תשובות ריב"ש/תמו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה באשה בוגרת והיא כבת עשרים שנשאת ושהתה תחת בעלה ביחוד עמו כדת משה וישראל כמו ה' ושלשים יום ולסוף אלו הימים חזרה וטבלה לנדתה ונתיחדה עם בעלה ותוך ג' ימים מת בעלה ומיד נסתפקה בהריון עד שהגיע זמנה והוכר עוברה ולסוף ילדה בת ונתברר בעדים שמיום מיתת בעלה עד יום לידת הבת יש שמנה חדשים וכ"ב יום והבת גמרו סימניה שערותיה וצפרניה ומתה הבת לכ"ט יום שואלים אם הבת פוטרת אמה מן החליצה לפי שיצא מכלל נפל אם מפני שגמרו סימניה אם מפני שנכנסו לה כ"ב יום מן החדש התשיעי ובזה מקרי כלו לו חדשיו או נאמר שאין כל זה מוציאתה מידי ספק נפל כיון שמתה תוך שלשים יום ללידתה דלא מקרי כלו חדשיו אלא אם כן עברו כל תשעה חדשים שלמים ולכן צריכה חליצה:

תשובה אם מה שנולדה הבת באמצע חדש תשיעי אינו קרוי כלו לו חדשיו מה שגמרו סימני הבת אינה מוציאה מידי ספק נפל כיון שמתה תוך ל' ללידתה דקיי"ל כרשב"ג דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל כדפסק שמואל הלכתא כותיה בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל"ה:) משמע הא לא שהה ספיקא הוי כדאיתא בפרק החולץ (יבמות ל"ו:) ואתמר התם מת בתוך ל' ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת אם אשת כהן היא אינה חולצת ואסיק התם (ל"ז.) דבאשת ישראל חולצת כרשב"ג דהלכתא כוותיה ובאשת כהן סמכינן אדרבנן דאמרי אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוי וההיא ודאי לאו בדידעי' ביה דכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש הוא דבכי האי גונא אפי' רשב"ג מודה דולד מעליא הוי אפי' לא שהה כדאיתא בפרק יוצא דופן (נדה מ"ד:) ולאו בבן שמנה ודאי כגון שבעל ופירש נמי היא דבכי האי גונא לא אמרי רבנן דאע"ג דלא שהה ולד מעליא הוי אדרבא אמרי דאע"ג דשהה נפל ודאי הוי ואפי' גמרו סימניו דלא אפשר למתלי דבן שבעה ואשתהויי אשתהי הוא דהא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג ס"ל דלעולם לא משתהי כדאיתא בפרק הערל (יבמות פ':) וכיון דלא משתהי על כרחין ודאי נפל הוא ואפי' גמרו סימניו ואפי' שהה ל' יום אלא ודאי ההיא דפרק החולץ בסתם ולדות היא שבעלו ולא פירשו והם בספק בן שמנה או בן תשעה וגמרו סימניו דלרשב"ג כיון דלא שהה ספקא הוי ואפילו גמרו סימניו ולרבנן כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן אמרינן דבן ט' הוא והוא דגמרו סימניו דאי לא גמרו הא איתרע ליה רובא דהא רוב היולדות ולד מעליא בסימנין גמורין יולדות אותן וכבר הוכיחו האחרונים ז"ל דרבי שמעון בן גמליאל ורבנן בתרתי פליגי בבן שמנה ודאי ששהה שלשים ובספק בן שמנה בן תשעה ולא שהה דבבן שמנה ודאי ושהה שלשים לרבנן נפל גמור הוא ואפילו גמרו סימניו דכיון דודאי בן שמנה הוא וא"א לספקו בבן שבעה דהא ס"ל דלא משתהי אין שום דבר מוציאו מידי ודאי נפל ורשב"ג סבר דכיון ששהה ל' יום הרי יצא מכלל נפל אע"פ שהוא בן שמנה ודאי דאמרינן דבן שבעה הוא ואשתהי והיינו ההיא דפרק הערל דאמרי' התם אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי דאמר משתהי כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל כרבים עבד אלמא דלרשב"ג אפי' היכא דליכא למיתלי אלא בבן ז' ואשתהי דהיינו בנולד לח' ודאי נפק ליה מתורת נפל כיון ששהה ל' ואפשר אפילו בלא גמרו סימניו ולזה נוטה הרשב"א ז"ל ומכאן ראיה גמורה דלא תלינן לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפילו בבן שבעה ואשתהי דהוי מעוטא דאי לא תימא הכי לימא דטעמא דרשב"ג לאו משום דמשתהי אלא משום דתלינן בזנות. וכן ראיה לזה מרבה תוספאה דתלה טעמא בבעל עד שנים עשר חדש אע"פ שהוא בתכלית הזרות ורבנן פליגי עליה דרשב"ג וס"ל דלא משתהי כלל וכל שודאי לא כלו לו חדשיו בן ח' הוא בין גמרו בין לא גמרו בין שהה ל' יום בין לא שהה ושלשה מחלוקות בדבר ת"ק סבר דכל שודאי לא כלו לו חדשיו כגון בעל ופירש נפל גמור הוא בכל ענין דהא לא משתהי ורבי סבר דאי גמרו סימניו יצא מכלל נפל דאמרי' בן שבעה הוא ואשתהי ורשב"ג לא תלי מלתא בגמרו אלא בשהה שלשים דאי שהה שלשים יצא מכלל נפל דאמרי' בר שבעה הוא ואשתהי דאין שום נפל חי שלשים ואי לא שהה ספקא הוי דהא איכא לספוקי בבן שבעה ואשתהי והיינו דוקא בגמרו סימניו אבל בלא גמרו ודאי נפל הוי אפילו לרשב"ג דאי לא תימא הכי לא מצינו נפל ודאי אליבא דרשב"ג ופליגי נמי רבנן ורשב"ג בסתם ולדות שהם ספק בן שמנה ספק בן תשעה וגמרו סימניהם דלרבנן ולד מעליא הוי אע"ג דלא שהה שנשים דתלינן ליה בבן ט' כיון דרוב נשים אינן מפילות ולרשב"ג ספקא הוי אפי' בנפל מן הגג או אכלו ארי כיון דמעוטא דמפילות הוי מצוי חיישינן ליה כמו שכתבו בתוס' (בהחולץ שם בד"ה הא) ובכי האי גונא הוא דאמרינן בפ' החולץ דצריכה חליצה כר' שמעון בן גמניאל דקיימא לן כוותיה ובאשת כהן אינה חולצת דסמכינן בה אדרבנן דאזלי בתר רובא אבל בבן שמנה ודאי שגמרו סימניו [ולא שהה דלר' שמעון בן גמליאל ספיקא הוי בהא אפילו אשת כהן חולצת ולא סמכינן אדרבי דאמר כל שגמרו סימניו] ולד מעליא הוא דהא לרבנן הוי נפל ולרשב"ג דקיימא לן כוותיה הוי ספק גמור דאף על גב דאפשר לתלות נמי בבן שבעה ואשתהי מ"מ כיון דלא שהה ל' יום אפשר דנפל הוא ואע"ג דמפילות מעוטא יולדות לשבעה ואשתהי נמי מעוטא וגמר סימנין לרשב"ג אין מוציאין מחזקת נפל הלכך אפילו באשת כהן חולצת מספק אבל בספק בן שמנה ספק בן תשעה הוא דאמרינן בדיעבד דבאשת כהן אינה חולצת אבל לכתחלה או באשת ישראל אפילו דיעבד חולצת כרשב"ג ואע"פ שגמרו סימניו. וזהו הדרך הנכון בענינים אלו שהסכים בו הרשב"א ז"ל ורוב האחרונים ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל שפסק כרבי דכל שגמרו סימניו הוי ולד מעליא אפי' בן יום אחד שכך כתב (בפ"א מהל' מילה) שבן שמנה שהיה שלם בשערו וצפרניו הרי הוא ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהה כבר כתב הוא ז"ל (פ"א מהל' יבום וחליצה) שזהו בדין תורה אבל חכמים החמירו להצריכה חליצה כל שלא שהה שלשים וא"כ בנדון זה אם נחשוב אותם כסתם ולדות שהם ספק בן ח' ספק בן תשעה אע"פ שגמרו סימני הבת כיון שלא שהתה שלשים צריכה חליצה לכתחלה ובדיעבד נמי באשת ישראל אלא שאם נתקדשה לכהן אינה צריכה חליצה:

ועוד אפשר לומר דבנדון זה אפילו נתקדשה לכהן צריכה חליצה משום דהוי ספק נפל אפילו לרבנן מדגרסינן בפ' רבי אליעזר דמילה (שבת קל"ו.) אמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא. ונראה מפרש"י ז"ל דלאו דוקא פיהק ומת אפילו חלה ומת מודו רבנן ולא פליגי אלא במיתה הבאה לו ממקום אחר כנפל מן הגג ואכלו ארי וכ"כ הרב רבינו יונה ז"ל וכן הרא"ש ז"ל. ולדבריהם הא דאמר רבא בפ' החולץ דבאשת כהן אינה חולצת משום דסמכינן אדרבנן בנפל מן הגג או אכלו ארי הוא אבל חלה ומת בנדון זה אפילו רבנן מודו ואם כן אפי' באשת כהן חולצת אלא שהרב אלפסי ז"ל השמיטה להא דאביי מן ההלכות משמע דס"ל דפליג אדרבא דהא רבא סתמא היא בכל ענין וגם הר"ז הלוי ז"ל סובר דאביי בפיהק ומת דוקא אבל חלה ומת הרי הוא כנפל מן הגג או אכלו ארי ולדבריו הא דרבא אפי' בחלה ומת היא ולדברי שניהם ז"ל אף בנדון זה שהוא חלה ומת פליגי רבנן:

אבל מה שראוי להסתפק בנדון זה הוא אם מה שנתברר בעדים שילדה לאחר מיתת הבעל שמנה חדשים וכ"ב יום הוי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו אם לא דאי הוי כלו לו חדשיו הדבר ברור שאפי' לא שהה שלשים יצא מכלל נפל אפי' לרשב"ג כדאמרי' בפרק יוצא דופן (נדה מ"ד.) גבי מתני' דתנוק בן יום אחד פוטר את אמו מן היבום והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם דמקשי' התם לימא מתני' דלא כרשב"ג דאי רשב"ג הא אמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספקא הוי ומשני דקים לן ביה שכלו חדשיו ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבעינן ט' חדשים שלמים שכן כתב (בפ"א מהלכות יבום וחליצה) וז"ל אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים עכ"ל. גם בספר עמודי גולה כתוב כן אם נודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל פרק רבי אליעזר דמילה וז"ל ה"מ דקים ליה בגויה דכלו לו חדשיו ועברו ט' חדשים מתשמישה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עבורה עכ"ל. נראה מלשונו דבעינן ט' חדשים שלמים דאל"כ היה לו לומר שעברו שמנה חדשים ונראה שסמכו על ההיא דאמר שמואל בפ' בנות כותיים (נדה ל"ח.) אין אשה מתעברת ויולדת אלא או לרע"א או לרע"ב או לרע"ג דס"ל דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין ולד של קיימא אלא נפל כמו שפרש"י ז"ל בפרק החולץ (יבמות מ"ב.) משמע להדיא דאי יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין אם ילדה נפל הוא דמקשינן התם ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא דאי לז' ילדה בר ז' לבתרא הוא ואי לשיתא ופלגא ילדה האי בר ט' לקמא הוא דאי בר בתרא הוא בר שיתא ופלגא הא לא חיי והשתא ס"ד דבין יולדת לתשעה בין יולדת לשבעה אינה יולדת למקוטעין ומהאי לישנא משמע דאפילו הכי יולדת היא נפל למקוטעין דהא קאמר דאי בר בתרא הוא בר שיתא ופלגא הא לא חיי משמע דהשתא נמי דס"ד דיולדת לשבעה אינה יולדת למקוטעין כמו יולדת לתשעה מ"מ יולדת היא למקוטעין נפל ואינה יולדת אמרו אינה מפלת לא אמרו והיינו דקאמר הא לא חיי כלומר וזה כיון שחיה בר תשעה לקמא הוא. ועוד נראה שהדבר מוכרח בעצמו שהרי כל המעוברות ראויות הן להפיל כל שבעה ימי עבורן עד שימלאו חדשיהן ונניח שאשה זו היתה ראויה לילד לתשעה גמורין ולא נגמרה צורתו לז' וגם שהוא בענין שאין לתלות בבעילות קודמות אפשר וקרוב הוא שבחדש תשיעי תדרסנה בהמה או תרצצה בכותל או יקרה לה איזה חולי שתפיל בסבתו ואין זה מכת הנמנעות וא"כ אף כשאפשר לתלות בבעילות הקודמות או בבן שבעה ואישתהי אם לא שהה שלשים הרי הוא בספק נפל וצריכה חליצה לכתחלה לרשב"ג אי אית לן דשמואל דאינה יולדת למקוטעין וכ"ת א"כ לישתמיט בחד דוכתא ולימא פחות מבן תשעה גמורים הרי הוא כנפל הא לא קשיא דאי פרושא דכלו לו חדשיו הוא ששלמו לו כל תשעה הא תניא בהדיא בפ' הערל (יבמות פ':) איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו ואע"ג דאתא למימר אע"פ שגמרו סימניו לאפוקי מדרבי ואע"פ ששהה שלשים לאפוקי מדרשב"ג מ"מ גם זה בכלל דבריו שאם לא שלמו לו כל תשעה הרי הוא בכלל בן שמנה ולישנא דכל שלא כלו לו חדשיו הכי משמע דאי לא ה"ל למימר כל שלא הגיעו לו חדשיו דאי יולדת לט' למקוטעין ביום ראשון מן התשיעי יולדת דמאי דאמרי' ביולדת לז' מעוט ימים שנים לאו דוקא ומעשה שהיה כך היה ומ"מ מוכח שפיר כיון שחיה דלא בעינן שלמים וממילא ידעינן דאפי' יום אחד ומבואר הוא בדברי רבי יהודה (נדה ל"ח.) דאית ליה דיולדת למקוטעין דמתחלת החדש הוי זמן לידה ולשון התוספתא *(בתוספתא שבת (פט"ז ה"ד) הגי' איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו) איזהו בן שמנה כל שלא יצאו לו חדשיו. ולשון זה הוא מבואר יותר שפי' שעברו חדשיו וכיון שהוא מבואר דשמואל הכי אית ליה משמע דהלכתא כוותיה דאית ליה כחסידים הראשונים ורבים נינהו לגבי רבי יהודה. ומר זוטרא נמי מפרש טעמייהו התם מקרא וסוגיא נמי דבפרק החולץ שהבאתי בסמוך ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא הכי רהטא דמקשי סתמא אליבא דמאן דאמר אינה יולדת למקוטעין. ואין להקשות על זה ממנהגו של עולם שרוב נשים יולדות ולד של קיימא לפחות מתשעה גמורין מיום שטבלה לנדתה שכיון שאינן בועלין ופורשין אין טבילתן ראיה שהרי אפשר שטעו באומד דעתן בהריון והולד הוא אם מטבילות הקודמות והוי בן תשעה גמורים ואם מפני שלא פסק וסתה הא אמרינן בפ"ק דנדה (ד':) דמעוברת אין דמיה מסולקי' עד שיוכר עוברה משום דאז ראשה ואבריה כבדין עליה. ובפרק החולץ (יבמות מ"ב.) נמי אמרינן כי מטו תלתא ירחי ליבדקה וכן אפשר לתלות שהולד הוא מן המאוחרות והוי בן שבעה שנולד בזמנו אם מאותה טבילה והוי בן ז' ואשתהי ואם אין כל זה הוי נפל ולא חי שהרי גם מהם מתים לפעמים ולכן אם לא שהה שלשים יום אין מה שיוציאנו מספק נפל. ומ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' רוצח) שנהרג על הקטן בן יום א' והוא שכלו לו חדשיו אבל אם נולד לפחות מט' חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום וההורגו תוך שלשים יום אינו נהרג עליו ע"כ נראה ג"כ שהלך לשטתו דבעינן שלמים אלא שאע"פ שהוא פוסק כרבי דגמרו סימניו הוי סימן מובהק מדאורייתא אלא שמדברי סופרים החמירו ביבום גבי נפשות הלך לקולא שלא יהרג אלא כדינא דרשב"ג בכלו חדשיו או בשהה שלשים ולא הוצרך לכתוב בפירש גמורים דכיון שהוא מדבר בנולד לפחות מט' חדשים ממילא משמע גמורים דאם לא כן הוה לי' למימר נולד בתוך שמנה ואעפ"י שהרב ז"ל (בפ"א מה' מילה) לא הזכיר רק מי שנולד בחדש השמיני אפשר דלרבותא נקט הכי דאפי' בחדש השמיני אם גמרו סימניו מותר למולו כרבי דאית ליה הכי ולא מחמרינן במילה משום דאף אם יהיה נפל מותר מדינא דמחתך בשר בעלמא הוא זהו מה שנראה בנדון זה לדעת הרמב"ם ז"ל ורש"י וספר עמודי גולה:

אבל מצאתי להרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם בענין האבל וז"ל תינוק כל שלשים יום אינו מתאבל עליו בין גמרו סימניו שערו וצפרניו שלמים בין לא גמרו דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ואם קים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש ונולד לתשעה חדשים בין שלמים בין מקוטעין מתאבל עליו בן יומו עכ"ל. נראה שהוא מפרש כלו חדשיו המוזכר בפרק רבי אליעזר דמילה ובפ' יוצא דופן נמי גבי אבלות וגבי יבום שכלו לו שמנה שהם חדשי גדולו אבל תשיעי חדש הלידה הוא ולא חדש הגדול וההריון וכן יפרש כל שלא יצאו לו חדשיו המוזכר בתוספתא שלא עברו חדשי הגדול וההריון דהיינו ח' ומשמע דסבירא ליה לרב ז"ל דלא קיי"ל כשמואל דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין והיינו מדאמר מר זוטרא אפי' למאן דאמר יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין וכו' משמע מהאי לישנא דלא קיי"ל הכי ואע"ג דשמואל מוקי מילתיה כחסידים איהו הוא דאמר הכי או תלמודא קאמר דשמואל מצי למימר הכי אבל אפשר דחסידים סבירא להו דיולדת למקוטעין וכל שעברו שמנה יצא מכלל נפל אלא שרובן יולדות לתשעה גמורין וחסידים היו מתקנין כל מאי דאפשר על דרך הרוב ולא חששו למעוט משום דלא אפשר כמו שלא חששו ליולדת לשבעה וכן לשוהה אחר תשעה דקיי"ל דמשתהי עד תריסר ירחי שתא כדעבד עובדא רבה תוספאה והא דמוכח מר זוטרא טעמא דחסידים מדכתיב ויתן ה' לה הריון הריון בגימטריא הכי הוי רמז בעלמא הוא דסתם הריון הכי הוי ומ"מ כל שנכנסה יום א' בחדש התשיעי הרי יצא מכלל נפל דהא איכא נמי יולדת לז' שאין ימי עבורה כמנין הריון והיינו דמקשי סתמא בפרק החולץ אליבא דשמואל ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא היינו משום דכ"ע מודו דלא תנשא עד שיהיו לה שלשה חדשים משו"ה מקשי סתמא כלו' ואי אמרת יולדת למקוטעין תקשי למאן דאמר אינה יולדת זה נראה לדעת הרמב"ן ז"ל וכיון דלענין אבלות חשיב ליה כלו חדשיו אעפ"י שנולד למקוטעין לענין יבום נמי ודאי חשיב כלו חדשיו דאי גבי יבום הוה מחמרינן להצריכה חליצה משום ספק נפל גבי אבלות הוה לן למימר נמי הכי לקולא כדאמרינן בפ' יש בכור לנחלה (מ"ט.) הכל מודים גבי אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי מאי טעמא ספק אבלות להקל. ועוד דבפ' יוצא דופן גבי מתניתין דתינוק בן יום אחד דתנן בחדא פוטר מן היבום והרי הוא לאביו כחתן שלם לענין אבלות מקשי בגמ' לימא מתניתין דלא כרשב"ג דאי רשב"ג הא אמר אי לא שהה ספיקא הוי ופרש"י דאכולא מתני' מקשי כלומר דלרשב"ג כיון דספיקא הוא לגבי יבום הוה לן למימר דאינו פוטר לחומרא ולגבי אבלות הוה לן למימר דאינו נוהג לקולא ומתרצי' בדקים לי' שכלו לו חדשיו אלמא בין ביבום בין באבלות מוקמינן בכלו חדשיו ותרווייהו בחדא מחתא מחתינהו וא"כ בנדון זה לפי סברת הרמב"ן ז"ל הרי כלו חדשיו ואינה צריכה חליצה כלל. וכיון שדבר זה לא מצאנוהו בתלמוד מבואר ואנו צריכין לחפש ולבדוק בדברי הראשוני' ז"ל אשר קטנם עבה ממתנינו ואם הם מלאכים אנו בני איניש ומהם זה אומר בכה וזה אומר בכה ובנד"ז אפי' אם נאמר דלא הוי כלו חדשיו אינה צריכה חליצה משום ספק גמור אלא משום חומרא דרבנן דהא באשת כהן אינה חולצת כדברי הרב אלפסי ז"ל והר"ז הלוי ז"ל כמ"ש למעלה מעתה הרוצה להקל ולהתירה בלא חליצה הנה לו עמוד נכון הרמב"ן ז"ל שהוא כדאי לסמוך ולהשען עליו וכ"ש אם הוא שעת הדחק שהיבם קטן או שהוא במדינת הים והמחמיר להצריכה חליצה לכתחלה לחוש לדברי כלם תבא עליו ברכה *(ב"י אה"ע סי' קנ"ו (ד' פ"א ע"א) ד"ה ובתשובות. וע"ש בב"ש סק"ג ושם סי' קס"ד סקי"א. ועי' בתב"ש סי' י"ג סקט"ו ועי' בביאור הגר"א ז"ל או"ח סי' של"א סק"א מ"ש בזה):