חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ע עמוד א[עריכה]

הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה:    פרש"י ז"ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ואיכא דקשיא להו (עיין תוס' ד"ה הערל) דהא בגמרא (עא, א) בעי רמי בר חמא ערלות שלא בזמנה אי מעכבא אי לא מעכבא ואם כן תפשוט מהא דמעכבא דהא נמי ערלות שלא בזמנה היא דלאו בר מימהל הוא. ואפשר לתרץ דלא בעי רמי בר חמא אלא בקטן ערל תוך שמונה דלא נכנס בזמן מילה כלל, אבל ערל דמתניתין אף על גב דלאו בר מימהל הוא מחמת אונס, מכל מקום שכנגדו בריא בר מימהל הוא וההוא ודאי מעוכב מלאכול. והכין איתא בירושלמי (ה"א) והא דאמרינן בגמרא (להלן עא, בסופו) דהיכא דחלצתן חמה אינו מעכב עד שיעברו עליו שבעה שנותנים לו להבראתו, הני מילי לבעלים הוא דאינו מעכב, אבל איהו ודאי אסור כשאר הערלים[1] ותדע לך דהתם אמרינן דטומטום לא מעכב, ואיהו גופיה ודאי אסור כדתניא בברייתא (להלן עב, א) טומטום אינו אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין.

ואי קשיא לך מדאמרינן בריש פרק אלמנה לכהן גדול (סו, א) כל האוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל, ואקשינן ולא והא ערל וכל הטמאין שאין אוכלין ומאכילין, ופרקינן התם פומייהו הוא דכאיב להו, כלומר עומדין הן לאכול לכשיבריאו, ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה לעולם לאו בר מימהל הוא, איכא למימר דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו ימול, כמעשה דר' נתן דאמר לה המתיני לי עד שיבלע בו דמו.

ורבינו תם ז"ל (מובא בתו"י ובתוס' הרא"ש) מפרש ערל שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מחמת מילה אי נמי שמת אחד מאחיו מחמת מילה והרי זה כמו אונס וכל מקום בר מימהל הוא, אבל היכא דמתו אחיו מחמת מילה ומדינא לא מהיל, הרי זה אוכל דערלות שלא בזמנה היא ואינה מעכבת. ואם תאמר אם כן טומטום יאכל. יש לומר שאני התם שאפשר לו עכשיו ליקרע ובר מימהל הוא. וקטן שחלצתו חמה כיון שאם (לא) חולצתו בר מימהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה היא. ואינו מחוור לי כלל שאם כן דטומטום בר מימהל הוא אף הוא יעכב לאדון כיון דבידו לקורעו ועכשיו בר מימהל הוא. ואנן איפכא אמרינן בגמרא (עא, ב) מדאמר רב חנא בריה דרב נחוניא בטומטום שנקרא ונמצא זכר ביני ביני, כלומר דבשעת אכילה איתיה ובשעת עשיה ליתיה. ועוד דערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי דלמא עכשיו יבריא ויבלע בו דמו או יתחלפו סימניו ויתחייב למול, ועדיף מחולה שחלצתו חמה דהתם אי אפשר לו למול עד שביעי להבראתו, וזה אפשר שיהא בר מימהל עכשיו שיבריא ויבלע בו דמו וחייב למוד מיד. ופירש"י ז"ל נראה עיקר.

פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו:    פירש רש"י ז"ל דשויה חללה בביאתו דהא נבעלה לפסול לה. ואין פירושו מחוור דהא קיימא לן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה כדאיתא בפרק (האומר) [עשרה יוחסין] במסכת קדושין (עז, ב) ויש לפרש משום דמשוה לה זונה דכל שנבעלה ביאה פסולה דאורייתא הויא לה זונה, וזונה פסולה בין לכהונה בין לתרומה, וכדתניא (להלן צא, א) לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת, לויה אין אבל כהנית לגבי תרומה לא, וכדאיתא נמי לעיל בפרק אלמנה לכהן גדול (סח, א). ובפרושי המשנה להרמב"ם ז"ל (מ"א) כן פירש משום דמשוה לה זונה. אלא דקשיא לי דהא משמע לעיל בפרק אלמנה לכהן גדול (סט, א) דביאת איסורי לאוין לא פסול לה אלא אם כן זר אצלה מעיקרא דקאמרינן התם ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, ופרקינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר אצלה מעיקרא הוא תיכול[2]. והכי נמי היה משמע לכאורה בברייתא דפצוע דכא אינו פוסל מדמנה להו פסולין הפוסלין בביאתן מן הכהונה ומן התרומה, דתניא (לעיל סח, א) בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין ממזר חלל שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית פסולה, ולא מני בהו פצוע דכא, ואי אמרת תנא ושייר איזה פסול שייר דהאי שייר. ומיהו לר' אלזער דמוקי לה למתניתין במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא לא קשיא לי, דלר' אלעזר ודאי עשאה זונה דאפילו פנוי הבא על הפנויה לדידיה עשאה זונה, כל שכן זו דקיימא עליה בלאו. ואפילו לר' יוחנן דאוקמה נמי כר' מאיר ולית ליה לרב מאיר בפנוי הבא על הפנויה כר' אלעזר כדמשמע בפרק הבא על יבמתו גמ' כהן גדול לא ישא את האלמנה (נט, א). דלמא ר' מאיר סבירא ליה כר' מתיא בן חרש דאמר בפרק הבא על יבמתו (סא, ב) אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, דלא בעי זר אצלה מעיקרא, ומפקינן לה להאי מתניתין לבר מהלכתא, דהא קיימא לן דזר אצלה מעיקרא בעינן כהא מסקנא דשמעתא במקומה בפרק אלמנה לכהן גדול. אבל ראיתי למחברים שפסקוה למשנתינו בחבוריהם (רי"ף ריש פרקין ורמב"ם הל' תרומות פ"ז הי"ג). ואפשר לומר דזר אצלה מעיקרא לא אתא למעוטי אלא מחזיר גרושתו בלבד משום שאינו מפסולי קהל, אבל פצוע דכא דמפסולי קהל הוא פוסל אף על פי שאין זר אצלה מעיקרא. והכי נמי משמע התם מדאמרינן ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, דאלמא לא קשיא ליה אלא מחזיר גרושתו בלבד. ותנא דברייתא דלא חשיב ליה לפצוע דכא בהדי פסולין דלמא סבירא ליה דאף הוא כיון דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לא פסיל לה. אי נמי תנא ושייר פצוע דכא ושייר נמי כרות שפכה. ומכל מקום להדין פירושא מתניתין לאו משום חללה ולאו משום זונה, אלא משום דנבעלה לפסול לה. ולכלהו תנאי פסלה משום דכתיב ובת כהן כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול (סח, א)[3].

גמרא. ר' עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל:    כלומר ריבה את הערל להיות כטמא בכל מקום ופסיל ליה לר"ע בין במעשר בין בפרה בין בראיה כטמא כדאיתא לקמן (עב, ב ועוד). ואם תאמר אם כן ערל דכתב רחמנא בפסח למה לי, תיפוק ליה מטמא דכתיב ביה בהדיא. איכא למימר דכתב רחמנא ערל בפסח ערלות דפסול כלל מנא לן, ואי משום איש איש הוה מוקמינן ליה לדברים אחרים, אבל השתא דפסיל ליה רחמנא לערל בהדיא בפסח, מרבינן ליה נמי מאיש איש לגבי תרומה, ומינה גמרינן לכל התורה כולה להיותו כטמא. והא דאמרינן בסנהדרין (כב, ב) ובתענית (יז, ב) דבר זה מתותר משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל וערל בשר לא יבא למקדשי לשרתני, לאו אליבא דר' עקיבא אתמר, דלדידיה מתורת משה רבינו למדנו אותו בפירוש, דהא מתרבי מאיש איש להיותו כטמא, אלא אליבא דר' אלעזר אתמר ורבנן נמי כותיה סבירא להו.

אטו משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה לרביה:    קשיא לן מאי קאמר אלמא לא קני ליה, דאלו קני ליה נמי רביה קנין גמור מי מיפטר מפסח, והא קיימא לן דנשים ועבדים חייבין בפסח. ותירץ הר"א אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן) משום דאיכא מאן דאמר (פסחים צא, ב) נשים בראשון רשות והוא הדין לעבדים דפטורין, ומכל מקום לישנא דקרא דכתיב לא יאכל בו לא ניחא, דקרא ודאי משמע תושב ושכיר אסור לאכול בו כדרך שהערל ובן נכר אסורין בו. ויש לומר דאלומי אלמיה לקושיא לומר דאפילו לכשתמצי לומר דלא יאכל בו רשות, כלומר אינו חייב לאכול בו ואף כמאן דאמר נשים בראשון רשות, מכל מקום תושב ושכיר חייבין בו דלא קני ליה לרביה קנין גמור, וכל שכן למאן דאמר נשים בראשון חובה.


דף ע עמוד ב[עריכה]

אלמא לא קני ליה לרביה קנין גמור:    ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דקדושין (טז, ב) עבד עברי גופו קנוי, קנין גמור מיהא לא קני ליה, דהא יוצא בגרעון כסף, אי נמי בשש וביובל, מה שאין כן בעבד כנעני שאין לו יציאה לעולם אלא מדעת האדון. והוא הדין והוא הטעם באשתו דקרינן ליה קנין גמור משום דאין לה יציאה מתחת הבעל אלא מדעתו.

אלא לאפנויי:    קשיא לי האי מופנה לא אתי כשיטת שאר מופנה דעלמא, דאלו מופנה דעלמא דלא צריך למיכתביה, ומיהו דינא הכין כדאיכתיב, אבל הכא דינא איפכא דאלו קרא כתיב תושב ושכיר לא יאכל בו, ואנן אמרינן דתושב ושכיר אוכל בו. ונראה דלר' אלעזר האי תושב ושכיר לאו ישראלים נינהו אלא עכו"ם, והיינו דאמרינן דהוי מופנה דאלו עכו"ם תיפוק ליה משום ערל ואפילו ערבי מהול וגבעוני מהול לאו נמולין נינהו אלא כערלים וכדאיתא לקמן (עא, א) וכן נראה מפרושי ר"ח.

הא דאמרינן שדי חד אלמד וחד אמלמד:    אף על גב דהוי הכא תושב והכא שכיר. מכל מקום תושב ושכיר חד ענינא הוא וכתנא דבי ר' ישמעאל דאמר (לעיל יז, ב) ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה[4].


דף עא עמוד א[עריכה]

הכי גרס רש"י ז"ל כל בן נכר לא יאכל בו למה לי מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר כל ערל לא יאכל בו למה לי בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור:    ולא גרסינן תושב ושכיר לא יאכל בו למה לי, דההוא הא אמרינן דמופנה לג"ש. ונראה לי דהא לא קשיא, דאנן לאו אתושב ושכרי מהדרינן השתא אלא למה לי למיכתב בו, דהוה ליה למיכתב תושב ושכיר לא יאכל. ולפי גירסא זו תושב ושכיר לא יאכל בו, וכן וכל ערל לא יאכל בו תרווייהו להתירם במצה ומרור, ואיצטריכו משום דערל היינו בן ישראל ערל ותושב ושכיר גוי, ואי נמי יש לומר כדברי רש"י ז"ל ובו דגבי תושב ושכיר לא מייתר, דכיון דאצטריך למכתב תושב ושכיר לגזירה שוה, כתב נמי בו וכדאמרינן לקמן בפרקין (עד, א) גבי תלת ממנו דכתיב בפסח חד לגופיה וחד לאפנויי ואידך למאן דאמר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה איידי דכתיב נותר כתיב נמי ממנו. ואית דגרסי וכל ערל לא יאכל בו ערלות פוסלת בו ואין ערלות פוסלת במעשר. ואינה דהא בהא שמעתא גופה אמרינן בסמוך ?ממנו ממנו ממנו? למה לי כדרבא אמר ר' יצחק לקמן ערל אסור במעשר דילפינן בגז"ש בממנו ממנו מפסח. ואית דגרסי כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו למה לי בו מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר. ולהאי גירסא ניחא לי מאי דעבדינן צריכותא מערל ובן נכר[5].

מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר:    קשיא לי לימא אין מומרות פוסלת בתרומה. וצריך לומר דכל דאיכא לאקושי תרומה לפסח מקשינן מג"ש דתושב ושכיר, דאפילו לאנינות הוה מקשינן אי לאו דאפקיה קרא מדכתיב וכל זר, ומזרות לא ממעטינן אלא חדא כיון דכתיב תושב. ולרבויי אנינות ולמעוטי מומרות ליכא למימר, חדא דמומרות חמורה. ועוד דלא שבקינן מידי דכתיב בגופיה דפסח וילפינן אנינות דלא כתיב בגופה וכדאמרן לעיל כנ"ל.

לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול דאי לא כתיב תושב ושכיר הוה אמינא דאכלי דהא מולין נינהו:    תמיהא לי תיפוק לי משום בן נכר. ויש לומר דמומרות פוסלות בו טפי מעכו"ם גמור, דאלו התם ישראל והתנכר וגריע טפי מעכו"ם.

והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל:    פירש רש"י ז"ל לענין נדר מולין הן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואיכא למידק כיון שערלי ישראל לענין נדרים לא הוו כערלים, אף על פי שבכל התורה כולה הוו כערלים, אם כן אף אנו נאמר במולי עכו"ם שאף על פי שבנדרים הוו כערלים בכל התורה כולה הוי נמולים. ויש לומר דלגבי עכו"ם קרא כתיב כי כל העכו"ם ערלים אף על פי שיש מקצת מן העכו"ם שהם מולים כערביים וגבעונים.

אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול:    קשיא לי אם כן היינו עכו"ם, ואף על פי שמל הרי הוא כערל דהוה ליה כערבי מהול. וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות, ואף על פי שלא נגמר גירותו, מכל מקום כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה.

הא דבעא ר' חמא בר עוקבא ערלה שלא בזמנה אי מעכבא:    בערלות דגופיה קא מיבעיא ליה, אלא דר' זירא אתא למיפשט ליה מערלות דזכריו ועבדיו לומר דאף הן מעכבין. כל שכן ערלות דגופיה. ואתיא רבא ודחייא להא דר' זירא לומר דערלות דזכריו ועבדיו לא מעכבי ליה. ולא קמה הא דר' זירא, אבל בעייה דרב חמא לא איפשיטא וכ"כ ר"ח ז"ל.


דף עא עמוד ב[עריכה]

מהא דרב פפא דאמר בדכאיב ליה עיניה לינוקא שמעינן דאפילו משום כאיבא דינוקא דעלמא דחינן לה למילה:    ולא תימא דוקא משום עיני דשוריקי דליבא בעינא תלו כדאיתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כח, ב) גבי מתרפאין רפוי ממון, דכאיב ליה כל דהו משמע. וטעמא דמלתא משום דאי מהיל ליה דלמא מתוך כאבו וכאבה של מילה אתי לידי סכנה. והכי אשכחן לגאון ז"ל (מובא ברמב"ן) דכתב כך ראיתי כל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא, ואם מחמת חולי כבר שנינו חלצתו חמה נותנין לו שבעה ימים להברותו, אי מחמת דבר אחר כדתניא (חולין מז, ב) אמר ר' נתן פעם אחת וכו', הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא.

בטומטום שנקרא ונמצא זכר ביני ביני:    קשיא לי והא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא, ואי אמרת דלא בקי למקרעיה והוה ליה כחבוש בבית האסורים, אם כן אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול. ויש לומר דהרבה בקיאין בכך ואין בקיאין בקריעת טומטום, ומכאן דלא בר מימהל חשבינן ליה עד שיקרע כנ"ל.

ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהיו טמאין:    פירש רש"י ז"ל (להלן בד"ה הזאה) שהיו טמאין שקברו מתי מדבר. ואף על גב דתניא (באיכה רבתי בפתיחתא אות לג) שהן עצמן היו קוברין עצמן שהכרוז יוצא ואומר צאו לחפר צאו לחפר, אי אפשר שלא האהילו החיים על המתים. אי נמי יש לפרש שהיו טמאין מהרוגי מלחמת העמים שנצחו כסיחון ועוג ומדין שאף הן מטמאין במגע ובמשא כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (לעיל סא, א) וכדכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל. והר"א אב"ד ז"ל כתב איכא למיתמה טובא אמאי לא אייתא ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, וערלים היו דבההיא שעתא כבר כלו מתי מדבר שהרי בשנת הארבעים היה משמת אהרן ונתכהן אלעזר. ויש מתרצים דלמא פחות מבן עשרים או יותר מבן ששים שלא נגזרה עליהן גזרה והיו מולים[6].

וממאי דעבוד פסח. כלומר אחר שכלו מתי מדבר, דלמא לא עבוד לא סלקא דעתך דכתיב ויחנו בני ישראל בגלגל וכו'. ואפשר היה לו להקשות דלמא אותם שלא נגזרה עליהם גזרה כגון יתרים על בן ששים ופחותים מבן עשרים, אי נמי אותם שלא נטמאו במלחמה שהיו קטנים מבן עשרים בשעת המלחמה שלא נטמאו. אלא דעדיפא מינה אקשי ליה

דלמא פסח הבא בטומאה עבוד:    כלומר לטעמיך דרובא של קהל טמאין היו אם כן לא היו צריכין ליטהר דרובו של קהל אינו נדחה אלא עושין בטומאה.

לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו דכתיב בעת ההיא:    ואי קשה לך דהא כתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה (שבת קד, א), לא קשיא דמשה נצטוה, אלא שלא נתנה לעשות אלא מיהושע ואילך. ואי קשיא לך הא דאמרינן בבראשית רבה (פר' מז פי' ח) הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן את אמר את בשר ערלתו, אלא אברהם אבינו ע"י שנתמעך על ידי אשה בשר ערלתו, אבל ישמעאל שלא נתמעך על ידי אשה את בשר ערלתו. ופירש רש"י ז"ל בפירוש התורה (בראשית יז, כה) דישמעאל הוצרך לפרוע מילה. יש לומר אף על פי שלא נצטוה קיים כענין שאמרו (יומא כח, ב) קיים אברהם עירובי תבשילין.

אלא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה כו':    הקשה ר"י הלבן (בתוס' ד"ה סוף) דהכא דריש משנית ציצין המעכבין את המילה, והתם (להלן עב, א) דרשינן המול ימול לציצין אלמא לאברהם נתנה. איכא למימר התם ציצין דמילה הכא ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבי. כן תירץ ר"ת ז"ל.

בכתב יד: מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת דהיינו ציצין המעכבין את המילה:    וא"ת א"כ אף אנו נאמר ליהושע נאמר ולא לאברהם והתניא המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה אלמא וכו'.

מאי טעמא לא מהול:    איכא למידק אי לאו מהול קדשים היכי אכלי. וכי תימא דלמא לא אכיל והלא בשר תאוה נאסר להן במדבר. ויש לומר דאותן שיצאו ממצרים אכלי להו קדשים ובשר תאוה לא נאסר אלא לאותם שהיו ראוין לאכול קדשים. אי נמי צבי ואיל אכלי שלא נאסר כדאיתא בפרק קמא דחולין (יג, א). ואיכא למידק עוד מדאמרינן באגדה[7] ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נמולין היו שלא כתקנן והיו כורתין את הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב ולא מלו, וכשבאו לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל הערלות ועשה אותן גבעה גדולה לכך נאמר אל גבעת הערלות. ועוד באגדה בפרקי רבי אליעזר (פכ"ט) כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יכול לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנאמר מי מנה עפר יעקב, מכאן התקינו שיהיו מכסין הערלה עם הדם בעפר הארץ. אלמא משמע דמהול. ויש לומר דמעמד הר סיני קודם נזיפתן היה והיו מלין עד שעת נזיפה. ומדרשי אגדה סבירא להו כמאן דאמר בגמרין (להלן עב, א) טעמא דלא מהול משום דלא נשיב רוח צפונים משום דנזופין היו.


דף עב עמוד א[עריכה]

משום דנזופין היו:    פירש רש"י משום מעשה העגל. ואיכ למידק שהרי נמחל אותו עון והשרה שכינתו בתוכם לאחר מכן וצוה על המשכן (כ"ה בתוס' ד"ה נזופין), והנכון שנזיפתן היתה מדבת מרגלים שלא נתנה למחילה, וכדאמרינן בעלמא (תענית ל, ב) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וכו' (דברים ב, טז) ודרשינן אלי היה הדבור מלמד שעד כאן לא היה הדבור אליו.

הכי גריס רש"י ז"ל (בד"ה קתני בלישנא אחרינא) תניא דמסייע ליה טומטום אינו אוכל:    ולא גרסינן מתיבי דהא לכ"ע מיהא משמע דסבירא להו דמשוך אינו אוכל או מדאורייתא או מדרבנן, אלא דפליגי אי מדאורייתא או מדרבנן כדמשמע בסמוך וכדאמרינן מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן וכמו שכתב רש"י ז"ל. ועוד דלישנא דרב הונא ודאי הכי מכרע מדקאמר משוך אוכל בתרומה, דאלמא דחדושו של רב הונא אינו אלא שהוא אוכל בתרומה דבר תורה, מדלא קאמר משוך אף על פי שהוא אוכל דבר תורה מדבריהם גזרו.


דף עב עמוד ב[עריכה]

אפילו למאן דלא דריש וא"ו וא"ו וה"א דריש:    [פירש ר"ח ז"ל וא"ו דוביום וה"א דהשמיני. ותמיהא לי דאם כן היכי קאמר דכולהו דרש"י וא"ו וה"א (עפ"י הכתב יד)], כלומר שאפילו נמול שלא בזמנו אינו נמול אלא ביום, והלא ר"א בר"ש בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן נמולין בין ביום ובין ועוד מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כי הא דאדרבא בהא דרבי יוחנן ורבי אלעזר בר פדת אמרי דכולהו דרשו וביום השמיני ולא פליגי בהא כלל. אלא המחוור בכפירושו של רש"י ז"ל דפירש אפילו מאן דלא דריש וא"ו דהיינו רבי אלעזר בר' שמעון דלא דריש וביום, וא"ו וה"א דוהנותר ביום השלישי דריש, והיינו דאמרינן כי הא דר' אלעזר בן פדת דאמר דאיכא מאן דלא דריש וי"ו דביום.

אלא דכולי עלמא משוך דרבנן וקטן שעבר זמנו דאורייתא:    מסתבר דהוא הדין דהוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא משוך דאורייתא, אלא דלא בעי לאוקמינהו לכלהו דלא כרב הונא, וניחא ליה טפי לאוקמינהו לכלהו כרב הונא.

ולא והא קתני ערל והטמא פטורין מן הראיה התם משום דמאיסי:    כלומר והתם אפילו רבנן מודו בה. וזו אחת מן הסוגיות שמתחלפות שבפרק קמא דחגיגה (ד, ב) העמידוה כר' עקיבא דמרבה ערל כטמא ולא דחו התם כי הא דרבא.


דף עג עמוד א[עריכה]

או דלמא חמור מקל ילפינן קל מחמור לא ילפינן:    איכא למידק פסח ממעשר במאי יליף, אי בגזירה שוה אפילו קל מחמור ניליף, ואי בקל וחומר ודאי קל מחמור לא ילפינן. ואיכא למימר דהיינו בעיין אי בגזירה שוה ילפינן או בקל וחומר, ואתיא למפשט דבגזירה שוה ילפינן ולאיסורא. ור' יצחק נמי יליף לה בגזירה שוה לקמן.

וחייבין עליו מיתה:    פירש רש"י ז"ל טמא האוכלה דכתיב גבי תרומה ומתו בו כי יחללוהו, ובכורים נמי משום דאיקרו תרומה דכתיב ותרומת ידיך ואמר מר אלו הבכורים (מכות יז, א) ואי קשיא לך אם כן מעשר נמי ליחייב מיתה האוכלה בטומאת הגוף דהא איתקש לבכורים. יש לומר מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקין הן זה מזה, שהרי טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה, הלכך לא גמירי מהדדי כלל, והיקשא לדברים אחרים היא, וי"מ חיייבין עליה מיתה זר האוכלן (ועיין תוס').

ואסורין לזרים:    פירש רש"י בפרק הזהב (בבא מציעא נג, א ד"ה ואסורים) אף על גב דתנא חיבין עליה חומש תנא אסורין לזרים משום דבעי למיתנא סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים. ואיכא למידק דהא בפרק קמא דחלה (משנה ט) תנן החלה חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים, אף על גב דלא קני התם מה שאין כן במעשר כלל. והרב בעל הערוך ז"ל כתב בערך טען פי' אסורין לזרים אף לאחר פדיה. וליתא דהא אמר רב אשי לקמן דהכא שייר אין להן פדיון, אלמא לא תני ליה הכא כלל. אבל בירושלמי במסכת בכורים פ"ב ה"א) פריקו לחצי שיעור נצרכא שאסורה לזרים ואין חייבין עליהם חומש.

ועולין באחד ומאה:    ומדרבנן קאמר ואסמכוה אקרא דכתיב את מקדשו כדתניא בספרי (פר' קרח פי' קכא) דבר המורם ממנו מקדשו. ותדע לך דמדרבנן קאמר אבל מדאורייתא חד בתרי בטל, שהרי הערלה שלמדו מן התרומה למאתים שמתוך שכפל איסורא הוכפל שיעורא, ואף על פי כן אמרו במסכת גיטין (נד, ב) דמדאורייתא חד בתרי בטל. ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשלהי פרק יוצא דופן (מו, ב) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה, ואקשינן התם אי אמרת בשלמא תרומה בזמן הזה דרבנן אתי דמועה ומבטל חלה דרבנן אלמא דמוע דרבנן היא, והיינו דלא גמרינן מעשר מבכורים לאחד ומאה וכן פירשו בתוס'.

וטעונין וידוי:    ואי קשיא לך תרומה נמי טעונה וידוי כדאמרינן וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר, וכדאיתא בפרק בתרא דמעשר שני (מ"א). יש לומר דשאני התם דבגררת וידוי המעשר מתודה על הכל, אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עליה. והכי מפורש בירושלמי פרק ב' דבכורים (ה"ב).

וחייבין בביעור:    ואם תאמר והלא אף התרומה צריכה ביעור כדתנן התם במעשר שני (מ"ו) הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעלים ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום. ליתא דביעור דתרומה הוא שמבערה מן הבית ונותנה לבעלים. וביעור דמעשר ובכורים שמתבערין מן העולם כענין ביעור החמץ, וכדתנן במתניתין מתבערין בכל מקום, כלומר שורפן או אוכלן קודם זמן, והיינו דקתני התם ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהן כתרומה, ור' שמעון אזיל לטעמיה דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור כמעשר.


דף עד עמוד א[עריכה]

ומאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא תנא קמא דיוסף הבבלי היא:    פירש"י ז"ל מאן תנא דאכשר ערל בפרה תנא קמא דיוסף הבבלי היא, דכי היכי דפליג במחוסר כפורים איכא למימר נמי דאיהו ניהו דפליג עליה בערל. ואין פירושו מחוור בכאן מכמה צדדים, חדא דאטו משום דפליג עליה במחוסר כפורים פליג ואזיל בכל מאי דקאמר רבי עקיבא, והא לאו חדא בחברתה תליא. ועוד דאברייתא דלעיל דאיירי בהדיא בערל שהזה הוה ליה מיבעי מאן תנא דפליג עליה. ועוד מאי קאמר תנא קמא דיוסף הבבלי היא, לימא ר' אלעזר הוא דפליג עליה בהדיא כדאיתא בריש פרקין, ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש מאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא דאמר מחוסר כפורים אסור בפרה והאונן מותר בה, תנא קמא דיוסף הבבלי היא דמתיר בה אף מחוסר כפורים, ונמצא יוסף הבבלי כר' עקיבא לגמרי דיוסף הבבלי נמי אסר בה מחוסר כפורים ומתיר בה את האונן. ואית דגרסי בהדיא מאן תנא שמעת ליה דאמר מחוסר כפרה אסור בפרה יוסף הבללי היא.

ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ודחינן אמר רב הונא ממנו מגופו:    ורב אשי נמי דחי ואמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי, ושמעינן מינה דחלוק וטלית אף לחי אסור. והכין איתא נמי בירושלמי במסכת (בכורים) [מע"ש] דגרסינן התם (פ"ה ה"ה) מה ?נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר זה אפילו לחי אסור. ובספרי (כי תבוא פי' שג) משמע דפליגי בה תנאי דתניא התם ולא נתתי ממנו למת, שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר' אלעזר ואיתא נמי במשנת מסכת (בכורים) [מע"ש] (פ"ה מי"ב) ולא מסיים בה דברי ר' אלעזר. ולכאורה משמע מהתם דלחי דומיא דמת כגון ליקח לו חלוק וטלית שרי. ואיכא לפרשו דר' אלער נמי לא שרי ליקח לו חלוק וטלית לחי אלא הכי קאמר, לא נתתי ממנו למת כלומר שלא לקחתי לו ארון ותכריכין והוא הדין לחי, אבל סיכה מותרת לשניהם כדברי ר' אליעזר. וזה דחוק מאד דאם כן למה הוא מזכיר נתתי למת והלא חי ומת שוין הן בדבר זה.

ואפילו למאן דאמר למדין ומשיבין דר' אבהו מדרב נחמן נפקא:    כלומר והוה ליה מופנה משני צדדין. קשה לי כיון דהוי מופנה משני צדדין מאי האי לישנא דקאמר אפילו למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין, לא הוה ליה למימר אלא הכא נמי מופנה מב' צדדין הוא דאי דר' אבהו מדרב נחמן נפקא. ונראה דאעיקר מלתא דר' יצחק דאמר מנין לערל שאסור במעשר קא מהדר, דאיהו אתי ליה בג"ש, ואקשינן עליה דהא אפשר משום דאינו מופנה אלא מצד אחד ומשיבין ולמאן דאמר משיבין לא קאי, והלכך אהדר ליה דאפילו למאן דאמר בעלמא משיבין מודה בהא דר' יצחק דמופנה משני צדדין הוא דהא דר' אבהו מדרב נחמן נפקא.


דף עד עמוד ב[עריכה]

והא איכא חללה חללה חללה לאו זרעא דאהרן היא:    קשיא לי והא איכא נבעלה לפסול לה דאסיקנא לעיל בפרק אלמנה (סח, א) דפסולה בין לכהונה בין לתרומה, ואף על גב דאינה חללה דאין חללה אלא מאיסורי כהונה. ויש לומר דאף היא נמי לאו זרעא דאהרן הוא כיון שנפסלה מכל דין כהונה וחללה דהכא לאו דוקא אלא כל שנתחללה ונפסלה מדין כהונה קאמר כנ"ל[8].

גיורת ומשוחררת מנין כו' ופריק קרא מילי מילי כתיב:    קשיא לי אמאי לא פריק דשפחה משכחת לה בשפחה של כהן שהיא אוכלת בתרומה. ויש לומר דמכל מקום אכתי תקשי לן גיורת ואכתי קשיא לי גיורת נמי משכחת לה בשנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ואליבא דרשב"י (לעיל ס, ב) דמתיר לה לכהונה. ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקמה דלא כהלכתא כנ"ל.


דף עה עמוד א[עריכה]

דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר ה"מ? דלאו בר כפרה כו':    איכא למידק ליכתוב רחמנא עד מלאת ולא בעי הני. ויש לומר דאי מעד מלאת הוה אמינא דוקא יולדת דמרובה טומאתה כדאיתא בסמוך, ואם תאמר ליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר. איכא למימר דעד אשר יטהר לאו לגופיה אתא אלא דצריך מנין אחר להתירו. ואם תאמר ליכתוב עד אשר יטהר ועד מלאת. ויש לומר דאי לאו ובא השמש הוה אמינא ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל, ובמלאת לא משמע אלא דאינה צריכה להמתין כפרה, אלא משמלאו ימיה אף על פי שלא העריב שמשה אוכלת בתרומה. וימי מלאת גזרת הכתוב הוא שלא הותר מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה, אבל לתרומה לא, להכי פתר רחמנא ובא השמש וטהר, דאלמא הערב השמש טהרה היא.

אבל יולדת שהותרה מכללא אימא לא:    פירש לרב דאמר בנדה (לה, ב) מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, אבל ללוי דאמר שתי מעינות הן לא הותרה מכללה כלל, דלא אסר רחמנא אלא הבא ממעין טמא ודם היולדת כדם הנחירים.[9].

הא דאמרינן איפוך אנא:    איכא למידק היאך אפשר לאסור נגיעה דמעשר, והלא אכילה עצמה מותרת ובשעת אכילה הא קא נגע. ופירש הר"א אב"ד ז"ל (עיין ברמב"ן) דאיכא למימר בשתחב לו חברו בבית הבליעה, דאי משום מגע הא קיימא לן דמגע בית הסתרים לא הוה מגע[10].

מתניתין. איזהו כרות שפכה כו':    תמיהא לי אמאי לא תנא נמי איזהו דך. ויש לומר דלא תני הני אלא משום חדושא דאית בהו, פצוע דכא כל שנפצע אפילו אחת מהן, כרות שפכה אם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר.

אמר רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם יבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר:    יש מפרשים[11] אפילו נטלה בידי אדם ולא פליג אתנא דמתניתין דקתני אפילו אחת מהן אלא מתניתין בנפצעה או שנקבה ודר' ישמעאל בשנטלה לגמרי דטפי עדיף נטלה לגמרי מנפצעה או שנקבה ואגידא ביה וכענין שאמרו (חולין נה, א) לענין טרפה ניטל הטחול כשרה ואילו ניקב בסומכיה טרפה. והא דאמרינן בסמוך (להלן עמוד ב) בין שנכרת הגיד בין שנכרתו בצים או חוטי בצים, התם בשנכרתו שניהם אבל אחת כשרה כר' ישמעאל דקיימא לן כותיה דמתניתא דכרמא היא. ועוד דלא אשכחן בגמרין מאן דפליג עליה. ולא נהירא דודאי כל שנטלה או נכרתה בידי אדם פסול, דאם כן כל כי הא לא הוה להו לסתומי ובהדיא הוו מפרשי דוקא בשניהם אבל נכרתו חוטי ביצה אחת או ביצה עצמה כשר, אלא ודאי שאין לו בידי שמים משמע והיינו דמדמי ליה לסריס חמה והכין איתא בהדיא בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם תנא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר שמעתי בכרם ביבנה דאין לו אלא ביצה אחת ואינו מוליד זהו סריס חמה. והוא הדין לפצוע דכא ממש בידי שמים או שאין לו כלל שהוא כשר אלא דנקט הכא ביצה אחת משום דשכיח, וחסר לגמרי לא שכיח, והיינו נמי דאכשר שמואל בפצוע דכא בידי שמים דמתניתא דכרמא שמיע ליה. והכין איתא בירושלמי וגרסינן תו בירושלמי פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי שמים בין בידי אדם פסול הוון בעי מימר מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן כו' כדאיתא התם אלמא לר' יוחנן בן ברוקא בידי שמים קאמר ובכולן כשר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פט"ז מהל' איסורי ביאה ה"ז) (ועיין מגיד משנה) דכל בידי שמים ואפילו נפצעו או נכרתו שניהן כשר וכל בידי אדם פסול. וכן דעת הרב בעל ההלכות (הלכות מיאון סי' לב) וכן כתב הרמב"ן נר"ו (בחי' ד"ה שמעתי ובספר הזכות).


דף עה עמוד ב[עריכה]

אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשר:    וכן פסק הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד) ולא ידעתי טעם לדבריו דהא ודאי משמע דכמרזב פסול מעובדא דהוה במתא מחסיא כמרזב ושפייה מר בר רב אשי ואכשריה, דאלמא אי לאו דשפייה ועבדיה כקולמוס הוה פסיל ליה. וקיימא לן כמר בר רב אשי דבתרא הוא. ושמא הוא סובר דלית הלכתא כמר בר רב אשי בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה וחיורי וצ"ע[12].


דף עו עמוד ב[עריכה]

ות"ל משום מצרית ראשונה:    פירוש ומה הועיל בגירותה אלא ודאי לא גיירה וכשהיא גויה נשאה. ורש"י ז"ל לא כן פירש אלא אחתנות קא מהדר לומר אכתי היכי קרו ליה חתנות. ואיכא למידק כיון דנתגיירה אף על גב דאינה כשרה לישראל מכל מקום קדושין תופסין וכל שקדושין תופסין בה איכא חתנות. ומכל מקום גם לפירוש הראשון קשה לי דטובא אהני בגירותה שאינו מוליד בן לע"ז דבן עכו"ם קרוי בנה. אלא נראה לי דהכי קא מקשה מאי אהני בגירותה להתירה לו לגמרי ואהדר ליה דשלא כתורה עבד ולא גיירה, והדר אקשי מכל מקום הא כתיב ויתחתן והיכי קרי ליה חתנות.

וכי תימא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו:    פירש רש"י ז"ל שנטבעו בידי משה וישראל על ים סוף וכי אזהר רחמנא אערב רב קא מזהר. ודברי תימה הם וכי כל המצריים נטבעו והלא לא נטבעו אלא היוצאים למלחמה. [13]. ומסתברא דהכי קאמר וכי תימא הנך אזדו לעלמא, שמא בארך הזמן גלו, ולא שאנו מתירין אותן מן הספק, אלא לרווחא דמלתא קאמר לו דאף כשתמצא לומר דבעלמא אמרינן אזדו לעלמא הכא אי אפשר, דהא אמר מנימין גר המצרי כו'. אי נמי אזדו לעלמא בימי סנחריב[14].

ואיכא דמותיב אשמעתין והלא עלה סנחריב ובלבל כל העולם כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כח, א) גבי יהודה גר העמוני אמר לו ר' יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר לא יבא עמוני אמר לו ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן עומדים והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם. ותירץ הרב בעל ההלכות ז"ל דשאני מצרים שחזרו דכתיב (יחזקאל כט, יג) מקץ ארבעים שנה אשיב את שבות מצרים. וכן היא בתוספתא במסכת ידים (פ"ב ה"ח) גבי אותה מעשה דיהודה גר העמוני שבפרק תפלת השחר אמר לו רבן גמליאל כלומר לר' יהושע גר מצרי כיוצא בזה אמר לו מצריים נתן להם קצבה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העכו"ם אשר נפוצו שם והתירוהו לבא בקהל (עיין תוס' ד"ה מנימין). אלא שאמרו בתוספתא קדושין (פ"ה ה"ו) אמר לו ר' עקיבא מנימין טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים ומואבים במקומן ולא מצרים ואדומים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא אחת מכל אלו לומר שכולן מותרין לבא בקהל מעתה. ואתיא ההיא דלא כגמרין ודלא כתוספתא מסכת ידים ולא קיימא לן כותיה. ועוד דבירושלמי (קדושין פ"ד ה"ג) אמרו איפכא דהתם גרסינן אמר לו ר' עקיבא לא כי אלא אף השיאו [בכת"י נ"א: אף אתה נשיאו] לבת גיורת מצרית כדי שיהיו שלשה דורות מכאן ושלשה דורות מכאן.

והרמב"ן נר"ו כתב (בד"ה וכי) בענין זה סנחריב הוא שבלבל את העולם שהיה מגלה פעמים אומה זו ומושיבה במקום אחר ומושיב תחתיהן אומה אחרת, כדכתיב עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם. ופעמים שהיה מגלה מקצתן ומשאיר דלת הארץ ומביא שם עמהם משאר האומות מבולבלין כמו שעשה בארץ ישראל דכתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעזה וכו'. ומשום כך היו כל האומות מבולבלין. והיינו דכתיב ביה ואסיר גבולות עמים. ובהא פליגי תנאי דר"ג ור' יהושע דברייתא, דהשבת גלות באומות שישובו מבוררין משפחה ומשפחה לבד ועם ועם לגבולו כשיבת בני ישראל דכתיב בהו ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל. אלא דר' יהושע סבר דבני עמון ומואב לא שבו עדיין מדכתיב במואב באחרית הימים כדכתיב בישראל, והיינו דאמרינן התם בפרק תפלת השחר והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו, אמר לו ר' יהושע והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני ישראל ועדיין לא שבו, אבל במצרים שנתן להם קצבה אסורים הן. והיינו נמי משמעותא דגמרין. אבל תוספתא קדושין (שם) כדעת ר' עקיבא דהשבת גלות במצרים כיון דבנבוכדנצר כתיב והוא מבולבלין הגלה אותן שהרי סנחריב בלבלן, כשהן חוזרין בבלבולן הן חוזרין, ולא אמר הכתוב אקבץ את מצרים אלא על העם היוצא ממצרים ולא שהן מצריים גמורין, והלכך אף לאחר חזרתן הרי הן בהכשרן. וקיימא לן כברייתא דמסכת ידים וכסבריה דר"ג ור' יהושע וגמרא דילן הכי משמע. וכן כתב הרב בעל הלכות (גדולות שם) ז"ל. ועוד דהא בירושלמי ר' עקיבא נמי קאי בשיטתייהו. והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מהל' איסורי ביאה הכ"ה) שאפילו מצריים מותרים משעלה סנחריב ובלבלן, נראה לי שסמך על התוספתא שבמסכת קדושין.[15].

אמר ליה רב אשי לרבינא ולטעמיך אימא סיפא אינן אסורין אלא לבא בקהל הא בנתינה שרו:    וקיימא לן הכא דלאו בקדושתיה קאי וכדתני בברייתא פצוע דכא מותר בנתינה. ורב ששת ורבא ורב אשי הכין סבירא להו וקיימא לן כוותיהו. והלכך פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובנתינה. ומשמע נמי דאפילו בממזרת נמי שרי דמאי שנא נתינה או גיורת לכהן ממזרת. אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פט"ז הלכה א_ב) כתב בלשון הזה פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין שנאמר לא יבא פצוע דכא וכו' ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחת מאלו הספקות מותרות לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות. אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא ז"ל נראה שסבור לומר שאין איסור הנתינים דבר תורה. וכן כתב הוא ז"ל עוד מפורש בפרק י"ב (הלכה כב) מי שנתגיירו משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבא בקהל, והדבר ידוע שלא נתגיירו מהם אלא הגבעונים ויהושע גזר שיהיו אסורין לבא בקהל. וזו כסברא ראשונה דרבא דאמר דלא תתחתן בם בגיותן הוא. וכיון שכן מנא ליה להתיר גיורת לפצוע דכא כהן, ומנא ליה דפצוע דכא לאו בקדושתיה קאי, דהא רבא לסברא קמא הוה ס"ד למימר דבקדושתיה קאי ופצוע דכא כהן אסור בגיורת. ועוד קשיא לי דהא משמע דגיורת אסורה לכהן דבר תורה מדפליגי רשב"י ורבנן לעיל בפרק הבא על יבמתו (ס, ב) בגיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ורשב"י דשרי לה מייתי לה מדכתיב וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פנחס עמהם, ורבנן דפליגי עליה אמרו החיו לכם לעבדים ולשפחות, אלמא בדאורייתא פליגי, וקיימא לן כרבנן דהא רב נחמן דבתרא הוא עבד עובדא אפילו בדיעבד כותייהו. וכי תימא מדאורייתא מנא לן, איכא למימר גמרא גמירי לה מסיני עד דאתא יחזקאל ופירשה כי אם בתולות מזרע ישראל כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (עח, א) וצ"ע. ובירושלמי (ה"ב) פליגי בפצוע דכא אם מותר לבא בממזרת אם לאו דגרסינן התם ר' ירמיה אמר כללא פצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת. אמר ר' יוסא בלבד פסול משפחה הא פסול גוף לא בדא, חייליה דר' יוסא מן הדא דאמר ר' חלקיה ר' סימן בשם רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא פצוע דכא ישראל אבל פצוע דכא כהן לא בדא, כמה דתימר כהן ברור הוא אסור לישא גיורת, אף הכא ישראל ברור אסור לישא ממזרת. וגם זה ראיה לדברינו דהא משמע דר' ירמיה סבירא ליה דלאו בקדושתיה קאי ומשום הכי שרי ליה נמי בממזרת. ור' יוסי דאסר ליה משום דישראל ברור הוא דאסר ליה, ולדידיה כי היכי דאסר ממזרת לפצוע דכא ישראל, הכי נמי אסר גיורת לפצוע דכא כהן.

איש דרכו לקדם אשה אין דרכה לקדם:    קשיא לי והלא דוד ממואב קאתי ומואב לא נכתבה חטא שלהן אלא משום אשר שכר עליך את בלעם. ויש לומר דחד מינייהו נקט והכי קאמר איש דרכו לקדם ואיש דרכו לשכור. אלא דאכתי קשיא לי מאי קא מקשה היה להן לקדם נשים לקראת נשים, דהא במואב ליכא למימר כי האי טעמא כלל דהא אשה אין דרכה לשכור כלל. ויש לומר דכיון דעמון ומואב כי הדדי נינהו ופסול דידהו בחדא איכתיב, וטעמא דאמרן גבי עמון ליתיה, ואם איתא דעמונים נקבותיהן אסורות אף במואבים כן. כנ"ל.


דף עז עמוד ב[עריכה]

עמוני שנשא בת ישראל יוכיח וחזר הדין וכו':    קשיא לי בהא טובא, חדא דהא אנן להאי לישנא דוקא קא בעינן, ואי האי לישנא קושטא הא מיעט רחמנא כלהו בר מעמוני ומואבי דאית בהו שני עממין. ועוד מאי קאמר וכי תימא דיליף מעמוני מה לעמוני שכן נקבותיהן מותרות, והא אנן עיקר בעיין על האי לישנא דאמר דדוקא עמוני קא מכשר משום דנקבותיהן מותרות קא בעי מצרי מנ"ל. ונראה לי דאדרב דימי קא מהדר דאומר (לעיל ע"א) משמיה דר' יוחנן דמכשר בין בת גר עמוני בין בת גר מצרי, והכי קאמר ליה מנא ליה לר' יוחנן דמכשר בת גר מצרי כדקא אמרת, דאלו להאי לינשא לא אפשר וכדאמר דלהאי לישנא לא אתיא, ולא עוד אלא אף לאידך לישנא לא אתיא דמאי אמרת ניליף מעמוני, דע"כ מדכתיב מעמיו מרבה הבאה משני עממין, ואפילו נידרשיה אעמוני דקיל טפי, מכל מקום ניליף מיניה מצרי, איכא למיפרך מה לעמוני שכן נקבותיהן מותרות.

ואם תאמר מצרי שני יוכיח מה למצרי שני שאין ביאתו בעבירה כו' וחזר הדין, ולעולם להך לישנא קמא אבל להאי לישנא בתרא לא אתיא כדאמרן. ורב דימי דאמר משמיה דר' יוחנן דמכשר אפילו בת גר מצרי אמר לך דהך לישנא קושטא. ואי קשיא לך מעיקרא היכי קאמר בפשיטות דלהך לישנא אתיא, יש לומר דאהאי מסקנא דאסיקנא דמייתינן לה במה הצד הוה סמיך כנ"ל.

אמר ר' יוחנן אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאן בלידה לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש כיון דאמר ר' יהודה קהל גרים איקרי קהל מצרי שני דאמר רחמנא יטהר במאי יטהר:    קשיא לי והא עמונים ומואבים לר' יהודה נקבותיהן מותרות, דעד כאן לא אסר בנקבות המצריים אלא משום דתלאן הכתוב בלידה, אבל עמונית לדידיה שריא, ואם כן עמוני לדידיה בעמונית אסור דהא היא הויא קהל ה' אצלו. ויש לומר דאין הכי נמי אלא נושא הוא מצרית וממזרת כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (עד, ב) כל האסורין לבא בקהל. ובירושלמי (קדושין פ"ד ה"ג) גרסינן עמוני לא ישא עמונית א"ר יוסי בר בון על דעתין דרבנן נצרכה דאין יסבור ר' יודה גרים פסולין קהל ה' אינון, לישא עמונית אינו יכול שהיא קהל ה' אצלו, לישא מצרית אינו יכול שהוא קהל ה' אצלה אמר ר' מתנא משחררין לו שפחה. ואכתי קשיא לי אמאי לא פריק ליה דמשכחי ליה בלכתחלה בנושא שפחה והוליד ממנה בן ואחר כך משחררו וכר' טרפון דאמר יכולין ממזרין ליטהר וכדאיתא בסמוך (עח, א). וניחא לי דאם כן האי לאו מצרי שלישי הוא אלא עבד משוחרר כנ"ל.


דף עח עמוד א[עריכה]

אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי:    והא דכתיב להן הלך אחר פסולן, ההיא במצרי שנשא ישראלית מוקמינן לה דיש עבירה בביאתן, אבל מצרי שני במצרית ראשונה שאין עבירה בביאתן הולכין אחר הזכר. וכדתנן בפרק האומר בקדושין (סו, ב) כל מקום שיש קדושין ואין עברה הולד הולך אחר הזכר. ומשום הכי מותבינן ליה מדר' טפרון דממזר בשפחה נמי אין עברה ואף על פי כן הולכין אחר הנקבה, שאלו היה נמי עבד שבא על הממזרת היה הולד ממזר כאמו.

ורב דימי משמיה דר' יוחנן אמר בנה שני הוי:    ולאו משום דכתיב להן הלך אחר פסולן דאם כן היכי מקשינן ליה מהפריש חטאת מעוברת שאני הכא דכתיב להם.

ואלא הא דאמר רבא עכו"ם מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה כו':    אם תאמר אמאי לא פריך ליה מדר' יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר, דאלמא עובר לאו ירך אמו הוא. יש לומר משום דאמר לך רבא אנא כאידך דר' יוחנן סבירא לי דאמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה הוי אלמא בתר דידה שדינן ליה, ואם משום הפריש חטאת מעוברת דלמא הדר ביה ר' יוחנן מההיא. אבל השתא דתרצינן להו לתרווייהו דאיתא לההיא דהפריש חטאת מעוברת ואיתא לאידך דאמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי משום דבלידה תלה רחמנא, מקשינן לרבא מפירוקא.


דף עח עמוד ב[עריכה]

נתינים דוד גזר עליהם:    פירש רש"י ז"ל אסרן בחתון והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אינם ראוים לבא בקהל. והא דאקשינן לקמן (עט, א) יהושע גזר עליהן עבדות דכתיב חוטבי עצים ושואבי מים לעדה וכיון שהן עבדים ממילא נפסלו לקהל. ובפרק אלו נערות (כט, א) גם כן פירש רש"י ז"ל הבא על הנתינה דאסירא כדאמר בפרק הערל דוד גזר עליהן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי למעלה (עו, ב ד"ה אמר) ולהאי פירושא הני אמוראי דלא כסוגיא דלעיל (עו, א) דאמר רבא בגירותן הוא דאית להו חתנות, ור"ת ז"ל (בתוס' להלן עט, א ד"ה ונתינים ובספר הישר סי' מח) הקשה עליו מדתנן במסכת מכות (יג, א) ואלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל אלמא נתינה דאורייתא היא. ואם תאמר דבגררת ממזרת נקט לה כדקתני התם גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואף על גב דחלוצה דרבנן היא. לא היא, דחלוצה כיון דמגרושה מרבינן לה משום הכי קא מייתינן לה בהדה, אלא נתינה אטו מממזרת קא מרבינן לה ולמאי הלכתא קא מייתינן לה בהדה. ותו דאם כן הוה להו לגלויי התם דנתינה אינה אלא מדבריהם ולמתני ממזרת ונתינה אינו חייב אלא אחת כדקתני התם גרושה וחלוצה אינו חייב אלא על אחת מהן. ותריצנא בפרק עשרה יוחסין (עח, א) אינו חייב אלא אחת מהן דחלוצה דרבנן היא, דמשום דקתני ברישא גרושה וחלוצה גלי בסיפא דאינו חייב אלא אגרושה אבל חלוצה דרבנן היא. ובפרק משוח מלחמה (סוטה מד, א) תנן ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב. ואתמר עלה בגמרא (מד, ב) בעבירה דרבנן לר' יוסי לא הדר, ואם תאמר אם כן תקשי לן לסברא קמא דרבא דאמר דבגירותן מישרא שרו ורבנן הוא דגזרו בהו. יש לומר כיון דמקרא גופיה הדר ביה מאי נידוק עליה. ומשום הכי פירש רבינו תם ז"ל דמדאורייתא אסורין מלבא בקהל אלא שהיו כגרים משוחררין כמצרי ואדומי או כעמוני ומואבי, אלא שבא דוד וגזר עליהן שעבוד. ומיהו עדיפא משפחה דשפחה אין לה קנס לפי שהיא קנויה קנין גמור לאדון וזו אין גופה קנו לשום אדון. והא דאמרינן (להלן עט, ב) אין ראוי להדבק בהן לאו דבוק של חתון קאמר, אלא דבוק וקרוב להיות לעם אחד ולהיות בני חורין קאמר, כההיא דאמרינן בגיטין (נו, ב) מהו לאדבוקי בהו לומר להתגייר ולהתקרב בהן. וכשבקשו בימי רבי להתירן (להלן עט, ב) משעבודן קאמר. ולפי פירוש זה אתי שפיר לשון משה גזר עליהן (להלן עט, א), דאי משום לא תתחתן קאמר הוה ליה למימר משה אסרן. ועוד למה ליה לאתויי מקרא דמחוטב עציך לימא משה גזר עליהן דכתיב לא תתחתן בם. אלא שיש לדקדק עליו דהא כולה שמעתין אמתניתין דקתני ממזרים ונתינים אסורין איסור עולם קיימא, דמשמע דהא דאמרינן נתינים דוד גזר עליהן לחתנות קאמר.

ויש מפרשים (עיין רמב"ן) שלא אסרתן תורה אלא לדור הראשון, אבל זרען שנולד בקדושה מותר מדלא מנה בהן הכתוב דורות, (וכן כתב הרשב"א בפשיטות בכתובות כט, א) ויהושע גזר עליהן שעבוד כל זמן שבית המקדש קיים, וממילא נפסלו לבא בקהל ובא דוד וגזר עליהן איסור עולם. ובכל מקום ששנינו נתינים יש במשמע גבעוני שנתגייר. והא דאמרינן משה גזר עליהן שעבוד קאמר, אלא שלא גזר אלא לההוא דרא שהיו אסורים מלבא בקהל, גזר עליהן הוא שעבוד כדי שלא יטמעו ישראל בהן. ואתו יהושע ודוד וגזרו עליהן לדרי עלמא, ור"ח ז"ל כתב סלקא שמעתא דנתינים איסורא דאורייתא מלא תתחתן בם ע"כ.


דף עט עמוד א[עריכה]

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים:    והא דאמרינן (לעיל עו, א) לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, היינו בית דין מומחה, אבל אלו נתגיירו בבית דין הדיוטות וכיון שנתגיירו חשו להן כדקיימא לן כולם גרים הם כדאיתא בפרק כיצד (לעיל כד, ב) גמ' הנטען מן השפחה ונתגיירה. וכזה כתב הרמב"ם ז"ל[16].


דף עט עמוד ב[עריכה]

בימי רבי בקשו להתיר נתינים:    ואף על גב דקיימא לן שאין בית דין רשאי להתיר דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (גיטין לו, ב) הכא שאני דאין אלא כמפקירין ממונם וכן פירש רש"י. ואפילו למאן דמפרש (לעיל עח, ב ד"ה נתינים) דוד גזר עליהן משום חתנות, הא לכולי עלמא לא אסרן בהדיא לבא בקהל אלא שגזר עליהם שעבוד וממילא איפסילו להו לקהל[17].

וניתי איסור פציעה ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה:    קשיא לי שאני התם משום דקסבר רבן גמליאל אין זיקה והלכך קילא לה ומדחייא. אבל לדידן דקיימא לן דיש זיקה לא אתי איסור אחות אשה דבתר זיקא ודחיא ליה. וכי תימא מידי הוא טעמא אלא לר' עקיבא אין זיקה סבירא ליה כדאיתא בנדרים פרק נערה המאורסה (עד, א) דתנן התם שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר' אליעזר אומר יפר ור' יהושע אומר לאחד ולא לשנים ור"ע אומר לא לאחד ולא לשנים. ואתמר עלה בגמרא בשלמא ר' עקיבא קסבר אין זיקה. ליתא דהא רבא ורב אשי פרישו טעמא התם (עה, א) משום דאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה, ולדידהו לא איצטרכינן לאוקימ' ר' עקיבא באין זיקה. ועוד דבמקצת ספרים גרסינן הכא אמר רבא כיון שנפלה לו וכו' ואם כן היכי מקשה ליה אביי מדר"ג דהא רבא הוא דמוקי לה לרבי עקיבא התם ביש זיקה כדאמרן. ולפיכך אני אומר דמהכא שמעינן דלכולי עלמא נשואין דלאחר זיקה כדאמרן. ולפיכך אני אומר דמהכא שמעינן דלכולי עלמא נשואין דלאחר זיקה פוטרין יבמה והולכת לה בלא כלום כר"ג, ועד כאן לא פליגי עליה דרבן גמליאל אלא בלכתחלה הגדיל עמו אבל אם גדלה עמו ובעל לכולי עלמא נפטרה יבמה והלכה לה. והיינו דפריך מינה אביי להדיא. ועוד דבעל כרחן אית לן למימר הכין דהא לכולי עלמא זיקה לאו דאורייתא, וליכא בין רשב"ג לדידן אלא דלדידיה אין זיקה וקילא לדמחי לכתחלה, ולדידן לא דחינן לכתחלה, אבל בשעבר ונשא לכולי עלמא מידחיא צרתה והולכת ומותרת לשוק.


דף פ עמוד א[עריכה]

הא דאתמר אכל חלב מבן שתים עשר ועד שמונה עשרה:    פירש רש"י אתינוקת קאי כר' אליעזר דאמר נקבה כדברי בית שמאי ומרישא שמעינן לה דקאמר י"ב שנה ויום אחד ותינוק אין זמנו עד י"ג שנה ויום אחד, ואיידי דאיירי בלשון זכר קתני סריס. ויש מפרשים (רמב"ן) דמדקאמר סימני סריס ונעשה סריס לא משמע כלל דבנקבה עסקינן אלא רב מבן שתים עשרה שנה ויום אחד קאמר דהיינו שנת י"ג עצמה ונקט לה אליבא דמאן דאמר (נדה מה, ב) תוך הפרק כלאחר הפרק. ואינו מחוור בעיני כלל דהא רב גופיה הוא דקאמר בפרק יוצא דופן (שם) תוך הפרק כלפני הפרק ואם כן מאי דוחקיה דנסיב לה אליבא דלא כהלכתא ודלא כטעמיה. והנכון כדברי רש"י ז"ל.

סימני סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן עשרים:    פירש רש"י ז"ל אין עושין מעשה בבן שמונה להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן עשרים. ויש מתמיהין (רמב"ן) עליו דהיאך תעלה על הדעת שיהא בן תשע עשרה וחוששין בו משום נפל. ועוד דלר' אבהו כל יבמה שלא ילדה לט' ודאין לא תנשא לשוק ואף על פי שבנה נכנס לחופה עד שיהא בן עשרים. ור"ח (מובא בתוס' הרא"ש) והראב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי המפרשים ועיין במיוחס לתוס' חד מקמאי וצ"ל שם כלפנינו) פירשו סימני בן שמונה כלומר בן שמונה שהביא ב' שערות אין עושין בו מעשה להחזיקו כגדול עד שיהא בן עשרים דשנת עשרים לבן שמונה כשנת י"ג לשאר בני אדם, ואף על פי שהביא בנתים אינן אלא שומא בעלמא, לפי שהוא חלוש ביותר. ואף לפירוש זה יש להקשות דאם כן כל איש שקדש תוך עשרים וכן אשה שנתקדשת תוך הזמן הזה, אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר נחוש לשני. ואי נמי בן תשע עשרה שנה אף על פי שהביא סימנין לא יחלוץ ולר"מ אינו חולץ ולא מיבם, ומסתברא דלא אמר רבי אבהו אלא בשנודע שהוא בן שמונה ולפיכך חוששין לו אף על פי שגמרו סימניו שמא אינו בן קיימא כדברי רש"י ז"ל, או שלא נחזיק אותו בגדול עד שיהא בן עשרים כדברי ר"ח והראב"ד ז"ל. הא שאר בני אדם מן הסתם אין מחזיקין אותן בנפלים, כדאמרינן בעלמא (להלן קיט, א) דרוב נשים מתעברות ויולדת ולד של קיימא, ומחזיקין אותם כבריאים להחזיק סימניהן בגדלות כשהן בני י"ג שנה. אבל בשנולד לשמונה ודאי בהא הוא דאיפליגו רבי ורבנן, דרבנן סברי אף על פי שגמרו סימניו צפרניו ושערו הרי זה נפל דקא סברי רבנן דלא משתהי, אלא ודאי בן שמונה הוא ובן שמונה לא חי ורבי סבר כיון דגמרו סימניו סימניו מוכיחין עליו דבן שבעה הוא אלא דאשתהי. ולישנא דקתני בן שמונה מוכח כן שהוא ודאי בן שמונה דאי לא הוה ליה למימר וספק בן שמונה. ועוד מדאקשינן (להלן בעמוד ב) מעובדא דרבא תוספאה ודאי משמע דבידוע שהוא בן שמונה קאמרינן, דההוא עובדא הא ודאי עבר זמניה הוא אם משל בעל הוה. ועוד דבהדיא קתני בברייתא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו, אלמא פלוגתייהו בבן שמונה ודאי היא. והא דקתני בתוספתא דשבת פרק ?אין עוקרין? בהמה (פט"ז ה"ד) ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין דוחין עליו את השבת. ההוא בשלא גמרו סימניו היא דכיון דלא נגמרו סימניו והוא מסופק בבן שמונה סימניו מוכיחין עליו שלא כלו לו חדשיו. אבל אם גמרו סימניו כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן וזה מסופק שמא בן שבעה הוא, בבן קיימא מחזקינן ליה לכולי עלמא, חוץ מרשב"ג דתלי טעמיה לעולם בשהה שלשים יום[18] .


דף פ עמוד ב[עריכה]

ואקשינן אלא הא דעבד רבא תוספאה כו' כמאן כרבי דאמר משתהי ופרקינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עביד. מאי רשב"ג דתניא כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל:    פירוש מדקתני כל ששהה משמע דכללא הוא דכייל ותני דכל ששהה ואפילו בן שמונה ודאי אינו נפל אלמא אמרינן אשתהויי אשתהי כר'. ומיהו ודאי משמע דר' ורשב"ג לאו בחדא שיטתא קיימי ממש, דאלו לר' סימניו מוכיחין עליו קאמר, דכיון שנגמרו סימניו נפק ליה מתורת נפל מיד ואפילו לא שהה כלל. ורשב"ג סבר דלא נפקי מתורת נפל אלא אם כן שהה שלשים יום ואף על פי שגמרו סימניו. וג' מחלוקת בדבר תנא קמא דר' סבר כל שלא כלו לו חדשיו אף על פי שגמרו סימניו שערו וצפרניו הרי זה נפל גמור. ורשב"ג סבר אם שהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל ואשתהויי הוא דאשתהי. ור' סבר כיון שגמרו סימניו הן מוכיחין עליו ומיד נפק ליה מתורת נפל. והכא אין עוקרין איתא בתוספתא שבת בפרק בהמה דהתם עביד לה פלוגתא דרבנן ורבי ורשב"ג, דקתני התם (פט"ז ה"ד) איזהו בן שמונה כל שלא יצאו לו חדשיו רבי אומר סימניו ניכרין בו שערו וצרפניו שלא גמרו כדרך שבן שמונה לאדם נפל כך בן שמונה בגסה ובן ארבעה בדקה, רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה, וכל ששה ח' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה. והיינו דאמרינן הכא דרשב"ג קאי כותיה דרבי. מדקאמרינן דאיכא רשב"ג דקאי כרבי משמע דרשב"ג בלחוד הוא דקאי כותיה. אבל רבנן דפליגי עליה דרשב"ג פליגי נמי עליה דרבי.

ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבנן לחומרא ורשב"ג לקולא, דאדרבה רבנן דרשב"ג מקילי טפי וכדמוח התם בריש פרק החולץ (לעיל לז, א) דאמרינן התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי אף על גב דלא שהה ולד מעליא הוי גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן. וכן משמע במקומה בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלו, א) דאמרינן התם מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא תא שמע עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו בי"ט כו' ת"ש ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן כו', אלמא סבירא להו דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג לקולא, דאפילו בן יום אחד אינו בחזקת נפל. ואיכא למימר דתנא קמא ורשב"ג בתרתי פליגי, בסתם תינוקות ובשגמרו סימניהם דבהא תנא קמא לקולא ורשב"ג לחומרא, משום דקסבר תנא קמא כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו ואיכא למימר בן תשעה הוא. ורשב"ג סבר לעולם אינו יוצא מידי נפל ואף בסימניו עד שנדע שהוא בן תשעה ודאי, או שישהא שלשים יום. והיינו דאמרינן בפרק החולץ (שם) דרבנן לקולא. וכן נמי בעגל שנולד ביו"ט. ופליג נמי בבן שמונה ודאי, דהתם [רבנן] לחומרא ורשב"ג לקולא. דלרשב"ג כיון שגמרו סימניו ושהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל, כיון דאיכא תרתי לטיבותא סימנין ושיהוי שלשים יום, והאי בר ז' הוא ואשתהוי הוא דאשתהי. ורבנן סברי דלעולם אינו משתהי ובן שמונה ודאי הוא ונפל גמור הוא, והיינו דהכא גבי שיהוי אמרינן דרשב"ג ורבי קיימי בחדא שיטתא אבל רבנן פליגי עליה בה.

ואפשר נמי דלרשב"ג אף בלא גמר סימנין נמי מחזקינן ליה בבן קיימא אלו שהה שלשים יום, דאיהו עיקר טעמא לא תלי אלא בשהיה, וכל ששהה קאמר לומר דכולם כיון ששהו שלשים יום נפקי מתורת נפל, דאין נפל מתקיים שלשים יום. וכן נראה לי עיקר דהא רשב"ג לא הזכיר כלל גמר סימנין אלא שיהוי שלשים יום. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל.

ואיכא למידק היכי בעי התם בפרק המילה אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולא פשטוה אלא מכלל דברי שמואל דקאמר הלכה כרשב"ג. ודייקינן התם מינה הלכה מכלל דפליגי וכדאמרינן התם תא שמע דאמר רב יהודה הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי, ואמאי והא במחלוקת היא שנויה מפורשת בתוספתא שכתבנו. ויש לומר דלא שמיע להו. ומכל מקום דברי ר"ח ז"ל (לעיל פ, א ד"ה סימני) נוחין יותר מדברי רש"י ז"ל ולפי פירושו של ר"ח ז"ל איתא להא דרבי אבהו ואיתא לההיא דרשב"ג, דאפשר דאפילו לר' אבהו אפילו בן שמונה ממש אם שהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל כרשב"ג, אלא דלהחזיקו בגדול עד שיהא בן עשרים לא איירי ביה רשב"ג, ואתא ר' אבהו ואמר דאין סימניו סימני גדלות עד שיהא בן עשרים. ואפשר דאפילו רשב"ג מודה בהא. וכן נראה מדברי רב אלפסי ז"ל (בפרקין סימן קט) שפסק כרב אבהו וקיימא לן כרשב"ג דפסק שמואל כותיה (שבת שם וברי"ף שם דף נה, א). ואלו לדברי רש"י ז"ל רשב"ג ור' אבהו פליגי, דרשב"ג נפק ליה מתורת נפל לאחר שלשים, ולר' אבהו אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן עשרים, ולא קיימי בחדא שיטתא אלא לענין שיהוי בלבד ואית לן לסמויי חדא מינייהו ואינו נכון.

והלכך לענין פסק הלכה קיימא לן לפי שיטה זו דאפילו בן שמנה ידוע שנגמרו סימניו שערו וצרפניו אם שהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל והרי הוא בחזקת בן קיימא לכל דבריו להקל ולהחמיר, כרבי אבהו ורבי ורשב"ג דאימור בן שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי. ואם לא שהה שלשים יום אין עושין בו מעשה כרשב"ג ואפילו בדיעבד נמי, דהא בבן ח' ליכא מאן דמחזיק ליה בבן קיימא אלא רבי בלבד, ולא קיימא לן כותיה אלא כרבנן וכרשב"ג דפליגי עליה. הלכך אם יבמה היא ועמדה ונשאת לשוק בלא חליצה, בין נשאת לישראל בין נשאת לכהן הרי זה חולצת. ואין צריך לומר בבן שמונה ודאי שלא נגמרו שערו וצפרניו, דהרי זה נפל גמור לדברי הכל ואין חוששין לו כלל, דהא אית ליה תרתי לריעותא. ומיהו אפשר דלרשב"ג אם נשתהה שלשים יום נפק ליה מתורת נפל כדכתבינן לעיל, וכל שכן אם אינו ידוע בן כמה הוא כסתם תינוקות שאינן ידוע בבירור אם הם בני תשעה אם לאו, שאף על פי שלא גמרו סימניו אם שהה שלשים יום לרשב"ג נפיק ליה מתורת נפל, דכיון שאינו ידוע שהוא בן שמונה ושהה שלשים יום איגלי מלתא דבן קיימא הוא, דהא עיקרא דמלתא רשב"ג בששהה שלשים יום תלי ליה ולא בסימנין[19] אבל אם לא שהה לכולי עלמא הרי זה בחזקת נפל כיון שלא גמרו סימניו ולא שהה והוא ספק בן שמונה. ואפילו בשגמרו סימניו אינו יוצא מידי נפל לרשב"ג אלא אם כן שהה שלשים יום, וכדמוכח בפרק המילה (קלה, ב) דאמרינן התם תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה הרי זה נפל מימהל היכי מהלינן. דאלמא מדאמרינן הכי סתם מימהל היכי מהלינן משמע דבסתם תינוקות דנגמרו סימניהם קא מתמהינן היכי מהלינן להו, דאי לא כיון דמיעוטא דמיעוטא דתינוקות חיין הן בלא גמר סימנין, לא הוה ליה למיסתם ללישנא הכי והוה ליה למימר הני תינוקות דלא נגמרו סימניהן היכי מהלינן להו בשבתא. אבל לרבנן מסתמא בחזקת בני קיימא נינהו. והלכך לענין יבמה אם מת בתוך שלשים יום ועמדה ונשאת אם אשת ישראל היא חולצת כרשב"ג ואם אשת כהן היא אינה חולצת כרבנן דהוה ליה כדיעבד.

והא דמהלינן סתם תינוקות בשבתא, איכא למימר דלכולי עלמא מהלינן להו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, אם מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. והא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, הא מר בריה דרבינא ורב נחומי בר זכריה דתרגומו לה התם (קלו, א) לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין אתה שבת, והאי כיון דספק הוא לא דחו מכשירין את השבת. ורב אלפסי ז"ל (שבת פי"ט סי' תצ"ה) כתבה לההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה לומר דהלכה כן. ולדבריו ההיא תירוצא דרבינא ורב נחומי שנויא בעלמא היא ולא קיימא לן כוותייהו. וכן כתב שם (שבת קלו, א) ר"ח ז"ל מפורש, ולדבריהם לא מהלינן שבתא אלא מאן דקים לן ביה דכלו לו חדשיו. ולא כן דעת רוב הגאונים ז"ל ומעשים בכל יום שמלין סתם תינוקות בשבת.

ואיכא מאן דאמר דמילה נמי כדיעבד דמי וכיון דאיכא רבנן דאמרי ולד מעליא הוא לא דחינן מילה בזמנה. ואיכא למימר נמי דההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה דהלכתא היא, ומיירי בשלא גמרו סימניו כמו שכתבנו למעלה, ומשום הכי אין דוחין עליו את השבת דהוה ליה כמת, ולא התירו לחתוך בשר שאין בו רוח חיים עדיין שלא במקום מצוה. והא דלא אוקמוה בהכי התם, איכא למימר דסבירא להו דכל מחתך בבשר אפילו שלא לצורך מצוה שרי. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מילה פ"א (הלכה יג_יד) מי שנולד בחודש השמיני אם היה שלם בשערו וצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת, אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צרפניו שלמים כברייתן הרי זה בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שנגמר, לפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו, ואף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדים לכל דבר שכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל. מי שנולד בחדש השביעי לעבורו אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת על כל פנים אם בן שבעה הוא שלם בדין הוא שידחה בשבת. אם בן שמונה הוא זה שמל כמחתך בבשר הוא ע"כ. נראה מדבריו דרשב"ג אף על פי שלא גמרו סימניו קאמר וכמו שכתבנו למעלה. והוא ז"ל פסק כרבי בגמרו סימניו וכרשב"ג בשלא נגמרו סימניו כל ששהה שלשים יום. ואם נודע שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש אף על פי שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום הרי זה ולד מעליא, וכדתנן בנדה פרק יוצא דופן (מג, ב) תינוק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום והרי הוא לאביו ולאמו ולכל הקרובים כחתן שלם. פירוש בשכלו לו חדשיו כדאתמר עלה בגמרא (מד, ב) כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה באדם שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי. ואוקימנא דקים לן ביה שכלו לו חדשיו. ויש מי שפירש שמועתינו בלשון אחרת וזה נראה לי.

הא דאקשינן אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי. ולא אקשינן הכי אדרבי אבהו (אלא רבי דאמר כרבי. נ"ל משום דאיכא למימר דר' אבהו למאן דאמר סימניו מוכיחין עליו קאמר, אלא לרבא תוספאה דעבד בה עובדא קא מקשה היכי עבד עובדא כיחידאה כנ"ל.


דף פא עמוד ב[עריכה]

רבי יוחנן סבר את שדרכו לימנות שנינו וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות שנינו:    קשיא לי וכי אליבא דר' מאיר פליגי והא דר"מ ליתא והיכי פליגי אליביה. וליתא דלאו במאי דקתני ר' מאיר את שדרכו לימנות מקדש פליגי ולומר היכי תניא בדר"מ. אלא בדרבנן פליגי והכי קאמר, הא דשנינו בדרבנן אינן מקדשין אלא ששה דברים הני ששה משום דאת שדרכן לימנות הן הוא ששנו אותן, ודתנן תנן דלא תנן לא תנן. וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות שנו ולאו הני דוקא אלא כללא שנינו הני והוא הדין לכל שדרכו לימנות. ותלתא גווני איכא, יש שדרכו לימנות לעתים אף על פי שרוב פעמים אין דרכו לימנות כחבילי תלתין, ובהא הוא דפליגי דרבנן עליה דר' מאיר, אבל כל שדרכו לימנות לעולם כגון הני ששה דתנינן, והוא הדין אפילו לכל שדרכו לימנות ברוב הפעמים, אף על פי שנמכר לעתים בלא מנין כגון עגול וחתיכה כולי עלמא מודו בהו. ורבי יוחנן סבר דלא אלא הני ששה בלחוד הוא ששנינו. והנך דמנינן במתניתין דפרק השוכר שבמסכת ע"ז (סד, א) דאוסרין בכל שהן כגון יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, איכא למימר דאפילו רבנן מודו בהו בכולהו, ואפילו לרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. ואף על גב דהנהו מכל שדרכו לימנות הן כדמשמע במסכת זבחים פרק כל התערובת (עב, א) מדאקשינן התם גבי חטאות מתות ושור הנסקל ששנוין שם ונבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות מאי איכא למימר. אלמא שור הנסקל וחטאות מתות לאו מאת שדרכו לימנות הוא אלא מכל שדרכו לימנות, והתם הא קא חשיב שור הנסקל וחולין שנשחטו בעזרה, מכל מקום מודו בהו רבנן דלא בטילי, ולא מצד מנינן אלא מצד חשיבות אחר שיש בהן או מצד חומר איסורן, ולא שנו כן במסכת ערלה (פ"ג מ"ז) אלא דברים שחשיבותן מצד מנינן, אבל בהנך דמס' ע"ז יש מהן אוסרין בכל שהן לחומר איסורן כיין נסך וע"ז ועורות לבובין אי נמי התם בחבית סתומה של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז שדרכן לימנות לעולם כמו שפירש רש"י ז"ל שם (ע"ז עד, א ד"ה עבודת כוכבים). אלא שהראשון נראה עיקר וכמו שכתבתי שם במקומה בס"ד (בד"ה מתניתין).

ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושור הנסקל ופטר חמור, אי חיים נינהו בעלי חיים לא בטילי וכדאמר רב אשי התם בפרק התערובות (עג, א) אפילו תימא רבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטילי. ואי מתים נינהו מוקמינן להו בשבישלן והן ראויין להתכבד בהן בפני האורחין. וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין מוקמינן לה, כמתניתין דגיד הנשה (צו, ב) דקתני חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה כולן אסורות, ומוקמינן לה התם (ק, א) בראויה להתכבד בפני האורחין. ושער נזיד מצד חשיבותו שמציירין בהן את הבגדים וכדאמרינן בשלהי מסכת תמורה (לד, א) גבי הא דקתני במסכת ערלה פרק אחרון (מ"ג) האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד משער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק ומוקי לה במסכת תמורה בצפורתא כלומר שעשה בו צורת צפור בשער הנזיר דחשיב ביה בשק. ומיהו כלהו נמי מצד שיש בהן צד חשיבות מנין שנמכרין ברוב הפעמים במנין קא חשיב להו התם כדאמרינן עלה בגמרא במקומו האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה אלא שאין עיקר טעם איסורן מצד מנינן אלא כל אחד לפי טעמו כמו שכתבנו. ולריש לקיש כל שדרכו למנות שנינו הוי עיקר טעם איסורן משום חשיבות מנינן.

ואי קשיא לך והא סבירא ליה לר' יוחנן דחתיכה בחתיכות עולה וכדקתני במתניתין חתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורות תעלה, ומוקי לה ר' יוחנן בשלימה, אלמא אף ראויה להתכבד בה בפני האורחים בטלה למאן אמר את שדרכו לימנות שנינו. יש לפרש דההיא לא חשבינן לה ראויה להתכבד דהא אינה ראויה להתכבד בה בפני שום אורח ואפילו בפני אורח גוי כיון שהיא של חטאת טמאה ואסורה בהנאה. אבל של נבלה הרי היא ראויה להתכבד בה בפני אורחים גוים דמותרת בהנאה. ואם תאמר והלא בשר בחלב אסור בהנאה וכן חתיכת חולין שנשחטו בעזרה, ואפילו הכי לא בטילי לפי מה שכתבנו. אלא יש לומר דהתם אלו בטילי היו ראוין בפני האורחין. והיינו טעמא נמי דחתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין שאינה עולה לדברי הכל, דכיון שכן דין הוא שלא יבטלו. אבל חתיכות חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות של חטאת טהורה, אפילו לאחר בטולה אינה ראוי להתכבד בה בפני האורחין, שאף על פי שאין ראויות לכהנים והרי היא ראויה לאחר בטולה להתכבד בפני כהן אוחר שאינו מאותו משמר, מכל מקום אסורה לגוים ולישראלים ולנשי כהנים, הלכך לא חשיבא. וכן פרשו בספר התרומות (הלכות איסור והיתר סי' נ). ומיהו כבר כתבתי בשלהי ע"ז (שם) גמ' אלו אסורין ואוסרין בכל שהן דמשמע מדברי רש"י (ד"ה תרתי) ור' אלפסי ז"ל דחתיכת נבלה אפילו בראויה להתכבד בפני האורחין בטלה כיון דלאו מאיסורי הנאה היא, ודלא כמתניתין דגיד הנשה. ורובן של גדולי הפוסקים מסכימין שאינה בטלה ועיקר. ושם הארכתי בס"ד (בד"ה גמרא).

חתיכה חטאת טהורה כו' לא תעלה:    פירש רש"י ז"ל טעמא דרישא משום דלהפסד מרובה חששו כיון דלא הוי מאת שדרכו לימנות, אבל סיפא דהפסד מועט לא חששו. כלומר כיון דאיכא תרתי חדא דהוי דאורייתא ועוד דהוי מיהא מכל דבר שדרכו לימנות. וטעמא דר' יהודה דפליג אף ברישא ואמר לא תעלה קא סלקא דעתך השתא משום דקסבר כל שדרכו לימנות מקדש.

אמר ר' חייא בריה דרב הילא כשנימוחה:    פירוש, בין רישא בין סיפה בשנימוחה.


דף פב עמוד א[עריכה]

הכי גריס רש"י ז"ל וכן היא ברוב הספרים ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן סיפא באיסורא דאורייתא:    ופירש בשלמא לר' יוחנן רישא משום הפסד מרובה חששו סיפא דהפסד מועט לא חששו אלא לריש לקיש דאוקמה בנימוחה אפילו סיפא נמי תעלה דבנימוחה ליכא לאיפלוגי אפילו בהפסד מועט שאם כן אין לך תרומה גדולה עולה בחולין לעולם. ופריק לעולם כולה ברייתא רישא וסיפא בנמוחה, וטעמא דרישא בשנטמאת בטומאה דרבנן וכגון שנטמא כלי בטומאת משקין דרבנן, דאלו מדאורייתא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולפיכך הקלו בה ואמרו תעלה. וסיפא שנתערבה בחולין דאיסורא דאורייתא אפילו נימוחה לא תעלה, דקסבר האי תנא דמין במינו דאורייתא לא תעלה. ור' יהודה דאמר ברישא לא תעלה קסבר אפילו בדרבנן לא תעלה. זהו דרך פירושו של רש"י ז"ל וסוגיתו. וגם ר"ח ז"ל גריס ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא בפירוקא דרב שישא גריס רישא בטומאת משקין דרבנן ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, ור' יהודה לטעמיה דאמר טומאת משקין אפילו לטמא אחרים דאורייתא. וכן מצאתי גירסא ספרדית כתוב בה כן רישא בבשר שנטמא מחמת משקין שנטמאו מחמת שרץ ואזדא ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דאמרי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ור' יהודה סבר דאורייתא אבל בשר שנטמא בשרץ עצמו מאי וכו'. וקשיא לי טובא לגירסתן דגרסי לריש לקיש, חדא דאי גרסינן לריש לקיש מאי קאמר ולריש לקיש דהא מדריש לקיש סלקינן ולא הוה ליה למימר אלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואנא ידענא דלריש לקיש קא מקשה דהא מיניה סלקינן. ואפשר לומר בזו דאורחא דתלמודא הוא בהכין, דאף על גב דסליק מיניה כי הדר מקשה עליה קושיא אחרינא הדר ואמר ולפלוני מאי שנא או מנא ליה. וכיוצא בזה לקמן דקאמר ורבנן זבה מנא להו ואף על גב דסליק מינייהו. וגדולה מזו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז, א) גבי ומצאת' ואידך אף על גב דסליק מיניה. אלא שקשה עוד דאנן קשיא לן לריש לקיש כיון דנמוחה מאי שנא סיפא דלא תעלה, ואיהו מהדר דטעמא דרישא דתעלה משום דלא איטמי אלא בטומאת משקין דרבנן כאלו הוה קשיא לן טעמא דרישא. וגם בזו אפשר לתרץ דמשום דאוקמה השתא באוקימתא חדתא ואוקי סיפא בטומאה דאורייתא אצטריך נמי למימר רישא אטומאת משקין דרבנן. [הגה"ה: ק"ל לתירוץ זה דלאו אוקמתא חדתא היא בסיפא דלעולם קדשים לזר דאורייתא נינהו ולא בעינן למימר שנטמאת דאורייתא. ועוד דטהורה בטהורות היא וא"כ הדרא לדוכתא. ע"כ מהר"ר שמואל הלוי בן חכם זלה"ה]. אלא דאכתי קשיא עוד דמעיקרא קא קשיא לן טעמא דר' יהודה ואמרינן אי הכי מאי טעמא דר' יהודה, ואמרינן ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטל ורבנן פליגי עלה ואמרי בטל, והשתא להאי פירוקא דרב שישא אמרינן דהוי טעמא דסיפא לכלהו משום דמין במינו לא בטל ופליגי רבנן עליה דר' יהודה ברישא אי בטל בדרבנן או לא ולא פרשינן כלום. על כן איני יכול להלום גירסא זו ופירושה. גם למה שפירש רש"י ז"ל טעמא דברייתא לר' יוחנן משום הפסד מועט והפסד מרובה, קשיא לי דאם כן היינו כעין פירוקיה דרב אשי דאמר סיפא הוי דבר שיש לו מתירין, ואם איתא אמאי לא פירש רב אשי אהאי לישנא ולא תיקשי ליה מאי דאקשינן עליה.

וגירסא אחרת מצאתי במקצת ספרי הגאונים ז"ל דגרסי ולר' יוחנן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, וגרסי בדר' חייא בריה דרב הונא רישא בשנימוחה. ולהאי גרסא אפשר לפרש בשלמא לריש לקיש רישא בנימוחה וסיפא שלא נימוחה, אלא לר' יוחנן אי כל שדרכו לימנות שנינו אפילו רישא לא תעלה, אי את שדרכו לימנות שנינו אפילו סיפא תעלה. והשתא לא מפלגינן בין הפסד מרובה להפסד מועט. ופריק רישא בדרבנן וסיפא בדאורייתא. ומכל מקום האי נמי לא סלקא כלל דהא לרבי יוחנן את שדרכו לימנות שנינו ואפילו בדאורייתא כל שדרכו לימנות אינו מקדש, ואם כן חתיכת חטאת טהורה אמאי לא תעלה וצל"ע.

ומכל מקום לפי הגירסא הראשונה נמי דגרסי לר"ל יש לפרש דלר' יוחנן ניחא רישא וסיפא, רישא בטלה דאת דאת שדרכו לימנות שנינו, וחתיכה אינה אלא מכל שדרכו, וסיפא דאינה בטלה לאו משום חשיבות מנין אלא משום חשיבות אחר שיש בה, דהיינו שראויה להתכבד בה בפני האורחין, כלומר בפני כל אורח לכשתמצא לומר שתתבטל ולפיכך אינה בטלה, מה שאין כן ברישא דאם תבטלנה אינה ראויה להתכבד בה בפני כל אורח אלא בפני זכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה (פא, ב בד"ה ואי) וזה יותר נכון בעיני.

והא דרב אשי בדותא הוא וכו':    ומכאן נ"ל קושיא על מ"ש הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק גיד הנשה (סי' תתצג?) על ההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים סו, ב) פת שאפאו בתנור עם צלי דאסריה רב כהנא למיכל בכותחא. וקא פריש הרב אלפסי ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בשרא הוה ליה כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל. ולפום מאי דאמרינן הכא ליתא, דלמיכליה בבשר לעולם מישרא שרי, ולמיכל בכותחא לעולם אסור וכדדחינן הכא בפירוקיה דרב אשי מהאי טעמא כנ"ל.

בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעינן רבויא אלא לר' יוחנן קשיא:    כלומר כיון דאית ליה תרומה בזמן הזה דאורייתא אמאי לא בעינן רבויא. קשה לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי אמאי אמרינן שאני אומר וכדאמרינן באלו עוברין (פסחים מד, א) למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאיאמרינן שאני אומר. ונראה לי דהא עדיפא ליה לאקשויי דאפילו לכשתמצא לומר דאפילו בדאורייתא אמרינן שאני אומר, חד בחד מיהא לא בטל וכי אהדר להו ר' יוחנן אנא דאמרי כר' יוסי הכי קאמר להו, דתרומה דאורייתא ואפילו ברבייה נמי לא אמרינן שאני אומר דבאורייתא לא אמרינן שאני אומר.


דף פב עמוד ב[עריכה]

וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא בעינן רבויא והתניא מקוה כו' מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא נישקול רובו:    מדפרכינן ממקוה לרבי יוחנן ופרקינן דלא נשקול רובו, משמע דבקופות נמי אף על גב דלא בעי ר' יוחנן רבויא מכל מקום שתהא חולין כתרומה מיהא בעינן, אבל אלו רבתה תרומה על החולין לא אמרינן שאני אומר. וקשיא לי כיון דתרומה דרבנן היא לריש לקיש למה ליה רביה, ולר' יוחנן למה ליה שיהא חולין כתרומה, והא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך החולין או לא הוה ליה ספיקא בדרבנן ולקולא. ויש לומר דכיון שנפלה ודאי תרומה לתוך אחת מהן ושתי הקופות במוקף הרי הן ככלי אחד דתנן בתרומות פרק ד (מי"ב) שתי קופות ושתי מגורות שנפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מן נפלה מעלות זו את זו. הלכך בכי הא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. ומיהו כיון דקופות מוחלקות הן, ברבויא סגי לריש לקיש ולר' יוחנן בחד בחד.

אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבקופות מוחלקות סגי לן ברבויא מיהא לכולי עלמא, ואפילו בלא ריבויא לר' יוחנן, אם כן ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד ויש כאן שני כדין לבד ואינו ידוע איזו היא תעלה, דכשאני אצל זו אני אומר על פי אחרת נדרסה וכשאני אצל השניה אני אומר לא בזו אלא בשניה וזיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא, ואנן לאו הכי תנן דתנן (תרומות פ"ד מ"ו) הדורס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו ידוע איזו היא ר' אליעזר אומר רואין אותן כאלו הן פרודות התחתונות מעלות את העליונות ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כדין. ומסתברא שלא אמרו שאני אומר אלא במקום שיש שיעור שלם כדי לבטל, דאותה שאנו תולין שנפל לתוכה כגון שיש בזו מאה ובזו אין מאה שאני אומר בזו שיש שם מאה נפלה וכדתניא בפ"ו בתוספתא דתרומות (הי"א) וכדכתבינן לה לקמן. ואי נמי במקום שאינו צריך לבטול כלל כשתמצא לומר כאן נפלה, כגון שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, דכשתמצא לומר תרומה לתוך תרומה נפלה לא מדין בטול אתה מתירה. אי נמי שני בתים אחד בדקו ואחד שאינו בדוק דכשאתה בא לומר שהככר בבית שאינו בדוק אינו מדרך הבטול. וכגון שני קופות אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת (דתנן) [דתניא] בפרק ו' דתרומות אחת מדומעת ואחד שאינה מדומעת הריני אומר לתוך מדומעת נפלה. והוא הדין לשתי קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפל לתוך אחת מהן חלבו של גיד או אחד משאר איסורין של דבריהם. וטעמא דמלתא לפי שאינו מדרך הבטול כדאמרן, וכיון שכן לא בעינן שיעורא, דאין כאן מקום לשיעורין. וכן הדין אפילו בקדרה שנפל לתוכה איסור ואחר כך נפל איסור לתוך אחת מהן כדתניא התם (בתוספתא הי"ד) נפלה תרומה לתוך אחת מהן וידוע איזה מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה ואין ידוע לאיזה מהן נפלה, הריני יכול לתלות ולומר למקום דנפלה ראשונה שם נפלה שניה, נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה וידוע לאיזה מהן נפלה, אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלה שניה שם נפלה ראשונה. אבל ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית כשאתה בא לומר דלאו בזו נדרסה אלא בחברתה, עדיין אין אתה מתיר את השנית אלא אוסרה כיון שאין בה כדי לבטל את האיסור. וכיון שאנו צריכין על כל פנים לשיעורין אם באנו להתירן בבת אחת אפילו בפרודות לא תתיר אלא אם כן יש בשניהן ששים או מאה של התר כנגד האיסור לפי מה שהוא אסור כנ"ל.

והרמב"ן נר"ו אמר אלי[20] שהיה סבור דטעמא דמלתא משום דבאין לישאל בבת אחת הא אם היו החביות של ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה כולן מותרות דכל אחת ואחת אני תולה להקל, וכשאני אצל זה אני אומר לא בזו נדרסה אלא בשניה וכשאני אצל שניה אני אומר לא בזו אל בחברתה דכל בדרבנן תולין להקל כעין שני שבילין. וכיש ביניהם אחת של תרומה אפילו בא לישאל בבת אחת אני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. ובודאי דלגבי שני שבילין תולה טהור בטמא כדבריו ואפילו בבאו לישאל בבת אחת וכדאמרינן בנדה, בפרק האשה שהיא עושה צרכיה בראשו (ס, א) א"ר יוסי בר חנינא טהור ואפילו תלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טהור בתלוי לד"ה (עיין רמב"ם הל' אבוה"ט פ"ט ה"ד).

ומיהו אינו מחוור לי דאם כן הוה ליה לפרושי התם בחביות של אדם אחד או בבאו לישאל בבת אחת וכדרך שפירשו גבי שני שבילין. ועוד דאדרבה בתוס' מסכת תרומות משמע בהפך דכשהן של אדם אחד שראויות להתפנות ולהתערב במקום אחד אנו רואין כאלו הן אחת ומצטרפות, אבל כשהן של שני בני אדם שאין דרכן להתפנות ולהתערב במקום אחד אין מצטרפות דתניא התם פרק סאה תרומה שנפלה (פ"ו הי"א) שתי קופות בשתי עליות שני מגורות בעליה אחת יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו ר' שמעון אומר אפילו הן בשתי עירת מעלות זו את זו ובזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. פירוש שתי מגורות בעליה אחת אבל שתי מגורות בשתי עליות לא. ומפרש התם בירושלמי (פ"ד ה"ח) מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן. וכתב ר' שמשון בפירוש המשנה שלו דתרומות פ"ד (מי"ב) דלפי טעם זה נראה דהא דמעלות זו את זו בשיש בזו חמשים ובזו חמשים, היינו בשתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב, אבל בשל שני בני אדם לא. והיינו דקתני בסיפא דההיא תוספתא בזו מאה ובזו אי מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. והשתא איכא לאקשויי למאי נפקא מינה הא כיון דלא ידוע מעלות זו את זו. אלא טעמא כדאמרן דאצטריך היכא דהוי מתרי גברי דאי אין באחת מהן מאה אין מעלות, אבל בשיש באחת מהן כדי ביטול אני אומר לתוך אותה שיש בה כדי לבטל נפלה. על כן הראשון נראה לי עיקר.

וקיימא לן כר' יוחנן דלא בעי רבויא. ומיהו בדרבנן הוא דאמרינן הכי, אבל באיסורי תורה לא אמרינן שאני אומר אלא אם כן רבה התר על האיסור. ואלו היו כאן ב' קדרות א' של שחוטה וא' של נבלה, ולפניהם שתי חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפלו זו לתוך זו וזו לתוך זו, בכי הא לא אמרינן שאני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה ונבלה לתוך נבלה נפלה. וכדאיתא בפרק אלו עוברין בתחלתו (מד, א) אי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ופרקינן לתרומה בזמן הזה דרבנן. ומיהו ברבויא מיהא משמע דסגי כיון דשיעורא דרבנן, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל. והכי משמע מדאמרינן הכא בשלמא לריש לקיש קא סבר בדרבנן נמי בעיא רבויא, דאלמא מדקאמר בדרבנן נמי משמע דבדאורייתא דינא הכי. ועוד דאקשינן בריש פרק אלו עוברין (שם) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה כו'. ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר. ופרקינן הכא במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. דאלמא לדעת המקשה בתרומה דאורייתא היא ואפילו הכי כיון דמדאורייתא מדינא בטיל ותערובתו אינו אלא מדרבנן אמרינן שאני אומר. ועד כאן לא משני ומוקמינן בתרומה דרבנן אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, דהוה ליה תערובתו דאורייתא, הא לית ביה כזית בכדי אכילת פרס כיון דתערובתו דרבנן אמרינן שאני אומר. והלכך לדידן דקיימא לן מין במינו מדאורייתא חד בתרי בטל ואף על פי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דקיימא לן כריש לקיש דאמר בפרק התערובות (זבחים עח, א) א"א שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו. וכדרבא נמי דאמר (חולין צז, א) אמר רבנן ברובא וכו' מין במינו ברובא, ודלא כסוגיא דהתם בפרק אלו עוברין (וכ"כ הרבמ"ן בקו"א).

שתי קדרות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ולפניהן שתי חתיכות אחת של שחוטה ואחת של נבלה ונפלו אלו לתוך אלו, כל שרבתה שחוטה על חתיכות הנבלה אני אומר שחוטה לתוך שחוטה נפלה. אבל אם מין בשאינו מינו הוא מדאורייתא בעינן שלא יהא כזית בכדי אכילת פרס, לא אמרינן שאני אומר עד שירבה התר כל כך שלא יהא בו כזית בכדי אכילת פרס, דקיימא לן דמין בשאינו מינו דכיזת בכדי אכילת פרס דאורייתא וכסוגיא דפרק אלו עוברין. וכן כתב הרמב"ם (הלכות תרומות פי"ג הי"ד) גבי שתי קופות אף על פי שלא רבו חולין על התרומה אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה.

ואיכא למידק אשמעתין דמדמקשינן אדר' יוחנן ממקוה ואמרינן וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא בעי רבויא והתניא מקוה, אלמא משמע דבאיסורי דרבנן אפילו נתערבו ודאי בטלין ברוב ואפילו איסורי אכילה. וכן נמי משמע מדמשני שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר, דמשמע הא בדליכא למימר שאני אומר אלא דודאי נתערב כגון מקוה בעיא רבויא וברבויא מיהא סגי. וקשיא לן והא שמנו של גיד דרבנן הוא ואפילו הכי לא בטל אלא בס' כשל תורה כדאמרינן התם (חולין צב, ב) גיד בס' ואין גיד מן המנין. והתם ודאי משום שמנו הוא דאי משום גיד עצמו הא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם (שם צט, ב) וכדאמרינן נמי בההיא אטמא דאימלחא בי ריש גלותא בגידא נשיא (שם נז, א) וסתם יינן נמי דמדרבנן הוא ואפילו הכי לא בטל ברוב. ותרומת תאנים דרבנן הוא ואפילו הכי אינה בטלה אלא בק' כשל תורה כדאיתא בפרק ד דתרומות (מ"ט).

ותירץ הרמב"ן נר"ו (בקו"א) דלא אמרו אלא באיסורי דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא כלל כגון שאובה דכולה שאובה דרבנן, וכגון תרומת חוצה לארץ או חלת חוצה לארץ שאין לה עיקר בדאורייתא כלל, אבל שמנו של גיד שנאסר משום לתא דחלב דאורייתא, אי נמי סתם יינם משום ודאי יינן, ועוד שהחמירו עליו יותר משאר אסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו, ואי נמי תרומת הארץ שאסרוה משום תרומה דאורייתא, בכי הא בעינן שיעורא כשל תורה והחמירו לששים ולמאה ולמאתים לפי מה שהוא איסור. והיינו דהקלו בתרומת ח"ל שמבטלין אותה ברוב וכדאמרינן בבכורות בפרק עד כמה (כז, א) תרומת חוצה לארץ מבטלא ברוב ואפילו לאכלה זר (בפסקי חלה פ"ד גורס הרשב"א שם חלת חוצה לארץ). וכן חלת חוצה לארץ בטלה ברוב כדמפורש בירושלמי פרק בתרא דחלה (ה"ד) והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ. וכגון גבינה של גוי ואף על פי שחששו לתערובות איסור של תורה אינה אלא גזרה. וכן בשולי עכו"ם בטלין ברוב דומיא דחלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ. ומכל מקום אין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה אף על פי שמערבין ומבטלין תרומת חוצה לארץ לכתחלה כדעת הרמב"ם ז"ל (עיין הלכות תרומות פי"ג הי"א) דקל הוא שהקלו בתרומה משאר איסורין. ועוד דאפילו בתרומה וחלה בעצמן איכא למימר דאין מערבין ומבטלין אותן לכתחלה, והתם הכי קאמר אם נתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה ומבטלה. וכן הדין בכל איסורין של דבריהם כדאיתא בפ"ק דביצה (ד, ב) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן.

והביא הוא נר"ו ראיה לחלק בין תרומה לתרומה בשל דבריהם מהא דאמרינן בריש פרק כל הבשר (חולין קד, ב) גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגז משום דאיכא חלץ הארץ שפיר אלא הכא משום דליכא למיגזר הוא. שמע מינה דתרומה של דבריהם בארץ אינה עולה על השלחן של זר דאיכא למיגזר, בחוצה לארץ עולה דליכא למיגזר. ומזה נלמוד לכל קולא דהקלו בה חכמים כגון בטול ברוב דאינה אלא בחוצה לארץ. ועוד דעיקר טעם העליה שייך נמי בבטול דחיישינן שמא מתערב להן כגון שאין האוכלין מקפידין זה על זה דגרסינן בירושלמי בסוף חלה (שם) הורה ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתניא ונאכלת עם הזר על השולחן כלומר ואין חוששין לחלוף.

ואין תירוצו של רבינו נר"ו מיושב בעיני, דהא ברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומת חוצה לארץ דוקא היא שנויה אלא בתרומת הארץ, וכדמשמע נמי בהדיא בריש פרק אלו עוברין (פסחים שם) דפרכינן מינה למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, דאם איתא אמאי אמרינן שאני אומר ופרקינן מתרומה בזמן הזה דרבנן, ולא שני בתרומות חוצה לארץ דבכל זמן אינה אלא מדרבנן. ועוד קשיא לי דאיסור מקוה דהכא יש לו עיקר בדאורייתא, דהא במי פירות מיירי שאסור לעשות מהן מקוה דאורייתא. ואף הוא ז"ל כן פירש וכמו שפירש רש"י ז"ל וכמ"ש למטה בסמוך, ואפילו הכי משמע דברבויה בטלה לכולהו, ומדמקשינן עלה נמי לר' יוחנן ממקוה כמ"ש למעלה. ואולי נאמר דהא דמשנינן שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, לאו למימרא דבעלמא סגי לן ברבייה באיסור אכילה, אלא כדיניה בששים או במאה, ומקוה שאני דלאו איסורי אכילה הוא ובטל ברוב כדין כל איסורין דלאו בני אכילה הבטלין שבטלין ברוב, שלא הלכו בשיעורין אלא בנותני טעם, ואף על פי שהחמירו בקצתן ביותר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה וכלאים, מפני שעיקר שיעורן משום נתינת טעם והחמירו עוד בהן ביותר מכדי נתינת טעם, ומקשה נמי דמקשה ליה ממקוה, מכל שכן מקשה ליה, דאפילו מקוה דמדרבנן ולאו איסורי אכילה הוא בעינן רבויא כל שכן באיסורי אכילה דאיבעי ליה לאצרוכי רבויא. ואף על גב דאיכא למימר שאני אומר, דיו לטעמא דשאני אומר להתירו ברבויה וברבויה מיהא סגי כריש לקיש, משום דאיכא למימר שאני אומר. ודחינן שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, כלומר כיון דאיכא למימר שאני אומר, אפילו בלא רבויא נמי שריא, הא לאו הכי ברבויא נמי לא תסגי ליה אלא כדיניה כנ"ל.[21].

ולענין תרומה בזמן הזה פסק הראב"ד ז"ל (בהשגות הל' תרומות פ"א הכ"ו) כר' יוסי דאמר ירושה שניה יש להן שלישית אין להן וכר' יוחנן דקאי כותיה. ומיהו לא משמע הכי מדאמרינן עלה דההיא דשתי קופות בריש פרק אלו עוברין הכא במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. דאלמא סוגיא דגמרא כרבנן דר' יוסי, דאם תמצא לומר דמשום דאוקימנא לה הכא כרבנן דר' יוסי, משום הכי קאמר התם בתרומה בזמן הזה דהיא רבנן אליבא דרבנן דר' יוסי, אם כן לימא הא מני רבנן היא דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' בכורים ה"א) דתרומה בזמן הזה דרבנן וחלה בזמן הזה דרבנן (הל' תרומות שם) כדאיתא בשלהי יוצא דופן (נדה מו, ב) בשמעתא דמופלא סמוך לאיש.

הא דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה נטל סאה ונתן סאה:    בפרק ז דמקואות (מי"ב) נשנית במשקין ומי פירות. ואי קשיא לך דההיא פסולה דאורייתא היא. יש לומר דכיון שלא שינוי את מראיו מן הדין אפילו נטל ונתן כל היום כשר. ומדרבנן הוא דהחמירו והוה להו למיבעי פלגא בכשרות ובעי רובא הרמב"ן נר"ו (ד"ה הא).


דף פג עמוד א[עריכה]

הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס:    פירש רש"י ז"ל כר' יוסי דמתניתין דאיירי בה נמי ר' שמעון והביא ראיה דכל הני דפסקינן בהו כר' יוסי ר' שמעון איירי בהדיה. ואמרי בי רב פליג אדרב דאמר ליתא למתניתין מקמי ברייתא. והשתא לפי פירושו ניחא הא דאמר בסמוך רב הונא משמיה דרב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות. אבל ר"ח ורב אלפסי ז"ל פירשו כר' יוסי דברייתא ולא פליגא דבי רב אדרב, ופליגא דבי רב אדרב הונא דאמר חייבין עליו סקילה משני מקומות. ופסקו הלכה כרב גופיה ובי רב דפסקו כר' יוסי דברייתא דאמר בריה בפני עצמה היא. וק"ל האיך פסק כאן כרב דאמר ליתא למתניתין מקמי ברייתא ואינו מאכיל את אשתו תרומה דהא ר' יוחנן מאכילה אפילו בחזה ושוק וכדאמרינן לעיל (פא, א) ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ונראה לי דמההיא דר' יוחנן לא שמעינן מידי אי אית ליה כמתניתין או כברייתא, דריש לקיש ור' יוחנן לא איפליגו אלא במאי דקא תני במתניתין או בתרומה דרבנן או אפילו בחזה ושוק, ונפקא מינה למאי דפליגי בעלמא וכדאיתא לעיל. אבל אפשר דאינהו נמי אית להו כרב דליתא למתניתין מקמי ברייתא כנ"ל.

והרמב"ם ז"ל פסק בחבורו הגדול (הלכות אישות פ"ב הכ"ד ועוד) ובפרושי המשנה אשר לו (משנה ו) כר' יוסי דברייתא דאמר בריה בפני עצמה הוא, ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא. ופסק (בהלכות איסורי ביאה פ"א ה"א) כר' אלעזר דאמר חייבין עליו סקילה כזכר. ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקין הללו שאם אתה מספקו בנקבה, האיך אתה סוקל על ביאתו, ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא יהא כח התרומה חמורה מן הסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר.ושמא הוא סובר דאף דרבי אלעזר סבר דבריה בפני עצמה הוא, אלא שחייבין עליו סקילה כזכר מגזרת הכתוב, דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס, ואף על גב דאית ביה שני משכבות את זכר כתיב, וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שחייבין במי שיש בו שני משכבות דהיינו אנדרוגינוס ממקום זכר. והיינו דאמרינן (להלן בעמוד ב) לא לכל אמר ר' אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואם הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש.

ומיהו אכתי קשיא לי מדבריו לדבריו, דאלו היתה סקילתו מגזרת הכתוב ולא שיהא זכר, כשמנה הוא ז"ל בפ"א בהלכות איסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר היה לו לימנות ג"כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמה היא. ועוד קשה לי שהוא ז"ל כתב (בהלכות איסורי ביאה שם) דנושא לכתחילה, ואי ספיקא הוא איך נושא לכתחלה דלמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה. ועוד דהא ריש לקיש דסבירא ליה דספיקא הוא אותביה ר' יוחנן (לעיל פב, ב) ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא, אלמא אי לאו זכר ודאי הוא אינו נושא לכתחלה וריש לקיש נמי דחה תני אם נשא. ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות, ואם כן אף הוא יאכיל בתרומה דאורייתא וצל"ע.


דף פג עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' סימאי אומר כו':    קשיא לי אמאי שבקינהו לר' יוסי ור' שמעון דמתניתין ונקט ר' סימאי דברייתא, דהא אמרינן לעיל (פב, ב) לר' יוחנן דלר' יוסי ור' שמעון אנדרוגינוס נושא לכתחלה ואקשינן והא מדקתני סיפא ר' אלעזר אומר חייבין עליו סקילה כזכר אלמא תנא קמא מספקא ליה ופריק בין למר ובין למר מפשט פשיטא ליה ואיכא בינייהו סקילה משני מקומות. ויש לומר דאין הכי נמי אלא משום דאינהו לא אמרוה בהדיא, ולריש לקיש אפילו ממקום זכר אינו נסקל לתנא קמא דספוקי מספקא ליה, משום הכי ניחא ליה למינקט ר' סימאי דאמר ליה בהדיה כנ"ל.

ירושלמי (ה"ו) קדש אין חוששין לקדושיו נתקדש חוששין לקדושי נבעל נפסל מן התרומה כנשים. פירוש אם נבעל לפסול מן התרומה. וקשייה ר' ניחא בר סבא ר' יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשייה אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר אם נקבה הוא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה. פירש אם אותו אנדרוגינוס פסול מלאכול בתרומה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות תרומות (הט"ז) (פ"ז מהל' תרומות הט"ז) שאנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו ואם נבעל לאנדרוגינוס אחר דרך נקובתו פסול.

לא לכל א"ר אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא:    תמיהא לי מי הזקיקו לר' אלעזר לומר כן דמדחייב רחמנא עלה סקילה כזכר שמע מינה זכר הוא. ויש לומר דכיון דכתיב את זכר וקא סלקא דעתך דר"א דלפוטרו ממקום נקבותו קאתי, מסבר סבר דדלמא לאו זכר ממש הוא, דאם כן ליחייב משני משכבותיו, וכי היכי דחייב נמי באשה משני משכביה. והיינו דאקשינן ורבנן זכר גרידא מנ"ל, כלומר דלרבנן דהיינו ר' אלעזר דלא מחייב אלא ממקום זכר דלמא האי דחייביה רחמנא להאי לאו משום זכר הוא, דאם כן ליחייב משני מקומות, אלא לר' סימאי ניחא דכיון דמחייב משני מקומות שמעינן ודאי דזכר הוא. ומיהו אף לר' אלעזר ספיקא הוי דדלמא הא דחייב עליה רחמנא היינו משום דזכר הוא, אלא דלא חייב עליה אלא ממקום זכר כשאר זכרים דעלמא כנ"ל.

ועדיין צ"ע דהא משמע דלא קדישין ולא מקדישין כלל ואפילו ספיקא לא הוי. ויש לומר דכל היכי דכתב זכר ונקבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס, דזכר ודאי לנו ונקבה ודאית לנו קאמר רחמנא וכדאמרינן בנדה פרק המפלת (כח, ב) גמ' המפלת טומטום ואנדרוגינוס ואמר רב התם טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה כו' שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו ודאי זכר ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, ולגבי ערכין דאין נערכין דמעטינהו רחמנא מדכתיב הזכר ואם נקבה דתניא התם בפרק המפלת (שם) הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה ת"ל הזכר ואם נקבה זכר ודאי ונקבה ודאית.

סליק פרק הערל בס"ד



  1. ^ (עיין ריטב"א)
  2. ^ (עיין לעיל ס"ח, ד"ה מנא דה"ד למ"ד דבחייבי לאוין לא הוי זונה או דבאונס לא הוי זונה וצ"ע)
  3. ^ (ועיין להלן עד, ב ד"ה והא ובפי' לתו"כ המיוחס לר"ש משאנץ פר' אמור פר' ב פי' ז)
  4. ^ (וכן הוא בתוס' ד"ה שדי ורמב"ן בשמם)
  5. ^ (עיין תוס' ד"ה בו ורמב"ן)
  6. ^ (עיין רמב"ן, ובתוס' הרא"ש הביא תי' זה בשם הראב"ד)
  7. ^ (פר"א פכ"ט ועיין רד"ל שם ובעיטור הל' מילה חלק ב)
  8. ^ (עיין ריטב"א)
  9. ^ (וכן כתב הריטב"א, ועיין שו"ת חת"ס יור"ד סי' קנ"ד ד"ה אלא מש"כ בדעת לוי ולפי דבריו אף ללוי חשיב הותר מכללו. ועיין דברי ר' ינאי בירושלמי נדה פ"א ה"ג ובנהור שרגא כאן)
  10. ^ [וכ"ה בתו"י בשם רבינו נתנאל. ועיין נדה מג, א דאף זב דמטמא בהיסט ריוח? כמגע דבית הסתרים אינו מטמא. ועיין ריטב"א]
  11. ^ (ר"ת בתוס' ד"ה שאין ובספר הישר סי' מ"ט)
  12. ^ (עיין כסף משנה שם וריטב"א בשם הגאונים)
  13. ^ (עיין ישרש יעקב)
  14. ^ (עיין תו"י שבימי שלמה עדיין לא בלבל אותם סנחריב ועיין ישרש יעקב ורש"ש)
  15. ^ (וכן כתב המגיד משנה שם ועיין סמ"ג לאוין קיא ומנחה חריבה סוטה ט, א בארוכה)
  16. ^ (הלכות איסורי ביאה פי"ג הט"ו וכדברי המגיד משנה שם. ועיין כסף משנה שם)
  17. ^ (עיין רמב"ן)
  18. ^ (ועיין רשב"א שבת קלה, ב)
  19. ^ (עיין ריב"ש סי' תמד ותמו)
  20. ^ (עיין תוה"ב ב"ד ש"ב כג, א)
  21. ^ (עיין בחי' לביצה ד, ב ד"ה אבל ובתשובות ח"א סי' שלו ובפסקי חלה ש"ד ובתוה"ב ב"ד ש"ב בארוכה)