חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק טז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
האשה בתרא
האשה שהלך בעלה היתה לה חמות אינ' חושש' כולה מתני' מתפרשא בגמ'. ה"ג אמ' רב נחמן אמר רב' בר אבוה רישא דאיסור כרת חששו סיפ' דאיסור לאו לא חששו פי' ורב נחמן אפירוקא קמא סמיך דאוקמא טעמא משום חזק' הילכך סיפא כיון דבחזקת שוק קיימא והוא איסור לאו בלחוד לא חששו למיעוט ותנשא לשוק רישא לא תנשא לשוק אע"ג דאיסור לאו משום דאיתחזק ליבם וליבם לא תתייבם דכיון דאיסור כרת חשו למיעוט ואע"ג דקיימה בחזקת יבם אבל יש שגורס' אלא אמר רב נחמן וכו' ולפי גרסא זו לית ליה לרב נחמן פירוקא דאוקימנא טעמ' משום חזקה וכלה מילת' תליא באיסור כרת ואיסור לאו הוא אלא ודאי עיקר הגרסא כדכתי' וכן היא בכל הספרים שלנו ורבא פרכי' להאי פירוקא דבספקא דאוריית' מה לי אסור לאו מה לי אסור כרת הא ודאי כל היכא דאיכא ספקא לכתחלה לא לזה כמו לזה:
אלא אמר רבא רישא חזקה לייבום ורובה לשוק וחזקה לא עדיפ' כרובא ואתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והויא ליה כפלגא ופלגא ויש שפירשו וכן נר' מפרש"י ז"ל בהדי' דהאי פירוק' דרב' אליב' דר"מ כדאוקימנ' מעיקר' וכדאוקימנ' נמי כר"מ סיפא בהדיא וק"ל למה לי למימר דחזקה לא עדיפא כרובא דהא אפילו נימא דחזקה עדיפא כרובא שפיר דרובה וחזקה כפלגא ופלגא סמוך מיעוטא דמפילו כחזקה הויא לה חזקה כרובה ואיכא אכתי מיעוטא לאיסורא ולמיעוטה חייש ר"מ וי"ל דאה"נ ומיהו קושטא דמילתא בעי רבא לומר דחזקה לא עדיפא כרובא תו ק"ל הא דאמ' בפ' י' יוחסין ובפ' כסוי הדם גבי תנוק הנמצא בצד העיסה דר"מ מטהר ופריש טעמא דידיה דרוב תינוקות מטפחין ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת סמוך מיעוטה לחזקה ואיתר' לה רובא אלמא כל היכא דאיכא מיעוטא דמסייע לחזקה לא חיישי' לרובה כלל ואפי' להקל סומכי' על החזקה ואלו הכא חשיב להו כפלגא ופלגא וי"ל דשאני התם דאפושי טומאה לא מפשינן וכל היכא דהוו להו פלגא ופלגא בהכי סגי ליה לר"מ לאוקומי בחזק' טהרה ולפי שיטה זו לית הלכתא כמתני' דר"מ הוא דחייש למיעוטא אלא כרבנן דלא חיישי' לי' הלכך רישא נמי תנשא לשוק דאזלי' בתר רובה בין להקל בין להחמיר:
אבל הנכון כמו שפי' בתוס' וכל המפרשים ז"ל דהשתא רבא מוקים מתני' לד"ה בין לר"מ בין לרבנן ורישא לא תתייבם ולא תנשא ואפי' לרבנן דה"ל כפלגא ופלגא כדמפרש ואזיל דמשום רבנן אצטריכו למימר דחזקה לא עדיפא כרובא דאלו עדיפא כרובה כי סמכי' ליה מיעוטא דמפילות תו לא הוה חיישי' למיעוטא ותתייבם וסיפא אינה חוששת ואפי' לר"מ דה"ל מיעוטא דמיעוטא ויש שגורסי' אמר רבא לעולם רבנן היא פי' רב האיי ור"ה ז"ל והויא ליה מתני' הלכתא ולא תנשא ולא תתייבם ומיהו איכא למידק מההיא דתנוק שנמצא בצד העסה דרבנן מטמאים ופריש טעמא דידהו משום דסברי דמיעוטא כמאן דליתי' דמי ורובא וחזקה רובה עדיפא ואלו הכא אמרי' דסמכי' מיעוטא לחזקה והויא ליה כפלגא וי"ל דהתם רבנן אינם מטמאים טומאה ודאי לשרוף אלא שמטמאים אותו לתלות ולאפוקי מדר"מ שהוא מטהר והיינו דאמרי' דמיעו' התם כמאן דליתיה דמי לענין שנטהר את העיסה ועדין הרוב מכריע בדבר לטמא לתלות מיהת דאפילו מצרפי' מיעוטא לחזקה הו"ל כפלגא ופלגא לתלות וכדאמרי' התם בעשרה יוחסין לא זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה והכי נמי מוכח בפרק כל היד בשמעתא דאמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי ואמרי' למעוטי מאי אלימא רובא דאיכא חזקה בהדה דלא שורפין את התרומה הא אמר רבי יוחנן חדא זימנא דתניא תנוק שנמצא בצד העיסה וכו' אלמא לא עשאו רובה דאיכא חזקה בהדיה כודאי אלא סומכי' מיעוטא אחזקה לספק את הרוב לתלות לרבנן ולר"מ להכרי' לקולא דלא תפשינן לתלות בטומאה ואעפ"י שהלכו אחר הרוב ועשאוה כודאי גבי עיסה בתוך הבית וצפרדעים ושרצים נופלים שם ונמצאו חתיכות בעיס' ואפי' לשרוף כדאית' התם בי' יוחסי' כבר פרש"י ז"ל דשאני התם משום דהוי רובה דאיתיה לקמן א"נ איכא למימ' דכיון דודאי נגעו אין חזקתן של אלו כלום שהרי הורעה וכדמפרש טעמא במ' נידה גבי שליה בבית כל זה ביסודו של הרמב"ן ז"ל וסיפא דקתני יצאת מלאה חוששת ואע"ג דאיכא אכתי חזק' ורוב' לשוק י"ל דכיון דמלאה היא הוחזקה קצת לייבום שראוי לחוש לה ואין הולכי' בה אחר הרוב להקל וליכא למימר דלא תיקום בחזקת יבום כלל דדילמא תפיל דכיון שהיא מעוברת אין אומ' שמא הפילה דה"ל כמיתה ולמיתה לא חיישי' והכא נמי כיון שיצאת מלאה ועבר זמן לידתה אין חוששי' שמא הפילה וכל שאין אומר שהפילה וה"ל ולד של קיימא אין כאן אלא פלגא ופלגא דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות הילכך חיישי' שמא ילדה זכר והיא זקוקה ליבם ואק"ל דכולה שמעתי' לא אמרי' אלא מיעוט' דמפילות בלחוד ואמאי לא מצינן נמי מיעוטא שאין מתעברו' כלל וטפי ליה שיעורא דלא למיחש לולד וי"ל דאותן שאינן מתעברו' מעוט' דמיעוט' גרועא הוא ובכלל מיעוטא דמפילות חשבי' ליה דלהוי תרוייהו מיעוט שלם:
לעצמה ג' חדשי' פי' שאפי' נודע בבירור שאין כאן ולד עובר מצרתה שצריכה להמתין ג' חדשים כשם שגזרו באילונית ועקרה ורדופה לבית אביה:
גזירה שמא יהא ולד של קיימא וכן הלכת' דהכ' אוקימנא בפרק החולץ ואע"ג דדחי אביי התם מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני דיחוייא בעלמא הוא ולא סמכי' עליו ור' יוחנן פריש טעמא דהיבמה לא תחלוץ בתוך ג' חדשים מה"ט דכרוז כדאית' בדוכת' אלמ' הפי' עיקר הוא כן פסקו ר"ה ור"ה הר"ם ז"ל:
משנה אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוט' פרישנ' בגמ' דצורת פדחת ופרצוף פני' וחוטם וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא בשאין שם אלא הפרצוף אבל אם היה כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא יפה ע"י סימני הגוף ועוד דשמא בסימני' הוא דאמרי' הכי אבל ע"י טביעות עינא ניכר הוא יפה כיון שכל גופו ואפילו לאחר כמה ימים ואין זה נכון בעיני רבותי' ז"ל דהא מתני' סתמא קתני אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומילתא פסיקת' קתני ואפי' כל הגוף שלם ולא עוד אלא דכיון דקתני ואפי' יש סימני' בגופו משמ' כי אעפ"י שגופו שלם ויש להם בו סימני' אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידי' עליו בכ"מ שבגופו וכדאמ' לעיל בפ' האשה שלום גבי עובדא דשני ת"ח דאמרי' סימני' כלומ' בסימני' מובהקי' והכי מוכח בגמר' מהאי דאמרי' דאפליגו בשומא סימן מובהק:
עוד כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל גבי הא דתנן שאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים היכא שאינו בפני' נר' דסברא פשוטא הוא שיכולי' להעיד עליו ואפי' לאחר כמה ימים כי אינו משתנה כ"כ וגם זה אינו מחוור בעיני רבותי' ז"ל דהא מילתא פסיקתא קתני שאין מעידי' עליו אלא עד ג' ימים ואפי' כשלא נחבל בפנים משמ' ועוד דאיבעי' לן בגמ' ר' יהודה בן בבא אי לקולא פליג אי לחומר' ואתינן למפשט מההוא דעבר בדגלת ואסבה רבה לדביתהו אפומא דשושבינא לאחר ח' ימים ואי אמרת לחומרא פליג ר' יהודה אינהו דעביד כמאן ואמאי לא אוקימנ' דדילמא דההו' עובדא הוה בחבל שאינו בפנים דמודה רבנן שמעידי' עליו לאחר כמה ימים אלא ודאי ש"מ דבין נחבל ובין שלם אין מעידים עליו לאחר ג' ימים כי אעפ"י שנדמה להו שזהו ראובן שמא נתפח ונשתנית צורתו ונדמה שהוא ראובן ואינו אלא שמעון והיכא דאשכוח ונדמ' להם ע"י פרצוף עם החוטם שהוא ראובן ומי' לא ידעינן אם ראוהו עתה תוך ג' ימים ומעידים עליו או אם הוא לאחר ג' שאין מעידים עליו כתבו בתוס' וז"ל ויכול לומר דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלות אלא תוך ג' ימים ע"כ ונראין דבריהם דכיון דחששא דשנוי פרצוף לאחר ג' חשש' בעלמא מפני שיש מקצת מתים משתנים לאחר ג' עכשו שהדבר ספק אם הוא לאחר ג' אין לנו לחוש ולהכחיש הראיה הניכרת לנו ויש חוששים להחמיר אף בזו ואומר שלדברי התוס' היכא שיצא קול מת איש פלוני ולאחר ג' מצאו מת ובאו עדים והכירוהו שהוא אותו פלוני לפי פרצוף פניו או בסימניו בטביעות עינים כי יכולים להעיד עליו ונשאת אשתו על פיהם ממ"נ שאם הקול היה אמת אין אנו צריכים עדות אחרת ואם לא היה הקול אמת הרי אינו לאחר ג':
ואיבעית אימא דכ"ע סימני' דרבנן וא"ת א"כ מתני' דנמצאו קשורי בכיס כמאן י"ל דההיא בסי' מובהק א"נ דהכא אליבא דהני תנאי קא אמרי בלחוד:
כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא חיישי' לשאלה פי' וכליו דקתני בכלים שאין דרך להשאילם דומיא דכיס וטבעתו וכדפרש"י ז"ל וראל"פ פסק בסימן כרבנן אבל אנו כתבנו בכמה מקומות דהלכתא סימנין דאוריתא:
ואיבעית אימא כליו בחיוורי פי' ולעולם לא חיישי' לשאלה וכן הלכתא דלשאלה לא חיישי':
למימרא דמגוייד חיי פי' מדקתני שאין מעידי' עליו. ורמינהי אדם אינו מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו מגויד ואפי' גוסס טמויי הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי פי' דאלו איתא דאפשר לחיות פשיטא שאינו מטמא וא"ת והא קתני גוסס ואע"ג דאפשר דחיי דמיעוט גוססי' לחיי' י"ל דהכא במגוייד שהיא גוסס דכלם למית' והק' ואפי' הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס:
אמר אביי לא קשיא דההיא דהתם רבנן ומתני' דהכא רשב"א דסבר מגוייד חיי ופרכי' ומי מצית מוקמת מתני' דהכא כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמי' מן הארכוב' ולמעל' תנשא פי' מפני שכל שנחתכ' רגלו מן הארכובה ולמעל' א"א לחיות לאחר י"ב חדש שאין הטרפה חיה כמו שפי' בירושלמי ואלו לרשב"א אפי' מן הארכובה ולמעלה תנשא דהא אפשר ליכוות ולחיות וגם אינו עושה טרפה כדאיתא בהדיא בפ' אלו טרפות דפרכי' הא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שהיא טריפה ופרקי' סבר לה כרשב"א דאמר אפשר ליכוות ולחיות פי' וכיון דאפשר לחיות אינה טרפה דטרפה אינה חיה ופרכי' והא תנא דבי ר' ישמעאל חיה ס"ל אלא סבר לה כרשב"א דאמר מן הארכובה ולמעלה כשירה ואפשר דטעמא לרשב"א מפני שיכולה ליכוות ולחיות וכ"פ בתוספתא והכי פרקי' התם דאע"ג דרבי ישמעאל טריפה חיה ס"ל סבר לה כדין ארכובה שנחתכה כרשב"א דמכשר ולא מטעמיה אלא משום דקי"ל דאפי' בלא כויה היא חיה ואין החיתוך הזה עושה מעשה טרפות ואפשר נמי דרשב"א מכשר בלא טעמא דיכולה ליכוות ולחיות והכי משמע ההיא סוגייא כפשוטא ודלא כתוספתא דמ' חולין וקושי' הכא לכלהו אתיא שפיר דכיון דמכשר התם מהו טעמא דלהוי אין מעידין עליו דאפילו תימא שאינה חיה אלא ע"י כויה כל שאפשר ליכוות ולחיות אין מעידין עליו ומיהו נראה דלרשב"א לאו בכל מקום אמר שיכולה ליכוות ולחיות אלא בדבר שהסכנה בו משום חתוכה כגון מגוייד שהוא הנפצע בחרב כדפרש"י ז"ל ואפי' נחתך במקום גידים כלישנא דמגוייד וכגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאין הסכנה משום חסרון אבר שהרי חותכה למעלה וכשרה אלא חתך הגידין גורם ולאפוקי נחתכו הסימני' דכיון דנחתכו אין כאן סימנים ולפי זה אפילו תימא דרשב"א סבר דיכולה ליכוות ולחיות אפילו במקום שעושה טריפה כלישנא קמא דכתיבנא לעיל ממ"ה הר"ה זכרונו לברכה ופרקינן שאני מיא דמרזו מכה פירוש ואי אמרת דלרשב"א רפואתו על ידי כויה כיון ששהא במים מרזו לי' היא ותו לא מהניא לה כוי'. ולאידך לישנא אמרינן דכי אמר רשב"א דמן הארכובה ולמעלה אינו נעשת טריפה הכא כיון דמרזו לה מיא המים מכאיבים אותה ומודה רשב"א דנעשת טריפה ולאחר י"ב חדש מיהת אשתו מותרת וכ"ש בירושלמי על משנתי' נותני' לו שהות וכדי טרפה:
רבא אמר מתני' בסכין מלובנת וד"ה פי' דכיון דמלובנת היתה בשעת חתיכה אפי' רבנן מודו שאפשר לו לחיות והאי פירוקא דפריק רבא לא משום דעובדא דרב בר בר חנא לרשב"א היא דההיא כבר פירוקא אביי שפיר אלא דרבא בעי לאוקומי מתני לרבנן כי היכי דתיקום אליב' דהלכת' ואפשר דלרבא אליבא דרבנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעל' בסכין מלובנת כשרה מדאמרי' הכא שאין מעידים עליו להתירה להנשא אפילו לאחר י"ב חדש אבל מהר"ם אומר בשם רבו ר"ה ז"ל דהכא במגוייד במכת חרב במקום שאינו עושה טריפה קאמרי' דאע"ג דלרבנן אינה חייה אפי' במקום שאינו עושה טריפה ולית להו אפשר ליכוות ולחיות מודים הם שאם נתגייד בסכין מלובנת שמתרפא וחיה אבל בארכובה במקום שעושה טריפה בסכין מלובנת אינה חיה י"ב חדש לרבנן וסיפא דמעשה ששלשלהו במים מעשה שהיה כן היה דה"ה בסכין מלובנת נמי אינה חיה. ותדע דסתמא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה ולא אישתמיט תנא אמורא למימר דבסכין מלובנת כשרה אלא ודאי דהתם טרפה וה"ה להכא דסתמא נמי על המעשה הזה אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא דאע"ג דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכוב' נשנית סימן בזה ובזה טרפה הוא בשניהם שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה טריפה מפני מת מיד אלא שעושה מעשה טרפה והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם היה בסכין מלובנת אם לאו תולי' לחומרא דילמא בסכין מלובנת היה ואין מעידים עליו וכן אמ' בירושלמי אפי' מגויד אני אומ' מחרב מלובנת היה חיה:
אלא מעתה יהא גולה ע"י פי' לא מקשה על מאי דפרקי' חי הוא וסופו למות דהא כ"ש דקשיא למאי דהוה ס"ד דכמת הוא ממש אלא קושיא על מימרא דשמואל חיישי' שמא הרול בלבלתו פי' שמא לא חייבה התורה גלות אעפ"י שהכהו כדי להמית אם הוא עצמו או דהוא קרב את מיתתו ופי' בתוס' ז"ל דנפקא לן ויפל עליו וימת כלומר שמא ממש מחמת מה שהפיל עליו. ואע"ג דבמוכה ליתיה להאי דינא דכתיב מכה איש ומת לא דמי לוימות א"נ שהתור' רבתה בכאן שגגות הרבה לומר לך ויפל עליו וימות לשעתו. וא"ת והא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה ודרשי' ליה מלמד שחובשי' אותו ואי מיית האי קטלינן ליה ואי לא פטרי' ליה דאוקי' באלו נערות במזיד ופריך ודילמא פרכי' בשוגג ומאי ונקה המכה מגלות אלמא אעפ"י שלא מת לאלתר איכא גלות ואמאי ניחוש שמא הרוח בלבלתו או שקרב את מיתתו תריץ ז"ל הרבה מכות יש שאין הרוח ולא הפרכוס מזיק להם וכבר פירשתי במקומו במ' גיטי' בס"ד:
מאי בינייהו פי' לאו דפליגי הני לישני דהא תרוייהו אמרינהו ר' הושעיא בדרך איבעי' אימא אלא דבעי' למידע מאי דנפקא לן בין תרוייהו פירוקי שלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו פי' וכיון שהם שלשלהו ועלה בידם רגלו ודאי רגלו הוא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה ליה והעלה רגל א' מן הארכובה ולמעלה אין מעידים עליו אא"כ יש לו בהם סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכדמוכח מעובד' דההוא חרוכא ומההוא דשני ת"ח דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה הא לאו הכי אמרי' אחריני נינהו ומיהו אם ראו סימן מובהק בידו או ברגלו או בא' מאבריו ונחתך ממקום שעושה טרפה אין להם סימן גדול מזה וההיא דאתלי נורא בי גלאי ואשכחו פסת' דידיה דשריא לפי שהכירו שהיתה ידו ובאו להתיר אשתו אלא דחייש ר' חייא דילמא פסת' דידיה בלחוד או איהו כרתה וערק משו' כסופא וז"ב וזהו מה שכ' הרמב"ם ז"ל שאם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו ממנו אבר שמשיאין את אשתו ומדקאמר מרן ז"ל והעלו ממנו אבר נר' שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו כנ"ל:
איבעי' להו ר' יהודה בן בבא לקולא פליג פי' דיש מקומות ושעות שמעידין עליו לאחר ג' ימים או לחומרא פליג פי' ואפי' תוך ג' ימים יש מקומות ושעות שאין מעידין עליו:
ת"ש דההוא גברא עד ואנסבה רבא לדביתהו לבתר ה' ימים ופרקי' דשאני מיא דצמתי מכה כלומר ואין הפרצוף משתנה בו אעפ"י ששהה יותר מג' ימים במים ונרא' דה' ימים לאו דוקא אלא ה"ה אפי' זמן מרובה כל שהוא במים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשו מעשה לאחר י"ז ימים והכא בגמרי' מעשה שהיה כן היה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל אבל יש מחמירין ואומרים דה' יומי דוקא:
וה"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה פי' והלשון מוכיח שלא שהה כלל אחר שהיה ביבשה אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפילו שעה אחד אחר שעלה מן היבשה אין מעידים עליו והכי אמרינן דאי אשתהי מתפח תפח ומשתנה וכסבורי' שהוא ראוב' ואינו אלא שמעון ואין מעידין עליו לאחר שעה אחת ומדאמרי' מתפח תפח ולא אמרי' האי אתפחי נתפח שמעי' שאפי' אין אנו מכירין בו שנתפח אין מעידים עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר ואע"פ שאינו נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל:
מטעה טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולפום מאי דאמרי' לק' דמים שאין להם סוף חיישינן למחילה של דגים ה"נ טעה בהא דה"ל למיחש למחילה של דגים ואינו נר' לומר דההיא נמי בכלל טעותיה דקאמר הוא סבר דכיון דקוו וקיימי לא חיישי' להו למחילה של דגים דבהא ודאי לא הי"ל לטעות בזה דבשלמא לחשבה כמים שיש להם סוף לענין שלא לחוש שהשליכוהו המים במקום אחר כיון דקוו וקיימי במקום הזה קרוב הוא לטעות אבל לענין מחילה לא היה לו לתלות משום דמקוו קוו אבל נר' דלא שמיע להו ברייתא דלקמן:
ת"ר נפל לכבשן האש מעידים עליו פי' דוקא נקט כבשן ולא נקט תוך הדלקה מפני שהכבשן עמוק ואינו יכול לעלות ממנו דאלו לתוך דליקה א"א להעיד עליו אא"כ שהה שם עד ששהה באור כדי שישרף. ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו פי' ואפי לשעתו כיון דנשקע שם כלו והיתה מרותחת משום ר' אחא אמרו שמן מעידי' עליו יין אין מעידי' עליו מפני שהוא מכבה פרש"י ז"ל כשנתן על האש הוא מכבהו וינוחו רתיחות המים ויצטננו בכדי שיוכל לעלות לשעתו ולחיות והא דלא פריש תנא שנתן היין והשמן משום דלסתמא דמלתא הכי כיון שיורה היתה מלאה:
אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר פי' ולא יוכל להתחזק ולעלות מן היורה עד שיהא סופו מבעיר וישרף וי"מ בדרך אחרת אבל זה נר' נכון ובירושלמי נחלקו ר' אחא ורבנן במים ושמן ושמעי' מיהא שהמים והיין בענין זה דינם שוה ולרבנן מעידים עליו מפני שתחלתו מכבה וסופו מבעיר:
מאי מעשה נסים דמשמע דאפי' לא מת מחמת המים היה לו למות מחמת ד"א אלא שנעשה לו נס הי ניהו וא' כפין על כפין פרש"י ז"ל ובאותה בניני ואולמי היה יכול לישען ולישן אעפ"י שאין אדם יכול לישן כשהוא מעומד וא"ת א"כ היכי פליג ר"מ במים שיש להם סוף לומ' שיוכל לחיות שם ג' ימים דהא לית בה כפין ולא יוכל לישן שם וי"ל דודאי מודה ר"מ דבמים שיש להם סוף לא יוכל לחיות שם ג' ימים אלא שא' חכמי' שאין אדם יכול להשהות במים שעה א' שלא ימיתו המים בא הוא לומר שהמים ודאי לא ימיתוהו עד ג' ימים ואלו הוא מת אינו אלא מחמת שלא יוכל לישן וכל שהיה שם כפין או ששה' בכדי שיוכל לעמוד בלא שינה אין מעידים עליו:
ורבנן סברי כפין דשישא הוו דלא מצי להשען עליו לישן וע"כ נעשה לו נס בשינה וכשם שנעשה לו נס בשינה נעשה לו בגופן של מים נס והא דאמרי' שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר פירושו מכין אותו לאלתר משום שבועת שוא וישן לכשירצה בלא שום התרה דלא חייל עליה שבועת בטוי וכדפרישית בדוכתא בס"ד:
מתניתין אפי' שמע מן הנשים אומרות מת אישי פלוני דיו וגרסי' בתוס' אפי' שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו ובפ' כל הגט ששנינו ג' דברים א"ר אלעזר בן פרטא וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום ועל ספינה שנטרפ' בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים אבל עיר שכבש' כרקו' וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים וביוצא ליהרג איכא התם תרי לישני איכא דמוקים לה בב"ד של ישראל דוקא דאפשר דחזי ליה זכותא מש"כ בבית דין של עכומ"ז ואיכא דמוקים ליה בבית דין של עובדי כוכבים ומזלות דוקא והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא דאוקימנא בבית דין של עכומ"ז אבל בב"ד של ישראל מעידי' עליו דכיון דגמר דיניה לא שכיח דהדר חזו לי' זכותא ומסתברא דכיון דתרי לישני נינהו ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו דאזלי' לחומרא דאיסור דאורייתא הוא ובין בב"ד של עכומ"ז ובין בב"ד של ישראל נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואסיקנא דעכו"ם אם היה מתכוין להעיד כלל אין עדותו קיימת וכ"ש אם נתכוין להתיר ואין סומכי' אלא במסיח לפי תומו וגם זה אינו מדין עדות דעכומ"ז אינו בר עדות כלל אלא משום דקים לן דקושטא קאמר כיון שמסיח לפי תומו ומשום עגונא אקילו רבנן כדאקילו בעד א' ועד מפי עד ואין לנו לחוש בשום מקום לשמא תשכור עכומ"ז לה דמתוך שהחמרת בסופה הקלת' בתחלת' אעפ"כ יש לו לדיין לדקדק בזה יפה אם נראה בדבר רמאות:
מאן איכא בי חיואי וכאידך עובדא אמרי מאן איכא בי חסא דטבע וש"מ דעובדי כוכבים ומזלות דמסיח לפי תומו כיון שאמר מת פלניא סגי ולא בעי למימר קברתיו ולא תלינן דילמא לא דק ואמר בדדמי ואמרינן נמי בפרק כל הגט שמע מקונטריסים של אומות איש פלניא מת איש פלניא נהרג לא תנשא אשתו ופרכינן והא קיימא לן דעכומ"ז מל"ת דהימני' מהימן ופרקי' היכא דלא שייך במילת' אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו אלמא בעכומ"ז דעלמא אעפ"י שלא אמר אלא מת פ' או נהרג פ' תנשא אשתו ואק"ל דבעובדא דבסמוך מעשה דישראל ועכו"מז שהיו מהלכי' בדרך ומעשה דקולר של בני אדם ודכרכו' של בתר כלהו אמרו קברתיו י"ל דהתם עובדא הכי הוה ולא דצריכי להכי ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב והוא שאמר קברתיו וקברנום היאך נעלמו ממנו המעשיו' האלו דשריוה כיון דאמר עכומ"ז שכיב פ' וי"ל דכל היכא דעכו"מז מכריז מאן איכא בי פ' שכיב פ' בהא סגי כדאמרן בהני עובד' דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה דשכיב ודאי לא הוה אמר אבל בעכומ"ז מל"ת דעלמא חיישי' דילמ' אמר בדדמי וצריך שיאמ' קברתיו כנ"ל לפי' הרב ז"ל וטעמא דמסתבר היא:
עכומ"ז שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הם של נטע רבעי הם של עזיק' הם פרש"י ז"ל בשם רבותי ז"ל של עזק' פרדס מעזק הם וגדר לו סביב והוא שנה שביעית והוי להו פירות משומרים בשביעית שהם אסורים והקשה הוא ז"ל דפירות משומרים אינה אסורים קודם זמן הביעור ואם לאחר הביעור אפי' מן המופקרים אסורים ור"ת ז"ל השיב עליו ואמר ואפי' קודם הביעור פירו משומרי אסורי' מדתני' בספר' ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקרי' והרמב"ן ז"ל השיב דההיא בריית' לא באה לאסור הפירות עצמם אלא לאסור הבצירה וליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אות' ואינו מפקיר וכבר נשמר מזה רש"י ז"ל בפי' החומש שלו ואת ענבי נזירך לא תבצור ענבי נזירך שהפרש' והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצר אותם כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאני' של שביעית אין קוצרין אותם במוקצע ובמ' סוכה גר' כדפרש"י ז"ל דתניא התם אבל בלוקח מעם הארץ מן המשומר אפי' כבחצי איסור אסור וע"כ מטעמ' דפרש"י ז"ל התם דהיינו משום חשש סחורה ומערים הוא כשמוכר על יד על יד ואלו היה פירות משומרים דשביעית אסורים אמאי לא אסר אלא בעם הארץ כדקתני רישא הרי הן עצמן אסורים ואפי' ביד חבר הלכך הא דקאמר של עזקה יש לפרש כלשון שפרש"י ז"ל משמו שם העיר שבארץ ישראל היא ופירותיה משובחים ואם היה עכומ"ז זה בחוצה לארץ ואומר מעזקה הם אין חוששין לדבריו לומר ישראל מכרם לו ושמא לא נתעשרו א"נ שלשון עזקה מלשון עוזק בין הבתים שפירושו חופר או עושה להם כמין עוגיאות למלאתו עפר ואברויי אילימא הוא ואסור ומפני כן הפירות עצמן אסורים כשביעית כיון שבאו מחמת עבודת שביעית וכדאמר הנוטע בשביעית יעקר ושדה שנטייב' או נדיירה לא תזרע במוצאי שביעית וכגון שאומר העכו"מז שהה משדה של ישראל שעוזקין ישראל או שעזק עכומ"ז בשליחותו דבהא הוא דקנסו חכמים לאסור פירותיו:
ודילמא שד הוא ואוקימנא כגון דחזו בבואה דבבואה הלכך לא חיישי' שמא שד הוא ואע"ג דאמרי' בסמוך בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין התם הוא דלא למיחוש לצרה דלא שכיח דתעבד כולי האי דמגליא מילתא אבל לשד חיישי' אפי' בשעת הסכנה כנ"ל לפי שיטת הראשוני' ז"ל אבל מ"ה אומר דכיון דאמרי' בסמוך גבי צרה דלא חיישי' ליה בשעת הסכנה ה"ה דלא חיישי' לשד כלל ואע"ג דלא חזי ליה בבוא' דבבואה וכי מייתי בסמוך ההיא דר' ישמעאל לא קאמרי אלא לתירוצי אפילו לקושין דשד ואומר ר"י ז"ל ב"ה דהא דאמרי' הכא ובמ' גיטין ובפ"ק דמגילה דחיישי' לשד ה"מ בבורות או בשדה כי הא דהכא ודהתם ומפני שהשידות מצוית בבורות ובשדות אבל בעיר אין חוששי' אפי' בלילא לא לענין נתינת שלום ולא לענין גט ועדות אשה וכן הוא בירושלמי הדא דתימא בשדה ובבור שהשדים מצויים בבורות ולכן הסכימו כל רבותינו זכרונו לברכה:
והחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ואף על גב דעבד ושפחה פסולים לעדות מן התורה כיון שאין פסולים מחמת עבירות הכשירו חכמים בכאן משום עגינ' אבל גזלן של תורה ושאר פסולי' מן התורה מחמת פסולים לעדות אשה כדאיתא בפ"ק דר"ה ולעיל בפ' כיצד וסברא דרבוותא ז"ל שהוא מל"ת משיאין על פיו דלא גרע מעובדי כוכבים ומזלות מסיח לפי תומו וגזלן של דבריהם כשר לעדות אשה כדאיתא התם ומסתבר דעד מפי עד עכומ"ז גבי מסיח לפי תומו כשר כשם שכשר מפי עבד ואשה וכדאמרי' לעיל כששמע מפי נשים ומפי קטנים משום דקים לן דקושטא קאמרי ועד מפי עד כתב בירושלמי נחלקו בזה אם מצאו כתוב בשטר איש פ' מת ר' ירמיה אומר משיאין ורבי בון בר כהנא אומר אין משיאין ורבינו הגדול זכרונו לברכה הביאו בהלכותיו ולא פסק בה הלכת' כמאן אבל במ' גיטי' פ' מי שאחזו כתב הא דתניא כשם שבודקי' אותו לגיטין כך בודקי' אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ואוקימנא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדיות לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלמא בעדות אשה אפי' מפי כתבם וכ"פ הרמב"ם ז"ל ודוקא כשנתקיים כתב ידו של אותו עד אבל קצת רז"ל ובכללן הרמב"ם ז"ל כתבו דאפי' כשאינו מקויי' נמי כיון דקיום שטרות דרבנן הוא הכא אוקמוה אדינ' דאורי' דהא אקילו בעדות אשה משום עגונא ולא הדרי ומחמרי' בה וטעמא דמסתבר בעיני הר"ם ז"ל ומיהו כל כיוצא בזה נר' שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:
לכשתהא הפונדקית נאמנת פי' כשימצא דבר אמת שהאמינו הפונדקית כלומר שלא סמכו עליה מדין עדות אלא מדין שהיתה מסיחה לפי תומה:
והא איה חברנו קאמרי לה ומהדרי' דכיון דחזנהו בריה והאי שעתא אמרו לה חברנו ואמרה להם זה מקלו כתב רב אלפס ז"ל מהא שמעי' דהיכא דהתחיל עובדי כוכבים ומזלות להשיח ל"ת אע"ג דהדרי ושיילי מיניה ואמר לן צורתא דמילתא לא נפיק מדין מל"ת ויפה כיוון ז"ל ואף אנו נאמר דשמעי' מהכא דכל שאמרו לעכו"מז קודם שיאמר כלום איש פ' שהלך או שהנחנו בכאן איה הוא שוב אינו נדון במלתא וכן הלכת' ולמ"ד לעיל דמשיאין ע"פ העכו"מז דנתכוון להעיד אתיא הא מתני' כפשטא דאע"ג דלא בכת' מקמי דאמרי לה וזה חברנו משיאין על פיה ואע"ג דכיוצא בזה נתכוון ומיהו לית הלכתא כוותיה:
תנאי היא פי' ותנאי דלעייל נמי פליגי בה אליבא דרבי טרפון דהא תרוייהו מיתנייא בשמי דר' טרפון נינהו ועובדא חדא הוו כדמוכחי מתניתין בהדיא:
במאי קא מפלגי בדר' חנינאי וכו' מר סבר כיון דאיכא כתוב' למשקל כדיני ממונות דמיא ומר סבר כיון דאיכא אשה דשריא לעלמא כדיני נפשות דמיא תמויה מילתא כיון דעיקר עדות העד להתירה לשוק ועדות אשת איש היא והוי דיני נפשות ומאי טעמא דמאן דאמר דלא נבעי דרישה וחקירה משום ממונ' דאית בה דאף על גב דכשתנשא למחר תטול כתובה ממדרש כתובה כיון דלית לן למשרייה אלא בחקירה לא נשרייה ולא תשקול כתובה דהא שריותא לשוק קדים בתר הכי אתי דין שתטול כתובה ורבי' הר"ם ז"ל תי' דמאן דשרי' השת' בזמן הזה טפי דמי האי ענינ' דעדו' אשה לד"מ מלדיני נפשות דהא רוב' דנשי אית להו כתובה הילכך אפי' ארוסה דלית לה כתובה לא מפלגינן בה דאילו דיני נפשות ליתנהו בזמן הזה ומאן דאסר כיון דאיכא איסור אשת איש דאית בה ד"נ לדיני נפשות דמי' וכדידהו דיינינן ליה ולא חיישי' למאן דאית בה כתובה ודכולי עלמא דין הכתובה עצמה לא בעייא דרישה וחקירה מדרבנן ואף על גב דהכא ליכא נעילת דלת דיותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא הא חזינן בכמה דוכתאי דחששו רבנן בכתובה משום חנא לגבות מיתומים קטני' ולמכור שלא בב"ד וכמה מילי אחריני ונכון הוא ומ"ה פי' בשם אחיו הר' פנחס ז"ל דלכ"ע בענין שריותא דאשה ובענין גט וקדושי' לא בעיא דריש' וחקיר' מן התורה מדין עצמה דלא ילפי' דבר מממון אלא לענין דבעי ב' עדים כדבר שבערוה דגבי הא כתיב דבר על פי שני עדים יקום דבר אבל ממון בעי דרישא וחקירה מדאורייתא כדר' חנינא ואף ממון של כתובה בכלל הלכך הכא בהא פליגי מר סבר דבממון של כתובה שורת הדין שלא לתקן בה כלום מדר' חנינא דהא ליכא נעילת דלת אלא שלא חלקו חכמים דבריה' ומיהו לגבי הא מילתא כיון דאית בה דיני נפשות דבעי' לעולם דרישה וחקירה מוקמי' לה על דין תורה ולא נסבי' שאם תנשא תטול כתובה דכיון דאיכ' בה שום צד דבעי דרישה וחקירה אזלי' בתריה ומוקמי' אדין תורה ומר סבר דאדרבה כיון דעיקר גיטין וקדושי' דעלמה לא בעי דרישה וחקירה והכא איכא כתובה שהיתה בכלל תקנת חכמים שלא לעשות בה דרישה וחקירה לית לן למאי למיח' דאית בה אדיני נפשו' ומוקמי' עדות נשואין בדין תורה ועדות כתובה בתקנתא דרבנן דלית לה כתובה לא פלוג רבנן ודינה כנשוא' ודכ"ע בין עדות אשה וכל דיני גיטין וקדושי' ישנן בב"ד הדיוטו' וכי היכי דתקנינהו בכל דיני ממונות דשכיחי ואין בהו חסרון כיס מפני תקנת לווין ותקנ' השוק כדאית' בפ"ק דסנהדרי' דהכ' נמי מילת' דשכיח וחמירא מחסרון כיס ובדריש' וחקירה הוא שנחלקו משום שאפשר מש"כ במומחין דלא אפשר וכדאמרי' בפ' המגרש גבי רב יוסף דהוה מעשה אצלו וא"ל אביי והא הדיוטו' אנן א"ל שליחותייהו עבדי' מידי דהוה אהודאתו והלואותו וה"ה בכל דיני אישות דעבדי' שליחותייהו עד שיבא משיח ויקיים בנו מקרא שכתוב ואשיב' שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לן עיר הצדק קריה נאמנ' אכי"ר:
סליק פירקא ומכילתא שלב"ע שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול כיר"א: