חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיט עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן ברוב הספרים, אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה רישא לאיסור כרת חששו:    ולפי גירסא זו משמע דרב נחמן לא סמיך אפירוקא קמא דאוקימנא טעמא משום חזקה, אלא לדידיה כולה טעמא משום דלאיסור כרת חששו לאיסור לאו לא חששו. ותמיהא לי דאם כן רישא נמי דרובא לשוקא וליכא אלא איסור לאו תנשא. ומשום כך נ"ל דלא גרסינן אלא וכן מצאתיה במקצת הספרים, ור"נ נמי אחזקה סמיך כפירוקא קמא.

הא דאמרינן בריש פרקין ורבנן זיל בתר רוב קטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהוזיל בתר רוב קטנות ורוב קטנות לאו איילוניות נינהו:    מהכא שמעינן דאזלינן בתר רוב ואפילו במקום דאפשר למיקם אמילתא לא נטרינן, אלא עבדינן ביה עובדא בין להקל בין להחמיר. דהא אפשר למיקם אמילתא אי נטרינן להו עד דגדלי כר' מאיר ואפילו הכי לא חיישינן ואפילו במקום ערוה חמורה. והכין נמי שמעינן לה מדסמכינן ארובא ולא בדקינן אפילו במקצת טריפות דאפשר למיקם עלייהו כנטולה וקרועה חסרה (עיין רש"י חולין יב, א ד"ה פסח, שדין זה הוא הלכה למשה מסיני).

וקשיא לי דאם כן יבמה מעוברת לא תהא צריכה להמתין מדאורייתא עד שתדע אם בן קיימא הוא אם לאו דזיל בתר רוב מעוברות ורובן ולד מעליא ילדן. ובודאי מעוברת צריכה היא להמתין דבר תורה עד שתדע אם ולד של קיימא הוא, כדגרסינן בירושלמי בפרק כיצד (לעיל פ"ב ה"א) יחדיו, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, ואקשינן דלא כן מה כן אמרינן. פירוש למאי אצטריך למיכתב יחדיו דאלו לא נכתב מה הייתי אומר מת בלא בנים תהא אשתו אסורה לינשא שמא יוליד אביו בן וכו'. ומפריק אלא כן נן קיימין שמת והניח מעוברת שלא תאמר אלו מת והניח אשתו מעוברת שמא אינה צריכה להמתין ולידע אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא אף הכא תהא צריכה להמתין אלמא דבר תורה צריכה להמתין לידע אם בן קיימא הוא אם לאו. מת ובן אין לו (דברים כה, ה) עיין עליו וכדאיתא בריש פרק החולץ (לעיל לה, ב) ועוד דהא לר' יוחנן חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה, ואם איתא דאזלי בה בתר רובא ומשתריא לשוקא דבר תוה, הא לאו חליצה ולא ביאה דיבמה היא דהא שריא לשוקא דבר תורה. ועוד דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואי שרית ליה לשוקא ולכשתלד ולד שאינו של קיימא אתה מוציאה מבעלה ומחזירה אצל היבם, אין כאן דרכי נועם ונתיבות שלום. וכענין שאמרו בשלהי פרק יש מותרות (לעיל פז, ב) ומהאי טעמא עבדינן מתים כחיים לגבי יבמה, אלא ודאי צריכה להמתין דאורייתא. אלמא לא סמכינן ארובא היכא דאיכא למיקם אמילתא.

וכי תימא התם משום דלא מפסדא מידי דאפילו מעוברת דעלמא צריכה להמתין עד שתלד, ולא עוד אלא אפילו נשאת תצא וכדתניא בפרק החולץ (לו, ב) לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם כנס יוציא וכו'. לא היא דההיא אינה תורה אלא מדבריהם ומשום תקנת ולד כדאיתא התם. הא מדאורייתא כונס ואין בכך כלום. ויש ומר דשאני יבמה משום דבחזקת ליבום היתה עומדת ומסוך מיעוט דמפילות לחזקה והויא לה כפלגא ופלגא. והילכך הרי זו לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע אם בן קיימא הוא ואם אינו בן קיימא וכדאיתא בריש פרקין דמיעוטא וחזקה הוי כפלגא ופלגא.

ואם תאמר כיון דאיעברה נפקא לה מחזקת יבום וכדמוכח במתניתין דקתני היתה לה חמות ויצאה מלאה חוששת ואף על גב דעד השתא הו קיימא בחזקת לשוקא ורובא לשוקא נמי אלא בטעמא דמילתא משום דכיון דאיעברה נפקא לה מחזקת לשוק הכא נמי לא שנא.

יש לומר דעבור לא מפיק לה לגמרי מחזקתה אלא התם לחוש הוא ולהחמיר, דכיון דאיעברה לא אלימא חזקתה כולי האי דנסמוך עלה למשריא ליבמה לשוקא. וביבמה דאיעברא נמי לא מפקינן לה מחזקתה לגמרי להקל עליה ולהתירה לשוק אלא עדיין בחזקתה היא וניחוש לה. אי נמי לגבי חמות לא חיישינן לנפל משום דלשמא הפילה היא והוה ליה כשמא מת, דלשמא מת לא חיישינן (גיטין כח, א), וכיון דלא חיישינן בה לנפל והיא כבר עיברה אם כן על כרחין נפקא לה מחזקתה וקיימא בספק יולדת זכר וספק יולדת נקבה ופלגא ופלגא נינהו ולא תינשא ולא תתייבם, אבל גבי יבמה חששא דשמא תפיל היא ולשמא תפיל חיישינן כדחיישינן לשמא ימות כדאיתא בפרק כל הגט (שם). והילכך לא נפקא מחזקתה מחמת עבורה דהא איכא למיחש לנפל. אלא סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה והויא לה כרובא ופלגא ופלגא נינהו ולא תינשא ולא תתייבם עד שתדע אם בן קיימא הוא, כן נראה לי.

אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוקא וחזקה לא עדיף כרובא:    כלומר, לעולם ר' מאיר אלא רישא חזקה ליבום וכו' וחזקה לא עדיף כרובא, דאי עדיף כרובא סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה ותתיבם ואפילו לר' מאיר, אלא השתא דלא עדיף חזקה כרובא אף על גב דאיכא מיעוטא דמפילות, אפילו הכי הוה ליה כפלגא ופלגא ולא תתיבם. וכן נמי לא תנשא מהאי טעמא דהוה ליה פלגא ופלגא לר' מאיר דחייש למיעוט.

ואין זה מחוור בעיני דאפילו תמצא לומר דחזקה כרובא, כי סמכת ליה מיעוט דמפילות מכל מקום לא גרע רוב נשים מתעברות ויולדות לר' מאיר ממיעוט דעלמא דחייש ליה ר' מאיר. אלא נראה ליה דלרבותא נקטיה ולאלומי לטעמיה, כלומר רישא ע"כ לא תתיבם ולא תנשא ולא משום טעמא בלחוד דחיישינן למיעוטא, דהכא על כרחין כפלגא ופלגא הוא כדמפרש ואזיל. ואיכא למידק מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין פ, א) ובפרק כסוי הדם (חולין פו, א) גבי תנוק שנמצא בצד העיסה דר' מאיר מטהר, ואמרינן עלה דר' מאיר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא דמטפחין ולפיכך מטהר ר' מאיר. אלמא לר' מאיר כל היכא דאיכא חזקה כי סמכת ליה מיעוטא לא חיישינן לרובא, ואפילו להקל כי התם. איכא למימר התם אפילו הוו שקולין טהור משום דאפושי טומאה לא מפשינן.

והאי אוקמתא דרבא נמי אליבא דר' מאיר היא וכדכתבינן, וכדמסיק ואמר סיפא חזקה לשוקא ורובא לשוקא והוה ליה מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. אלמא רבא נמי אליבא דר' מאיר קא מתרץ לה. וכיון דמתניתין לית לה פתרי אלא אליבא דר' מאיר ולא קיימא לן כר' מאיר, ממילא אדחייא לה מתניתין ונפקא לה מהלכתא, ולעולם תנשא לשוק משום דאזלינן בתר רובא בין להחמיר בין להקל.

אבל רבינו אלפסי וכן הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ג הלכה טז_יח) פסקוה בהלכותיהם. ונראה שהם ז"ל מפרשים דרבא אליבא דכולי עלמא מוקי לה למתניתין. וכן נראה מדברי רש"י . והא דמסיק נמי סיפא הוה ליה מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר, לאו משום דפירוקא אליבא דר' מאיר בלחוד הוא, אלא לומר דלאו למימר דרבנן בלחוד הוא דמודו בה, אלא אפילו ר' מאיר נמי משום דלמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. ומקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן בפירוש אלא אמר רבא לעולם רבנן היא. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל (מובא ברמב"ן) דעד כאן לא אמרו רבנן זיל בתר רובא אלא ברובא דליכא חזקה כנגדו, אבל היכא דאיכא חזקה סמכינן מיעוטא לחזקה והוה ליה כפלגא ופלגא ולא שרינן לה. והשתא ניחא מאי דקאמר וחזקה לחזקה והוה ליה כפלגא ופלגא ולא שרינן לה. והשתא ניחא מאי דקאמר וחזקה לא עדיף כרובא, דאי הוי כרובא כי סמכת ליה מיעוטא דמפילות לרבנן תתיבם.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (שם) גבי תינוק שנמצא בצד עיסה ורבנן אמרי מיעוטא כמאן דליתיה דמי רובא וחזקה רובא עדיף ואיתא נמי בנדה בפרק כל היד (נדה יח, ב) כתב הרמב"ן ז"ל דהתם הכי קאמרינן מיעוטא לא חשיב כולי היא לצרופיה גבי חזקה לטהר, אלא עדיין הרוב מכריע וטמא לתלות בלבד ולא לשרוף, כדאמרינן התם בעשרה יוחסין לא זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה. ובפרק כל היד (שם ע"א) א"ר יוחנן בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, ואקשינן ותו ליכא והא איכא תשע חנויות, והא איכא תשע צפרדעים ושרץ אחד ביניהם, והא איכא וכו', ומפרק להו ואמרינן למעוטי מאי, איימא רובא דאיכא חזקה בהדיה דלא שרפינן עליה את הרומה, הא אמרה ר' יוחנן חדא זמנא, דתנן תינוק הנמצא בצד העיסה וכו'. אלמא לא עשו רובא דאיכא חזקה בהדיה כודאי, אלא סומכין מיעוטא אחזקה לספק את הרוב. ולר' מאיר דהכריע לקולא בטומאה וטהרה דלא מפשינן תלייה דטהרות. ואף על גב דהלכו אחר הרוב ועשאוהו כודאי גבי עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים נופלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה ואפילו לשרוף כדאיתא התם בפרק עשרה יוחסין (שם) כבר פירש רש"י ז"ל (שם בד"ה אם רוב שרצים) דשאני התם משום דרובא דאיתיה קמן הוא, אי נמי איכא למימר דכיון דודאי נגעו, אין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה, הא בעלמא רובא כגנד חזקה לרבנן חוששין באיסורין ואין עושין בו מעשה ע"כ.

ועוד יש לי לומר דשאני האי מיעוטא דהכא, משום דהאי מיעוטא מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו, כלומר מאותו חלק המרובה שמתעברות יש מקצתן שמפילות, ולפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצרוף החזקה. אבל התם שהמיעוט ההוא אינו ממעט ומגרע כחו של הרוב ממש, אלא שהוא מיעוט העומד לגמרי כנגד הרוב, מיעוט כזה אינו חשוב להצטרף כלל. ודוגמתו הכא נמי מיעוט שאינן מתעברות אינו חשוב להצטרף והיינו דלא חשיב ליה הכא כנ"ל.

עוד כתב הרמב"ן ז"ל דהא דקתני (במשנה) יצאתה מלאה חוששת, משום דכיון דמלאה היא בחזקת יבום עומדת, ולא חזקה גמורה אלא חוששין ואין הולכין אחר הרוב. ואם תאמר לאו בחזקת יבם היא דדלמא תפיל. לא היא דכיון שעיברה אין אומרין שמא תפיל דהויא לה כמיתה ולמיתה לא חיישינן. ותמיהא לי דהא אמרינן לעיל בפרק אלמנה לכהן גדול (סז, א) הניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלים, הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי כו', ר' שמעון בן יוחאי אומר זכרים יאכלו נקבות לא יאכלו כו'. ואקשינן זכרים יאכלו והא איכא עובר קסבר אין חוששין למיעוט. כלומר דאין חוששין שמא יש זכיה לעובר זה כעבדים דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דיולדות נקבה, והוה ליה זכר מיעוטא, והכי סלקא שמעתא התם. אלמא אפילו במעוברת חוששין שמא תפיל, ויש לומר בזו דבין ר' יוסי בין ר' שמעון חוששין בעלמא למיתה כדאיתא בגטין בפרק כל הגט (כח, א) גמ' המביא גט והניחו זקן או חולה, וכיון שכן אף למפלת חוששין. אלא דקמיפלגי בחוששין למיעוט‏[1].

ואכתי קשיא לי מדאקשינן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צג, א) עליה דרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ת"ש שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה או משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורובע לולד, ואמאי לימא הלך אחר הרוב ורוב פרות מתעברות ויולדות והא ודאי מחמת נגיחה הפילה. ואם איתא אפילו לשמואל קשיא דכיון דהוחזקה עוברה לפנינו ואין חוששין למפלת, הו"ל כודאי דמחמת נגיחה הפילה. ומסתברא אלי דלשמא תפיל חיישינן לשמא הפילה לא חיישינן וכדאסיקנא בפרק כל הגט (שם) שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא. וגבי תמות לשמא מת הוא כיון שהוחזקה עוברה בפנינו ועבר עליה זמן לידתה לא חיישינן והוה לה כפלגא ופלגא והלכך לא תנשא. ואם תאמר מכל מקום סמוך מחצה דנקיבות לחזקה דשוקא ועדיף ממחצה דזכרים. לא היא דכל שאין אתה חושש לשמא הפילה והיא מלאה יצאת, על כרחין מחצה ומחצה הויא דאין כאן אלא ספק זכר ספק נקבה, דהיא ודאי ילדה ולד של קיימא דהא אין חוששין לשמא הפילה. וההיא דשור שנגח את הפרה שאני שהרי נפל לפניך והורע חזקתו של ולד והלכך לא משוי ליה כודאי.

אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוקא וחזקה לא עדיף כרובא ואתי מיעוטא דמפילות וסמוך לחזקה והוה לה פלגא ופלגא:    קשיא לי דהא איכא מיעוטא נמי דאין מתעברות והוה להו תרי מיעוטי, מיעוט דאין מתעברות ומיעוט מפילות, והוו להו כפלגא ופלגא, וכי סמכא להו אחזקה הוה להו רובא ותתיבם. ונראה לי דמיעוט שאתה מסלקו מן הרוב במפילות ראוי להצטרף, אבל מיעוט כזה שעומד כנגד הרוב אינו ראוי להצטרף, כמו שכתבתי למעלה. ושמא נאמר דשאינן מתעברות מיעוטא דמיעוטא הוא ולא חשיב וצ"ע.

דף קיט עמוד ב[עריכה]

ר' חנינא אמר לעצמה שלשה לחברתה לעולם ותחלוץ ממה נפשך אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו גזרה שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה. וכן הלכתא וכן פסקו ר"ח ור' אלפסי והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' יבום ה"טז) והכי נמי מוקמינן לה בריש פרק החולץ (דף לו.) כטעמייהו דאביי בר אבין ור' חנינא בר אבין. ואף על גב דדחי אביי התם מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני לא תנשא ולא תתיבם קתני בלא חליצה אבל אי חליץ אימא לך הכי נמי דמשתריא, דחויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה. ותדע לך דהאי טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה טעמא תריצה הוא ואוקימתא דקושטא הוא, דהא ר' יוחנן נמי קא מפרש טעמא דהיבמה לא תחלוץ תוך שלשה חדשים מהאי טעמא כדאיתא התם בדוכתא (לעיל מא, ב) אלמא הכין הלכתא דחיישינן לכרוז, דאיכא מאן דשמע בחליצה ולא שמע בכרוזא ואמרי קא שרו חלוצה לכהונה.


דף קכ עמוד ב[עריכה]

ומי מצית מוקמה לה כר' שמעון בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו בים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא:    מסתברא דהכי קא פריך דאלו לר' שמעון בן אלעזר מן הארכובה ולמעלה אינו סימן טריפה וכדאיתא בריש פרק אלו טרפות (חולין מב, ב) והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דמכשיר. ומשמע נמי התם דר' שמעון בן אלעזר לא משום שיכולה ליכוות ולחיות קא מכשיר, אלא מפני שאינה טריפה מצד החולי עצמו, מדאקשינן התם בשלמא לתנא דידן דתנא תנא דלא תנא לא תנא, אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר אלו שמונה עשרה טרפות והא איכא ב"ס ג"ר ושב שמעתא, והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה. ופרקינן סבר לה כר' שמעון דאמר יכולה לכוות ולחיות. ואקשינן וכי יכולה לכוות ולחיות מאי הוי הא תנא דבי ר' ישמעאל טריפה חיה ס"ל, אלא סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר כשרה. אלמא ר' שמעון בן אלעזר מצד עצמה מכשיר לה, ולא מצד שיכולה ליכוות ולחיות. ואף על גב דבתוספתא דמסכת חולין (פ"ג ה"ג) תניא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות, כיון דבגמרין אמרינן איפכא משמע דההיא מתניתא לא מתניא בבי מדרשא ומשבשתא היא. והיינו דקא פריך הכא ממעשה דעסיא, דבשלמא לרבנן כיון דמארכובה ולמעלה טרפה, היינו דהתירו את אשתו לינשא, ואיכא למימר דלאחר שנים עשר חדש התירוה דנותנין לו שהות כדי טרפה וכדאיתא בירושלמי (ה"ד) אלא אי אמרת ר' שמעון בן אלעזר היא למה התירוה לינשא והא אינו סימן טרפה. ומשני שאני מיא דמרזו מכה, ואפילו לר' שמעון בן אלעזר הוי טרפה, שהמים מכאיבין אותו וממיתין אותו ולאחר י"ב חדש אשתו מותרת, וכן אמרו בירושלמי (שם) ר' חגאי בעא קומי ר' יסא לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה אמר ליה אף אנא סבר כן.

אמר רבא מתניתין דמעיד בסכין מלובנת ודברי הכל:    וכתב הרמב"ן ז"ל אבל בארכובה כיון דסימן טריפה הוא לא מהני סכין מלובנת, ואף על גב דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם, כיון דארכובה בזה נשנית בשניהם הוא טרפה, שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד אלא שהוא סימן טרפה ע"כ. והיכא דראוהו מגוייד ואינו יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו, אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו. וכן מפורש בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחייה.

דף קכא עמוד א[עריכה]

והני מילי דכי אסקוה חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח:    ואפילו ראוהו תוך שלשה, דכשעולה מן המים ומתוך ששהה ונרטב במים, כשהוא עולה ליבשה מיד נתפח. ואף על פי שמכירין פניו וחוטמו, דלמא נדמה להם כך ואינו, דשמא אחר היה ונשתנה צורתו ונדמה להם זה. ונראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא ישתהא כלל אלא שראו אותו בשעה שהעלוהו מן המים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (שם) ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים שעות ונתפח אין מעידין עליו. נראה מדבריו שאין צריך להיות שם ממש כשהעלוהו מן המים אלא לזמן מועט כשעה חדא. ומיהו מ"ש ונתפח דמשמע כשנתפח אבל אם לא נתפח מעידין עליו. אינו נראה כן מלשון הגמרא מדאמרינן אבל אשתהי מתפח תפח, דמשמע דמסתמא אמרינן אין מעידין עליו שאני אומר תפח ואינו ניכר. ובפלוגתא דר' יהודה דמתניתין ורבנן, הלכה כרבנן דרבים נינהו ולעולם אין מעידין עליו ביבשה אלא תוך שלשה ימים ומעידין עליו לעולם תוך שלשה ודוקא על פרצוף פנים עם החוטם.

וראיתי בתוס' (לעיל קב, א ד"ה אין) שכתבו בשם ר"ת והיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף, אבל אם כל גופו שלם אפילו אין פדחת וחוטם, ניכר הוא היטב על ידי סימני הגוף, ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי, אבל על ידי טביעות עין ניכר היטב כיון שיש כל גופו [ואפילו] אחר כמה ימים. והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפילו לאחר כמה ימים, מעידין עליו כי אינו משתנה כל כך. ודבר ידוע הוא שניכר אפילו לאחר כמה ימים. ואינו מחוור בעיני דאם איתא מתניתין דקתני אלא על פרצוף עם החוטם, דוקא בשאין גופו שלם. וליתא דהא מתניתין סתמא קתני דמשמע אפילו בגופו שלם. ועוד דאם איתא מאי שנא פרצוף פנים וחוטם דנקט, הא בשהגוף שלם מעידין אפילו על גופו. ואם לומר שבזמן שמעידין על פרצוף פנים אין סומכין בו אלא אם כן יש עמו החוטם, אבל מכל מקום מעידין אף על הגוף. לא היא דאם כן הו"ל למתני מעידין על פרצוף פנים ואין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, משום דאכתי לא אשמועינן דמעידין על פרצוף פנים כלל. ועוד דממאי דקא מסיק מתניתין ואפילו סימנין בגופו ובכליו משמע דעיקר מה שמעידין על המת קתני, כלומר אין מעידין על המת לעולם אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ומיהו ודאי אם מעידין על סימנין מובהקין שבגוף שפיר דמו, משום דלא פליגי בגמרא אלא בשומא, וכדמשמע נמי בריש פרק האשה שלום (דף קא.) דאמרינן התם הכא כגון דקאמרי אסוקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקא אמרי סימני דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימני הוא דקא סמכי. כלומר אסימנין מובהקין.

ומאי דקאמרי נמי דהיכא דאינו נחבל בפנים נראה דדבר פשוט הוא שיולכו להכירו אפילו אחר כמה ימים ומעידין עליו, גם זה אינו מחוור בעיני. חדא מדקתני במתניתין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידין אל עד שלשה ימים, משמע ודאי דאף על פי שלא נחבל בפנים אלא שפרצוף פניו וחוטמו שלמים כתקנן, אפילו הכי אין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים. ועוד דאמרינן בגמרא ואי אמרת ר' יהודה לחומרא פליג אינהו דעבוד כמאן, כלומר דהא אפילו רבנן דמקילין לא אמרו אלא עד שלשה ואינהו עביד לבתר תלתא ולבתר חמשה, ואם איתא מאי קושיא דהא התם לא נחבל בפניו וגופו שלם הוא ודלמא הכירוהו בפרצוף פניו ובגופו שלם. אלא ודאי משמע דלרבנן לעולם אין מעידין אלא עד שלשה בין נחבל בין שלם הא לאחר שלשה לא, שאף על פי שנדמה להם זה חיישינן דלמא מתפח תפח ונשתנית צורתו, ונראה להם שהוא ראובן ואינו אלא שמעון. והיכא דאשכחוהו ותשתמודעהו ולא ידעי אי תוך שלשה ימים או אחר שלשה ימים הוא, איכא למימר דאין מעידין עליו דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו ואין אנו יודעין אם נתפח אם לא, ואם נשתנית צורתו אם לא, מסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בטביעות העין חזקה זה הוא. אלא שחששו חכמים שמא נתפח ונשתנית צורתו לפי שרוב מתים משתנים לאחר שלשה. ודוקא בשנודע שעברו עליו שלשה, הא מתסמא כוליה האי לא נחמיר דהוה ליה ספיקא בחששא דרבנן ולקולא. ולישנא דמתניתין מכרעא לחומרא דקתני אין מעידין אלא עד שלשה ימים ולא קתני כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו. וצ"ת. אבל בתוס' (ד"ה אין עי"ש ובתוס' הרא"ש) מצאתי כלשון הזה ויכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך שלשה ימים. ואינו נ"ל כמו שכתבתי. וגם הם לא אמרו אלא בדאפשר. ומקצת ספרים מצאתי שכתוב בהם כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו. ונ"ל שזו גירסא נכונה ושמעינן מינה דדוקא לאחר שלשה, הא סתמא מעידין עליו. וצ"ת.

מתניתין. מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא:    מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא אחד מאבריו, או אפילו כל גופו בלא ראשו, אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר, ורגל זה מאדם אחר היה. והראיה ההוא דאיתלי נורא בגננא ואשתכח גברא חריכא פסתא דידא דשדיא ואפיו הכי חיישינן דלמא איניש אחרינא הוא דאתא לאצוליה וההיא פסתא מיניה הות ומשום כסופא ערק. ועד כאן לא פליג התם רבא אלא משום דאמרה אתתיה חזו גבראי כדאיתא התם, ועוד מעשה דשני תלמידי חכמים דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה, הא לאו הכי אמרינן הני אזל לעלמא ואתו אחריני וכדמוכח התם בעובדא דשומשי. ודברים פשוטין היו נראין לי (בכת"י: ודברים פשוטים הם) אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"יג מהל' גירושין ה"טז) שכתב אם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין אשתו ע"כ. ושמא בשלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם קאמר.

דף קכא עמוד ב[עריכה]

ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו משום ר' אחא אמרו שמן מעידין עליו יין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה:    פירש רש"י ז"ל כשנתז על האש הוא מכבהו וינוחו רתיחות המים ויצטננו. ואינו מחוור לי שהרי לא הזכירו כאן שניתז המים או השמן על האש, אלא סתם אמרו שנפל ליורה. ושמא מדקתני ליורה מלאה על כרחין כשנפל הוא לתוכה נתזו משקין בתוכה. ומסתברא דהכי קאמר שהשמן מבעיר והכויה הולכת ומתבערת ושורפת אותו ואין לו רפואה ואפילו העלוהו מיד. אבל ליין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה ושמא העלוהו והיתה לו רפואה שכויתו הולכת וכבה. ואמרו ליה תחלתו מכבה ולבסוף מבעיר. ונפל ליורה של מים לא נזכר אם מעידין עליו אם לא. ומדברי רש"י ז"ל (בד"ה וסופו מבעיר) נראה שהמים מכבין ולבסוף מבעירין ומעידין עליו. ובירושלמי (ה"ג) מצאתי דהאי פלוגתא דתנא קמא ורב אחא דהכא דיין ושמן עבדי לה פלוגתא בירושלמי במים ושמן. וכל זה ראיה דיין ומים לגבי האי חד דינא אית להו.

ורבי מאיר מאי טעמיה אמר רב כהנא כיפין על גבי כיפין הוה:    קשיא לי כיון דר' מאיר מודה דאי ליכא כיפין אי אפשר, אם כן אמאי פליג במים שיש להם סוף דליכא כיפין. ויש לומר דר"מ לא קאמר דאפילו עמד שם שלשה ימים שאין מעידים עליו, דהא אי אפשר דלא נאים תלתא יומי, ולא פליג אלא בשיעור דעד שתצא נפשו. והא דקא מייתי מעשה שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ה"ק, דהא התם על כרחין כיון דכיפי דשישא הוו אי אפשר דקאי עלייהו ולא מיסרתיך בהוא פורתא. ולעולם טפי מכדי שיעור שתצא נפשו קאי משוקע במים ואפילו הכי עלה חי. ורבנן אמרו ליה על כרחין כיון דכיפי דשישא לא מיסריך בהו כלל א"כ מעשה נסים הוו וכיון דלגבי שינה על כרחין נעשה לו נס אף בעמידתו משוקע במים כדי שתצא נפשו מעשה נס ואין מזכירין מעשה נסים ולעולם כל ששה כדי שתצא נפשו מעידין עליו.

אפילו שמע מן הנשים מת איש פלוני דיו:    תוספתא (פי"ד ה"י) אפילו שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו. שמע ב"ד של ישראל שהיו אומרים פלוני בן פלוני מת או נהרג לא תנשא אשתו. והא ברייתא דשמע בית דין של ישראל וקומנטריסין של אומות העולם אייתינן לה בפרק כל הגט (כח, ב) גבי שלשה דברים א"ר אלעזר בן פרטא, ואוקימנא לה בנהרג ממש ומת ממש, ואפילו הכי מבית דין של אומות העולם אל ישיא את אשתו, ואף על גב דקיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימן, הני מילי במלתא דלא שייכי בה, אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו דמשתבחין בעיר אשר עשו כן.

תנן התם בפרק כל הגט (שם) שלשה דברים א"ר אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרכום ועל ספינה שנטרפת בים ועל היוצא לדון שהן בחזקת קיימין אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי מתים וחומרי חיים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. וביוצא ליהרג איכא התם (כח, ב כט, א) תרי לישני, איכא מ"ד לא שנו אלא בבית דין של ישראל אבל בבית דין של אומות העולם כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה, כלומר ומעידין עליו שמת. ואיכא דאמרי דדוקא בבית דין של אומות העולם דמקבלי שוחדא, אבל בבית דין של ישראל כיון דגרמ דיניה מיקטל קטלי ליה. וכיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא אזלינן לחומרא, ובין בבית דין של ישראל ובין בבית דין של אומות העולם אין מעידין עליו, אלא נותנין עליו חומרי מתים וחומרי חיים. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"יג מהל' גירושין ה"יג) נראה שפסק כלישנא בתרא דהתם דדוקא בב"ד של עכו"ם אבל בבית דין של ישראל כיון דגמר דיניה לא חיישינן דלמא חזו ליה זכותא.

ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות:    ואתמר עלה בגמרא דבין להעיד בין להתיר אין עדותו עדות והיכי דמי להתיר בא לבית דין ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו, נתכוון להעיד בא לבית דין ואמר מת סתם.

ואלא מתניתין דקתני אם היה מתכוין אין עדותו עדות הא לא נתכוון עדותו עדות היכי משכחת לה במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה אזיל ואמר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו:    ומהכא משמע דגוי מסיח לפי תומו בשאמר מת סתם, אף על גב דלא אמר קברתיו. וההוא דהוה קאמר ואזיל וי ליה לפרשא זריזא דהוה בפומבדיתא דשכיב ואנסבה רב יוסף לדביתהו ואי תימא רבא וההוא ודאי דגוי הוה, ואף על גב דלא אמר קברתיו הימנוה. ותניא נמי בברייתא דאייתינן לעיל (בד"ה אפילו) שמע מקומנטריסין של אומות העולם מת פלוני נהרג פלוני לא תנשא אשתו. וההיא ודאי בשלא אמרו קברתיו מיירי, ואפילו הכי אקשינן עלה בגמרא בפרק כל הגט (כח, ב) אמאי והא קיימא לן דכל מסיח לפי תומו מהימן, אלמא דגוי מסיח לפי תומו אף על גב דלא אמר קברתיו מהימן.

והא דאמרינן בעובדא דבסמוך (קכב, א) קברתיו קברנום כההוא דאמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו. וההוא דאמר חבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכין בדרך באנטוכיא שמתו וקברתים. וההוא דאמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בכרכום של ביתר שמתו וקברתים. לאו למימרא שאם לא אמרו קברתים שלא ישיאו את נשותיהן, אלא מעשה שהיה כך היה והא נמי דאמרינן לקמן פונדקית גויה היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו, לאו למימרא שלא תהא נמאנת אלא אם אמרה כך, אלא הכי קאמר כגון שאמרה לפי תומה זה מקלו וזה תרמילו או זה קבר שקברתיו בו הרי זה לפי תומה ונאמנת, ולאו למימרא שכך אמרה להם. ותדע ך דהא במתניתין ליכא אלא אמרה להם מת וקברתיו, אלא דהכי קאמרינן היכי דמי מסיח לפי תומו. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (פ"יג מהל' גירושין ה"כו) שכתב והוא שאמר קברתיו קברתים.

תוספתא (פי"ד הי"א) אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו אחד יצא מעיר פלונית מפשפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. ופסקה הרמב"ם ז"ל בפסקי הלכותיו (שם הכ"ז).

דף קכב עמוד א[עריכה]

פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן:    כתב רש"י ז"ל (בד"ה של עזיקה ובד"ה לא אמר כלום) מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנת שביעית וקשיא לי מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר לא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין. וכמדומה לי דהאי עזקה שם עיר שבא"י ופירותיו משובחין ואם היה גוי זה בחו"ל ומשבחן ואומר מעזקה הבאתים, אין חוששין לומר אמת דבריו, דשמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו ע"כ. וכן פירש במס' סוכה (לט, ב ד"ה אבל בלוקח וכו') גבי ההיא דתניא התם אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד הא לאו הכי שרי.

ור"ת ז"ל (בתוס' ד"ה של עזיקה) השיב עליו לומר דאפילו קודם הביעור מן המשומר אסור מדתניא בספרא (פרשת בהר סיני פר' א פי' ג) ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. אלמא פירות מן המשומר ואפילו קודם זמן הביעור אסורין. נ"ל לו לרב ז"ל דהאי לא תבצור לאסור את הפירות בא. אבל רש"י ז"ל פירש בפירוש החומש (פר' כ"ה פסוק ה) שלא בא אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינו מפקירה. שכן כתיב כאן ענבי נזיריך שהפרשת והנזרת אותה מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצור אותם כדרך הבציר אלא נהוג בהן הפקר. וכענין שדרשו שם בספרא לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותם במקצה וכו'.

וראיה הביא הרמב"ן נר"ו מההיא דתניא בסוכה (שם) דאי פירות גופייהו אסירי, היכי קתני אפילו כחצי איסר אסור, לכולי עלמא אסורין הם עצמן ואפילו לדידיה. אלא משמע דלא אסר אלא משום סחורה ולעם הארץ דוקא כדקתני רישא. ולעיקר שמעתין פירש הרמב"ן נר"ו דהאי דנקט של עזקה, משום של ערלה נקטיה, כלומר כמו שאמר של עזקה להשביח מקחו, כך אמר של ערלה להשביח מקחו ודמיא לההוא דאמר קטילנא לך כפלניא בר ישראל. ואינו מחוור לי דאלו אמר של ערלה הן בלבד מי מהימן, הא ודאי אף בכי הא לא מהימן דלהשביח מקחו קאמר. ופירוש אחר פירש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזתים (מנחות פה, ב) שפירושו חופר או עושה להם כמין גדר למלאתו עפר, ואברויי אילנא הוא ואסור. ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו. וקיימא לן (משנה, שביעית ב, ו) הנוטע בשביעית יעקור, ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית (שם פ"ד מ"ב).

דף קכב עמוד ב[עריכה]

פונדקית גויה היתה מסיחה לפי תומה היתה כו' והא איה חברנו קאמרו לה הני חזתינהו בכיא אמרו לה איה חברנו אמרה להם מת וקברתיו:    ומהכא שמעינן תרתי חדא כל שהתחיל לומר כמסיח לפי תומו אף על פי ששאלוהו לבסוף והגיד על פי שאלתם נאמן. ועוד דכל שאומרים לו איה פלוני שהלך עמך אין זה מסיח לפי תומו.

גרסינן בר"ה בפרק קמא (דף כב.) ומייתינן לה נמי במכלתין בשלהי פרק כיצד (לעיל כה, א בסופו) אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה אבל פסול מדברי תורה פסול לעדות אשה. וכתב ר' אלפסי ז"ל דמכל מקום אם מסיח לפי תומו משיאין אשה על פיו דלא גרע מגוי ע"כ. ועבד ושפחה אף על פי שהן פסולין לעדות דבר תורה, מכל מקום אינן נפסלין בעבירה וכשרים הם, דנאמנים הם בעלמא למלתייהו כנשים. אבל הפסול בעבירה נגרע מערכא (בכת"י: מעתה) שהיה נאמן ומחמת (בכת"י: וגרים) פסולו אין מאמינין אותו בעדותו אפילו כנשים.

תניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר' טרפון ור' עקיבא אומרים בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה וקא מיפלגי בדרבי חנינא דאמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכו'. לן כתנא קמא דאמר אין בודקין. וכן פסקו הגאונים ז"ל. והקשה הרמב"ן נר"ו מאי קאמרינן כיון דאיכא כתובה כדיני ממונות דמי, וכי מאחר דאיכא דיני נפשות שאין הדין נותן שיהא נאמן אלא בדרישה וחקירה למה האמינוהו משום דיני ממונות שבו, ועוד ארוסה דליכא כתובה למשקל (עיין לעיל קיח, ב ד"ה הא דתנן) מאי איכא למימר. ותירץ הוא נר"ו דה"ק כיון דתקינו רבנן בכל דיני ממונות שאין בהן דרישה וחקירה, והדין נותן שתגבה כתובתה על פיהם, אי אפשר שלא להאמין אף על הנשואין שלה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי, הלכך איתא לתקנתא דרבנן בכל האי דינא. ואי אפשר להחמיר בארוסה יותר מנשואה דאם כן שויתינהו למילי דרבנן כחוכא. אי נמי הכי קאמר מן התורה כל הדינין בדרישה וחקירה, והשתא דתקון רבנן שלא לדרוש בדיני ממונות, נראה עדי נשים למי דומה, לדיני ממונות דמו שאין בהן עכשיו דיני נפשות כלל ויש ממון ברובן, ומר סבר כיון דרשינן אי אפשר לעלמא דבעלמא אתי לדיני נפשות כדיני נפשות דמו ואין מקילין משום ממון שבו. ואף על גב דבדיני קנסות בעי דרישה וחקירה, הנהו לאו בכלל דיני ממונות נינהו, ולא תיקון בהו רבנן מידי, אלא רחמנא קנסינהו ואדינא דרחמנא מוקמינן להו, ולא מוסיפין אקנסי. אבל בשאר כל דיני ממונות לא פלוג רבנן. ועוד דהא חששו משום חינא. והוא הדין לעדי גרושין ולכל דיני גטין וקדושין שאין צריכין דרישה וחקירה, וישנן בב"ד הדיוטות משום האי טעמא גופיה כדי שלא תנעול דלת כמפורש בדוכתיה בסנהדרין (דף לב.) וכדאמרינן בפרק המגרש (גיטין פח, ב) אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי ואמר ליה והא אנן הדיוטות. אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות ע"כ.

והרמב"ם ז"ל (פ"יג מהל' גירושין ה"כא) כתב אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרות עגונה. וזה תימא שלא הוזכר הטעם הזה בגמרא כלל. ונראה שהוא ז"ל מפרש מ"ש בגמרא כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי, לומר דאף על פי שלא הקלו שלא לדרוש ולחקור אלא בדיני ממונות בלבד, אבל דיני נפשות בדיני דאורייתא מוקמינן להו, והכא כיון דשריא אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי ובעינן דרישה וחקירה מדינא משום צד דיני נפשות שבו. והיינו טעמא נמי דמאן דאסר. אבל מאן דשרי סבר דאפילו כן כיון דאית בהו נמי צד ממון הקלו בו משום עגונה. והכא ליכא משום נעילת דלת דמלתא דלא שכיחא היא, אלא משום עגונה בלבד הוא דשרינן לה. וסמכינן שלא לדרוש בעדים משום צד ממון שבו אבל לגבי גיטין וקדושין לכולי עלמא לא בעיא דרישה וחקירה משום נעילת דלת.

כתב בהלכות הרב אלפסי גרסינן בירושלמי (ה"ז) מצאו כתב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג ר' ירמי' אמר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אין משיאין את אשתו מתניתין מסייע לדין ומתניתין מסייע לדין כו'. ולא פסק בה הרב ז"ל הלכתא כמאן בהלכותיו בכאן. אלא שבמס' גיטין בתחלת פרק מי שאחזו (עא, א) כתב הא דתניא כשם שבודקין אותו לגטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדות, ואמר רב ששת בעדות אשה דאקילו ביה רבנן, אבל בעדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלמא בעדות אשה אפילו מפי כתבם. וכן כתב הרמב"ם (הלכות גרושין שם) וכתב והוא שיכירו שהוא כתב ישראל (בכת"י: ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב והוא שיכירו שהוא כתב ישראל) נראה שהוא ז"ל סובר דדוקא כשנתקיים אותו כתב דומיא דההיא דפרק מי שאחזו שהוא כותב ומשליח בפנינו. אבל אם אין עדים מצוים לקיימו אין משיאין.

ויש מי שאומר אף על פי שאין עדים מצויים לקיימו, דכיון דקיום שטרות דרבנן כדאיתא בריש פרקא קמא דגיטין (ג, א) לא אחמור רבנן בעדות אשה דליבעי קיום. דאדרבה בכל עדות אשה אקילו כל שכן דלא מחמרי בה. ותדע לך דעיקרא דמלתא שלא מן הדין הוא. דהא מפי כתבם רחמנא פסליה, ואינהו שרו בעדות אשה ועבד ושפחה נמי דפסילי, ואפילו הכי הימנינהו בעדות אשה שלא מן התורה ואף על גב דלגבי גיטין דאיכא נמי משום עגונא ואפילו הכי בעינן בפני נכתב ובפני נחתם (גיטין ב, א) שאני הכא דאיתתא דייקא ומנסבא ומלתא דעבידא לאיגלויי הוא. ולזה הסכים הרמב"ן נר"ו. והלכך אפילו בעד אחד מפי כתבו אף על פי שאינו מקוים משיאין.

סליק פרק האשה שהלך בעלה וצרתה בסייעתא דשמיא‪.‬
סליקא לה מסכתא דיבמות בסייעתא דשמיא‪.‬



  1. ^ (עיין מאירי)