רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/יבמות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפילו הוא שוגג והוא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא חילק בין ביאה לביאה:

גמ' אנוס דמתני' היכי דמי אילימא שאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה והאמר רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת אין לפרש האי דאנסוהו עובדי כוכבים כגון שאיימו עליו לבא עליה ואם לא יהרגוהו דאם כן מאי פריך מרבא דאמר אין אונס לערוה לפי שהקישוי נעשה מדעת ואין דוחקים אותו להקשות לוקמי כגון שאיימו עליו לבעול בקושי נמצא כל מה שהוא עושה הוא שלא לדעתו אלא כל דבר שהוא עושה מעצמו אפילו ע"י אונס מפחד מיתה חשיב לדעת הלכך צריך לפרש שאנסוהו עובדי כוכבים והדביקוהו בעל כרחו ביבמתו ואפ"ה כיון שהקישוי הוא לדעתו חשיב כאילו בא עליה מעצמו לדעתו ויש לדקדק מכאן דיבמה אינה נקנית אלא בקישוי מדלא משני כגון שהדביקוהו עובד כוכבים על יבמתו בלא קישוי ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ"ד לקמן דף נה: המשמש מת בעריות פטור ולכך אינה נקנית אלא בקישוי דילפינן קיחה קיחה מעריות אי נמי אפילו למ"ד חייב בעינן ביאת ייבום דרך הקמת שם וגרע מהעראה שלא כדרכה דאין דרך ביאה בכך: אין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת משמע הא אם יש קישוי שלא מדעת יש טענת אונס ליפטר ואין לו למסור את עצמו ואמאי והא קי"ל דעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור כדדרשינן בפרק בן סורר דף עד. וי"ל דודאי אי הוי קישוי שלא לדעת אי אפשר שידביקוהו על הערוה ולא יתקשה אפילו למ"ד המשמת מת בעריות חייב או אם נתקשה לאשתו ואנסוהו עובדי כוכבים והדביקוהו על הערוה ואי אפשר לו להנצל מן העבירה עד שימסור עצמו להריגה אינו מחוייב למסור עצמו כיון דלא עביד מעשה כדאמרי' בפרק בן סורר ומורה שם: גבי אסתר דקרקע עולם היתה והיינו טעמא משום דילפינן לה מרוצח כדאמרינן בסנהדרין שם מקיש רוצח לנערה המאורסה מה רוצח יהרג ואל יעבור וכו' ורוצח גופיה לא מיחייב למסור עצמו אלא היכא דעביד מעשה דהא מפרשינן התם טעמא דרוצח משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דידיה סומק טפי והאי טעמא לא שייך אלא היכא שהורג את חבירו בידים אבל אם אמרו לו הנח שיזרקוך על התינוק למעכו או יהרגוך מסתבר למימר מאי חזית דדמא דההוא גברא סומק טפי דלמא דמא דידך סומק טפי שאינו נחשב רוצח בכך במה שהורגין בגופו אלא קרקע עולם בעלמא הוא ואינו מצווה להציל חבירו בנפשו של עצמו דאדרבה חייך קודמים והיקישא דקרא נמי בהורג בידים כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש אבל כיון דאין קישוי אלא לדעת ויודע בעצמו שאם ידביקוהו אי אפשר לו שלא יתקשה. קישוי דעביד חשיב כעושה מעשה וחייב למסור עצמו ואע"ג דאיכא מ"ד המשמש מת בעריות חייב נמצא דאפילו לא יתקשה תיעשה העבירה מ"מ רבא דהכא סבר דפטור ספ"ב דשבועות דף יח. ואפילו למ"ד נמי חייב כיון שנתרבה הנאתו ע"י קישויו שעושה חשיב כאילו עושה כל המעשה מדעת כדאמר בפ"ב דשבועות שם שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה ולמאי דפרישית ניחא הא דפריך בסנהדרין דף עד: והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך גילוי עריות הואי לפי שידע המקשה שמועיל טעם של קרקע עולם לענין זה דלא מיחייבא למסור עצמה משום ערוה כיון דילפינן מרוצח אלא ס"ד דלא מהני לענין פרהסיא דחייב אדם למסור עצמו אפילו על מצוה קלה משום חילול השם ומשני קרקע עולם הואי ואפילו חילול השם ליכא וניחא נמי הא דקאמר בפרק קמא דכתובות דף ג: ולידרוש להו דאונס שרי משום דקרקע עולם היא. ובכל דוכתא גרסינן מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור פירוש הבועל אבל היא אינה מצווה למסור עצמה דקרקע עולם היא וכן גורס בשאלתות דרב אחאי ואפילו אי גרס תיהרג י"ל תיהרג קודם שתעשה מעשה שתביא עליה את הערוה: אלא בישן והאמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו. אלא בנתקע והאמר אביי נפל מן הגג ונתקע באשה חייב בד' דברים וביבמתו לא קנה. אלא כגון שנתכוון לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה מנה"מ דת"ר יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה לו לאשה בשלא כדרכה ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה ד"א יבמה יבא עליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון והא אפיקתיה לכדרכה כדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא במקום שמקים שם כי אתא קרא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. גופא אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו מ"ט דאמר קרא יבמה יבא עליה עד דמכוין לביאה אמר רבא נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דהא מכוין לשם ביאה בעולם:

סימן ב

אחד המערה ואחד הגומר קנה אמר עולא מנין להעראה מן התורה דכתיב ואיש כי ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה. אשכחן נדה שאר עריות מנא לן אמר רבי יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' הוקשו כל העריות לנדה ומה נדה בהעראה אף כל העריות נמי בהעראה. בעא מיניה רבינא מרבא המערה בזכור מהו בזכור משכבי אשה כתיב אלא המערה בבהמה מהו ת"ל את שארו הערה אם אינו ענין להעראה דכתיבא באחות אב ובאחות אם דכתיב ערות אחות אביך ואחות אמך לא תגלה כי את שארו הערה דאתיא בהיקישא דרבי יונה תנהו ענין להעראה דבהמה:

סימן ג

תנו רבנן ערות אחות אביך לא תגלה בין מן האב בין מן האם אתה אומר בין מן האב בין מן האם או אינו אלא מן האב ולא מן האם ודין הוא חייב כאן וחייב באחותו מה אחותו בין מן האב בין מן האם דכתיב בת אביך או בת אמך אף כאן בין מן האב בין מן האם או כלך לדרך זו חייב כאן וחייב בדודתו מה דודתו מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם ת"ל ערות אחות אמך לא תגלה בין מן האב בין מן האם וערות אחות אביך לא תגלה בין מן האב בין מן האם. ודודתו דפשיטא ליה לתנא מן האב ולא מן האם מנלן אמר רבא אתיא דודו דודו כתיב הכא ערות דודו גלה וכתיב התם או דודו או בן דודו יגאלנו מה התם מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם והתם מנלן אמר קרא ממשפחתו יגאלנו משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה. והא דתנן אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה מאמה מתה ונשא אחותה מאביה מתה ונשא אחותה מאמה מתה ונשא אחותה מאביה ונמצאו כולן קיימות מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית ואסור בשניה וברביעית ואם בא על השניה אחר מיתת הראשונה מותר בשניה וברביעית ואסור בשלישית ובחמישית אלמא אחות אשה בין מן האב בין מן האם אסורה מנלן ומסקינן דילפינן מאשת אח דדמיא לה דבר שע"י קידושין וקרובי עצמו ואשת אח גופה מנלן דתניא ערות אשת אחיך לא תגלה בין מן האב בין מן האם אתה אומר בין מן האב ובין מן האם או אינו אלא מן האב ולא מן האם ת"ל ערות אחיך היא. העראה דחייבי לאוין מנלן מדגלי לן שכבת זרע גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה וכן שלא כדרכה בחייבי לאוין נפקא לן מהכא דהא בספ"ב דכריתות דף יא: ממעטינן שלא כדרכה בשפחה חרופה משכבת זרע: דחייבי לאוין דכהונה מנלן אתיא קיחה קיחה דחייבי עשה מנלן אתיא ביאה ביאה יבמה ליבם מנלן אתיא ביאה ביאה אשה לבעל מנלן אתיא קיחה קיחה ואי קשיא לך הא דגרסינן בפ"ק דקידושין דף י. איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ומסיק רבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אלמא לא קני לה בהעראה אלא בגמר ביאה דהתם בביאת קידושין עסקינן הכא בביאה שאחר קידושין קודם שנכנסה לחופה וקני לה בהעראה ליורשה ולטמא לה ולכל מילי דאישות דהא אית ליה בגווה קנין מעיקרא דומיא דיבמה דאית ליה זיקה בגווה אבל ביאת קידושין דלית ליה בגווה קנין מעיקרא והשתא הוא דבעי מיקנא יתה לא קני אלא בגמר ביאה ולא נהירא דלא נכתב קיחה אלא בביאה דקידושין ותירץ ה"ר שמשון הזקן ז"ל דהא דאמרינן דהעראה קונה היינו בשלא עשה אלא העראה ופירש אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה וכן משמע הלשון כל הבועל דעתו על גמר ביאה. אמר רבא למה לי למיכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה שכבת זרע באשת איש שכבת זרע בסוטה בשפחה חרופה כדאמרינן באשת איש פרט למשמש באבר מת הניחא למ"ד משמש מת בעריות פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר אלא פרט למשמש מתה סד"א הואיל ולאחר מיתה נמי שארו איקרי דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו אימא שחייב עליה משום אשת איש קמ"ל דלא. ואנן דקי"ל דמשמש מת בעריות פטור כדרבא דאמר בפרק ב' דשבועות דף יח. זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור נפקא לן הא דמשמש מתה פטור מקרא אחרינא דכתיב ומתו גם שניהם ואיכא מאן דדריש מיניה בפרק ד' מיתות דף סו: פרט למעשה הורדוס כעובדא דההיא ינוקתא בפ"ק דב"ב דף ג: דאטמנה בדובשא ובא עליה לאחר מיתה. דסוטה למה לי אמר רבא פרט לשקינא לה דרך איברים דסד"א בקפידא דבעל תליא רחמנא והא קא קפיד קמ"ל דלא גרע טפי מאילו אמר לה אל תסתרי בסתם דנעשה כאילו אמר לה איני חושדך אלא דרך איברים. אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שמשים אצבעו על פיו אי אפשר שלא ידחוק הבשר כי אתא רב שמואל בר' יהודה אמר לרבי יוחנן העראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה ביאה ממש דהיינו מירוק הגיד אף בלא הוצאת זרע מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור ופליגא אדשמואל והלכה כר' יוחנן:

סימן ד

אחד המערה וא' הגומר ביאה קנה מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפטור את אשת אחיו מן הייבום אבל להאכילה בתרומה לא. מן הארוסין ד"ה לא אכלה כי פליגי מן הנישואין רב אמר אוכלת דהא אכלה מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה אבל לענין תרומה לא וכן ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה ונקט תרומה לרבותא דרב דאשכחן דזמנין שהיא כאשתו לכל דבר ואינה אוכלת בתרומה כגון מסר האב לשלוחי הבעל דאמרי' בכתובות פרק נערה דף מח: מסירתה לכל חוץ מתרומה וקי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי ובביאת שוגג דוקא פליגי אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקניא נמי בעלמא אבל בשוגג דרביא רחמנא דוקא הכא פליגי ואע"ג דקבע מחלוקת על אחד המערה ואחד הגומר לאו משום דקאי עלה אלא משום דמסיים בה קני וקאי נמי אשוגג ומזיד ובירושלמי ה"א משמע דפליגי בהעראה:

סימן ה

מתני' וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר פסלה ולא חילק בין ביאה לביאה:

גמ' אמר רב ששת אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה משום דתלתא ונטמאה כתיבי בקרא בסוטה ודרשינן חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה ונטמאה קמא דאיירי בבעל קאי אוהיא לא נתפשה לומר לך דבאונס שריא לבעל אבל ונטמאה בתרא דנפקא לן מיניה איסור תרומה דכהונה לא קאי אוהיא לא נתפשה כיון דאשכחן אשת כהן אפילו באונס אסורה מעתה אפילו באשת ישראל אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין פסול כהונה מיהו ונטמאה דאיסור בועל אע"ג שאין כתוב אוהיא לא נתפשה. יש חילוק בין אונס לרצון דלא מסתבר לאוסרה לבועל כשהיא מותרת לבעל ומה שפירשתי שאין בה אלא איסור עשה מונטמאה היינו אי לא שייך בת כהן כי תהיה לזר באשת איש ובחייבי כריתות האסורות ע"י קידושין משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא אבל אי שייך בהו כמו שכתבתי בפרק החולץ סימן ל אז ניחא דפסולה לכהונה מהאי קרא מובת כהן כי תהיה לאיש זר וכהן הבא עליה לוקה מק"ו מגרושה דגלוי מלתא בעלמא הוא כדאיתא לקמן בפ' אלמנה סימן ה. אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה: אמר רב שימי בר חייא נבעלה לבהמה כשרה לכהונה תנ"ה נבעלה למי שאינו איש אע"פ שבסקילה כשרה לכהונה כי אתא רב דימי אמר מעשה בריבה אחת בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כופרי מאחוריה והכשירה ר' לכהונה. א"ל רב אחא מפרזקיה לרב אשי מנא הא מלתא דאמור רבנן דאין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ותניא אתנן כלב ומחיר זונה מותרין משום שנאמר גם שניהם ולא ארבעה:

מתני' כהן הדיוט לא ישא את האיילונית אלא א"כ יש לו אשה ובנים ר' יהודה אומר אע"פ שיש לו אשה ובנים לא ישא את האיילונית שהיא זונה האמורה בתורה וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות כגון חייבי כריתות דלא תפשי בה קידושין או עובד כוכבים ועבד אבל חייבי לאוין דתפשי בה קידושין לא הויא זונה וגיורת דקאמר היינו אפילו נתגיירה פחותה מבת ג' דאין הלכה כר"ש בן יוחאי דאמר גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים כשרה לכהונה כדאמרינן לעיל דף ס. ההוא כהנא דנסיב גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד א"ל רב נחמן מאי האי א"ל דאמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כר"ש בן יוחאי א"ל זיל אפקה ואי לא אפיקנא לך רבי יעקב בר אידי מאונך ואע"פ שלא נבעלה קרויה זונה לפי שהמצרים שטופי זמה הם וביהם ילדי זנונים המה והלכתא כחכמים ואע"ג דמיקריא זונה מחייבי כריתות הבא על הנדה לא הויא זונה דהא אתפשי בה קידושין לעיל מ"ט:. וכהן שבא אשתו נדה לא שויא חללה דתניא את אלה לא יקח מאלה אתה עושה חלל ואין אתה עושה חלל מנדה לעיל ס.:

סימן ו

לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו אשה ובנים בש"א ב' זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם:

גמ' אמר רב נחמן בר שמואל אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים לא יעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו:

סימן ז

איתמר היו לו בנים ונתגיירו ר' יוחנן אומר קיים פריה ורביה ר"ל אומר לא קיים פריה ורביה היו לו בנים ונתגייר ר' יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה ר"ל אמר יש לו בכור לנחלה והלכה כר' יוחנן א"ר אבא הכל מודים בעבד שאין לו חייס שנאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור:

סימן ח

איתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים מצות פריה ורביה ור' יוחנן אמר לא קיים מיתיבי בני בנים הרי הם כבנים מת אחד מהם או שנמצא סריס לא קיים מצות פריה ורביה תיובתא דרב הונא תיובתא. בני בנים הרי הם כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא. דכ"ע מיהא תרי מחד לא וכן הלכה מתני' דלא כר' יהושע דתניא רבי יהושע אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנת ידך אמר רב מתנה הלכה כרבי יהושע והא מלתא דרבנן היא אבל דאורייתא כיון שיש לו זכר ונקבה קיים פריה ורביה. בכל הספרים כתוב מתני' דלא כר' יהושע ורב אלפס לא כתבו והביא על מתני' דלא יבטל אדם מפריה ורביה וכו' מימרא דרב נחמן דאסור לעמוד בלא אשה אע"פ שיש לו כמה בנים משמע דס"ל דאיתא למתניתין ודרבי יהושע ודרב נחמן וכדמפרש הש"ס נפקא מינה למכור ס"ת כלומר לעולם יש לו ליקח אשה בת בנים כר' יהושע אם ספק בידו אבל אם אין ספק בידו אז אם אין לו בנים ימכור ס"ת ויקח אשה בת בנים ואם יש לו בנים אינו מחוייב למכור ס"ת כדי שיקח אשה בת בנים אלא יקח שאינה בת בנים ואל יעמוד בלא אשה כדרב נחמן אבל לפי הספרים דגרסינן מתני' דלא כר' יהושע משמע דפליגי ולר' יהושע אפילו קיים פריה ורביה ימכור ס"ת לישא אשה בת בנים אלא דהא איכא לר"י בין שיש לו בנים ובין אין לו בנים אם נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ואם יש לו בנים אינו מחוייב לגרשה דר' יהושע לא קאמר אלא לכתחלה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים:

סימן ט

אמר ר' יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא ואמר ר' יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו' וכמה אמר רבא עונה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטריד ובספרים אמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לווסתה והאי פקידה אי אפשר להיות בתשמיש דסמוך לווסתה חייב לפרוש מדאורייתא והיאך התירו פקידה זו ופירש ר"ת ז"ל פקידה בדברים וברוב ספרים גרסי' לא נצרכה אלא לאשתו נדה: ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'. ת"ר האוהב את שכניו והמקרב קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה:

סימן י

מתני' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל גירשה מותרת לינשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים הפילה מונה משעה שהפילה:

גמ' ת"ר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות הימנה ואע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפיכך היה הוא חולה או היא חולה או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין להם מן המנין. האי דקתני יוציא נראה דכופין אותו להוציא קאמר דלשון יוציא משמע כפייה כדמוכח בס"פ המדיר דף עז. דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופריך עלה שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון אלמא דלשון יוציא משמע כפייה וכן כל הני דתנן בפרק המדיר דף ע. עא: יוציא ויתן כתובה היינו כפייה כדאשכחן לעיל בפ' החולץ דף לט. לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם חוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא כל מה שמוטל על האדם מן הדין לעשותו ואינו רוצה לעשות כופין אותו ונראה דכופין אותו בשוטי אבל במילי לא כדאמרי' בסוף המדיר שם בדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך בס"פ אע"פ דף סג. למאן דמפרש מורד על אשתו באומר איני זן ואיני מפרנס והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה כלומר מה תוספות שייך ביה והלא צריך להוציא ואי כפייה הוא במילי משכחת בה תוספת כגון שנדוהו ועמד במרדו אבל אי אמרינן כופין בשוטי פריך שפיר ומיהו קשה דפלוגתא דאמוראי היא בס"פ המדיר דף עז. דאיכא מאן דאמר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים אין כופין ולדידיה תיקשי לך ברייתא דקתני יוציא ומשמע כופין כדפרישית הלכך נראה דלא משמע כופין אלא היכא שמתנהג עם אשתו שלא כדין כגון כל הנהו דפרק המדיר אבל הכא לא. ומיהו בירושלמי משמע דאין כופין אכל הנהו דקתני בפ' המדיר יוציא דגרסי' התם פ' אלמנה נזונית ה"ז אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות והא תנינא המדיר אשתו מליהנות וכו' ומשני אם שמענו שמוציא שמענו שכופין ופי' רבינו חננאל שמעת מינה דאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא שכופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא בסתם אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו בשוטי לא. וההוא דאיני זן ואיני מפרנס כופין אותו ויוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה היינו שבשביל שמונע ממנה כל ענייני אישות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין והא דסוף פרקין דף סה: עובדא דבי כנישתא דקסרי דא"ר יוחנן יוציא ויתן כתובה ומשמע התם דכייפינן ליה י"ל דהתם לא מימרא היא אלא כשבא מעשה לפניו צוה להם שיוציא משמע שאמר להם לכפותו. ומיהו בתוספתא תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה והיינו על כרחין כופין כדתנן בפרק המדיר דף עז. ורש"י פירש בשמעתין שכופין אותו ב"ד להוציא וכן כתב רב אלפס ז"ל והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא קבעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ואפילו בשוטי ואפילו אמרה איהי דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפ'המדיר שם ותמיהני היאך נכוף כיון דאמר בירושלמי דאין כופין ושמא סמכו על זה דגרסינן בגמרא דידן בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולא גרסינן כופין אותו ומדפריך עלה שמואל עד שיכפוהו להוציא אלמא שסתם יוציא היינו בכפייה או שמא איכא למימר דהכי פריך שמואל לרב אותה כפייה שאתה אומר שעושין לו כדי שיוציא דהיינו נידוי אותה כפייה עצמה יעשו לו לזון ומה שאנו צריכין לחלק לפירוש רבינו חננאל ז"ל בין עינוי דכל מיני אישות ובין עינוי דתשמיש או מזונות גם זה דוחק דעינוי תשמיש הוא עיקר האישות וגם על מניעת מזונות ראוי שיכפוהו בשוטי דאם לא כן תמות ברעב וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא ליהוי גט מעושה:

סימן יא

ויש רוצים לומר דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחוצה לארץ דתלינן בעונש דירת חוצה לארץ כדאשכחן גבי אברהם שישיבת חוצה לארץ לא עלה לו מן המנין ולא מסתבר כלל להורות כן שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה זו דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחוצה לארץ ולאחד מני אלף שלא זכה ליבנות מאשה אחת נתלה לו בעונש דירת חוצה לארץ לפוטרו מפריה ורביה וגם כל אלו אמוראים דבבל דשקלי וטרו בהאי דינא כולן לבני א"י שקלי וטרו ולא להם ורבי אבא בר זבדא דאמר אי זכאי הוה לי מקמייתא מבבל הוה דאיעקר מפירקיה דרב הונא ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ לפי שצוה לו המקום לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך ונתעצל ולא הלך ואף אחר שבא לארץ ישראל חזר למקומו שהרי בברית בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה כי גלות מצרים שנאמר בו כי גר יהיה זרעך התחילו משנולד יצחק ומה שנאמר ויהי מקץ ארבע מאות ושלשים שנה אותם שלשים שנה היו מברית בין הבתרים עד לידת יצחק נמצא שהיה אברהם בבין הבתרים בן שבעים שנה ובאותה שנה נ"א שעה בא"י היה כי נאמר לו ולזרעך נתתי את הארץ הזאת וכתיב ואברם בן שבעים שנה וחמש שנים בצאתו מחרן אלא ודאי משבא לארץ חזר לחרן ועל זה נענש. ומזה אנו למדין שאם היה הוא חולה או היא חולה ומיהו משמשין מטותיהן וראויה להתעבר אלא שאינם בריאים כשאר בני אדם וכן חבושין בבית האסורין ושמשו בבית האסורין אנו תולין העון שגרם להם להיותם חולים או חבושין בבית האסורין מנעם גם מלהוליד כמו באברהם שמנעו העון מלהוליד דאם תמצא לומר שהחולי מנעם מלשמש או מלהוליד צריכא למימר שלא יעלו מן המנין. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות אבל השתא ששנותיהן מועטות שתי שנים ומחצה כנגד שלשה עבורין רבא אמר שלש שנים כנגד שלש פקידות דאמר מר ר"ה י"א. בראש השנה נפקדה שרה ורחל וחנה אמר רבא ליתנהו להני כללי דמכדי מאן תקין מתניתין רבי והא בימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה:

סימן יב

גירשה מותרת לינשא לשני וכו' לשני אין לשלישי לא מתני' מני רבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה דתניא מלה הראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי ר' רבן שמעון בן גמליאל אומר שלישי תמול רביעי לא תמול. ולאו דוקא באשה אחת אלא אפילו באחיות נמי דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מעשה בד' אחיות שמלה ראשונה ומת שניה ומת שלישית ומת רביעית באתה לפני רשב"ג ואמר לה אל תמולי. אמר רבא השתא דאמרת אחיות מחזקות לא ישא אדם ממשפחת נכפין וממשפחת מצורעין והוא דאיתחזק בתלתא זימני אבל תרי זימני אקראי בעלמא הוא ואסיקנא נשואין ומלקיות כרבי ווסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל נשואין כדאמרן מלקיות כדתנן מי שלקה ושנה ב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת ווסתות דתנן אין האשה קובעת לה ווסת עד שתקבענו שלשה פעמים ואינה מטהרת מן הווסת עד שיעקר ממנה שלשה פעמים שור המועד דתנן איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה פעמים ומסתברא דמילה ונישואין בתרי זמני הוי חזקה דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל וכן נישואין דקטלנית: ת"ר נישאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אבל מן השני יש לה כתובה אע"ג דסבירא ליה להאי תנא דבתרי זימני הוי חזקה מדאסר לה לשלישי היינו דוקא לענין איסורא אבל לענין ממון בעינן חזקה תלתא זימני כדאשכחן בשור המועד דליכא מאן דפליג והא דקתני נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה לאו בשהה עמה עשר שנים איירי דומיא דראשון ושני מדקאמר בתר הכי נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתיתבעיה לשלישי מי אמרינן לה שתיקותיך יפה לך מדיבוריך דמצי אמר לה אדעתא דהכי לא גירשתיך ואי בדשהה עמה עשר שנים בעל כרחו הוא זקוק לגרשה אפילו היא בת בנים כיון דלא זכה ליבנות הימנה אלא לאלתר תצא בלא כתובה אם לא הכיר בה משום דהוי מקח טעות כיון דהוחזקה בשני פעמים וכן כתב בעל הלכות אם נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה לאלתר אבל אם הכיר בה יש לה כתובה. איבעיא להו נישאת לשלישי ושהתה עמו עשר שנים ולא היו לה בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי מי מצי אמרי איגלאי מלתא דאת הוא דגורמת או דלמא מצי למימר דהשתא הוא דכחשי מסתברא אמרה להו השתא הוא דכחשי. נראה דמועיל האי טעמא לענין שלא תחזיר מה שגבתה כבר מהם אבל אם לא גבתה אינה מוציאה על ידי טענה זו מספק דלאו טענת ודאי היא דא"כ תנשא לשלישי כיון שהיתה ודאי בריאה תחת ראשון ושני לא הוחזקה עדיין אלא ודאי אינה אלא טענת ספק להחזיק מה שבידה ואם נישאת לרביעי והיה לה בנים בתר דאפקה שלישי בלא כתובה לא מפקא משלישי כלום דאמר לה השתא הוא דבריאת:

סימן יג

הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת תימה במאי מיירי אי בשהתה עמו עשר שנים למה לה למימר דאינו יורה כחץ אפילו יורה כחץ נמי יוציא ויתן כתובה שהרי לא זכה ליבנות הימנה ואי לא שהה ניחוש שמא נתנה עיניה באחר כדתנן בשילהי נדרים דף צ: בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת השמים ביני לבינך פירוש גלוי לשמים שאינו יורה כחץ וכן מוכח התם בגמרא חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה פירוש יבקשו רחמים על הדבר אלמא לא אמרינן יוציא ויתן כתובה אליבא דמשנה אחרונה וא"ת התם באינה באה מחמת טענה והכא בבאה מחמת טענה מכל מקום ניחוש שמא נתנה עיניה באחר ועוד התם נמי על כרחיך איירי בבאה מחמת טענה דאם לא כן למה אמרו במשנה ראשונה יוציא ויתן כתובה וההיא דשילהי שמעתין דכופין אותו להוציא כשהיא באה מחמת טענה ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר איכא לאוקמא בידוע שהוא עקר או כמו שמעמידים בהלכות גדולות בשהה עמה עשר שנים ויש לו בנים מאשה אחרת משום פריה ורביה לא כייפינן ליה אלא בבאה מחמת טענה ומיהו הך דהכא לא מיתרצא בכי האי גוונא דא"כ למה לה למימר דאינו יורה כחץ אפילו יורה כחץ הרי לא זכתה לבנות הימנו ומיהו שמא יש לומר דכיון דקיים פריה ורביה אין לנו לתלות בעונש שלו אלא אית לן למימר אדרבה איהי הא לא זכתה כדאמרינן לעיל ולכך צריכי טעמא דיורה כחץ ואע"פ שיש לו בנים מאשה אחרת שמא אח"כ נתקלקל ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר כיון ששהתה עמו עשר שנים. וה"ר שמואל בר חיים תירץ דמיירי כששהתה עם השלישי עשר שנים וכרבן שמעון בן גמליאל דאמר בתלתא זימני הויא חזקה דכולה מסקנא דשמעתין כרבן שמעון בן גמליאל אתיא מדקאמר הוא אמר אפילת תרי והיא אמרה תלתא והשתא ניחא הוא אמר מינה שהרי הוחזקה תלת זימני ואין לה כתובה והיא אמרה מיניה ואליבא דרבי ליכא לאוקמא ובבעל שני דמודה רבי לענין כתובה דלא מחזיקינן בתרי זימני כדפרישית לעיל. ויש מתרצין דבנדרים איירי כשהיא באה להפקיע עצמה מתחת בעלה בעל כרחו הלכך חיישינן שמא נתנה עיניה באחר אבל הכא דמיירי שהבעל רוצה לגרשה ובכתובה הוא דפליגי לא שייך הכא שמא נתנה עיניה באחר ורב אלפס מפרש לה דאמתניתין קאי דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים דתני עלה יוציא ויתן כתובה והוא אומר מינה הוא דלאו בת אולודי היא ולית לה כתובה והיא אמרה דמיניה הוא דאינו יורה כחץ תימה דילמא אינו אמת מה שהוא אומר דלאו בת אולודי היא דבדברים בעלמא שהוא אומר דלאו בת אולודי היא אם אינו יכול לברר לא תפסיד כתובתה אם לא שנאמר שטוען טענת ברי כגון שהיא מפלטת שכבת זרע אלא שאינו יכול לברר בעדים ורוצה לישבע ואין מוציאין ממנו כתובה כיון שטוען טענת ברי אלא שהיא אומרת ומה בכך שהיא אינה ראויה לילד גם הוא אינו ראוי להוליד והיא טוענת טענת ברי והוא אינו יכול להכחישה דלא קים ליה ביורה כחץ וקמ"ל רבי אמי דאיהי מהימנא ולמאי דפרישית אפילו בתוך עשר נמי והוא בא לגרשה בלא כתובה מחמת שהוא טוען טענת ברי שאינה ראויה לילד והיא אומרת מיניה איהי מהימנא דלעיניה נתנה באחר ליכא למיחש כיון דהיא אינה תובעת להתגרש. ורב אלפס ז"ל כתב והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ואפילו בשוטי מתוך לשונו משמע דכייפינן ליה בשוטי אף לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה ומסתבר הכי דמה מועיל מה שמגרשה אם לא שישא אחרת והוה ליה כמו שאר מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקיימנה:

סימן יד

וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פריה ורביה וכן משמע מהא דאמרי ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא נסיב איתתא ואוליד בני ואמר להו אי זכאי הוה לי מקמייתא וקאמר הש"ס דדחויי קא מדחי להו אלא מה שלא נשא משום דאיעקר משמע הא אי לאו הכי היה צריך לישא אשה ואי לאו הרי הוא כעובר על דברי תורה וכופין אותו. אמר איזיל אינסיב איתתא אחריתי ואיבדוק נפשאי א"ר אמי רואה אני אף בזו יוציא ויתן כתובה:

סימן טו

רבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו וקי"ל כרבא:

סימן טז

הוא אומר אפילת בגו עשר והיא אמרה לא אפילת א"ר אמי אף בזו היא נאמנת דאם איתא דהפילה נפשה בעקרתא לא מחזקא:

סימן יז

ת"ר הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים אם הפילה שלשה פעמים תצא שלא בכתובה ואם הפילה שני פעמים אליבא דרבי יוציא ויתן כתובה ולא תינשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אם לא הכיר בה כך הוא מסתבר לי לפרושי דבחזקה זו שהוחזקה להיות מפלת איתרעי גופא שלעולם לא יגמור הריונה והויא לה כמו אשה שהוחזקה אצל שני אנשים שאנו מחזיקים אותה עקרה. ורש"י ז"ל לא פירש כך וכן רב אלפס ז"ל אלא יוציא ויתן כתובה ואין לו להמתין עד עשר שנים דכיון שהוחזקה אצלו בנפלים שמא לא זכה ליבנות הימנה ומותרת לינשא לאחר דאין תולין בה אלא בעונש הבעל. ודברי אע"פ שדברי טעם הם בטלים הם כנגד דברי רבותינו ז"ל. הוא אומר הפילה תרי והיא אומרת תלתא הוה עובדא בבי מדרשא ואמרו היא נאמנת דאם איתא דלא אפילה נפשה בנפלי לא מחזקא ואע"ג דלדברי רבותינו ז"ל עדיין היא מותרת לינשא מכל מקום אין. לה קופצים אחרי שהוחזקה לנפלים:

סימן יח

מתני' האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו:

גמ' טעמייהו דרבנן מהכא ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש רב יוסף אמר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר להו פרו ורבו. ומה שנאמר לאדם פרו ורבו לברכה בעלמא כדכתיב ויברך אותם אלהים ולית הלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה. ההיא איתתא דאתיא לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מיפקדת אפריה ורביה אמרה ליה ולא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה אמר כי האי ודאי כייפינן ליה ויוציא ויתן כתובה וכן הלכתא. ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר כדפרישית דמיירי כששהה עמה עשר שנים וידענא ביה שהוא עקור ולכך כופין אותו להוציא או מיירי כשיש לו בנים מאשה אחרת והא כיון שבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא וכיון ששהתה עמו עשר שנים לא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר. פירש רבינו חננאל ז"ל הא דאמרינן הכא דכופין אותו להוציא וליתן כתובה היינו דוקא מנה ומאתים אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודקדק מהא דריש פרק אע"פ דף נד: אמרינן תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' ולא קאמר נפקא מיניה לבאה מחמת טענה ותדע דלאו לכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה דהא ממאנת וחברותיה אין להם כתובה ויש להם תוספת וכיון דהכי הוא דוקא להני מילי דחשיב התם אית לן למימר דתנאי כתובה ככתובה והא דלא קאמר נפקא מינה לששהה עמה עשר שנים שיש לה כתובה ומסתמא יש לה נמי תוספת דלא גרעה מאיילונית דשילהי פרק אלמנה ניזונית דף קא. משום דמלתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיחשביה התם דלמה היה לה להפסיד תוספת דמה פשעה היא אם חכמים כופין אותו להוציא אפילו אמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתי ורבינו תם זכרונו לברכה היה אומר לכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה וממאנת וחברותיה מר שאין להם כתובה משום דאיגלאי מלתא שלא היתה אשתו מעולם ותוספת כתובה מתנה בעלמא הוא דיהיב לה ומיהו אשכחן דבר שאין תוספת כתובה ככתובה שאם אמר פרעתיך התוספת נאמן היכא דאבדה כתובתה כדמוכח בעובדא דשבתאי בריה דרבי מרינוס בפ"ק דבבא מציעא דף יז. ובמנה ובמאתים אמרינן התם דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומיהו י"ל דהוא הדין נמי תוספת ושאני עובדא דשבתאי שהחתן עצמו לא הוסיף אלא שבתאי אביו ולא חשיב כשאר תוספת ובהאי עובדא עבדינן כדברי רבינו חננאל ז"ל ורב אלפסי ולא מגבינן אלא מנה ומאתים:

סימן יט

אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר שמעון מותר לשנות בדברי השלום שנאמר כה תאמרו ליוסף וגו' רבי נתן אומר מצוה שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמר רב אילעא משום ר' יהודה בר שמעון כשם שמצוה על האדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך:

הדרן עלך הבא על יבמתו