רבינו אשר על הש"ס/יבמות/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו שני אחין ומת אחד מהן ונולד להן אח ואחר כך ייבם השני את אשת אחיו ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשנייה משום צרתה עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת ולא מתייבמת שני אחין ומת אחד מהם וייבם השני את אשת אחיו ואחר כך נולד להן אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת השניה חולצת ולא מתייבמת. ר' שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לאיזו שירצה:

גמ' אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא כי ישבו אחים יחדיו אחים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. יחדיו המיוחדין בנחלה פרט לאחין מן האם אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא דתנן שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וצריכא דאי אשמעינן יש זיקה הוה אמינא ה"מ בחד אחא אבל בתרי אין זיקה קמ"ל הלכה כר' יהודה בן בתירא ואי אשמעינן הלכה כר' יהודה בן בתירא הוה אמינא ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה פקע ליה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה וכן הלכתא ואע"ג דרב פליג עליה ואמר שומרת יבם שמתה מותר באמה דאין זיקה והלכתא כרב באיסורי בהא קי"ל כשמואל דאמוראי בתראי שקלי וטרו לתרוצי אליבא דמ"ד יש זיקה דפריך בשמעתין ממתני' עשה בה מאמר ומת שניה חולצת ולא מתיבמת טעמא דעבד בה מאמר הא לא עבד בה שניה יבומי נמי מייבמה ואי אמרת יש זיקה הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה אמר רבא ה"ה אע"ג דלא עבד בה מאמר מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור. ואמרינן בפ' ד' אחין דף ל. אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה אפי' בתרי אחי ולרב אשי קשיא דרב נחמן אמר לך רב אשי ה"ה אע"ג דלא עבד בה נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור:

מתני' כלל אמרו ביבמה כל שאסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת איסור מצוה שניות מד"ס איסור קדושה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת לישראל לנתין ולממזר:

גמ' אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה פגע באחות זקוקתו אלא אחותה דאיסור ערוה כגון ג' אחין שנים מהן נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות והיתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה רצה חולץ רצה מייבם. וזו היא שאמרו אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת. איסור מצוה שניות מד"ס. ואמאי קרי להו איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. איסור קדושה אלמנה לכ"ג גרושה וכו' ואמאי קרי להו איסור קדושה דכתיב קדושים יהיו. האי אלמנה לכ"ג ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין: ת"ר מה הן שניות. אם אמו ואם אביו. ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו. ואשת אחי האב מן האם. ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם וכלת בנו וכלת בתו. ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור בבת חורגו. וחורגו מותר באשתו ובבתו. ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך. בירושלמי דפירקין הל' ד גרסי' אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וא"ת תורה הרי דוד נשא את רצפה בת איה שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך. שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורין מפני מראית העין ר' חנינא אומר יסבון באתרא דלא חכמין להון כך כתוב בפר"ח ז"ל. ובעל הלכות נמי כתב כן וגם אסר אשת חתנו ובשמעתין קא שרי לתרוייהו ושמא אח"כ אסרו. ומיהו בגמ' דידן בסוטה בשילהי משוח מלחמה דף מג: גבי חורגה הגדילה בין האחין משמע דלא חיישינן למראית העין משום דקלא אית להו. ומעשה היה בפרובינצ"ה באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר"ת ז"ל לסעודתיה. ושמא בחורגה הגדילה בין האחים אית ליה קלא כגמרא דידן ואין לחוש מפני מראית העין אבל באשת חמיו לית ליה קלא ואיכא למיחש למראית העין וכן מסתבר: בת חורגו דאורייתא היא דכתיב את בת בנה ואת בת בתה וגו'. אלא משום דבעי למיתני סיפא אשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך ואע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן תנא נמי בת חורגו. אי הכי אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך הא פסיקא ליה והא לא פסיקא ליה דזימנין דמתה אשתו ומותר באחותה. אמר רב ד' נשים יש להן הפסק ונקיט רב בידיה ג' אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלת בתו. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו: שלח ליה רב משרשיא מתוסני' לרב פפי ילמדנו רבינו אשת אחי אבי האב מן האב ואחות אבי האב מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו בה רבנן או דלמא כיון דאתפליג איתפליג ומסיק דאמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו ופסק ר"ח ז"ל דהלכה כאמימר וכן בשאלתות דרב אחאי וכן משמע דרב אסי סבר הכי מדהשיב לרב הלל השתא נמי דכתיבי לאיסורא לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו. רבינו יצחק הזקן פסק דלא כאמימר דסוגיא דלקמן בפרק החולץ דף מ: דלא כוותיה דקאמר מאי לאו משום חולץ דהוה ליה אשת אבי אביו לא משום מיתנא דהוה ליה אשת אחי אבי אביו ותו קאמר והא אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו אמימר מוקי לה באשת אבי אביו וקסבר גזרו שניות בחלוצה ואין הגמרא רוצה לפשוט הבעיא מתוך דברי אמימר משום דלא ס"ל כוותיה. תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה אמר ליה רב אשי לרב כהנא שניות דרבי חייא יש להן הפסק או אין להן הפסק ואם תאמר והא תניא לעיל כלת בנו ובן בנו אסורה עד סוף כל הדורות וטפי מסתבר לאסור בת בן בנו עד סוף כל הדורות שהן קרובי עצמו ולא מחמת קירוב ושמא י"ל דכלת בני בניו יש לאסור יותר שהן בני ירושה ושכיחי גביה אבל בת בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיחא גביה ויש מפרשים דבעיא דרב אשי לא קיימא לה אלא אשלישי שבבן אשתו ובבת אשתו ורביעי שבחמיו ושבחמותו אבל אזרעו לא קבעי וה"נ אמרי' בירושלמי שם אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל ואתינן למיפשטיה מהא דאמר רב ד' נשים יש להן הפסק ותו לא מידי ושמעינן מינה דהני דבי ר' חייא אין להן הפסק ודחינן לה דכי קאמר רב בההיא מתני' קאמר ואתינן למיפשטיה מדר' חייא גופיה דתני שלישי ורביעי שלישי ורביעי אין טפי לא ודחינן דלמא משלישי ואילך ומרביעי ואילך ולא איפשיטא בהדיא. ממה שכתב רב אלפס ז"ל ולא איפשיטא בהדיא משמע דאזלינן לחומרא אע"ג דדברי סופרים הוא משום דגמרא שקיל וטרי למיפשט להיתירא ודחי ליה אלמא דעת בני הישיבה לחומרא נקטי ליה ולא איפשיטא בהדיא וכן כתב בספר חפץ לאיסורא. וכן כתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' אישות כתב דכל שניות דר' חייא יש להן הפסק וממה נפשך כתב דלא כהירושלמי דאברהם אסור בכל נשי ישראל אלמא דבנו ובתו אין להן הפסק הלכך נראה דכולהו אין להן הפסק: ירושלמי שם תני בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו אשת אחי אביו אסורה לו ובתו מותרת לו ואחי אביו מותר באשתו ובבתו אשת אחי אמו אסורה לו ובתו מותרת לו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו. נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו ובת אחיו ובת אחותו המחזיר גרושתו משנשאת חולצת ולא מתייבמת צרתה מתיבמת לעולם. אין אדם פוסל את אשתו ואפי' בא על אחותה או על אמה או על בתה. כל העריות שבתורה הבא עליהן שוגג ומזיד פסלה מן הכהונה. מה בין העריות לשניות עריות אם עבר ונשאה יוצאה בלא גט והולד ממזר ושניות יוצאה בגט והולד כשר וזו וזו אין להן כתובה עריות פוטרות צרותיהן שניות חולצות ולא מתייבמות צרות שניה או חולצת או מתייבמת:

סימן ב[עריכה]

וגרים אסורים בעריות שהיו אסורות להן בהיותן נכריות כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וגם בעריות שמצד האם אע"פ שלא היו אסורין להם בנכריות משום דלא ליתי לחלופי בישראל כדאמר בפרק ארבע מיתות דף נח. אחותו מן האם יוציא והיינו משום דלא ליתי לחלופי ומן האב יקיים ולא חיישינן לאיחלופי ושמא יאמרו ליכא דלא היתה אסורה לו בנכריות דאין אב לעובדי כוכבים אבל שניות מותרות בגרים: אמר רב נחמן גרים הואיל ואתו לידן נימא בהו מלתא אחין מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות אחין מן האב מעידין לכתחלה אמימר אמר אפי' אחין מן האם מעידין לכתחלה ומאי שנא מערוה ערוה לכל מסורה עדות לב"ד מסורה וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

סימן ג[עריכה]

מתני' מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן עובדת כוכבים ומי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים:

גמ' מ"מ לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר ושמעינן דממזר פוטר מן הייבום מדכתב ובן אין לו עיין עליו ומדמפטר פטור מיזקק נמי זקיק ולא ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב למעוטי פסולין. והא דבת פוטרת כתב בעל הלכות דילפינן נמי מבן אין לו עיין עליו ועי"ל דבת נפקא לן מלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי מאחר שיש לו זרע כשר ובת הבן ובן הבת נפקא לן מהא דדרשי' גבי נחלה ב"ב דף קטו. ובן אין לו עיין עליו לרבות בן הבן ובת הבן ובן בת הבן ומדלענין נחלה בן ובן הבן ובת הבן ובן בת הבן כי הדדי נינהו לענין יבומי נמי כי הדדי נינהו דהכי נמי אמרי' דבת קודמת לאחין לנחלה ומהאי טעמא מדלענין ייבום בן ובת כי הדדי נינהו לעניו נחלה נמי כי הדדי ניניהו ושמעי' מינה דחייבי לאוין מדאורייתא בני ייבום נינהו כדקיימא לן דכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה ומ"ט אמור רבנן חייבי לאוין חולצין ולא מייבמין גזירת ביאה ראשונה אטו באה שנייה והיינו דקתני גבי פצוע דכא אם בעלו קנו ואסור לקיימה בביאה שניה משום שנא' לא יבא פצוע דכא ואחיו הוא לכל למאי הלכתא ליורשו וליטמא לו: חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים מ"ט דאמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה אשכחן שפחה עובדת כוכבים מנלן א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אמר קרא כי יסיר את בנך וגו' בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה ואע"ג דמוקי הך דרשא כר"ש דדריש טעמא דקרא ולית הלכתא כוותיה בקידושין בפרק האומר דף סח. מפיק ליה מקרא אחרינא דכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וגו' ואמר קרא כי תהיין וגו' וילדו לו היכא דקרינן ביה כי תהיין קרינן ביה וילדו לו: וחייב על מכתו ועל קללתו. קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כשעשה תשובה וה"מ לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכות את אביו ולקללו דגרסינן בסנהדרין בפרק ואלו הן הנחנקין דף פה: אמר רבה בר רב הונא וכן תני דבי רבי ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. הא דתנן ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים קאמרי רבוואתא ה"מ שפחה דאחרים דומיא דעובדת כוכבים דלית ליה קנין בגוה אבל שפחה דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואיתמר משמיה דרב נטרונאי גאון הכי הא דתנן וכל מי שאין לה לא עליו ולא ע"י אחרים קידושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ועובדת כוכבים ה"מ שפחה דאחרים דומיא דעובדת כוכבים דלית ליה קנין בגוה אבל אם בא על שפחה דידיה וילדה הימנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירות בתו היא דהא אמרי רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עליה בנו חייב עליה משום אחותו וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה מלתא ומתוך דבריו נקטינן בהא מלתא לחומרא לגבי איסורא דהיכא דאית ליה איתתא ומית ולית ליה זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה נקטינן לחומרא וחולצת האי איתתא ולא מתייבמת ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מזבני לי' ירתאי ואי בעי למינסב בת ישראל מצרכינן ליה גט שחרור ואי קדיש מקמי גט שחרור מצרכינן לה גט מיניה ואי בעי למינסב שפחה לא שבקינן ליה ורואה אני דברי רב נטרונאי מהא דאמרינן בפרק השולח דף לט: א"ר זירא א"ר אסי א"ר חנינא א"ר עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור א"ר יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת כדאמר רבא בר שילא כשרבו הניח לו תפילין ה"נ כשרבו השיא לו אשה ומי איכא מידי דלעבדיה לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא אמר רב נחמן בר יצחק הב"ע דאמר לה צאי והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שיחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור אלמא אפילו לרבנן אי לא אמר צאי והתקדשי בו נפקא לחירות משום דלא עביד איסורא הלכך הבא על שפחתו ודאי שיחררה מעיקרא ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות והרמב"ם פ"י מהל' גירושין הי"ט (פ"י מהל' גירושין ה"יט) ז"ל לא נראו לו דברי הגאונים ואין דבריו נראין:

סימן ד[עריכה]

מתני' מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו קידש נותן גט לזו וגט לזו מת ולו אח אחד חולץ לשתיהם היו לו שנים אחד חולץ וא' מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן:

גמ' שמעת מינה דקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין הב"ע כשהוכרו ולבסוף נתערבו האי קושיא והאי פירוקא אליבא דרבא הוא דסבר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין ולית הלכתא כוותיה דקי"ל כאביי קידושין דף נב. ביע"ל קג"ם והא חדא מינייהו הלכך בין הוכרו ולבסוף נתערבו ובין לא הוכרו כלל נותן גט לזו וגט לזו כפשטא דמתני' היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם ודוקא חולץ והדר מייבם אבל ייבומי ברישא לא דקא פגע באחות זקוקתו:

מתני' שנים שקידשו שתי נשים זה אינו יודע איזו קידש וזה אינו יודע איזו קידש זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין מתו לזה אח ולזה אח זה חולץ לשתיהם וזה חולץ לשתיהם לזה אח אחד ולזה שנים היחיד חולץ לשתיהן והשנים אחד חולץ ואחד מייבם ודוקא מיחלץ והדר יבומי. פי' שיחלוץ היחיד לשתיהן ואח"כ השנים א' חולץ ואחד מייבם אבל יבומי לאחד מן השנים קודם שיחלוץ היחיד לא דקא פגע ביבמה לשוק. קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. לזה שנים ולזה שנים אחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה חולץ לאחת אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה ואחיו של זה מייבם חלוצתו של זה קדמו שנים וחלצו לא ייבמו שנים אלא אחד חולץ ואחד מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן:

גמ' ומ"ש מהא דתנן ד' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות התם משום זיקה הכא כל חד וחד אימור דידיה קא מתרמי' ליה. ומזה יכול לדקדק דוקא משום דאימור דידיה קא מתרמיא ליה אבל המייבם אחות זקוקתו יוציא ואע"ג דגבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אין צריך לרבנן אפילו להמתין היינו משום שקידשה תחלה ולא בא עליה באיסור דכבר נפטרה היבמה ממנו בקידושי אחותה אבל בביאת איסור דוקא במקום ספק הוא דאמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידן אבל בודאי לא ונ"ל שיש עוד לדקדק דוקא קדמו וכנסו שלא נמלכו בב"ד אבל אם נמלכו בב"ד ואמרו להם שיחלוץ הא' וייבם האחד והלכו שניהם ויבמו מוציאין מידם ואע"ג דאימר כל חד וחד דידיה קא מתרמיא ליה כיון שעברו על דברי ב"ד מוציאין וכן משמע מתוך פרש"י: קדמו וכנסו אין מוציאין מידן תני ר' שילא ואפילו שניהם כהנים מ"ט איסור חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה לא גזרו בה רבנן כיון דכבר כנס:

סימן ה[עריכה]

מתני' מצוה בגדול לייבם ואם קדם הקטן זכה:

גמ' ת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם שאם שמו יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה:

לא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי. פי' שאם היה המת סריס חמה. אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי גזירה שוה אפיקתיה לגמרי:

סימן ו[עריכה]

מתני' הנטען מן השפחה ונשתחררה על העובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו אבל גיורת מיהא הויא ואע"ג דנתגיירה לשם קידושי איש דקי"ל אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש וכן מי שנתגייר לשם שולחן מלכים לשם עבדי שלמה כולם גרים. ולכתחלה מיהא לא יכנוס משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך. בנטען על הפנויה יש דעות חלוקות יש אומרים דלא יכניס משום לזות שפתים ויש אומרים דמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה ולו תהיה לאשה ואני אומר דנהי דחייבתיה תורה לכונסה אחר שנפגמה ה"מ בודאי אבל קול בעלמא אין להחזיק הקול ולפגום שניהם:

סימן ז[עריכה]

מתני' הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא:

גמ' אמר רב ובעדים. פי' אם הוציאה בעלה בעדי טומאה מחמת זה הנטען וכנסה זה הנטען מוציאין אותה מתחת ידו ואותיבנה עליה דרב מהא דתניא בד"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא אלמא מפקינן מנטען בלא עדי טומאה כשאין לה בנים. ומשני רב מוקי מתני' בשיש לה בנים ולהכי אין מוציאין אלא בעדים ומשום דמתני' קתני הוציאוה דמשמע דב"ד הוציאוה ובי דינא לא מפקי אלא בעדים להכי דחיק רב לאוקמא בשיש לה בנים ואב"א דרב מוקי לה למתני' אף באין לה בנים ואפ"ה לא מפקינן אלא בעדי טומאה והך ברייתא דקתני דבאין לה בנים מפקינן בלא עדי טומאה ר' היא דתניא רוכל היוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. רוק למעלה מן הכילה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. מנעלים הפוכין תחת המטה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י תצא מן הבעל. וקשה לר"ת דהא אמרי' במס' כתובות דף ט: דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה אבל בלא קינוי אפי' נסתרה בעדים שריא והכא פסיק הלכתא כר' בקלא דלא פסיק לאוסרה על בעלה. ועוד הא אמרי' לקמן בפ' האשה רבה דף צב. דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ומפר"ת תצא מן הרוכל אם גירשה הבעל ונשאה הרוכל הואיל ומכוער הדבר תצא דלדידיה הויא קלא דקמי נישואין ולקלא דקמי נישואין חיישינן אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים וכן מוכח סתמא דהש"ס דקאמר כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים ומנטען מפקינן בקול כשאין לה בנים מן הראשון וכי קאמר נמי ואיבעית אימא מתני' רבי היא לא שביק לה להך סברא דמעיקרא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים אלא ה"ק הך מתניתא דמפקא מנטען בקול ר' היא ורב ס"ל כמתני' דקתני הוציאוה דמשמע בעדים ואפי' מנטען לא מפקינן אלא בעדים אף כשאין לה בנים מן הראשון וכן משמע לקמן דקאמר ורבה בר רב נחמן הוציאה קתני כלומר מעצמו הוציאה הבעל כיון דליכא עדים אפ"ה קתני שאם כנס הנטען יוציא אלמא לא מפקינן בקלא מבעל אלא מנטען וכן פר"ח ז"ל וכן בעל הלכות דתצא מרוכל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ועוד כתב בעל הלכות דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת והא ליתא דהא אפי' לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו העדים כדרך המנאפים כדאיתא בפ' השוכר את הפועלים דף צא. ואמרינן נמי בספ"ק דמכות דף ז. ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר במנאפים עד שיראי כדרך מנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת וכיון דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה. וכן פסק ר"ח ז"ל מראיה זו ונראה דבסתירה לחודא בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתר כי הנהו עובדי דשילהי נדרים דף צא: שריא לבעלה אפי' כי ליכא טעמא כי התם למישרי דהא קי"ל דאין אוסרים על היחוד וסתירה נמי לא אשכחן בה דאיתסרא בה בלא קינוי אפי' בעדים. והא דאיצטריך התם למימר טעמא דאיתתא שריא אי איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות משום דהתם מיירי באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם דעלה קאי או בשותקת ומודה ומשום הכי איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא אבל באומרת טהורה אני שריא אפי' בלא הני טעמי דהתם ואל תתמה היאך מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לו לאדם דבר האסור לו וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נראה להם להתירן. וכה"ג אמרי' התם בשילהי נדרים דף צ. אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה. מיהו אפשר לומר דהתם איירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה ובשאלתות דרב אחאי בפרשת פנחס אי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל היוצא וכו' ור"ת חזר לפרש כפירוש השאלתות בהאי דקאמר רב ובעדים היינו דאיכא עדים בדבר מכוער משום דקשיא ליה הא דקאמר כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוי ואי בדאיכא עדי טומאה לא הוה קרי ליה קלא. ופלוגתא דרבי ורבנן דרוכל בדבר מכוער בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן ליה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול. וקשה לפי' כל מה שהקשינו תחלה דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ועוד דאין האשה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה ועוד מאי פריך מהך ברייתא בד"א בשאין לה בנים נימא דמיירי בעדי דבר מכוער. ורבינו מאיר פירש דלא קשיא מידי לפי' השאלתות ולפירוש ר"ת דהא אמרי' בפ"ק דכתובות דף ט. בשמעתא דפתח פתוח וליטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא ה"ק אין האשה נאסרת לבעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמי ה"נ נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדי טומאה דמו דכיון שראו רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכל הני דלקמן מוכחא מילתא דיש כאן טומאה. ומה שהקשה ר"ת דהוי קלא דבתר נישואין ואמרינן בהמגרש דף פח: דלא חיישינן לקלא דבתר נישואין היינו בלא עדים אבל הכא שיש עדים שראו הדבר מכוער רגלים לדבר כאילו ראוה שנבעלה ואסרי' לה על בעלה כפתח פתוח או בעד אחד אחר קינוי וסתירה ושפיר פריך מהא דתניא בד"א כשאין לה בנים מן הראשון דע"כ מיירי כשאין עדי כיעור דאי איכא עדי כיעור אפי' יש לה כמה בנים תצא כמו בעדי טומאה כדפריך. והא דקתני סיפא ואם באו עדי טומאה היינו אפי' לא ראוה שנבעלה וראו דבר מכוער עידי טומאה קרית ליה. ואיבעית אימא הני מתני' רבי היא וה"ק הך מתני' דאסורה בלא עדים שראו דבר מכוער רבי היא דאמר אפילו בלא עדים אלא הבעל לחודיה ראה רוכל יוצא תצא ואסור לקיימה ופליגי רבנן עליה ואמרי לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל ומסיק דהלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי הלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק כלומר הא דקאמר רב ובעדים שראו דבר מכוער דוקא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד ואל תתמה הא דקאמר רב ובעדים סתם דמפרשינן לה בעדי כעור דסתם עדים עדי טומאה משמע ואי בעדי כיעור קאמר רב ה"ל לפרושי וי"ל דרב קאי אמתני' דקתני הנטען על אשת איש ונטען משמע לעז בעלמא וקאמר רב על אותו לעז יש עדים שראו דבר מכוער ויצא הקול שזינתה כך השיב ר"מ פי' השאלתות ופר"ת ולי נראה מתוך לשון השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ומבועל דתניא רוכל יוצא כו' שלא כיוונו לדברי ר"ת דלרב מפקי' בעדי דבר מכוער מבעל דא"כ מאי הא דקאמרי ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרוייהו ל"ל והלא בעידי כיעור לחודיה בלא קלא מפקינן ובקלא דלא פסיק בלא עדי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער ואין לומר דאו או קאמרינן דאי איכא דבר מכוער בשני עדים או קלא דלא פסיק דא"כ הוה להו לפרושי וקלא דלא פסיק ודבר מכוער בראיית הבעל ועוד דלא הוה להו לאתויי ברייתא רוכל היוצא אדבר מכוער בשני עדים דהא ברייתא לא איירי אלא בדבר מכוער בראיית הבעל ולכן נראה לי שהשאלתות מפרש דברי רב בעדי טומאה וברייתא בעדי דבר מכוער רבי סבר דבעדי דבר מכוער מפקינן מבעל ורב סבר דלא מפקינן מבעל אלא בעדי טומאה ופסק הש"ס הלכתא כרב בקלא דפסיק שאם ראו עדים דבר מכוער וגם יצא הקול בעיר אבל אם הוא קלא דפסיק לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק ובעדי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן ועדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק חשיב כפתח פתוח או עד אחד אחר קינוי וסתירה והאי דקאמר כי אתא עד אחר ואפסקיה לקלא אגב דבעי למימר אלא דליכא עדים ואתא אחר אפסקיה לקלא נקט נמי בתחלה קלא. ועוד דאלישנא דמתני' קאי דקרי ליה נטען דמשמע טעינת דברים בעלמא להכי נקט קלא ובהכי רווחא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעדי טומאה וגם לא מסתבר לפרושי ואם באו עדי טומאה דברייתא בעידי כיעור וכך היא שטת רב אלפס והרמב"ם ז"ל: וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי אמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק והוא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה כמה דלא פסק דמי דמחמת יראה הוא דפסק ולא אמרן אלא דליכא אויבים דמפקו ליה לקלא אבל אי איכא אויבים מעיקרא לאו קלא הוא דאמרי' אויבים הוא דאפקוה לקלא. ואם הוציא אותה בעלה בדבר מכוער והלכה ונשאת לאחר ואפסקיה ההוא אחר לקלא ובתר הכי גרשה לא תנשא לנטען לכתחלה ואם נשאת לאחר וכנסה לא תצא:

סימן ח[עריכה]

שלח ליה רבה בריה דרב הונא לרבה בריה דרב נחמן ילמדנו רבינו הא דתנן המוציא את אשתו משום שם רע משום נדר לא יחזיר אם חזר וכנס מהו שיוציא ואסיקנא דאינו מוציא דלא דמי לנטען דנטען כיון דכנס אלומי אלמיה לקלא אבל במחזיר את אשתו אמרינן קם ליה בקלא דליתיה:

סימן ט[עריכה]

מתני' המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו:

גמ' טעמא דממדינת הים דעליה קא סמכינן אבל מא"י דלאו עליה קא סמכינן ישא את אשתו הרגתיו לא ישא את אשתו הוא ניהו דלא ישא את אשתו הא לאחר תינשא ולא אמרינן רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד דקי"ל כרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע:

סימן י[עריכה]

וגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה אבל גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה:

סימן יא[עריכה]

מתני' החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ה"ז לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין וכולן שהיו להן נשים ומתו מותרות לינשא להן וכולן שנשאו לאחרים ומתו או שנתגרשו מותרות לינשא להן וכולן מותרות לבניהם ולאחיהם:

גמ' הא דקתני לא ישאנה ביחיד מומחה דקי"ל נדרים דף עח. דהפרת נדרים ביחיד מומחה וכיון דיחיד הוא אית ביה חשדא לפיכך לא ישאנה אבל בי דינא דבי תלתא לא חשידי כדתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ולא בי דינא דוקא אלא אפילו בי תרי לא חשידי דתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים לדבר זה אלא אם רצה אחד מן העדים לקנות אותה שדה או לישא אותה אשה הרשות בידו ולא חיישינן לחשדא והאי דקתני במתניתין מפני שהוא ב"ד קמ"ל דמיאון בשלשה לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים ולית הלכתא הכי דקי"ל מיאון בשנים כדפסקינן בהדיא בפרק אין ממאנין דף קז: ירושלמי ה"יב שאין שנים מצויין לחטוא מפני אחד וכולן מותרין לבניהם ולאחיהם שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו: איבעיא להו חכם שאסר האשה וגרשה בעלה כנס מהו שיוציא ואסיקנא דאם כנס אינו מוציא דברננה לא מפקינן: וכולן שהיו להן נשים ומתו. מתו אין נתגרשו לא והתניא אפי' נתגרשו מותרות לינשא להן לא קשיא הא דהואי קטטה והא דלא הואי קטטה ואי בעית אימא הא והא דלא הואי קטטה הא דארגיל הוא והא דארגילה היא: וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן. וכ"ש לאביהן משום דבזיז מיניה. פי' מתבייש ממנו מאי שנא מהא דתניא הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה נשי לגבי נשי שכיחן דאזלי גברי לגבי גברי לא שכיחי דאזלי אהדדי אי נמי נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי גברי דאסרן שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי:


הדרן עלך כיצד אשת אחיו