חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פז עמוד ב[עריכה]


האשה רבה

האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו ואמר לה מת בעליך ונשאת פי' ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה תצא מזה ומזה פי' שהחמירו עליה לעשותה כאלו זינתה במזיד שהיא אסורה לבעל ולבועל. ואע"ג דשורת הדין אין כאן זנות דהא ברשות ב"ד נשאת על פי עד א' וכדאמרי' דמתוך חומר שהחמירו בסופה הקילו עליה בתחלתה וכיון דלהא דייק ומנסבא עשאוה כמזידה וצריכ' גם מזה ומזה פי' שאף מן השני צריכ' גט מדרבנן משום קנסא כדמפרש בגמ' ומן הראשון צריכה גט מדאורייתא. ואין לה כתובה פי' כל שהוא שם כתובה ואפי' תוספת ונדונייא וכדאמרי' התם נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותי אין להם תוס' וכ"ש מנה מאתים:

וזה בעוברת על דת היא ובירוש' אמ' לא מנה מאתים בלבד אלא אפילו כתובת' אלף דינר מאבדת הכל משום תוספת קאמ' כל הפחו' ובריש פי' אעפ"י תנן תנאי כתובה ככתובה דמיא נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ועוברת על דת ומשום תוספת קאמר לכל הפחות לכל הנהו דמני התם וי"א שאף נדונייא בכללם וכדפי' התם ובזו ודאי אף נדוניא מפסדת מדקתני סיפ' שאין נוטלי' יורשי' כתובת בנין דיכרין וידוע הוא כי כתובת בנין דיכרין היינו נדוניא ואנו איהי שקלא נדונייא כ"ש זרעה אלא ודאי דאפי' איהי לא שקלא ומשום דס"ד כדאית' בגמ' דלאיהי קנסו רבנן ולא לזרעה אצטריכ' סיפ' דאפי' לזרעא קנסו והא דיהבי טעמ' בגמ' אין לה כתובה משום דכתובה תקינו רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא תהא ותהא וה"ט לא שייך אלא בעיקר כתובה הל"ק לפי' דפרישנא בגמרא נקיט טעמא לעיקר כתובה ולבתר דאפסדוה כתובת' אפסדוה תוספת ונדוניא משו' דתנאי כתובה ככתוב' דמי וכדפרישנא בגמ' גבי פירות ולא פירות פי' בירוש' שאינה מוציאה ממנ' פירו' שאכל ואף רש"י ז"ל פי' כן בכאן אבל בפ' הזורק פי' ולא דין פירות שאינו חייב בפרקונה וכן היה נראה יותר ממה שאמרו לק' בגמ' דטעמ' דאין לה פירות משום דתנאי כתובה ככתובה דמיא ופרקונה הוא דהוי תנאי כתובה כדאית' בכתובו' ולפי מה שפי' בכאן י"ל דבגמ' נקטי סוף טעמא כי אין לה פירות ואעפ"י שהפירות תחת פרקונה הם והוא אינו חייב לפדותה אין בכך כלום כי מה שאין לה פדיון זהו מפני שקנסא דתנאי כתובה ככתוב' אבל הוא מה שאכל בדין אכל דכ"פ בירושלמי דדוקא מה שאכל קודם שבא הראשון דברשות ב"ד אכל ולדידיה לא קנסוה במה שאכל ברשות אבל מה שאכל אח"כ תוציא ממנו:

ולא מזונות פי' אפי' מן היורשי' דכיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכדפריש גבי שניות כדפי' בפרקי' לעיל. ולא בלאות פרש"י ז"ל אפי' בלאותיה הקיימים וק"ל דהא דאמרי' בשלהי אלמנה נזוני' היוצא משום ש"ר נוטלת מה שבפניה ויוצאה כי אם היא זינתה בלאותיה לא זינו וי"ל דזנו' גמור דלא שכיח לא החמירו כמו שהחמירו בזו מפני מה שהקלו בתחלת' ותדע דמזנה בעלמ' אין הולד מן הבעל ממז' ואפי' מדבריה' ואפי' חלל נמי לכהונ' וכדפי' בפרקי' דלעיל ואלו בהא תנן כי הולד מן הבעל ממזר מדבריה' משום חומ' ומשום קנס אבל ר"י ז"ל פי' ולא בלאות שאינן קיימי' אבל בבלאות קיימי' לא קנסוה וכן דעת רבותי' ז"ל:

ואם נטלה מזה ומזה תחזיר פי' ואפי' נטלה שלא בעדים דלא מהני לה משום מיגו דקא תפסא חספא בעלמ' ופי' בירוש' דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפס' קודם לכן לא תחזיר ואפי' תפס' בעדים כיון דקודם קנס תפס והולד ממזר מזה ומזה פי' מן השני ממזר גמור מדאורייתא ומן הראשון מדרבנן:

ולא זה וזה מטמאי' לה פי' ואפי' הראשון שהיא אשתו גמורה מטעמא שפי' בגמרא דאין כהן מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה היא לו מן התורה דאשת כהן אפי' נאנסה אסורה לבעלה ומ"מ הראשון יורש אותה דעד כאן לא קנסו לבעל שלא חטא אלא במציאה ובמעשה ידיה דמחיים מטעמא דמפרש אבל בירושתה לא קונסה כלל והיינו דלא קתני שאינו זכאי בירושתה וא"ת כיון דיורשה ואינו מטמא לה קריא ולא ענו לה וליכא דקבר לה הא ליתא דא"כ כל שנשא אשה פסולה שאינו מטמא לה לא יורשה ואנן אשכחן דאלמנה לכ"ג וגרוש' וחלוצ' לכ"ה יורשה ואינו מטמא לה כדאית' בתוס' אלא ודאי טעמא כדכתי' בפרקי' דלעיל דכל שהירושה מן התורה ופסול טומאתו מן התור' אין הקרובי' מקפידים ומטפלי' הם וכל העולם בקבורת' מש"כ בקטנ' ובשניות מדברי סופרי' וכלה שאר מתני' מפרש בגמ':

גמרא מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד א' פי' ואע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא פרישנא בכריתות בריש פי' אמרו לו דאורחי' דתנא הוא למיתני אמרו לו אפי' משום חד ותנן נמי הוחזקו וכו' ותנן נמי עד א' אומר אכלת חלב והוא אומ' לא אכלתי פטור מקרבן:

טעמא דאמ' לא אכלתי פי' שהכתוב האמינו לגבי העד כדכתי' או הודע אליו הא אי שתיק מהימן אלמא עד א' מהימן מדאורייתא מ"ל. נר' מדברי רש"י ז"ל וכן פי' רוב המפרשים ז"ל דהשת' אפילו מתני' דעדות אשה הוה ס"ד דמהימן מדאוריתא עד א' דאמר ר' זירא טעמ' משום חומר שהחמרת וכו' ותדע דכי אתי למפשט מחתיכה ספק חלב ספק שומן פרכי' עלה מאשה דלא דמיא לה דהכא אתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה אלמא אפי' לעדות אשה הוה ס"ד למפשט דנאמן עד א' מדאוריית' וא"ת והא כללא הוא דאין דבר שבערוה פחות מב' ועוד דא"כ אמאי מפליג תנא בין נשאת ברשות ב"ד לנשא' בעדי' וקרי להאי נשאת שלא ברשות וי"ל דהשתא הוה ס"ד דדילמא במיתות הבעל אקיל רחמנא למשרייה בעד א' כאיסורי דעלמא א"ה מפני שהן נשואין שלא בדבר ברור לגמרי החמירו עלי' בדברי' אלו אבל יש מרבותי' ז"ל שפי' ולז' הסכימו קצת רבותי ז"ל שפי' דאנן פשיט' לן דטעמא דעד א' מהימן באשה מדרבנן הוא אלא דקס"ד כי חכמי' סמכו דבריהם משום תקנת נשים לעשות איסור זה כשאר איסורין דעלמא שנאמן בהם עד א' מן התורה הא אלו לא היה עד א' נאמן באיסורין דעלמא בכיוצא בזה לא היו מקילים שיהא נאמן באשה משום תקנה בעול'. והיינו דאמרי' דרישא דמתני' ברשות ב"ד אלמא עד א' מהימן והכא לא אדכ' דמהימן מדאוריתא ולא גבי מתני' דהוחזקו להיות נשואין ואמרי' ותנן נמי א' אומ' אכלת חלב והא קים לן דמשום דמהימן מדאורייתא בזו סמכו באידך ומשום הכי מיבעי' לן מנא לן דגבי חלב מהימן מדאוריתא דנסמוך עליה באידך וכי אתי למיפש' מחתיכ' ספק חלב ספק שומן פרכי' שאין מכאן ראי' לסמוך עליה תקנת אשה כלל דאיתחזק איסורה והוי דבר שבערוה כלומ' כיון שזו דבר שבערוה שצריכא שנים מן התורה אין לנו לתקן בה להקל עליה עד דאשכחן עד א' מהימן בעלמא באיסור כיוצא בה דאתחזק ביה איסור' ותדע דהא ההיא כולה חד טעמא הוא כדפריש' דאלו לפי' רש"י תרי פרכי נינהו ותרי טעמי נינהו והוה לן למימר ועוד הוי דבר שבערוה ואין דבר וכו' אלא שאין זו קושיא על פי' דכיוצא בה יש בשמעת' קמייתא דגיטין וכדפרי' התם ולה"פ נמי אתיא שפיר הא דאתא לבתר הכי למפשט דעד א' נאמן באיסורין אע"ג דאתחזק איסורא מטבל וקונמות ומאי פשיטותא הא לגבי עדות אשה דאכתי איכא למפרך כדפרכי' דלא דמי דהוי דבר שבערוה אלא ודאי דכל היכא דקים לן דנאמן באיסורין דעלמא מדאורי' קים לן גבי אשה מדרבנן ומיהו לפרש"י ז"ל י"ל כיון דמעיקרא איבעיא לן בין בעדות אשה בין באיסורין דעלמא מאי דלא מצי למפשט באשה פשטי לה בשאר איסורין מיהת וא"ת ולבתר דדחינן לה להאי דטבל וקונמות מאי האי דאהדר' אמתני' לומר אלא א"ר זירא דמשמע דמשום דלא קים לן ההיא דטבל וקונמו' אצטריכא לטעמא דר' זירא וי"ל דמאי דאמרי' אלא א"ר זירא לאו דוקא ההיא דפרכינן לטבל וקונמות הדר אלא אכולה סוגיין אהדר דס"ד דעד א' באשה מדאורייתא מהימן דלא כדס"ד כלל אלא כדר' זירא וכו' כן יש לפרש לשיט' רש"י ז"ל והפירוש הראשונים אבל לאידך פירוש בתרא ניחא טפי:

ת"ל או הודע אליו מ"מ פי' מדכתב רחמנא אליו שמעינן דבעי קרא שיהא נודע ושיהא לבו סומך לדבר ומדכתיב לשון או הודע שמעי' דכל שאינו מכחש הא חשיבא כידוע אליו. ה"ד אלימא תרי ולא מכחיש להו למה לי קרא אלא פי' למה לי למכתב או הודע אפי' כתי' רחמנא או ידע הוה שמעי' מיניה שפיר דכל שאמרו לו שפיר שני עדים שנאמני' בכל דבר ואינו מכחישן הרי הוא כאלו ידע מעצמו ידיעה גמורה וברורה:

אלא לאו חד וכי לא מכחיש ליה מהימן פי' אלמא עד א' נאמן באיסורי' ולהכי רבוי' רחמנא והשתא חשיב ליה כידוע והיינו דלא פרכי' דדילמא שאני התם דגלי קרא או הודע מ"מ אבל בעלמא לא מהימן:

ודילמא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא וכו' עד רישא מ"ט מחייבי רבנן אלימא משום דמהימן והא תרי דאע"ג דמכחישי להו אינהו מהימני וקא פטרי פי' רישא דא"ל עד א' אכל חלב דדיקי מינה דאי אשתיק מהימן וחייב קרבן ד"ה היא ואפילו לרבנן מדלא איפליגו אלא בסיפא ולרבא מ"ט מודו ברישא אי מטעמא דאמרת דעד א' נאמן באיסורין דעלמא ואף בזה כיון דדין עדות בעלמ' שייך בה הכא כלל היכי פטרי רבנן בסיפא שיש שני עדים ואין הכחשת בעל דבר חשוב' הכחש' כלל אלא ודאי מסיפא שמעי' דלרבנן אין כאן דין עדות כלל דבדידי' תלה רחמנא וכיון דכן ע"כ טעמא דמודו רבנן ברישא היינו משום דשתיק' כהודאה דמיא ואיכא למימ' דהא מיהא מתני' דחלב דרישא פשיט' לאביי בקדושי' פ' האומר שאם אמ' ליה עד א' אכלת חלב והלה שותק נאמן וליכא למימר דהתם נמי מטעם דשתיקה כהודאה דמיא דא"כ מאי ועוד דבכולא סוגיא דהכא ריהטא אפילו במידי דלא ה"ל למידע שאין שתיקתו ראיה להודאה וכדפרי' התם:

והנכון דבהא נמי דרבנן דסיפא איתמרו תרי טעמי בגמרא דכריתו' בחד לישנא אמרי דטעמ' דפטרי רבנן משום שהתורה האמינתו בזה יותר ממאה עדים מדכתי' או הודע אליו ואפי' היכא דליכא שום מיגו וליכא לסרוסי לישני כלל כגון טומאה חדשה שאמרו לו נטמאת והיא אומרת לא נטמאתי ובאידך לישנא אמרי דודאי עדים נאמני' יותר ממנו היכא דלית ליה שום מיגו וטעמא דפטרי רבנן הכא היינו משום שיכולי' אנו לתקן לשונו שאינו מכחיש העדים וה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומאי דפשיטא הכא מסיפא דלאו משום עדות הוא היינו לההוא לישנא דטעמא מפני שהו' נאמן על עצמו יותר ממאה וסוגיי' דהתם באיד' לישנ' דטעמא משום מגו ולעולם דין עדות יש כאן וכי אישתיק מהימן משום דעד א' נאמן באיסורי' והא דנקטי' לה הכא סתם אורחא דתלמודא הוא למפרך אליבא דחדא סבר' ואפי' דלא הויא הלכתא ואנן כלישנא דנקיט אביי קי"ל דהתם בכריתות אמרינן דלההוא לישנא אתי כפשוטי' הא דאמרו לו חכמים לרבי מאיר אלו ירצה היה יכול לומר מזיד הייתי דאלמא מהאי טעמא פטרי רבנן דאלו לאיד' לישנא הוצרכנו לומ' דלדבריו דר"מ אמרו כן ושנוייא דחיקא הוא אלא עד א' מהימן סברא הוא מידי דהוה אספק חלב ספק שומן ואתא עד א' ואמ' ברי לי דשומן הוא דמהימן וא"ת וניפרוך הכא היא גופא מ"ל נ"ל כדפרש"י ז"ל דע"כ יש לנו לומ' כן ובמושכל ראשון הוא שאם אתה אומ' כן אין לך אוכל שום דבר משל חבירו אלא בעדים:


דף פח עמוד א[עריכה]


מי דמי התם לא אתחזק איסורא פרש"י ז"ל לא אתחזק איסו' בההיא חתיכה למדנו מדבריו ז"ל דכל שלא הוחזק איסו' בחתיכה זו אעפ"י שהוחזק איסור במקו' זה לא חשיב אתחזק אסור' ומכאן לבי' המקולין דאע"ג דאתחזק טריפה שם כיון שלא הוחזק אסור בחתיכה זו שמכר לה הטבח הרי הוא נאמן מן התורה ואפי' למאי דקס"ד השתא וא"ת ואמאי לא מייתי ראיה דאפי' היכא דאתחזק איסורא עד א' נאמן מדכתי' וספרה לה לעצמה תירץ ז"ל דהתם שאני שא"א אלא כן ועוד שכיון שדרך הדם להיות פוסלה רגלים לדבר ואי משום טבילה הא אמרי' לק' דכל שבידו נאמן וזה הטעם שנאמנות על נקור הבשר והדם וחלב דאתחזק אסורא:

הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותן פי' כיון שהם שלו או של חברו והיינו דלא מפליג בה כי היכי דמפליגי' באידך ודוק:

ואי קדושת הגוף פי' כגון קדשי מזבח תמימים שאין נפדין:

אי דידיה משום דבידו לאתשולי עלייהו פי' דקי"ל שנשאלים על הקדש כמו על נדרים דעלמא דק"ל כב"ה דאמרי' יש שאלה בהקדש ודוקא עד שלא בא לידי הגזבר וא"ת והיכי אמרי' דבידו לאתשולי עלייהו נימא מי יימר דמזדקיק ליה חכם י"ל שכבר פי' בפ' כירה דכיון דנדרי' סגי להו בג' הדיוטות שיודעים פתחי נדרים שפיר אמרי' דמצי לאתשולי עלייהו דמילתא דשכיח הוא דמזדקקי ליה הדיוטות כאלו:

היא גופא מ"ל אלא א"ר זירא וכו' פירוש שכלה תקנת' רבנן היא לגמרי ולא אסמכתא משום דעד א' נאמן באיסור כיוצא בזה מן התורה כך יש לפרש לפי הפי' האחרון דלעיל ומ"מ לפי סוגיי' לא איפשיט' לן שיהא עד א' נאמן באיסורין במידי דאתחזק איסור' כשאין בידו לתקנו ויש שכתבו מרז"ל דשפיר קים ליה לתלמודא דהכי דינא ומהימן אלא דקא שיילי מ"ל מדאורייתא והא איפשיטא לן וק"ל דהא אתו למפשט מחתיכ' ספק חלב ספק שומן ולית לן ראייה מן התורה אלה משום דקים לן כדפרי' לעיל וכפרש"י ז"ל מכלל דבאידך דאיתחזק איסורא לא איתחזק לן וי"ל דבחתיכת ספק חלב ספק שומן קים לן לגמרי במושכל ראשון והוא מוסכם בכל ישראל משום דלא סגיא בלאו הכי אבל באידך אע"ג דקים להו לרבנן משום דגמירי לה לא קים להו לכ"ע ומשום דאמרינן לה מגמרא אמרינן דמדאוריתא מ"ל ולא אפשיטא זהו דעת מהר"ם ז"ל:

וי"מ דאליבא דאביי דסוגיי' דקדושי' ולההוא לישנא דכריתות שפיר איפשיט מההיא דאכלת' חלב דעד א' נאמן באיסורי' וכההיא סוגיא קי"ל כדכתי' לעיל ואעפ"כ ראוי לחוש ולהחמיר:

מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלת' ותמיה מילתא היאך סמכי רבנן להתיר מפני זה איסור אשת איש חמור שאינו מן התורה בפחות משנים ולקמן בשמעת' דב"ד מתנו לעקור דבר מן התורה היאך לא הביאו ראיה מזו והביא' ראיה מכמה דברים שנדחו ומגופא דסיפא דמתני' דקתני הולד ממזר ואדחי' לה ולא פשטוה מהא דלית לי' שום דחיה וי"מ דאפקיענהו רבנן לקדושין מיני' ולא מחוור לרבי' ז"ל דא"כ הוה לן לאדכרוה הכא כמדכרי בכל דוכת' דמפקיעי' רבנן קדושין ועוד היכי לא מייתי להא לק' כדאותיבנ' הא דבטל' אינו מבוטרוך ונפרוקל ונפ כדעבדי' בההיא דהא עדיפא לה דהוי' בפרקי' והויה הלכה פסוקה ועוד כיון דרבנן אפקיעי' לקדושי ראשון היכי אמרי' לקמן אחיו של ראש' חולץ מן התורה ואחיו של ב' חולץ מדרבנן איפכ' הוה לן למימר וי"ל דקים להו לרבנן דמילתא דעבידא לגלויי שהחמרת עליה בסופה כ"כ ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא בדין מנסבא ואנן סהדי במילתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפי' מדאורית' והכתו' מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורס' שניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדו' וזה כפתור ופרח ממ"ה הר"ם ז"ל. הא דאמרי' משום עגונא הקלו בה רבנן ה"ק כלו' שחכמים שהם מחמירין כ"מ הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא יש עליו עדי הכחשה כראוי והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים אלמא עדות עד א' שנאמן כשנים בעדות אשה דאורית' הוא:

הבא עליה באשם תלוי קאי פר"י ז"ל דקושיי' כמ"ד תרי ותרי ספקא דאוריתא ולרבותא נקטיה הכי דאפי' להא תקשי לן וכ"ש למ"ד דתרי ותרי אוקי איתתא אחזקתא דתקשי לן דהא בחזקת אשת איש קיימא והבא עליה כבא על אשת איש גמורה:


דף פח עמוד ב[עריכה]


כשנשאת לא' מעדיה וא"ת והא אמרי' בשלהי פ' כיצד דעד שמעי' לאשה שמת בעלה לא ישאנ' וי"ל דהא אמרי' התם דבדיעבד לא תצא דברננה לא מפקי' אבל ר"ת ז"ל פי' במ' כתובות דהכא כשהיו שם שני עדי' זולתו ועל פיהם הותרה ומפני שזה יודע בדבר קרי לי' שהיה מעדיה:

באומרת ברי לי פרש"י ז"ל ע"י סימני' שמסר לי שאינו קיים ואין לבי נוקפי ואין אשם תלוי בא אלא על מי שלבו נוקפו והק' עליו דאע"ג דליכא אשם מ"מ מידי ספק איסורא לא נפקא והיאך לא תצא ועוד דלישנא דברי לי לא דייק הכי והנכון דאומרת ברי לי ממש ואפילו הכי היא לחודה לא מהימנא דכיון דאיכא עדים דמסייעי לה אמרה בדדמי. והא דתנן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת בליכא עדים דמסייעי לה:

דתניא שנים אומ' וכל היכא דאמרי בהאי ברייתא וסוגיי' דעלה לא תצא היינו כשנשאת לא' מעדיה ובאומרת ברי לי והכי פירשה לה פ"ב דכתובות:

כי קאמר רב נמי כשבאו עדים ואח"כ נשאת פי' וה"ק רב אין לנו איסור לומר תצא אלא על פי עד א' אבל על ב' עדים לא תצא היכא דאמרת דדייקא ומנסבא וברי לה ואתא רבא לאפוקי מסברא דר' מנחם בר יוסף דהוה מסתבר טעמיה ואיכא דאמר טעמא דנשאת פי' דהאי פי' שני עדים דאמר רב תצא היינו בההיא דומיא דמתני' שנשאת קודם ההכחשה ואכרע לן כר' יוסי בר מנחם משום דמסתברא טעמיה:

מתיב רבא מניין שאם לא רצה דפנו וכו' עד אלא לאו שנשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דפנו פי' דאם מת השני ובא כהן הדיוט לישא אותה אוסרין אותה עליו משום זונה שנבעלה לשני שלא כדין אלמא אסורה היתה עליו פרש"י ז"ל וקשה לרב וא"ת והא רב כר' מנחם בר' יוסי אוקמה או כת"ק דידיה דשרי התם כה"ג כדקתני בהדי' לא תצא וכשנשאת לא' מעדיה ובאומרת ברי לי וי"ל דקושיא היכי אכרע רב הכי דהא קים לן דהלכתא כי הא מתני' דקתני דפנו:

איסור כהונה שאני פי' דמשום מעלת כהונתו נאסרת עליו כיון דאירא תרי ותרי ולאחריני מיהת קיימא בחזקת איסור:

ואי בעית אימא דפנו בעדים פרש"י ז"ל מוזהרים לטרוח אחר עדים להכחיש את הראשונים המתירים אותה כדי לקדש את הכהן שלא ישאנה אבל משנשאת לא תצא דכשנשאת לא' מעדיה ואומרת ברי לי לא נעשית זונה כלל ובהתר נבעלה דקי"ל לא תצא ומותרת היא לכהן ודפנו ה"ק דכל שבאו עדי מיתה אעפ"י שמותרת לאחרים חייבים ב"ד לחזר אחר עדי הכחשה כדי שלא תנשא לכהן משום קדשה כל היכא דאיכא שום פקפוק ואפי' כשהוא אומר ברי לי. ואיבעית אימא דהא דקתני דפנו כשבאו עדי' ואח"כ נשאת ור' מנחם בר יוסי היא והוא לקמן לאוקמתי דאוקימנא לרב:

רב אשי אמר מאי לא תצא דקאמר רב לא תצא מהיתרא הראשון כלומר שהיא מותרת לראשון כשנשאת בשני עדים ואח"כ בא בעלה שלא אסרו על הראשון אלא כשנשאת בעד א' ע"פ ב"ד והאי לישנא אינו מתפרש בלשון שאמרו בפ"ב דכתובות כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהיתרה הראשון וזהו מן הלשונות שבתלמוד שמתחלף פירושם:

והא אמר עולא כ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן ב' פי' לענין שאם בא אח"כ עד א' להכחישו חשבי' לי' כחד לגבי שנים ואין דבריו של א' במקום ב' אבל אם באו שנים והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לגבי תרי אלא כחד לגבי תרי וכדאמרי' לקמן עשו שתי נשים באיש א' כב' אנשים באיש א' כלומר דהויא הכחשה גמורה ולק' בפרקי דאמרי' אלא בחד טעמא דאתו בי תרי ואכחשוה מהימן ואפי' כשבא עד א' בלבד והכחישו שהראשון חשוב כשנים נראין הדברים כדברי ר"י ז"ל דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים שהאמינוהו לזה כשנים אבל באיסורי' דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינהו אלא כי חד כי אתא אחרינא ואכחשי' הויא הכחשה כחד לגבי חד:

הב"ע בפסולי עדות פי' וכגון שבא איש א' מתחלה ואמ' שמת בעלה ואח"כ באו שתי נשים ואמרו שלא מת דאיהי שתקה אבל אי הוה להו' תרי לגבי חד ששתי נשים מכחישות את האיש מדר' נחמיא ואפי' תצא אבל כשהוא מודה לדברי העד הראשון מהני ליה דלא ליתכחש ע"פ נשי' והוו כתרי לגבי תרי וכשאומרת ברי לי ונשאת לאחר מעדיה לא תצא. ואי בעית אימא כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כאיש א' דמיי' וכדאמ' בסמוך דהוו להו כפלגא ופלגא ויש שפי' שנדונים כב' כתות המכחישו' זו את זו ותצא אלא באומר ברי לי וכשנשאת לאחד מעדיה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' כחד לגבי חד כיון דכלהו נשים כאיש א' דמיין וכיון שכן הרי הראשון נאמן מדעולא דהוו להו אידך כחד לגבי תרי:

א"ה סיפא אמרו לה מת בעלה ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לה הכא נמי נימא גזירה שמא יאמרו גירש זה וקדש זה ונמצאת אשה יוצאה בלא גט ואם תאמר בלא הכא נמי נימא שיאמר נמצא זה מחזיר את גרושתו מן האירוסים שהיא אסור לדברי חכמים דהשתא לא הוה שמעינן דתהוי מתניתין כרבי אלעזר בן כפר דשרי עד דאוקימתא בסמוך כוותיה ויש לומר דאין הכא נמי והא דפריך ליה עדיפא אי משום דאתיא לד"ה או משום דאתיא כעין לישנא דאמרי שיאמרו אשת איש יוצא' בלא גט דאי בעי גט אמאי לא פסלה מן הכהונה וא"ת בלא הא נמי נידוק לה מלישנא דקתני אעפ"י שנתן לה דמשמע דמדינא לא צריך למיתן לה וי"ל דאידך ראיה אלימא ליה דדילמא הוה דחי דה"ק אעפ"י שנותן לה גט:

וגרש"י ז"ל וכל הספרים רישא קנסוה רבנן פרש"י ז"ל דאכתי קיימי בטעמא דרב הונא דאמר שמא יאמרו גירש זה ונשא זת ומי' שמן הדין דלא הוה להו למימר הכי דלא שבקי למתלי בקדושי טעותא ותלו באיסור שתצא א"א בלא גט אבל כדי לקנסה ברישא דעבדא איסורה תלו חכמים שיאמרו העולם כן כדי להצריכה גט וגבי קדושי' דלא עבדא איסורה לא רצו לקנסה והתירוה בדינא דלא אמרי' גרש זה ונשא זה. ואין זה מחוור כיון שרוצים חכמים לקנסה שלא תצא לשוק בלא גט של שני הרי הדבר מסור בידם לאסור דרך גזירה ולמה יתלו תקנתם בבוקי סריקי שיאמרו העולם מה שאינם אומרים זה ודאי גנאי גדול לר' ז"ל וקלקול כגזרתם. והנכון דהשתא הכרי' מדר' אבהו לגמרי ובלאו ההוא טעמא קנסוה להצריכה גט רבנן ברישא משום דעבדא איסורא וכ"פ הגאוני' ז"ל ור"ה ז"ל ומקצת רז"ל וכפי' מ"ה ז"ל בשם רבי' ז"ל. וטעם קנס זה כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט. א"נ והוא נכון כמו שפי' בירושלמי כדי לברר איסורו של ראשון כי כשתהא צריכה גט מן השני וקיימו חכמים קדושי' שלא תהא אצל ראשון כאשתו של שני להאסר עליו ולעשותו הולד ממנו ממזר קודם גרושי שני וכדתני' תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה:

והא דאמרי' רישא דעבדא איסורא לא סוף דבר דעבדא איסורא ממש שנבעלה אלא כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה דהא לא שרי' דסיפא אלא כשנשקדשה בלבד וכן אתה אומר בדר' יוסי בן כפר דכל שנכנסה לחופה נשואי' הוו ואסורה לראשון דכל היכא דביאה פסלה חופ' פסלה וכדאמרינן גבי יש חופה לפסולות:


דף פט עמוד א[עריכה]


תנן התם אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומ' במזיד אין תרומתו תרומ' הק' בתוס' מ"ש מן התורם מן החומץ על היין דבשוגג אין תרומתו תרומה כלל כדמוכח מההוא דהבודק את חביתו להיות מפריש עליו והולך ואחר כך נמצאת חומץ שבפ' המוכר פירות וכדאיתא נמי בתוספת דמסכת תרומות כהא דתניא היה בלבו לתרום מיין על יין ונמצא חומץ אין תרומתו תרומה וכשהו' במזיד אשכחן לרבנ' דאמרי בפ' המוכ' שהתור' מן היין על חומץ תרומתו תרומ' מדר' אילעא ולא קנסי ליה רבנן כלל ואלו הכי גבי טמא וטהור אמרי' איפכ' דבשוגג תרומתו תרומ' ואפי מדר' ובמזיד אין תרומתו תרומ' מדרב' מיה' ותי' דהכא החמירו כשהוא במזיד לקנסו משום שהטמ' הפסדו מרובה דלא חזי אלא להסקה מש"כ התם דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מחמרא ולגבי שוגג כיון דטמא וטהור הם שם א' ומין א' לא חשיבא הפרשה בטעו' ותרומתו תרומה אבל יין וחומץ אעפ"י שהם מין א' לרבנן מ"מ שני שמות הם ומה שהוציא בשפתיו היה טעות והפרש בטעות לא הויא הפרשה. ואבטיח וקשות שנמצאו מרים או סרוחים הרי הם כטהור מ"מ אעפ"י שהפסידם מרובה אבל הם שם אחד ומין אחד:

שוגג אמזיד קא רמית שוגג לא עבד איסור' פי' וכיון דלא עבד איסורא במתכוין לא חשדינן ליה דפשע ולא מפרש אי הויא תרומתו תרומה. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה דהא ודאי כיון דקתני ונמצאת מכלל דשוגג היה וי"ל דאיהו סבר דכיון דרובא של קשואי' מרים ואבטחים סרוחי' איבעי ליה למידע וכיון דלא דק מזיד הוא ואנן משני' דמ"מ דכיון דעשה שלא במתכוין שוגג הוא והשתא קס"ד דשוגג גמור קאמר ולהכי הדר פרכי דא"כ קשי' שוגג אשוגג ופרקי' דלאו שוגג גמור קאמרי אלא שוגג קרוב למזיד:

דאיבעי ליה למטעמיה והאי טעמ' ודאי שפיר הוה ידעי מעיקר' ומשום הכי הוה חשבי ליה מזיד גמור אלא דמקשה פריך סתם ולא אדכרי' לה"ט בהדיא אדכרי' אידך השתא והכין אורחא דתלמודא:

בתרי מני ציית בחדא מנא לא ציית פי' דבתרי מני כי התם שפיר משמע ליה כי הדין נותן שלא תהא תרומתו תרומ' אבל בטמא וטהור שאין עדין א' וכלי א' איהו טעי וסבר דתרומתו תרומ' וחד מנא ותרי מני דאמרי' לאו דוקא אלא לומר ענין א' ומיהו רב נתן בר הושעי' סבר דאפי' בחדא מנא ציית והלכתא כוותיה דסוגיי' כוותיה אזלא ורבא פריך עליה דרב חסדא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה במקום עשה ולדורות כה"ג וק"ל כרבא וכפ' הרמב"ם ז"ל ומה דקשה על הא מסוגיי' דקדושי' בפ"ב בשמעת' דמפריש חלתו קמח כבר פרשתיה שם בס"ד:


דף פט עמוד ב[עריכה]


שאני הכא דמדאוריתא תרומה מעליא הוא מדר' אילעי פי' אבל הכא בתורם מן הנקוב עלשאינו נקוב ומן החיוב על הפטור אין תרומתו תרומה ומה שהפריש טבל גמור הוא מן התורה ולפי' צריך שיוצי' עליו תרומ' מעשר ומיני' ובי' או מחיוב אחר ומיהו באידך שתר מן שאינו נקוב על הנקוב אעפ"י שאין תרומתו תרומה דה"ל מן החיוב על הפטור מסתייה לתקן את התבוא' שהיתה מן הנקוב דאלו אידך שאינו נקוב אינו חייב בכלו' מן התור' ואין שם תרומה חל עליו מן התורה וגם אינו טבל וכיון דכן הוי' תרומ' דרבנן בעלמא ולא הוצריכוהו לחזור ולתקנ':

אימא משתעמוד בקומתה ותכנס לחופ' (וכניסה לחופה) בעי' לכולי עלמא לדידכנו דקאמרית פי' דב"ש בקיאים הם בדברי ב"ה ויודעי' היו סברתם אלא שהתנא מקדי' דברי ב"ש לעולם:

הפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא ופסיק הרמב"ם ז"ל דה"ה לכל ב"ד חשוב בכ"מ ובכל זמן וכדאמרינן במס' מ"ק ומ"ל דמפקרי. ומכאן סמך להכרזות שנהגו במלכותינו כי מפני שיש בו תיקון לקוחות ולמוכרו מפקיעים זכותו של מערער מפני שלא מיחה:

והתניא איהו מת מצוה כל שאין לו קוברין ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. יש שפי' שהמת הבא להפטר קורא קרובין ואין עונה אותו כלומר שאין לו קרובים ואעפ"י שיש רחוקים שיתעסקו בו מת מצוה חשיב שיטמא עליו אפי' כהן ונזיר והראיה מהא דאמרי' הכא נמי כיון דלא יירת לה קרובים קריא ולא ענו לה הו' והוי' מת מצוה ואין פירוש זה נכון חדא דאין כהן מטמא למת מצוה אלא מפני כבוד הבריות שלא יהא המ' מוטל בלא קבורה וכל שיש עוסקי' בו ואפי' רחוקים הרי כבודו עמו ולמה יטמא לו כהן ונזיר ועוד דבירוש' דמ' נזיר פי' להדיא דקורא ואחרי' עוני' זהו שהכהן הבא ליטמ' קורא לאחרים לקוברו ואין עונים אותו לפיכך אמרה תורה שיטמא לו בעצמו ואפי' היה מוצא אנשים לקוברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה והא דאמרי' הכא דכיון דלא יירתי לה קרובים קריא ולא עני לה לישנא בעלמא נקט שאפי' היא בעצמה קורא לקרובים לא יענו לה וכ"ש כשהכהן קורא אותם וכיון שהקרובים לא יטפלו בדבר כ"ש הרחוקי' דאמרי הא איתי לה בעל והא אית לה קרובים ומפני שהוא מת מצוה הטילו קבורתה על בעל כיון שהוא יורשה וסבר דכל שירושתו מן התורה ומן התורה אין לו ליטמא אין הקרובי' ולא הרחוקים מקפידים ולפי' אינו מטמא לאשתו פסולה ואעפ"י שהוא יורשה והטעם שאמרה תורה לכהני' שיטמאו לקרובי' אינו מפני מת מצוה דהא ודאי שפיר נטפלים בהם קרובים ורחוקי' אלא הטעם כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר ע"י קרובי' עשאו הכתוב לענין זה כענין מת מצוה ודיני מת מצוה כתבתי במקומו בס"ד. (א"ה עיין בנמקי יוסף יבמות בפ' זה):


דף צ עמוד א[עריכה]


בין בשוגג בין במזיד פי' כל שוגג ומזיד האמור כאן לענין התשלומי' הוא דאלו האכילה בשוגג היתה לעולם דבמזיד אין דינו אלא כמו מזיק דפטור אפי' מן הקרן דבר תורה וכדכתי' דוכתא אחרינא ומיהו מדרבנן מחוייב הוא וסגי ליה שישלם אפי' סובין וכב' פרשתי' בפ' הניזיקין:

בשוגג אמאי אין תשלומיו תשלומי' תבא עליו ברכה וכו' ובדין הוא דמצי למפרך על רישא גופא מה"ט למה משלם תשלומי' וכדפרקי' נמי לאידך שאפי' לכתחלה אין לו לשלם חולין טהורי' אם לא רצה וכו':

תבא עליו ברכה שאכל מיניה מידי דלא חזי אפי' בימי טמאתו פרש"י ז"ל אע"ג דתשלומי' נעשי' תרומה לא חזיא ליה בימי טומאתו דתרומ' טמאה היא איהו מיהא לתשלומי מעליא איכוון וא"ת ניחא כשהמשלם עם הארץ אם היה חבר שיודע שיחזרו תרומ' ביד כהן היאך נתכוון לתשלומים מעליא י"ל דאפי' חבר מ"מ בשע' שהוציאם עתה מרשותו לשלחם לכהן תשלומי' מעליא נינהי כי הוא הוציא ביד כהן תחלה תרומה טמאה ונותן לו מרשותו חולין טמאין דחזו טפי ובתר דידה אזלינן והוו להו תשלומי' מעליא אלא שלאחר שבאו ביד כהן נתקלקלו:

בשוגג תשלומיו תשלומי' וא"ת והיאך הם תשלומי' דהא לא שוו כדמי תרומה טהור' שאכל פרש"י ז"ל במ' גיטין (דף כ"ד ע"א) דהא אוכל תרומה שוגג לפי מדה משלם ולא לפי דמי' והקשו בתוס' דא"כ היאך לא פשטוה מיהא כדשקלו וטרי בה אמוראי בפ' כל שעה ועוד דמ"ד התם לפי מדה משלם היינו למעליות' כגון דמעיקרא שויא זוז' ולבסוף שויא ד' אבל היכא דמעיקרא שויא טפי לפי דמים משלם ולפי פי' רש"י ז"ל דהכא מיירי דכשהמשלם חולין טמאים מרובי' טפי ששוים בדמי תרומ' ובמזיד אין תשלומיו תשלומי' דיהיב ליה מידי דלא קפיץ עליה זבינה כדקפיץ בתרומה טהורה ואצריכי שמוציאי' מרשותו טרחא דזבינה וזבינה ור"י ז"ל פי' דאפי' ישלם לפי מדה בתר שעת נתי' אזלי' וההיא שעתא עדיין אינה תרומה וחולין טמאים ביד ישראל שוים כדמי תרומה טהורה ביד כהן:

קנסו בשוגג אטו מזיד איכא בנייהו פי' דבהא בלחוד הוא דאפליגו שעשו חכמים שוגג כמזיד משום קנסא אבל לענין המזיד לא פליגי:

ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ואם תאמר מאי קושיא לימא ליה כדפרש"י בפסח שני דחדא קאי אטומאה וחדא קאי אזריקה ויש לומר דעיקר קושטא בעי לשנויי ליה דקים ליה דמדאוריתא אין חלוק בין טומאה לזריקה כן תריץ ר"י ז"ל. גר"ח ומקצת הספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הוה לה לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין וק"ל והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה להאכיל בשר קדש טמא ואעפ"כ בעלים מתכפרים בהם ולר' אליעזר אעפ"י ששרף הבשר זורק הדם והורצ' כדאי' בפסחים (דף ע"ח) ומנחות (דף נ"ה) וי"ל דשאני התם דלא איפשיטא ליה באכילה כלל אבל כשהבשר עומד טהור וראוי לאכילה אין כפרה לבעלים כשאינו נאכל והקטרת אימורי' מוכח דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו שנטמאו או שאבדו לא מעכבין כדאיתא בפרק תמיד נשחט. אבל ברוב ספרים שלנו גורסים כדפרש"י ז"ל:

סוף סוף הא קא מתעקרא בשר מאכילה וכתי' ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד וכו' כלומר שיש מצות עשה באכילתו ונמצאו ב"ד מתני' שלא לאוכלה ולעקור עשה זה ופרקי' שב ואל תעשה שאני כלומר יכולים הם לעקור מצות עשה של תורה בשב ואל תעשה וכי ק"ל היאך עוקרי' לא תעשה בידים. ולאידך גירסי' יש לפרש שב ואל תעשה כי חכמים פטרוהו מן הקרבן ושיתכפרו בעלים בלא אכילת בשר:


דף צ עמוד ב[עריכה]


ת"ש אליו תשמעון עד הכל לפי השעה שמע לו וא"ת ולמה ליה דאדרבה שאני התם כדקאמר לפי שעה שהוא הוראת שעה בעלמא. הא לתקן לדורות כן אין שומעי' לו וי"ל דהשתא קס"ד דנקט לפי שעה לומר שהנביא או ב"ד מורין כן אפי' לדורות לצורך שום תיקון ושום סייג לתורה ולאפוקי שלא יאמרו חזר בו הקב"ה ממצוה זו שזה בכלל לא תגרע ממנו:

ונגמר מיניה ופרקי' מגדר מילתא שאני אבל פרש"י ז"ל שאני התם שעשו כן לעשות גדר ותקנה לכל ישראל בזה השיבם מעבודת כוכבים וכן לקמן שהיו פרוצים בעריות או שהיו מזלזלים בשבתות אבל בעלמא לא ויש שפיר שב ואל תעשה שאני מגדר מילתא שאני כלומר לעולם שפיר גמרינן מינה ותריץ הכי דהתם מיגדר מילת' לשעה אבל לעקור דבר מן התור' לדורות לא וכן הלכתא דשב ואל תעשה ב"ד עוקרי' או אפי' לא תעשה לצורך השעה או הפקר ממון לעולם אבל לעקור לד"ת לדורות אין להם רשות:

ולא זה וזה מטמאי' לה מ"ט כלומר למה אין הראשון שהוא בעלה מן התורה מיטמא לה ובדין הוא דיכולים למימר דמשום קנסא כי זו ודאי קרא ולא ענו לה כשהוא יורש ואינו קובר אלו היה חייב לקברה מן התורה אלא דקושטא דמילתא קא משני מדאוריתא אינו מטמא לאשתו פסולה:

הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה פי' דהא קרי ביה שארו אבל אשתו פסול' דבעמוד והוצי קרי' ביה לא יטמא בעל בעמיו:

ולא במציאת' מציאה מ"ט תקינו רבנן משום דלא תהוי לה איבה הכא תהוי ותהוי וא"ת א"כ אלמנה לכ"ג למה זכאי במציאת' דהתם נמי תהוי לה איבה וי"ל דשאני התם כיון דיש לה כתובה וכל תנאי כתובה חוץ ממזונות כדי שלא יהיו גורמי' לקיימה אינו בדין שלא יהא הוא זכאי במציאתה אבל הכא שאין לה תנאי כתובה ולא כתובה אע"ג דשורת הדין שלא נקנוס אותה בדידה ראו חכמי' ללכת אחר טעם עיקר התקנה כדי לקנסה לתת איבה בניהם כדי שיוציאנה:


דף צא עמוד א[עריכה]


פשיט' זונה היא מדרבנן שעשאוה כמו זנתה ברצון לאוסר' לבעל ולבועל ולמ"ד לעיל בפ' הבא על יבמתו דאפילו באונס הויא זונה כ"ש דחשבינן לה זונה גמורה מן התורה לפוסלה לכהונה וכיון דלית לה מזונות שמעשה ידיה דידה הוו ואפי' למ"ד מעשה ידיה עיקר התקנה מזונות תחת מעשה ידיה ואע"ג דלדידיה הוא דהוה לן למקנס בלחוד אינו בדין שיהא מעשה ידיה שלו ותהא מחזרת על הפתחים ולא עוד אלא שאם אתה עושה כן אפי' הוא אינו מגרשה:

בתרומה דרבנן פרש"י ז"ל דאלו בתרומה דאורית' לא איצטריך לשנויי' דכיון דקנסוה אמעשר כ"ש דקנסוה אתרומה ולא מחוור והנכון דבתרומה דאורית' פשיט' דאסור' באכילה ואפי' מדאורית' ואע"ג דאנוסה היא ואיכא מ"ד דבאונס לא הוי זונה מ"מ לענין פסולה לתרומ' כל שנבעל' לפסול לה ואפי' באונס נפסל' מן התרומה וכדאיתא בפ' אלמנה לכ"ג:

ביאה דעיקר איסורא הוא לא קנים וכ"ש מציאתה ומעשה ידיה דממונא הוא דלא קניס וה"ה דאיכא הפרת נדרים דאיסור' הוא דלא קניס אלא דחדא מינייהו נקט ובדידיה נמי י"ל דכיון דביאה עיקר איסורא לא קניס כ"ש הפרת נדרים דלאו עיקר איסורה ואם תאמר והא מציאתה ומעשה ידיה לאו משום קנסא מפסדא להו אלא מעיקר דינא כדאיתא לעיל דבכי הא לא תקון רבנן מציאה ולא מעשה ידיה וכיון שכן אע"ג דבביאה לא קניס אינו בדין שיזכה במציאתה ומעשה ידיה ויש לומר דקנסא דנקסינן הכא לאו דוקא אלא הכא קאמר דכיון דביאה דעיקר איסורה לא קניס ומוקים לה אדינא שתהא כאשתו ואע"ג דהא בעי למקנסה כל שכן דמציאתה ומעשה ידיה דמוקים לה כאשתו ושלא יפסידם הוא ואע"ג דאיכא טעמא דלפסידנהו:

אמר רב הונא וכן הלכתא א"ל רב נחמן גנבא גנובי למה לך כלומר היאך אתה אומר דבר כמנגב דפסקת סתם דכן הלכתא כלומר שאפי' חכמים דרישא מודים בה אי סבי' לך כר"ש אמור הלכ' כר"ש וי"מ דרב הונא בדרך מימרא אמר הלכ' כר' והיינו דאמר לו גנובי למה לך שכן הלשון מתפרש בתלמוד ואין צריך לדוחק הזה:

עשו ב"ד בהוראתם בזדון איש ואשה ע"פ עדים כשגגת איש ואשה אידי ואידי לא בעיא גט ופי' דקס"ד דהתם אם התירוהו ב"ד בהוראת' שנשאת בעד א' ובעיא רשות ב"ד דינה כאלו הזידה וזינתה ברצון שתהא אסור' לשניהם כשיבא הבעל וגם שאינ' צריכ' ממנו גט. תריץ הכי עשו ב"ד בהוראתם כביאת איש ואש' פי' דינם כבא על הפנויה במתכוין לשם קדושי' שהיא צריכ' גט:

רב אשי אמר הא דאמר בזדון איש ואש' לענין איסור' בלחוד קתני וה"ק עשו ב"ד להכי אצטריכי לתרוצי ולומ' דה"ק דאלו הויא מתנית' סתמא כדאמ' מעיקרא ע"כ אף ענין גט בכלל כדקס"ד מעיקר':


דף צא עמוד ב[עריכה]


רבינא אמר לענין קרבן קתני וה"ק פי' ולהכי נייד מאוקמתא דרב אשי משום דאי מיירי תנא בעניינים שבין איש ואשה הא ודאי אף גט בכלל דבריו לא יסור לה"ק דלא מיירי אלא לענין קרבן בלחוד שאם נשא' בהוראת ב"ד הרי היא כמזיד לפטרה מקרבן. כתב לשם מלכות שאינה הוגנת במקומה פרשנוה יפה בס"ד:

איבעי ליה לאקרויי לחכם היודע בגטי' כו' איבעי ליה לאמתוני פי' עד שתלד או עד שיתגלו סימניה לגמרי דהא ודאי לא תניא בלא אין לה מתחלת ברייתה קצת סימנים הא לאו הכי לא הוה אמרי' שתמתי' דא"כ למה נעשה מתים כחיים לענין יבמה בשלהי פרקי' דלעיל משום דרכיה דרכי נועם תמתי' אלא ודאי כדאמרן שלא אמרו להמתין אלא בדבר שיש לו קצבה וכ"פ בתו':

כל העריות שאמרו חכמים וכו' עד תצא מזה וכל הדרכים האלו בה פירוש ובכלל שהולד ממזר מזה ומזה ופרש"י ז"ל דאתיא כר"ע דאמ' יש ממזר מיבמה וכן מצינו בתוס' דגיטין מפורש בדבריו כל עריות שאמ' חכמים צרותיהן מותרות תצא ושלשה עשר דבר בה דברי ר"מ שאמ' משום ר"ע וחכמי' אומ' אין ממזר מיבמה וכן היא בירוש' והק' בתוס' דהא אמרי על משנה זו בפרק הזורק נשאו אין זינו לא לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דאמ' יבמה שזינתה אסורה ליבמה והיאך אפשר לומ' כן דהא מתני' ר"ע היא ולר"ע איתא ודאי לדרב המנונא כדאמרי במ' סוטה בפ' היה מביא את מנחתה לית הלכתא כרב המנונא ופרכי' והא תנן אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה וק"ל שאין משביעין אלא על ביאה שאוסרה עליו ופרקי' הא מני ר"ע היא דאמ' אין קדושי' תופסי' בחייבי לאוין ומשוי לה ליבמה כערוה ולדידיה ודאי אית' לדרב המנונא ויש שתירצו דהא אמרי' לק' דתרי תנאי נינהו אליבא דר"ע ולמ"ד דר"ע מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר הא ודאי לית לדרב המנונ' ומתני' דמ' סוטה דתנ' דר"ע דסב' דמחייבי לאוין גרידי הוי ממזר אבל מתני' דפ' הזורק הוה ס"ד דנשאו אין זינו לא וכאידך תנא דר"ע דלא עביד ממזר מחייבי לאוין גרידי ולפי' אין שומר' יבם כערוה וזינתה מותרת ליבמה ובנשואי' בלחוד הוא דעביד ממזר משו' קנס' בעלמא ומשום דמחלפי באשה שהלך בעלה למדינת הים ואפי' ממזר מדרבנן לא הוי כדבעי' לברורי לקמן. ואחרים פי' דהא דאמרי' בתוספת' ובירוש' דמתני' דכל העריות ר"ע היא פי' דלא אמרו אלא לענין מה ששנינו הולד ממזר אבל לענין מה שאמרו שתצא מזה ומזה ושאר כל הדברים אפי' לרבנן היא וכיון שכן שפיר דייקינן דאם איתא דנשאו אין זינו לא ונקט נשאו משו' רבנן בלחוד דתהוי תיובת' דרב המנונא אליבא דרב דלדידיהו הוא דקתני נשאו דוקא:

ת"ש כתב סופר וטעה הקשו בתוס' דמשמ' דעדי גרושי' לא קריין לגטא וא"כ אפי' נתן הסופר גט לאיש ונתנו לאשה היכי הויא מגורש' דהא אמרי' בפ' המביא תניין דהני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקריי' ומוכח התם ר"י ז"ל דאפי' בדיעבד מעכב מדמותיב עליה ממתני' ולא אוקימנ' דהתם בדיעבד שאני ויש שתירצו דהא דהכא כשהיו עדים חתומי בגט ועדי חתימה כרתי ואין עדי מסירה אלא לראייה בעלמא ולא צריכיא למקריי' מדינא וההיא דהתם בגט שאין עדים חתומים בו אלא דמגרשה בעדי מסירה דהשת' ודאי צריכי' למקריי' דאי לא מצי עבדי כריתו' ולא מחוור דהכא והתם סתמא אמרי' להובין לר' מאיר ובין לר' אלעזר דכיון דאמרי' דיהבי גטא קמייהו משמע דלא עדי מסירה נינהו דעבדי כריתות אלא עדי ראיה בלחוד שיעידו שגרשה והנכון כמו שתירץ ר"י זכרונו לברכה דמתני' בדקרייה עדים בידו של סופר כשהיה רוצה ליתנו לאיש דבהכי ודאי סגי להו דלית להו למיחש דליחלפי' סופר דמסתמ' מידק דייק אבל איהי איבעי לה לאקרויי קודם שתנשא בו ומתני' דשינה שמו ושמה פירשתיה במקומ' בס"ד. ואנן אשנויי ניקום ונסמוך ופסקי' רבותי' ז"ל דהלכתא כרב הונא ברי' דר' יהושע:


דף צב עמוד א[עריכה]


מ"ד הואיל ואתיא לב"ד ושרי לה כלו' שלא התירוה אלא ע"י הוראת ב"ד בקלא במקום נשואי' הוה ותתסר קמ"ל וא"ת ולימא האי ולא בעי תליא דהתם וי"ל דאי מהא ה"א דהכא דאלמוה רבנן לתקנתם ולהוראתם דלא תפקע משום קלא ואע"ג דאתחזק בב"ד דא"כ מה כח ב"ד יפה אבל בעלמא חיישי' ליה קמ"ל:

ליתא למתני' מדתנא בי מדרשא וכו' פי' דמתני' דהתם בי מדרשא תנן לה וקים לן דהלכתא היא ולהכי אית לן למדחי מתני' דהכא מקמי מתני' דהתם אמר רבא תדע דטעות היא דאלו הורו ב"ד בחלב ודם להתירא שמעי' להו פרש"י ז"ל אלו הורו ב"ד בחלב ודם להתירא ושמעי' להו אעפ"י שלא נתנו לנו בהתר זה טעם ברור לגמרי והדר חזו טעותא לאיסורא כלומ' חזרו בהם ונתנו לנו באיסורא טעם ברור ושמעי' להו כי הדרי וחזו טעמא להתירא לא משגיחינן בהו פי' כי הדר וחזו טעמא להתירא כעין הטעם הראשון ממש שלא הוסיפו לנו בירור יותר מן הראשון והיינו דלא משגחינן בהו וכן אתה לומד מאידך דנקטינן דכוותה במתני' דמעיקרא שריא ליה בעד א' שאיך הדבר ברור לגמרי והדר אסרנוה בב' עדים שהוא דבר ברור והדר שרנוה בעד א' ואעפ"י שאין בהיתר זה שום בירור יותר מן ההיתר הראשון והיינו שמעי' מינה דלאו הוראה היא דא"כ כיון שנמצא שטעו בהוראה ראשונה לא היינו שומעי' להם באחרונה שהיא כבראשונה ממש אלא ודאי הראשונה טעותא היא כסבורין כי אותו העד לא משקר ואיהי נמי דייק' ומנסיבא ונמצא שסמכנו באמונתו בטעות ומשום שטעינו בו אין לנו לומר שלא נאמין בזה האחרון ששיקר כי אם הראשון הוחזק של ישראל לא הוחזקו ואם היא לא דקדקה בפעם הראשון ונתקלקלה בו מסתמא מדקדקת עכשיו ובודאי סהדא בתרא אינו מעיד על המיתה שהעיד הראשון שא"כ לא שרינן לה דתרי ותרי נינהו ואפי' כשאומרת ברי לי ולאחר מעידיה לכתחלה לא תנשא ולישנא דקא שרי לה משמע דשרי לה לכתחלה אלא שזה העד האחרון מעיד שהוא מת עכשיו ואינו מכחיש את הראשוני' כלל ולהכי שרי לה על פומא מטעמ' דכתיבנ' לעיל זהו פי' שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה והר"ם ז"ל פי' בע"א ואינו נכון כנ"ל:

א"כ מאי יקוב הדין את ההר פי' דלא מיתמ' האי לישנא אלא בדבר שהיה אפשר לעוות בו דרך אחרת ואם איתא דלר' אלעזר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב א"כ הכא ע"כ ממ"נ חייבת קרבן בין דתהוי הורא' בין דתהוי ריעות':

אבל זינת' לא דאמרן אתון דשרתון פנויה פי' דשרתון יתי לאנסובי ודאי כפנויה דייניתו ואר"י ז"ל דאפי' להאי לישנא אע"ג דכתיבו בגיטא ודין יהו ליכי מנאי למהך לאתנסבא לא סגי עד שיכתו' והרי את מותרת לכל אדם דדילמא איהו לא שריא אלא לאינסובי אבל לזנות לא והויא ליה כאומר הרי זה גיטך חוץ מזנותך דבמילתא דבי דינא לא אזלי' בתר לישנא אלא בתר עיקר טעמא וכי שרו לה לאינסובי ודאי לשוויה פנויה אתו אבל לגבי בעל בתר לישנא אזלינן ודילמא מקפיד הוא שלא להתירה בזנות ובדוכתה כתיבנא לה בס"ד:

ליתני הולד ממזר פי' כיון דלעולם הוא באיסור עמה וכל הולדות שילדה לו שוים באיסור אין לנו לומ' אלא שהולד ממזר:

אבל חכ"א אין ממזר מיבמה פי' הכא מוכח שאינו ממזר אפי' מדבריהם דכל היכא דהולד ממזר מדרבנן בהדיא קרי ממזר ועוד דאלו לדרבנן הולד ממזר מדבריהם מאי דוחקי' לאוקמה כר"ע ושיהא ממזר דאורייתא נוקמה בדרבנן ושיהא ממזר מדבריהם אלא ודאי כדאמרן וכן כתבו גדולי קצת רב"ה ז"ל:

האי תנא דר"ע הוא דאמר מחייבי לאוין גרידי שאין בהן שאר כגון יבמה לשוק לא הוי ממזר אבל מחייבו לאוין דשאר הוי ממזר וקרינן ליה בלשון חכמים משום דמשמע ליה לתנא ברא דהלכתא כוותיה ותנאי היא אליבא דר"ע ומיהו לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דעלמא שאין ממזר אלא מחייבי כריתות ומיתות ב"ד:


דף צב עמוד ב[עריכה]


מספקא ליה לשמואל האי ולא תהיה כבר פירשתיה בפי' הבא על יבמתו לדעת רש"י ז"ל גם כדעת ר"ת ז"ל והעיקר כפי' ר"ת ז"ל דלכולי עלמא איכא לאו ביבמה וכדקאמ' לעיל בהדיא חייבי לאוין אלא ה"ק מספקא ליה הא דנקיט קרא לישנא דלא תהיה אי לישנא דלאו בלחוד הוה כדכתי' לא יהי קדש מבני ישראל או לישנא דהוייה וקדושי' הוא ועל לשון זה הוא דמספקא ליה דאלו עיקר המקרא פשוט הוא דהוי לאו ואזהר' והלכתא כשמואל כדפסק אמימר:

אמר רב אשי השתא דאמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה פירוש רש"י זכרונו לברכה בנשואי' שנשאת לאחר על פי עד א' או על פי שני עדים ונראה שהוצרך לפרש כן דאי כשנתקדש בלחוד היכי קרי ליה חוטא דהא אמרי לה לעיל דבקדושין לא עבדא איסור אלא כשנשאת או כשנתקדש' שלא ברשות כלל ובזדון גמור דא"כ זונ' גמור' לא הוה ס"ד כלל שתהא מותרת לאותו נכרי בשום צד מחזקי' ידי עוברי עביר' ושיהא חוטא נשכר אלא ודאי כשנשאת בעד אחד ואפ"ה פרכי' דליכא למשריי' דא"כ מצינו חוטא נשכר כי זה חוטא הוא כיון דלא דייק ואנסיב וכדאמרי' לעיל רישא דעבדא איסורה ואף כשני עדים נמי חשיב למ"ד שלא ברשות ג"כ אסור' לחזור לו:

אלא אם היה יבמ' ישראל נותן לה גט והותר' לו פי' ואעפ"י שנשאת לו דליבם גופיה לא קנסי' מפני שנשאת שלא כדין דשמא משום דסניא ליבם עשתה ולפיכך תחזור לו ולית ליה דרב המנונא דאמר יבמה שזינתה אסור ליבמ' כדפרש"י ז"ל ורב אשי דלעיל לית ליה דרב המנונא והקשו עליו כיון דמן הנשואין הוא אסור לחזור לו דמחלפי באשה שהלך בעל' למ"ה כדאמר בסמוך וכדתני' בהדיא בפ' הזורק כל העריות שאמר צרותיהן מותרות וכו' תצא מזה ומזה ואמרי' בחד לישנ' נשאו אין זינו לו ודלא כדרב המנונא וטעמא דנישאו משום דמחלפי באשה שהלך בעלה למ"ה וזו ודאי קושי' גדולה עליו ז"ל והוא תימא גדול היאך נעלמה ממנו:

אבל נראה שסברתו ז"ל סובר דרב אשי ס"ל כלישנא קמא דהתם דפריק מתני' נשאו וה"ה לזינו מדרב המנונא אבל למאן דלית ליה דרב המנונא כיון דבזנות שריא לא גזרו בנשואין ולא חייש' דמחלפה באשה שהלך בעלה למ"ה דהתם איסור מיתת ב"ד ואסורה בזנות והכא איסור לאו ואפי' בזנות גמור שריא ליה ולא מחמרינן בנשואין טפי מזנות והגאוני' פירוש ז"ל דהכא כשנתקדשה בלחוד ובמזידה גמורה שנתקדש' בלא שום עדות וא"ה קס"ד שאם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא למקדש כיון דלא עביד איסור הביאה ולא כנס' לחופה וכדחזינן גבי אשת איש שהלך בעלה למ"ה שנתקדשה שהיא מותרת לחזור לו וה"ה דשריא למקד' ופרכי' דא"כ מצינו חוטא נשכר כיון דבלא שום עדות קדשה חוטא הוא ולא דמי למתני' שנתקדשה ברשות שהיא שוגג או קרוב לאונס ולא קנסינן ליה אבל הכא אפי' בקדושי' חשבי' ליה חוטא וקנסי' ליה אלא ה"ק אם יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו כלומר שחוזרת ליבם ואע"פ שנתקדשה במזיד דלמקדש הוא דקנסינן אבל ליבם לא קנסי' כיון דליכא אלא קדושי' וכ"פ הראב"ד ז"ל דהקמ"ל שאעפ"י שנתקדשה במזיד הותרה ליבם אבל למקדש לא שריא ליה לעולם וכדברי הגאון ז"ל וכהרמב"ם ז"ל:

ואומר ר"ת ז"ל שכן פי' כשנתקדשה אלא שהוא ז"ל פי' אם רצה לחלוץ לה מותרת למקדש ואנן לא מתמהינן אלא משום דקאמר חולץ לה דמשמע שכופי' אותו לחלוץ ואינו מחוור דא"כ למה הוצרכו לפלוגי אוקמתא אחרת שהוא הפך הראשונה נימא דה"ק אם היה יבמה כהן וחלץ לא הותרה לו פי' למקדש אלא ודאי דליבם ליכא שריותא כלל כשנתקדשה במזיד וכל שנשאת אף בעד א' דעת הגאוני' והתוס' וכל הפרשנים ז"ל שתצא מזה ומזה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה כדלקמן וכלישנא בתרא בפ' הזורק ואפי' כשיש לה בנים מן הנושא דהא על מתני' דכל העריות מייתי לה וקתני הולד ממזר מזה ומזה וע"כ ל"פ רבנן אלא שאין הולד ממזר אבל בשאר דברים מודים וכדאמרי' עלה אבל חכמי' אומרים אין ממזר מיבמה הא בשאר דברים מודים וכן כתב רב אלפסי ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי דגרסי' הכא ובפ' הזורק יבמה שנשאת בלא חליצה ר' ירמיה אומר זה חולץ וזה מייבם ור' יוחנן אמר תצא ור' אמ' תצא ואמר רב זכינא מתני' מסייע לר' יוחנן הכונס את יבמתו והלכ' צרתה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה וי"ג דבר בה והא מתני' כשיש לה בנים היא דקתני והולד ממזר מזה ומזה שמעי' מינה דאפי' יש לה בנים א"ר יוחנן תצא מדאמרי' מתני' מסייע ליה ואסיקנא אלא דברי ר' מאיר שאמר משום ר"ע רביה אבל וחכמים אומרי' אין ממזר מיבמה הא לצאת מזה ומזה ד"ה תצא ואמר ר' יוחנן תצא ואסיקנא דהלכה כר' יוחנן ור' יוסי שאל לר' פנחס היאך סבר א"ל כר' ירמיה א"ל חזור בך ואי לא כתיבנ' עלך זקן ממרא וליתנהו לדברי מר ודאי שכת' שאם היו לה בנים ממנה לא תצא ולאו מילי דסברא נינהו דאי איתנהו לא הוה שתיק גמרא מינייהו ע"כ דברי רבי' ז"ל וכן הסכימו כל הפוסקים ובודאי דהכי מסתבר דכיון דטעמ' דאסרי' ביבמה שנשאת היינו משו' דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינות הים דכות' ממש עבדינן לה והתם אפי' כשיש לה בנים תצא דכיון דמדמי לה לההיא אם אתה אומר בכאן שאם יש לה בנים לא תצא אמרו כן בההיא דהתם ומיבטלי תקנת חכמים וגזירתם ואלו היו מחלקי' בין יש לה לשאין לה בנים היו מפרשים כן בגמרא בכל דוכת' וכן נראה מהא דרב אשי דקאמר אם היה יבמה כהן חולץ לה ושרי' לה ופרכינן איתגורי איתגר ואצטרכינן לה פירוק' לגמרי ואמאי נשבקי כפשט' ונימא דמיירי כשיש לה בנים שלא תצא כיון דלא חזיא ליבמה מיהת דהא רש"י ז"ל בנשואי' מפרש לה ואפשר הוא שיש לה בנים ואף הגאוני' ז"ל לא פרשוה בקדושי' אלא משום אוקמתא בתרייתא אלא ודאי שאין לנו שום דרך להתיר' למי שנשאת לו ואפי' כשנשאה לו ברשות ב"ד ואפילו יש לה בנים שאלו הוה כן הוה מוקמינן לה בהכי ולא מתהפכה ליה בגוונ' אחרי' וכל שאפש' לקיומי לישנ' קמ' מקיים והכי אורח' דתלמודא גם הראיה שהבי' רב אלפס ז"ל מן הירושלמי ראיה גמורה היא מדקאמ' הא לצאת תצא וסתמא קאמר ואפי' יש לה בנים כדאית' במתני' דאי לא ה"ל למימר הא לצאת תצא כשאין לה בנים ור' יוחנן ודאי אפילו כשנשא' ברשות ב"ד מדק' מסייע ליה ממתני' דהכונס דמיירי כשנשאת ברשות ולא עוד אלא דאלו כשנשאת במזיד היאך יאמר ר' ירמיה זה חולץ וזה מקיים וכי יהא חוט' נשכר מפני שיש לו בנים אל' ודאי כשנשאת ברשות פליגי והיינו דמסייע לר' יוחנן ממתני' דהאונס דאפי' בהא לצאת תצא מ"מ וכ"ת וכיון שנשאת ברשות ב"ד אין איסור על הבעל אלא משום גזירה דמחלפי באשה שהלך בעלה למ"ה והיא גופ' קנס' דרבנן שעשאו' כמזידה והחמירו בסופ' כדי להקל בתחלתה היאך נחמיר כ"כ ולא ניחוש ללעז בנים שחוששי' לו כ"מ כל מה דאפשר י"ל שכל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק בגזרותיהם ותקנותיהם דאי לא הא לא קיימי הא כלל וכמו שהקלו באשה שהלך בעלה למ"ה משום עגונ' יחייבו להחמיר וליגזור כל הגזירות הללו והנר' לפום סוגיין דהכ' ופ' הזורק שלא הוצרכו לתת טעם ביבמ' שנשאת משו' דמתחלפה באשה שהלך בעלה למ"ה אלא לענין מה שאמרו שתהא אסורה על היב' שלא חטא ולבטל ממנו מצות יבמין ואפי' למ"ד מצות ייבם קודם אבל לאוסרה על מי שנשאת לו בלאו הא נמי ראוי לקנסה כדי שלא יהא חוט' נשכר וכדלקמן דלא דייק' ומינסב' ואולי עשתה כן לפרוק מעליה עול הייב' דסניי' ליה' ולא דייק' וכדקא מסקי' לקמן בעד א' ובדבר זה אין לחוש ללעז בני' דמאי לעז בנים איכא שאינו כדין הא ודאי בין שיוציא בין שיקיים חייבי לאוין הם ולא חששו ללעז בנים במקום שיבא להוסיף עליהם איסור גמור בהם כההיא דגיטין פסולי' ודכוות' וזה ברור בכ"מ מעתה כל שנשאת בין ברשות ב"ד בין במזיד גמור תצא מן הבעל ואפי' יש לה בנים ואסורה ג"כ על היבם אעפ"י שהוא ישראל משום גזירה דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה אבל אם נתקדש' בלבד אם במזיד עשו אסורה למקדש לגמרי ואפ"ה רצה הבעל לחלוץ מותר ליבם ואם נתקדשה בשוגג מותרות לשניהם ואם רצה יבם חולץ לה ומות' למקדש וכן אם היה יבם כהן חולץ לה ושריא ליה וא"ת א"כ כי מתמהי איתגורי איתגר נוקמא כשנתקדשה ברשות י"ל דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דהא מתניתין היא אפי' באשת איש שמותרת לחזור לו וכל שמותרת לבעל משום דלא עבדא שום איסור' ושום זדון מותרת תהיה למקדש דליכא למקנסיה בהכי ואפילו תימא דהתם מותרת לחזור לו אבל למקדש אסורה לו כדסברי קצת מרז"ל התם הוא משום חומרא דאשת איש לעשות גדר שלא תנשא לו אבל ביבמה לא יקנסו כולי האי כיון שעשתה בשוגג או קרוב לאונס זהו הנר' לי בדינים אלו וכן קבלתי ממור"י ז"ל בעיקר הדינים גם מורי הרשב"א ז"ל כך הסכים אבל ראיתי לחכם הגדול הר' דן ז"ל שהיה מקל בדברי רב יהודאי ז"ל להתיר למי שנשאת כשיש לה בנים ממנו וקא מעייל נפשיה בשנויי דחיקי והנם כתובי' על ספר תשובות שלי בס"ד:

אימא קדושי' ונשואי' אין בה פי' להצריכה גט ונ"ל דלפום האי תירוצא בעא לומר דמימ' דרב בתמיה היא וכי קדושין אין בה ויהיו בה נשואין וכההיא דכתיב' בפ' המוכר את הבית גבי סנטר מכור אקולמ' אינו מכור ואחרינתי כיוצא בה:

נשואין יש בה בזנות פי' לאוסרה עליהם כדרב המנונ' וק"ל אמאי נקט נשואי כיון שאינו אסור אלא בזנות יש לומר דלישנא מעליא נקט והכא בנשואים במזיד קאמר שיהא זנות גמורה א"נ דלרב המנונא כיון דבזנות אסורה ועביד לה כערוה ה"ה דאסר לה בנשואי' גזרה אטו זנות וכדעבדינן לרבנן באשה שהלך בעלה למדינת הים שעשו נשואים שלא בזנות וכדאמרי' בפ' הזורק נשאו וה"ה לזינו וכדרב המנונא דנקט תנא נשאו ללישנא מעליא ומשום דנשואין חשובי' כזנות בענין זה כנ"ל:

איבעית אימא לעולם כדקאמרי' מעיקר' נשואין יש בה דמחלפא באשה שהל' בעלה למדינת הים פי' לעולם לית לן דרב המנונא ובזנות שריא ליבם כיון דזנו' לא גזרי בה אטו זנות דאשת איש אבל בנשואין אסרי לה אפי' על היבם גזיר' דמחלפ' באשה שהלך וכו' דאי לא הא לא קיימא הא וכדפרי' לעיל ונראים הדברי' דכי ל"ל דרב המנונא היינו לאוסרה על היבם שלא חטא אבל על הבעל אסרינן לה משום קנסא ומדאמרינן הכא דמיחלפא באשה שהלך בעלה שמעי' דאמטולתא דאשה בעלמא הוא דאסורה דאלו מטעמא דנפשה שרו והכי מוכח האי לישנא בהדיא ושמעי' מנה דבאשה בעלמא לית' לטעמא דאמר רב הונא לעיל שמא יאמרו גרש זה ונשא את זה וכו דא"כ הכא נמי הא עבדא איסורה ונקנסה לומר שמא יאמרו חלץ זה ונשא את זה ונמצא זה מחזיר חלוצתו ויקים ליה באשר לא יבנה אלא ודאי דההוא טעמא אידחי ולא כדפרש"י זכרונו לברכה שפירוש למעלה ובפרק הזורק על מתניתין דכל עריות שאמרו וכו' והא דרב אמסקנה קאי כשנשאת בעד א' דאי במזיד גמור' זנות בעלמא הוא ולית השתא דרב המנונא ואי כשנשאת בעדים הא סבר רב דאפ' אשה בעלמא מותר לחזור לו כדפסק לעיל אלא ודאי כדאמרן ושמעי' מינה דס"ל לרב דעד א' נאמן ביבמה שתנש' לשוק וכדפסקו רבוותא ז"ל וכדבעי' למימר בס"ד והק' בתוס' היאך איפשר לומר דרב לית ליה דרב המנונא דהא ס"ל דאין קדושי' בערוה ובמ' סוטה פ' היה מביא אמרינן דהא תנן שומרת יבם וכנוסה דמשמע דשומרת יבם שזנתה אסורה לייבם היינו תנא דר"ע דסבר שאין קדושי' תופס' ביבמ' ומשוה לה כערוה:

והנכון בזה דהתם לאו משום דלא תפסי בה קדושי' בלחוד משו' לה כערוה לההוא תנא דר"ע אלא משום דמשוה לי' ולד ממנה ממזר כדין אשת איש דסבר כר"ע בחייבי לאוין ולרב אין ממזר מיבמה ואע"ג דלא תפסי בה קדושי' ורב ס"ל אליבא דהלכת' שאין ממזר אלא מחייבי כריתות ומיתות ב"ד ומיהו י"ל דלית ליה דרב המנונ' בהאי פירוקא בתרא דהכא ומי' רב המנונא אפי' לרבנן דלא משוי ממזר מיבמ' ולית להו דר"ע כלל ואפילו בתפיסת קדושי' הוא סבר דשומרת יבם כיון דאגידא ביה במקום בעל קאי ודינה עם היבם כדינה עם הבעל לאוסרה עליו בזנות ולית הלכת' כוותיה דהא בלישנא בתרא דהכא רב לית ליה דרב המנונא ובמ' סוטה דחינן לה מדרבנן ובפ' הזורק בלישנא בתרא דחינן לה נמי וכן פי' גדולי הפוסקי' ז"ל:

א"ר אמי בחבור' נמנו וגמרו וכו'. אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותי פרש"י ז"ל דאי לאו דידי הות אמרת דאע"ג דאלו בעי לקדושה שיחולו הקדושי' לאחר חליצה וק"ל מ"ש מהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר ל' יום שהיא מקודשת כל זמן שלא חזר בה לד"ה ואעפ"י שנתאכלו המעות כדאיתא בפ"ק דקדושי' וי"ל דשאני הכא דאישתני גופא בנתיי' להתגייר או להשתחרר או לצא' לשוק:

ה"א מתני' ר"ע היא פי' דהא דקתני לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אליבא דר"ע בלחוד הוא:


דף צג עמוד א[עריכה]


קונם שאני עושה לפיך פירשתי בפ' אעפ"י ודרב הונ' ודרב נחמן בפ איזהו נשך:

דר' ינאי ה"ל אריס' דהו' מייתי ליה כנתא דפירי לאו מפירי דארעא דר' ינאי כדמשמע מפרש"י ז"ל דהנהו אע"ג דהוו רחוקי' דבר שבא לעולם ולרשותו הוא ואי משום דהוו מחוברי' כיון שהביאו שליש ועומדי' לתלש דבר שבא לעולם הם כדמוכח לקמן אלא מפירי פי' מפירי דאריס' שהי' מבי' לו בתורת דורון. והיינו דמייתי לה ראי' דסבר אדם מקנ' דבר שלא בא לעולם מפני שיעשר ר' ינאי על פירות שלא היו שלו לכשיבואו לרשותו וכדאמרי' עשר עלייהו מפירי דבית' וכדפר"י ז"ל והא דאמרי' אלא לאו כה"ג פרש"י ז"ל דאשמועי' קרא שמותר לעשר על מה שלא בא לעולם ועתיד לבא לצורך עונג שבת והקשה ר"ת ז"ל דכיון דר' ינאי ור' חייא ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' בחול נמי ולמה לי קרא לשבת ויש לומר דאע"ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעול' מצו' להפריש על שבא לעולם ולצורך כבוד שבת התיר הכתוב לגמרי עוד הקשה ר"ת זכרונו לברכה והיאך תרם עמהם שלא מן המוקף דאמרינן בעלמא שלא נחשדו חברים לתרום שלח מן המוקף לכפר"ת ז"ל דר' ינאי פשיטא ליה דשפיר עביד על דבר שלא בא לעולם ולא בא לפני ר' חייא אלא מדין שלא מן המוקף וא"ל דלדבר מצוה שרי. וה"נ משום עונג שבת שרי וכדאמר למען תלמד ליראה וכדאמרי' נמי במ' עירובי' גבי חבר שאמ' לעם הארץ לך ולקט תאנה מתאנתי תורם ומעשר עליו כדי שלא יאכל על ידו טבל והוינן בה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ופרקינן ניחא לחבר למעב' איסורא זוטא ולא עביד עם הארץ איסורא רבה אלמא משום חשש איסורא שרי ה"נ משום עונג שבת שרי וה"נ בפ' המפקיד חיישי' שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר אלמא פעמים שחבר תורם ומעשר שלא מן המוקף והיינו כשהוא לצורך מצוה או לאפרושי מאיסורה ואין הראיות הללו גמורות לנדון שלפנינו כדפי' בדוכת' בס"ד. והנכון בעיני דר' ינאי כשעשר עליהם לא עישר אלא כשיצאו לרשותו דלמ"ד אדם מקנה או מקדיש דבר שלא בא לרשותו צריך שיזכיר בפי' לכשיבואו ברשותו וכדכתיבנא בכולהי הלכתא דסוגיי' ובכל דוכתא וכדפי' בפ"ק דקדושין ודוכתי אחריני וכיון שכן לאימת חייל על הפירות אלו שם תרומה ומעשר לכשיבאו הפירות האחרי' שבא לתקן לרשותו וההיא שעתא הוו להו מוקפי' וזה נראה ברור ואמת:


דף צג עמוד ב[עריכה]


ור' דתניא וכו' פ' בפ' השולח. ודר' אליעזר בן יעקב בפ"ק דקדושי' בס"ד. והני כלהו שיט' נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו ומיהו אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ותנאו קיים כדמוכח בכוליה תלמודא:

דכתב לה לכשאקחך נ"ל פי' דכתב לה מעכשיו לכשאקחך ודוק. בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו פי' להעיד על האשה שמת בעלה ותתיבם כגון שלא היו לבעלה בנים כלל היינו כעין לפום מאי דמשמע לקמן בסמוך ומיהו משכחת לה נמי כגון שהיה לבעלה בן וזה מעיד שמת בנה ואחר כך מת בעלה וכעין מתניתין דפשיט מינה רב ששת בסמוך טעמא בעד א' ותו אמ' להו רב ששת תניתוה אמ' לו וכו' ה"ד אלימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ק"ל דהא אשה זו בחזקת אשת איש קיימא כדקתני רישא האשה שהלך בעלה למ"ה והכי נמי דייק לישנ' דאמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך וכיון שכן למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן בחזקת אשת קיימא וכ"ת כשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי מנא לן דמתני' מיירי בהכי עד דליפרוך הכי בהדיא וי"ל דקושי לאו משום תצא אלא משום שאר דברים דקנסי' לה ומפקינן ממונא מחזקתן שאפי' נטלה מזה ומזה תחזיר דהא מתני' דלעיל קאי וי"ג דבר בהן:

וכ"ת לאו דוק' כלומר דלא דייק לישנא ולספק ממזר קרי ממזר והא מדקתני סיפא וכו' דהא בסיפא שפיר דייק לישנ' בענין מותרת:

איכא דאמר הא לא תבעי לך דאפי' היא נמי מהימנא דתניא האשה שאמרה מת בעלה תתייבם ומיהו בלישנא קמא סברי דכי ליכא עד מכיון דידעה בבעלה איהי בלחוד סמכי דדייק איהי ומינסב' ולהכי מהימנ' אבל כי איכא עד איהו סמכה על העד ולא דייק' משום דמרחמ' ליבם ואת"ל דטעמיה בעד א' משום דאיתת' דייק' הכא לא דייק' ולא מהימן וללישנ' בתרא דא"ה כיון דבחיוב כרת בעלת דבר מהימנ' עד א' מהימן וק"ל דהא ניחא כשאין לו בנים דכיון דהי' מהימנ' איהי נמי מהימן אבל הכא שיש לבעלה בנים והיא אומרת מת בני ואח"כ מת בעלי היא אינה נאמנת כדכתב לק' במכילתיה וא"כ תיבעי לן אם העד נאמן וי"ל דאנן בעיין לא הוה אלא בסתם יבמה דהיינו שאין לה בנים ואע"ג דרב ששת פשיט ממתני' דמת בנך ואח"כ מת בעלך בכל דכן פשיט' דאפי' בהא מהימן ואע"ג דאיהי לא מהימנ' ומי' ק"ל דקאמר דהא לא תבעי לן אלא למשרי יבמה לשוק דהא איכ' למבעי ליבם במקום שיש לה בנים ויש שהיו מפרשי' דהכי קאמרי' הא לא תבעי לן דכיון דאיהו מהימנ' במקום שאין לה בנים דהא ליכ' חשש' דרחומי' וכו' כמ"ש התוס' ואין הפי' הזה נכון כלל דא"כ היא גופא אמאי לא מהימנ' במקום בנים ועוד דכל היכ' דהיא לא מהימנה אכתי איכא למיחש דדילמא מהאי טעמא דעד א' לא מהימנ' ואי משום דייק' ומנסבה והכא הא לא דייק' ומנסבה מדלא מהימן אלא ע"פ האי היינו טעמא דמילתא דמהימנה כשאין לה בנים ולא מהימנה כשיש לה בנים משום דכשאין לה בנים עיקר דייקותה וסהדותה אינו אלא במיתת בעלה ובהא ודאי דייקה ומנסב' כדי שלא תלקה בי"ג דבר:

ועוד דלרחומי דיבם טפי מבעל לא חיישי' אבל כשיש לה בנים נהי דדייקא במיתת בעלה אפשר דלא דייק' במיתת הבן אם היה הבן קודם או לא דכיון דתו לא מקלקל' בי"ג דבר וגם דמשום רחומי דיבם טפי מאינש דעלמ' לא דייקא וכיון דכן מזה הטעם בעצמו לא יהא העד נאמן כיון דטעמ' דהימנות' דידיה תלי' עלה דדייקא ומנסב וא"כ הא נמי תבעי לן ואמאי נייד למבעי כלום ביבמה לשוק תו ק"ל אשמעתי' דכיון דאפשיט ממתני' דרב ששת דגבי יבמה ליבם אע"ג דאיהי לא מהימנ' עד א' נאמן א"כ ע"כ טעמא דעד א' משום דלא משקר דכיון דכן תו לא תבעי לן מידי אפילו ביבמה לשוק דהא ממתני' דרב ששת תפשוט לן והנכון כשמועתנו דאנן עיקר בעיין בסת' יבמה שאין לה בנים כדפרי' ועלה מהדרי' דהא לא תבעי לן כלל ולא אתמ' בבי מדרש' ואלו איתא דבעיין הוה בעי' לן ביבמה שיש לה בנים ומיהו קושט' דמילת' דלא איבעי' לן אלא ביבמה לשוק דאפי' בההיא דליכא אלא איסור לאו הוה חיישי דילמ' לא מהימן עד א' ורב ששת נמי פשט ממתני' דיבמה לשוק ואע"ג דלמאי דקס"ד דמתני' אינ' בעדי הזמ' הוה מצינן למפשט בתרייתא ממתני' קמייתא דע"כ טעמא משום דעד א' לא משקר עדיפא ליה לרב ששת למפשטא ממתני' בתרייתא דמיירי ביבמה לשוק כעין בעיין ממש וכי אידחייה ליה דמיירי בעדי הזמה ממילא אידחיי' קמייתא בהכי וזה ברור וכ"פ הרמב"ן ז"ל. טעמא דעד א' משום דמילתא דעבידא וכו' פי' הא ודאי תרוייהו טעמא איתנהו בעד א' אלא דמספקא לן הי מינייהו עיקר דעלה סמכי:

זמנין דסנייא ולא דייקא ומנסבא פי' דאע"ג דלעיל הוה אמרי' זמנין דרחמא ליה הא והא איתי' וכדאמרי' זמנין דרחמא זמנין דסני':


דף צד עמוד א[עריכה]


א"ל רב ששת תניתו' אמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ק"ל האי נמי לא תיבעי לן דאפי' איהי מהימנ' דהא תנן מת בעלי ואח"כ מת בני תנשא וי"ל דהתם דסמכה מטעם מגו שאלו אמרה מת בעלי ושתקה נאמנת להנשא מתוך חומר שהחמרת בסופ' וממילא תנשא לשוק דבנה בחזקת קיים מוקמי' ליה ואפילו היה זקן או חולה וכדאיתא במסכת גיטי' הילכך השתא שאמרה שמת בנה ג"כ נאמנת לומר שמת אחריו כי הפה שאסר לומר שמת בנה הוא הפה שהתיר לומר שמת אחריו אבל כשיש שם שנים עדים או אפי' עד א' שמתו שניהם אינה נאמנת לומר שהבן מת תחלה דחיישי' דעל מיתת בעלה דייקא אבל על מי מהן מת תחלה לא דייקא כיון דלא חיישי' לקלקולא ולא י"ג דבר ודילמא סניא ליבם וכיון דכן היא הנותנת כשהעד מעיד שמת בנה ואח"כ מת בעלה דאי טעמא דעד א' משום דאתת' דייקא הכא לא מהימן על ההקדמה דאיהי לא דייקא בהא:

בעידי הזמה פי' ובהא לד"ה האחרוני' נאמנים והיינו דקתני תצא והולד ממזר וש"מ שאם בא הבעל תצא ואעפ"י שיש לה בנים שאין לה הזמה גדולה מזו. ת"ש אין האשה נאמנת וליטעמך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו ולא מתה אשתי שאשא אחותה הוא נהי דלא נאמן הא עד א' מהימן פי' והא ע"כ אין עד אחד נאמן לומר שמתה כדי שישא אחותה:

בשלמא גבי אשה משום עגונא ור"ת פי' לעולם לא האמינו עד א' בדבר שבערוה אלא משום עגונא והכא ליכא עגונא כלל כי אפי' בחיי אשתו הוא יכול לישא אשה אחרת ואחות אשתו יכולה להנשא לאחרי' וא"ת ואמאי לא פריך לי' מסיפא דרישא דקתני ולא מתה אחותה שתכנס לביתה דהכי נמי ליכא עגונא ועד נמי לא מהימן וי"ל דאי מהתם מצי למידחי דאיידי דקתני רישא אין נאמנת לומר מת יבמי שאנשא דדוקא היא לא מהימנא אבל עד א' מהימן נקט ולאו דוקא ולא מתה אחותה וכו' אבל סיפא קשיא דנקיט אין האיש דליכא למימר דנקטי' משום רישא דאין האיש נאמן לומ' מת אחי שאייב' את אשתו דהיא גופא נמי לא אשמועי' מידי דהיא גופא פשיטא שאין בע"ד נאמן ולא האמינו אלא לאשה מתוך חומר י"ג דבר ואי משום דייקותא דידה דאיהו הוא דלא מהימן הא עד א' מהימן הא שמעי' לה מרישא דקתני שנאמנת לומר שמת היבם דאלמא טעמ' דעד א' משום לא משקר ועוד דכיון דהאש' נאמנת לומ' מת בעלי ותתייב' כ"ש עד א'

אלא כי אצטריך לר"ע אצטריך פי' דלא תפשוט מרישא דאינה נאמנת לומר מת יבמה שאנשא הא עד א' נאמן דא"ל דעד נמי אינו נאמן והא דנקטה בדידה משום דסד"א הואיל ואמר ר"ע וכו פי' דאפילו תימא דעל עדות העד לא דייקא ומנסבא אבל היא גופא דייקא בגופא דלא תשקר כגון דאיכא קלקול קצת דתרתי לא עבדא דתסהיד שקרא ותחי נפשא לקצת קלקול:

גרסת הספרים הואיל ואר"ע יש ממזר מחייבי לאוין חיישת אקלקולא דידה חיישי' אקלקולא דזרעא לא חיישי' והק' רש"י ז"ל עליה דהא לר"ע נמי מקלקלא בי"ג דבר דאית בהו קלקולא דידה כדכתב במתני' דאייתי לעיל הכונס את הערוה וכו' דאוקמא כר"ע ולאו קושיא שאין קלקול לדידה בעינן אלא כיוצא מבעלה דחביב עלה אבל לצאת מיבמה לא חשיב קלקול לדידה דאדרב' דילמא סניא לי' וניחא לה בשאר קלקולי ממון משום הא ואי הוה חיישת לקלקולא דזרעא שאין לו תיקון הוה חיישת מעתה אין לנו למחוק גרסא זו:

רבא אמר עד א' נאמן ביבמ' מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש פרש"י ז"ל אסור כרת התרת לה מת בעליך ותנשאי וא"ת להתירא לשוק ג"כ משכחת לה דאיכא איסור כרת כשאומר מת בעניך ואח"כ מת בנך דהא נמי בעיין כדמוכח ממאי דפשט רב ששת וי"ל שאין עיקר השאלה אלא על עדות התרת היבמה לשוק מיד דהוא איסור לאו כגון שנודע ודאי שכבר מת הבעל אלא שא"צ עדו' על היב' אם מת ואף כשאומ' מת בנך ואח"כ מת בעלך אין עיקר העדות ואין הספק שאנו מספקים בנאמנות אלא אם נאמן על הקדמת מיתת הבעל למיתת הבן דאלו על מיתת הבן פשיטא לן דמהימן והיא נמי מהימנא. ור"ח ז"ל פי' לאיסור כרת התרת להתירא להחיבם ואעפ"י שיש כרת בביאת היבם בעצמו בלאו איסורא דאשת איש ואית והא אכתי לא איפש' לן שיהא עד א' נאמן בזה י"ל דהא פשיטא לן שהוא נאמן כשאין לה בנים והיא גופא מהימנא ולישנ' דאיסור כרת דייק טפי לה"פ דאלו לפרש"י ז"ל איסור מיתת ב"ד נמי איכא ובעיין לא איפשיטא הכא אבל תפשוט לן דעד א' נאמן ביבמה ממסקנא דמימרא דרב דאמר נשואין אין בה וכדכתיבנא לעיל וכן פסקו הגאונים ז"ל:


דף צד עמוד ב[עריכה]


ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים דבהני נשואי' קא מתסר' אשת גיסו אגיסו וכו' פי' אע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים ובאו ב' עדים והעידו על מיתת אשתו שאין עד א' נאמן בה כדאמר לעיל כיון דליכא משום עגונא והעידו ג"כ שניהם או א' מהם שמת גיסו ואליבא דר"ש דאמר על פי עדים מותרת לחזור לו אתיא בשלא העיד על גיסו אלא א' מהם ולרבנן אתיא כשהעידו שניהם כן וכשבאו אשתו וגיסו קא מתסרא אשת גיסו אגיסו כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמר לה מת בעלה ואח"כ בא בעלה:

אפי' הכי אשת גיסו אסורה ואשתו דידיה שרי פי' כדקתני מותרת לחזור ולא אמרי' מגו שנאסרה אשת גיסו אגיסו תאסר אשתו עליו פירוש לאו מדין מגו דהא לא שייך הכא כלל אלא ה"פ דלא אמרי' כיון דמתסרא אשת גיסו אגיסו כדין אשה שהלך בעלה וכו'. תהא צריכה גט כדי לקנסה ולאוסרה על בעלה כדתני' וצריכה גט מזה ומזה אלא מקילין עלה שלא לקנסה בגט כדי שתהא אשתו מותרת לחזור לו שאלו נותן גט לאשת גיסו נראה כמקיים קדושיו ותאסר אשתו עליו מדין אחות אשתו אלא ודאי לא מצריכי לה גיטא מיניה והיינו דאמרי' דמתני' דלא כר"ע דאלו לר"ע הוי אשת גיסו צריכה גט ממנו ונמצאת אשתו אסורה עליו. וטעמא דלא מצריכי' גט לאשת גיסו עולה יפה לפי מה שפי' רש"י ז"ל בריש פרקי' וכדפריש הכא דהת' קנסי' לה בגט לומר גרש זה ונשא זה ואלו הכא ליכא למימר הכי שאפי' גרש גיסו את אשתו אין קדושי' תופסי' לו בה בחיי אשתו משום אחות אשה אבל למאי דפרישנא לעיל דבלאו טעמא דגרש זה ונשא זה קנס' לה בגט כדי לברר איסור של ראשון ולעשות הולד ממנו ממזר ה"נ קנסינן ונצרכינ' גט וי"ל דאע"ג דאנן טעמא דידן משום קנסא עיקר מ"מ עבדי' סניפי' קצת בטעמא דגרש זה ואע"ג דטעמא קלישא הוא אבל היכא דלא שייך למימ' גרש זה כי הכא א"א לנו לקנוס בגט דכ"ע אמרי שאין הגט הזה כלום וכו' מ"ר:

לימא מתני' דלא כר"ע וכו' עד ר"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה פי' דכיון דאשת אח לאו היתר לפעמים וצריכא גט ממנו אף מזמן שאסורו' נצרכי' גט והק' בתוס' והא לר"ע אפי' באחות אשה פנויה שנשאה מצריך גט משום קנסא כדי להאסר בקרובות ועשה בזמן האיסור כזמן ההיתר דהיינו כאלו מתה אשתו ונשאת וא"כ למה לן לאוקומי מתני' כשהיתה אשת איש ובדאזיל אשתו וגיסו וי"ל דאלומי לקושי' דאפי' תימא דהא דר"ע מיירי באחות אשה שהלך בעלה וכו' מתני' דלא כוותיה דמתני' ע"כ בדאזיל אשתו וגיסו כדמוכח סיפא מדר' יוסי וכדאיתא לקמן. ועוד דהא דאמרי' השתא ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו קושטא דמילתא נקטי' משום דמוכח סיפא הכי ובעי לפירושא ולא נקטי' משום מאי דבעי' למימר דמתני' דלא כר"ע:

אלא נשואין מי איכא למימר תנאה ה"ל בנשואין פרש"י ז"ל הא כ"ע ידעי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ע"כ י"ל דה"ט נקיט תלמודא משום דמארי' דשמעתתא דא היינו רב דאמר התם בכתובות בפ' המדיר קדשה על תנאי וכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והנכון דאפי' לשמואל דאמר התם על דעת קדושי' הראשונים בועל ואדם עושה בעילתו בעילת זנות התם הוא דחזיא דקפיד ואתני בהדיא אבל מסתברא תנאי בקדושי' ונשואין לא שכיח ורוב העולם מוחלי' אותו בפי' בשעת נשואין והיינו דנקטי' לה הכא בהדיא ולא תנינן לה במימרא דרב דהתם:

נהי דמעטי קרא משריפה מאיסור מי מעטיה האי לישנא מוכח בהדיא דאיסור דאוריית' איכא דאי לא ה"ל למימר נהי דאיסור דאורייתא ליכא איסורה דרבנן איכא ולא מצי למיתני נמי שמע שמתה אשתו ונשא אחותה ותו משמע האי לישנא דאיסורה הוא דאיכא אבל כרת ליכא והיינו דבכולי תלמודא לא נקטי בחמות לאחר מיתה אלא איסורה והיינו דבפרקין דנושא על האנוסה אמרי' דלכ"ע חמות לאחר מיתה קלישא איסורה ואי הוה ביה כרת לא אמרי' דקליש' דלא למגזר בה משום דלית בה כרת ולא כפרש"י ז"ל שפי' דאסור דאוריתא לאו וכרת אלא ודאי דלית בה כרת וטעמא דמילתא משום דכרת לא כתיב' בחמות אלא דילפ' מאשה ובתה וכיון דכן דון מינה ואוקי באתרא וכי היכי דלית בה לאחר מיתה שריפה דכתיב בה ה"נ לית בה כרת לאחר מיתה ומה"ט נמי לאו וכרת דהכא מג"ש דאשה ובתה נפקא לן ואיסור דאוריתא דאמרי' הכא היינו משו' דארור שוכב עם חותנתו וכ"פ בתוס' ומ"מ איכא באשה ובתה שריפה לאחר מיתת אשתו דאע"ג דבאשה ובתה ליכא שריפה ומחמותו הוא דילפי' שריפה בג"ש דזמה זמה מ"מ כיון דכתיב בה כרת סתם ואפי' לאחר מיתה אמרי כן לגבי שריפה דון מינה ואוקי באתרה וזהו דעת הרמב"ן ז"ל והוא הנכון והכין משמע בפ' נושאין לקמן אבל יש שכתבו דחמות לאחר מיתה בכרת כאשה ובתה דילפי' מינה דליכא באשה ובתה שריפה לאחר מיתה כי היכי דליכא בחמותו לאחר מיתה וכ"פ הרמב"ם ז"ל ואתיא כמ"ד דון מינה ומינה:


דף צה עמוד א[עריכה]


אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כר' יהודה אסרת' עלך לאתתך איסור עולם וכו' וא"ת ואמאי לא מתסר' מהא דתנן הנטען מן האשה אסור בבתה וי"ל דהק"ל התם שאם כנס לא יצא דברננה לא מפקינן וכ"ש הכא שהיתה אשתו מקודם לכן וזה פשוט מאד:

מה למחזיר גרושתו שכן נטמא הגוף ואיסורה ברוב (רש"י לא גריס ליה) משום דאיהו מפרש ליה לקמן שהוא אסור לרוב העולם ואלו הכא אינה אסורה אלא לבעלה ואין צריך למחוק דה"פ ואיסור ע"י רוב ישראל כי רוב ישראל ראויים לנשאה ולאס' עליו:

מאי איריא בא עליה אפי' עבד בה מאמר נמי פירוש ואלו מתני' קתני במקום שבא על איסור קל תאסר האוסר אלמ' בביאה הוא דמיתס' וכו' וק"ל אמאי לא פרכי' הכי גבי מחזיר גרושתו דמתסר על בעלה בקדושי' י"ל משום דאיכא לאוקומי כר' יוסי בן כפר דאמר מן האירוסי' מותרת וא"ת והא אמרי' לעיל דאפי' לר' יוסי בן כפר מיתסר' בכניסה לחופה י"ל דההיא איסור' דרבנן דכ"מ שאוסרת ביאה אסרו בחופה מפני שהיא הכשר ביאה והיא עושה נשואי':


דף צה עמוד ב[עריכה]


אלא אמר רבא אשת איש וכו' וא"ת סוף סוף לתרצה בסוטה וקרי ליה איסור קל מפני שאינו אוסרה כל ימיה וי"ל דניחא ליה טפי למימר דאפי' באשת איש שזינתה ודאי קרי ליה איסור קל אבל רש"י ז"ל פי' בסוטה וא"ת ונפרוך מה לאשת איש שכן נטמא הגוף ואיסור ברובה ויש בו מיתת ב"ד תירץ הרא"ש ז"ל דלענין זה האי קולא עדיפ' ליה מהנהו חומרי כי אעפ"י שאינה אוסרה כל ימיו והיא איסור שיש בו קצב' יש כח בנאסר מחמתו לאוסרה עליו:

וא"ל ר' יוסי כי היכי דאשתו לא אסיר' אשת גיסו לא אסיר' פי' דע"כ כיון דאשתו מותרת לחזור לו לא נתן גט לאשת גיסו שאלו נתן לה גט א"כ אשתו אסורה משום דדמי לאחו' גרושתו וכיון דלא יהיב גט לאשת גיסו אינה אסורה על גיסו דקס"ד דאשה שהלך בעלה למ"ה דקנסי' ליה באיסור לבעלה ושצריכה גט מן השני הא בהא תליא וכל שאין השני נותן לה גט אינה אסורה על הראשון והכא ליכא גט כדאמרי משום דליכא למימר גירש זה ונשא זה:

גירסת הספרים והיא גרש"י ז"ל האי כל שאינו פוסל על יד עצמו אינו פוסל ע"י אחרי' מבעי ליה ויש נסחאו' שגורסי' כל שאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו כל שאינו פוסל ע"י עצמו אינו פוסל ע"י אחרים מיבעי ליה ומשמע דקשי' לרש"י ז"ל על גרסא זו דמשמ' דקשי' לן סיפא כל שאינו פוסל ע"י אחרי' דהא תקשי לן נמי רישא בכל הפוסל ע"י אחרי' וכו' מאי פוסל איכא הכא לר' יוסי להכי לא נקטי' בידן כלום מלישנא דמתני' אלא דפרכי' דלא ה"ל למתני כלום מההוא לישנ' אלא דליתני הכי כל שאינו פוסל ע"י עצמו וכו' ומיהו יש לפרש לאידך נסחי דלרבות' נקטי סיפא דר' יוסי דאפי' סיפא דמיירי בהתיר' כעין אוקמת' דידן תקשי לן לישנ' דמשתבש הוא שעושה מן העקר טפל וכו':

אלא כי היכי דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה פי' דקנסי' לאשת גיסו בגט כדין אשה דעלמ' שאמרו לה מת בעלה ואע"ג דהכ' לא שייך טעמ' דגרש זה ונשא את זה א"ה קנסי' לי' בגט כדי שלא תחלוק בין אשה לאשה שאין הכונ' בגט אלא משום קנס ועוד דגזרי' בזו שבאו אשתו וגיסו אטו היכ' שבא גיסו לבד דבעי' למקנס בגט כאשה דעלמ' שאין אשתו בכאן די"ל שמת' אשתו וגרש גיסו אחות' ונשא' הוא ועוד דדחקי' נפשי' לומר גירש זה ונשא את זה דתנאה הוא לזה כאשתו ולא נתקיים ואינה אשתו וגירש זה לאחות' ונשא' לזה דלאו אחות אשתו היא ואע"ג דה"מ רחוקים עבדי' הכי כדי לקנוס אשה שהלך בעלה וכו' ונשאה על פי עד א' לעשות גדר לתקנת חכמים שהקלו בתחלתה בדבר שבערוה החמור וכו':

א"ר אמי ארישא פרש"י ז"ל האי כל שאינו פוסל דקתני ר' יוסי אריש' קאי אבל מה דקתני כל שפוסל אסיפא כדפרי' דבדידי' ל"ק לן מידי ואינו מחוור דבהא אוקמתא דעביד ר' אמי איכ' פירוש' אבל מאי דקתני ר' יוסי כל שפוסל וכיון דכן אמאי פלגי' מימר' דקאי לצדדין לכ"נ דה"פ אלא אמר רבי אמי ארישא ודכוות' בתלמוד:

גרש"י ז"ל דקאמר ת"ק לא שנא ע"פ עדים ול"ש ע"פ ב"ד דאשת גיסו אסורה אשתו שריא פי' ואתי' כרבנן דאמרי דנשאת ע"פ עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אתי כר"ש דסבר ע"פ עדים מותרת לחזור לו דאמרי' מאי הוה ליה למעבד אבל ברוב נסחאות גרסי' וקא' ת"ק ל"ש ע"פ עדים דאשת גיסו שריא ול"ש ע"פ ב"ד דאשת גיסו אסורה ולפי זה אתא אף הוא דת"ק אליב' דר"ש ואינו מחוור ויש שפי' דלכלהי נסחי איכא לפרושי דת"ק ור' יוסי כרבנן באשה דעלמא שנשאת ע"פ עדים. ומיהו אף ר"י מוד' דאיסו' דיד' אינו מן הדין דמאי היה לה למעבד אלא שהפריזו בתקנתם בעדים משום נשאת ע"פ ב"ד א"נ כדי שתדקדק כל אשה הרבה בעצמה בלא לינש' אלא אחר התר ברור שאין בו בית מיחוש וכעין גזירה דרבנן היא אבל הכא באשתו וגיסו מילת' דלא שכיח שיעידו על שניהם שמתו וישא הוא אשת גיסו מילת' דלא שכיח' אוקמוה אדינ' למי' מאי ה"ל למעבד ושריא ליה וכ"ש לר' יוסי דמקל בה כי היכי דלא תקנוס אחותה מפני גיטא ונכון הוא והא דאמרי' דאף על גב דאשת גיסו אסורה אשתו שרי' היינו משום דאסרי' אשת גיסו על גיסו ולא תהיה צריכה גט ממנו רצה לומר מזה שנשאה דאלו צריכה גט ממנו אי אפשר שתהא אשתו מותרת לו כדמוכח בהדי סוגיין דלעיל דאמרינן דמתני' דלא כר"ע משום דלר"ע צריכה גט ולא אשכחן שום התר שתה' אחות אשתו צריכ' ממנו גט ותהא אשתו מותרת לו וזו ראיה גמורה דלעול' אין אשתו מותר' לחזו' לו אלא כשאין אשת גיסו צריכ' גט ממנו וזה ברו' ופלוגתא דת"ק ור' יוסי לפום האי אוקמת' היינו דת"ק סבר דאשת גיסו בלא גט נמי אסרי' לה אגיסו דלא תלינן אסורה אגט כיון דלא אפשר ור' יוסי סבר דאסורה וגט כי הדדי נינהו וכל היכ' דאינה צריכה גט אין אוסרים אותה על גיסו וע"פ עדים אינו פוסל ע"י אחרים ונפטור אשת גיסו בלא גט ותה' מותרת על גיסו ותהא אשתו מותרת לחזור לו אבל נשאת ע"פ ב"ד שהקלו בתחלתה לא סגיא אלא לאסור על גיסו וכיון דכן צריכה גט וכיון שהיא צריכה גט ע"כ אשתו אסורה לחזור משום דדמיא לאחות גרושתו וכ"פ ר"ח ז"ל והגאון ז"ל:

רבי יצחק נפחא אמר לעולם אסיפא פי' לעולם אסיפא כשנשאת ע"פ עד א' והא דאזיל אשתו וגיסו וכו' וקאמ' ת"ק ל"ש אשתו וגיסו ול"ש ארוסתו וגיסו. אשת גיסו אסורה ואשתו שריא פי' דקסבר דלעולם לא קנסי' אשת גיסו בגט כיון דליכא למימ' גרש זה ונשא זה ועוד שרואי' אשתו קיימת וכ"ת דנגזור אטו היכא דבא גיסו לבדו לא גזרי' דהא מילת' דלא שכיח היא ולא עבדי' ליה גזירות ואי משום דדמו אינשי תנאה בנשואי אשתו ויאמרו שגירש גיסו לאחו' אשתו ונשאה הוא קסבר דלעולם לא תלו אינשי בתנאה ואפי' בקדושי וכ"ש בנשואין הלכך אין כאן גט לאשת גיסו לעולם ותאסר לגיסו בלא גט ותהא אשתו מותרת לו ור' יוסי סבר דאשתו וגיסו אין אשת גיסו צריכה גט ממנו כיון דאשתו בנשואי' נשאה לא תלו בהו אינשי תנאה וליכא למימר גרש זה ונשא זה אבל בארוסתו וגיסו תלו תנאה בקדושי ארוסתו ויאמרו גרש זה ונשא זה וצריכ' גט ממנו וכיון שכן שהוא פוסל אשת גיסו בגט אף אשתו אסורה לו דדמי לאחות גרושה (בנשואי' שאינו פוסל אשת גיסו בגט אף אשתו אסורה לו דדמיא לאחות גרושה) ובנשואין שאינו פוסל אשת גיסו לר' יוסי היינו שאינו פוסלה בגט כדאמרן אבל מ"מ אסורה היא על גיסו בלא גיטו של זה משום מה שהקלתה בתחלת' שאין האיסור תלו בגט כל היכא דלא אפשר בגט אבל מדברי רש"י ז"ל נר' שאינו פוסלה כלל לר' יוסי והוא מותרת לגיסו ואינו מחוור:

ומי אמ' שמואל הכי פי' דקס"ד שפסק כר' יוסי אליבא דר' יצחק נפחא אמר דבארוסתן שרו אינשי תנאה בקדושי' שלו והיינו דפרכי' ליה דבאידך אמר שמואל שאינה כאשת איש ואוקמא רב הונ' ע"י קדושי' וקסבר דאפי' בקדושי' לא שרו אינשי תנאה וכדמפרש ואזיל והיינו דאוקמה רב הונא כשקדש אחיו את האשה דאלו כשנשאה אפי' רב מודה דלא שדו בה אינשי תנאה כי חזקה שאין אדם עושה בעולתו בעולת זנות:

ואמר רב הונא אמר רב כגון שקדש אחיו את האש' והלך למ"ה ושמע שמת וכו' פי' שמע עפ"י עד א' ונשאה בתורת יבום ועל כרחינו יש לנו לפרש כך דאי בב' עדים הא אפי' באש' איש דעלמא אליבא דרב מותר לחזור לו כדאית' בריש פרקי' ושמע מינה דעד א' נאמן ביבמה:

גרש"י ז"ל וכל הספרים רב אמ' הרי היא כאשת איש ואסורה ליבמה ושמואל אמר אינה כאשת איש ומותר' ליבמ' ופרש"י ז"ל דבעלה הראשון קרי יבמה דלגבי קדושי הב' יבמה הוא דאלו ליבמ' ממש דהיינו השני היכא שרי לה שמואל והרי בעלה קיים ור"ח ז"ל פי' דברי' כפשוטן שאסורה ליבמה לאחר מיתת הראשון שהרי אינה יוצא' מהשני אלא בגט ונאסר על הא' וכיון שנאסר עולמי' כ"ש שנאסר' על הב' עולמי' דה"ל כמחזי' אשתו שגירש ושמואל סבר אינ' כא"א דלא תלו אינשי בקדושי ראשון תנאי היו אלא יאמרו טעות הם לגמרי ואינה צריכה גט מממנה וכיון שכן מותרו' לראשון ומותרו' לשני לאחר מותו כדין יבמה בעלמא וכו' :


דף צו עמוד א[עריכה]


ובדרב המנונא קא מפלגי ורב אמר הרי היא כאשת איש פי' שאם זינתה אסורה ליבמה וכדרב המנונא ולית לן השתא לישנא בתרא דרב דאמר נשואין יש בה כזנות וכדרב המנונ' ומיהו למאי דאמר' דקדושי' תופסין ביבמה פליגי יש לנו לומר דכ"ע לית להו דרב המנונא ואית לן לישנא בתרא דרב דלעיל ושמואל אמר אינה כאשת איש ותפסי בה קדושין על הספק ולענין הלכה פסק רב אלפס ז"ל דכיון דלא אתברר הא דשמואל אליבא דמאן פסק כר' יוסי לא שרי אשת גיסו אגיסו מספקא וכו' וכבר הארכתי בזה בחדושי' הארוכי':

ואם איתא ליתני בגטי פי' לאו דוקא דהיכי תלי חליצתו בגטו אלא ה"ק ליתני לישנ' דמשמע מינה גיטו בחליצתו א"נ דברים כפשוטן ולאשמעי' דחליצתו לאו דאורייתא ויש לנו לומר שחליצתו גרוע מגטו וכ"ע:


דף צו עמוד ב[עריכה]


רש"א לא פוסל פי' לא פסל הראשונה עליו ממה נפשך אבל צרתה פוסל דדילמא ביאתו קונה בראשון וקם לה צרתה באשר לא יבנה כדפרש"י ז"ל:

בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ומת חולצות ולא מתייבמת פי' דאיכ' עלה זיקת ב' יבמים מדרבנן דביאה בן ט' שנים כמאמר שויוה רבנן:

נשא אשה ומת פטורה פי' פטורה מן החליצה ומן היבום ואפילו מדרבנן שאינו בן קניין ואפי' מדרבנן אלא דביבמה קונה ביאתו במאמר מדרבנן משום דאגידא ביה וכדפרש"י ז"ל וכו' אם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה פי' וכשבא הב' עליה בשוגגת שאם היתה מזידה הרי נאסרה על הראשון בזנות כיון דאמרת דביאת ראשון ביאה כדפרש"י ז"ל:

מתני' דלא כבן עזאי פי' בן ט' שנים לרבנן כמאמר ואשכחן להו במתני' שיש ביאה אחר ביאה ביבם א' ושני יבמות ובב' יבמין ויבמה א' וא"כ הוי דלא כבן עזאי והא דבן עזאי כבר פירשנוה בפר"ג:

לא תימא היכא דאיכא למגזר משום צרה פי שיהיו שתיהן מתיבמות ויבאו לו ב' יבמות הבאות מבית א' מתיבמות וכההיא דפ"ד אחים. דהא הכא דליכא צרה פי' דרישא דמתני' לא מיירי בשיש לבן ט' שנים זה אשה אחרת ואפי' יש לו כדקתני סיפא והא לא חשיבא אלא כמפותה בעלמא וכדקתני שפטורה מן החליצה ומן היבום וא"ה מחלץ חלצה יבומי לא מיבמה דכל היכא דאיכא זיקת ב' יבמין אסרו רבנן ואסמכוה אקרא דכתיב אשת המת ולא אשת ב' מתים או משום דס"ל דאשת ב' מתים דאוריתא וגזרי' אמטולתא זיקת ב' יבמי' דרבנן או משום גזירה להיכא דאיכא צרה דכולה חדא גזירה היא:

ושמואל אמר עשו ועשו פי' כפל לשון לאחזוקי א"נ כשם שעשו ביאתו כמאמ' לפסול על האחים כן עשו אותו כמאמר לאסור צרת'. וכן א"ר יוחנן עשו ועשו ופרכי' ויעשו כלומר א"כ למה שנינו השניי' חולצת או מתיבמת ופרקי' תנאי היא והכי קאמר לך דלמאן דאסר צרה משום מאמר ה"נ אסר לה משום ביאת בן ט' שנים ויום א':

הך תנא דפ"ד אחין גזר משום צרה והאי תנא דהכא לא גזר משום צרה פי' בתוס' בשם רי"בם ז"ל דפלוגתא דהני תנאי אליבא דר' יוחנן באשת ב' מתים דאוריית' דתנא דד' אחים סבר אשת ב' מתים לאו דאורייתא דלא משכחת לה הילכך כשאסרו חכמים זיקת ב' יבמי' דרבנן לא גזרו אלא משום צרה והיכא דאיכ' צרה שלא יבואו ליבמן שתיהן ויאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתיבמות אבל תנא דהכ' סבר דאשת שני מתים דאוריית' ואמטול הכי גזרו בזיקת ב' יבמין אפי' היכא דליכ' צרה והיינו דמחלפן סוגיין בתלמודא דזמנין דאמרי' אשת ב' מתים דאוריית' וזמנין דאמרי' לאו דאוריית' דפלוגת' דתנאי היא. ואחרי' מרבותי' פי' אשת ב' יבמין דאוריית' אלא דמפלגי תנאי איכא דסבר דאמטולת' גזרו ואע"ג דליכ' צרה והיינו תנא דהכ' ותנא דפ"ד אחי' סבר דאשת מתים לא שכיח ולא גזרו בשבילה בלבד אלא משום דאיכא חששא בצרה ומשום הכי לא גזרו היכא דליכ' צרה וזה יותר נכון והיא שיטת רבותי ז"ל ובתוס' האריכו בזה הרבה בכאן ובמ' גיטי':

בית הכנסת של טרסיים יש שפי' אומה ידועה כדאמרי' היו מדברים לשון טרסי ויש שפי' שהם צורפי נחושת ותרוייהו איתנהו אמרי' בפרק יוצא דופן דבן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ולא בעל משהגדיל ביאתו כמאמר בגדול ואם בא לגרשה משיגדיל צריך גט וחליצה אבל בעל משהגדיל נותן גט לבד ומיהו לכל שאר הדברים קנ' דעדיפ' ודאי מקטנה דקי"ל שהיא אשתו לכל דבר ואפי' מאן דפליג התם מודה בהא מר' הר"ם ז"ל. מאי דכתיב אגורה באהליך עולמים וכו' אמר דוד רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה. ובהכי סליק לן פרקא ברחמי שמיא וארקא: