יבמות כה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מנעלים הפוכים תחת המטה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא מנעלים הפוכים ליחזי דמאן נינהו אלא מקום מנעלים הפוכים (תחת המטה א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא) אוהלכתא כוותיה דרב בוהלכתא כוותיה דרבי קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא גהא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי דאמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקו ליה לקלא תנן התם ההמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר שלח ליה רבה בר הונא לרבה בר ר"נ ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא א"ל תנינא הנטען על אשת איש והוציאה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא א"ל מי דמי התם הוציאוה והכא הוציאה ורבה בר ר"נ מתניתין נמי הוציאה תנן ואכתי מי דמי הכא בעל והתם בועל א"ל שפיר דמי אהדדי הכא אמור רבנן ולא יכנוס ואם כנס יוציא ה"נ אמרי רבנן לא יחזיר ואם כנס יוציא ולא היא התם אלומי אלמיה לקלא הכא אמרינן קם ביה בקלא וליתיה:
מתני' זהמביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו:
גמ' טעמא דממדינת הים דעליה קסמכינן אבל מא"י דלאו עליה קסמכינן ישא את אשתו והא מת דלאו עליה קסמכינן דאמר מר אשה דייקא ומינסבא וקתני לא ישא את אשתו התם ליכא כתבא הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח:
מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו:
הוא ניהו דלא ישא את אשתו חהא לאחר תנשא והאמר רב יוסף טפלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצוני רשע הוא יוהתורה אמרה (שמות כג, א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והא"ר מנשה
רש"י[עריכה]
מנעלים הפוכים - פיהן למטה ודאי של נכרי הם והפכו כדי שלא יכיר הרואה:
מקום מנעלים הפוכים - ניכר מקום הפיכתן בעפר שתחת המטה לשון מורי לשון אחר מקום מנעלים מצא הפוך שבא ומצא את מנעליה במקום שהוא רגיל לתת שלו ודאי נכרי בא לכאן ושם מנעליו במקום שלה ושלה במקום בעל וראשון עיקר דא"כ הפוך מיבעי ליה:
והלכתא כוותיה דרב - דאמר אין מחזיקין קלא אלא בעדים:
דפסיק - שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז:
דומי מתא - חשודי העיד ל"א דומי דלא ידעי ודאי אלא אמרי בדדמי לשון מורי:
משום נדר לא יחזיר - וטעמא מפרש התם בהשולח גט שאם אתה אומר יחזיר שמא תלך זו אצל חכם לאחר שניסת ויתיר לה נדרה ויאמר המגרש אילו הייתי יודע שיש היתר לנדר שנדרה אם היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה שהיתה חביבה עלי ביותר ונמצא זה מבטל גיטו למפרע ועוקרו ובניה מן השני ממזרים לפיכך אומרים לו מתחלה הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר שנדרה לא יחזיר עולמית ואם היא חביבה עליך צא ובקש היתר לנדרה ואי מגרש לה מהשתא ודאי שנואה היא עליו ותו לא מצי עקר (לה) גיטה בדברי שקר:
ומשום שם רע - שיצא עליה לא יחזיר כדפרישית טעמא שמא תנשא לאחר ויצא קול על הלעז הראשון ששקר היה ויתחרט המגרש ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא כו':
כנס מהו שיוציא - אם החזירה מהו שנכופנו להוציא:
תנינא הנטען כו' - והתם נמי מפקיעה מבעלה דכיון דהוציאה משום שם רע גילה דעתו שהקול אמת ונאסרה לו כי היכי דאסרינן לה הכא משום שהחזיק זה הקול כשכנסה:
התם הוציאוה - ב"ד שבאו עדי טומאה ואסורה לבועל מה"ת:
הכא הוציאה - והאי דלא יחזיר דרבנן הוא:
ורבה בר נחמן מתני' נמי הוציאה תנן - בלא עדים הלכך לא אסורה לבועל אלא משום לזות שפתים מדרבנן ואפ"ה קתני יוציא:
ואכתי מי דמי הכא בעל - החזירה ואין דבר זה מגונה הוא:
התם בועל - כונס ודבר מגונה הוא:
א"ל שפיר דמי להדדי - דהכא והכא מדרבנן הוא:
ולא היא התם - הוא כשכנס בועל אלומי אלמיה לקול הראשון שאמת היה הלעז אבל הכא כשהחזירה בעל בטולי בטליה לקלא דאמרינן מדהחזירה קים ליה בקלא חזר ובדק בקול ראשון של שם רע ומצא שאינו:
מתני' המביא גט ממדינת הים - צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וטעמא מפרש בגיטין (דף ב.) לפי שאין בקיאים לשמה:
לא ישא את אשתו - הואיל ואדיבוריה סמכינן:
מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו - הואיל ועל עדותו היא נשאת איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר אבל לאחר תנשא דאשה נשאת בעד אחד:
ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו - אפי' לאחר על פיו לפי שהוא משים עצמו רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד:
הרגנוהו תנשא אשתו - לאחר ובגמרא בעי טעמא:
גמ' אבל מארץ ישראל - המביא גט מארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם:
והא מת דלא עילויה סמכינן - דכי אמר מת בעל הא דשרו רבנן לאינסובי לאחר לא עליה סמכינן:
דאמר מר - בפרק האשה רבה (לקמן דף צג:) היינו טעמא דעד אחד נאמן להשיא אשה משום דהיא גופה דייקא עד שיודעת שמת ודאי ואחר כך נשאת:
מה בין גט למיתה - בהמביא (וכן לקמן דף קיז.) תנן אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה כגון חמותה ויבמתה וצרתה ובת בעלה נאמנות להביא גיטה ואף על פי שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומה בין גט למיתה אלא שהכתב מוכיח ולאו עלה סמכינן כל כך:
פלוני רבעני לאונסי כו' להורגו - את הרובע:
תוספות[עריכה]
טעמי דאיתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוי מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם דעלה קאי ואפ"ה שריא מהנהו טעמי אבל באומרת טהורה אני שריא בלאו הנהו טעמי דהתם ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן.:
הא בקלא דפסיק. ומיהו רב גופיה אית ליה ל"ש קלא דפסיק ול"ש קלא דלא פסיק:
ואכתי מי דמי. בספרים ישנים לא גרסי ליה אלא גרסי ורבה בר נחמן הוציאה תני הכא בעל והכא. בועל הכא אמור רבנן וכו' ועד ולא היא חד שינויא הוא והכי פירושו ורבה ב"ר נחמן הוציאה תני וכיון דתני הוציאה והכא בעל והכא בועל הוציאה ולא בית דין ואפ"ה קתני במתני' ואם כנס יוציא ה"ה דהתם בגיטין (דף מה:) נמי אם כנס מוציא ויפה פשיט רבה ב"ר נחמן ומסיק ולא היא כו' קם ביה בקלא דליתיה ומה שאסור להחזיר אינו משום שסבורים העולם שאסורה לו משום שם רע דהא סברי דקם ביה בקלא דליתיה אלא משום קלקול או משום פריצות כדאמרינן בגיטין וקשיא לר"י דהיאך היה מדמה אותה רבה ב"ר נחמן וכי לא היה יודע טעם זה דבהדיא מפרש להנהו טעמי בהשולח (גיטין דף מו.) בברייתא וי"ל דלא שמיע ליה א"נ אומר ר"י דרבה ב"ר נחמן יודע טעמי דקלקול ופריצות אבל סובר דכנס יוציא מפני שהעולם אין יודעים הטעם דקלקולא ופריצות אלא סוברים שמחמת שם רע אסורה לו כיון שגירשה ע"י כן ולכך אם כנס יוציא משום רננה כמתניתין דהכא ומסיק ולא היא שיטעו העולם בזה כי יש חילוק גדול בין מתני' דהכא למתני' דהתם דהכא אלמיה לקלא כו':
הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט כו'. ואע"ג דלאביי בסוף פ"ב דגיטין (דף כג:) איירי הך משנה בח"ל מ"מ דייק שפיר מינה דיש לסמוך על הכתב:
מת הרגתיו הרגנוהו. כיון דאפילו במת לא ישא את אשתו לא הוה צריך למיתני הרגנוהו ואפילו בהרגתיו לאחר תנשא ולא תני ליה אלא משום דר' יהודה מפליג בין הרגתיו להרגנוהו:
הוא ואחר מצטרפים להורגו. הקשה הר"ר חיים דבסוף פ"ק דמכות (דף ו. ושם) פריך הרוג ונרבע יציל משמע דהרוג ונרבע פסולים להעיד משום שונא והכא משמע דכשר וי"ל דלא משום שונא פסול נרבע התם אלא בנרבע לרצונו איירי ומשום רשע פסול אפילו לרבא דבסמוך דסובר דלרצונו נמי כשר מכל מקום כשיש עדים שנרבע לרצונו הוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול וכי פריך בתר הכי הורג ורובע יציל פי' יצילו על עצמם הוה מצי למינקט נרבע דקאי ביה כיון דאיירי בנרבע לרצונו אלא
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ב (עריכה)
פג א ב ג ד מיי' פ"ב מהל' סוטה הלכה י"ג והלכה יד, טור ושו"ע אה"ע סי' י"א סעיף א':
פד ה מיי' פ"י מהל' גירושין הלכה י"ב, סמ"ג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' י' סעיף ג':
פה ו מיי' פ"י מהל' גירושין הלכה י"ב, טור ושו"ע אה"ע סי' י' סעיף ו':
פו ז מיי' פ"י מהל' גירושין הלכה י"ד, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ב סעיף א':
פז ח מיי' פי"ג מהל' גירושין הלכה י', טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ז':
פח ט מיי' פי"ב מהל' עדות הלכה ב', סמג לאוין ריד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ו:
פט י מיי' פ"י מהל' עדות הלכה א', סמג לאוין ריד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ד סעיף א':
ראשונים נוספים
חידושי הרמב"ן
הא דמייתינן הכא תנן התם המוציא אשתו משום שם רע לא יחזיר. ואיבעיא לן עלה כנס מהו שיוציא. נראה לי דלאו לענין מתניתין איבעיא לן דההיא פרישנא לה בגמרא בדוכתא לומר שאם נמצא שם רע שאינו שם רע לא יחזור משום דחיישינן לקלקולא ובדאמר לה משום שם רע אני מוציאך דוקא והא וודאי פשיטא לן דמשום הך תקנתא דרבנן אם כנס לא יוציא וכן במשום נדר לא איבעיא לן דודאי אם כנס לא יוציא דמשום תקנתא הוא ודיה לתקנה זו כיון שאינו רשאי לכנוס דוודאי גמר וגירש לרצון חכמים וכולה שמעתא לא מיתסר אהיכא דאיכא משום קלקולא מה לי הוציאה מה לי הוציאוה וכי קים ליה בקליה וליתה מאי הוי אכתי איכא למיחש ואפילו נמצא בעדים שאינו שם רע אלא הביאוה ענין לבעיא זו לומר מוציא אשתו משום שם רע ששנינו לא יחזור אם לא נמצא שם רע שאינו שם רע וכנס מהו שיוציא ואמר ליה היינו נטען דהכא בעל הוציאה והתם בעל הוציאה הכא אמור רבנן לא יכנוס גבי נטען במשנתנו והכא אמור רבנן לא יכנוס דלכתחילה פשיטא לן דאסור לכנוס ואף על פי שאין כאן חשש קלקולא כגון שלא אמר לה משום שם רע אני מוציאך שאין שם משום קלקול כדמפורש בגיטין (דף מ"ה) הלכך אם כנס נמי מוציא ולא היא התם אלומיה אלמיה לקליה הכא אמרי קים ליה בקלא וליתיה.
ומצאתי שהרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל פירשה לבעיא זו אליבא דההיא לישנא דמפרש לה למתניתין התם שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ומיהו כי קא מדמו לה לנטען מקודם שנמצאו דבריהם בדאין ואפילו בהא אסיקנא לא יוציא מיהו סוגיין התם כלישנא דקלקולא ולפיכך פרשתי לשון ראשון להעמידו כהלכה ודברי רבנו הגדול שם מטין כן.
חידושי הרשב"א
הא דאיבעיא ליה לרבה בר רב הונא הכא הא דתנן בפרק השולח (מה, ב) המוציא את אשתו משום שם רע הרי זה לא יחזיר אם כנס מהו שיוציא: פירשה רש"י ז"ל (בד"ה משום) אליבא דההוא לישנא דמפרש לה למתניתין (שם מו, א) משום קלקולה. וכן נראה מדברי ר' אלפסי ז"ל שכתב שם בפרק השולח (כד, א) ולא ידעתי דמיון בין ענין נטען דהכא לבעל שהוציא מרצונו ושלא ברצון חכמים, אלא אם יחברם הדמיון מצד שאסרו חכמים כאן וכאן שלא יכנוס. וכיון שעבר וכנס שלא ברצון חכמים יוציא. ולא דמי לנטען מן השפחה והנכרית שאם כנס לא יוציא (לעיל כד, ב) דהתם ליכא אלא רננה בעלמא, כלומר קול לעז שא"א לבא לידי אסורא ולא לידי קלקול הולד. אבל מוציא את אשתו משום שם רע, שאם אתה מתירה לו אפשר דאתי לידי קלקול, כמו הנטען דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא אם אמת היה הדבר כמו שנחשד. ואמור רבנן כאן וכאן לא יכנסו אם עבר וכנס יוציא. אבל הר"א אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמיוחס לתוס' חד מקמאי) פירשה אליבא דההיא לישנא דמפרש לה למתניתין התם (גיטין מו, א) משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, וכי קא מדמינן לה הכא לנטען קודם שנמצאו דברים בדאין, ואסיקנא דאפילו הכי אם כנס לא יוציא דקים לן בקליה דליתיה. וזה הענין יותר מחוור לפי סוגיותנו.
הא דאמרינן ולא היא התם אלומי אלמיה לקליה: מסתברא לי לפי דברי רש"י ורב אחא ז"ל (לעיל כד, ב בד"ה הא דתניא) דלאו עיקר טעמא הוא, דבלאו הכי אסורא, דהא בקלא דלא פסיק ודבר מכוער אפילו לבעל אסירא, אף על גב דלגביה ליכא למימר הכי אלומי אלמא לטענתיה. ואי נמי לדעת רב נחמן דתני במתניתין הוציאה לומר דאפילו בקול בעלמא מפקי לה מנטען ואפילו בלא דבר מכוער הוא דאמרינן הכי משום דכי כנסה אלמיה לקליה.
ודאמרינן נמי הכא אמרינן קם ביה בקליה: וליתיה רבותא קאמר, דהא אנן לא אפיקנא לה מינה ומנפשיה הוא דאפקה, והשתא נמי לא אסרינן לה עליה אלא משום קלקולא, או משום שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, אלא רבותא קאמר לו, דאף על גב דגרשה משום שם רע לא חיישינן דלמא אמרי דזינתא ואיתסרא עליה ובאיסורא קיימא גביה השתא, אלא אדרבא כיון שגרשה על פי שם רע והקפיד בדבר, השתא דאהדרא אי לאו דקים ליה בקליה דליתה לא הוה מהדר לה. ודוקא בדאפקה בקלא בעלמא. אבל היכא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, לא סמכינן אהאי טעמא לומר דאי לאו דקים ביה בקלא דליתא לא מעכב לה גביה, אלא אפוקי מפקינן לה לדעת רש"י ורב אחא ז"ל כמו שכתבנו.
טעמא דממדינת הים דעליה דידיה קא סמכינן: כלומר, דאפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל, אבל בארץ ישראל דלאו עליה דידיה קא סמכינן אלא אקיום השטר ישא את אשתו. אף על גב דבלאו קיום נמי בארץ ישראל משיאין אותה, מכל מקום כיון דאי איתא בעל וערער צריכה לקיימו, אין חוששין לו. דלאו עליה דידיה קא סמכינן ולא משקר דמסתפי דלמא אתי בעל ויכחישנו. ומסתברא לי דבארץ ישראל נמי היכא דאמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אאשתו, משום דהתם נמי עליה דידיה קסמכינן ואפילו אתא בעל וערער ערעורו בטל וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין (ו, ב) אמר ליה לא צריכת ואי עבדת מהנית.
הא דאמרינן והא מת דלאו עליה קא סמכינן דאמר מר אשה דייקא ומנסבא: קשיא לי דהא בעיא הא לקמן בריש פרק האשה שלום (דף צג:) אי טעמא דעד אחד משום דמלתא עבידא לאגלויי ולא משקר, או משום דאשה דקייא ומנסבא ולא איפשיטא התם. ואיכא למימר נמי דאפשיטא מדוכתא אחרינא דטעמא דעד אחד משום דלא משקר, וכמו שכתב שם רבינו אלפסי ז"ל (כט, ב) ועוד קשיא לי למה ליה הכא מהאיטעמא דאשה דייקא ומנסבא, הא אפילו ת"ל דטעמא דעד אחד משום דלא משקר הוא, מכל מקום הכא הוה ליה כמביא מארץ ישראל דטעמא מאי מהימנת ליה בארץ ישראל משום דאי אתי בעל וערער צריך לקיימו ומירתת דלמא אתי בעל, וכל שכן הכא דמיתה אינו יכול להכחישו.
דתנן מה בין גט למיתה כתב מוכיח: קשיא לי אם כן אפילו במביא ממדינת הים להימניה דההיא נמי במביאה ממדינת הים היא שנויה. ויש לומר דהכא לאו בדוקא נקטה, אלא לומר לך דאשכחן בעלמא דכתב עדיף ממיתה. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מההיא. יש לומר דהכא יצרו תקפו חיישינן אפילו בדאיכא כתבא כל היכא דסמכינן עליה, אבל התם דמשום איבה בלחוד כולי האי לא עבדי ולא חיישינן כנ"ל. ואפשר דחד מן תרי טעמי נקט.
פלוני רבעו לרצונו[2] רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד}} הקשו בתוס' (הרא"ש) דהכא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות, ובפרק זה בורר (סנהדרין כו, ב) איכא מאן דאמר התם דחשוד על העריות כשר לעדות משום דיצרו תקפו. ותירצו דהתם חשוד דוקא אבל בא על הערוה ודאי פסול לעדות. והא דאמרינן התם עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר, היינו ארבעין דלא טובה השמועה דמלקין על לא טובה השמועה.
חידושי הריטב"א
והלכתא כר' קשה הלכתא אהלכתא לא קשי' הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק וקלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער נר' פי' דכיון דאיכא תרתי לריעותא עבדי כר' להוציאו מן הנטען הא נמי כשאין לה בנים כדקתני במתני' דלעיל ואוקימנא כר' ומשום דהת' פרישו לה לא אצטריך תלמוד לפרושה:
הכא קלא דפסיק ואיכא עדים בדבר מכוער כר' פי' וה"ה בקלא דלא פסיק וליכא עדי דבר מכוער אלא דנקט הא דעדיפא טפי דאיכא עדי' בדבר מכוער וא"ה עבדי' כרב דלא לאפוקה אפי' מנטען כשכנס תדע דלא פסקי' הלכה כר' אלא בדאיכא תרתי קלא דלא פסיק ודבר מכוער וש"מ בחדא מנייהו דלא מפקינן ולרב אפי' בתרתי לא מפקי' אלא תלמודא אכרע במקצת כרב ובמקצת כר' ואפי' בדאיכא תרתי לגריעות' אי אתא א' ואפסקיה לקלא לא מפקינן כדאיתא במתני' קמייתא דלעיל:
וקלא דלא פסיק עד כמה פי' צריך שימשך הקול אמר אביי אמר לי אם דומי מתא יומא ופלגא ולא אמרן דלא פסיק ביני ביני אם שתק קול ההפסק וחזר קול הראשון ונמשך יומא ופלגא קלא פסיק חשיב לאוסר' בדבר מכוער וכל היכא דאיכא אויבים בעיר בין לנטען בין לנטענת אפילו נמשך הקול יומא ופלגא ויותר בלא שום הפסק לאו קלא הוא ושריא ואפש' דאפי' לכתחל' ל' חלה לאוסר' על הנטען כ"כ דליכא דבר מכוע' אבל בדבר מכוע' ודאי אסרי' לה לכתחלה על הנטען ואפילו לרב ולרבנן דלא איפליגו אלא בדיעבד:
תנן התם המוציא את אשתו משום שם רע כנס מהו שיוציא א"ל תניתוה הנטען מאשת איש וכו' איכא למידק מאי קא מדמי ההיא להא דנטען מאשת איש דההיא דהתם מיירי כשנמצא שם רע שאינו שם רע ושור' הדין דשריא ליה אלא גזירה דרבנן הוא שלא יחזיר מתרי טעמי דפרישו התם או משום קלקולא דלא לקלקלא היום או מחר לומר לא גרשתיה על דעת כן ונמצא גט בטל ובניה ממזרים או משום תקנת בנות ישראל שלא יהיו פרוצות בעריות ובנדרים מה שאין כן בזו דנטען מאשת איש דאיכא עדים בדבר מכוער ואולי הוא אמ' ומקיימ' באיסור ודילמא בהא הוא דאם כנס יוציא משום חשש איסורא אבל בההיא דהתם דליכא איסורא אלא תקנת' בעלמ' כנס לא יוציא ואם באנו לומר דכיון דהא והא מדרבנן היא שזה לא יחזור וזה לא יכנוס וילפי מהדדי לגבי דיעבד וכדמשמע בפשטה דלישנ' שאמרו בסמוך הכא אמור רבנן לא יכנוס ואם כנס לא יוציא הכי נמי אמור רבנן לא יחזור ואם כנס יוציא כדפרש"י ז"ל. אדרבה נדמיי' לנטען מן השפח' דכיון דמדינא שריא ליה ואע"ג דהות רננה כנס לא יוציא דברננה לא מפקי' וכ"ש הכא דאשתכח ברננה דשקר' הות והנכון שאמרו בזה דמתני' דהתם דאמר רבנן לא יחזיר סתמא איתמר ועיקר' כשלא נודע תדבר אם קול אמת אם לאו ואמור רבנן לא יחזיר משום חשש איסירה כיון שרצה להוציא ומיהו אלמוה רבנן לדינא משום קלקולא או משום תקנת בנות ישראל דאפילו נמצא שאין הדבר אמת לא יחזיר ובעיין הכא כשלא נתבר' הדבר וכנס אם מוציאי' ממנו מפני הלעז הראשון כשם שמוציאי' מן הנטען או לא ואם בזו אין מוציאים כ"ש כשנמצא (שאינו) שם רע ואם בזו מוציאים אפשר דבאידך שנמצא שאינו שם רע הדין שלא יוצי' ואשתכח דכלה מילתא דהאי דינא תליא בעיקר המשנה שאמרו לא יחזיר כשלא נתברר הדבר ולהכי מייתי למפשט ממתני' דהתם ואתא רב נחמן לומר דכיון דמנטען מפקי' ה"ה דמפקי מן הבעל ודחי דמאי קא מדמי' דמתני' דהכי קתני הוציאי' דמשמע ב"ד וב"ד בעדים מפקי מבעל וכיון דכן מפקי' מנטען שכנסה ואלו במתני' דהתם ליכא עדי טומאה ומהדרי דרב נחמן סבר דמתני' נמי הוציאה קתני כלומר דליכ' עדי טומאה ואפי' הכי מפקי' מנטען וק"ל כיון דמנטען בעי דמפשט לגבי בעל אמאי שבשה למתני' דאמר רבי לעיל להדיא דקתני הוציאו' ליפשטה ממתני' דר' דקתני בהדיא דמפקי מנטען בלא עדים וי"ל דכי אמרה רב נחמן אכתי לא איפסיק' הלכתא כר' ולהכי לא פשיטא ליה ממתני' דמתני' היא ודילמא רבנן פליגא עליה ואקשי' ואכתי מי דמי התם בועל הכא בעל כלומ' וגבי בועל הוא גנאי יותר לקיימה מבעל שהחזיר ואפילו בלא ההוא טעמא. ומהדרי דהתם אמור רבנן לא יפטרו כלומר דכיון דרבנן השוו דינם לחוש לקול שמא הוא אמת לאוסרה לכתחלה בין על הנטען או על הבעל אחר שהוציאה מדעתו הדין נותן שילמדו זה מזה כשכנסו דהא שקולים הם ויגיד עליו רעו:
והשתא ס"ד דטעמא דאסור לכתחלה דאמור שזה לא יכנוס וזה לא יוציא היינו משום דכיון דגרשה בעל אלומי קלא וכיון דגירושי' הם עיקר איסור זה הדין שוה בו לנטען לאו משום אלימי קלא דגרושי דבעל אלא משום אלומי קלא דכניס' נטען וכיון דכן גבי בעל שהחזיר ליתיה לההוא טעמא אדרבא כשהחזיר אכחשיה לקלא קמא דאמרי' קים ליה במילתא דליתיה דאין אדם רוקק בכוס ואח"כ שותהו וכן הלכתא דבעל שהחזיר לא יוציא היינו כשכנס ממש אבל לא כשקדש בלבד ומינה דכי אמרי' כנס יוציא היינו אעפ"י שהכניס' לחופה והיכ' דהחזיר בעל וחזר וגירשה אמר בירוש' שמותר להחזירה שאם לא כן אתה מוציא לעז על בניה פי' שיצא לעז על שיהו לה אחר שהחזירה וש"מ דכי ליכא בנים לא יחזיר וכן פסק הרמב"ן ז"ל:
טעמא דממדינת הים דעליה סמכינן פי' וכיון דכן חיישי' דמשקר הא בארץ ישראל דלא עליה דידיה סמכי' ישא את אשתו וא"ת והא בא"י עליה סמכי' שתנשא אשתו אע"ג דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כדאיתא התם י"ל דמ"מ כיון דאי אתי בעל ומערער משגיחים ביה וישאר העד מוכחש הא מירתת ולא משקר וא"ת והא בא"י נמי אי אמר בפני נכתב ובפני נחתם כמדינת הים מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגיחים ביה וכדאמרי' התם לא צריכת ואי עבדת מהניא וכדפי' בדוכתא בס"ד וי"ל דאין הכי נמי ותנא אורחא דמילת' נקט והכי קאמר טעמא דבמדינת הים כדין מדינת הים שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דעל דידיה סמכי' וה"ה לא"י דכוותא הא מא"י כדין א"י וה"ה ממדינת הים דכוותה שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם:
והא מת דלא עלי' דידה סמכי' פי' דהא אי אתא בעל מתכחשי' והוה לן למימר דליהמן וישא את אשתו דה' מירתת כדמירתת במביא גט בארץ ישראל ולא עוד אלא דגבי מת מירתת טפי שהרי בא בעלה ואינו יכול להכחישו ולהעיז פניו בפניו והיכי קתני לא ישא איש את אשתו והא דקתני טעמא דלאו עלה דידיה סמכי' משום דאיתת' דייק' ומינסבא לאו דוקא דה"ה את"ל דטעמא דעד א' משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר דאית נמי לקושיין דהכא אלא חד טעמא מתרי טעמי דאיתמר התם נקטי' וכוותייהו בתלמודא:
ופרקי' התם ליכא כתבא ודילמא משקר אבל הכא איכא כתבא פי' דלא עבידי לזייופי שטרא וכיון דאיכא תרתי למעליות' דאיתא כתב' ועוד דלאו עליה סמכי' ואית ליה לאירתותי מבטל המכחיש ליה נאמן וישא את אשתו:
דתנן מה בין גט למיתה כתב מוכיח פי' שהנשי' שאין נאמנו' לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה ולהשיאה ופריך טעמא דמה בין גט למיתה כתב מוכיח וק"ל א"כ יהא נאמן לישא את אשתו אף במדינת הים משום דאיכא כתב' דהתם נאמנות להביא את גיטה ואפי' במדינת הים ואע"ג דסמכי' עליה וי"ל דאנן לא אתינן לדמויינהו לגמרי אלא דאתינן סעד וראייה דאיכא לאיפלוגי בין גט למיתה ומיהו לא דמו גט דהתם לגט דהכא דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישי' לא מעיליה נפשא לשיקרא כיון דאפשר דאתי בעלה ומכחיש לה ואע"ג דאיהי מהימנא טפי מינה מ"מ חששא ומירתת' אבל הכא דחיישי' שמא יצרו תקפו ודאי כיון דעליה סמכי וליכא כתב' חיישינן דילמא משקר הא לאחר תנשא:
רשע הוא פירש ואפי' לרבא דאמר רשע וחמס בעי' בהא מודה דקריא רחמנא לרוצח רשע כדכתי' אשר הוא רשע למות וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע וכ"ת שאני עדות אשה דהקלו בה רבנן והאמר רב מנשי' גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה וא"ת והא במסיח לפי תומו כשר הוא כדכתב רב אלפס ז"ל בפ' האשה רבה ודין הוא דלא גרע מעכו"מז מסיח לפי תומו וא"כ לימא דמתניתין במסיח לפי תומו י"ל דדומיא דמביא גט קתני שאומר בפני נכתב ובפני נחתם דרך עדות דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משום עצמו רשע פירוש ומהימן במ"ש פלוני רבעו אבל אינו נאמן במ"ש לרצונו דבתרי גופי פלגי' דיבורא וא"ת ומ"ש מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה דעדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסי' היינו מחמת ממון אינן נאמנים במ"ש אנוסי' היינו ונימא דאנוסי' היינו מחמת נפשות וי"ל דשאני הכא כשאומר הרגתיו מעי' שהוא הרג וכי אותו פ' מת וכן שני עדויות דאפשר זה בלא זה וכיון שכן פלגי' דיבורא ואעפ"י שהעיד הכל בדיבור א' ומהימנינן ליה שמת אותו פ' אבל אין מאמיני' שהרגו הוא וכן אתה אומר כשאומר פ' רבעו לרצונו אב' כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון הכל עדות אחד דמחמת ממון פי' הוא לאנוסים דאלו אנוסי' היינו פי' שכן סובל או מחמת ממון או מחמת נפשות וכיון שכן לא פלגי' עדות א' לשתים להיות גורעים ומוסיפים ודורשים וא"ת והא קיי"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה י"ל דהכ' מה שמעיד על עצמו שנרבע לרצונו או שהרג אינו עדות אלא הודאה ולא נתבטל כלום ממה שהוא נקרא עדות דהיינו מי שמעיד על חבירו וכדאמרי' התם גבי נמצא א' קרוב או פסול לעדות בטלה א"כ רובע יציל ופרקי במקיימים דבר הכתוב מדבר בדינא דעדים והני אינם עדים וא"ת וכי נרבע ממש לרצונו בעדים למה פסול לעדות אליבא דרבנן דהא אמרינן התם שאינו נפסל אלא בדבר של חמס שהוא רע לשמים ורע לבריות וי"ל דכל עבירה שעשה מפני הנאת גופו הרי הוא כרשע דחמס כדאמרי' התם דמודה רבא במשומד לאכול נבילות לתיאבון שהוא פסול דכפין ואכיל כפין ומסטר ה"נ לא שנא דמסהיד מפני תאותו וא"ת דהא אמרי' התם דחשוד על העריות כשר לעדות ומשמע התם דרבא סבר לה הכי כרב נחמן י"ל דהתם חשוד בעלמא ששמועתו רעה להתייחד עם העריות ועדי דבר מכוער:
והא דאמרינן דהתם עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר היינו מפני שמלקי' על לא טובה השמועה כדאיתא במס' קדושי' אבל בועל הערוה ממש לדברי הכל פסול לעדות כיון דעביד לתיאבון וכדאמרינן ודייקא נמי דקאמר התם החשוד על העריות ולא קאמר הבא על הערוה וכדכתי' בלקוטים סנהדרי' בס"ד כל זה משיטת ר"י ז"ל הידוע בעל התוס':
תוספות חד מקמאי
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק ב (עריכה)
תנן התם המוציא [את] אשתו משום שם רע משום נדר לא יחזיר ואיבעי לן כנס מהו שיוציא ואסיק' אינו מוציא ולא דמי למתני' דנטען דהתם כיון דנסבה נטען אלומי אלמה לקליה הכא אמר קם ביה בקלא וליתא איכא מ"ד (מיהא) דהא מילתא אליבא דלישנא בתרא הוא דקסבר טעמא מאי שלא יהיו בנות ישראל פרוצין בעריות ובנדרים אבל ללישנא קמא דסבר טעמא דמילתא משום קלקולא אם אינו מוציא כ"ש דאיכא קלקולא וכיון דקי"ל כלישנא קמא אם כנס מוציא וכ"כ הראב"ד ז"ל ואני אומר כיון דאמרו לה בשעת קדושין המוציא אשתו משום ש"ר לא יחזיר (עלמא) [לעולם] לא אפשר למיהוי בה קלקולא והלכך אם כנס אינו מוציא. וכן נראה מדברי הג' אלפס שפסק כלישנא קמא דאמר דמשום קלקולא הוא ופסק דכנס אינו מוציא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה