חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן כו':    הקשו בתוספות (להלן י, א ד"ה לעולם וגיטין פב, ב ד"ה אפילו) וניתני שש עשרה, וכגון המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחיו, ומת ונפלה לפני ראובן ליבום, דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה. ויש לומר דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום, לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד, ומגורשת גמורה היא אצל הכל, אלא שאינה יכולה להתייבם היא עצמה מחמת תנאו של זה וכדי שלא יבטל הגט למפרע לגמרי, בכי הא ודאי אין פוטרת צרתה אלא חולצת או מתייבמת. וגדולה מזו אמרו בירושלמי בגיטין פרק המגרש (ה"א) שהקשו שם בזו כדגרסינן התם, התיב ר' חנניה בשם ר' פנחס וניתני שש עשרה נשים כר' אליעזר (גיטין פב, א), כלומר דאמר המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לזה הרי זה גט, וסברוה בירושלמי דבחוץ פליגי ואפ"ה קא מכשר רבי אליעזר, ומשני כבר אתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. כלומר, בשיור זה ואינו כאסור גמור אלא כעין תנאי, ואין צרת אסור תנאי פטורה, ואף על פי שזו נראית יותר כערוה שמשייר בגיטו, וכל שכן בעל מנת דלכולי עלמא אינה פוטרת צרתה, שהרי מגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שהתנה עליה תנאי ממקום אחר. ומשמע ודאי הכי מדלא אקשו לה בירושלמי בעל מנת ולכולי עלמא.

ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת, ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, דבתנאין לא קא מיירי קרא, ולא אמרינן אלא באיסור ערוה, אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר דהיינו תנאי, חולצת אף על פי שאינה מתיבמת. ואף על פי שאף זו אם עמדה ונשאה לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותאסר לו איסור ערוה, מכל מקום אין איסורה עכשיו אלא מחמת תנאו ולא מחמת ערוה שהרי גיטה גמור, ואין כאן שיור בגט מידי דהוה אתנאין דעלמא. והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפר' ב"ש (להלן קיא, ב) כופין אותו שיחלוץ לה, והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואף על פי כן עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר. [עי' רשב"א להלן כ, ב ד"ה אלא בשם בה"ג ובתשו' ח"ו סי' כ"א ועי' שעה"מ הל' יבום פ"ו הי"א, אב"מ סי' קע"ד ובאר יצחק יור"ד סי' כ'].

ואי קשיא לך אם כן מאי קא מקשה ר' טרפון עליה דרבי אליעזר בר"פ המגרש (פו, א) הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה ומת בלא בנים לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה, ומאי קושיא דהא מקיימא מצות יבמין בחליצה. לא היא, דחליצה במקום יבום לאו כלום היא, וכדאמרינן לקמן בפרק כיצד (כא, א) גמרא אלמנה לכהן גדול. וכיון דמחמת תנאו לא אפשר לה אלא בחליצה דייקא ולא ביבום, כמאן דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא. ועוד דבדעת יבם תלה רחמנא אי בעי לייבומי ייבם ואי לא ליחליץ. והכא אף על גב דבעי יבם ליבומי לא מצי ליבומי מחמת תנאו של זה, והלכך מתנה על מ"ש בתורה הוא כנ"ל. אלא שראיתי להרמב"ן נר"ו (בד"ה מתני) שנסתפק בדבר זה, ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום, דכל שאינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ואין דעתנו מכרעת במקומו.

הא דקתני פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם:    לישנא דתנא הוא למתני הכי, ואף על גב דבתמורה ריש פרק ואלו קדשים (יז, ב) הקשו בגמרא כיון דתנא ולדיהן וולד ולדיהן עד סוף העולם למה לי, התם משום דתנא כמה זמני ולדות שלמים ולא תנא בהו עד סוף העולם, משום הכי בעי מאי שנא הכא דתני הכי ומאי שנא בשאר דוכתא דלא תני הכי. אלא דקשיא לי הא דתנן בפרק עשרה יוחסין (עז, א) בת חלל זכר פסול לכהונה לעולם. ואיבעיא לן בגמרא מאי לעולם, דאלמא בדוקא תני ליה, ואפשר משום דהדר תני ליה התם ישראל שנשא חללה בתו כשרה וחלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה, ולא תנא לעולם איבעיא ליה אמאי תני ליה ברישא. אבל הא דתנן בפרק הכותב (כתובות פג, א) לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן עד סוף כל העולם ואיבעיא לן (שם פג, א) למאי תנא תרתי. התם משום דתנא עד שיכתוב דמשמע דדוקא תני ליה.

בתו:    פרש"י ז"ל (בד"ה ואם חמותו) בתו מאנוסתו משום דבתו מנשואתו תיפוק ליה דבת אשתו היא דתני ליה במתניתין בתר הכין, אבל בתו מאנוסתו ליתא בכלל אשתו דאשה מאישות משמע. ובודאי דהאי בתו דאייתי' מדרשא כדאיתא בריש גמרין (להלן ג, א) בתו מאנוסתו היא, דקרא דערות בת בנך או בת בתך דמינה דרשינן לה בהנה הנה זמה זמה, בבת בתו מאנוסתו היא, וכדדריש רבא בפרק כיצד (להלן כב, ב) כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, הא בת בנה דידה בת בתה דידה גלי, וכתיב ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה, לא קשיא כאן בבתו מן האונסין כאן בבתו מן הנשואין. ומיהו איכא למידק מדאמרינן בגמרא (ט, ב) גבי כללא דר' חייא דאמר בכולן אני קורא בהו האסור לזה מותר לזה ואחותה שהיא יבמתה רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא, כיון דבתו באונסין משכחת לה בנשואין לא משכחת לה בנשואין קא מיירי באונסין לא קא מיירי. ויש לומר דלמאן דתני כללא דר' חייא אפילו בשיתא בבי דרישא. בתו לא קא מיירי אלא דוקא בבתו מן האונסין, ובת אשתו דוקא בת אשתו מאיש אחר, והלכך לרב יהודה לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין דוקא בבתו מן האונסין ולא מן הנשואין. אבל למאן דלא מתרגם לה ארישא, מתניתין בכל בת קא מיירי בין באונסין בין בנשואין, אלא דצריכותא דידה ליתא אלא מן האונסין, דאלו מן הנשואין מבת אשתו שמעינן לה. ומיהו לכשתמצא לומר דבבתו מן הנשואין קאמר לא תקשי לך דמבת אשתו דתני במתניתין בתר הכי נפקא, משום דאורחא דתנא הוא בהכי דתנא בתו שהיא בת אשתו ובת אשתו שלא בתו.

ואשת אחיו שלא היה בעולמו:    אסיקנא בפרק כיצד (יח, ב) בין נולד ואחר כך ייבם בין ייבם ואחר כך נולד. ופלוגתא דרבנן ור' שמעון היא התם ביבם ואחר כך נולד וקיימא לן כרבנן.

דף ב עמוד ב[עריכה]

וכולן שמתו או שנתגרשו וכו' צרותיהן מותרות:    ואפילו נשא ואחר כך גירש כדאיתא לקמן (?).

או שנמצאו איילנות צרותיהן מותרות:    פלוגתא דרב אסי ורבא היא בפרקין (יב, א) בצרת איילונית דרב אסי אמר אסורה ומוקי לה למתניתין בשלא הכיר בה דמקח טעות עבד. ורבא אמר מותרת ואפילו הכיר בה, ומתניתין בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה. ומשמע ודאי מדרב אסי דמוקי לה בשלא הכיר בה ומשום מקח טעות, דאיילונית בשלא הכיר בה אפילו גט אינה צריכה ואפילו בעל, לפי שאין אדם מוחל על דבר זה לעולם. ואינו מעלה אותו על דעתו. ותדע לך דאלו צריכה גט ואפילו מדרבנן, צרתה חולצת דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתיבם ואי קשיא לך הא דתנן בכתובות פרק אלמנה נזונת (ק, ב) הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה, דמשמע כתובתה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא, כדדייקינן גבי הא דתנן (שם עג, א) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. יש לומר דהא דקתני התם לישנא דאין להן כתובה משום ממאנת ושניה. אי נמי משום סיפא נקיט ליה דקתני ואם מתחלה נשאה לשם איילונות יש לה כתובה. מיהו קשיא מדתנן בפרק השולח (גיטין מו, ב) המגרש את אשתו משום איילונית לא יחזיר ואוקמינא טעמא בגמרא משום קלקולא שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים, ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי ק' מנה לא הייתי מגרשה. ואי בלא גיטא נפקא קלקולא ממילא איתא. ויש לומר דההיא לאו באיילונית גמורה היא, אלא משום חשש איילונית הוא מוציאה, כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצא בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצאה בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימנין. ותדע לך דאי באיילונית גמורה מאי חשש קלקול איכא, דהא איילונית אינה יולדת, וכדאמרינן (כתובות יא, א) מאי איילונית דוכרניתא דלא ילדה. ולעולם איילונית גמורה בכדי נפקא ואפילו גט מדבריהם אינה צריכה. ואיכא למימר דאפילו לרבא אינה צריכה גט בשלא הכיר בה, דלא פליג רבא עליה אלא בצרה בלבד ובשהכיר בה, אבל בהאי סברא לא אשכחן דפליג ובכדי לא נימא דפליגי. ואם איתא להא, הא דאמרינן (להלן עא, ב) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטנה שמא תמצא אילונית, דוקא בשקבל עליו הבעל אף על פי שתמצא אילונית, אבל בקדש סתם מתיבמת ממה נפשך. אבל ר"ת ז"ל כתב בספר הישר (סי' קע"ה) דלרבא נשואי אילונית לאו מקח טעות חשבינן להו וקיימא לן כרבא כדאסיקנא לקמן בגמרא (יב, ב) ולדבריו כל קטנה אינה מתיבמת בשקדשה אחיו סתם.

גמ' מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן:    ואף על גב דאסיקנא לקמן (ח, א) דערוה לא צריכה קרא, וצרה נמי לא צריכה קרא, יש לומר דלמאי דסליק אדעתין מעיקרא קאמר דהוה סבירא ליה דעיקר אסורה במקום יבום מעליה נפקא (להלן ג, ב) אי נמי יש לומר דאפילו למסקנא עיקר איסורא דצרה מאחות אשה נפקא מדכתיב בה לצרור לומר דמקום מצוה אפילו צרה אסירא כנ"ל.

בתר חמותו ליתני כלתו דבתר שריפה סקילה חמורה:    וה"ה אם לא היתה סקילה חמורה מהרג וחנק, מכל מקום מכולהו אינך דמתניתין חמורה, לפי שהיא במיתת בית דין ואינך אינן אלא בכרת בלבד. אלא אלומי קושיא הוא, כלומר חמורה מהרג וחנק וכל שכן מכרת גרידא. ועוד דאיהו במיתת בית דין ובכרת ושארא אינן אלא בכרת גרידא.

דף ג עמוד א[עריכה]

בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא:    כלומר, בתו מאנוסתו דאיירי בה מתניתין דלא נפקא מכלל אשה ובתה וכמו שפרש"י ז"ל (ד"ה אתיא). והקשה הר"א אב ב"ד זל? (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי קדמונינו) תינח בתו מאנוסתו בתו [מנשואת] מנא לן וכי תימא דלא נפקא מכלל אשה ובתה (וכמו שפרש"י) אם כן למה הוצרכו לרבות אחותו בת אביו ובת אמו מאחותך היא בפרק כיצד, (כב, ב), נימא בת אביו ובת אמו לא נפקא מכלל בת אביך או בת אמך. ותירץ דהתם משום דכתיב אחותך בת אביך או בת אמך, כי היכי דבת אמך לאו בת אביך, בת אביך נמי לאו בת אמך (ועי' תוס' ב, ב ד"ה בת).

בתו עיקר איסורא דידה מדרשא אתיא:    פרש"י בתו מאנוסתו אבל מן הנשואין מאשה ובתה נפקא דאשה בנשואין משמע. ואינו מחוור בעיני דאשה אשה דעלמא משמע, דלא כתיב ערות אשתך ובתה, ועוד דבריש פרק נושאין על האנוסה (צז, ב), משארה הנה נפקא, דגרסינן התם אמר רבא אנס אשה מותר בבתה מהכא ערות בת בנך וגו' הא בת בנה דידה גלי וכתיב ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה [לא תקח] הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין, ואימא איפכא עריות שאר כתיב בהו, בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר.

ואיידי דאיירי באיסור אחות תנא באחות אשתו:    פירוש, איידי דאיירי באחוה דידיה תנא באחוה דידה, אי נמי משום דבקדושי עצמו מתסרא ליה, אקדמה לאשת אח ולכלתו.

דף ג עמוד ב[עריכה]

חדא למעוטי צרת ממאנת:    פירוש, ממאנת ביבם.

וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו:    יש מי שפירש (רש"י ד"ה צרת ממאנת וד"ה מחזיר גרושתו, תו"י ותוס' הרא"ש) דצרת מחזיר גרושתו וצרת ממאנת פטורות מן היבום אבל לא מן החליצה, ומשום דאינן פטורות מן החליצה ממעט לה במתניתין, ולעולם אוסרות אותן להתיבם. ולא דמיין לט"ו נשים דמתניתין דפטורות לגמרי. (ויש מפרשים דהכי קאמר למעוטי צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו דצרותיהן מותרות לגמרי מן החליצה ומן היבום) ואינו מחוור דמנינא דמתניתין משמע דממעט צרותיהן דכותייהו לגמרי, כלומר פוטרות מן החליצה ומן היבום, ויש לך אחרות שאינן פוטרות כלל אלא חולצות או מתיבמות, והיינו ממאנת ומחזיר גרושתו, דאינן עושות צרותיהן כמותן, אלא הן אסורות אבל צרותיהן מותרות לגמרי וחולצות או מתיבמות. ולמאן דאית ליה (להלן יא, ב. יב, א) דהני צרותיהן אסורות כמותן, מנינא למעוטי דרב ודרב אסי, דכולהו לית להו דהדדי. וכן פירש הרמב"ן נר"ו ‏[1].

הא דתני' יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו:    ה"ה דהוה מצי למימר יכול שאני מרבה את אלו שנשאו לאחרים, אלא משום דחשש עריות פסיק לה דא"א לינשא לאחרים נקט להו, וה"ה לט"ו עריות לפי שאין צרה אלא מאח.

והא דתני' שאין צרה אלא מאח לא היה צריך, לפי שכבר אמר יצאו שש עריות שא"א לינשא לאחים, אלא נתינת טעם הוא, כלומר אם תאמר מאין זו שלא נלמד מאחות אשה שש עריות שחמורות ממנה, לפי שאין הערוה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו בית, וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימא קיימא. ומינה נמי שמעינן דאפילו ט"ו נשים שנשאו לאחרים צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח, דאלו מטעמא קמא לא שמעינן לה, דאדרבה הוה משמע דבין נשאו לאחים ובין נשאו לאחרים צרותיהן אסורות.

דף ד עמוד א[עריכה]

דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך:    ולמשרי שעטנז בגדילים אסמכינהו דאי למיסר גדילים בשטענז, לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דהא לא תעשה חמור.

לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו:    פירוש, דחסימה נמי נוהג ביבמה, ואי למילף איפכא לישתוק קרא מיניה. ופירוש אין חוסמין שאין מסתמין טענותיה ואין כופין אותה להתיבם ואח"כ יכפוהו להוציא בגט כדי לקיים מצות יבום, אלא כופין אותו מעכשיו לחלוץ. ועיקרה בפרק (החולץ) [המדיר עז, א].

אי בעית אימא משום דמוכח דא"כ ליכתוב רחמנא גבי עריות:    אבל לא תחסום וכי ישבו לא מוכח, דמאי אמרת ליכתביה גבי ערות אשת אחר זו אינה תורה, דלא מצינו בכל התורה שיכתוב הדוחה אצל המצוה, שהרי תמיד ופסח ומילה לא נכתבו גבי שבת, ובמכשפה לא תחיה נמי לא מוכח דכל התורה כולה כחדא פרשתא דמיא. ומופנה נמי לא הוי דהא מצריך צריך כדאיתא בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין נד, ב) אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ואפקיה רחמנא לשוכב בלשון נשכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר.

ואיבעית אימא משום דמופנה מכדי כתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף, אביו ל"ל:    קא דייק דלא יגלה כנף הא דרשינן מיניה כנף הראוי לאביו לא יגלה דהיינו זקוקת אביו, ולאוקמה בתלתא לאוי משום דודתו ומשום יבמה לשוק ומשום זקוקת אביו, וכדאיתא בפרק נושאין על האנוסה (להלן צז, א), אלא אביו בלחוד קא דריש. ותדע לך דאי אמרת רבנן בלחוד הוא דמוקי ליה לזקוקת אביו, אבל ר' יהודה כוליה כנף אביו מוקי לאנוסת אביו ולא לשומרת יבם של אביו כלל, ומשום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי, אם כן למה ליה למדרש משום סמוכין, בלאו ה"נ הו"ל למדרש נמי הכין, אלא ודאי כדאמרן. וכן פירש ר"ת בספר הישר (סי' ל"ז) ויש מי שגורס (ריב"ן בתוס' ד"ה א"כ) אם כן נימא לא יקח איש את אשת אביו לא יגלה כנף אביו ל"ל. ואי קשיא לך מ"ט לא דרשי ביה רבנן נמי הכי לאסור אנוסת אביו, השתא היכא דלא מוכח ולא מופנה דרשי סמוכין, היכא דמוכח ומופנה לא דרשי הא אמרינן בר"פ נושאין על האנוסה (שם) ורבנן אי הוה סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך ליה מבעי ליה לכדרב ענן. פי' לא סמיך ליה, דלא יקח הפסיק הענין. ועוד דאיצטריך להו נמי לסמוכין אחרים דכתיב בתריה לא יבא ממזר ודרשינן מיניה בפרק החולץ (מט, א) מה אשת אח לא תפסי בה קדושי והולד ממזר אף כל דלא תפסי בה קדושי הולד ממזר.

דף ד עמוד ב[עריכה]

הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה כו':    איכא למימר דמשום דר' יהודה הוא דאמרינן הכא, דאיהו לא דריש סמוכין אלא בדמופנה, וכולה שמעתין משום דידיה שקלינן וטרינן בה, אבל לרבנן אף על גב דלא מוכח ולא מופנה דרשינן. וכן נמי לבן עזאי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח משום ללמד על כל התורה דדרשינן סמוכין, וכי לא מוכח ולא מופנה לא דרשי סמוכין ללמד על כל התורה דליתי עשה ולידחי ל"ת, וקרא דר' אליעזר (לעיל ע"א) סמוכים לעד לעולם אסמכתא בעלמא היא.

אי כתב רחמנא לא יעלה הו"א כל העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות:    פירש"י אף על פי שאינו מתכוין להנאת חימום. ואינו מחוור דאי בנהנה אף על פי שאינו מתכוין, פלוגתא דאביי ורבא היא בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) בדאפשר ולא קא מיכוין, ומייתי נמי (כו, ב) ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואוקי כר' שמעון, ואי דבר שאינו מתכוין מהכא נפקא ליתי לה התם. ועוד דהכא אכן לר' יהודה קאמרינן, ור' יהודה הא אמר דבר שאין מתוכין אסור. אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטער, הא נהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא. הרמב"ן נר"ו (בד"ה ואפילו).

כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. וקיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל דכל בגדים האמורים סתם אינן אלא צמר ופשתים, אבל שאר מינין אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן, והכי איתא במנחות פרק התכלת (לט, ב).

וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואפילו לבן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, ודוקא לבן של צמר בשל פשתים, ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה ואי אפשר לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל"ת, אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו, וכדר"ל דאמר (להלן כ, ב) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה, הלכך בדאיכא מינו אתה יכול לקיים את שניהם, ואם לאו אי אתה יכול לקיים את שניהם. ואם נפשך לומר יוציא חוטין מן הבגד בעצמו ויטיל בכנף, ולעולם לא משכחת לה דליכא מינו, הא ליתא, דכל היכא דאין לו אלא בקריעת הכנף ובהפסד טליתו, הרי זה כמי שאין לו מינו.

והא דתנא דבי ר' ישמעאל לא מפקא מדר"ל, ודר"ל לא מפקא מדתנא דבי ר"י, ותדע לך דהא קיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל. ומשמע נמי ודאי דאיתא לר"ל מדאמרינן בפר' כיצד (שם) גבי איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתיבמות וליתי עשה ולידחי ל"ת, ופריך רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה כו'. ובנחות נמי פרק התכלת (מ, א) אמרינן ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן וכדר"ל וכו'. וכן בהרבה מקומות בתלמוד. דאלמא הלכתא כוותיה. כך היה נ"ל. אלא שראיתי לגדולי המפרשים דפירשו (ברמב"ן בד"ה הא) דהא דתנא דר"י אתיא דלא כר"ל, ונסמכו על מ"ש במנחות (שם) ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר"ל, ואפשר לומר דהתם לא קאמר דלעולם לא יטול כיון דאפשר בדאית ליה כדר"ל, אלא בדאיכא מיניה קאמר, ומשום דהוי מצוי דאית ליה מיניה קאמר דאפשר במיניה, ולעולם איתא לתנא דר"י ואיתא לדר"ל. וכן נראה מדברי רי"ף שכתב בהל' ציצית (בהלכות קטנות יג, ב) (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא. ומכל מקום אסור להטיל בשל פשתים ד' חוטין של צמר לבן, שלא התיר הכתוב להטיל בו אלא שני חוטי תכלת, אי נמי בחוטי לבן בדליכא תכלת דעולין משום לבן ומשום מגו כדאיתא התם במנחות (לט, ב) דאמרינן התם מגו דתכלת פטורה לבן נמי פטר אבל אם מטיל בו ד' חוטי צמר לבן, השנים עולין משום מצות לבן, והשנים האחרים כיון שאינם תכלת אינן עולין משום תכלת, ומשום לבן נמי לא דהא איכא ב' חוטים אחרים, נמצאו הב' האחרים כלאים. וכתבו בתוס' (עי' תוס' הרא"ש ד"ה אצטריך ותוס' כתובות מ, א ד"ה כגון) דאף להטיל בטלית של פשתים ב' חוטי צמר לבן וב' חוטי פשתים אסור משום דחוטי פשתים עולין משום לבן והשאר הוי כלאים.והא דאמרינן במנחות (מ, א) גבי סדין בציצית גזרה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן דהא תנא דבי ר' ישמעאל וכו', ומשני התם כיון דאפשר במינו כר"ל, איכא למידק מה צורך לתרץ כדר"ל,ואיהו נמי מאי קאמר לא יהא אלא לבן, והלא אם הוא צמר מעורב עם חוטי פשתן, אי נמי ד' חוטי צמר,אם אתה עושה ארבעתן לבן הרי יש כאן כלאים כמו שאמרנו. ובתוס' דוחקין דהתם להטיל בו ב' חוטי תכלת בלבד קאמר והלכך שרי, שאם הוא תכלת הא תנן (שם לח, א) הלבן אינו מעכב את התכלת, ואם אינו אלא קלא אילן והוי כמו לבן, הא קיימא לן נמי דהתכלת אינו מעכב את הלבן.

דף ה עמוד א[עריכה]

אלא לרבנן דפליג עליה דתנא דברי רבי ישמעאל מנא להו:    פירוש, לרבנן דפליגי עליה דתנא דבי ר' ישמעאל, אי לא דרשי סמוכין בכל התורה כולה כר' יהודה. אבל רבנן דר' יהודה דדרשי אפילו בכל התורה אף על גב דלא מוכח ולא מופנה, הכא נמי מסמיכות דלא תלבש שעטנז לגדילים תעשה לך נפיק להו. אי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן דר' יהודה קאמר, משום דלכולי עלמא אין עושין בנין אב ללמד על כל התורה אלא אם כן מופנה וכדכתבינן לעיל.

לרבנן מנא להו:    איכא למידק אימא לרבנן לעולם מגדילים ומשום דמוכח, דהא ודאי משמע לעיל (ד, ב) שבין דמוכח ולא מופנה בין במופנה ולא מוכח דריש ר' יהודה סמוכין כדאמרינן לעיל (שם) איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה, אלמא בחד מנייהו סגי. ועד כאן לא אקשי לעיל (שם) והא מצרך צריכי ושקלינן וטרינן וטרחינן לאפנויי אלא משום דאמרינן מופנה הוא. אבל מכל מקום כשתמצא לומר דלא מופנה לימא דטעמיה דר' יהודה משום דמוכח הוא, ואכתי אמאי קא שביק גדילים ומהדר בתר ראשו, והא נמי דאקשינן לעיל (ד, ב) ולתנא דברי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי הוה אמינא כלאים בציצית אסור, לאו ממופנה בלבד פריך, אלא הכי קאמר, ולתנא דבי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים בין לכשתמצא לומר משום דמופנה בין לכשתמצא לומר משום דמוכח, הא לאו הכי לא דחי, הא ממקומו הוא מוכרע בפרשת ציצית ממש. ויש לומר דהא דאמרינן איבעית אימא משום דמוכח איבעית אימא משום דמופנה, לאו למימרא דבכל חד מנייהו קא דריש ר' יהודה סמוכין, אלא כמסתפק בטעמיה דר' יהודה קאמר, דילמא טעמיה דר' יהודה או משום דמוכח ואף על גב דלא מופנה, ואי בעית אימא טעמיה דר' יהודה משום דמופנה דוקא אבל מוכח לא מעלה ולא מוריד והלכך כשתמצא לומר משום דמופנה דוקא מנא ליה כנ"ל.

וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה:    כלומר, והיינו דאצטריך קרא למשריה הכא. ולית ליה להאי תנא דרשא דגדילים, דאלו סבירא ליה לא היה צריך קרא ראשו למשרי הקפת הראש במקום גלוח מצורע.

שאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות וכו':    איכא למידק טובא אמאי לא שני ליה קושטא דמילתא, דזקנו דכהן אצטריך לאשמועינן דאתי עשה דגילוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן, דהא בעלמא לא דחי וכדאיתא בנזיר פ' שני נזירים (נח, א) דבכהן עשה ולא תעשה איכא, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כא, ו) ולא תעשה דפאת זקנם לא יגלחו. ועוד דהוא ליה לאצרוכי זקנו לגלוח בתער כדמצריך ליה בנזיר פרק שלשה מינין (מא, א) דגרסינן התם ולמה לי למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו צריכי דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה, להכי כתב ראשו, ואי כתב ראשו ולא כתב זקנו הוה אמינא משמע תרתי, משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה, ואכתי דבתער מנא לן, להכי כתב רחמנא זקנו. פירוש דמראשו לא חזינן דגלוח מצורע בתער, דבמספרים נמי איכא דחייה בהקפה, אבל מזקנו שמעינן ליה, משום שאין השחתת זקן אלא בתער כדאיתא התם. ואיכא למימר דהכא לא הוה ידע טעמא דתנא ולא הוה רמי אנפשיה דמשום דאתי עשה דגלוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן קא מוקי ליה בזקן דכהן, אלא דאכתי קשיא לי לסברתיה דמאן דאמר אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל, במאי תלי טעמא דתנא דשביק זקנו דישראל ונקיט זקן דכהן כיון דלדעתיה ליכא חדוש טפי בזקן דכהן מבזקן דישראל, (או) הוה ליה לתנא למימר זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר בישראל ולא תשחית את פאת זקנך וכו', ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל. ויש לומר דמאן דבעי למילף הכא מיניה הוא סלקא דעתיה משום דריבה הכתוב מצות יתירות בכהן הוא דאוקמיה תנא בזקן דכהן ושבקיה לזקן דישראל, ומכל מקום היה סבור דתנא משום חדוש כל דהו ניחא ליה למדרשיה בכהן ולא בישראל אבל מכל מקום אפילו לכשתמצא לומר דלזקן דכהן אתא, אינו סברא שהוצרך הכתוב לכתוב זקנו משום חדוש מועט כזה, דכולה מילתא מראשו דישראל שמעינן לה, אלא עיקר טעמא דאיצטריך קרא למכתב זקנו כלל אינו אלא ללמד אעלמא במדה זו שאם אינו ענין כנ"ל.

לנזיר שכן ישנו בשאלה:    איכא למידק תיתי מכהן ונזיר מצורע. ובפרק שני נזירים (נזיר נח, ב) דאמרינן כהן מנזיר לא יליף שכן ישנן בשאלה, נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל בעלמא לא ילפינן כדאמרן, איכא לאקשויי נמי ניליף בעלמא מתרוייהו, ומיהו לגירסת קצת הספרים דגרסי התם, בנזיר בעלמא לא ילפינן כדאמר מר מקל אדם כל גופו בתער, לק"מ, דהכי קאמר בעלמא לא ילפינן ואפילו מתרוייהו מפני ששניהם הותרו מכללן, דאמר מר מקל אדם ואפילו כהן ואפילו נזיר מצורע מקל כל גופו בתער, כלומר במספרים כעין תער כדאיתא התם, אבל לגירסת הספרים דעבדי לה מימרא באפי נפשה דגרסי הכי אמר רב מקל אדם כל גופו בתער קשיא. ומיהו נראה לי דאפילו לההיא גירסא לא קשיא, דמכל מקום משום דקושטא דמלתא הכין דמקל אדם כל גופו בתער כדרב והותרו מכלל, משום הכי לא ילפינן מתרווייהו, ואינהו הוו ידעי לה להא דרב. והא דאמרינן התם בעלמא לא ילפינן כדאמר, הכי קאמר, בעלמא לא ילפינן מחדא כדאמרן, אבל מתרוייהו משום דרב היא. ויש מתרצים (תוס' נזיר שם ד"ה הר"ף) דמתרוייהו לא ילפינן משום דאיכא למפרך מה לכהן ונזיר מצורע שכן גדול שלום הבית וכמאן דאמר (מו"ק ז, ב) דמצורע בימי ספירו אסור בתשמיש המטה, וכדאמרינן (חולין קמא, א) בשלוח הקן כגון שנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה היא דאיכא מהו דתימא הואיל ואמר מר גדול שלום הבית וכו'. ואכתי איכא למידק נגמר מכהן מצורע בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, ואנן בעלמא קיימא לן דלא דחי, דלקמן בפרק כיצד (כ, א) גבי אלמנה לכהן גדול דתניא דחולצת ולא מתיבמת פרכינן בגמרא בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלמא פשיטא להו דלא דחי אפילו עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל כאלמנה שאינו שוה בכל אלא בכהן גדול בלבד. ועוד דלגבי הא דתניא יכול אמר לו אביו היטמא כו', פרכינן במציעא פרק אלו מציאות (לב, א) טעמא דכתיב קרא הא לאו הכי הוה אמינא דציית ליה ואמאי עשה ולא תעשה הוא, ואף על גב דלאו דטומאה אינו שוה בכל. ומיהו מהא ליכא ראיה כל כך, דאיכא למדחי דמאל תחזיר קא מקשה, דהוי לאו השוה בכל. ואף על פי שאינה בזקן ואינו לפי כבודו (שם ל, א), מכל מקום בכהנים לוים וישראלים נוהג. אבל מאידך דאלמנה קשיא. ויש לומר בהא נמי דמכהן מצורע לא ילפינן בעלמא כלל, דדלמא שאני התם משום דגדול שלום הבית.

דף ה עמוד ב[עריכה]

שוע טווי ונוז:    פרש"י ז"ל (בד"ה שוע) שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעיע, כלומר שיהיו חלוקין יחד במסרק. טווי, יחד. ונוז מלשון אריגה לומר שיהו ארוגין יחד. כן פירש במסכת נדה פרק האשה שהיא עושה צרכיה (סא, ב בד"ה שוע ואילך) וכן משמע לכאורה במסכת כלאים (פ"ט, מ"א) דתנן התם אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ורבי שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז עליו אביו שבשמים דמשמע דמשוע טווי ונוז מפיק אריג. ור"ת ז"ל (בספר הישר סי' לח וסי' תשנ) הקשה עליו אם כן כלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה לא שוע לא טווי ולא נוז איכא, כדאמרינן במנחות פרק התכלת (לט, א) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא גבי ציצית למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא שמע מינה דאורייתא והוו להו שתי תכיפות אלמא מדאורייתא הוי חבור וכדאמר הכא נמי דשתי תכיפות דאורייתא. ואפילו בבגדי כהונה שחוטן כפול ששה דנוז איכא שוע מיהת ליכא שלא היו חלוקין במסרק יחד, ואפילו הכי אסורין משום כלאים כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט, א). ועוד קשיא לי מדאמרינן בפרק התכלת (לט, ב) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית ואותביניה מדתניא השיראין והכלך והסריקין חייבין בציצית ופריק מדרבנן, ואותביניה תו אימא סיפא וכולן צמר ופשתים פוטרין אותן, כלומר, קא סלקא דעתא חוטי צמר ופשתים יחד אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרי בהו כלאים כלומר שתוכף החוטין ב' תכיפות אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים, ופריק אימא צמר או פשתים, דאלמא תוכף חוטי צמר עם חוטי פשתים הוי כלאים דאורייתא, ופירש ר"ת ז"ל שוע שיהא כל אחד חלוק במסרק לעצמו ושיהא כל אחד טווי לעצמו ושיהא כל אחד שזור לעצמו שהן כך אם תכף בהן ב' תכיפות חבור הוא דכתיב יחדו והכי דייק לישנא דקרא לא תלבש שוע טווי ונוז צמר ופשתים יחדו כלומר מחוברין ונוז לשון שזירה הוא ולא לשון אריגה. ותדע לך מדאמר התם בפרק האשה (נדה שם) ואימא או שוע או טווי או נוז, דאלמא כי היכי דשוע וטווי קאי אכל חד באפי נפשיה, הכי נמי נוז אכל חד באפי נפשיה קאי. והא דאמרינן התם בהאשה האי חוטא דכתנא דאבד בגלימא ונפקיה ולא ידע אי אינתיק אי לא אינתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא, בחוט שאינו שזור קאמר, וגלימא נמי אינה שזורה שאין דרכן בשזורין אלא בשפתא דגלימא כדאיתא בפרק בתרא דערובין (צו, ב) גבי המוצא תכלת בשוק. וזו ששנינו במס' כלאים (שם) אין אסור משום כלאים אל טווי ואריג שנא' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, לאו למימר דממשמע טווי ונוז נפיק אריג, אלא טווי נפיק משעטנז ואריג משום חבור הוא ומלשון יחדו נפיק. והתם (מ"ט) קתני. הלבדין אסורין מפני שהן שוע, אף על פי שאינו טווי ונוז, ומדרבנן קאמר דשוע או טווי או נוז אסורין והיינו דרבנן, והיינו דקתני נלוז ומליז עליו אביו שבשמים, אלמא לשון נוז היינו ענין פתלתולות ועקוש כדרך השזורין שפותלין אותן. והיינו דאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית משום דלגבי ציצית שזורין בעינן כדאמרי בספרי (שלח פי' קטז) פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת לבן מנין כו'.

אלא כולה משעטנז נפקא:    פרש"י ז"ל (בד"ה שלה) מדאפקוה רחמנא בלשון שעטנז ולא כתיב לא תלבש כלאים צמר ופשתים. ואינו מחוור דדלמא כוליה לשוע טווי ונוז אתא. אלא ה"פ, אלא לעולם מיחדו נפקא, וכי תימא יחדו אצטריך לתוכף תכיפה אחת אינה חבור, כולה משעטנז נפקא מדקאמר שעטנז ולא כתיב שעטנזים אלמא בשעושה הצמר והפשתים בגד אחד קאמר (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא.

מה להנך שכן לפני הדבור:    ואם תאמר תיתי ממוספין ומהנך, יש לומר משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן תדירין. והיינו נמי טעמא דלא יליף ממילה ותמיד למאן דאמר (חגיגה ו, א) עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוא, משום דהני תדירין. ואם תאמר נילף מקרבנות צבור שדוחין את השבת כדדרשינן בפרק כיצד צולין (פסחים עז, א) מבמועדיכם יש לומר דהני נמי חשיבי תדירין כיון שישנן בכל שנה.

מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי:    איכא למידק כיון דמכלל אסור אתה שומע התר בעלמא, למה לי להדורי בתר דרשא דאת שבתותי ליגמר מעליה גופא, דטעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי דחי, אלמא אתיעשה ודחי ל"ת שיש בו כרת , דמאי אולמיה דדרשא דאת שבתותי מדרשא דעליה. ועוד היאך אפשר לומר בדאמר ליה שחוט לי בשל לי ולאשמועינן בעלמא דדחי, דהא מדאצטריך רחמנא למכתב גדילים לומר דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא, שמע מינה דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, דאי סלקא דעתך שיש בו כרת דחי, שאין בו כרת מבעיא. ואיכא מאן דמתרץ (רמב"ן בד"ה לא תעשה) דמעליה לא מצי למיגמר, דאיכא למימר דאצטריך לדרשא אחרינא ולגזירה שוה דעליה עליה כדאיתא לקמן (ט, א) ולא עבדינן בנין אב ללמד על התורה כולה עד שירבה אותו הכתוב בפירוש וכדכתיב לעיל, והכא הכי קאמר היכי אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה. ותמיהא לי דאם כן מואת שבתותי נמי לא נגמר, דדלמא ללאו דמחמר הוא דאתא, ומשום דאיכא לאו ועשה, ואצטריך לאשמועינן, דסלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום אימא ניציית קא משמע לן, וכדאיתא בפ' אלו מציאות (לב, א) ועוד דאי משום דעליה איכא למימר דלגזירה שוה אחריתי אתיא, מאי קשיא ליה אמאי איצטריך עליה למיסרא דלמא לג"ש הוא דאתא וכשתמצא לומר דלמיסרא לערוה הוא דאתא, ליגמר מינה דבעלמא דחי. ובתוס' (ג, ב ד"ה טעמא) מתרצין דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי, אלא משום דברייתא (לעיל ג, ב) קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות, משמע להו דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי, ועליה למיסר אצטריך. ואף על גב דאמר רבא לקמן (ח, א) ערוה לא צריך קרא וצרה נמי לא צריך קרא, דאלמא הא דקתני בברייתא שומע אני לאו דוקא, אלא משום שיטפא דצרה שלא במקום מצוה נקט ליה ההיא סברא דרבא היא, ואנן השתא הוה סלקא דעתין דברייתא דוקא קתני שאני שומע בין בעריות בין בצרות וזה נכון. ויש לומר עוד דאי בעלמא אשכחן בהדיא עשה דדחי לא תעשה שיש בו כרת, מעליה לא נגמר אעלמא דדחי, ולא דרשינן נמי עליה לאיסורא, משום דאדרבה הוה דרשינן ליה להיתרא, והוה דרשינן הכי, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה, וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה, ומשום דבעלמא לא דחי אצטריך קרא להיתרא. אלא ודאי כיון דלא דריש ליה תנא להיתרא אלא אדרבה דריש ליה איפכא לאיסורא, שמע מינה דשמעינן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. והלכך עליה לא אצטריך להיתרא, דאם כן לישתוק קרא מינה ואנא ידענא דדחי כדדחי בעלמא, ומשום הכי מהדר אמינא לן בעלמא דדחי ולא ילפינן עליה ובעלמא דחי. והיינו נמי דכי אמר רבא לקמן ערוה לא צריכא קרא מדאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, פריך רב אשי (להלן ח, ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, ומשום מלתיה דרבא פריך לה רב אשי, דכל היכא דהוה סלקא דעתא למילף משום דוכתא דבעלמא דחי, לא הוי מצי רב אשי למיפרך הכא מטעמא דאמרן. אבל מדפריק רבא דערוה לא צריכא קרא מיד פירכה רב אשי וכסברא דכולה סוגיין. והא דמהדרינן עליה דרב אשי אם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה, לא הוי מסקי אדעתייהו בכולה שמעתין עד התם במסקנא, כי היכי דרב אשי לא הוה מסיק לא אדעתיה. ורבא נמי דאמר ערוה לא צריכה קרא, מהאי טעמא דלגלות ערותה דחדא קאמר לה, ועליה קא סמיך למימר דעליה לא צריך למימר ערוה, דמלגלות ערותה שמעינן לה, ומינה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. והוא הדין דהוה מצי רבא למימר עליה להיתרא לא מצית אמרת דתקשי לך מנא לן דבעלמא דחי, דאם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה וכדתרצינין אדרב אשי, אלא משום דעד השתא הוה פשיטא להו דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, משום הכי אהדר להו רבא בההוא לישנא דלא דחי, וקושטא דמלת אמר להו, כן תירצו בתוס' (שם).

טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי:    כלומר ולהכי אצטריך עליה לאיסורא. ואיכא למידק אימא איפכא דעליה להיתרא ואת שבתותי תשמורו לאיסורא, ולגלוי אעלמא דלא דחי ולא נילף מיבום לקולא, דקולא וחומרא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן כדאמרינן לקמן (ח, א) וכדאמרינן נמי הכא נגמר מהכא דלא דחי כלומר ולחומרא. ויש מתרצים (תוס' לעיל ג, ב ד"ה לימא) דאי משום הא לא אצטריך את שבתותי, דלעולם מיבום לא ילפינן הואיל ועיקר מצותו על ידי דחייה. וקשיא לי דהא כי מייתינן לה לקמן (מ, א) בהיקשא דר' יונה ואמרינן סלקא דעתך אמינא מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין אמר רחמנא עליה, לא דחינן אי משום הא לא אצטריך דשאני אשת אחד דעיקר מצוה בכך. ואיכא למימר דשאני התם דמתורת היקשא אתינן לה דהוקשו כל העריות, וכיון דאקשינהו חד דינא אית להו לכולהו מילי בין לקולא בין לחומרא.והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי את לאו שיש בו כרת, איכא למימר משום דדלמא סבירא לן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה כדאיתא לקמן (ז, א) ואלא מיהו ודאי אלו קמה לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, הוינן יכולין לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי, דכיון דאפילו לא תעשה שיש בו כרת דחי כל שכן לא תעשה גרידא. אלא דשקלינן וטרינן בה ולא קמה לן דדחי. ובתוס' (בד"ה טעמא ובתוס' הרא"ש) מתרצים דהא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, משום דאיכא למימר דלמאי דקא סלקא דעתא למיגמר השתא משבת, צמר ופשתים לא מיתר לן כלל, דאצטריך לדוקיה כרבא לומר דצמר ופשתין פוטרין בין במינן בין שלא במינן. וראשו נמי לא מיתר. אי נמי יש לומר דדלמא כלאים בציצית איצטריך משום דציצית עשה שאינו שוה בכל, סלקא דעתך אמינא דעשה שאינו שוה לא דחי להו השוה בכל, משום הכי אצטריך למשרי בהדיא כלאים בציצית.

וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי:    ואם תאמר לעולם בעלמא לא דחי והכא אצטריך משום דהוקש כבודו לכבוד המקום סלקא דעתך אמינא דחי להכי אצטריך למיכתב דלא דחי. וכענין זה אמרו במציעא (לב, א) גבי יכול אמר לו אביו היטמא, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, והא הוה ליה כבוד אב עשה והאי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה וכו'. ומשני סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום הא נמי לידחי קא משמע לן. ויש לומר דאי בעלמא לא דחי משום דהוקש כבודו לכבוד המקום לא מקילינן כולי האי שידחה לאו שיש בו כרת, אבל התם דליכא אלא עשה ולא תעשה הוא דהוה אמינא דמשום דהוקש דחי אפילו לאו שיש עמו עשה, וטעמא דמילתא משום דהא קיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו משום דאמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, השתא דאיכא עשה דכבוד אב דאלים ועדיף מעשה דעלמא הוה אמינא דדחי לכך אצטריך למיכתב דלא דחי, משא"כ בלאו שיש בו כרת, ואם תאמר אם כן כיון דסלקא דעתא דמשום שהוקש דחי לאו ועשה אפילו הכי פשיטא לן דאינן בדין שידחה לאו שיש בו כרת היכי ניחא לן מאי דילפינן בברייתא (בבא מציעא שם) שאמר לו אביו אל תחזיר תטמא משבתותי תשמורו, דשאני שבת שיש בו כרת ואף על פי שהוקש אינו בדין שידחה, אבל להיטמא ושלא להחזיר ישמע לו מפני שהוקש כבודו לכבוד המקום. ויש לומר כיון דבעינן למימר השתא הא לאו הכי דחי ואפילו הכי מיעטיה קרא דאפילו במקום כבוד לא דחי, אלמא לא אמרינן טעם דהוקש בשום מקום ואפילו במקום עשה ולא תעשה.

דף ו עמוד א[עריכה]

לא בלאו דמחמר [וכו'] אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחי:    ואיכא למידק מ"ש כי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, דייקינן מינה הא בעלמא דחי, וכי מוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן מיניה איפכא, וללמד על כל התורה להיות כמוהו, ואיכא למימר דכי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, ליכא אלא כדאמר דאי סלקא דעתך דניגמר מיניה בעלמא לאיסורא לישתוק קרא מיניה, דמהיכי תיתי? דאתי עשה ודחי לאו חמור שיש בו כרת. ויש מקשים (רמב"ן ד"ה הא) דהא ליתא דדלמא אצטריך דאי לאו דגלי לן רחמנא את שבתותי תשמורו הוה אמינא דדחי כדדחי לאו גרידא דכלאים, דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא אבה, וכדאמרינן לקמן (ז, א) מאי או אינו דקאמר סלקא דעתך אמינא אטו עשה דדחי לא תעשה לאו לא תעשה דחמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא תלמוד לומר לא תבערו. הכי נמי דלמא אצטריך למילף מיניה בכל התורה כולה דלא דחי אלא לא תעשה גרידא ככלאים, הא שיש בו כרת לא. ומתרצים דכל היכא ודאי דליכא אלא חד קרא גמרינן מיניה מה התם לא דחי, בעלמא נמי לא דחי, אבל הכא כי דרשינן מכבוד אב ואם דלא דחי, וכתבי נמי עליה דלא דחי הוו להו כשני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין שלא ידחו, אלא שידחו וללמד על עצמן בלבד באו שלא ידחו. ואם תאמר אם כן מעיקרא מאי קא מבעיא להו שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאצטריך עליה למיסרא. דלמא כי אצטריך עליה לאגמורי על כל התורה דלא דחי. יש לומר דעליה כיון דאיכא למימר דאתי לגזירה שוה אחרינא כדלקמן (ט, א) לא עבדינן מיניה בנין אב וכדכתבינן לעיל (ה, ב ד"ה מאי) אלא אדרבה הוה גמרינן מציצית דמופנה דדחי, דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא. והשתא נהי דהוה סד"א דאת שבתותי תשמורו ללאו דמבשל הוא דאתא ולומר דלא דחי, דרשינן נמי עליה לכיוצא בו דלא דחי, הא בכל התורה דחי דהוו להן ב' כתובין. ומיהו כי מוקמינן ליה בלאו דמחמר, ודאי איכא למשמע מיניה איפכא, דכיון דאיכא למגמר מציצית דדחי, ואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי, וכלאים בציצית לגופיה משום דציצית שקולה כנגד כל המצות, וכיון דאיכא לאקושי להאי, ואיכא לאקושי להאי לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן ולא דחי.

ואינו מחוור לי, דכיון דאמרינן דאי לאו את שבתותי תשמורו הוה אמרינן דעליה לא מוכח, ולא עבדינן מיניה בנין אב ואפילו לחומרא, כיון דאיכא למימר דלג"ש הוא דאתא, כי כתיב נמי את שבתותי תשמורו אמאי לא אמרינן דעליה דלמא לגזירה שוה, והוה ליה את שבתותי חד קרא, וליגמר מיניה דעלמא לא דחי, וכלאים בציצית ללאו גרידא הוא דאתא. וכבר הקשתי יותר מזה על סברא זו למעלה. אלא ודאי התירוץ הראשון נכון דאם כן לשתוק קרא מיניה, דההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אכתי לא אזלינן בההיא סברא. ותדע לך דאדרבה עיקר שמעתין (לעיל ג, ב) בהא שקלינן וטרינן אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. ואמרינן נמי (לעיל ה, ב) אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דאצטריך עליה. ועל סברא זו טרחינן לאשכוחי מנא לן דדחי, אלמא אכתי לא קמה לן ההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אלא מאן דאמר אתיא מהבערה הוא סלקא דעתך דתנא דברייתא אית ליה הכין, ומשום דאתי עשה ודחי לא תעשה קאמר, והאי או אינו דקאמר משום דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה כדאיתא להדיא לקמן, דלמאי דסלקא דעתא מעיקרא קא מפרש לה הכין, אבל למאי דדחי רב שימי ברש אשי דתנא בקל וחומר מייתי לה, לא שמעינן מההיא ברייתא ואידחיא לה ההיא סברא לגמרי כנ"ל.

אח"כ מצאתי בתוס' (הרא"ש ו, ב ד"ה וטעמא) דאפילו למאן דבעי לאיתוייה מהבערה, לא הוה סליק אדעתיה ההיא סברא דמה לי איסור זוטא כו', ותדע לך מדקאמר אתיא מהבערה משמע דמיתורא דהבערה בא ללמד, דאי לא לימא מה לי איסור זוטא כו'. ולישנא דסוגיין נמי הכי משמע דמיתורא דלא תבערו קא דייק לה מדקאמר טעמא דכתב רחמנא לא תבערו, הא לאו הכי דחי, וקסבר עכשיו דהאי או אינו דברייתא לאו דוקא. ותדע לך דעל כרחך למאי דדחינן לא ר' יוסי היא דאמר הבערה ללאו יצאה, לא מיפרש היא או אינו משום מה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה.

ונגמר מהכא דלא דחי:    איכא למידק אדרבה נגמר מהכא דדחי מיהא עשה ולא תעשה, דהא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות, וטעמא דכתיב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, אלמא בעלמא דחי. ויש לומר דמהתם לא ילפינן לקולא דדלמא משום דהוקש כבודו הוא דאצטריך לגלויי דלא דחי. ולקמן נמי גבי בנין בית המקדש משום חומר מקדש אצטריך נמי. וכיון דבמקום כבוד ובמקום מקדש לא דחי לא תעשה שיש עמו עשה, שמע מינה דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא ורבינו מורי הרב זצ"ל (רבינו יונה ומובא בריטב"א ה, ב ד"ה כלכם) תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות.

ולגמר מהכא דלא דחי:    תימה דאפילו תמצא לומר, דבלאו דמחמר לא ילפינן מיניה ללאו גרידא דעלמא, דשאני שבת דעשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות, והא דאצטריך רחמנא למיסריה משום שהוקש כבוד לכבוד המקום, מהו דתימא לציית ליה קא משמע לן כדאיתא התם במציעא (לב, א) ויש לומר דסבירא לן דאם איתא דבעלמא דחי לאו גרידא, הכא כיון דהוקש כבודו לכבוד המקום דחו אפילו לאו ועשה.

והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך:    קשיא לי והא ברייתא כל שכן דקשיא ליה, דהא תנא דברייתא ע"כ בלאו דמחמר מוקי ליה, דאי בלאו דמבשל כל שכן דאיכא למיפרך שאני התם דלא תעשה שיש בו כרת הוא. ויש לומר דלטעמיה קא פריך ליה, כלומר בשלמא לדידי אידך תנא פליג ומוקי לה בלאו דמחמר, משום דקס"ד דבעלמא לא אתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, וכלאים בציצית דדחימשום דציצית שקולה כנגד כל המצות ולא גמרינן מיניה, אי נמי דצמר ופשתים לא מייתר וכדיוקא דרבא. אבל אנן דקיימא לן בעלמא דדחי, על כרחך ללאו דמבשל הוא דאתא, והאי תנא דיכול תהא כבוד אב ואם דוחה את השבת בלאו דמבשל קאמר. אבל לדידך דמוקמת ליה בלאו דמחמר ולומר דתנאי לא פליגי אם כן ליגמר מהכא דבעלמא לא דחי דהא לאידך תנא על כרחין לא דחי.

את שבתותי תשמרו אני ה':    פירוש לישנא דתשמרו קדריש, כלומר, לעולם שבת שמורה שלא תדחה. ולקמן נמי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הכי נמי תשמרו קא דריש. ורש"י ז"ל (לעיל ה, ב ד"ה כולכם) פירש דאני ה' קא דריש.

מה להנך שכן הכשר מצוה:    פרש"י ז"ל ודאי בבשל לי שחוט לי דשאני התם דאי אפשר לקיום מצות אביו בלא עקירת השבת, אבל הכא הא אפשר דחליץ ואכתי עליה למאי אצטריך למיסרה. ואין פירושו מחוור חדא דאין לשון הכשר אלא מתקן ומכין, כענין שאמרו מכשירי אוכל נפש, הוכשרו בשחיטה. ועוד דע"כ מצינו אשה עולה לחליצה ואינה עולה ליבום דבר תורה, ורבא דאמר הכי בפרק כיצד גבי אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתיבמת, הכא אפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב, דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ועוד דאם כן מילה ופסח ותמיד (לעיל ה, ב) ומיתת ב"ד בשבת דאתינן למידק מינה לקמן (ו, ב) לא תיתי, דמה להנך דאי אפשר קיומן אלא בעקירת השבת. ואף על פי שאפשר למול למחר ואי נמי לדונו למחר, השתא מיהא אי אפשר קיומו של דבר אלא בדחיית השבת והכשר מצוה איכא, ותדע לך דהא בנין בית המקדש אפשר למחר וקרי ליה הכשר מצוה. ועוד הא דאקשינן לקמן גבי בנין בית המקדש הכשר מצוה מהתם נפקא, מאי קושיא ממורא אב גמרינן לכל התורה דדחי היכא דהוי הכשר מצוה, ודמקדש לגופיה אצטריך דאף על גב דהכשר מצוה הוא הכא לא דחי. ומכל מקום בין מורא בין מקדש הכשר מצוה נינהו, הא ביבום דלאו הכשר מצוה הוא לא דחי ולא אצטריך עליה למיסרא. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש דאלאו דמחמר קאי, כלומר, לעולם בלאו דמחמר, ודקא קשיא לך ליגמר מהכא דלא דחי, שאני הכא דאין בטולו אלא הכשר מצוה בלבד, ובשעה שמבטל הלאו לא מקיים העשה ממש, וכגון שאמר לו אביו לחמר אחר בהמה זו להביא גוזלות או דבר שצריך ליהנות ממנו, ולפיכך כשהוא מחמר אין זה ממשו של כבוד אלא הכשר כבודו, ואף על פי שאמר לו האב חמר אחר הבהמה, לפי שאין עיקר כבוד אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקדושין (לא, ב) איזהו כבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו. אבל אמר לו לעשות דבר אין לו בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטווה עליה, וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא. ומה שאמרו יכול אמר לו אביו היטמא, לא לחנם אמר לו שיטמא, דהא לא צריכא קרא, אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה. וכן אמר לו אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו, וכיוצא בזה קאמר, הא לאו הכי אין צריך לומר שלא ישמע לו. והלכך לא גמרינן מלאו דמחמר ללאוין דעלמא שלא ידחו, דהתם ליכא אלא הכשר מצוה. וכן נמי במחמר דבנין בית המקדש, שאין בו בנין הבית ממש אלא שהוא מכשיר בנין והיינו דאקשינן לקמן הכשר מצוה תיפוק ליה מהתם דלא דחי.

דף ו עמוד ב[עריכה]

לא ר' יוסי היא:    והשתא הוה מצי לאקשויי וליגמר מהכא דלא דחי כדלעיל, אלא דעדיפא מינה קאמר ליה, דאי הוה מקשי ליה הכא הוה מתרץ ליה כדלעיל שאני הכא דהכשר מצוה הוא דהבערה נמי אינה גופא של רציחה, ומיהו איכא למידק היכי הוה סלקא דעתא דמשום דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא, והא קיימא לן (ביצה ח, ב) דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית דבשעה דעבר אלאו מקיים עשה, אבל הכא הא קא מבשל ועבר אלו קודם למיתת ב"ד. ויש לומר דהכא נמי הוי ליה למיפרך הכי, אלא דעדיפא מינה אמר ליה. ויש אומרים (רמב"ן ד"ה לא, ועי' ריטב"א בשם ר"ח) דהכא נמי איכא למימר כגון שהיתה פתילה של אבר בידו ופותח פיו ונותן את האור תחת הפתילה והיא נתכת לתוך פיו, וכן בהבערה, נמצא שהבערה ובשול וקיום מיתת ב"ד באין כאחד. ולא מסתבר שאי אפשר שלא תהא הבערה ובשול הפתילה קודם בזמן, שאין הפתילה נתכת אלא אחר ההבערה זמן אחר. וכן בישול הפתילה על כל פנים קודמת בזמן לירידתה לתוך פיו, ואינו דומה לכלאים בציצית שאי אפשר לאחד מהן להיות קודם בזמן לחברו, וכן מילה בצרעת.

דף ז עמוד א[עריכה]

ותהא קבורת מת מצוה דוחה כו' ת"ל לא תבערו:    כלומר, כיון דגלי לן קרא דרציחה אינו דוחה, תו לא אתיא קבורת מת מצוה מק"ו, דהא איפריך ליה מרציחה דאינה דוחה. וא"ת היכי ילפינן מלא תבערו רציחה עצמה,דשאני הבערה דאינה אלא מכשירי מצוה, אבל סקילה או סייף תדחה את השבת. ויש לומר דכיון דגלי רחמנא דלא אמרינן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה תו לא דחי אפילו רציחה עצמה את השבת. ולמאן דיליף מקל וחומר על כרחין לא אתא לא תבערו אלא לאפוקי מקל וחומר, וכיון שכן על כרחין האי לא תבערו לרציחה עצמה אתא, דלגבי רציחה הוא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ואתא לאפוקי מהאי קל וחומר.

דף ז עמוד ב[עריכה]

ה"א אשת אח דאישתרי אישתרי שאר כל העריות לא:    ואם תאמר והא איכא מאן דאמר בזבחים (מט, ב) דאיהו לא גמר מכלליה אבל כלליה גמר מינה. פירש רש"י ז"ל בזבחים (שם ד"ה אבל) דאפילו למאן דאית ליה הכי לאו דבר חדש גמר כלליה מיניה, דאם כן אין כאן דבר חדש. ועוד דאם כן ליכא מידי בין דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו ובין דבר שיצא לידון בדבר חדש, אלא ודאי אין כללו למד ממנו אלא שחיטת צפון שאינו דבר חדש.

אלא סלקא דעתך אמינא תיתי במה מצינו מאשת אח:    הקשה הר"א אב"ד ז"ל והיכי אתיא במה מצינו, והא אמרינן (לעיל ז, א) דדמי לדבר שהיה בכלל לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש.ותירץ דכד מעיינת בה לא דמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש, והא דלעיל דחייא בעלמא היא, כלומר, אי דמיא אדרבא להא דמיא, ומיהו אפילו להא לא דמיא. ופירש הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא) פירוש לפירושו דדבר שיצא לידון בדבר חדש הוא ואי אתה יכול להחזירו לכללו וללמדו מכללו, אבל כללו ודאי למד ממנו במה מצינו, והא דלא ילפי שאר אשמות מאשם מצורע לדונן בבהונות ובאזן ימיני, משום דאיכא למימר שזה מכשיר והללו מכפרים. אי נמי משום דמיעוטא כתיב בהו זאת תורת האשם ולא בהונות. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דאדרבה אם איתא דכללו גמר מיניה, א"כ היאך כתב הרב דכד מעיינת בה לא דמיא ליצא לידון בדבר חדש, אדרבה לגמרי דמיא ליה. ועוד היאך אפשר שדחה התלמוד אי דמיא להא דמיא והוה אמינא אשת אחח דאישתרי אישתרי שאר עריות לא, והוצרך לחזור מכח קושיא ולדון מצד אחר במה מצינו וגם זה לא עמד, אדרבה הוה לן למימר לעולם היא הנותנת ודאי ליצא לידון בדבר חדש דמיא לגמרי', וכלהו עריות גמרי מאשת אח, ומשום הכי אצטריך עליה למיסרה. ומצאתי בנמוקי מורי הר' החסיד ז"ל (רבינו יונה) דלא דמיא לדבר שיצא לידון בדבר חדש, כיון דאי אפשר ליבם בלא אשת אח וגם [זה] צל"ע.

ומנא לן דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי:    ואף על גב דאמרינן לעיל מה ליא איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, שאני הכא דאיסורין מחולקין הן.

מצורע שראה קרי ביום שמיני שלו:    פירש"י ז"ל דמשום הכי נקט שראה קרי ולא נקט שנגע בשרץ ונבלה, משום דטמא שרץ ואפילו טמא מת נכנסין להר הבית כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים סז, א) ובנזיר פרק ג' מינים (מה, א) ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו במחנה לויה. והקשו בתוספות (ד"ה וראה) דהני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, ואפילו בחיל וכדתנן (כלים פ"א מ"א) החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת נכנסין לשם, (ועי' ריטב"א).

והא דתניא מוטב שיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת:    פרש"י ז"ל (ריטב"א ד"ה מצורע בשם יש נוסחאות מפרש"י) דקסבר האי תנא דטבול יום דבעל קרי כבעל קרי ואית ביה עשה דשלוח מחנות. ור' יוחנן דאמר אפילועשה נמי לית ביה פליגא אברייתא. ואינו מחוור, חדא דר' יוחנן אמורא הוא ולא פליג אברייתא וכדמוכח בריש פ"ק דכתובות (ח, א) גבי ברכת חתנים, דמשני התם רב תנא הוא ופליג, ולא משני הכי בדר' יוחנן. ועוד דאם איתא בכל הר הבית היה אסור ליכנס דהא ודאי מפתח הר הבית עד שער נקנור הוי מחנה לויה כדתני בספרי (שם פי"א) ובתוספתא (כלים ב"ק פ"א ה"י) ובפרק בתרא דזבחים (קטז, ב), ואם איתא דטבול יום אסור מן התורה בכל מחנה לויה כבעל קרי, בכל הר הבית יהא אסור והנן תנן במסכת כלים פרק ראשון (מ"ח) עשר קדושות הן כו' הר הבית מקודש הימנו שאין זבין וזבות נכנסין לשם, הא טבול יום נכנס, וקתני סיפא עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם, הא בחיל ובהר הבית נכנס, אלא נראה כמו שפירש ר"ת ז"ל (מובא בתוס' הרא"ש) דטבול יום דקרי לאו כבעל קרי, ומדאורייתא בכל מחנה לויה משרא שרי, אלא שחדשו בה יהושפט וסיעתו ולא גזרו בכל מחנה לויה, אלא יש מקומות שגזרו עליהם כגון עזרת נשים, ומקומות שלא גזרו כגון החיל ושאר כל ההר חוץ מעזרת נשים דהיינו החצר החדשה. והא דכתיב (דברים כג, יא) ואיש כי לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, ודרשינן (פסחים סח, א) ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה שכינה, לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה, וכתיב (שם יב) וכבא השמש יבא אל המחנה, דמשמע דבעי הערב שמש. הני מילי למחנה שכינה, אבל לא למחנה לויה, ואחר יבא אל מחנה שכינה קאמר. ור' יוחנן לפרושי הוא דאתא דהאי עשה דקתני בברייתא, עשה של דבריהם קאמר. ולדבריו ה"ה דהוי מצי למימר מוטב שיבא עשה של תורה וידחה עשה של דבריהם, אלא משום דחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה והעמידו דבריהם אפילו במקום תורה, עשאום כאן כאלו שניהם של תורה, והחמירו בזה שיש בו כרת. והשתא ניחא הא דתנן במסכת תמיד (פ"א מ"א) אירע קרי באחד מהן יורד והולך במסבה ההולכת תחת הבירה טבל ועלה ונתחמם כנגד המדורה ובא וישן לו אצל אחיו הכהנים. אף על פי שזה טבול יום הוא, לפי שלא נאסר טבול יום אלא בחצר החדשה שגזרו בה, ומה שהולך תחת הבירה אף על פי שהוא בעל קרי ובעל קרי אסור בכל מחנה לויה, הא אמר ר' יוחנן התם בגמרא (תמיד כז, ב) דמחילות לא נתקדשו.

דף ח עמוד א[עריכה]

מי לא מודה עולא וכו':    ואם תאמר ומנא להו דמודה עולא בהא. תירצו בתוס' (בד"ה מי) דפשיטא להו הכין מדפריך רב הושעיא מהא ברייתא לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה ואהדר ליה עולא מטונך מצורע שאני הואיל והותר לצרעתו כו' (זבחים לב, ב) ומשמע דהכי אהדר ליה אדרבה מאותה ברייתא שהבאת יש לי ראיה משום דקתני בה שראה קרי ביום שמיני, דאלמא משמע משום דאית לן למימר ביה הואיל הוא דשרי, הא לאו הכי לא, אלמא לעולא דוקא בשיצא בשעה שראויה להביא בה קרבנותיו.

הא דאמרינן מי לא מודה עולא:    האי מודה לאו דוקא דבר פלוגתא אפילו יצא בשעה שאינה ראויה להביא קרבנותיו (הכא תרי איסורה _ בכת"י ליתא) שרי משום דביאה במקצת לא שמה ביאה, אלא מי לא אמר עולא קאמר. ודכותה צריך לומר בגיטין בריש פרק דהמגרש (פג, א) מודה ר' אלעזר במגרש את אשתו כו'. ואי נמי איכא למימר בהא דהאי מודה לאו משום בר פלוגתיה קאמר, אלא אסוגיין דהכא קא מהדר, משום דאמרינן הואיל ודייקינן לה מדעולא, אמר השתא דבכי הא דהכא מי לא הוה מודה עולא דלא אמרינן הואיל כנ"ל.

כי אצטריך קרא למיסר צרה:    ואף על גב דאסיקנא (להלן בסמוך) דלרבא נמי למיסר צרה לא צריך קרא, אלא למשרי צרה שלא במקום מצוה, אפילו הכי האי לישנא דוקא דעליה ודאי משמעותו והנחתו לאסור הוא, כלומר במקום עליה לא תקח לצרור כלומר צרה אסירא. אלא דהאי איסורא לאו משום איסור צרה אצטריך, דאדרבה אלו הוה שתיק קרא מיליה הוה משמע דלצרור לא תקח בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה, אלא מדגלי רחמנא עליה משמע דה"ק, במקום עליה לא תקח, מכלל דשלא במקום מצוה שריא צרה. ובהכי נמי מתרצי הא דאמרינן לקמן (ע"ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, וקשיא לי מאי קאמר והא אסיקנא דעליה למשרי צרה שלא במקום מצוה הוא דאתא. אלא ודאי כדאמרן דעליה. ודאי לאיסורא, אלא דמינה שמעינן היתר לצרה שלא במקום מצוה.

רבא דאמר ערוה לא צריכא קרא:    לית ליה היקשא דר' יונה בהא, דר' יונה גופיה לא אמר בריש פרק הבא על יבמתו (להלן נד, ב) אלא לגבי העראה, ולית ליה הואיל דעולא.

רבא אמר ערוה לא צריכה קרא:    דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. תמיהא לי אמאי לא ניליף מאשת אח גופה דאתי עשה ודחי לאו שיש בו כרת. ומיהו אשמעתין לא קשיא לי מאי קשיא להו מנא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת דאצטריך. עליה למיסר, ולא אמרינן סלקא דעתך אמינא ניליף מאשת אח גופו, דהא אתיא למילף מינה הכין לעיל, ודחינן מי דמי התם חדא איסור הכא תרי איסור. אבל לרבא דקא כייל ואמר דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואפילו בחדא איסורא קשיא ליה ויש לומר דשאני יבמה דאי אפשר בלאו הכי ועיקר מצותה בדחיה. ואם תאמר אם כן מאי קשיא לעיל דרב אחא מדפתי כלהו עריות אקשינהו לאשת אח דלמא לא אפשר דלא דמו לה, דשאני התם דעיקר מצותה בדחיה, ואי אפשר בלאו הכין, וכי אהדר ליה רבינא קולא וחומרא לחומרא מקשינן, אי נמי תרי איסורי מחדא אסורא לא גמרינן, אמאי לא אהדר ליה שאני התם דעיקר מצותה בדחיה. יש לומר דאין הכי נמי אלא דעדיפא מינה קא מתרץ ליה כנ"ל.

צרה נמי לא תבעי קרא:    כלומר לא תבעי עליה, אבל לצרור ודאי צריכה, דאי לא איסור צרה מנ"ל.

הא דאמרינן לאסור צרה נמי לא אצטריך קרא:    איכא למידק אם כן אמאי אצטריך מתניתין לאשמעינן פוטרות צרותיהן וכדוקיא דרב אשי. ותירצו בתוס' (ד"ה ואילו) דמכל מקום הוצרך התנא לאשמועינן איסור צרה שלא השמיענו בשום מקום שיהא איסור בצרה כלל אבל ערוה שכבר שנה לנו העריות בפ"ק דמסכת כריתות (ב, א) לא היה צריך להשמיענו דאיסורא אף במקום מצוה, דפשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ול"נ דמתניתין אורחא דקרא נקט, דלא הוצרך הכתוב לכתוב עליה משום איסורא דצרה במקום מצוה, אלא כדי להתיר שלא במקום מצוה, מתניתין נמי לאו משום פטור צרה במקום מצוה אלא, משום שש עריות חמורות שאינן פוטרות צרותיהן.

דף ח עמוד ב[עריכה]

ועוד צרה מלצרור נפקא:    תמיהא לי דהוה ליה למימר לצרור מאי עביד ליה, כדאמרינן (להלן) לרבי עליה למה לי. אי נמי לימא ערוה מעליה נפקא. ויש לומר דמשום בעל כרחין לכולי עלמא לצרור לצרה אתיא, משום הכי קאמר ליה בהאי לישנא, ואהדר ליה אין הכי נמי לצרור לצרה אתי, אלא דמפקינן לכדר' שמעון דאמר בזמן שנעשו צרות זו לזו דלא יהיה לך לקוחין באחת מהן.

אין חייבין ב"ד אלא על דבר שזדונו כרת:    לאפוקי חייבי לאוין.

ושגגתו חטאת:    לאפוקי פסח ומילה דלית בהו חטאת, כדתנן בפרק קמא דכריתות (שם) ולא בע"ז אלא על דבר שזדונו כרת לאפוקי מגפף ומנשק ושגגתו חטאת לאפוקי דבר שאין בו מעשה. תוספות (ד"ה אין).

דף ט עמוד א[עריכה]

רבי אומר נאמר כאן עליה כו', מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכו':    ולא גרסינן ושגגתו חטאת, דבעריות לא ידעינן דאית בהו חטאת אלא מהכא.

יחיד נשיא ומשיח מואם נפש אחת וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכו':    ואם תאמר תיפוק ליה מגוף הפרשה דכתיב גבי ואם נפש אחת והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה (במדבר טו, ל), אלמא על דבר שחייבין על זדונו כרת דבר הכתוב. יש לומר דסבירא ליה השתא דמגדף היינו מברך את השם, וכיון דלאו בע"ז איירי אכתי לא ידעינן בעבודה זרה דלא יהא חייב אלא על דבר שזדונו כרת אלא מדילפינן תחתון מעליון. ורבנן דרשי תורה אחת סבירא להו דמגדף היינו עובד עבודה זרה. ור"ע דאית ליה בסנהדרין (סד, ב. צ, ב ועי' כריתות ז, ב) דמגדף היינו מברך, ואפילו הכי אשכחן ליה בפרק כלל גדול (שבת סח, ב) דאית ליה הא דמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה. לאו דוקא כלישניה דר' יהושע דריש, אלא הכי דריש הוקשה כל התורה כולה למברך. (עי' מס' שבת סט, א ד"ה מה) ורבי דלית ליה היא היקשא כלל, משום דמפיק ליה להאי תורה אחת לכדתניא לקמן הואיל וחלק הכתוב כו'.

הא דאקשינן מאי ליתו ליתו פר וכו':    איכא למידק והלא כל זמן שאתה מחלקו משאר מחוייבי קרבן כע"ז, כן חלקת בקרבנותיהן. ויש לומר דבמיתתן וענשן אתה מחלקן משאר חייבי מיתות דעלמא, שאלו בסייף וממונן אבד, מה שאין כן בשום מקום חוץ מאלו אף כשתחלוק בקרבנותיהן אתה מחלקן מכל שאר חייבי קרבן הרמב"ן נר"ו.

והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפלוגתא ר"ע ורבנן:    כלומר, דלר' עקיבא כיון דאית ליה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והוה להו כחייבי כריתות דלאו בני חליצה ויבום נינהו. והקשו בתוס' (ד"ה והרי) מנא לן דלר"ע לא מייבמן נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה דהא אפילו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי הוה אמרינן דליבמה אי לאו דאמרינן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. ויש לומר דלר' עקיבא גלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסו בהוא קדושין, הוא הדין חייבי לאוין. ואינהו דהוי בקיאי בדר"ע, אינהו ידעין דר"ע הכין הוה סבירא ליה ולפיכך מקשו הכי להדיא (ועיין רמב"ן). והארכתי בה יותר בלקוטין שלי בס"ד (בשו"ת ח"ו סי' י"ט).


דף י עמוד א[עריכה]

ובפלוגתא קא מיירי כו':    ואם תאמר ואם כן ליתני קרובת חלוצתו לר"ע דאמר בפרק החולץ (מד, א) בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו. ויש לומר דלא קתני אלא פלוגתא דסבירא ליה כותיה ובלקוטין שלי הארכתי בה יותר בס"ד (בשו"ת ח"ו סי' כ"א).

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא:    ואם תאמר לוי דבעא מינה מרבי ליתני שש עשרה (לעיל ט, א) היכי מפרשא ליה סיפא דמתניתין (להלן יג, א) דקתני שש בעריות. איכא למימר דסבירא ליה ללוי דהאי אמו דקתני בשש עריות, לאו היינו אנוסת אביו אלא אמו נשואת אביו, וארחי דתנא הוא בהכי דתנא אמו שהיא נשואת אביו ואשת אביו שאינה אמו, והיינו דקתני אמו ואשת אביו ולא תנא ברישא אשת אביו דתהוי אמו בכלל, לאוריי לן דדוקא קתני אמו אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו משום הכי לא חשבינן ליה האי פירכא ללוי.

אמר ליה רבינא לרב אשי לר' יהודה נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב כו':    ואם תאמר אפילו בלא דאי, משכחת לה כגון שקדשה, דבקידושין ליכא איסורא, דהא לא כתיב לא יקח אלא לא יגלה. יש לומר מכל מקום כיון דקדושין על דעת נשואין הוא דמקדש אסור לעשות כן ודאי עבר קרינא ליה.

אמר ליה דאי לא קתני:    ואם תאמר ואפילו דאי היכי משכחת לה, והא איכא מאן דאמר בסנהדרין בפ"ד מיתות (נג, א) דר' יהודה אית ליה כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, איכא למימר דבמסקנת לא קאי, אלא ר' יהודה לית ליה דר"ע. ואפילו נמי סבירא ליה כר"ע, תנא מיהא לא סתים לן כותיה אלא באנוסת אביו שהיא אסורה, אבל בהא דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין לא סתים לן כותיה אלא כבר פלוגתיה, וכדתנן בפרק כיצד (להלן כ, א) אסור מצוה ואסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ואלו לר"ע פטורות אפילו מן החליצה. וכי אמרינן הכא לר' יהודה משכחת לה דכי עבר, לאו ר' יהודה ממש קאמר, אלא לסבריה דר' יהודה דאנוסת אביו קאמר. ואם תאמר והא על כרחין אי אית לן כר' יהודה באנוסת אביו ומשום דקרא דלא יגלה כנף אביו באנוסת אביו מיירי, אם כן סבירא ליה דיש ממזר מחייבי לאוין, משום דכתיב בתריה לא יבא ממזר, וכיון שכן אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כיון דהוי הולד ממזר. ור"ע גופיה דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין משום דאית ליה כר' יהודה הוא כדאיתא בפרק החולץ (להלן מט, א) ויש לומר כי היכי דמאן דאית ליה אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד, דלא יקח איש את אשת אביו כתיב, אף על גב דלא יגלה איירי בחייבי כריתות דהיינו דודתו, דדרשינן מדלא יקח עד לא יגלה ממזר כדאיתא בפ' החולץ (שם), הכי נמי דרשינן לר' יהודה.

פתקה לוי במתניתה דתני לוי אמר פעמים פוטרת צרתה:    פירוש, אפילו לר' יהודה וכגון דעבר ונסיב. והיינו דאמרינן ואף על פי כן פתקה לוי במתניתיה, דלרבנן פשיטא ומאי אף על פי כן. והיינו דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן (להלן ע"ב) ללוי דאמר דאי נמי קתני ליתני החולץ ליבמתו, דלוי נמי בתר דשמעה מרבי דבאמו אנוסת אביו לא מיירי מתניתין סברה.

דף י עמוד ב[עריכה]

א"ל ר"ל ור"י ללוי דאמר דאי נמי קתני ?? א"ל לפי שאינה בצרת צרתה:    כלומר, דלכולהו אחי אסירא וא"א לה לינשא לאחי. וא"ת א"כ ליתניה בשש עריות חמורות (להלן יג, א). איכא למימר היינו אשת אחיו מאביו, כלומר שלא במקום מצוה דקתני במתניתין בשש עריות וזו בכלל דמשום אשת המת חייב עליה ולא משום אשת חולץ. ואם תאמר היכי קאמר דליתא בצרת צרה, והא משכחת לה כשנולד לו אח לאחר שחזר וקדשה ואליבא דר' שמעון וכדאיתא בשמעתין (להלן יא, א) בהדיא, צריכה חליצה מן האחין מאן אחין אחין הנולדים (כ"ה גי' רבינו ועוד ראשונים ולפנינו הילודים ועי' מאירי), כלומר לאחר שקדשה אליבא דר' שמעון, והכי נמי שחזר וקדשה ונולד לו אח ואחר כך מת הוא ועמד נולד ויבמה ולא אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני האחין הראשונים כשם שהיא אסורה כך צרתה פטורה. ויש לומר דלא קתני אלא פלוגתא דסבירא לן כוותי', ובהא לא קיימא לן כר' שמעון.והיינו נמי דלא קתני ממזרת ונתינה ושאר חייבי לאוין אליבא דר"ע, משום דלא סבירא לן כוותיה.

דף יא עמוד א[עריכה]

רבינא סבר לה כר' יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן:    כלומר, אפילו לרבנן והוא הדין אליבא דר'שמעון צריכה חליצה מן האחין.

מאן אחין אחין הילודים:    כלומר שנולדו קודם מתית הראשון.

עמד אחד מן הנולדים:    כלומר שנולד (קודם) [לאחר _ כת"י] מיתת הראשון עד שלא הספיק השני לכנוס וקדשה אין לה עליו כלום ואפילו נולד לאחר שחלץ לה הראשון, ?לפי שחליצה אינה קנין אלא פטור, כדאיתא בירושלמי (יבמות פ"ג ה"א) ובין לרבנן בין לר' שמעון, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. ואע"ג דנולדים משמע בין עתידים להולד בין נולדו כבר כדאיתא בנדרים פרק ארבעה נדרים (ל, א). כיון שרוצה לחלק בין שכבר נולדו לעתידין להולד לא רצה להוציאן בלשון אחר. וילודין לא משמע אלא שנולדו כבר כדאיתא התם.

ה"ג רש"י ז"ל חד אמר בעשה וחד אמר בכרת:    וכן הוא בפר"ח ז"ל ובהלכות הרב אלפסי ז"ל (להלן פ"ד סוסי' נב) ומפרשי לה משום דכתיב אשר לא יבנה בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים, ולאו הבא מכלל עשה, עשה. ואינו מחוור דהא לא כתיב יבנה בית אחיו, דאשר לא יבנה כתיב. ועוד דלפירושו לא גרסינן בא הוא או אחד מן האחין, דלגבין אחין ודאי קאי בלא יבנה לר' יוחנן ולאו איכא כדאיתא בשמעתין (לעיל י, ב) ובכל הספרים גרסינן הוא או אחד מן האחין. והרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' יבום ה"יב) (הל' יבום פ"א הי"ב) פירש משום דכתיב (דברים כה, ה) יבמה יבא עליה, עליה ולא עליה ועל חברתה, כדדרשינן בעלמא אותה ולא אותה ואת חברתה בפרק ו? בסוטה. וגם זה אינו מחוור, מדגרסינן אחד מן האחין בכל הספרים. ועוד שלא מצינו כן בשום מקום, ובפירוש דרשינן ליה בפרק החולץ (מד, א) מבית אחד הוא בונה. אבל ר"ת ז"ל (בספר הישר סי' ל"ה מובא בתוס' ד"ה חד) גריס חד אמר בלאו והביא ראיה שהרי חלוצתו בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכן נמי צרת חלוצתו, והלכך הוא הדין לצרת כנוסתו דהא חליצה ויבום כהדדי נינהו, וכל שנפטרה בין על ידו בין על ידי האחין, בין על ידה בין על ידי חברתה, בין בחליצה בין ביבום, קרי בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. ותלמודא דנקיט בפרק החולץ (שם) בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, לאו בית אחיו קא דריש, אאל משום לא יבנה קאמר, כלומר אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאו וריהטיה נקיט ואזיל, ועוד הביא ראיה מדתנן בפרק ר"ג (להלן נג, א) אין אחר ביאה כלום ואוקימנא בגמרא (להלן כ, ב) כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ואי סלקא דעתך חייבי עשה נינהו הא מני, דלא אשכחן תנא דסתם לן כר' ישבב (להלן מט, א) דאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. ועוד דר' ישבב גופיה לא איבריר אי אפילו חייבי עשה קאמר או לא, כדאמרינן בקדושין פרק האומר (סח, א) ובכתובות פרק אלו נערות (כט, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי אלא טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה נמי מאי איכא למימר, ואם איתא תפשוט מהא דקתני בפר"ג אין לאחר ביאה כלום דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה אין קדושין תופסין לר' עקיבא. אלא ודאי שמע מינה דל"ת גרסינן. ובפר"ג (להלן נג, א ד"ה הניחא) הארכתי יותר בס"ד.

אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיבא בה כעריות:    ובדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה דמיפטרא עצמה כערוה, אלא חדא דאית בה תרתי קאמר. ואסורה דקאמר לאו דוקא, דאפילו מן החליצה נמי פטורה, דכולה סוגיין מוכחת דרב כערוה ממש עביד לה לפטור צרתה מן החליצה ומן היבום, והכי נמי משמע בריש מכלתין דאמרינן ולרב אסי ליתנינו כלומר במתניתין, ודחינן לפי שאינן בצרת צרה. דאלמא לרב הרי היא כחמש עשרה נשים דמתניתין לפטור צרתה. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסוטה (ה, ב)גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ואמאי תתיבם נמי יבומי, ואמר רב יוסף אמר קרא והלכה והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, ואקשינן אי הכי חליצה נמי לא תבעי, אמר ליה רב יוסף אלו איתיה לבעל לא בעיא גיטא הכי נמי בעיא חליצה. אלמא כל דבעיא גיטא מבעל בעיה חליצה מיבם. וסוטה ודאי נמי הא בעיא גיטא מבעל. ועוד דהא מחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר דאמר (להלן בע"ב) טומאה בדידה כתיבא, צרתה חולצת כדמוכח בכולה סוגיין (עי' חזו"א אה"ע סי' קל סק"א), דליכא דפטר לה בלא כלום, ומאי שנא צרת סוטה לרב מצרת מחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר, הכא והכא טומאה כתיבא בהו.

ויש לומר דרב לית ליה דר' יוסף דאמר דכל דבעיא גיטא מבעל בעיא חליצה מיבם, אלא סוטה גיטא (גרידא) הוא דבעיא מבעל, משום דאין קדושי סוטה נפקעין, דהא גבי מצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות אם גרשה קדושין תופסין בה לכתחלה כשם שאין הראשונים נפקעין ממנה, ולא אדכר בה הכתוב טומאה אלא לענין חליצה.

ונראה דמשמע ליה לרב הכי מדכתיב לאיש אחר ודריש ליה לאחר ולא ליבם (סוטה שם), ולגמרי משמע ליה לפטור אותה מן החליצה ומן היבום, ואלו לא כתוב בה לאיש אחר לא הוה פטר לה לגמרי אלא מן היבום, וכיון דכתיבה בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כיוצא בהן אף סוטה צרתה כיוצא בה. אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפי' מיבום (דהתם), חייבי לאוין היא, וחייבי לאוין בני חליצה הן, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה, הלכך חולצת כמותה ואינה מתיבמת (ודוקא) [ודיקא] נמי דלא גמר רב פטור סוטה עצמה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסור ולא קאמר סוטה פטורה ופוטרת הרמב"ן נר"ו.

וקשיא לי. מדאקשינן עליה דרב בסמוך ממתני' דסוטה דקתני נכנסת עמו לסתר או לחורבה כו' אסורה לביתה כו' ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ופריק אמינא לך סוטה ודאי ואת אמרת סוטה ספק, ואקשינן תו עליה מאי שנא סוטה ודאי דלא מתיבמא דכתיבא בה טומאה, סוטה ספק נמי טומאה כתיבא בה. ואם איתא מאי קושיא, דסוטה ודאי לאו היא גופה משום דכתיבא בה טומאה נפקא ליה לרב, אלא מלאיש אחר נפקא ליה. ויש לומר דרב לאו ודאי על איש אחר בלחוד סמיך, דאי לאו דכתיבא טומאה גבי סוטה, ודאי לא הוי פטריה לה מיבם כלל ואף על גב דכתיב לאיש אחר, משום דיבם נמי לגבי אחר כאחר דמי, וכדאמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות ?) גבי שומרת יבם. אלא השתא דכתיבא בה טומאה כעריות, דרשינן האי לאיש אחר ולא ליבם. ואלו נמי כתיב בה טומאתה ולא כתיב לאיש אחר, לא הוי אסרינן לה אלא ליבום וכדאמרינן במחזיר גרושתו אפילו לר' יוסי בן כיפר, וטומאה דכתיב בה לעשות צרתה כיוצא בה. השתא דכתיב לאיש אחר גלי לן אטומאה דכתיב בה דתהוי כעריות ממש, ובא זה וגלה על זה. וכיון שכן אפילו סוטה ספק אי כתיבא בה טומאה לא חלצה, דהא גלי לן רחמנא דכל סוטה הטמאה תהיה לאיש אחר ולא ליבם כנ"ל.

ר' שמעון אומר ביאתה אי חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה:    יש מפרשים דהכי קא פריך כיון דאמר ר' שמעון ביאתה או חליצתה פוטרין, משמע דאשווי משוי להו, וכי היכי דחולץ לה לכתחלה הכי נמי מיבם לה לכתחלה, אלמא לא קנסו ביבם כלל, ואם איתא לדרב לא הוה ליה לר' שמעון למשרי ליבם לכתחלה, אלא הוה ליה למיסר משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכדמסיק טעמיה דמקשה בגמרא. ואם תאמר אי לכתחלה קאמר הכי הוה ליה למימר, חולצת או מתיבמת לאחיו של ראשון. יש לומר דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דאף על גב דאיכא צרה דשייך בה יבום טפי, והוה סלקא דעתך דלא תפטור האי צרתה, משום דהיא נראית כאשת השני, דסבורים שגרש הראשון ונשא שני זה, קא משמע לן דאפילו הכי חולצת או מתיבמת לכתחלה ופוטרת צרתה. ואם תאמר אדמותיב ליה מדר' שמעון ליסייעיה מדתנא קמא. יש לומר תנא קמא קנסא הוא דקניס ואפילו ליבם, ולא משום גזרת סוטה ודאי דאורייתא קאמר ובתוס' (הרא"ש) הקשו דאי אפשר לומר דר' שמעון לכתחלה קאמר מדקתני והולד ממנו אינו ממזר, וממנו משמע דקאי איבם. וברוב הספרים גרסי ממנו. ואם איתא דר' שמעון לכתחלה קאמר שהיא מתייבמת, צריכה למימר דהולד אינו ממזר. ועוד דבירושלמי (להלן פ"י ה"ב ועיי' מה"פ) קרי לה לחליצתה חליצה פסולה ואפילו לר' שמעון (עי' תוס' ד"ה רבי שמעון) והם פירשו דמדקא שרי ר' שמעון צרתה בחליצתה או בביאתה ואפילו בדיעבד קא מקשה, דאם איתא דסוטה ודאי לאו בת חליצה ויבום היא אפילו סוטה דרבנן לא הוה ליה למיפטר צרתה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם תאמר ממה נפשך תועיל דאי כסוטה גמורה חשבת לה, צרתה אינה צריכה חליצה, ואי לא כסוטה גמורה חשבת לה א"כ ביאתה או חליצתה פטרה. יש לומר דהוה משמע ליה השתא דכיון דצרתה צריכה חליצה מדאורייתא או? כסוטה מדרבנן ודמיא לסוטה דאורייתא, חליצתה כמו שאינה דמיא ואין לה לפטור צרתה.

דף יא עמוד ב[עריכה]

לרבות סוטה הנסתרה:    ולעולם טמאה לאו במחזיר גרושתו כתיבא, וכיון שכן מוחזרת גופה צרתה לאו אסירא משום דכתיב (דברים כד, א?) כי תועבה היא, וצרתה חולצת או מתיבמת דהא לא כתיבא בה טומאה. אי נמי דכתיב היא תועבה ואין בניה ולא צרתה תועבין, דהיא ממעט כל שהן חוץ מהיא.

למיקם עליה בלאו:    ומיהו אפילו סוטה ספק קאי עלה בלאו, דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וטעמא דמלתא משום דדרשינן בסוטה בפרק כשם (כח, א) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ומיהו לחמורין עשה אותה כודאי ללקות עליה ולאוסרה להתיבם, אבל להקל לא עשאה כודאי, ולפיכך חולצת. ומכל מקום צריך עיון דהא פריך בפרק קמא דסוטה (ה, ב) גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר אם מת חולצת ולא מתיבמת, דפריך עלה בגמרא ותתיבם יבומי, ומאי קושיא דהא אמרינן שהכתוב עשה את הספק כודאי לחומרין וזו חומרא היא שלא תתיבם. ואם תאמר השתא דאמרינן דטומאה לאו בסוטה ספק כתיבא והא תנן נכנסה עמו לסתר אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ודרשינן עלה בסוטה בפרק כשם (שם) משום דכתיב ונטמאה שלש פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, אלמא טומאה בסוטה ספק כתיב. ויש לומר דלעולם לא קרא הכתוב טומאה לספק, אלא הזנות הוא שקרא טומאה, וכיון שהודאי שכתב בה טומאה ג' פעמים אסורה לבעל ולבועל ולתרומה, הספק נמי כך משום שעשה הכתוב את הספק כודאי להחמיר כמו שכתבנו.

הא דאמר ר' יוסי בן כיפר הויה ואישות כתיב בה:    פירשו בתוס' (ד"ה הויה) דאחרי אשר הוטמאה גבי להיות לאשה קאי, וההוא במחזיר גרושתו כתיב על כרחין דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה, ואי בסוטה ודאי קאי מאי לשוב לקחתה, והלא לא גרשה מעולם אלא ודאי במחזיר גרושתו קא מיירי. ורש"י ז"ל (ד"ה מ"ט) לא פירש כן.

א"ל תניתוה היתה אחת מהן כשרה ואחת מהן פסולה וכו' וקתני אם היה מיבם מיבם לכשרה:    יש לפרש דלא פשיט מינה השתא אלא אליבא דבעיא ראשונה, אבל לאיכא דאמרי לא פשיט מידי, דאיכא למידחי דהא ברייתא כרבנן, והוי כאלו אמר פשוט מינה חדא. ולי נראה דאפילו לאיכא דאמרי פשיט, דקא סברינן השתא דתנא דברייתא לא אצטריך לאשמועינן הכי אליבא דרבנן, דפשיטא היא לרבנן דכיון שהיא פסולה וצרתה כשרה גמורה, אם היה מיבם מיבם לכשרה ולא לפסולה. אבל לר' יוסי אצטריך לאשמועינן דאע"ג דכתיב בה טומאה כעריות צרתה אינה כמותה אלא או חולצת או מתיבמת. וכן הדין באותה ברייתא דבסמוך דוהיא וצרתה חולצת. ומיהו ודאי בעיא דר' חייא בר רבא דבסמוך לא בעי אלא אליבא דרבנן, אי אלים קל וחומר למידחיה בדידיה או בצרתה או לא. דאלו לר' יוסי בן כיפר פשיטא בדידה מיהא דאינה מתיבמת משום דכתיב בה טומאה. ואפילו הכי פשיט מיהא ברייתא ומברייתא דוהיא וצרתה חולצת דאלים קל וחומר למדחי בדידה ובצרתה, ולא דחי להו דאתי כר' יוסי בן כיפר, דאין הכי נמי דהוי מצי לשנויי ליה הכין, אלא משום דניחא ליה טפי לשנויי אפילו לכשתמצא לומר דאתיא כרבנן כנ"ל.

תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת:    ואם תאמר צרתה איך חולצת והא אמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. יש לומר דלא סבירא ליה השתא הא דרב יוסף. ואם תאמר היא איך חולצת והלא חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין כדשמואל דבריש פ"ד אחין (כז, א) יש לומר סבירא ליה להאי תנא אין זיקא. אי נמי לא אמר שמואל אלא בפסול דמחמת זיקה. אי נמי מחמת שנעשה באותו בית בבעלת הגט ובעלת מאמר, ואי נמי חליצת מעוברת. ובמקומה (להלן שם ד"ה שמואל וד"ה הא) נאריך יותר בס"ד. ובליקוטין (שו"ת ח"ד סי' צ"ו) יש לי פירוש אחר בהלכה זו.

דף יב עמוד א[עריכה]

גזירה משום צרת בתו ממאנת:    ואף על גב דהיא גופא גזרה, לאו גזרה לגזרה היא, דקסבר שמואל דכולה חדא גזרא היא, דאי לא הא לא קיימא הא. ומיהו רבין דפסק בצרת ממאנת דשרי (להלן ע"ב) סבר דגזרה לגזרה היא.

אמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו איילונית:    ופרש"י ז"ל משם הרב בעל הלכות ז"ל משום דכיון דלא חזיא ליבום כלל, הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה. והכין איתא בירושלמי (פ"א ה"ב) דגרסינן התם אלו בתו מן הנשואין בלא אילונית צרתה אסורה מפני שניתוסף לה אילונית צרתה מותרת אמר לי אילונית כמי שאינה בעולם, אלו שתי יבמות אחת אילונית ואחת שאינה אילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עליה שמא פטר בחברתה כלום הוי אילונית כמי שאינה, כלומר, כיון שאין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה אף על פי שאינה ערוה, נמצאת שאין זיקה עליה כלל, והויה לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דאיילונית ודכוותה אמרינן לקמן (יג, ב) כיון דלא אתי אסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה כצרה שלא במקום מצוה, כלומר שלא במקום מצוה דערוה (ועי' שו"ת ח"ד סי' צ"ז).

דף יב עמוד ב[עריכה]

כי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת וכו':    ודוקא צרת ממאנת דעלמא, אבל צרת בתו ממאנת אסורה, כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, הכי נמי הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו ולקמן (יג, א) נמי אמרינן גבי כל שיכולה למאן ולא מאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ותמאן השתא ותתיבם, ואסיקנא כדרמי בר יחזקאל.

אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית כלומר הכיר בה. ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות. צרת סוטה כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף מובא בספר הזכות שב א מדפי הרי"ף ובמאירי יא, ב בשם גדולי המפרשים) דחולצת ולא מתיבמת, וסמך על הא דאמר רב יוסף בפ"ק דסוטה (ה, א) אלו איתא לבעל בעיא גט השתא דליתא לבעל בעיא חליצה. אבל הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דרב, נראה דס"ל דפטורה לגמרי, דהא ודאי כולה סוגין הכין משמע דרב לגמרי פטר לה.

שלש נשים משתמשות במוך:    פרש"י ז"ל רשאות. ואינו מחוור דא"כ כי קאמרינן קודם הזמן הזה משמשת כדרכו והולכת, אסורה לשמש במוך קאמר, ואמאי והא אינה מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר, משום סכנה דידה או משום סכנת ולד.

איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום א':    כלומר, אף על פי שהביא שתי שערות, דקיימא לן (נדה מה, ב) תוך הפרק כלפני הפרק ושומא נינהו.

לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת:    פירוש, והוא שהביאה סימנין, הא לאו הכי קטנה היא, ואכתי איכא משום שמא תתעבר ושמא תמות, דאי לא תימא הכי אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא קיימא לן (נדה נב, א) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות.

איני והא תני רבה בר' שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שכבר ילדו:    פרש"י ז"ל מדקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו שמע מינה דבקטנה בשנים קא מיירי. ואם תאמר דלמא לישנא דשויא באיילונית וממאנת נקט, שיש בכלל ילדו גדלו, משום איילונית ל"צ דהא פשיטא, אלא ממאנת הוא דצריכה, ומדנקט ילדו אשמועינן דאף על גב דלא הגיעה לכל שנותיה ובעלמא ממאנת הכא לא ממאנת לפי שכבר ילדה.

אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא:    כלומר קשיא אמאי לא ממאנת מאי שנא מקטנה דעלמא דממאנת, אבל לא קשיא ליה מתניתין לומר שמצינו חמותה ממאנת, דהא אינה ממאנת קאמר.

ופריק רב ספרא דבנים הרי הן כסימנין:    פירש הרב אלפסי ז"ל (ב, ב מדפי הרי"ף) הרי הן כסימני גדלות, דכיון שילדה אגלי מלתא דגדולה היא ומהרה להביא גדלותה יותר מן השאר, והרי זה כאלו הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין. והוצרך לפרש כך אם אתה אומר הרי הן כסימנין דהשתא, הא קיימא לן (נדה מו, א) תוך הפרק כלפני הפרק, ועדין קטנה היא ותהדר קושיין לדוכתא אמאי לא ממאנה.

ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים:    מדלא קאמר רב זביד לעולם שמא תתעבר ותמות, משמע דלדידיה נמי איכא קטנה דמיעברא וילדה, וקאמר דכל שילדה ודאי הביאה סימנין, ועלייהו סמכינן ולא על הבנים. ופירש"י ז"ל דרב זביד סבירא ליה כמאן דאמר (נדה שם) תוך הפרק כלאחר הפרק. ויש לפרש דרב זביד נמי הכי קאמר אין בנים בלא סימנין דגדלות, וכל שילדה ודאי הביאה סימני גדלות קודם לשאר חברותיה. ואם תאמר אם כן שיש ממהרת להביא סימני גדלות קטנה שהביאה סימנין תוך הזמן היאך ממאנת, ונדריה נמי אמאי נבדקין, ניחוש שמא אף זו מהרה ואלו נשאת נתעברה וילדה. ויש לומר מיעוטא דמיעוטא נינהו שממהרות להביא גדלותן תוך הזמן הזה ולא חיישינן הרמב"ן ז"ל (יג, א ד"ה ובדבר זביד) .

הא דאסיקנא הכא שמא תתעבר ושמא תמות:    איכא דקשיא להו אהא דאמרינן בפ' אלו נערות (לט, א) גבי הא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקרב ודאבוה הוי, ואקשינן ומי מיעברא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן קטנה שמא תתעבר ותמות, ואי שמא תמות קאמר מאי קושיא, הא איכא דמיעברא וילדה, ותרצו בתוס' (בתוס' שלפנינו ליתא הקושיא והתירוץ. ועי' רמב"ן בשם רבותינו הצרפתים, ובתוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דבנים הרי הן כסימנין משעת עבור, דאלו קטנה היתה בשעת עבורה ודאי מתה וכדאמרינן לעיל. והא דתני רבא בר שמואל שכבר ילדו ולא קתני שכבר עברו, לפי שאין עבורן ראיה עד שילדו ולד חי, והלכך כל שילדה והיא וולדה חי, משעת לידה ודאי הויא לה בוגרת, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואם כן למאי דקא בעי רבא ודאי משמע דסבירא ליה דקטנה ממש מיעברא וילדה, דאי לא, הא בגרה קודם לקברה. ואם תאמר אם איתא דבנים הרי הן כסימנין משעת עבורה קאמר, מאי קאמרינן איכא דאמרי בנים עדיפי מסימנין, למאי נפקא מינה אפילו לר"י דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה, דהא אפילו למאן דאמר בנים הרי הן כסימנין על כרחין בבנים מודה ר"י, דעד כאן לא פליג ר"י אלא בסימני נערות אבל לאחר בגרות ודאי לא פליג, וכיון שילדה הא בגרה לה. יש לומר כגון שמאנה בין עבור ללידה, דלמאן דאמר הרי הן כסימנים מיאונה מיאון, ולמאן דאמר עדיפי מסימנין בשעת עיבורה איגלי מלתא דבשעת מיאונה גדולה הות, ואתיא הא כמאן דאמר התם בנדה פרק בא סימן (נב, א) דפליג ר"י אפילו בנבעלה אחר שהביאה שתי שערות. אבל לר' אבהו ור' אלעזר דאמרי התם דמודה ר"י בשנבעלה לאחר שהביאה שתי שערות, אפילו תאמר בנים הרי הן כסימנין אינה יכולה למאן דהא משעת עבורה איגלי מלתא דגדולה הות כאלו הביאה סימנין. ורב ספרא דאמר בנים עדיפי מסימנין לית ליה דר' אבהו אלא כחבריה דרב כהנא דהתם. כנ"ל לפי דברי רבותינו בעלי התוס'.

דף יג עמוד א[עריכה]

אפילו למאן דאמר אין חוששין משום צער לידה חיישינן:    ואם תאמר לרב זביד אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא משמע דלדידיה אלו בדקנוה יפה יפה קודם לידה ממאנת היא. תירצו בתוס' (ד"ה משום) דאפילו בדק חוששין, וצער לידה לאו דוקא אלא צער עבור. ויש מפרש (רמב"ן ד"ה ובדרב זביד) דלרב זביד א"א לעולם לולד בלא סימנין ולא נבדקה אשה קודם לידה שלא היו לה סימנין. והא דאקשינן ונבדוק הכי קאמר, אמאי סמכינן אלידה כיון דאפשר לה לבדוק. ולי נראה דעיקר קושייתינו אינה, דאלו ידיה בין עיניה משעת קשויה עד שעת גמר לידה שפיר, אבל אי אפשר לומר כן דהא קושי וצער לידה כארבעים וחמשים יום או שתי שבתות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בנדה פרק המפלת (לח, ב) ואי אפשר לומר שיהיו ידיה בין עיניה בכל שעה ואפילו שתי שבתות ושמא באו ונשרו.

ויש מי שאומר דכולה סוגיין כמאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק, אבל למאן דאמר כלפני הפרק על כרחין שמא תתעבר ותמות קאמר. ודרבה בר שמואל דקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו, לאו דוקא, אלא לומר דכיון שילדו ודאי גדלו. ואינו מחוור דאם כן אמאי אוקמוה הכא לדרבה בר שמואל דלא כהלכתא ולא פרקינן הכי. ועוד כיון דסוגיין גבי הלכתא דהני מילי לא מפקינן להו לבר מהלכתא. דהא אסיקנא בפרק יוצא דופן (מו, א) דתוך הפרק כלפני הפרק.

והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' אישות ה"ט) (הל' אישות פ"ב ה"ט) כתב הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה הרי זו גדולה בנים הרי הן כסימנין. פירוש לפירושו דרב ספרא לא אתא לתרץ שכבר ילדו, דהכי קאמר אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שמאנו ואף על פי שלא הביאו סימנין לפי שכבר ילדו, ובנים לאחר שהגיעה לכלל שנותיה הרי הן כסימנין. אלא דקשה לפירושו דאם כן אמאי אמר אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אדרבה על כרחין שמא תתעבר ותמות קאמר. ושמא הוא ז"ל גורס לעולם שמא תתעבר ותמות (וכ"כ המ"מ שם) ויש לי לפרש לפי דבריו דמשום הכי אמרי שמא תתעבר ושמא תמות, משום דקטנה משמשת במוך כללא הוא לכל קטנה, ואפילו ?להגיעה? לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים, וכיון שכן אי אפשר לומר דודאי מתה למאן דסבירא ליה דבנים הרי הן כסימנין, דדלמא ילדה ולד של קיימא, והוברר הדבר שגדולה היא והיא חייה ועוברה חי. ואם תאמר והא ודאי לפום מאי דאמרן בשנתעברה לאחר י"ב היא, דאי לא ודאי מתה כיון דבשעת עבורה קטנה הות דליכא קטנה דמיעברה,וכדמשמע ודאי למאן דאמר שמא תתעבר ותמות מיד, הצריכוה לשמש כל הזמן במוך אף על פי שפעמים שתלד לאחר י"ב לאחר שתביא סימנין קודם לידתה. ואפילו הכי קאמר דודאי מתה כיון שנתעברה בעודה קטנה. וגרסינן בירושלמי (פ"א ה"ב) אמר ר' רדיפא ר' יונה בשם רב הונא עברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות היא ובנה מתים וכו' עברה עד שלא הביא שתי שערות וילדה משהביאה שתי שערות היא חיה ובנה מת. אלמא אפילו לדברי גמרא דבני מערבא מיהת בנה מת. אם כן הכא על כרחנו בשנתעברה לאחר י"ב קאמר, וכיון שכן מאי שנא משום שילדו תיפוק ליה משום דרבא דאמר בפרק יוצא דופן (מו, א) דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ואף על גב דבדקן ולא אשכחן חיישינן שמא נשרו, והוא דבעל לאחר זמן משום דאיכא ספיקא דאורייתא, כדאיתא התם בפרק יוצא דופן. יש לומר דהכי לפרוקא אפילו למאן דאמר אין חוששין שמא נשרו ואפילו בעל לאחר זמן קאתי, וכדאקשינן ליה לרב זביד הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו אלא למאן דאמר אין חוששין מאי איכא למימר, דאלמא בעי לפרוקא אליבא דכלהו אמוראי. ומאן דאמר שמא תתעבר ותמות היינו משום דסבירא ליה בנים הרי הן כסימנין, אלא כל שלא הביאה סימנין בשעת עבורה ודאי מתה. כן נ"ל ליישב דברי הרב ז"ל ולפי גירסת האחרים דגרסי בדרבה בר שמואל ושמא תמות וכן היא בהל' הריא"פ ז"ל (ב, ב) ובספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל. (ועי' רמב"ן וריטב"א).

הא דאמרינן ותמאן השתא, קשיא לי מאי קושיא ואמאי (אין) מלמדים אותם שתמאן, והא אוקימנא מתניתין כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום כדאיתא בריש מכילתין (ג, א). ויש לומר דלישנא דמתניתין דקתני חולצת ולא מתיבמת קשיתיה, דמשמע שאינה יכולה להתיבם וכדאמרינן לקמן בפ"ד אחין (כו, א) ולימא ליה גזרה דלמא קדים וחליץ לה לראשונה ברישא. ומשני ולא מתיבמת קתני למימרא דליכא דין יבום כלל. והיינו דאקשינן אמאי אינה יכולה להתיבם תמאן השתא.

ואמרינן לימא מסייעא ליה לר' הושעיא דאמר ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו:    ומשמע מהכא דלר' הושעיא אינה ממאנת לזיקתו כלל, ואפילו מאנה בנשואין דקמא, דאי לא תמאן השתא בנשואין דקמא, והא דלא כירושלמי (פ"א ה"ב) דגרסינן התם אם באומרת אי אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת. והא דאמרינן נמי לעיל (יב, א) כי מאנה ביבם נמי נשואין קמאי קא עקרא, לא אתיא כר' הושעיא אלא כשמואל אתמר, ושמואל לית ליה דר' הושעיא כדמוכח בפ' ב"ש (להלן קז, ב).

הא דפרקינן צרת ערות שאני כדרמי בר יחזקאל:    ה"ה דהוה מצי לתרוצי כגון שמתה דשוב אינה יכולה למאן, והכי מוקי לה בירושלמי (שם) אלא דבגמרין בעי לאוקמה אפילו בעודה בחיה וכדרמי בר יחזקאל דקיימא לן כותיה.

דף יג עמוד ב[עריכה]

אמר ר' שמעון בן פזי מאי טעמייהו דב"ש אמר קרא לא תהיה אשת המת החוצה:    והוא הדין דהוה מצי למימר משום דדלמא בית שמאי מפקי לצרור לכדר' שמעון (לעיל ח, ב) דאמר בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך לקוחין באחת מהן, ועליה לג"ז כדרבנן (לעיל ט, א) ויבם ויבמה ולקח ולקחה לכדרבנן (לעיל ח, ב) אלא דניחא ליה למיתני טעמייהו בקראי, משום דאי ליכא טעמא אחרינא דמפיק הני קראי מצרות, ודאי טפי הוה ניחא ליה לאוקומינהו בצרות מלאוקמינהו בהנך מילי.

וב"ה האי מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב:    ולשמואל דאמר קדושין תופסין ביבמה וקיימא לן כותיה לא קשיא דהא מוקמינן ליה במסקנא דמיבעי ליה לרבות את הארוסה.

כל תיבה שצריכה למד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה כגון אילימה מצרימה:    והקשו בירושלמי (פ"א ה"ו) והא כתיב (תהלים ט, יח) ישובו רשעים לאולה, כלומר שאינה צריכה למ"ד בתחלתה, ואף על פי כן הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. ומשני לדיוטי התחתונה שבשאול, כלומר לחוזק הענין הטיל לה למ"ד וה"א.

אלא חוצה למה לי לרבות את הארוסה:    קשיא לי לרבות ארוסה חוצה למה לי, דהא כתיב לה תהיה אשת המת, ואשה בין מן הנשואין בין מן הארוסין משמע, דאלו ארוסת אביו וארוסת אחיו מי שריין מדלא כתיב אלא ערות אשת אביך וערות אשת אחיך. וניחא לי דשאני הכא דכתיב ובן אין לו, דמשמע דוקא בראויה להיות לו ממנה בן, דהיינו מן הנשואין להכי אצטריך לרבות את הארוסה. וכי הא איכא בירושלמי (פ"א ה"ו) דגרסינן התם ר' סימון בשם ר' יוסי בן נהריי טעמון דב"ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר ואתיא דב"ש כאילין כותאי שהן מיבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין דב"ש ובן אין לו א"ר יעקב דרומייה קומי ר' יוסא ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהי' לאיש זר. אלמא משמע להו מבן אין לו דבנשואה הכתוב מדבר, ומיהו בפ"ק דיומא (יג, ב) משמע דמשום דכתיב בית אחיו, כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא, דתנן התם (ב, א) אף אשה אחרת מהקינין לו דברי ר"י כו', אמרו לו א"כ אין לדבר סוף. ואמרינן עלה בגמרא ומי סגי ליה בתקנתא הא לאו אשתו היא דמקדש לה וכמה דלא כניס לה לאו ביתו היא דכניס לה כו' מתקיף לה רב עוירא ואי תימא רב שרביה אלא מעתה לא תתיבם, החוצה לרבות את הארוסה, אלמא הא דאצטריך החוצה לרבות את הארוסה, מדכתיב בית אחיו. (עי' רש"י שם ד"ה ארוסה).

רבא אמר טעמייהו דב"ש דאין אסור חל על אסור תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי:    ואי קשיא לך אמאי לא איקשי ליה תינח אחות אשתו, אלא בתו ובת בתו ובת בנה דעריות דקורבה נינהו ולא מחמת קידושין מאי איכא למימר. כבר פרש"י (בד"ה אין איסור) דהאי מקשה עליה למאי דתריץ רבא דלא התירו ב"ש אלא בצרות ערוה דמחמת קדושין. וא"ת אם כן מאי קשיא ליה נשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, לימא דלא קא שרי בית שמאי היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי, יש לומר דלא משמע ליה למקשה הכי, משום דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ולא ליתני סתם בית שמאי מתירין את הצרות, אבל הר"א אב"ד ז"ל (וכ"ה במאירי בשם גדולי קדמונינו, וברמב"ן ????) פירש דהכי קאמר טעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור והלכך על כרחין אי אפשר למדרש לצרורו לצרת אחות אשה דלא מיבמא, וכיון דבטיל לצרור כלהו צרות חמש עשרה נשים שריין, דהא כלהו מאחות אשה ילפן. ואקשינן תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא היכא דנשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, דהא בכי הא איכא לקיומי לצרור משום דאחות אשה קדים וממילא אתיין כלהו קרובי עצמו, ופריק דאפילו הכי לא הויא צרת ערוה במקום מצוה כיון דלא נפלה ערוה קמיה, ואף על גב דנפלה קמי שאר אחין, מכל מקום לגבי דהאי מיהא הויא ליה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה ושריא. ובהא פליגי עליה ב"ה, דכיון דהיא גופה שריא לגבי שאר אחין צרת ערוה במקום מצוה דערוה היא ואסירא. ואי קשיא לך למאי דקאמר רבא דטעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור, אם כן ערוה גופה תשתרי, הא אמרינן לקמן בפ"ד אחין (לב, א) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלה תלי וקאי איפקע אשת אח אתי וחייל, אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה הוא.

ואימא כוליה להכי הוא דאתא:    פרש"י ז"ל מדקאמר תתגודדו ולא כתיב לא תגודדו אימא כולה ללא תעשו אגודות אגודות הוא דאתא. ואינו מחוור דניעקריה לגמרי ממת דכתיב גביה ונימא דלא תעשו אגודות בלבד הוא דאתא. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא או לרבינו האי גאון ז"ל דדברי ר' יוחנן הן, והכי קאמר מה בין לא תתגודדו ובין לא תגודדו למדרש ביה נמי לא תעשו אגודות אגודות, נימא כוליה להכי הוא דאתא למיסר גדידה על המת. וחזר רשב"ל מן תגודדו ואמר לו, היה לו לומר תגודו כעין גודו אילנא (דניאל ד, יא) והוא יגוד עקב, שאין בו בלישניה להדרש, וכיון שלא אמר תגודו אלא אמר תתגודדו שנה תי"ו ושנה דלי"ת לדרוש בא לא תעשו גדודים גדודים, ושמעית מינה תרתי (עי' ריטב"א).

דף יד עמוד א[עריכה]

ור' יוחנן אמר עשו ועשו:    פי' עשו הם ועשו אחרים בהוראתן.

אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו שני בתי דינין בעיר אחת ואקשינן והא בית שמאי ובית הלל שתי בתי דינין בעיר אחת הן:    ובדין היה דליקשי ליה והא מגילה שני בתי דינין בעיר אחת הוא, דהא כשמקדימין ליום הכניסה בעיירות הן קורין. וכן פרש"י (לעיל יג, ב) ד"ה לא תעשו וכו') אלא דאביי לא אתא השתא לתרוצי אלא למאן דאמר עשו בצרות, ומשום הכי פרכיה רבא מטעמא דבית שמאי ובית הלל גופא. אי נמי יש לומר דבני כפרים ובני כרכים אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו לפי שמצויין בעיר והן בעיר כבני עיר אחרת דמי.

והר"א אב"ד פי' דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרים עצמן הן קורין, ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואינו מחוור (ועיין רמב"ן). ולי נראה דמגילה שפיר איתרצא בפירוקי דאביי משום דעיקר קושיא דר"ל מארבעה עשר וחמשה עשר הוא, דבדידהו הוא דאיכא איסורא למיקרי חד ביומא דחבריה כדאמרינן התם (מגילה ב, א) זמנו של זה לא זמנו של זה. אבל בני כפרים אלו רצו שלא להקדים ליום הכניסה שפיר דמי, קל הוא שהקלו להם חכמים להקדים ליום הכניסה, ותקנתא דידהו הוא כדאיתא התם (ד, א) במסקנא. ועוד דתניא התם (ב, א) אבל בזמן הזה שמסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, אלמא יום כניסה לבני כפרים לאו זמנן הוא, אלא קולא בלבד שהקלו להם אלו רצו לקרות ביום כניסה מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הלכך אי בעי למקרי בארבע עשר שפיר דמי וליכא איסורא של כלום. ור"ל לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא כדאמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (לעיל יג, ב ד"ה ואת אמרת וכו' ועיין רש"י מגילה ב, א ד"ה אלא שהכפרים וכו'). וטעמא דמלתא דהקדימה דיום כניסה לא מתחזי כשתי תורות ואין כאן אגודות, דכיון דקא חזו דהשתא קרו באחד עשר ואשתקד קראו בי"ב ושנה אחרת בשלש עשר ואחרת בי"ד, הא ודאי קא חזו דלאו זמן קבוע הוא להם, אלא שהקלו להם להקדים ליום הכניסה, ואי משיילי אינשי אמרינן להו משום דמספקי מים ומזון לאחים שבכרכין. והלכך לא קשיא ליה לר"ל אלא י"ד וט"ו. וכיון שכן בני י"ד ובני ט"ו שתי בתי דינין כשתי עיירות הן ושרי.

במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין כו' במקומו של ר' אליעזר אין במקומו של ר"ע לא:    פר"ח ז"ל וקשיא ליה לאביי דקא סלקא דעתא דמשום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת הוא וכדאמרינן במסקנא. ואף על פי שכבר נדחו דברי אביי בקושיא דרבא זו שיטה בתלמודא בהרבה מקומות לומר לימא תהוי תיובתא מהא נמי. ולפי פירושו גרסינן במסקנא סד"א משום חומרא דשבת כשתי בתי דינין בעיר אחת דמי. ויש ספרים דגרסי כב"ד אחת בעיר אחרת דמי וקושיא לרבא היא.

האי לישנא דאמרינן שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל:    קשיא ליה דלא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דקארי לה מאי קארי לה משום חומרא דשבת ותו לא. אי נמי קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי, ואמר ליה לא, מאי אצטריכא ליה דקאמר ומאי קמ"ל דקאמר, ואפשר לומר דכולה מלתא קושיא ופירוקא תלמודא הוא דקאמר לה, ולברורי אתא דלא תקשו לך מהא לא לרבא ולא לאביי דשני מקומות שאני אלא דנקיט לה בדרך קושיא ותירוץ לברורה שפיר. והוא מדרכי התלמוד וכמוהו רבים בתלמוד. ולפיכך קא מקשי' ודקארי לה לאשמועינן מאי קארי לה פשיטא, וליכא מאן דטעי בהא דהא שני מקומות שאני. ופריק אצטריך לה לאשמועינן דלא תטעה בה לומר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קא משמע לן דלא.

והא דפריק מאי תיובתיה מקומות מקומות שאני:    הוא הדין דהוה מצי למימר התם הרואה אומר ברזל הוא דלא אשכחו, אלא דעדיפא מיניה קאמר. ודכותה נמי בהא דרבי אבהו הוה מצי למימר שרגא דלא אצטריך הוא ליה, אלא דעדיפא מיניה קאמר.

הא דאמרינן והא איכא שמעא ופריק דמודע ליה לשמעא:    פרש"י ז"ל (בד"ה וה"א) והא איכא שמעא דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי ר' אבהו בעלמא דמטלטלי. פי' לפרושו, שהיה לו לרבי אבהו שלא לטלטל בשום מקום, כדי שלא יבא שמעא לטלטל באתריה דרבי יוחנן, ויחשבו הרואים שאין ר' אבהו מקפיד בכבודו של רבי יוחנן, ושמעא בהורמניה דר' אבהו הוא דעבד. ואינו מחוור שלא מצינו שיהא אסור להקל במקומו, כדי שלא יבא שמשו לזלזל בדבר במקום מי שמחמיר בו. ונ"ל דהכי קא מקשה, והאיכא שמעינן דחשיד ליה דכיון דחזי ליה דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן סבר דר' רבהו כר' יוחנן רביה ס"ל, וכי מטלטל במקומות של ר' יהושע בן לוי אקולי הוא דמיקל בה. ופריק דמודע ליה דכרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, והאי דלא מטלטל במקומו של ר' יוחנן משום כבודו של ר' יוחנן הוא דלא מטלטל כנ"ל.

דף יד עמוד ב[עריכה]

הגרש"י ז"ל (ליתא ברש"י שלפנינו, ועי' ריטב"א שלפי פי' רש"י דלהלן יש לגרוס כן) וכן היא ברוב הספרים בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו דטמאות דבית הלל לגבי בית שמאי טהרות נינהו ופירש הוא ז"ל דבית הלל מחמרי בטהרות טפי מב"ש (עי' רש"י לעיל בע"א ד"ה ע"ג אלו). ולפי פירושו הא דאמרינן ה"נ מסתברא ה"ק, הכי נמי מסתברא דלבית שמאי תמצא לומר דעשו מעשה, הא דאין נמנעין משום דמודעי להו ופרשי הוא, דאי עשו מעשה ולא מודעי להו קשיא טהרות אמאי לא נמנעו בית הלל מטהרות דבית שמאי, ואקשינן ומאי אולמא דהא מהך, כלומר, מאי אולמא האי ראיה דטהרות מהך דצרות, פשיטא דאי עשו מעשה טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא. ואלא מיהו בין ברישא בין בסיפא איכא למימר דלא עשו מעשה ומשום הכי לא נמנעו, הא עשו לא סמכי אהודעה. ואין זה מחוור, חדא דבכלהו טהרות בית שמאי לחומרא ובית הלל להקל. וכן בכל מסכת אהלות, ולקמן (טו, א) נמי גבי שוקת יהו ב"ש לחומרא ובית הלל להקל. ובמס' עדיות (פ"ד) שנינו אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב (שם מ"ו) חבית של זתים מגולגלין ואדם שהוא נתון תחת הסדק בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה (שם מי"ב) ודם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין (פ"ה מ"א) שמע מינה באלו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, הא בכלהו טהרות לבר מהני בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ומיהו מסתברא דאי משום הא ל"ק לרש"י, דמכל מקום הא איכא הני תלת דבית הלל לחומרא אלא דאכתי קשה אמאי נסיב לה הכין ולא איפכא, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו הואיל וברובן בית הלל לכולה. ועוד דלא אתמר ה"נ מסתברא אלא בדבר מוכרח, והאי כיון דליכא ראיה מינה דעשו ומודעי, לא אמרינן בכי הא הכי נמי מסתברא.

והגירסא הנכונה כגר"ח ז"ל והיא במקצת הספרים, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו כו', וה"פ ה"נ מסתברא דמודעי להו ופרשי ממאי דקתני סיפא כל הטהרות כו', ובודאי בית הלל עשו מעשה כדבריהם, ואפילו הכי בית שמאי לא נמנעו מבית הלל. ונהי דבית שמאי לא היו עושין מעשה כדברי עצמן ואפילו להחמיר, מכל מקום לא היו מקילין לעשות כדברי בית הלל, וטהרות דבית הלל לבית שמאי טמאות נינהו, ומחמירין היו על עצמן להחמיר כדברי עצמן וכדאמרינן לקמן (טו, א) גבי שוקת יהוא ששלחו והרחיבוה, וגבי סוכה נמי דפחת שמאי את המעזיבה. אלא מושכין היו ידיהן מלהקל כדברי בית הלל, וכדאמרינן נמי בירושלמי (פ"א ה"ו) מודים בית שמאי לבית הלל לחומרין, א"ו ש"מ ומודיעין אלו לאלו דפרשי. ואקשינן ומאי אולמיה דהא מהך, פירוש, אי אמרת בשלמא דרישא לא עשו היינו דקתני תרי בבי, רישא לאשמועינן דלא עשו מעשה כדי שלא יעשו כאגודות אגודות, והיינו דלא נמנעו בית הלל מבית שמאי. וסיפא אשמועינן דאף במקום שעשו בית הלל להקל שלא כדברי בית שמאי, אהבה וריעות היו נוהגין זה בזה, ומודיעין הן זה לזה ופרשי. אלא אי אמרת עשו מעשה וטעמא דרישא נמי משום דמודעי להו למה לי תרי בבי, הא אשמועינן בבבא דרישא ומאי אולמיה דסיפא ומאי קא משמע לן בה טפי מדאשמועינן ברישא. ופריק מהו דתימא צרה קלא אית לה ולעולם לא סמכינן אהודעה ושאני צרה משום דאם איתא דהות קלא אית לה קמ"ל.

אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות ובספק א"א כו':    אף על פי שאין באחיות ובספק אשת איש ובגט ישן משום כריתות, הני משום צרות ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכסף ושוה כסף דאפשר דאתו לידי כרת הוא דמייתי להו.

הא דאקשינן אלא בית שמאי אמאי נמנעין מבית הלל בני חייבי לאוין נינהו:    בדין הוא דמצי למימר ליה דבית שמאי נמנעין מבית הלל במקדש בפרוטה ובשוה פרוטה דאתי לידי כרת כשבא אחר וקדשה בכסף ובשוה כסף, דהוה ליה הולד מראשון ממזר, ובית הלל נמנעין מבית שמאי במגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף ובצרות נמי, אלא דניחא ליה לאשכוחי נמי נמנעין אף אצרות.

מאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי איסורא:    פרש"י ז"ל, (ד"ה מן הספק) ספק כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דמספקא לן אם בא עליה אם לאו ואי נמי לשם קדושין או לאו.

ופריק אימא מן הסתם:    כלומר, לאו מן הספק דלנה עמו קאמר אלא מן הסתם דצרות וקשה קצת לפירושו היכי סתים סתומי כולו האי ומדכר לה ללנה עמו בפונדקי בשם ספק ולספק צרות בשם סתם. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר (בד"ה והא) שפירש לה כולה בצרות וספק היינו שאינו יודע אם זו מאותן שנחלקו בהן, והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא הוא לדידהו ספק נמי ספק אסורה הוא, וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחד שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה, כ"ש משפחות ב"ש וב"ה, שהרי הרבה נטמעו בהן על פי הוראתן, ואסור להן לבית הלל לישא מהן אלא בבדיקה. ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להו ופרשי.

נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש:    ור' יוחנן בן נורי אית ליה קל וחומר דאלמנה כדאיתא לקמן (טו, ב) ולית ליה פירכא דמה אלמנה לכהן גדול שהיא עצמה מתחללת. ומעשה דר' יהושע דלקמן (שם) דהעיד על שתי משפחות בירושלים שהן בני צרות ומהן כהנים גדולים, דלמא סבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דשלא כרצון בית שמאי היו עושין, אלא שידן דבית הלל תקפה וקבעו הלכה כמותן. אי נמי ר' יהושע חזא ר' יוחנן בן נורי לא חזא.

דף טו עמוד א[עריכה]

יש תנאי בביאה איכא בינייהו:    פרש"י כגון המקדש על תנאי ובעל סתם ובפלוגתא דרב ושמואל בפרק המדיר (כתובות עג, א) פליגי, דמר סבר יש תנאי בביאה דאתנאי סמיך כשמואל, ומר סבר אין תנאי בביאה לפי שאין אדם עושה בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין כרב. והר"א אב"ד ז"ל פי' שהתנה עליה בקדושי ביאה ופליג בטעמא דאמרי בפרק המדיר (שם עד, א) מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן לה מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם דאפשר לקיומי על ידי שליח הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומי על ידי שליח לא הוי תנאה, ואקשינן התם והא ביאה נמי דלא אפשר לקיומה על ידי שליח והוי תנאה, א"ל התם משום דאיתקוש הויות להדדי. וה"נ בהא פליגי, מר סבר מקשינן הויות להדדי, ומר סבר לא מקשינן. ואיכא לעיוני דהתם לכולי עלמא יש תנאי בביאה ואקשויי הוא דמקשה מניה למאן דאמר אין תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיומה על ידי שליח, וכלהו ס"ל דמקשינן הויות להדדי.

בהכי סליק לן פירקא דחמש עשר הנשים בס"ד
  1. ^ (ד"ה רב אסי, ועי' ריטב"א ד"ה ודאמרינן וגהש"ס ותוס' ע"א כאן)