חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף נג עמוד ב[עריכה]

אפילו הוא שוגג והיא מזידה:    כלומר דתרוייהו לא מיכווני לשם מצוה, והוא הדין דליתני שניהם שוגגין כדאיתא בגמרא בברייתא דר' חייא אלא סוגיא דלישנא הוא.

ולא חלק בין ביאה לביאה:    פרש"י ז"ל לא חלק בין העראה לגמר ביאה. ולא מחוור דהא קתני אחד המערה ואחד הגומר ותרתי למה לי. ועוד דמפרשי בגמרא (?נו, ב) וכן הבא וכו' אשלא כדרכה דחייבי לאוין דאלמא גבי יבמה איירי בשלא כדרכה דהיינו ולא חילק בין ביאה לביאה ואף רש"י ז"ל כן פירש בגמרא.[1].

גירסא דייקא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בת ישראל לנתין ולממזר:    ולא גרסינן ממזרת ונתינה לישראל דישראל בממזרת ונתינה מאי פסל אבל רש"י גרס ממזרת ונתינה לישראל, ופירש דלענין העראה נקטיה לומר דישראל בממזרת ונתינה לקי משעת העראה. ואפשר נמי דסירכא דתנא הוא משום דאורחיה למיתני להו הכין. וחלוצה לכהן הדיוט נמי משום סירכא דלישנא נקט לה, דהא חלוצה [לאו] דאורייתא כדאיתא לעיל בשלהי כיצד (כד, א) אלא דאורחיה דתנא למיתני הכי.

גמרא היכי דמי אילימא שאנסוהו עכו"ם:    יש מפרשים שאנסוהו אונס מיתה כלומר שאמרו לו עכו"ם בא עליה ואי לא קטילנא לך.

והא אמר רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת:    לומר שאף על פי שאמרו לו שיהרגהו אם לא יבא על הערוה אם עשה כן מומת על ידה לפי שאין קשוי אלא לדעת[2]. ויש מפרשים שלא אנסוהו אונס מיתה, שאלו כן אף הוא פטור בדיני אדם דאפילו בעבודה זרה ובשפיכות דמים שדינו שיהרג ואל יעבור, אלו אמרו לא קטיל לפלניא ואי לא קטילנא לך, אלו עשה כן פטור מדיני אדם שלא עשה זה אלא מחמת האונס, ואלו אתה מסלק אונסו מעליו אף הוא אינו הורג. והכי נמי מחמת האונס הוא שנתן דעתו והקשה עצמו, אבל אם אתה מסלק אונסו ממנו אף הוא אינו בועל. אלא הכא שתקפוהו עכו"ם ודבקוהו, הלכך אין זה אונס אלא רצון, דכיון שאין שם פחד מיתה, מפני מה נתן דעתו להקשות אין זה אונס אלא רצון. ואי קשיא לך אם כן למה לא העמידו משנתינו בשאנסוהו עכו"ם למיתה. יש לומר ההיא כיון דבביאה עצמה ליכא אונס, לא קרינא בה הבא על יבמתו באונס אלא מדעת ושלא בכונת מצוה.[3].


דף נד עמוד א[עריכה]

ישן לא קנה:    פירש רש"י ז"ל דישן לאו בר דעת הוא ולא קנה דאין קנינו קנין. ואינו מחוור בעיני דאם כן מזיד או שוגג לא יקנה דהא לא מכוין לקנות. אלא ישן לא קנה משום דאינו מכוין לביאה וכדאיתא בהדיא לקמן.[4].

הא דאקשינן יבמה יבא עליה בין באונס בין ברצון והא אפיקתיה לכדרכה:    לאו למימרא דאי מוקמינן יבמה יבא עליה לביאת שוגג כמזיד ביאה כדרכה לא שמענו, דעל כרחין ביאה שמענו מיבמה יבא עליה או כדרכה או שלא כדרכה, ואי שלא כדרכה כל שכן בכדרכה דעדיפא. אלא הכי קאמר והא אפיקתיה לכדרכה כי היכי דנרבה שלא כדרכה מולקחה לו לאשה, דאי לרבות ביאת שוגג ומזיד, ביאה שלא כדרכה מנא ליה, דאנא אמינא דולקחה לו לאשה לכדרכה ויבמה יבא עליה כוליה לביאת שוגג כמזיד הוא דאצטריך, ופריק לכדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא, ושלא כדרכה מולקחה, ולעולם כי אצטריך יבמה יבא עליה לרבות ביאת שוגג ומזיד.

ולקחה לו שלא כדרכה:    ואם תאמר שלא כדרכה למה לי קרא מגזירה שוה דביאה ביאה נפקא מעריות דכתיב בהוא משכבי אשה (להלן נו, ב) ותירצו בתוספות (הביאם גם הרמב"ן) דאצטריך ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא, ושלא כדרכה ליכא קיום זרע כלל קא משמע לן.

הכי גריס ר"ח וכן היא בספרי ספרד אלא תיתי מנדה ואחות אב ואחות הם מה להנך שכן איסור הבא מאליו:    ותמיהא לי דאם כן אחות אב ואחות אם מאי איסור הבא מאליו איכא, מי לא אסקינן דלאחר שנולד הוא נשא אבי אביו אשה והוליד ממנה בת, ומה לי עמד בנו או אחיו וקדש את האשה, ומה לי עמד אבי אביו ונשא אשה והוליד בת. אלא מסתברא דלא קרינא איסור הבא מאליו אלא באיסור הבא מן הגוף מעת היותו ואינו נפרד ממנו לעולם כאחות אב ואחות אם ובתו ובת בתו ובת בנו. שלא היתה להן שעת הכושר ולא ניתוסף להן איסור מחמת מעשה שנתחדש בהן, כנשי הקרובים דראויות לו מתחלתם אלא שנאסרו מחמת מעשה שנתחדש בהן. ומעתה אף נדה אינו איסור הבא מאליו דתחלתה וסופה בהכשר, אלא שנתחדש בה דבר שאסרה ימים מספר כנ"ל. ואם תאמר אם כן למה לי היקשא דר' יונה תיתי מנדה ואחות אב ואחות אם יש לומר משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שאין אוסרן מתירן כדפרכינן (להלן בעמוד ב) דמה הצד דאשת אח ונדה, וכיון דאידחי מה הצד דנדה ואשת אח מההיא פירכא תו לא מצי למימר תיתי מנדה ואחות אב ואחות אם, דמההיא פירכא הוא דלא קמה ליה נמי. ואף רש"י ז"ל (בד"ה שכן) נראה דלא גריס ליה[5]..


דף נד עמוד ב[עריכה]

אלא רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנין:    כלומר כשגרשה אחיו. ואף על גב דכתיב ערות אשת אחיך לא תגלה, הוה אמינא דוקא בעודה אשת אחיו ומכיון שנתגרשה כבר נתבטל אותו שם, דומיא דאשת איש דלכשנתגרשה או נתאלמנה שריא. ולקמן (נה, א) נמי אצטריכא לרבויי לאיסורא אשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, וטעמא כיון שנעקר ממנה אותו שם. וכן הצריכו רבויי לאשת אביו ולכלתו בפ"ד מיתות (סנהדרין נד, א).

הא דבעינן המערה בבהמה מהו:    איכא למידק והא בהמה בפרשת עריות היא דכתיבא (ויקרא יח, כג) ואף היא תיפוק לן מהיקשא דר' יונה. ויש לומר דלא הוקשו לנדה אלא בת מינה, אבל בהמה דלא בת מינה לא (רמב"ן).

והא דתנן אמרו לו מתה אשתו כו':    ואם תאמר למה ליה לתנא למיחשב כל הני ליתני תלתא ומותר בראשונה ובשלישית ואסור בשניה. יש לומר סלקא דעתך כיון דנפישי ערבוביא איכא הכא ויבא ערבוב ויבטל את השורה קא משמע לן דלא (רמב"ן).


דף נה עמוד א[עריכה]

ואימא אשת אח מן האם כאשת אח מן האב מה אשת אח מן האב לאחר מיתת בעלה שריא אף אשת אח מן האם לאחר מיתת בעלה שריא אמר קרא היא בהויתה תהא:    ואם תאמר ותיפוק ליה משום דכתיב יחדו המיוחדין בנחלה יצאת אשת אח מן האם דלאו מיוחדין בנחלה כדאיתא בריש פרק כיצד (יז, ב) ויש לומר דאי מהתם הוה אמינא אשת אח מן האב שריא ליבם ואסירא לעלמא, אבל אש אח מן האם שריא ליבם ושריא לעלמא ולא מקשינן אשת אח מן האם לאשת אח מן האב לגמרי אלא להיתרא דיבם בעלמא. וכן פרש"י ז"ל. ואכתי קשיא לי התם בפרק כיצד דממעטינן אשת אח מן האם מיחדו ת"ל משום היא בהויתה תהא. ויש לומר דאי לאו יחדו הוה אמינא דאף אשת אח מן האם במקום מצוה שריה ומצוה נמי איכא, דומיא דאשת אח מן האב דשלא במקום מצוה אסירא ובמקום מצוה שריא, והא דכתב רחמנא למיסרה לאחר מיתת בעלה שלא במקום מצוה, הלכך אצטריך יחדו ואצטריך ערות אחיך כנ"ל.

אחות דכתיב בה כרת למה לי:    אבל נדה דכתיב בה כרת (למה) [לא מבעיא] ליה דהיא בנה אב לכל העריות העראה כגמר ביאה ומשום העראה דכתיב בהאי קרא כתבה.

אם כן נשתוק קרא משפחה חרופה:    איכא למידק השתא נמי נימא נשתוק קרא בחייבי כריתות. ויש לומר דאי לא כתב רחמנא העראה בשום דוכתא הוה אמינא דהעראה לא שמה ביאה כלל, וגלי לן רחמנא בשפחה חרופה ובסוטה ואשת איש שכבת זרע למעוטי העראה. אבל השתא דרבי רחמנא בחייבי כריתות דהעראה כגמר ביאה, אם ליפטור חייבי לאוין לישתוק קרא משפחה חרופה. עוד יש לומר דעל כרחן איצטריך למיכתב בחייבי כריתות, דמחייבי לאוין לא אתו, חדא דאין עונשין מן הדין, ועוד דהוה אמינא מלקות דקיל חייב בהעראה כגמר ביאה, אבל מכרת החמור פטור עד שיגמור. ואיכא למידק היכי אמר רב אשי אם כן לישתוק קרא משפחה חרופה, והא צריך הוא לשלא כדרכה כדאיתא בכריתות בשלהי פרק ארבעה מחוסרי כפרה (יא, א) תני תנא קמיה דרב ששת עשו גומר כמערה ומתכוין כשאין מתכוין כדרכה כשלא כדרכה נעור כישן, א"ל מאי קאמרת אי בשפחה חרופה כדרכה כשלא כדרכה כדרכה בשפחה חרופה מיחייב שלא כדרכה לא מיחייב מאי טעמא דשכבת זרע כתיב. ויש לומר דההיא אליבא דרבי יהודה היא דאמר לעיל בשלהי ד' אחין (לד, ב) דמערה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא, אבל לרבנן דלא מפקא לן התם שלא כדרכה משכבת זרע אלא מאותה שלא כדרכה בשפחה חרופה נמי לדידהו חייב וסוגיין דהכא כרבנן. ואי קשיא לך רב ששת היכי פריך התם אליבא דר' יהודה. יש לומר משום דרב ששת סבירא ליה דכדרכה כשלא כדרכה לפטורא תני לה כדתני גומר כמערה לפטורא ולר' יהודה אתמר, הלכך אף הוא פריך ליה אליבא דר' יהודה[6].


דף נה עמוד ב[עריכה]

אשה לבעלה מנין:    כתבתיה בארוכה פרק קמא דקדושין (י, א ד"ה כל) בס"ד.

הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה:    כתבתיה בארוכה בקדושין בשלהי פרק האומר (סח, א ד"ה הא) בס"ד.


דף נו עמוד א[עריכה]

מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה:    פירוש בביאת שוגג ומזיד קא מפלגי דביאה גרועה היא ובעלמא לא קני עד שיתכוין, הלכך אמר שמואל דאף ביבמה לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. אבל בהעראה במתכוין לכולי עלמא קנה לכל, דאף באשה לבעלה ריבתה תורה העראה כגמר ביאה כדאיתא לעיל (נה, ב) ותדע לך דהא אמרינן לקמן ללישנא בתרא אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה, אלמא העראה שהבעל מאכיל בה אף היבם מאכיל בה אפילו לשמואל. ואף על גב דגבי אחד הגומר ואחד המערה מפרשי פלוגתייהו בגמרא לאו משום מערה נקט לה אלא משום סיפא דמתניתין דקתני קנה נקט לה דאלו ברישא דקתני אחד שוגג ואחד מזיד לא תני התם קנה עד סיפא דמתניתין. אבל רבינו אלפסי ז"ל ששנאה בתוך דיני העראה נראה שפירשה אף לזו בהעראה אינו מחוור, דבכל התורה כולה רבתה תורה העראה כגמר ביאה חוץ משפחה חרופה. ובירושלמי (פ"ו ה"א) דמשמע דמפרשי לה בהעראה, פירש הרמב"ן נר"ו (ד"ה קנה) דהעראה דשגגות קאמר, לומר שסבורין היו דלא חלק שמואל אלא בהעראה דשגגות אבל גמר ביאה דשגגות אפילו שמואל מודה בה. ומיהו גמרא דילן לא מפרשא אלא בביאת שגגות ושאינו מתכוין. עוד כתב הוא נר"ו מדפרישו בגמרא ללישנא קמא בתרומה דמודה שמואל שאוכלת בתרומה במן הנשואין, משמע דאף במן הנשואין לא קנה לכל לשמואל אלא לתרומה בלבד. וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת דבר תורה והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש דהא יצאה בגט ופוטרת צרתה, דאף על גב דאינו עושה נשואין גמורין כארוסין מיהא קני וללישנא בתרא במן הארוסין מודה רב דלא אכלה אף על גב דלא קנה לשאר כל הדברים כדאמרינן בפרק ד' אחין (כט, ב) אלא ליורשה וליטמא לה השתא דלא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בעל כרחיה וכו'. וטעמא דמלתא דלא אכלה משום שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין כדאמרינן בסמוך בנשואי חרש אבל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו.

אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה:    פירוש לאו מאכיל על ידי ביאה בלחוד קאמר שהרי אין ביאה עושה נשואין אלא אירוסין ואין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. אלא הכי קאמר כל ביאת אירוסין שהבעל מאכיל בה על ידי חופה, יבם מאכיל בה. אי נמי כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשם קדושין שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה (עיין תוס' ד"ה כל ורמב"ן) ולי נראה שאין צריך לכל זה דכיון דביאת קדושין מן הדין מאכלת, דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אף על פי שאסרוה חכמים עד שתכנס לחופה, משום סמפון או משום דעולא, מכל מקום ביאה מעולה היא הראויה להאכיל בבעל, והכי קאמר כל ביאה מעולה שקונה בבעל וראויה להאכיל בה אף ביבם מאכיל בה.

קסבר ר' נתן נשואי חרש מאכילין בתרומה ולא גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש:    פירוש דטעמא דרבנן דאמרי אינה אוכלת לאו מדינא קאמרי דהא נכנסה לחופה וליכא לא משום דעולא ולא משום סמפון דהשתא מאי איכפת ליה בסמפון, ואי משום שמא יתפקח ויטעון טענת סמפון מלתא דלא שכיחא היא ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. אלא טעמייהו משום גזרה נשואין אטו קדושין, ור' נתן לית ליה האי גזרה הלכך משכנסה אוכלת בתרומה דהא מדאורייתא אכלה.


דף נו עמוד ב[עריכה]

גמרא. הכל היו בכלל זונה:    פירש רש"י ז"ל כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון בכלל זונה לא יקחו שהרי נבעלו בעילת זנות והוציא לך אנוסת ישראל מן הכלל. ואיכא למידק אי בכלל זונה לא יקחו קאמר והא קרא בכהנים דוקא כתיב ואשת ישראל לא היתה בכלל זה מעולם ומאי כשפרט לך הכתוב דקאמר. יש לומר דהכי קאמר כל הנבעלת בעילת איסור תחת בעלה ואפילו באונס נעשית בביאה זו זונה, ואי אשת כהן היא אסורה לבעלה משום זונה והרי היא בכלל זונה לא יקחו. ואי אשת ישראל היא אף על פי שאינו עובר עליה משום זונה, מכל מקום כיון שנעשית זונה בכך אסורה עליו משום שזנתה ונטמאת. וכשפרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותר, אי לאו דכתיב היא הוה אמינא כל שבאונס לאו זונה היא ולאו טמאה היא ואפילו לכהן שריא, אבל השתא דכתיב היא אשת ישראל שריא אבל אשת כהן כדקיימא קיימא כנ"ל[7].

מתניתין. אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה:    פירוש אף על פי שהיא בת כהן וטעמא כדמפרש בגמרא משום שמשמרת לביאה פסולה. והא דלא קתני פסולות כדקתני בסיפא מן הנשואין פסולות, משום דפסולות משמע לעולם ואלו אינן פסולות לגמרי כדקתני בסיפא נתאלמנו מן האירוסין כשרות. והא דקתני חלוצה לאו דוקא דחלוצה ודאי אוכלת בתרומה דבי נשי דמדאורייתא כשרה היא, וע"כ לא קאמר תנא קמא אלא במשמרת לביאה פסולה דאורייתא אבל במשמרת לביאה פסולה דרבנן לא אמר כדאיתא בגמרא. אלא חלוצה סירכא דמתניתין היא דאורחיה דתנא למיתני הכי בכולהו תלמודא והכא כדי נקטה.

גמרא. הכי גרסינן ומה קדושי רשות פוסלין ואין מאכילין:    כלומר קדושי ישראל בבת כהן פוסלין כדתנן בפרק אלמנה לכהן גדול (סז, ב) העובר והאירוסין פוסלין ולא מאכילין.ואין מאכילין דקתני הכא בכדי נקטיה, דפשיטא שאין ישראל מאכיל בתרומה, אלא לישנא דמתניתין נקט. ובדר' אלעזר אמר ר' הושעיא גרסינן פצוע דכא כהן שקדש בת כהן והגר"ח ז"ל.


דף נז עמוד א[עריכה]

אביי אמר הואיל ומאכילה בלא ידעה:    הקשה הרב אב"ד ז"ל מאי קא משני אביי דלדידיה דאמר שכבר אכלה לא אמרינן, התם נמי לרבי אלעזר ור' שמעון לא אכלה אלא משום דמשמרת לביאה פסולה אכלה אבל לרבנן לא אכלה. ומפרק לה דהכי קאמר אביי מאי דקאמרת דלר' אלעזר ור' שמעון משמרת לביאה פסולה של פצוע דכא כהן אינה אוכלת אם אין לו להאכיל במקום אחר ליתא, דהא אשכחן להו לר' אלעזר ור' שמעון דלית להו כי האי סברא דהא מאכיל בלא ידעה אע"פ שאין לו להאכיל במקום אחר כדתנן סתמא דמתניתין דפרק הערל (ע, א) וההיא דהערל ר' אלעזר ור' שמעון הוא כדמוקי לה התם (עה, א) ר' אלעזר דהוא מארי דשמעתא דהכא.

ורבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה:    כלומר ההיא סתמא אפילו ר' מאיר היא לפי שאינה אוכלת אלא מחמת קנין ראשון של כשרות, וכסברתיה דר' יוחנן דהתם דבפרק הערל (שם) דמוקי לה לההיא מתניתין אפילו לר"מ הואיל שכבר אכלה. אבל קנין שקנה משנעשה פצוע דכא לא אשכחן דמאכיל אלא בעבדיו ושפחותיו. ואיכא דקשיא להו להאי תירוצא דאי הכי לא הוה ליה לאביי למימר הואיל. ותו רבא היכי קאמר דההיא אפילו לר"מ היא, דמידי הוא טעמא אלא לר' אלעזר אמר ר' הושעיא ור' אלעזר גופיה הוא דאמר התם במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא.[8]. ולדידי נמי קשיא לי מדאמרינן אביי לא אמר כרבא קנין דאישות מקנין דאישות ילפינן, דאלמא אביי נמי משום הואיל ויש לו להאכיל קא משני כרבא. ויש מפרשים דבין לאביי בין לרבא לר' מאיר שכבר אכלה לא אמרינן וכסבריה דר' אלעזר דבפרק הערל (שם) וטעמא דמילתא משום דר' מאיר אפילו בכהן כשר שיש לו להאכיל מכאן ולהבא, באשה ראויה קאמר דלא אכלה, כיון דהא מיהא משמרת לביאה פסולה, וכל שכן דלדידיה בפצוע דכא שאין לו להאכיל מכאן ואילך בשום אשה, שאינו מאכיל משום הואיל דכבר אכלה. אלא אליבא דר' אלעזר ור' שמעון הוא דפליגי, אביי אמר לדידהו הואיל שכבר אכלה כהואיל ויש לו להאכיל דמי ואכלה. ורבא אמר אף על גב דהתם אכלה הכא לא אכלה, דשאני התם שכבר אכלה היא עצמה, אבל הכא כיון דפצוע דכא אין ראוי להאכיל בשום אשה, מעתה הא נמי לא תיכול. והאי שכבר אכלה דהכא לא דמי לגמרי לההוא שכבר אכלה דאמר ר' יוחנן התם בפרק הערל דההוא קאמר ר' יוחנן דמשום שכבר אכלה אוכלת להבא אפילו לר' מאיר. והכא קאמר רבא לר' אלעזר ור' שמעון דוקא, אבל לר' מאיר לא. והראשון נראה לי עיקר, דאי משום הואיל דאביי יש לומר דאביי משום דרבא אמר נמי הואיל ולאו דוקא. ועוד דאביי אעיקר קושיא קא מהדר ולומר דליתא כלל דהואיל ואשכחן דמאכיל בלא ידעה, שמע מינה דליכא לאפלוגי בין מאכיל במקום אחר לשאינו מאכיל, דכל שלא בא עליה לא פסלה. ואי משום דרבא, רבא הכי קאמר אטו אנן מי אתינן אלא לפרוקי לר' אלעזר אמר ר' הושעיא מאי דאקשו עלייהו, אם כן בההיא נמי איכא לאקשויי עלייהו היכי מוקמיה לה כר' אלעזר ור' שמעון, דדלמא עד כאן לא קאמרי אינהו אלא התם דיש לו להאכיל במקום אחר, ומתניתין אי ר' אלעזר ור' שמעון מודה בה [אף ר' מאיר מודה בה] ומשום שכבר אכלה, אלא טעמא דפצוע דכא שאינו פוסל בבת כהן היינו טעמא לר' אלעזר ור' שמעון משום שיש לו להאכיל בעבדיו ושפחותיו שקנה אף לאחר שנעשה פצוע דכא. והא נמי דקאמר אביי קנין דאישות מקנין דאישות ילפינן ה"ק, אי כקושיין איכא לאקשויי פירוקא דפרקינן כשהוא מאכיל בעבדיו לאו פירוקא הוא, דמכל מקום בקנין דאישות שמשמרת לביאה פסולה לא אשכחן. אלא שמע מינה דעיקר קושיא ליתא הואיל ואשכחן בקנין דאישות לא פסול ואף על גב דמשמרת לביאתו כנ"ל.

הכי גרסינן אלא אליבא דהאי תנא דתנן ר' אלעזר אומר אשה בת גרים כו':    ומתניתין היא בפרק קמא דבכורים (משנה ה) תמיהא לי אמאי שבקה לההיא מתניתין דאיירי בה עד השתא דאיפליגו בה ר' יהודה ור' יוסי, דבההיא מתניתין איפליג ר' אליעזר בן יעקב, וכיון דאיירי בה ההיא הוה שפיר טפי לאתויי. ועוד כיון דבסדר נשים קיימינן טפי הוה שפיר לאתויי ההיא מתניתין דהיא בסדר נשים בפרק עשרה יוחסין (עז, א) מלהדורי בתר אידך מתניתין בסדר זרעים וצריך עיון.


דף נז עמוד ב[עריכה]

רב אמר יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין חופה לפסולות:    פרש"י ז"ל כהן גדול שהכניס אלמנה בת כהן לחופה ולא בא עליה ומעיקרא נמי לא קדשה אפילו הכי פסלה מתרומה דבי נשא דחופה ככניסת בעילה דמיא. ובודאי משמע דבין לרב בין לשמואל חופה לא קניא ולית להו קל וחומר דרב הונא דבפרק קמא דקדושין (ה, א) ואיכא דקשיא ליה (רמב"ן) לפירושו משום דכיון דלא קנה מאי טעמא דרב דאמר יש חופה ואמאי פסולה, דהא אפילו לכשרות אין חופה בכיוצא בזו. ועוד דהא מייתינן לקמן (נח, א) יש חופה לפסולות מחופה דבתר קדושין, אלמא שמעתין בחופה דבתר קדושין היא. אי נמי בחופה גרידתא וכמאן דאמר חופה קניא. ולפיכך פירשו בתוס' (ד"ה רב לדעת רש"י) דכלהו כרב הונא סבירא ליה דחופה קניא מקל וחומר אלא דבחופה של פסולות פליגי, רב אמר קדושין קרינא ואפילו לר' אלעזר ור' שמעון דמכשרי באירוסין, בחופה דקרובה לביאה מודו. ושמואל סבר דחופה דכשרות שראויה לביאה קונה, אבל חופה דפסולות שאינה ראויה לביאה אינה קונה, ואי חופה גרידא בלא קדושין הוא לא מפסלא מתרומה דבי נשא ואפילו לר' מאיר דפסיל באירוסין, ואי חופה דבתר קדושין היא לר' מאיר פסולה ולא מחמת החופה אלא מחמת הקדושין, ולר' אליעזר ור' שמעון דמכשרי באירוסין הא נמי אכלה. ורמי בר חמא פליג אדרב ואדשמואל ואוקמה בפלוגתא דר' מאיר ור' אלעזר ובחופה גרידתא בלא קדושין, ואף רמי בר חמא סבר דחופה קניא כרב הונא, אלא דלפוסלה מן התרומה במחלוקת שנויה, דלר' מאיר אינה אוכלת ולר' אלעזר ור' שמעון אוכלת.

אמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו':    פירש רש"י ז"ל דאין ביאתה פוסלתה וכיון דאין ביאה פוסלתה כל שכן שאין חופה פוסלתה. ואיכא דקשיא להו (רמב"ן) לפירושו דמדאמר שמואל הואיל ואין לה ביאה שמע מינה מלתא פשיטא היא דאין לה ביאה ותנן נמי פחות מכאן כנותן אצבע בעין דמי, ופירשו אף אנן נמי תנינא דאין לה חופה, והסיוע מדקתני נשאת לכהן אוכלת בתרומה אלמא בת שלש שנים אין אבל פחות מכאן אין לה חופה ואינה אוכלת בתרומה. ופירוש זה אינו מחוור בעיני, דהא ודאי קנין כספו היא ודבר תורה אוכלת אף על פי שאין לה ביאה, ולא אמרו עד שתכנס לחופה משום קנין דחופה אלא משום מזיגת הכוס, כלומר שתהא שרויה בבית הבעל ולא תשקה לאחיה משום דעולא או משום סמפון, וכיון שנכנסה לחופה תו ליכא משום דעולא ולא משום סמפון. ועוד דתקשי להו הא דמסיק רבא ואמר בת שלש שנים ויום אחד הוא דמיפסלא בביאה ומיפסלא בחופה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא מיפסלא בביאה ולא מיפסלא בחופה, דאלמא סייעתיה דרבא מהכא ולא מנשאת לכהן אוכלת בתרומה. ומסתברא כפירושו של רש"י ז"ל והואיל דאמר שמואל הואיל ואין ביאתה ביאה לקנות ולידון בת קאמר הואיל ואין ביאתה ביאה אף אין חופתה חופה ליפסול. ורבא אייתי סיעתיה דאין ביאתה ביאה ליפסול, וכיון דאינה נפסלת בביאה כל שכן דאינה נפסלת בחופה, ולאו למימרא שיהא רבא צריך להביא ראיה ממתניתין דיוצא דופן (נדה מד, ב) שאין ביאתה ביאה לקנות ולדון אלא שאינה נפסלת בה, דאי לא הוה אמינא דמיקנא הוא דלא מיקנא בה אבל נפסלת היא על ידה. ותדע לך מדאצטריך במתניתין למיחשב כרוכלא כל הני, דאלמא לא שמעינן חדא מגו חברתה, דאיכא למימר אף על גב דלגבי הא לא שמה ביאה לגבי הא שמה ביאה, וממתניתין דפחות מכן כנותן אצבע בעין לא שמעינן אלא שבתוליה חוזרין ואין לה קנס, אבל אכתי לא שמעינן דלא ליפסל בה, אלא דממתניתין דקתני בא עליה אחד מן הפסולין פסלה שמעינן לה. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל כפירושו של רש"י ז"ל.


דף נח עמוד א[עריכה]

ודחינן ממאי דלמא לכולי עלמא אינה פוסלת כדשמואל דחופה פסולה אינה קונה כלל:    אי נמי דלמא לכולי עלמא קונה כרב דאפילו לר"א ור"ש דמכשרי, בחופה מודו משום דכניסת חופה ככניסה דביאה היא וקונה ופוסלת. ואמרינן אלא אי איכא למימר בפלוגתא דהני תנאי היא וכו'. דתנא קמא אמר אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, כלומר בת ישראל לכהן, ומשמע דחופה פסולה קונה ואינה פוסלת. ומיהו לא אתיא כרב דאיהו אמר קונה ופוסלת וכל שכן שאינה מאכלת ותנא קמא סבר קונה לגמרי ומאכלת וכל שכן שאינה פוסלת. אלא מר' ישמעאל דייקינן דקאמר אינה מאכלת בבת ישראל לכהן. ולא מינה ממש דייקינן, דאינה מאכלת שמעינן מינה אלא פוסלת מנא לן, אלא מדמדמי חופה לביאה שמע מינה דכל שביאתה פוסלתה חופה נמי פוסלתה. ואינו מחוור מדאקשינן אדרב מר"מ ודלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לא, דאלמא מיפשט פשיטא להו דחופה לא קניא ואם איתא דמשום חופה פסולה קאמר הכי הוה ליה למימר אבל חופה פסולה דלמא לא פסלה, אי נמי דלמא לא קניא. ועוד דממאי דרבי ישמעאל סבירא ליה קונה ופוסלת דלמא אינה פוסלת כלל סבירא ליה. ועוד דהא דרב ששת דאמר יש חופה לפסולות ומייתי לה ממתניתין דסוטה הא ודאי משמע דלפסול כרב קאמר, וכדאמרינן עלה מידי הוא טעמא אלא לרב, וההיא לא מייתי לה אלא שקונה, ופסול תרומה ליכא בההיא מתניתין, ואם איתא דאיכא מאן דאמר שקונה ואינה פוסלת ומאכלת מאי קא מסתייעי מינה רב ששת ורב, דלמא קונה ודאי ומאכלת כדתנא קמא דר' ישמעאל.

ורבינו תם ז"ל (בתוס' ד"ה רב) פירש בחופה שאחר קדושין ולענין הא דתנן במתניתין נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות, דרב אמר יש חופה לפסולות וכמי שנבעלו דמי ופסולות לעולם. ושמואל אמר אין חופה לפסולות ואין כאן נשואין ואם נתארמלו כמי שנתארמלו מן האירוסין והן כשרות. ולר"א ור"ש כל שלא נבעלו ואפילו לא נתארמלו יאכלו בתרומה דבי נשי. ורמי בר חמא אמר דבמחלוקת שנוייה דלר' מאיר דאמר דאפילו באירוסין גרידי לא אכלה הא דמקרבה לביאה פסולה יותר נפסלה לגמרי ואפילו נתארמלה לא תאכל. ולר"א ור' שמעון דאמר באירוסין אכלה הא נמי אכלה, ולא שנתארמלה אלא אפילו במשמרת לביאתו וכדתנא קמא דר' ישמעאל אוכלת משלו ואוכלות בתרומה משום דאין חופה לפסולות. ואם תאמר מדקאמר אוכלות משלו משמע ודאי דבבת ישראל לכהן קא מיירי ולומר דאוכלות מחמתו בביתו של כהן, והאיך אפשר לומר כן שמאכלת דכיון דאין חופה לפסולות ארוסה היא ואינה אוכלת. יש לומר כיון שנכנסה לחופה ודאי נשואה היא ואוכלת. דליכא למגזר תו לא משום דעולא ולא משום סמפון. ומיהו אין לה חופה דמיפסלא, דביאה הוא דפסלה לה והא לא נבעלה. ור' ישמעאל דאמר כל שביאתה מאכילתה חופתה מאכילתה, קא סבר יש חופה לפסולות וכניסת חופה כביאה ונפסלה.

גם זה אינו מתקבל, חדא דאם כן מאי קא פשיט רב ששת ממתניתין דסוטה, מהתם ודאי שמעינן דקונה, אלא היכי שמעינן מינה שתהא כבעולה לפוסלה. ועוד קשה לי רמי בר חמא מאי קסבר, אי קסבר דמשום חופה נחתינן לה דרגא, והלכך לר' מאיר דאמר דאפילו באירוסין גרידי לא אכלה כי נכנסה לחופה דמיקרבא טפי לביאה פסולה נחתינן לה דרגא ואפילו נתארמלה לא אכלה, אם כן לר"א ור"ש נמי נימא הכי דכי נכנסה לחופה מיהא ונתקרבה לביאה פסולה כל שהיא משמרת לאותה ביאה מיהא לא תיכול. ואי לר"א ור' שמעון חופה לא פסיל לה כלל אף לר"מ לא תוסיף בה פסול וכל שנתאלמנה תיכול.

ועוד מאי קא דחינן דלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא. דמשמע דרמי בר חמא דמויי קא מדמי חופה לקדושין, ואיהו לא קא משוה להו אלא דכיון דקדושין פסלי לה חופה גומרת בה לפוסלה לעולם. ואם כדברי רבינו תם ז"ל הוה ליה למימר ודלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא משום דמשמרת לביאה פסולה אבל הכא דאינה משמרת ולא נבעלה לא.

ועוד דמאי שייכא דהאי פלוגתא בהאי פסקא, לקמן הוה להו לאדכורה בפיסקת נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות. ועוד דלא הוה להו למימר בכי האי לישנא, אלא הכי הוה להו למימר מן הנשואין פסולות רב אמר לא נשואין נשואין ממש אלא נכנסו לחופה אף על פי שלא נבעלו, ושמואל אמר נשואין נשואין ממש כיון דבפירושא דמתניתין בלחוד הוא דפליגי.

ומסתברא לי דרב ושמואל בכל חופה פסולה פליגי בין בחופה גרידתא בין בחופה שלאחר קדושין, וכ"ע ל"ל דר"ה דאמר חופה קונה, אלא ודאי חופה בעלמא לא קניא דקל וחומר לית לן, והכא בחופה פסולה הוא דפליגי, רב אמר חופה גרידתא פוסלת ואפילו למאן דמכשר באירוסין הכא פסיל כיון שזמנה עצמה לביאה פסולה ונכנסה לחופה לשם כך, דכניסת חופה כביאה כיון דחופה לביאה קיימא, ומדרבנן היא גזרה אטו ביאה. וכל שכן חופה שלאחר קדושין דקניא לגמרי לכל מילי, שפוסלת בבת כהן, וכל שכן שבבת ישראל אינה מאכלת אף על פי שעושה נשואין גמורין. ושמואל אמר חופה גרידתא כיון דבעלמא לא קניא הכי נמי לא פסלה, ואפילו למאן דפסיל באירוסין גרידי התם הוא משום דכיון דקני לה אף היא משמרת לביאה פסולה אבל הכא כיון דלא קני לה מאי משמרת לביאה פסולה איכא וביאה ממש ליכא הכא שתפסל בה. וחופה שלאחר קדושין אף על גב דבעלמא קניא לגמרי כביאה ועושה נשואין גמורין לכל, הכא בפסולות אינה קונה לפי שאין חופה אלא הראויה לביאה, וזו הואיל ואינה ראויה לביאה אלא בפסול אינה חופה ועד שתבעל לו ממש אינה נשואה, אלא ארוסה בעלמא. ורמי בר חמא פליג אדרב ואדשמואל בחופה גרידתא ואוקמה במחלוקת שנויה. ותדע לך דבחופה גרידתא קאמר דהא ר' מאיר ור"א ור"ש לא איפליגו אלא במן האירוסין בלחוד אבל בין הנשואין לא איפליגו כלל. וקסבר רמי בר חמא דחופה גרידתא אינה פוסלת לגמרי כנשואה ולכולי עלמא כרב, אלא פוסלת כאירוסין ודלא כשמואל הואיל ושמרה לביאה פסולה בכניסת חופה כמשמרת לביאה פסולה. ודחינן דלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא בקדושין קני לה ובכל שעה משמרת לביאתו דהא קנויה לו אבל חופה גרידתא כיון דלא קני לה אין זו משמרת לביאתו, ואף על פי ששמרה פעם אחת בשעת כניסה לחופה מכל מקום עכשיו אינה משמרת. ובשלמא לרב שעושה אותה כנשואה ניחא אבל לרמי בר חמא מאי טעמא אי כנשואה היא בין משמרת בין אינה משמרת לא תיכול כמן הנשואין וכרב, ואי לאו כנשואה היא אף כארוסה אינה דטעמא דארוסה משום שמור ביאת פסול וזו אינה משמרת. ואי נמי עד כאן לא קאמרי ר"א ור"ש אלא בקדושין דלא מיקרבא לביאה אבל חופה דמקרבא לביאה הכי נמי דלא אכלה לעולם. אלא איכא לאוקמה יש חופה ואין חופה בפלוגתא וכהני תנאי ובחופה של אחר קדושין דתניא נשאו וכו' כגון שנכנסו לחופה ולא נבעלו וקתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, אלמא אין חופה דאי יש חופה לא היו אוכלות בתרומה דכל שחופתה חופה ועושה נשואין אינה אוכלת.

ואם תאמר אם אין חופה למה אוכלות בתרומה, איכא למימר דאתיא כמשנה ראשונה, ואי נמי כמשנה אחרונה דכיון שנכנסה לרשות הבעל ליכא משום דעולא ולא משום סמפון דהא בדיק לה בחופה. ור' ישמעאל סבר יש חופה וכיון שנכנסה לחופה ונקנית לו לגמרי כנשואה היא לכל ואינה אוכלת כרב. ורב ששת דדייק לה ממתניתין דסוטה מהאי טעמא נמי הוא, דכיון דקרינן בה והביא האיש את אשתו ותחת אישך אלמא נשואה גמורה היא ואף אינה אוכלת לעולם ואף על פי שנתאלמנה דהרי זו כנתאלמנה מן הנשואין כן נראה לי. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש רב אמר יש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וכיוצא בה שנכנסו לחופה בלא קדושין ולא נבעלו או בקדושין וחופה ואף על פי שלא נבעלו ע"כ.

גרסינן בתוספתא דמכלתין (פרק י הלכה א) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנכנסה לשם נשואין ולא הספיק לבועלה עד שמת כשרה לכהונה וכשרה לאכול בתרומה בא עליה פסלה מן הכהונה ופסלה מלאכול בתרומה ע"כ. ואתיא כשמואל דאמר אין חופה לפסולות.

היכי דמי אילימא דקני לה כשהיא ארוסה:    הא שמעתא כתבתיה בארוכה בפרק קמא דקדושין (כז, ב ד"ה אלא).

הא דאמרינן דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה:    מסתברא דהכי פירושא על כרחין לאו מתרצתא, דנהי דתרצת ארוסה אכתי שומרת יבם א"א לך לתרץ, דבשלא בא עליה יבם א"א לאוקמה דאף לכשתמצא לומר דאפילו לא בא עליה קרינא בה מבלעדי אישך, דשכיבת בעל ראשון לגבי הא כשכיבת היבם משום דמחמת בעל ראשון הקנוה ליבם מן השמים אכתי א"א, דהא לא קרינא בה והביא האיש את אשתו, וכן לא קרינא בה תחת אישך. וכן א"א לאוקמה בשהכניסה לחופה דיבמה אינה מחוסרת חופה. אל על כרחך כשבא עליה יבם בבית חמיה ואם כן האי לאו יבמה היא אלא אשתו מעלייתא לכל הדברים, ואפילו תמצא לומר שבא עליה שלא במתכוין דביאה גרועה היא ואחר כך קנה לה ונסתרה. אפילו הכי אשתו מעלייתא לכל הדברים כדרב, וכי תימא כשמואל דקאמר לא קנה אלא על דברים האמורים בפרשה וכשנפלה מן הארוסין אנן לרב קאמרינן. ותמיהא לי לוקמא כרב וכלישנא בתרא דאמרינן לעיל (נו, א) דרב מודה במן הארוסין דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה וכסברא דשמואל ללשנא קמא. ויש לפרש דכיון דאסיקנא לההוא לישנא בקשיא לא בעי לאוקמה בהכי. מיהו אכתי קשיא לי כי מוקמינן לה כשמואל נמי היכי מתרצא. דאכתי כיון דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ותמצא לומר דאכתי מקרייא שומרת יבם, אם כן לא קרינא בה תחת אישך ולא והביא האיש את אשתו, ומאי אמרת כגון שקינא לה לאחר שבא עליה בבית חמיה ביאה גרועה דשלא במתכוין ונסתרה ואחר כך הכניסה לחופה הא אין חופה ליבמה. ואם בא עליה אחר כך בביתו ביאה גמורה במתכוין ונעשית אשתו לכל, היאך מים בודקים אותה והא בעינן ונקה האיש מעון. ויש לפרש דאין הכי נמי דהוה ליה לאקשויי הכי אלא דבעדיפא מינה דחי ליה דאנן לרב קאמרינן ורב האמר קנה לכל ואם כן לדידיה לאו מתרצתא היא. אלא דאכתי קשיא לי דאלו בסוטה בריש פרק ארוסה ושומרת יבם (כד, א) איכא כי האי סוגייא ודחינן ואוקמה כשמואל ותו לא אקשי עלה מידי וצריך לי עיון [הוספה מקו"א].


דף נח עמוד ב[עריכה]

הכא במאי עסקינן דעבד בה מאמר:    פירוש ואחר כך בא עליה בבית אביה וקסבר כיון שעשה בה מאמר פרחה ממנה זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין ונשואין. ואם תאמר אם כן תפשוט מינה דרבה דבעי ליה בפרק ד' אחין (כט, ב) גבי שלשה אחין נשואין שנים מהן שתי אחיות ואחד נשוי נכרית. איכא למימר דאין הכי נמי לדעתיה דרב ששת דפשיט לה מיניה. ובספר ספרדי מוגה בישיבת הגאונים ז"ל מצאתי כן בנוסחת הגמרא אי הכי תפשוט הא דבעי רבה מאמר לב"ש אירוסין עושה או נשואין עושה תיפשוט דאירוסין עושה הא לא קשיא תפשוט אי הכי היינו ארוסה וכו'.

ואוקמה הכא בשעשה בה מאמר וכבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור:    ופירש רש"י ז"ל (בד"ה שומרת יבם) ולכשקדמה שכיבת בעל לא קפיד דהא קדמה שכיבת בעל הראשון שבאה לזה מכוחו. וקשיא לי דאכתי ברייתא לא מתרצא, חדא דהיאך אפשר דנימא ריחוק כזה דיבם מביאה לב"ד והוא משביעה על מה שנסתרה לאחר שנעשית שומרת יבם והוא מזכיר בה ביאת הבעל הראשון במבלעדי אישך וכן תחת אישך. ובלשון זה אינו משמע שמתנה על נשואי אחיו, שאלו היה מתנה על נשואי אחיו היה באפשר לומר בה מבלעדי אישך וכן תחת אישך. ויש לפרד דהכא מיירי בשמתנה עמה על שמירת ייבומה ועל נשואי אחיו הראשון ותחת אישך נמי משום נשואי אחיו.

מיהו אכתי קשיא לי דהתינח מבלעדי אישך ותחת אישך דבענין זה שאמרנו, אבל אכתי לא קרינא בה והביא האיש את אשתו, דכל שלא בא עליה ואין לה חופה לאו אשתו היא. ועוד דאם כן כי מוקי לה כבית שמאי מאי הוי והא אכתי אפילו לבית שמאי אינה אלא כארוסה עד שיבא עליה וארוסה אינה שותה. וכן מקשינן אי הכי היינו ארוסה, כלומר למה לי למתני תו יבמה הא תנא ארוסה ותרתי למה לי, עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי אימא אכתי ארוסה היא וארוסה אינה שותה. ועוד דאם כן למה לי מאמר וכבית שמאי דהא בלאו הכי אם זינתה משנעשית שומרת יבם אסורה ליבם, ואליבא דר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה, ואליבא דידיה הוא דמוקמינן הא מתניתין כדאיתא בסוטה בשלהי פרק היה מביא (יח, ב) לפיכך מסתברא דהכי קאמר כשעשה בה מאמר וכבית שמאי דאמרי קנה קנין גמור ואחר כך בא עליה וקינה לה ונסתרה וכנסה לחופה ולא נבעלה דומיא דארוסה ממש. כרבה דאמר בפ"ד אחין כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבומין וחלה עליו זיקת ארוסין ונישואין ובעינן מסירה לחופה. [הוספה מקו"א].

ר"פ אמר האי תנא הוא כו':    פירש רש"י זל (בד"ה לישנא אחרינא) בשם רבו הרב ז"ל כגון שקנא לה כשהיא ארוסה ונסתרה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה ולא נבעלה, והיינו דקתני שלא שטיתי ארוסה, והאי תנא לית ליה דרשא דמבלעדי אישך. וזה רחוק דנימא שאין לו להאי תנא דרשא דמבלעדי אישך דאם כן מאי מבלעדי אישך וכן נמי תחת אישך. ומיהו תחת אישך אפשר לומר דהכי קאמר תחת זה שהוא אישך עכשיו, אבל מבלעדי אישך ודאי משמע שבא עליה אישה זה. ויותר היה נראה כפירוש ראשון שפירש רש"י ז"ל (בד"ה רב פפא) שקנא לה כשהיא ארוסה ונשאה ובעלה ואחר כך נסתרה, דהשתא איכא תחת אישך ומבלעדי אישך. ושלא שטיתי ארוסה דקאמר הכי קאמר, שלא שטיתי משקנאת בעודי ארוסה ולפי שאינה שותה אלא בשקינא לה והוא לא קנא לה אלא בעודה שהיתה ארוסה הוא מתנה כן כנ"ל אלא שרש"י ז"ל אמר שפירוש הרב רבו ז"ל עיקר [הוספה מקו"א].

לא נחלקו אלא שנתן לה גט:    פירש רבינו חננאל ז"ל שנתן לה גט וחזר הוא בעצמו ועשה בה מאמר דהשתא משמרת לביאתו וביאתו פסולה מדרבנן דגט יבמין דרבנן הוא.

ר' יוחנן אמר אוכלת אפילו לר' מאיר:    דלא פסל ר' מאיר אלא במשמרת לביאה פסולה דאורייתא.

וריש לקיש אמר אינה אוכלת אפילו לר"א ור' שמעון:    דלא מכשרי אינהו אלא ביש לו להאכיל ובכי האי גוונא לא אשכחן דמאכיל במקום אחר. כלומר דכהן שגרש את אשתו אם החזירה לא אשכחן שיאכיל וכי תימה הא אשכחן שמסבב אכילתה על ידי גט בחוזרת, התם פסיקא מיניה. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר וזה נראה לי נכון.

הא דבעא מינה רב חייא בר יוסף משמואל כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו:    פירש רש"י ז"ל דהכי קא מיבעיא ליה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה דכתיב גביה אי קיחה דנשואין היא ובגרה תחתיו פסולה ליה או קיחה דאירוסין היא ושריא. ופשיט ליה דקיחה דנשואין היא מדקתני נתאלמנו מן האירוסין כשרות. ותמיהא לי טובא חדא דאם כן למה ליה לרב חייא לאורוכי בלישניה לבסוף ולפרושי כי קא מיבעיא לי והוא אשה בבתוליה יקח קיחה דנשואין או קחיה דאירוסין, דכיון דשמואל נמי הכי שמיע ליה מעיקרא מלישניה דוהוא אשה בבתוליה יקח קא מיבעיא ליה. אלא דמדמי לה למתניתין ומשום דבגרושה נמי כתיב לא יקח לא הוה ליה לרב חייא למימר אלא התם היא גבי חללה משום דביאה הוא דמשוייה חללה הכא מאי, ועוד דמדקאמר לשוייה חללה לא קא מיבעיא לי משמע ודי דשמואל מיטעא טעי בעיא דרב חייא וקסבר דלענין חללה קא מיבעיא ליה, וקשה מזו דהא במסקנא כי פריש ליה רב חייא דוהוא אשה בבתוליה יקח קא מיבעיא ליה, פשיט דבתר אירוסין אזלינן, ותמה על עצמך מעיקרא פשיט ליה בתר נשואין והשתא פשיט ליה בתר אירוסין. ועוד דבספרים מדוקדקים בישיבה גרסי בסיפא אמר ליה הא נמי תנינא אירס את האלמנה, אלמא מעיקרא היה סבירא ליה דלאו הכי קא מיבעיא ליה. ונראה לי דשמואל מעיקרא סבירא ליה דרב חייא מיסבר סבר דבגרה תחתיו פסולה ליה דקיחה דנשואין בעינן, והכא לשוייה חללה קא מיבעיא ליה, והכי קאמר בתר אירוסין אזלינן וכיון דההיא שעתא ראויה היתה לו ולא זמנה עצמה לביאה פסולה, אף על גב דממילא בגרה ונפסלה לו לא נתחללה, ואם מת חוזרת לתרומת בית אביה, ואם בת ישראל היא כשרה לכהונה. או דלמא בתר נשואין אזלינן וכיון דבשעת נשואין פסולה היא לו ומשמרת היא לנשואי איסור משבגרה הרי נתחללה זו.


דף נט עמוד א[עריכה]

ואמר ליה שמואל תניתוה:    כלומר אפילו למאי דסבירא לך דבגרה תחתיו פסולה ולא נתחללה עד שתנשא לו ממש דקתני מן האירוסין כשרות. ואמר לי רב חייא לא כמו שאתה סבור דלשוייה חללה קא מיבעיא לי, דההיא מפשט פשיטא לי, אלא אי איפסלא ליה לכהן גדול עצמו קא מיבעיא לי, דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח קיחה דאירוסין בעינן או קיחה דנשואין בעינן. ואהדר ליה הא נמי תנינא דבתר אירוסין אזלינן ואסיקנא דבתר נשואין אזלינן כן נראה לי. ואי קשיא לך הא דאיבעיא לן בפרק קמא דמסכת קדושין (י, א) תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה לכהן גדול, ואמאי אפילו כשתמצא לומר דתחלת ביאה קונה מכל מקום בשעת נשואין בעולה היא יש לומר כשבא עליה בחופה ושם (בד"ה אי) כתבתי יותר בס"ד.

דומיא דגרושה:    פירש רש"י ז"ל דגרושה פשיטא לן דסתמא היא דלית לך למילף כדילפת באלמנה. ואינו מחוור דהא קיימא לן דבכל התורה כולה למידין למד מלמד, ואם כן ניליף אלמנה אלמנה מתמר ונילף גרושה מאלמנה, מה אלמנה מן הנשואין ולא מן האירוסין אף גרושה מן הנשואין, ובתוספות (ד"ה דומיא) פירשו דמגרושה דכתיבא גבי כהן הדיוט קא יליף, דהתם ודאי כל גרושה במשמע, דהא לא הקפידה תורה בבעולה להדיוט, והלכך אף גרושה האמורה בכהן גדול אפילו מן האירוסין שלא יהא כח הדיוט חמור מכהן גדול. אי נמי לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן.

בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין בין בכדרכה בין בשלא כדרכה:    קשיא לי האי שלא כדרכה היכי דמי, אי כשנבעלה לאיש תיפוק ליה לר"א משום זונה ואפילו לכהן הדיוט נמי אסירא. ואי בשנבעלה לבהמה אי קסבר שמה ביאה הויא נמי זונה, ואי לא שמה ביאה הא אינה אלא כמוכת עץ, ואין לך אשה שאינה מוכת עץ שלא כדרכה על ידי צרור. ואי בממאנת נשואי קטנה דרבנן הן ולא בא הכתוב למעט ביאה שעל ידי נשואין דרבנן וצריך לי עיון.

אילימא בכדרכה צריכה למימר תיפוק ליה דהויא בעולה:    קשיא לי היכי קא פשיט ליה כולי היא דבכדרכה אי אפשר משום דהויא לה בעולה דמידי הוא טעמא אלא לרב והא אמר רב אשי לקמן (ס, א) דלרב ור' יוחנן אנוסת עצמו ומפותת עצמו אם נשא נשוי ויקיים הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו. ויש לומר דרבה דהוא מאריה דהאי קושיא סבירא ליה כרב הונא דאמר (להלן בע"ב) משמיה דרב אם נשא נשוי ומוציאה בגט, ונשא נשוי דקתני לומר שאינו משלם קנס על פי עצמו אבל דבר תורה אסור לקיימה. ואינו מחוור כלל דכי קא אמרינן מוציאה בגט לאו מדאורייתא קאמר אלא מדרבנן, דאי מדאורייתא אפילו נשא אינו פטור מן הקנס דלאו נשואין הן (עיין להלן פה, ב ד"ה ולר' אליעזר) ואפילו תאמר דכיון דקדושין תופסין בה נשואין הוי למיפטר מיהא מן הקנס, אפילו הכי לא משמע התם שתהא אסורה לו דבר תורה, שאם כן אף בדידה ליפלוג ר' אליעזר בן יעקב ולימא שהולד חלל כדפליג ואמר באנוסת חברו ומפותת חברו וצריך עיון. ועוד קשיא ליה רבה דמקשה הכי אדרב מאי קשיא ליה דהא בהדיא אמרינן דלר"א ור' שמעון בבתוליה למעט בעולה ושלא כדרכה, ויש לומר דרבה בין אהא דרב בין אאוקמתון דאוקימנא פלוגתא דר' מאיר ור"א ו' שמעון בהאי דרשה דבבתוליה קא פריך כנ"ל.

מאי איריא אלמנה תיפוק ליה משום בעולה:    ואף על פי שבעולה לכהן גדול הוי עשה שאינו שוה בכל ונדחה, מכל מקום עשה דולו תהיה לאשה קיל מיניה משום דאפשר דלאו לקיומיה כדאמרינן בפרק אלו נערות (מ, א) דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעשה כלל. אי נמי דבהדיא מיעטיה קרא משום דכתיב ולא תהיה לאשה אשה הראויה לו, לאפוקי כל שאינה ראויה לו ואפילו משום עשה.


דף נט עמוד ב[עריכה]

הא מני ר' מאיר היא:    קשיא לי בין לר' מאיר בין לר' יהודה תיפוק ליה משום בעולה דהא ביאה שלא כדרכה ביאה היא. ויש לומר דביאה הויא ודאי בין לקנות בין לעונשין, אבל אין אחר דלאו בעל עושה אותה בעולה בשלא כדרכה וכרבי ומחלקתו דאמרינן בפרק קמא דקדושין (ט, ב) בעולת בעל בעל עושה אותה בעולה בשלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה בשלא כדרכה.

ורב דאמר כר"א:    קשיא לי אמאי שבקיה לר' שמעון בר זוגיה לימא דרב דאמר כר"א ור' שמעון דהא תרוייהו פסלי שלא כדרכה. ונראה לי דהאי מתרץ הוה משמע לי דטעמא דרב משום בעולה ולא משום בתולים, מדקאמר נבעלה שלא כדרכה ולא קאמר בא עליה שלא כדרכה, ואלו לר"ש אינה פסולה משום בעולה אלא משום דריבה הכתוב בבתוליה דבעינן כל בתוליה קיימין, וטעמא דר' שמעון נמי דלא משום בעולה משום דסבירא ליה כרבי ומחלקתו דאמרי אין עושה אותה בעולה בשלא כדרכה, הלכך הוה סלקא דעתיה דמתרץ דלא אפשר לאוקמי לרב כר' שמעון. אלא דאכתי קשה לי דלר"א נמי משמע דאית ליה דאין אחר עושה אותה בעולה בשלא כדרכה, מדדריש שלא כדרכה מבתוליה, דאלמא אי לאו דרבי רחמנא בבתוליה, בעולה שלא כדרכה כשרה לכהונה. ונראה לי דכי אוקמא לרב כר"א הוה מצי לאקשויי ליה הכי ומי מצית מוקמת לה דרב כר"א והא מדאצטריך ליה לר"א למעוטי שלא כדרכה מבתוליה הא משום בעולה לא. אלא דאשכח פירכא אחרינא דעדיפא מיניה דלר"א כל שנבעלה שלא לשם אישות הויא לה זונה.

אי כר"א מאי איריא משום בעולה תיפוק ליה דהויא לה זונה:    פירוש דמדקאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה משמע דאין פסולה אלא משום שהיא בעולה בלבד ולכהן גדול דוקא, דאי לא הוה ליה לפרוש נבעלה שלא כדרכה עשאה זונה ופסולה לכהונא.

אי ר"א תיפוק ליה משום זונה:    קשיא לי דהא רבה גופיה הוא דאמר לעיל (נו, ב) כל באונס לא קרינן לה זונה ואפשר לומר דהאי קושיא לאו רבה הוא דקא מקשה לה אלא תלמודא, אי נמי יש לומר דלר"א אפילו באונס הויא זונה, דהא כל שלא נבעלה לשם אישות הויא זונה קאמר כנ"ל.

ואוקמה רב יוסף כגון שנבעלה לבהמה:    והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דרב סבר לה כר"א בשלא כדרכה, וסבר לה כאידך תנאי בזונה. ואם כן הוי מצי לאוקמה כר"ש דלא שמעינן דאית ליה בפנוי הבא על הפנויה כר"א. ואי נמי הוה מצי לתרוצי כגון שנבעלה באונס וכל שבאונס לא קרי לה זונה לרב וכדאמר רבה לעיל.

אמר רב יוסף כגון שנבעלה לבהמה:    קשיא לן מאן דוחקיה לאוקמוה להא דרב בשנבעלה לבהמה ואליבא דר"א, לוקמה בשנבעלה לאיש וכר"ש דבעי בתולה אף בשלא כדרכה כר"א ולא אשכחן דאית ליה כר"א בזנות דפנוי הבא על הפנויה. והא הוה עדיף טפי משום דלא אשכחן תנא דאית ליה דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר"א. ויש לומר דאין הכי נמי אלא כל היכא דמצי לאוקמה בין לר' שמעון בין לר"א טפי עדיף ליה מלאוקמה אליבא דחד תנא לבד. ולפי מ"ש למעלה לא הוה ליה לאוקמה מעיקרא בהכי.

ואוקמה במסקנא בממאנת:    ויש לי לפרש דרב פסולה לכהונה דקאמר, משום דשויה בעולה הוא וכמו שכתבתי, ואף על גב דלאו ביאת בעל הוא דאורייתא וכאחר דמי, לית ליה כרבי ומחלוקתו דאמר דאחר לא משוי לה בעולה בשלא כדרכה, ואי נמי יש לי לפרש דרב נמי אית ליה כרבי ומחלוקתו, והכא לאו משום בעולה קא פסיל לה רב, אלא משום דבעי פסולה אפילו שלא כדרכה וכיון שכן למסקנת רב כר"א ור' שמעון וזה נראה לי יותר, חדא דמוקמינן להו לרב ור"א ור' שמעון אפילו כרבי ומחלוקתו. ועוד דאי לא תימא הכי אפילו השתא דמוקמינן לה להא דרב בממאנת וכר"א אכתי תיקשי לן כר"א, והא ר"א לאו משום בעולה פסיל לה אלא משום דכתיב בבתוליה דבעינן כל בתוליה קיימין ואפילו בשלא כדרכה וכמו שכתבתי למעלה, אבל השתא ניחא דנבעלה דקאמר רב משום דכתיב בבתוליה קאמר וכר"א ור' שמעון כנ"ל.

אלא אמר רבי זירא בממאנת:    וקשיא לי דהא אנן בדאורייתא איירינן ונשואי קטנה דרבנן נינהו אבל מדאורייתא אינן אלא כביאת פנוי הבא על הפנויה, ולר"א תהוי כזונה וכדאמרינן לקמן בפרקין גבי הא דתניא ר"א אומר כהן לא ישא את הקטנה, ואתינן לאוקמה בכהן גדול ומשום דלכי גדלה הויא לה בעולא. ודחי רבא ואמר מלבי לב היכי דמי אי קדשה אביה מעיקרא קני לה, ואי קדשה עצמה בהא ר"א ולא רבנן כלומר, בכל כי הא אפילו רבנן מודו דאסור, אלמא נשואי קטנה דרבנן לא מהני באסורי כהונה ולא מידי וניחא לי דשאני התם דכל שנבעלה בלא נשואין דאורייתא אסורה דבעולה אסר רחמנא לכהן גדול בהדיא. אבל הכא לא אסר רחמנא אלא זונה, וכל שנבעלת בעילת נשואין אפילו בדרבנן לאו בעילת זנות היא, ואפילו לר"א משרא שריא כנ"ל.

תניא נמי הכי נבעלה למי שאינו איש אף על פי וכו':    נראה לי אפילו בכדרכה קאמר דאינה אלא כמוכת עץ כאידך תנא דפרק קמא דנדה (ח, ב) דקתני שלש בתולות הן בתולת אדם בתולת קרקע בתולת שקמה, ואמרינן עלה בתולת אדם למאי הלכתא לכהן גדול.

ובא מעשה לפי רבי והכשירה לכהונה:    קשיא לי דהכא משמע דוקא משום דרבעה כלב, ולרבי מאי שנא כלב אפילו אדם נמי דהא איהו הוא דקאמר בפרק קמא דמסכך קדושין (ט, ב) בעולת בעל בעל עושה אותה בעולה בשלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה בשלא כדרכה וצריך לי עיון.

אתנן כלב ומחיר זונה מותרין משום שנאמר גם שניהם:    ואי קשיא לך תיפוק ליה דקים לי בדרבה מיניה. לא קשיא דהא אמר רב אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו כדאיתא בכריתות ובבא קמא פרק מרובה (ע, ב) ואי נמי איכא דמימר דכי מיעט רחמנא אתנן כלב כגון שאמר הילך טלה ותבעל כלבתך לעבדי או שפחתך לכלבי.


דף ס עמוד א[עריכה]

ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי:    קשיא לי אינהו דאמרי כמאן דהא במוכת עץ כולי עלמא לא פליגי במתניתין (לעיל נט, א) דאסירא, ויש לומר דסבירא להו כתנא דלעיל (נט, ב) דקתני נבעלה למי שאינו איש אף על פי שבסקילה כשרה לכהונה, ואפילו לכהן גדול קאמר דבתולה בתולת איש קאמר, וכתנא דברייתא דשלש בתולות הן דקתני שלש בתולות הן בתולת אדם ובתולת קרקע ובתולת שקמה ואמרינן עלה בפרק קמא דנדה (ח, ב) גבי איזה הוא בתולה בתולת אדם נפקא מינה לכהן גדול. ואכתי קשיא לי דהא מוכת עץ סתם מתניתין היא וליכא דפליג בה במתניתין, ואלו לר' יוחנן קאמר דהלכה כסתם משנה. וא"ד אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן וכדאמרינן בעלמא. ואכתי לא ניחא דבכל מקום בכי הא מקשי לה ומפרק לה. ומיהו בבוגרת לא קשיא לי דלאו סתם גמור היא להקשות מינה לר' יוחנן, דהא איכא מחלוקת ר' אלעזר ור' שמעון בצדו, וכל כי האי לאו סתם גמור הוא וכענין שכתבתי למעלה בפרק החולץ (מב, ב ד"ה סתם) גבי כל האנשים לא יתארסו[9].

הכי נמי סופה להיות בעולה תחתיו קשיא:    ואף על גב דרב אשי מרמי להו, כיון דרב הונא אמר ליה משמיה דרב בהדיה דאסורה לו ומוציאה בגט ולאוקמה ליה הא דרב אשי בקשיא ולא בתיובתא, לא דחינן הא דר"ה בקשיא. וקיימא לן כותיה והכין פסק הרב אלפסי ז"ל. ונראה לי שמן הטעם הזה הוא שפסק כן.

ור' אליעזר בן יעקב מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה:    ולאו למימר דפליגי רבנן עליה בעיקרא דדינא דהא אמרינן בקדושין (עז, ב) אין חללה אלא מאיסורי כהונה, וכהן הבא על אחותו, זונה משוי לה חללה לא משוי לה, ודרשינן לה התם מחללה יתירא דכתיבא גבי כהן גדול. והא דאמרינן נמי כמאן אזלא הא דתניא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן אזלא הא דנפקא ליה מאלה קאמר, דאלו לרבנן לא נפקא להו מאלה אלא מחללה יתירא כדאיתא התם בקדושין. אי נמי מדלא קאמר מנדה ובעולה.

סלקא דעתך אמינא ליליף בתולה בתולה מהתם:    פירש רש"י ז"ל מאונס ומפתה דכתיב בה נערה בתולה. ואינו מחוור חדא דאונס ומפתה מאן דכר שמיה. ותו לרבי אלעזר ור' שמעון דאמרי בתולה בתולה שלמה משמע, נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה למה לי, אי למעוטי בוגרת הא לא אצטריך. אי לקטנה הא לא מפקי לה רבנן כדאיתא התם בפרק אלו נערות (כט, א) ורבינו תם ז"ל (בתוס' ד"ה נילף( פירש לילף בתולה בתולה מהתם מכהן גדול דכתיב ביה כי אם בתולה מעמיו, וכיון דכתב ביה רחמנא בבתוליה למעוטי את הבוגרת סלקא דעתך אמינא ליליף מהתם קא משמע לן. והשתא נמי ניחא נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה אצטריך אפילו לר' אלעזר ור' שמעון, משום דאי לא כתב רחמנא התם נערה הוה אמינא נילף מכהן גדול דכתיב ביה בתולה ואפילו בוגרת במשמע מדכתיב גבה בבתוליה, קא משמע לן נערה[10].

הקרובה לרבות את הארוסה שנתגרשה:    והוא הדין (לבתולה) [לנשואה] שלא נבעלה ונתגרשה דהא ר' יוסי ור' שמעון הויה דאירוסין ממעטה כהויה דנשואין, ואפילו הכי כי נתגרשה נתרבת משום שחזרה לקרובתה, והלכך בנשואין נמי לא שנא דהא חזרה לקרובתה. והא דלא קאמרי לרבות הנשואה שנתגרשה, משם דסתם נשואה בעולה היא דלהכי קיימא. ולרבי מאיר ור' יהודה ארוסה או נשואה שלא נבעלו ונתגרשו לא אצטריך לרבויי, דהא אפילו ארוסה קרינן קרובה, כל שכן נשואה שנתגרשה דקרובה טפי. ומיהו מסתברא דנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה ומתה תחת בעלה, אפילו לר' מאיר ור' יהודה מטמא לה, דהא ארוסה לא נתרבית אלא משום הקרובה, וזו הואיל ונכנסה לרשות הבעל אינה קרובה. ועוד דמדכתיב הקרובה משמע דאיכא רחוקה אף על פי שלא נבעלה דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה. והכי משמע בירושלמי (דפרקין ה"ד) דגרסינן התם הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת, מחלפא שטתין דרבנן תמן אינון אמרינן קרובה לא ארוסה אליו ולא גרושה וכה אינון אמרין הכין א"ר הילא כל מדרש ומדרש כענינו אחותו לעולם היא בפנים עד שתצא לחוץ ארוסתו לעולם היא בחוץ עד שתכנס בפנים. אבל בנמוקי הרמב"ן נר"ו (בד"ה הא) דלר"מ ור' יהודה כשם שארוסה מטמא לה הוא הדין לנכנסה לחופה ולא נבעלה.


דף ס עמוד ב[עריכה]

אמר ר' שמעון בן יוחאי גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה:    פירש רש"י ז"ל דלא מחזקינן לה כזונה. ונראה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן מדאמרינן עלה לקמן הכי השתא בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו הכא סופה להיות זונה תחתיו, אלמא רבנן דפליגי עליה דרשב"י טעמייהו משום זונה. ותמיהא לי טובא דהא ביאה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אינה ביאה, ואם בא עליה אחד מן הפסולין לא פסלה וכדתנן בנדה פרק יוצא דופן (מד, ב) ועוד דהא ודאי בדאורייתא פליגי כדאיתא התם בהדיא, ואי משום זונה אינה אלא מדרבנן דחיישינן דלמא בא עליה גוי דסתמן זונות הן. ועוד דהא אמרינן בהדיא בפרק עשרה יוחסין (עח, א) דבפירושא דקרא פליגי, דתניא התם (גבי) [גמ'] ר' אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא גיורת אמר ר' שמעון בן יוחאי גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים וכו', ורבנן החיו לכם לעבדים ולשפחות אמר ר' יוחנן מקרא אחד דרשו (דאמר משמיה דרב) ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל, ר' אליעזר בן יעקב סבר מזרע ואפילו מקצת זרע ור' יוסי סבר משנזרעו מישראל, ר' שמעון בן יוחאי סבר משנזרעו בתוליה מישראל, אלמא בגזרת הכתוב תליא מלתא ובפרושא דקא פליגי, ולא בגזרת זונות כדרבנן. ואף על גב דדברי קבלה הן דאורייתא נינהו אלא דאתא יחזקאל וגלי, וכדאמרינן בעלמא (עיין תענית יז, ב) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא דאורייתא ואתא יחזקאל ופירש. וההיא דלקמן לטעמיה קאמר ליה, כלומר לטעמיך דאמרת הואיל ואנסיב אנסיב ומדמית לדרב ור' יוחנן, אלמא סבירא לך דטעמא לאו משום דאיפסלא לה מדאורייתא אלא מדרבנן ומשום גזרת זונה, דאי מדאורייתא אפילו כנס יוצא כממזרת ונתינה וחללה, וקא טעית נמי וסבירא לך דביאה פחות מבת שלש שנים ויום אחד אף על פי שאינה ביאה פסלה לכהונה ושויא זונה, אפילו הכי לא דמיא לדרב ור' יוחנן דהתם סופה להיות בעולה תחתיו אבל הכא אין סופה להיות זונה תחתיו. ומיהו קושטא דמלתא לאו משום זונה הוא כדאמרן כנ"ל. אחר כך מצאתי להרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ח ה"ג) שכתב כדברי רש"י ז"ל, והראב"ד ז"ל תפס עליו בהשגות וז"ל א"א אינה משום זונה אלא דכתיב בתולות מזרע בית ישראל והכי איתא בקדושין ע"כ. [במגיד משנה שם: והרשב"א הסכים לדעת הר"א ז"ל ונראין לי דברי רבינו ורש"י ז"ל עיקר. ועיין ריטב"א כאן ותוס' להלן סא, א ד"ה אין זונה].


דף סא עמוד א[עריכה]

רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא לטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא:    פירוש, דבטומאת מגע לא כתיב בה אדם אלא הנוגע בעצם או בחלל ואפילו גוי במשמע. ואם תאמר והא כתיב או בעצם אדם, הא דרשינן ליה בספרי (פרשת חקת פי' קכז) לאבר מן החי. והא כתיב לכל נפש אדם, ההוא איצטריך לאפוקי לנפש בהמה דמדכתב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה. ואי קשיא לך והלא אומות העולם נמי קרוין אדם דכתיב (התלים קכד, ב) בקום עלינו אדם. יש לומר דדרשינן ליה בפ"ק דמגילה (יא, א) אדם ולא מלך. והא דכתיב (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך, הא דרשינן ליה בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. והא דאמרינן בסנהדרין (סב, ב) ר' מאיר אומר מנין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. פירש רש"י ז"ל שם (בד"ה האדם) דר' מאיר פליג אדרשב"י. והא נמי דתנן (משנה, אהלות ח, ט) רבן שמעון בן גמליאל אומר מדורות הגוים טמאין מפני שהנשים קוברים שם את נפליהם. פירש (ר"ש) ז"ל שאף היא פליגא אדרשב"י. וכתב דהלכתא כרשב"ג משום דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. ועוד דאמרינן במסכת מועד קטן (ה, א) רמז לציון מן התורה מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וההוא גבי גוג ומגוג הוא דכתיב, אלמא אומות העולם מטמאין אף באהל דציון משום טומאת אהל הוא דעבדי ליה, כדאמרינן התם (ה, ב) דאין מציינין אלא על טומאת אהל. ואי קשיא לך הא דאמרינן במציעא בפרק המקבל (קיד, ב) רבי אבהו אשכחיה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים אמר ליה ולאו כהן ניהו מר, אמר ליה לא גמר מר סדר טהרות דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עכו"ם אין מטמאין, דאלמא הלכתא כותיה. תירץ הרב ז"ל (במס' ב"מ שם) דהתם דחויי קא מדחה ליה דלאו משום דרבי שמעון בן יוחאי הוא דקאי תמן, אלא שהיה סומך על רוב ארונותי שיש בהן פותח טפח אלא שגזרו חכמים על כולן משום מיעוט שאין בהם פותח טפח (ברכות יט, ב) והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרותם ולהתירם בפניהם. וכן מצינו (בילקו"ש משלי רמז תתקמ"ד ובמדרש משלי פ"ט) כשקברו לר"ע אמר להן צדיקים אינן מטמאין, ולא היה אלא דחוי בעלמא שהוא היה סומך לו על שר' עקיבא מעשרה הרוגי מלכות היה ומת מצוה היה ואפילו כהן גדול והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מטמא לו.

ויש חולקין (רמב"ן) על הרב ז"ל שאי אפשר שהיה אליהו הנביא זכור לטוב פורץ גדרן של חכמים שגזרו על כל ארונות ואפילו יש בהן פותח טפח. ועוד שהרי היה נותן מכשול לפני ר' אבהו לומר לו שאין קברי עכו"ם מטמאין והן מטמאין. אלא ודאי ממעשה דאליהו קיימא לן כרבי שמעון בר יוחאי וההיא דרשב"ג ליתא. ואף על גב דקיימא לן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות. ובההוא דרשב"ג גופיה מוכח בפרק המדיר (כתובות עז, א) דלא קיימא לן כותיה כדאיתא התם בשמעתתא דהיו בו מומין גדולים וכדכתב הרב אלפסי בפרק גט פשוט. (ב"ב קעד, א) ועוד דדלמא רשב"ג משום טומאת מגע קאמר לפי שאין קוברין שם את הנפלים ופעמים שהן מתגלין שאין חופרים לנפלים.

וההיא דציון דבמסכת מועד קטן נמי משום מגע ומשא, ואף על פי שאין מציינין אלא על טומאת אהל, לעתיד מציינין על הכל כדי לרבות בטהרה, הלכך קיימא לן כרשב"י. ועוד דסוגיא דתלמודא כותיה, דאמרינן במסכת כריתות (ו, ב) הסך את העכו"ם פטור שנאמר על בשר אדם לא יסך, לפי שאין אומות העולם קרוין אדם. ואפילו תמצא לומר דר' מאיר דבמסכת סנהדרין (שם) פליגא אדרבי שמעון בן יוחאי, לא דחינן דרשב"י ומעשה דאליהו משום דר"מ. ואיכא מאן דאמר (רבינו משולם בתוס' ד"ה ואין ובתוס' הרא"ש) דההיא דר' מאיר נמי לא פליגא, דאיכא למימר דכל מקום ברכה כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיוצא בו אלו היה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותן, אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם במשמע, וכדאיתא בהגדה במדבר סיני רבה (פר' כ פי' ט) מה אקב לא קבה אל בשעה שהיה מצוה אותן על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן שנאמר ואלו יעמדו לברך את העם, בקללות לא היו טובען (כ"ה במדרש שם ובכת"י מזכירן וכ"ה בתנחומא ישן) שכן הוא אומר ואלה יעמדו על הקללות בהר עיבל. ובילמדנו (תנחומא ישן תזריע אות ט) אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסוקות אלא אדם כי יהיה זהו שאמר הכתוב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע [11].


דף סא עמוד ב[עריכה]

אמר רבא מבלי לב [12] אי דקדשה עצמה בהא ר' אלעזר ולא רבנן:    כלומר בהא אפילו רבנן מודו דהויא לה בעולה. תמיהא לי מאי קשיא ליה דלמא סבירא ליה דלרבנן כשרה משום דסופה להיות ?להיות תחתיו כרב ור' יוחנן ונ"ל דמכל מקום לכולי עלמא לכתחלה לא ישא כדקתני במתניתין לא ישא את הקטנה. אי נמי יש לומר דאי משום הא, אי לר' אלעזר פסולה אפילו לרבנן נמי כן, דהא לא אשכחן להו דפליגי בהא כנ"ל.

אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד בתולה:    והאי תנא פליג אתנא דסדר עולם (פר"א) דהתם תני דרבקה בת שלש שנים ויום אחד היתה באותה שעה. ובספרי נמי תניא דלא כתנא דסדר עולם דתניא התם בפרשת וזאת הברכה (פי' שנז) ששה זוגות הן שנותיהן שוות וכו' רבקה וקהת, וקהת חי קל"ג שנה. ולפי חשבון זה על כרחנו רבקה בשעה שנשאת ליצחק בת י"ד שנה היתה, שהרי יצחק בן ארבעים שנה, וכשנולד יעקב היה בן ששים, ויעקב כשמתה אמו היה בן צ"ט שנה ותדע לך שהרי כשנתברך היה בן ס"ג שנה כדמפורש בשלהי פרק קמא דמגילה (יז, א) ומשנותיו של ישמעאל אתה למד כדאיתא התם, וי"ד שנה שנטמן בבית עבר כדמוכח התם במגילה, וד' שנה שעמד בבית לבן וב' שנים שעשה בדרך בחזרתו הרי צ"ט. ובאותו הפרק מתה רבקה כדדרשינן (תנחומא כי תצא פי' ד ורבה קהלת פר' ז פי' ב ויש להגיה הציון בתוס' ד"ה וכן) אלון בכות שבכה שתי בכיות אחת על רבקה ואחת על מינקתה. הא על כרחין לפי חשבון זה רבקה בת י"ד שנים היתה באותה שעה. ולקמן נמי דאמר ליה רבא לרב נחמן ונילוף מיצחק לית להו כתנא דסדר עולם אלא כתנא דספרכי וכדתנא דהכא. ואי קשיא לך אם כן בוגרת היתה והכתוב קראה נערה. יש לומר מדכתיב והנערה שמע מינה לא בגרה עדיין אלא ששהתה מלהביא שתי שערות עד י"ד שנה (עיין רמב"ן).

ובית הלל ילפי מברייתו של עולם ובית שמאי ילפי ממשה:    ומדמקשינן לבית הלל ולילפי ממשה ופריק משה מדעתיה הוא דעבד, מסתבר לי דשמעינן מינה דבית הלל דוקא זכר ונקבה קאמרי אבל שני זכרים לא, לפי שאין ישובו של עולם בזכרים ולא בנקבות[13] והא דאמרינן לקמן (סב, ב) גבי השלמה בני בנים הרי כבנים, ואמר אביי ברא לברא וברתא לברתא וכל שכן ברא לברתא. התם גבי השלמה בלחוד הוא דקאמרי דכיון דאיהו הוליד נקבה אף על גב דמתה כיון דאולידא בר מהני. ותדע לך דהא לכולי עלמא שתי נקבות לא. והתם קאמר רבא דאפילו ברתא לברא דלשבת יצרה כתיב. ומיהו בירושלמי (ה"ו) גרסינן אמר ר' בון לכן צריכה ואפילו זכר ונקבה דלא [בכת"י: ולא] כן מתניתין מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ומשמע דפליג ר' בון אגמרא דילן. והא דאקשיה ר' בון נראה לפום גמרין דכיון דלבית שמאי נמי ב' זכרים דוקא לית כאן קולא וחומרא כלל. ומיהו רש"י ז"ל פירש בית שמאי אומרים שני זכרים וכל שכן זכר ונקבה (גם המאירי כתב כן בשם רש"י אבל ברש"י שלפנינו נמצא להיפך. אבל לא זכר ונקבה) ואפשר דאפילו הכי כיון דשנים נמי בעי לאו קולא וחומרא איכא כנ"ל[14].


דף סד עמוד א[עריכה]

מתניתין. ואם הפילה מונה משעה שהפילה:    פירשו בירושלמי (ה"ו) דהוא הדין להיו לה בנים ומתו, דגרסינן התם הוו לה בנים ומתו מונה משעה שמתו. ומדקתני במתניתין ולא ילדה משמע דוקא כל שלא ילדה, הא ילדה ויש לה ולד חי ואפילו אחד אין כופין אותו להוציא, ואף על פי שמוציאין ממנו זו שלא ילדה כלל עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת, מכל מקום כיון שילדה זו אין מוציאין אותו ממנו. ואפשר דלא ילדה לו דקתני כדי שיעור פריה ורביה קאמר ארישא סמיך (לעיל סא, ב) דתני לא יבטל מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, עלה קתני לא ילדה לו כלומר כאותו שיעור, והראשון נראה לי עיקר[15].

הא דאמרינן ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין:    לאו למימרא שאין עושין מעשה בחוצה לארץ דאף בחוצה לארץ כיון ששהא עמה עשר שנים ולא נבנה ממנה שוב לא יבנה, ומצות פריה ורביה לאו מצוה תלויה בארץ היא, אלא משום דאברהם אבינו עקר היה ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ כדכתיב לך לך מארצך, וכשעלה לארץ מקום הראוי לו ליבנות אף על פי ששהה שם קצת ימים ולא ילדה לא נשא את הגר עד ששה שם עשר שנים, דאלמא ישיבתו עמה חוצה לארץ לא עלו לחשבון העשר, דכולן ראוין לפקידה בעינן. ולפיכך היה הוא חולה או שהיתה היא חולה או שהלך למדינת הים (כ"ה בתוספתא פ"ח) או שהיו חבושין בבית האסורין אין עולין להן דכולן ראוין לפקידה בעינן. ורש"י ז"ל כן פירש בפירושי התורה (בראשית טז, ג) מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ והראב"ד פירש דהא דאמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין הני מילי באדם הרגיל לישב בארץ ויצא חוצה לארץ וחזר לארץ דזמן ישיבתו בחו"ל אין עולה לו, והא דאברהם הכי הוה [דאחר] שנדבר עמו בארץ בין הבתרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם (פ"א) וכשחזר שנית לארץ היה בן שבעים וחמש כדכתיב ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומאותו זמן ועד שנשא הגר עשר שנים דכתיב ואברהם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. וכדבריו נראה בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם צא מהם שנים שעשה בחוצה לארץ ותני כן חלה הוא או שחלתה היא או שהלך לו למדינת הים אינן ויש מפרשים (רמב"ן) דמי ששהה עם אשתו בחוץ לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו ואין כופין אותו להוציא עד שישהא עמה בארץ עשר שנים דשמא זכות הארץ תעמוד להם[16].

יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה:    פירש רש"י זכרונו לברכה דשמא לא זכה ליבנות ממנה הוי טעמא ליתן כתובה. ולפיכך אקשינן (להלן בע"ב) ודלמא איהי היא דלא זכיא ואמאי נוטלת כתובה, ופרקינן איהי כיון דלא מיפקדא לא מיענשא. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (סה, ב) ואי סלקא דעתך אשה לא מיפקדא כתובה מאי עבידתא דאלמא אדרבה כי מפקדא אית לה כתובה, ואמאי לימא שמא היא לא זכתה ליבנות. יש לומר דההיא בדקים לן דמיניה הוא כגון שאינו יורה כחץ, ואי נמי שהיה זקן ושאינו ראוי להוליד וכדמוכח התם דהיא רוצה להתגרש, והלכך כי מפקדא אית לה כתובה אבל אי לא מיפקדא והיא רוצה להתגרש הויא לה מורדת ולית לה כתובה[17].


דף סד עמוד ב[עריכה]

מדמתמה רבא עליה דאביי היכי סמך אסהדותיה דרב יצחק דהא איהו אמר יצחק סומקא לאו דסמכא. נראה לי דרבא נמי במילה לית ליה כרשב"ג אלא כרבי ובתרי זימני הויא חזקה, דאי למימרא דלא דמי נשואין למילה לא הוה ליה לספוקי בסהדותיה דרב יצחק. והא דאמר רבא גבי אחיות והוא דאתחזק תלתא זמני אבל תרי אקראי בעלמא הוא, התם באחיות דוקא דאחיות לא מחזקות אבל בתלתא זמני דחידוש הוא, אבל אנפשיה בתרי זימנא הויא חזקה וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל דבמילה קיימא לן כרבי.

מאי בינייהו איכא בינייהו דארסה ומת אי נמי דנפל מדקלא ומת:    וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא דאמר מזל גורם.

נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג:    וטעמא דמלתא דנשואין לחומרא ומלקיות כיון דעבר ושנה בחייבי כריתות מבערין עושה רשעה מישראל. ובוסתות משום דמדרבנן נינהו אזלינן בהו להקל. ובשור המועד משום דלא מפקינן ממונא אלא בדבר ברור. ובקטלנית משום סכנה לחומרא. ומילה נמי סכנתא היא ולחומרא[18].


דף סה עמוד א[עריכה]

נשאת לשלישי[19] למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה:    ודוקא בשלא הכיר בה אבל לא הכיר בה יש לה כתובה וכדתנן בפרק אלמנה ניזונית (כתובות ק, ב) ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה.וכן כתב בעל הלכות גדולות (הלכות כתובות סח, א) וטעמא משום שרצה ליזוק בנכסיו. ובתוספתא (יבמות פ"ח ה"ה) נמי תניא מפני שהן קדושי טעות. ומיהו גר צריכה לפי שאין כאן טעות ודאי הילכך גבי ממונא לקולא וגבי גט לחומרא. ומדקתני נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה, משמע הא למי שיש לו בנים אם רצה להוציא יתן כתובה.וכן כתבו מקצת מן הראשונים ז"ל[20]. ואם תאמר ומאי שנא מאיילונית דתנן בפרק אלמנה נזונית האיילונית אין לה כתובה וסתמא קתני אפילו נשאת למי שיש לו בנים. יש לומר דכיון שזו אין טענתה ודאי, מי שיש לו בנים אינו יכול לטעון עליה טענת טעות, אבל מי שאין לו בנים אינו רוצה לעמוד בספיקתיה וליבטל, הלכך עליה הראיה.

ומדקתני לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ודאי רבי היא. ומשמע מינה דאפילו לרבי משני יש לה כתובה הואיל ובהיתר נשאת לו. והכי נמי משמע מדאיבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי, אלמא משני נטלה כתובה. ועל הא ברייתא דתני ר' הוא דאיבעיא להו. ועוד ראיה משור המועד דאפילו לרבי עד נגיחה שלישית לא משלם נזק שלם. ויש מי שאומר דלרבי משני נמי לית לה, דכיון ששהתה עשר שנים כבר איתחזקה ולית לה. ולא דמי לשור המועד דהתם עד שנגח לא אתחזיק ומכי איתחזק לא נגח מאי משלם, אבל הכא מכי שהתה עשר שנים איתחזק כי נפקא לא שקילה כתובה. ועוד דלא קרינן בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. והא דקתני בשלישי תצא שלא בכתובה לאו משום כתובה נקט לה, אלא משום תצא והא קא משמע לן דשלישי אינו צריך להמתין עשר שנים אלא מיד יוציא ולא יתן כתובה, מה שאין כן בשני, דאם רצה להוציא תוך עשר נותן לה כתובה. והא דאיבעיא להו נשאת לשלישי מהו דליתבעוה הנך קמאי, ההיא אליבא דרשב"ג היא אלא דלא בעו לדחוקי נפשייהו בפלוגתייהו דרבי ורשב"ג ובעו לה לרווחא דמלתא אליבא דרשב"ג, והוא הדין לרבי בשנשאת לשני ולא היו לה בנים דליתבעוה קמא.

ומיהו בירושלמי (ה"ו) מוכח בהדיא כפירושא קמא דגרסינן התם נשאת לראשון ולא ילדה יש לה כתובה לשני יש לה כתובה לשלישי יש לה כתובה לרביעי ולחמישי אין לה כתובה. רבי חנינא בן עגיל בשם חזקיה לשלישי עצמו אין לה כו' עד שתהיה יולדת זכרים והיו נמולים ומתים, אית תניי תני שני ימול ג' לא ימול אית תניי תני שלישי ימול רביעי לא ימול, הוון בעיין מימר מן דמר שני ימול שלישי לא ימול כמאן דמר שלישי אין לה כתובה, מאן דמר שלישי ימול רביעי לא ימול כמאן דמר רביעי אין לה כתובה. אלמא משמע דמאן דאמר לשני יש לה כתובה כרבי, ואי משום תנאי כתובה שכתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, הא נמי ראויה היא לינשא למי שיש לו בנים וכדתניא לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים. ורב אחא משבחא ז"ל (שאילתא יח) הכין כתב וכן בהלכות גדולות (שם) דמשני יש לה כתובה.

ואי קשיא לך מאי קא מבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי, והלא משעה ששהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה הוחזקה זו, ואף על פי כן יהבת לה כתובה, כי נשאת לשלישי ולא היו לה בנים מאי נתחדש בה שאתה בא להוציא ממנה כתובה שכבר נטלה משני ויש מי שתירץ (עיין רמב"ן) דמשני יש לה משום זה הטעם שפשטו בגמרא השתא היא דכחשי, והם אמרוהו גבי שלישי דחוזר ותובע ממנה ולמדוהו משני עצמו.

ונראה ליישב עוד דכיון שאין זו מוחזקת מן הודאי ואפשר דהם לא זכו לבנות ממנה מן השני נוטלת כתובתה ויוצא לפי שטענתה אלימא טפי, דאמרה ליה כשנשאתי בהתר נשאתי וראויה אני לילד, ושמא עדיין אני ראויה אלא שאתה לא זכית ליבנות ממני ואחרים ראוים ליבנות ממני. ואפילו תאמר דאנא היא דאיני ראויה, מעיקרא ראויה הייתי דעדיין לא הוחזקתי והשתא הוא דכחשי. אבל כשנשאת לשלישי ולא היו לה בנים היה סבור דאפילו שני יכול לחזור ולתבוע ממנה דריעא טענתה, דאיגלי מלתא דמחמתה הוא, דהאיך אפשר דכולן לא זכו ליבנות ממנו אלא שהיא עקרה מעיקרא. ופשיטנא דאפילו הכי כיון שכבר נטלה כתובה מראשון ומשני לא מפקינן מינה, דאמרה להו השתא הוא דכחשי. ואפשר דאם לא הספיקה לגבות מן השני עד שנשאת לשלישי ולא היו לה בנים שאינה גובה ממנו דהא הורעה טענתה, ובטענה דהשתא הוא דכחשי לא מפקינן ממונה וצ"ת.

אי איהי שתקא אנן מי שתקינן:    כלומר אם איתא דאמרינן לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך ובעל מצי מקלקל לה אנן היכי שתקינן, ולעולם כל שמוציאין אותה מבעל מחמת שלא ילדה הוה לן לאודועיה דלא יחזיר עולמית, כמו שתקנו במוציא משום שם רע ומשום נדר (שם מו, ב) ומשום איילונית (עיין גיטין מה, ב) אלא לא מצי מקלקל לה דלא דמו להנהו, דהתם שהוא סבור שמוציאה על הודאי כי אשתכח שקרא מצי לקלקולה ולמימר אלו הייתי יודע שאין הדבר כן אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, אבל הכא דאנן מפקינן לה מיניה לא מן הודאי אלא מן הספק דשמא כולם לא זכו ליבנות הימנה, אין הגט בטל לעולם דמעיקרא נמי על הספק הוא דאפקה. ובפרק השולח (גיטין מו, ב ד"ה אמרינן) כתבתי יותר מזה בס"ד[21].

הוא אומר מינה והיא אמרה מיניה:    רבינו אלפסי ז"ל (סי' צא) נראה שפירשה בראשון או בשני שבא להוציאה בלא כתובה ובבא מחמת טענת ברי ואמר שהיא מתקשת בשעת תשמיש או שפולטת את הזרע וכיוצא באלו, והיא אומרת מיניה שאינו יורה כחץ. ואמר רב אמי שהיא נאמנת לפי שהיא קים לה והוא לא קים ליה. ואפילו נאמין אותו שהיא אינה ראויה לילד אם רצה להוציא יתן כתובה, דלגבי דידיה לאו מקח טעות הוא דמאי איכפת ליה באשה ראויה לבנים והוא אינו ראוי להוליד הלכך הוו להו גבי כתובה ברי ושמא ברי עדיף. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (ד"ה מינה וכ"כ הרמב"ן) אבל הראב"ד ז"ל[22] פירשה בשלישי שאין לו בנים והוא בא להוציאה בלא כתובה, ואמר דמינה הוא דהא הוחזקה עקרה עם השנים הראשונים והיא טוענת עליו דלגבי דידיה לאו מקח טעות הוא דאינו יורה כחץ. ולשון הגמרא מיושב יותר לדברי ר' אלפסי ז"ל מדקאמר הוא אמר מינה דאלמא הוא בא לה בטענה דממנה היא וצריך הוא לאותה טענה. ואם כדברי הראב"ד לא הוה ליה למימר אלא הוא אמר לאו מינאי. ועוד קשיא לי היכי אמר רבי אמי דהיא נאמנת דאף על גב דברי ושמא הוא לא מפקינן ממונא בהכי דקיימא לן כרב נחמן (ב"מ צז, ב) דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. והא דתנן בפרק קמא דכתובות (יב, ב) הוא אומר עד שלא אירסתיך והיה מקחי מקח טעות והיא אומרת לא כי אלא משארסתני ונסתפחה שדהו ר"ג ור' אליעזר אומרים נאמנת, הא פרישנא טעמא התם בגמרא משום דאזלינן בתר חזקה גופא, אי נמי משום מגו, והכא מאי מגו איכא. ואי משום חזקה דגופא אדרבה איהו אית ליה חזקה דגופא וחזקה דממונא. אבל לדברי רבינו אלפסי ז"ל ניחא לי, דהתם אי תרוייהו אתו בטענת שמא היא מפסדא כתובה, דהא מכל מקום הרי היא בעולה לפנינו ועליה הראיה, והלכך אי לאו חזקה דגופא אי נמי מגו דאית לה לא מפקינן מיניה ממונא. אבל הכא כיון דבסתמא יהבינן לה כתובה דהא לא איתחזקא, ומשום טענתיה הוא דאתינן לאפסודי מינה כתובתה, כי אמרה היא מיניה ואיהי קים לה ואיהו לא מצי לאכחושה הלכך לא מפסדינן לה כנ"ל.

ואיכא דרמי אשמעתין דהכא משמע דכיון דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה איהי מהימנא ויהבינן לה, ובשלהי פרק בתרא דנדרים (צא, א) אמרינן איפכא גבי השמים ביני ובינך דאמרינן התם איהי כיון דידעה דאיהו בביאה הוא דידע ביורה כחץ לא ידע משקרא. וכבר תירצה ר' אלפסי בהלכות (בסוגיין סי' צא) דהתם כיון דאיהי בעיא לאגרושי חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר, וכיון דידעה דאיהו לא קים ליה ביורה כחץ משקרא. אבל הכא דאיהי לא בעיא לאגרושי ואנן הוא דמפקינן לה ובכתובה הוא דפליגו, כיון דאיהו לא קים ליה ואיהי קים לה הוה ליה ברי ושמא וברי עדיף. וכן מצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל במסכת נדרים (שם בד"ה קסבר).


דף סה עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן הוא אמר הפילה והיא אמרה לא אפלי והא נמי דאמרינן הוא אמר לא הפילה אלא תרי והיא אמרה אפלי תלתא:    איכא מאן דמפרש להו (רמב"ן) בדהוחזק קלא בהכי כדקאמרה היא כלומר דלא אפילה כלל. א"ר דאפילה תלתא ואתו ב"ד לאפוקה מיניה והיא אינה תובעת גרושין הלכך מהימנא. אבל בתובעת להתגרש אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. והכי נמי משמע מלשון רש"י ז"ל (בד"ה היא מהימנא) שכך כתב היא מהימנא וכופין אותו ולא שהיא תובעת גרושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה. ואיכא מאן דמפרש דבתובעת להתגרש נמי הוא הדין והוא הטעם שאם אתה חושש לכך אפילו כשב"ד באין לכופו לגרש יש לך לחוש, שהרי בית דין מאמינים אותו אלא שהיא מכחישתו אם כן הכל תלוי בטענתה ויש לך לחוש שמא עיניה נתנה באחר, אלא דלא חיישינן להכי מהאי טעמא דאתמר בגמרא דאם איתא לא מחזקא נפשה בעקרתא ולא מחזקה נפשה במפלת. [23].

הא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים:    פסקוה הראשונים ז"ל בחבוריהם[24] ואף על פי שנפסקה הלכה כרבי בנשואין, יש לומר דבהא לקולא אזלינן כרשב"ג מפני שנשאת בהיתר והיא יולדת, וכי היכי דאזלינן לקולא בוסתות ושור המועד וכן נמי במשפחות כדאיתא לעיל (סד, א), הכי נמי בהא אזלינן לקולא כרשב"ג. ואי נמי אפשר דרבי גופיה מודה בהא מהאי טעמא דאמרן.

סליק פרק הבא על יבמתו בס"ד



  1. ^ (ועיין עוד רש"י נד, א ד"ה ולקחה. ומהרש"ל הגיה ברש"י בין ביאה כדרכה וכו' ועיין תוס' ד"ה ולא שהסופרים טעו בהעתקת דבריו. ועיין עדל"ז)
  2. ^ (עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ט ה"א ומגיד משנה שם)
  3. ^ (עיין תוס' ורמב"ן ומ"מ שם ובישרש יעקב כאן ואור גדול סי' א, כא, ב)
  4. ^ (עיין תו"י ותוס' ד"ה יש וריטב"א)
  5. ^ (עיין קרן אורה)
  6. ^ (עיין רמב"ן)
  7. ^ (ועיין ריטב"א)
  8. ^ (עיין רמב"ן)
  9. ^ (עיין רשב"א נדה שם ד"ה תנא)
  10. ^ (עיין רמב"ן)
  11. ^ (עיין ברמב"ם הלכות טומאת מת פ"א הי"ג ובשו"ת סי' רע"ו, ועיין בפני דוד להחיד"א פרשת בשלח שהאריך בדברי הרשב"א כאן)
  12. ^ (עיין רש"י)
  13. ^ (עיין שו"ת רשב"א ח"ג סי' שלט)
  14. ^ (עיין תוס' חד מקמאי ופני משה שם)
  15. ^ (עיין ישרש יעקב)
  16. ^ (עיין רמב"ן עה"ת ? ויש"ש סי' לב)
  17. ^ (עי' תוס' להלן שם ד"ה ואי בשם בשם ריב"ם)
  18. ^ (עיין רמב"ן)
  19. ^ (וכן הוא ברמב"ן)
  20. ^ (עיין רמב"ן בשם מקצת המחברים)
  21. ^ (עיין שו"ת רשב"ש סי' צד שהביא ד"ר? כאן
  22. ^ (עיין בהשגות הלכות אישות פט"ו ה"ח ובספר הזכות ומאירי)
  23. ^ (עיין או"ז ח"א סי' תרנ"ג בשם ספר המקצועות)
  24. ^ (עיין רי"ף סי' צג)