכא למימר וי"ל דניחא ליה לאשמועי' האי טעמא דתמיד נמי היה לפני הדבר כדכתיב ויעלו עולות ואין מוקדם ומאוחר בתורה ומיהו בלאו ה"נ מצי למימר מה להלן שכן תדיר דלגבי יבום ואפי' שלא במקום ערוה תדיר חשיב כ"ש במקום ערוה:
כלכם חייבים בכבודי פירש"י ז"ל דנפקא לן מאני ה' והק' בתוס' חדא דאני ה' יש לדורשו נאמן ליפרע או לשלם שכר כדדרשי' בעלמא ותו אמאי לא נקט ליה ופירשו דנפקא לן מלישנא דתשמרו לשון זרוז. מאי לאו דאמר לי' שחוט בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי וא"ת ולמאי דס"ד השתא דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת למה לי דכתב רחמנא דדחי ל"ת גרידא כדאמר לעיל וי"ל דס"ל השתא בציצית לא מייתר א"נ דשאני ציצית שהוא עשה קל שאינו שוה בכל וראשו וזקנו אצטריך כדפרי' לעיל וא"ת ולמאי דס"ד השתא תפשוט דאתי עשה ודחי ל"ת ועש' דתרווייהו איתנהו בשבת וכ"ת כדאמר באלו מציאו' שאני מצות כבוד אב ואם שהוקש' כבודם לכבוד המקום ואלים למדחי אידך עשה א"כ נפרוך השתא דאף ללא תעשה לא נגמור מהאי טעמא ותו דעשה של שבת אלים טובא דשקולה שבת כנגד כל התורה כולה וא"ת דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דאידך עדיף לן דלא מיירי אלא בלאו דמחמ' ומיהו מעיקרא דמייתי לה הוה ס"ד הכי דמורא דאב חמיר למדחי אפי' עשה ול"ת שיש בו כרת כשאין עשה מיהת ותו לא אצטריך עליה ודחי בלאו דמחמר פי' שאין בו כרת ופרכי' א"ה לא דחי אלא הא דאמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא נגמר מהכא דלא דחי וא"ת דלימא דשאני הכא דשבת עש' ולא תעש' וי"ל דלגבי מצות כבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום לא חשיב עשה דשבת וכאלו אין כאן אלא ל"ת גרידא דמי והנכון כמו שתירץ ה"ר יונה ז"ל דעשה דהשב' לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר דכתיבי בההוא קרא וקמ"ל דכי מוקמי' ליה בבישול ואפ"ה לא אמרי' דנגמר מיהא ולא דחי ואדרבא אמרינן דגמרי מהא דדחי ואלו הכא אמרי' דנגמר מינה דלא דחי ונעשה ממנו בנין אב וי"ל דגבי בישול שיש בו כרת לא אתא קרא לעשות בנין אב דלא דחי דא"כ לשתוק קרא דהא כן הדעת נוטה דאע"ג דאשכ' דדוחה לא תעשה גרידא אנן סביר' לן ודאי דשאני איסורא רבא מאיסורא זוטא אבל הכא דהוה ס"ד דדחי מההיא דציצית ואידך דלעיל אתא קרא למימר דלא נגמר מהתם אלא דנגמר מהכא לכל התורה דלא דחי והנהו חדוש נינהו וא"ת ואם באת לומר בהפך דהנהו בנין אב לקול' והא דהכא חדוש עליך להביא ראי' וזה ברור וע"ז הדרך הולכת כל השמועה ודוק:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק א (עריכה)
ומקשה אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכי אשכחן דדחי דאצטריך עליה לאוסרה.
לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו. והאי דנקט האי קרא דכתיב גבי כהנים ולא נקט ולא תשחית את פאת זקנך דכתי' גבי ישראל משום דגבי ישראל לא כתיב גלוח אבל גבי כהנים דכתי' גלוח נקט ההוא קרא משום דקיי"ל דאינו חייב אלא בגילוח שיש בו השחתה ואע"ג דגבי ישראל נמי בעינן גילוח שיש בו השחתה דילפינן מכהנים. מיהו התנא קרא דכתיב ביה בהדיא בעי למנקט:
מה לפסח שכן כרת שאם לא יעשה אותו בי"ד יתחייב כרת. אבל במילה לא יתחייב כרת אם לא מל בשמיני ומ"מ פריך למסקנא מה למילה ופסח שכן כרת שאם לא יעשה אותם לעולם יתחייב כרת דכתיב וערל זכר אשר לא ימול ונכרת מעמיו:
ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' וא"כ ר"ל דאע"ג דאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וא"ת ואימא איפכא דאע"ג דאת שבתותי תשמורו איש אמו ואביו תיראו ויהיה כבוד דוחה את השבת. וכ"ת דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן הא חומרא דאתי לידי קולא היא דדרשינן מיניה הא בעלמא דחי ולחומרא דידיה לא אצטריך. וכ"ת דאית לן למדרש טפי מרישיה לסיפיה ולא מסיפיה לרישא דהא הכא בסמוך גבי מקדש דריש מסיפיה לרישיה. וי"ל דהכא דריש ליה הכי משום דכתיב אני ה' דמשמע שיהיה מוראי למעלה ממוראכם כדאמרי' במדרש והתקדשת' והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל אני ה' קדושתי למעלה מקדושתכם. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי אין לפרש אם לא כתב ואת שבתותי דחי דאדרבה מסברא אית לן למימר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא ה"ק ואת שבתותי תשמורו מיותר להשמיענו הא בעלמא דחי דאי אמרינן בעלמא לא דחי לשתוק קרא משבתותי תשמורו ואנא ידענא דלא דחי מסברא אלא ודאי מייתר קרא לאשמעינן דבעלמא דחי. ואין להקשו' מאי שנא לעיל דאמרינן תיתי מפסח ומילה לא אמרינן מדאצטריך והכא אמרינן מדאצטריך. וי"ל דשאני לעיל דפסח ומילה היתירא הוא וזה לא ידעינן מסברא אבל הכא דאתא קרא לאיסורא אין לומר נילף מיניה דא"כ לשתוק קרא מיניה דלעול' נימא מסברא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וא"ת א"כ מאי האי דקאמר לעיל יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת מנין לומר כן כיון דלא ידעינן קרא דאת שבתותי תשמורו הא לעולם בלא פסוק יש לנו לומר דלא דחי. ופי' הר' יוסף קאנון א) דנימא הכי יכול יהא כבוד אב ואם דוחה את השבת דנימא עליה להיתירא מה להלן יבום אף כאן יבום. ונימא הכי נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן ערוה אף כאן ערוה וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה ונילף מיניה בעלמא ת"ל את שבתותי תשמורו וא"כ לא מצינו למימר עליה להיתירא דא"כ לשתוק קרא מעליה ואנן הוי ידעינן מאת שבתותי תשמורו דמשמע הא בעלמא דחי ומדאצטריך עליה ודאי דעליה לאיסורא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה