יבמות טו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שיהו חולצות ולא מתייבמות לא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה א"ל רשב"ג מה נעשה להם לצרות הראשונות מעתה אי אמרת בשלמא עשו היינו דקאמר מה נעשה אלא אי אמרת לא עשו מאי מה נעשה אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרה עצמה ומה נעשה הכי קאמר הנך צרות דב"ה לב"ש היכי נעביד להו ליחלצו מימאסי אגברייהו וכי תימא לימאסן (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ת"ש דא"ר טרפון תאבני מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה אימא ואשיאנה והא תאבני קאמר לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי ת"ש מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו ומת בלא בנים וייבם רבן גמליאל את צרתה ותסברא רבן גמליאל מתלמידי ב"ש הוא אלא שאני בתו של רבן גמליאל דאילונית הואי הא מדקתני סיפא אחרים אומרים בתו של רבן גמליאל אילונית היתה מכלל דתנא קמא סבר לאו אילונית היתה הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו ואיבעית אימא כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו איבעית אימא יש תנאי בביאה איכא בינייהו מתיב רב משרשיא מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו ב' עשורין אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה ש"מ עשו ר' עקיבא גמריה אסתפק ליה ולא ידע אי ב"ה באחד בשבט אמור או בט"ו בשבט אמור מתיב מר זוטרא מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי מטה בשביל קטן ש"מ עשו התם הרואה אומר לאפושי אויר קעביד מתיב מר זוטרא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה למקוה וכל טהרות שהיו בירושלים נעשים על גבה ושלחו בית שמאי והרחיבוה שבית שמאי אומרים עד שתיפחת ברובה ותנן אעירוב מקואות כשפופרת הנוד בעובייה ובחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן שמע מינה עשו התם
רש"י[עריכה]
שיהו חולצות - וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל:
מה נעשה לצרות הראשונות - שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו:
לצרה עצמה - ואצרות דב"ה שנישאו לשוק קאי והאי ומאי נעשה לאו אבנים קאי דהא אפי' לב"ש כשרים לקהל אלא אצרה עצמה:
רבי טרפון - מתלמידי ב"ש היה:
מתי תבא צרת הבת - מאחי לידי:
ואשאנה - אייבם אותה כדברי ב"ש:
ואשיאנה - לשוק כדברי ב"ה:
והא תאבני קאמר - ואם כב"ה מה חידוש כ"ע הכי נהגו:
לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי - דאמר תקנתא דחולצות:
מתלמידי ב"ש הוא - בתמיה והלא מבני בניו של הלל הוא:
אילונית היתה - ותנן או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות:
ה"ג הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו - ול"ג אלא לת"ק דוקא דלא הכיר בה הוא דהוי מקח טעות אבל הכיר בה צרתה אסור' ולאחרים אפי' הכיר בה מותר' דקתני היתה ולא קתני נמצאת:
כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו - לת"ק על ידי שגירש אחיו את בתו קודם מיתה אע"פ שכבר כנס הנכרית והיו צרות זו על זו מותרת הואיל וגירש את הערוה לבסוף ולאחרים הואיל וכנס את הנכרית קודם גירושין דערוה אסורה אלא בתו של ר"ג אילונית היתה:
יש תנאי בביאה - הכונס אשה על תנאי שאין עליה מומין או נדרים ונמצא שיש עליה לת"ק מהני תנאי והוי מקח טעות ותנאי היה לו לאחיו של ר"ג בבתו ולא נתקיים הילכך לאו אשתו היא וצרתה מותרת ואחרים סברי דאין תנאי מועיל בביאה דכיון דבעיל אחולי אחיל כדאמרינן בכתובות בהמדיר (ד' עג.) אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא משום דאילונית היתה:
באחד בשבט - ושנה שניה הנכנסת לשלישית היתה ונהג בה שני עישורין מעשר שני כב"ה דאמרי ט"ו בשבט ר"ה לאילנות ואכתי שניה היא ומעשר עני כב"ש דאמרי בא' בשבט ר"ה לאילנות ושלישית היא:
מעזיבה - טיח טיט שעל התקרה:
בשביל קטן - דסבירא לי' לשמאי קטן הצריך לאמו חייב בסוכה:
שוקת - אבן חלולה שתחת צנור המקלח מים מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא:
נעשים על גבה - מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם הוה במים שבצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך נקב כשפופרת הנוד:
הרחיב לו את הנקב - הרחיבו ופיחתו רובה לערב המקוה יפה:
עירוב מקואות - מקוה חסר שבצד מקוה שלם ומתערבים המים דרך חריץ ונקב ושיעור הנקב לצרף המקואות ולהכשיר החסר:
כשפופרת הנוד - קנה שנותנים בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעוביה וחללה של שפופרת דהיינו כשתי אצבעות:
החוזרות למקומן - מתהפכות בחלל הנקב בריוח והיינו כבית הלל אבל לבית שמאי עד שתפחת רובה:
תוספות[עריכה]
דשכן היא עצמה מתחללת וי"ל דלר' יהושע איצטריך היא תועבה ואין בניה תועבין דלא תימא בניה תועבין משום דכתיב בה טומאה כעריות ואפי' לרבנן דרבי יוסי בן כיפר דמוקמי לה (לעיל ד' יא:) אסוטה הא אמרן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו למ"ד כיון דאיתעקר איתעקר מ"מ איצטריך היא תועבה דלא תימא אמחזיר גרושתו נמי קאי ועוד דאיצטריך ליה היא למעוטי דלא תדרוש מלשון תועבה שבניה תועבין וקצת קשה דקאמרי' לקמן דבעו מר' יהושע בני צרות דב"ה לב"ש מהו למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו והיכי איכא למיפשט מינה דלמא ולד מחזיר גרושתו יש לפסול מטעם טומאה דכתיב בה או משום תועבה ואי נמי בני יבמה לשוק פסולים יש להכשיר בני מחזיר גרושתו דהיא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר דאתא למידק דביבמה לשוק בניה תועבין וי"ל דאינהו לא מסקי אדעתייהו הנך דרשות ולא בעו אלא אי אמרינן ק"ו גבי יבמה לשוק או לא:
ונהג בו שני עשורין. בירושלמי מפרש דהפריש מעשר שני ופדאו וחלק המעשר לעניים והמעות אכל בירושלים:
גמריה איסתפק ליה. הוה מצי למימר וליטעמיך היכי עביד כחומרי דמר וכחומרי דמר והכתיב (קהלת ב) הכסיל בחשך הולך דהכי פריך עלה בפ"ק דעירובין (דף ז.) ובפ"ק דר"ה (דף יד:):
וסיכך על גבי מטה ש"מ עשו. מכאן משמע דמ"ד לא עשו אפי' היכא דב"ש לחומרא היו עושים כב"ה לקולא:
עירוב מקואות כשפופרת הנוד כו'. וא"ת והא תנן במס' טהרות (פ"ח מ"ט) ומייתי לה בריש פ"ב דגיטין (דף טז. ושם) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה אבל טופח להטפיח חיבור ואמר ר"ת דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל במים הבאים תוך הנקב סגי בטופח להטפיח ואין נראה לר"י דתנן במס' מקואות בפ' ששי (מ"ט) כותל שבין ב' מקואות שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד רבי יהודה אומר חילוף הדברים נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום על רוחבו כשפופרת הנוד משמע דלמעלה כשאין דבר מפסיק צריך שיהא צף על רומו כקליפת השום וברוחב שפופרת ולא סגי בטופח להטפיח ובנקובה זו לזו ומפסיק הכותל משמע דצריך מים כשפופרת ועוד דאם אין במים הבאים דרך הנקב אלא טופח להטפיח אין כאן נקב רוחב מים כשפופרת שאין הנקב מרובע אלא עגול כדקאמרינן כשתי אצבעות חוזרות למקומן אלא ודאי נקב מלא בעינן וכשצפין למעלה סגי בקליפת השום כרוחב שפופרת ונראה לר"י דההיא דנצוק וקטפרס לא לענין חיבור מקואות איירי אלא לענין השקה דאם יש כאן מים טמאים ומשיקן בנהר ומחברן ע"י נצוק וקטפרס ומשקה טופח אין חיבור אבל בטופח להטפיח הוי חיבור והשתא הוי לטהרה דומיא דלטומאה ובהדיא מיתנייא לענין השקה במס' טהרות בסוף פרק שמיני ובריש פרק שני דגיטין (דף טז. ושם) מסיק עלה דלמא לענין מקואות ורבי יהודה היא מכלל דעד השתא לא הוי מוקי לה לענין מקואות והשתא נמי דמוקי לה לענין מקואות מוקי לה דוקא כר' יהודה אבל לרבנן לא הוי חיבור בטופח להטפיח ולר' יהודה נמי טופח להטפיח לא הוי חיבור אלא משום גוד אחית כההיא דאם היו רגליו נוגעות במים דאיירי בה רבי יהודה אבל היכא דלא שייך גוד אחית כמו בקרקע שוה לא הוי טופח להטפיח חיבור אלא בעי מים צפים כקליפת השום וכן משמע דנפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום אתי כרבי יהודה דהוזכר שם ברישא ומה שקשה על זה בכל שאר הדיבור פרשנו פרק שני דגיטין ואין להאריך כאן
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק א (עריכה)
נט א מיי' פ"ח מהל' מקואות הלכה א', סמג עשין רמח, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"א סעיף מ' וסעיף נב:
ראשונים נוספים
חידושי הרשב"א
יש תנאי בביאה איכא בינייהו: פרש"י כגון המקדש על תנאי ובעל סתם ובפלוגתא דרב ושמואל בפרק המדיר (כתובות עג, א) פליגי, דמר סבר יש תנאי בביאה דאתנאי סמיך כשמואל, ומר סבר אין תנאי בביאה לפי שאין אדם עושה בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין כרב. והר"א אב"ד ז"ל פי' שהתנה עליה בקדושי ביאה ופליג בטעמא דאמרי בפרק המדיר (שם עד, א) מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן לה מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם דאפשר לקיומי על ידי שליח הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומי על ידי שליח לא הוי תנאה, ואקשינן התם והא ביאה נמי דלא אפשר לקיומה על ידי שליח והוי תנאה, א"ל התם משום דאיתקוש הויות להדדי. וה"נ בהא פליגי, מר סבר מקשינן הויות להדדי, ומר סבר לא מקשינן. ואיכא לעיוני דהתם לכולי עלמא יש תנאי בביאה ואקשויי הוא דמקשה מניה למאן דאמר אין תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיומה על ידי שליח, וכלהו ס"ל דמקשינן הויות להדדי.
- בהכי סליק לן פירקא דחמש עשר הנשים בס"ד
חידושי הריטב"א
מאי מה נעשה פי' דבצרות שהתירו ב"ה לשוק בלא חליצ' ליכא למימר מה נעשה לבניהם שהרי כשרים הם לבא בקהל ישראל אף לרבי יוחנן שאינן אלא חייבי לאוין ודי להם תקנה בזה ומהדרינן אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרות עצמה פי' לעולם לא עשו ב"ה לדבריהם להקל אבל ב"ה עשו כדבריהם אפילו להקל ומה נעשה לצרות עצמן שהשיאו ב"ה לשוק בלא חליצה קאמר דרכיה דרכי נועם כתיב פי' ואע"ג דהא לאו מאיסור כולי האי הוא מדחי איסור' כדאי היא תקנת כיון דקי"ל דהלכתא כבית הילל:
תאבני אימתי תבא צרת הבת לידי ואשאנ' קס"ד שייבם אותה א"א עשו ב"ש כדבריהם ע"ד ר"ט כמאן פי' כמאן עביד מעשה אימא ואשיאנה כלומר ה"ק אימתי תבא צרת הבת של אחרים לידי ואשיאנה לעצמי בלא חליצה כב"ה ואי בעית אימא יש תנאי בביאה איכא ביניהו פרש"י ז"ל שקדש הערוה על תנאי שאין עליה נדרים דת"ק סבר אינה מקודשת דלא אחליה לתנאי ולפי' צרתה מותרת ואחרים סברי דאחליה לתנאי כשבעל וקדושיה קדושין ולא נפטרה צרתה אלא מפני שהיתה הערוה אילונית וקא מפליגי הני תנאי בפלוגתא דרב ושמואל שבפרק המדיר ומיהו לא אתי שפיר לישנא דיש תנאי בביאה להאי פי' ובחידושי פי' הראב"ד ז"ל כי התנה עם הערוה כשבעלה לשם קדושין ולא נתקיים התנאי ופליגי ת"ק ואחרים אם חל תנאי בקדושי ביאה מי אמרינן כיון שאי אפשר ע"י שליח אין תנאי חל עליו כדאמר גבי חליצה או דילמא שאני ביאה דאיתקוש הוויות להדדי וכדאית' בפר' המדיר ולקמן במכילתן ת"ק סבר יש תנאי ואחרים סברו אין תנאי וקדושין גמורי' ולא נפטרה צרתה אלא מטעם איילונית ואע"ג דהת' בכתובות ובמכילתין אמרי' בלא שום פלוגתא דיש תנאי בביאה דאיתקוש הוויות להדדי אליבא דההוא תנא דהתם אמרי' לה דס"ל כרבנן דהכא ונהג בו ב' פטורי' אחד כב"ש:
ש"מ עשו וא"ת והא אפי' למ"ד לא עשו היינו שלא עשו להקל אבל להחמיר עשו והכא להחמיר הוא י"ל דנהי דאינהו גופייהו עושים כדבריהם להחמיר לא היו מורים כדבריהם להחמיר וכ"ש בר"ע שהוא מדב"ה לא היה לו לעשות כדבריהם כלל ואפי' אם הוא מסופק הלכה כמאן ובדין הוא דמצי למפרך וליטעמיך הא תרתי דסתרן אהדדי הוא וכדפרכינן בפ"ק דר"ה אלא דלא חיישי' ופרקינן כדפרקי' התם דר"ע גמרי' אסתפק לי' ובדין הוא דמצי למימר דהא רבי יוסי בר יהודה פליג התם ואמר לא מנהג ב"ש וב"ה נהג בה אלא מנהג ר"ג ורבי אליעזר נהג בהא דהאי תירוצא ניחא ליה טפי וכי הוא מוכרח אליבא דהאי תנא וההוא נמי בדוחק בא שם דאמרינן כריך ותני כדאית' התם והא דמייתי מהא דפוחת את המעזיבה ומההיא דשוקת אלמא עשו משו' דאע"ג דלחומרא היא למ"ד לא עשו לא היו להם לעשו' בפרהסיא כ"כ כיון דסגיא להו בלאו הכי והיינו דפרקינן דלאו בפרהסיא היא כי הרואה אומר לאפושי אוירא או לאפושי מיא עבדי ומהאי פי' שמעינן דלמ"ד לא עשו עושים היו כדבריהם לחומר' בדרך צינעא ודרשי כשל ב"ש וב"ה שהם ב' בתי דינים ואפשר דמרן ז"ל לא נקטה אלא לומר שלא היה להם לעשות בפרהסיא אפילו להחמיר שלא יראה אדם במחלוקת ואגודות כן נראה מלשונו קצת:
שוקת יהוא פרש"י ז"ל אבן חלולה היתה ולא היה בה מ' סאה אלא עירוב מקו' שהיה לה בנקב כשפופר' עם מקוה טהורה ממעיין שבצדה וברייתא סתמא נקט אפילו בחקק' ולבסוף קבעה אי אורחא דמילת' וכיון שכן אף משום שאיב' יש בה אפילו כלי אבנים כלי גללים דטהורים פוסלים הם במקוה כשיש להם במקוה כדאיתא במתני' דהמניח כלים תחת הצנור ומיהו בעירובי מקואות זה יש לו טהרה מזה וכדאמרינן בפ' חומר בקדש מטבילין היו על גבי כלים ואוקימנא כשהיה סמוך להם עירוב כשפופרת הנאד ומיהו אם זה מעין היה כדברי רש"י ז"ל צריך היה כמוציא רמון בההיא דירוש' דמסכת יומא בים שעשה שלמה כדאיתא במסכת י"ט ודוכתי אחריני אלא שיש לפרש דההיא הצריכו התם כרימון כדי שלא יטמא מן הטבל בו כדפר"ת ז"ל והנכון דהכא נמי מקוה היה עירוב מקואות כשפופרת הנאד וכעבים וכחלל אשמועינן שישערו בנקב זה מפני שהוא חשוב בענין זה להוציא משקה ובתר הכי אשמועינן שיערו שהוא כב' אצבעות חוזרות בתוכו וכדפרש"י ז"ל:
תוספות ישנים
ת"ש ר' טרפון אומר תאבני מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה אלמא עשו ב"ש כדבריהם. ומשני ואשיאנה לאחרים כב"ה. והא תאבני קאמר [ופ"ה] ואין זה חדוש לעשות כב"ה דפשיטא דהלכה כב"ה בכל מקום. ולא נהירא דמאי פריך הלא אשמעינן חדוש להורות דלא כב"ש שהרי ר' טרפון מתלמידי ב"ש הוא. לכך נראה דגרסינן אפכא ת"ש תאבני מתי תבא צרת הבת לידי ואשיאנה אלמא לא עשו וכו' ומשני אימא ואשאנה כב"ש. והא תאבני קאמר ואין זה חדוש לעשות כמו רבו ומשני לאפוקי מדר' יוחנן וכו':
ונהג בו שני עשורין וא"ת והא אמרינן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים משו' שהמעשר הוא טבל והכא נמי איכא טבל בגויהן. וצ"ל דמפריש על תנאי ואומר אם זה מעשר עני הרי הוא לעניים ואם זה מעשר שני הרי הן מחוללין על מעות הללו והמעות יביאם לירושלים ויקנה מהן צרכי סעודה וכן יעשה משני העשורין א):
תוספות חד מקמאי
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק א (עריכה)
תנן התם במסכת מקואות פ"ד השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשים בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחברתה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקו' נקובה מלמטה או מן הצד אם אינה יכולה לקבל המים כל שהוא כשרה כמה יהא בנקב כשפופרת [הנוד]. תני אר"י בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלי' כתבתי משנה זו מפני שהיא בקצת פירושי ר"ש ז"ל על לא נכון:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה