יבמות ז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר (שמות כא, יד) מעם מזבחי תקחנו למות שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה ומאי או אינו דקאמר ה"ק קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה את העבודה ואין דוחה את השבת הדר אמר קבורת מת מצוה תדחה שבת מק"ו ומה עבודה שהיא דוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה מולאחותו שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה ת"ל (שמות לה, ג) לא תבערו ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דאתי עשה ודחי ל"ת מאי או אינו דקאמר ה"ק מה אני מקיים (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד אבל מיתת ב"ד דחי שבת דאתי עשה ודחי ל"ת הדר אמר אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה דדחי הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו לא תעשה חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה ת"ל לא תבערו אלא [איצטריך] סד"א תיהוי האי אשת אח דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דתניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד (ויקרא ז, כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל קדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית הכא נמי הא אשת אח בכלל כל העריות היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין מי דמי התם כלל באיסור ופרט באיסור הכא כלל באיסור ופרט בהיתר הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש דתניא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש כיצד (ויקרא יד, יג) ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן שאין ת"ל כחטאת האשם ומה ת"ל כחטאת האשם אלפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד ובהן רגל הימנית ביכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח
רש"י
[עריכה]
רציחה דוחה אותה - שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב"ד שולחים ומביאין אותו למות אלא א"כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו:
שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות - ולא מעל מזבחי:
ומאי או אינו דקאמר - הואיל ומקל וחומר אתיא דדחיא היכי מצינו למימר או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד לא דחיא:
קבורת מת מצוה דחיא עבודה - מולאחותו בפ"ק דמגילה (דף ג:) ואינו דוחה את השבת אף אני אביא רציחה דאף על פי שדוחה עבודה לא תדחה שבת והאי דהדר אמר או אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת כו':
ולמאי דסליק אדעתיה למימר מעיקרא - דהאי דאיצטריך ליה קרא משום דאי לא כתביה ה"א אתי עשה ודחי לא תעשה:
מאי או אינו - היכי מצי למימר או אינו דלא דחי במאי תיתי לן דלא תדחה:
אימור דאמרינן כו' - היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב"ד לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת:
הדר אמר אטו עשה דדחי וכו' - היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו בשבת:
לאו לא תעשה חמור מיניה - שהרי לוקין עליו:
אלא סלקא דעתך - לעיל קאי דאוקימנא דהא דאיצטריך לא תבערו משום דאי לא כתב רחמנא הוה מייתינן בק"ו ולאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת דכרת ועליה למה לי אלא סד"א כו':
שהיה בכלל - כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כלל בכל העריות כרת:
ויצא מן הכלל ללמד - שאם אין לה בנים תתייבם:
בכלל כל הקדשים היו - שכבר כלל כרת בכולן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו':
ולמה יצאו - בפסוק זה שני:
יצאו קדשי בדק הבית - שאם אכלן בטומאת הגוף פטור:
למה יצתה - יבמה יבא עליה:
מי דמי התם כלל באיסור וכו' - איכא למיתני למה יצתה:
הכא פרט בהיתר וכלל באיסור - ולאו להך דרשא דמי דהא בדבר החדש יצא לידון:
אלא - להך דרשא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש:
אי אתה יכול להחזירו - ולהשוותו לכללו ולא להשוות כללו לו:
עד שיחזירנו לך הכתוב - הילכך בלאו עליה נמי לא אתי לן שאר עריות לייבום:
ושחט את הכבש - באשם מצורע כתי':
כי כחטאת האשם הוא - כדין החטאת כך דין אשם זה:
שאין ת"ל כחטאת - דהא אשם זה אם לשחיטה בצפון הלא כבר נאמר בו ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואם למתן דמים ואכילתו הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת האשם בצו את אהרן:
לפי שיצא אשם מצורע - מכלל שאר אשמות:
לידון בדבר החדש - שאינו בשאר אשמות בבהן יד ובבהן רגל והואיל ויצא מכללו יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כו':
תוספות
[עריכה]
ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה. הקשה הר"ר יעקב דאורלינ"ש נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (ב"ק כה.) היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והא דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר לא משום דסבר כר"ט אלא לא מסיק אדעתיה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה כי היכי דלא מסיק אדעתיה הש"ס בפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם) ורבי יוחנן דלא מהדר ליה דיו משום דמהדר ליה שפיר טפי רציחה תוכיח דאפילו לרבי טרפון ליכא ק"ו ועוד נראה לומר דהכא דיינין הכי ומה עבודה דקילא דחיא שבת רציחה וקבורת מת מצוה דחמירא לא כל שכן ובמה הם חמורים דעבודה נדחית מפניהם ובפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כה. ושם) דאמרו רבנן לר"ט דיו ולא דיינין ומה שן ורגל דקילי חייבים ברשות הניזק נזק שלם קרן לא כ"ש משום דאי נעביד קל וחומר הכי איכא למפרך טובא דאיכא בשן ורגל וליכא בקרן כגון יש הנאה להזיקן:
שנאמר מעם מזבחי. ואפי' אם אין שם כהן אחר ראוי לעבודה שהעבודה נדחית וא"ת ודלמא התם לאו משום דרציחה דחיא עבודה אלא משום דגברא הוא דלא חזי כדאמרי' (ברכות דף לב:) כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכ"ש עבודה וי"ל דע"כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא ועוד דוקא לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם:
תלמוד לומר לא תבערו. וא"ת אמאי איצטריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו.) מזבחי המיוחד לי למילף דרציחה דוחה . אפילו קרבן צבור תיפוק ליה מדאיצטריך לא תבערו לאפוקי מק"ו ש"מ דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור דדחי שבת דאי קרבן יחיד א"כ ליכא קל וחומר וי"ל דאי לאו דכתיב מזבחי לא הוה מוקמינן קרא מסברא בקרבן צבור דכדי לדרוש לא תבערו לאפוקי מק"ו אלא הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד ולא תבערו הוה דרשינן ע"כ לשום דרשא אחריתי. א"נ השתא דכתב לא תבערו הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד מק"ו דאביי דאמר בפ' אחד דיני ממונות (שם דף לה:) השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה כו':
לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש. מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דכללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי"ל דלא גמר מיניה אלא דבר דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מיניה כדפרש"י התם דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו [ואין זה חידוש]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק א (עריכה)
כז א ב מיי' פ"ד מהל' מחוסרי כפרה הלכה ב':
ראשונים נוספים
ותהא קבורת מת מצוה דוחה כו' ת"ל לא תבערו: כלומר, כיון דגלי לן קרא דרציחה אינו דוחה, תו לא אתיא קבורת מת מצוה מק"ו, דהא איפריך ליה מרציחה דאינה דוחה. וא"ת היכי ילפינן מלא תבערו רציחה עצמה,דשאני הבערה דאינה אלא מכשירי מצוה, אבל סקילה או סייף תדחה את השבת. ויש לומר דכיון דגלי רחמנא דלא אמרינן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה תו לא דחי אפילו רציחה עצמה את השבת. ולמאן דיליף מקל וחומר על כרחין לא אתא לא תבערו אלא לאפוקי מקל וחומר, וכיון שכן על כרחין האי לא תבערו לרציחה עצמה אתא, דלגבי רציחה הוא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ואתא לאפוקי מהאי קל וחומר.
הדר אמר קבורת מת מצוה גופה דוחה שבת מק"ו ת"ל ולא תבערו פירוש ואשמועינן קרא דלא נעביד דאי קרא דרציחה לדחות שבת ומינה שמעינן נמי לקבורת מת מצוה שלא תדחה שבת בק"ו דהא ההוא ק"ו לא איכא למפרך ביה מרציחה שיש בה אותו ק"ו עצמו ואינו דוחה שבת מה לי חומרא רבה מה כי חומרא זוטא פירוש היינו למאי דס"ד מעיקרא דבעי לאתויי ראיה מהבערה אבל אנן סברי' כמאן דדחי לה וכן למאן דשיילי לעיל ושקלי' וטרינ' הכא אשכחן דדוחה עשה ול"ת שיש בו כרת דהפרש איכ' בין חומר' רבה לחומר' זוטא וכדפי' לעיל וזה ברור מאד:
אלא סד"א תדחי אשת אח זו כלומר אל' להכי אצטריך עליה משום דסד"א ומשום הכי קתני תנ' שומע אני וכן מתפרש כל סד"א דשמועה זו ופשוט הוא:
והלא שלמים בכלל קדשים היו פי' דהא כתיב קר' אחרי' שהוא כולל לכל אוכל שום קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת כדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכר' יצאו קדשי בדק הבי' פי' הרי שיצא ולמד היתר על כל הכלל שאין כרת באכילת קדשי בדק הבית שלא בטהרה ה"נ האי אשת את בכלל כל העריות ולהכי נקט כל דבר שהיה בכלל השלמים ולא נקט הרבה שיש כיוצא בו בתלמוד מפני שזה הכלל יצא ללמד היתר על הכלל ואעפ"י שלא יצא ללמד על עצמו כלום וכ"ש אשת אח שיצא ללמד התר על עצמו שילמד התר על הכלל כלו:
מי דמי התם כלל באיסור ופרט אבל הכא כלל באיסור ופרט התר פירש"י ז"ל דהתם שהכלל באיסור והפרט בהתר הפך הכלל ואין לומר בו למה יצא דלגופיה אצטריך אין לומ' שיצא ללמד על הכלל וק"ל הא דאמרי' בפסחים תניא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' וכו' מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמ' הוה ליה למימר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא פי' דבר שהיה בכלל שבעת ימים מצות תאכלו והא התם שהכלל באיסור והפרט בהתר ויצא ללמד על הכלל כלו. ונ"ל דשאני התם שאין הכלל באיסור מפורש שאפילו שבעת ימים מצות תאכלו משמע רשות ודע שלא מצינו פרט היוצא מן הכלל ללמד על הכלל לסותרו כולו והכ' הא עקר ליה שאין באכילת כל ז' חובה אלא ודאי גלויי מילתא בעלמא ולהכי כתיב בהדיא ששת ימים וכו' שהוא רשות ואמאי דהא נפק בדבר שהיה בכלל משביעי אלא ודאי מפני שדומה לכלל באיסור פרט בהתר אצטריך לומר שהלשון הזה שפיר משמע רשות ואין זה אלא גלוי מילתא:
הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו פירש"י ז"ל ולא לדמות כלל אליו וע"כ יש לנו לפרש כן לפום שמעתין דאתינן למימר דלגמר כלליה מיני' ומיהו ק"ל דהא איכא מ"ד בזבחים דאיהו לא הדר לכלליה אבל כלליה גמר מיניה וה"ל למימר הכא הניח' למ"ד כלליה גמר מיניה וכדאמרי' בעלמא ורש"י ז"ל פי' במס' זבחים דכי אמרי' התם כלל גמר מיניה היינו דבר שאינו חדש כבהן יד וכבהן רגל דכ"ע לא גמר מינה דא"כ היינו דבר שהיה בכלל ויצא ללמד על כל הכלל ואי לא אהדרי' קרא הוה אמינ' למאי דנפק נפק ולמאי דלא נפקל"נ. זה הלשון ותימה מאד דתנן אתינן למימר דאי לא מהדר ליה קרא לא היה הדר לכלליה ולא גמר כלליה מיניה ואילו אנן אמרי' דאי לא מהדר ליה למאי דנפק למילף מעלמא נפקא ולמאן דלא נפק לא נפק למהוי כההוא דנפק למילף מינה וי"ג מאי דנפק נפק ומאי דלא נפק ל"נ אבל אין הגירס' הזאת בכל המפרשי' אבל יש לפרש דרבותא נקט דאפי' מדברי' שהן בכלל הראשון וישנם באותו שיצא ללמוד ממנו לא היה ללמוד מן השני לחזור ראשון עד דמהדר ליה קרא בזבחים התם דאפי' נותן דמיו ואימורין שישנן בחטאת כמו בכלל הרא' לא היינו דנים אותם באשם מצורע אי לאו דאהדריה קרא וכ"ש ודאי בעלמא דלא גמר מיניה שום דבר חדש וא"ת מ"מ השתא דאהדריה קר' לילף כלליה מיניה וי"ל דשאני הכא דלא גמרי' מכפר ממכשיר ותו דהא אמעיט רחמנ' זאת תורת האשם וא"ת א"כ גמרי' מהכא דלא גמר כלליה מיניה י"ל דהא פרישנ' דאנן בתורת טעמא אתינן דכיון דבדידיה אמרי למאי דנפק נפק בלחוד אי לאו דאהדריה קרא ולפי' לעלמא דלא הדר לכלליה כצ"ל:
מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. תימה דהסברות הפוכות מלמעלה דלעיל אמרינן דאי לאו קרא אמרינן מסברא לא דחי והכא משמע איפכא. ועו"ק דא"כ מה קאמר לעיל היכא אשכחינן דדחי דאצטריך עליה למיסרה ושקיל וטרי אלא אצטריך לימא מדאצטריך עליה דאי לאו עליה ה"א דדחי דמה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. וזה לא קשה כ"כ דהאי משא ומתן אינו כי אם למאי דסליק אדעתין מעיקרא. אכן דוחק הוא דמ"מ משמע שהסברא מועלת וא"כ הדר קושיין לדוכתיה. וא"ר דה"פ ממאי דעליה לאיסורא דלמא עליה להיתירא ונילף מינה בעלמא דדחי ל"ת שיש בו כרת דהכי נימא נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן ערוה אף כאן ערוה וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה ומינה נילף בעלמא דמ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא קולא תו אמר [ת"ל] לא תבערו וא"כ נאמר ע"כ עליה לאיסורא דאי עליה להיתירא אמאי אצטריך עליה תיפוק לי מלא תבערו דמשמע הא בעלמא דחי אלא ודאי מדאצטריך עליה ש"מ לאיסורא הוא. וא"ת ואימא איפכא דודאי עליה להיתירא ולא תבערו לא אתא למימר הא לאו הכי דחי אלא לגופיה איצטריך דסד"א ניליף מעליה דדחי כתב רחמנא לא תבערו דלא דחי. וי"ל דאפי' עליה להיתירא לא אצטריך לא תבערו דהא אין לנו ללמוד הבערה שהיא מיתת ב"ד מאחות אשה ומאשת אח שאין בה רק איסור כרת. אבל השתא כי כתב לא תבערו ודאי אמרינן עליה לאיסורא דאי עליה להיתירא לא אצטריך דהא ניליף מלא תבערו דמשמע הא בעלמא דחי דודאי כל דבר שיש בו כרת נוכל למילף מכ"ש דמיתת ב"ד. הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. וא"ת א"כ מאי קאמר לעיל מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה כו' לימא טעמא דהואיל והותר. וי"ל דלעיל לא יוכל לומר כן דמאי לימא הואיל והותר וכו'. משמע שהוא היה נאסר מקודם לכן ולעולם יכול המצורע ליכנס בשערי נקנור שהוא מחנה לויה אבל הכא [שייך] הואיל והותר דהא עד עתה נאסר להכניס ידו לבהונות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה