חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו עמוד ב

ארבעה אחין

ארבעה אחין שנים מהם נשואין ב' אחיות וכו' בגמ' מפרש כלה מתניתן:

גמרא ש"מ יש זיק' וכו' פי' אילימא זיקא דרבנן לאסור קרובותיה עליה באיסורם מדאוריית' ומשום הכי לא מתייבמות דהא דמייבם פגע באחות זקוקתו דאסיר' ליה מדרבנן שעשאוה כאחות אשתו ובדין הוא שיהא זה חולץ וזה מייבם אלא דגזרינן לה דילמא אתי לאחלופי ואתו למיכנס מעיקרא קודם חליצה דאי אין זיקה הני מתרי בתי אתיין וכו' לעולם אין זיקה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין ואסרו שיהא מייבם ואח"כ חולץ משום האי חשש' ואמטולת' גזרו בזה חולץ וזה מייבם אח"כ:

א"ה תלתא נמי פי' ולמה לו לרבות באחין כל כך ועוד דבכולי פרקין לא קתני ד' אחין אלא הכא ופרש"י ז"ל דבשלמא לדידי דאמינא דטעמא דמתני' משום דיש זיקה נקט ארבעה אחים לאשמועינן דיש זיקה אפי' בתרי דהא איכא מ"ד יש זיקה בחד ואין זיקה בתרי וק"ל ולמ"ד דטעמא משום מצות יבמין הכי נמי איכא רבותא בד' דאלו בתלתא שמתו שנים מהם ונשאר הא' כי מייבם לחדא ודאי מצות יבמין ולהכי נקט ד' לאשמועינן רבות' דחיישי' לספק ביטול:

דילמא אדמייבם חד מיית אידך וכדקא משני ודקרי לה מאי קארי לה י"ל דאיהו סבר כדדחי לעיל בפ' כיצד אשת וכו' דמאן דחייש אפי' לספיקא חייש ולמאן דלא חייש אפי' לודאי לא חייש ועוד פר"י דהשתא קס"ד דבשלשה הוה א"ש אשמועי' רבותא טפי דכיון דליכא אלא ייבם א' והיבמות הם שתים הא חדא מינייהו לא חזיא לייבום כלל אלא לחליצה וכי דחי לה ומבטיל מינה מצות יבמין אינו מבטל ממנה אלא מצות חליצה ואפילו הכי לשמועינן דאסור בד' אחין דכל חדא וחדא חזיא לייבום דהאי חזי לייבומי חדא והאי חזי לייבומי חדא כי מייבם איהו לחדא אי מיית חבריה ומיבטלה מצות יבמין מאידך קא מתבטלה אפילו מצות ייבום לגמרי ומתרצי דהא לא חשיב' לה רבות' ועדיפי ליה לאשמועינן דחיישינן למיתה ואע"ג דר"מ בעלמ' לא חייש למיתה:

א"ה אפילו חמש פי' ולשמעינן דחיישינן למיתה דתרי דהוי רבותה טפי דקס"ד דכיון דחייש למיתה אפילו למיתה דתרי הוה חייש ואע"ג דרבי יהודה בפ"ק דיומא חייש למיתה דתרי ביבם מפני שאין תקנה אחרת לדבר ואם באנו לחוש לשתיהם אין סוף אבל הכא דאפשר בחליצה ניחוש ואפי' למיתה דתרי דכיון דחיישינן למיתה דחדא:

ע"ב ופרקינן דהאי תנ' למיתה דחד' חייש למיתה דתרי לא חייש ואפילו הוה חיישינן בעלמ' למית' דתרתי הכא בגזרה דרבנן ואיסור דרבנן בלחוד הוא לא חיישי כולי האי:

גירסת רש"י ז"ל מדקאמר אמצעית צריכה חליצה משניהן קסברה יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על האחים פירש דמשום דאמצעית חליצה פסולה דהא לא חזיא לייבומי לחד מינייהו דהויה ליה אחות חלוצתו בכל חד וחד בעית שתחלוץ מכל חד מינייהו וכיון דסברת הכי מכלל דסבירא לך יש זיקה דלמאן דאמר אין זיקה מסתייה בחליצה פסולה דחד וסברא דיש זיק' ותליי' במאי דאמר חליצה צריכה לחזר על כל האחים דמד' הכי אית ליה יש זיק' אבל אפשר דסבר יש זיק' וסבר נמי דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחים וכדאמר שמואל בסמוך והכ' הכי קאמר מדבריך נר' דסבי' לך יש זיק' דהא אמרת דחליצת פסולה צריכה לחזר על כל האחים וי"ל מדקאמר זה חולץ לא' וזה חולץ לא' מכלל סבי' לך יש זיק' וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים פי' מדקאמרת זה חולץ לא' וזה חולץ לאחת ולא קאמר אחד חולץ לשתיהם היינו משום דסבי' לך דכיון דראובן חליץ לא' הויא לה אחותה אחות חלוצתו ואסירה ליה וחליצה דחליץ לה הוי' חליצה פסולה ולא סגי בה לשמעון אחי' והיה צריך לחזר על על האחים ורש"י ז"ל כתב דלא גריס האי גי' והדין עמו דהא פרכינן א"כ קמיית' נמי מכלל דהשת' לא איירי בקמיית' והכי הוה ליה למימר א"ה זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן מיבעי' ליה ועוד דמשום דקאמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחד ולא קתני אחד חולץ לשתיהן ליכ' למשמע בחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים דלעולם לחליצה שהי' פסולה לכל א' וא' שא"א לכל אחד מהם לחלוץ חליצה כשרה אינה צריכה לחזר על כל האחים ובחליצ' דחד מינייהו סגי' ושאני הכא דכי חליץ ראובן לראשונה והוה ליה שנייה אחות חלוצתו דאסירה ליה חליצתו לשנייה הויא לה חליצה פסולה אבל חליצת שמעון אחיו לשנייה זו חליצה כשרה הוא טפי דאפילו נפלו בבת א' אין כאן אלא חשש זיקא וכיון שנחלצה אחותה פקעה זיקה מינה דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה שתחזור להתיר' ולדברי הכל כיון דאיכא ב' חליצות דחדא פסולה וחדא כשרה ולא מהניא חליצה פסולה לבעל החליצה כשרה ואפי' למ"ד אין זיקה כדאי' לקמן בסוגיי' וכ"ש למ"ד יש זיקא ולפי' גרש"י ז"ל עיקר ולג"ה דגרסי זה חולץ לא' וזה חולץ לאחד יש לפרש דלא מינה פרכינן אלא ריש' דמימרא נקט דכיון דאמרת זה חולץ לאחד וזה חולץ לא' שנעשה אמצעית ע"י כך חליצה פסולה דכל חד וחד והדר אמרת דאמצעית צריכה חליצה משניהם אלמא קסברת חליצה פסול' צריכ' לחזור על כל האחים ויש כיוצא בו בתלמוד:

א"ה קמייתא נמי פי' לבעי חליצה כל חדא וחדא מכל חד וחד דהא כיון דאיסורה כל חדא וחדא לייבומי חד מינייהו משום זיק' הויא חליצה דכל חד וחד בקמייתא חליצה פסול' וצריכה לחזור על שניה' ותניינת' הוה חליצה פסולה לכל חד וחד משום אחות חליצה:

ופריך אי דנפלו בבת א'. הכי נמי וכו' כלומר והא דקתני זה חולץ לאחד וזה חולץ לא' לא בדרך חיוב דהא בעידנא דנפלה כל חדא וחדא לא היתה אחות זקוקה ומותרת היתה להתייבם אלא ה"ק כשזה חולץ לא' וזה חולץ לא' הרי אמצעית צריכה לחזר על כל האחים. וא"ת רב אמאי נקט שלש אחיות לוקמה בשתי אחיות וכגון שנפלו בבת א' ולומר זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן י"ל דמשו' שמואל הוה דנקטיה בג' דהא ללישנא קמא דשמואל דאמרי דמשום אמצעית הוא דשרו חליצה פסולה ה"ל לשמואל למנקט ג' וללישנא בתרא דפריך דאפילו בשנייה גופה שרי שמואל שיהא הראשון חולץ אותה הא ודאי אף לשמואל סגי בתרתי דכיון דשנייה דאפשר לה בחליצה מעולה שרי שמואל בחליצה פסולה דראובן כ"ש דאמצעית דלית ליה חליצה כלל דמשתריא בחליצה פסולה דחד מינייהו בחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחים ומיהו צריך הוא לאוקומא בשנפלו זה אחר זה לאשמועינן רבותא דשניה גופא דאמרן וכיון דמיירי בזה אחר זה לא סגיא לרב לאוקמה אלא בג' לאשמועינן דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים ואפילו האמצעית דלית לה שום חליצה מעולם וכן פר"י ז"ל:

ושמואל אמר א' חולץ לכולם פי' ואשמועינן השתא לפום פשטא דאע"ג דאפשר דחליץ שמעון אחיו לשנייה או לשלישי' והויא חליצ' כשרה סגי בחליצה דראובן שחלץ לראשונה ואעפ"י שחליצתו בשנייה ושלישית חליצה פסולה דאסירא לה משום דאחות חלוצה דרבנן ולהכי פרכינן:

מיכדי שמעי' ליה לשמואל דחליצה מעולה בעי כלומר דכל היכא דאפשר במעולה לא עבדי חליצה דגרע מינה ואפילו האחרת ג"כ פסולה אלא שאינה גרועה כ"כ דהא אמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות שעמהם מטעמא דאמרינן לק' דחליצת אחיות גופייהו גריע טפי מחליצת צרותיהן הנאסרות מחמתן ולפי אם חלץ לצרות נפטרו אחיות אבל חלץ לאחיו לא נפטרו צרות אלמא דפטר' צרתה בחליצה ועבדה שליחותא כי איכא חליצה מעולה לחברתה לא פטר לה בחליצה פסולה דידה וה"ה נמי ליבמים שבא א' מהם לחלוץ ועביד שליחותא דאחוה שאם חליצתו פסולה לא עביד שליחותא לאחוהי דאפשר ליה בחליצה דעדיפא מינה והיינו דמתמיה היכא דקיימא חליצ' דשמעון שהוא כשרה חליץ לה ראובן בשביל שמעון חליצה פסולה והיינו משום טעמא דאמרן דחליצת השנייה והג' לראובן חליצה פסולה משום אחות פסולה דחלץ לראשונה ואלו לשמעון הויא חליצה כשרה לגמרי דאפילו זיקא ליכא הא דעליה דרב קיימא דמיירי כשנפלו בזה אחר זה ולא עוד אלא שאפילו נפלו בבת אחת דיש זיקא מכיון שנחלצה אחותה ע"י ראובן פרחא זיקא בחברתה מינה ואם היתה זו ראשונה לנפילה הויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה שתחזור להתירא הראשון לד"ה ואם היתה שניייה מיהת שריא ואפילו לרבי יוחנן דאסירא מ"מ אכתי עדיפא חליצתה משמעון מחליצת דראובן שהיא גרועה משום זיקא זו ומשום אחות חלוצה מאי א' חולץ לכלן משום אמצעית פי' דחליץ לה חד מינייהו דכיון דלשניה' אחו' חלוצה וחליצה גרועה היא לכל א' מהם בשו' בחד מינייהו סגי לפטר' בשבילו ובשביל אחיו דחלוצה פסולה בשוה לשניהם אינה צריכה לחזר על כל האחים אבל שניהם כיון דיש לה חלוצת שמעון שהיא מעולה לא חליץ לה ראובן חליצה פסולה:

דף כז עמוד א

ופרכינן והא כלן קאמר ופרקינן כיון דרובא גבי' פי' שחולץ לשתים. כלן קארי ליה פי' החולץ לכלן דקאמר היינו שחולץ לרובן ולרובן קארי כלן כדאמרינן בעלמא העכו"מז כלו וכלו כרובו:

ואי בעית אימא חולץ לכלן ממש משמע פי' ודקא ק"ל על השניה כיון דאפש' דחלץ לה שמעון חליצה מעולה היכי חליץ לה ראובן חליצ' פסול' ומדמיית' לה לההיא דחלץ לאחיות לא נפטרו צרת לא דמו דכי קאמ' שמואל חליצה מעולה בעי למפטר צרה פי' כי התם דלא עבדה יבמה שליחו' דחברת' בחליצה פסולה כל היכא דאפשר לה בחליצה מעולה אבל למפטר נפש' פטר' פי' דלמיפטר נפשה משני יבמין מיפטרה בחליצה הגרוע של א' מהם ועביד ייבם שליחות' לחבריה אע"ג דאפשר לחבריה למעבד נפשיה חליצה כשרה לגמרי מ"מ להני תרי לישני דשמואל תרוייהו מודו דלמפטר צרה חליצה מעולה בעי כל היכא דאפשר ולמיפטר נפשה מב' יבמין הוא דאפליגו כן לישני. וק"ל כשמואל וכהא לישנא בתרא דהוי לקולא דאיסורא דרבנן וחליצ' פסול' אינה צריכה לחזר על כל האחים כשמואל דאע"ג דבעלמ' הלכת' כרב באיסור' שאני הכא דלרב אליבא דנפשיה כשרה דהא סבירא לן אין זיקא ואיהו לא אסר אלא למ"ד יש זיקא וכיון דשמואל דאסר דסבר יש זיקא שרי אשתכח דבין לרב בין לשמואל שריא ולא אסרי אליב' דשמואל מאי דאסר רב אליבא דשמואל דהו' מארי דשמעתתא דיש זיקא:

גופא אמר שמואל וכו' מ"ש חלץ לאחיות שלא נפטרו צרות דהויא לה כל חדא מינייהו אחות אשה בזיקא פי' ואסורה להתייבם וחליצתן גרועה ולהכי לא פטרה צרה ואע"ג דחליצת צרה נמי מגרעת דאיהו נמי אסירה משום צרה אחות זקוקה דהויא לה מדרבנן בצרת אחות אשה מ"מ לתרוייהו לישני דשמואל דלעיל חליצה גרועה לא פטרא צרת חולץ לצרות נמי לא פטרא אחיות מהאי טעמא דהויא לה צרת אחות אשה בזיקא וחליצ' פסול' היא דהשתא סברי' דאיסור אחיות בזיקא וצרותיהן איסור שוה הוא כשם שאיסורן שוה באחות אשה דאורייתא דהיא וצרת' אסורה בכרת משום דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור והשתא נמי הוה ס"ד דלמיפטר צרה לא פטרה בחליצה גרועה ואע"ג דחליצת נרתה נמי חליצת גרועה דהא למאי דס"ד השתא אחיות וצרותיהן איסור שוה ולהכי הוה קשי' לן חלץ לצרות לאה נפטרו אחיות וניחא לן במאי דאמרי' דחלץ לאחיות לא נפטרו צרת ואע"ג ששתיהן גרועות והא פליגי למאי דאמרי' לקמן גבי בעלת הגט ובעל' המאמ' דכל היכא דכי הדדי נינהו שחליצת כל אחד מהן חליצה גרועה פטר' לחברת' אבל י"ל דהשתא הוא דטעי דהוה סבי' לן דחליצת אחיות וצרותיהן גרועו' בשוה ואפילו הכי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות ואקשי' ליה דכיון שכן ה"ה שאם חלץ לצרות לא נפטרו האחיות דמאי שנא הא מהא אבל למסקנ' דפריש רב אשי דחליצת צרות מעילה טפי ולהכי פטרה חליצתן לאחיות הדרי' מהאי סברא וסברי' דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות היינו משום דחליצ' צרו' חליצ' מעולה טפי ולמיפטר צרה לא פטרה בחליצת גרועה דידה כיון דאפש' לצרה בחליצה דעדיפא וכדאמרי' לעיל לתרוייהו לישני דשמואל וזה ברור:

לדברי הכל אין זיקה קאמר הקשו בתוס' דהא בפ' ר"ג פרכי להאי מימרא דשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה מדתני' כיצד אמר ר"ג אין גט אחר גט הי' לו שתי יבמות נכריות ונתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה פי' ונפטר צרתה ומותר בקרובות שנייה שלא נאסרו אלא קרובו' חליצה עצמה ואי משום גט דיהיב לשנייה דהוייא כגרושתו אין גט אחר גט מ"מ קאמר דחלץ לבעלת הגט נפטרה צרתה וקשה לשמואל:

ופרקי' אמר לך שמואל כי אמרי אנא לדברי האומר יש זיקא ור"ג אין זיקה ותי' דהשתא בהאי תירוצא לא סבירא לן דההי' סוגייא אמסקנא דשמעתין אתמר דפריש רב אשי טעמא דשמואל משום דיש זיקה והאי דלא פרכי' להאי פירוקא קמא מברייתא דהתם משום דדילמא סבי' לן דאמר לך שמואל דאין הכי נמי ור' גמליאל פליג עליה ואיהו דאמר כרבנן ואף על גב דאמרי רבנן התם וחליצה לאחד מהן ולא פליגי על ר' גמליאל אלא במאי דשרי קרובות שנייה דרבנן לטעמי' סבי' להו יש גט אחר גט וחליצה שנייה נמי חליצה גרוע' וכל כי האי גוונא חדא מינייהו פטר' לצרתה כיון דשוות בגריעות חליצותיהן:

אלא צרה דלאה תפטר בחליצה כשרה היא פי' בשלמא למאי דס"ד מעיקרא דיש זיקה ניחא דיחלץ לאחיות אמאי לא נפטרו צרות דמיירי דנפלו בבת אחת וחליצה דכל חדא חליצה פסולה ואע"ג דשוות כפסולה לא פטרה צרתה כנפשה וסיפא דחלץ לצרות נפטרו אחיות הוא דקשי' ליה אבל לדידך דאמרת אין זיקא אנחת לך סיפא דנפטרו אחיות ואי קשיא הא קשי' לן רישא אמאי לא נפטרה צרת לאה בחליצתה דהא חליצת לאה חליצה כשרה היא דאפי' תימא דמיירי כדנפלו בבת אחת דהכי משמע מסתמא כדסברי לעיל מעיקרא מסתמא במימרת רב מ"מ הא אין כאן איסור זיקה דהא סבירא לן השתא אין זיקה וא"ת נהי דאין זיקה הא איכא איסור משום חשש ביטול מצות יבמין והויא כל חדא מחליצותיהן גרוע' וחליצ' גרוע' לא פטרה צרה הא ליתא כיון דאיסורה אינו משום זיקה אלא משום בטול מצות יבמין אבל היא ראוייה היתה לייבום לא חשיב' חליצה פסולה שלא תפטור צרה כיון דצרתה גריעה כמותה:

מאי לא נפטרו צרות דקאמ' אצר' דרחל ופרכי' והא קאמר צרות ופרקי' צרות דעלמא ופרכי':

א"ה חלץ לצרות נפטרו אחיו' אצרה דרחל רחל מי פטרה והא תנן אסור אדם בצרת קרובת חליצתו פי' דכיון דחלץ ללאה מעיקרא הרי הוא אסור בצרת רחל מפני שהיא צרות קרובה חלוצתו ואשתכ' דכשם שרחל אסורה משום אחות חלוצה כך צרתה אסורה משום צרת קרובה חלוצתו והיא חליצת רחל וחליצ' צרתה תרווייהו גרועות ולא פטרי חדא לחברתה למאי דס"ד השתא וא"ת ולימא ליה דחלץ לצרות קתני והוא לא חלץ ללאה כלל אלא לצרת לאה וחליצת צרת רחל כשירה היא דמותר אדם בקרובות צרת חלוצתו וכ"ש בצרתה י"ל דכיון דאמרי' דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות לא מיירי בכלהו צרות אלא בצרת רחל זו ומאי צרות צרות דעלמא היא הנותנות דכי קתני חלץ לצרות לא מיירי בכלהו צרות אלא בצרת רחל בלחוד וצרת דעלמ' קאמ' ומעת' ע"כ חלץ ללאה דאי לא מאן פטר לה דהא לית כאן צרה דידה דליפטר' וזה ברור:

שמואל נמי התחיל קאמר התחיל באחיות לא יגמור בצרו' פי' לא יוכל לגמור אפי' בחליצ' צרות לבדן שאם חלץ ללאה לא תפטר רחל בחליצת צרתה דהא צרתה נמי אסורה עליו וחליצתה גרועה ואין צריך לומר שאין צרת' נפטר' בחליצתו שלה וכל חדא וחדא בעינן חליצה דנפשה:

התחיל בצרות שחלץ לצרת לאה יגמור באחיות דחליצ' רחל כשרה היא דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואין צריך לומר שנפטרת רחל בחליצת צרתה דתרוייהו כשרות נינהו וא"ת והא חלץ ונפטרה קאמר והיכי אמרת דהתחיל ולא יגמור קאמר וי"ל דאיידי דבעי למימר בסיפא חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה נקט הכא חלץ ונפטרו וה"ק חלץ בתחילתו באחד מן האחיות עצמן לא נפטרו שתיהן בחליצת הצרות הנשארות לומר שלא נפטרה רחל בחליצת צרה שלה וכדפרי'. והקשו בתוס' ניחא רישא דאחיות וצרותיהן שהן ארבע לכל הפחות יכולנו לומר דהתחיל ולא יגמור קאמר אבל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה ליכא למימר הכי דהא תרתי נינהו בלחוד וה"ה בחלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה וע"כ חלץ ממש ונפטרה ממש קאמר וא"כ אמאי תיקשי לן כיון דתרוייהו חליצות גרועות נינהו בעלת הגט או בעלת המאמר אמאי נפטרה בחליצת צרתה וגו' דהשתא סבי' לן דבשלמא לצרות ואחיות שאיסורן מדרבנן משום חשש זיקא כעין של תורה או משום בטול מצות יבמין אמרו חכמים שלא תפטר חברתה בחליצת גרועה ואעפ"י ששתיהן שוות אבל פיסול דבעלת הגט ובעלת מאמר גזרות דרבנן חלושו' נינהו ולפי' התירו בהן דפטרה צרה לבעלת מאמר עצמה אבל בעלת מאמר ובעלת הגט כיון דאתעביד בהו מעשה דפסול הויא גריעה טפי ולא פטרו צרותיהן דלא אתעביד בהו מעשה וחשבי' להם קצת כחליצ' גרועה וחליצת מעולה ולהכא דפריש תלמודא דשמא התחיל ולא התחיל קאמר לפום פשטא דלישנא משמע דאכתי קיימי' דסבי' לן אין זיקה כדפרקי' לעיל מדלא אמרי' לעולם יש זיקה וכיון דכן אתיא מימרא דשמואל אפי' בדנפלו בבת אחת אבל את"ל דהשתא מפרשי' לה דסבי' ליה יש זיקה כסברא דנפשיה אית לן לאוקומי בדנפלו בזה (כולם) בבת אחת ה"א יש זיקה וא"כ חלץ לצרות היאך יגמור באחיות דהא חליצה פסולה היא משום איסור זיקה מיהת ואע"ג דליכא אסור אחות חליצה כדאמרן וזה ברור:

רב אשי אמר לעולם כדקתני חלץ ממש ונפטרו ממש פי' ולעולם שמואל למ"ד יש (זיקה) קאמר וכדנפלו בבת א' כסתמא דמילתא וכדסברי' לה מעיקרא ומיהו לאו כדס"ד דאחיו' וצרותיהן שוות הן באיסור זיקה דהא ליתא דאחיות גופייהו גריעו טפי דאע"ג דבאיסור אחות אשה דאוריית' צרתה כמותה כדכתיב לצרור באיסור זיקה דאחיו' דרבנן אין איסור צרת אחות זקוקה כזקוקה דלא אלמוה רבנן לזיקא לשוויי לזיקא דצרה כערוה עצמ' ופרש"י ז"ל דבאחות זיקא גזרו זיקא אבל בצרתה לא גזרו ולאו למימרא שלא גזרו בה שום איסור ומותר' להתייבם דהא ליכא למימר כלל חדא כיון דמדאורייתא שוות הן באיסור כעין דאורייתא תקון ועוד דא"כ פשיטא דחלץ לצרות נפטרו אחיו' ועוד ליתני חלץ לצרות או שבא עליה' ועוד דהא לקמן כדאוקימנ' לב"ש פרכי' א"ה תתייבם יבומי מכלל דלדידן אליב' דב"ה לא חזו לייבומי אלא ה"ק דבצרת אחות אשה לא גזרו בה חכמי' איסור זיקא אלא לאפקועי דין יבום בלחוד אבל בחליצה שבקוה שתבא חליצ' מעולה דאוריית' וכשגזרו בה ע"מ כן גזרו בה והם אמרו והם אמרו ולפום סוגיי' דהכא הא דתנינן היתה א' כשרה ואחת פסולה כשהוא חולץ לפסולה ופוטר את הכשרה מוקמי' לה כמ"ד אין זיקא א"נ מפרשים פסולה לעלמ' וכשרה לעלמ' ומשום דרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו כדדחי לה בפ"ק:

תניא כוותיה דרב אשי פי' דקסבר במתני' כיון דלא קתני בבי אחריני ליכ' למימר דהתחיל ולא התחיל קאמר כדאמרי בשמואל וא"כ ע"כ ליכא לפרושי אלא כדרב אשי וכן הלכתא:

א"ה ייבומי נמי תתייבם וא"ת דילמ' אה"נ ונקט חלץ דסיפ' משום חלץ דרישא הא ליתא דכיון דסבר דשריי לייבום לא הוה לי' למיתני' בחליצה דמשמע חליצה דוקא דומיא דרישא והוה ליה למיתני חלץ לצרות או שבא עליהן נפטרו אחיות ועוד דא"כ פשיט' דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות:

איבעי' להו בעלת הגט ובעלת המאמר פי' שתי יבמו' מבית א' שעשה מאמר בא' מהן ונתן גט לאחרת והרי שתיהן אסורות להתייב' מדרבנן איזה מהן קודמת פירש שנחליץ אותה ותפטור לחברתה משום דכל היכא דאיכ' חליצה מעולה וחליצה גרועה חליצה מעולה בעי' למיפטר הצר' כדכתבנו לעיל:

דף כז עמוד ב

בעלת הגט עדיפא דהתחיל בה בחליצה או דילמא בעלת מאמר עדיפא משום דקריבה לביאה תמיה מילתא בעלת הגט למה יפה כחה משום דהתחיל בה בחליצה אדרבא כיון דהתחיל בה בחליצה איחלש' זיקת' טפי ועוד בעלת מאמר מאי עדיפות' דידיה מפני שקרובה לביאה אדרבא כל שקרובה לביאה איחלשא כח חליצה מינה דאפילו לנפשא לא פטרה ואיפכ' הל"ל בעלת הגט עדיפא שאינה קרובה לביאה או דילמא בעלת מאמר עדיפא דלא התחיל בה חליצה וראיתי שפי' בתוס' ר"י ז"ל דהאי עדיפא לאו עדיפא למעליותא דחליצה אלא עדיפא דמעשה גדול שנעש' בה לאחלושי כח חליצה מינה מי אמרי' דבעלת הגט נעשה בה מעשה גדול דהתחיל בה בחליצה ואיחלשא זיקה ואינה ראוייה לפטור צרתה אע"ג דפטרה נפשה או דילמא בעלת מאמר נעשה בה מעשה גדול יותר שנתקרבה לביאה מדין חליצה וחליצתה גרועה אפי' למפטר נפשה וכ"ש למפטר צרתה והענין נכון אלא דלישנא דעדיפא או בעלת מאמר עדיפ' קשה ועוד דכיון דאמרי' איזה מהן קודמת כי אמרי' בעל גט עדיפא או בעלת מאמר עדיפא עדיפא לקדם משמע לכן נראה לפרש דהכא חליצ' בעלת הגט וחליצת מאמר דשתיהן גרועות גריעות' משונה זו מזו דאלו גריעות' דחליצת בעלת גט היא גריעות בגופא של חליצה דאיחלש לה קצת כיון דהתחיל בה בחליצה מ"מ עושה היא פעולה גמורה בנפשה ומצלא נפשה ובעלת מאמר היא בהפך דכח חליצתה קיים כמות שהיה ואדרבא נתחזק זיקתא טובא וגריעותה דידה היינו לפי שאינה פועלת בעצמה פעולה גמורה ולהכי מספקא לן הי מינייהו עדיף לקדם אם אותה שנתחזק בה פעולתה לגמור בנפשה ואע"ג דחלישה או אותה שנתחזק בא זיקתה וצריכותה אעפ"י שנסתלק כח פעולתה שאינה יכולה לגמור בנפשה ואתא רב אשי ופשט דכיון דחזינן דגט חייל אחר מאמר לגרוע כח המאמר ומאמר חייל אחר גט כי הדדי שווינהו רבנן הילכך חליצותי' גרועות ושוות וכל א' מהן פוטרת לחברתה וכן הלכה:

שיש גט אחר מאמר פי' להצריך חליצה לבעלת הגט ולאסור קרובותיה עליו וקרוביו עליה ולא אמרינן מאמר דכניס' דמי למיפקע דין גט מחברתה ומאמר אחר גט פי' להצריך גט לבעלת המאמר ונפסול קרובות ואע"ג דעביד חליצה בבעלת הגט לפטור לזו ולא אמרינן כיון דעבד בזו גט לפסלן לשתיהן נסתלק דין מאמר אפי' מחברתה ולענין פסק מסקנא דשמעתי' דכל היכא דאיכ' חליצה מעולה לא מיפטרה צרה בחליצה גריעה ומיהו נפשה פטרה כלישנ' בתרא דשמואל דלעיל ואם שתיהן גרועות בשוה אפי' לצרתה פטרה כדאסיק רב אסי וכדאמרו גבי בעלת גט ובעלת מאמר וכל היכא דכי הדדי נינהו חדא פטרה לחברתה וכדפרש"י ז"ל וחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחים כשמואל דהלכתא כוותיה מטעמ' דכתיבנ' לעיל וזהו עיקר הפסק בזה ומוכרח מעצמו וכבר הארכתי עליו בראיו' בחדושי' הארוכי' בס"ד:

אמר רב הונא אמר רב וכו' האי מימרא מיירי שנפלו בבת א' כלו' שנפלה השנייה קודם שנפטרה הראשונה ואסרו כל אחד לחברתה בזיקה דהויא כל חד מינייהו אחות אשה בזיקה ומיהו השנייה נאסרת משעת נפילה בזיקה זו אבל הראשונה מותרת היתה בשעת נפילה אלא שנאסרו בנפילת השניה ובודאי כל שנחלצה או מתה א' מהן פגע (פקע) זיקה ושורת הדין שחזרה חברתה להתירה אלא דר' יוחנן סבר דשניי' שנאסרה משעת נפילה ממש שוב אין לה התר ורב סבר דאפי' שנייה יש לה התר כיון שלא היה איסור' אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל והלכתא כר' יוחנן זו הוא הצע' מחלקותם והא דאמ' רב חלץ לראשונה הותרה חלץ לשנייה הותר' כלומר הותרה לשוק פשיט' היא אלא דנקטו משום סיפא או אפשר דנקט בריש' חלץ לראשונ' או לשניי הותר' כלומ' הותר' היא לבדה אבל צרתה לא פטרה למ"ד יש זיקה מיהת כיון דאית לה חליצה מעולה וכדאמר שמואל לעיל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות דרב מודה בהא למ"ד יש זיקא כדאסיקנ' בסוגיי' ובההיא דפ' י"נ והשתא דאתינן להכי אתיא שפיר מאי דאמרינן בסמוך אבל הכא זיקה דרבנן הוא אלמא מימר' דרב דהכא אפילו למ"ד יש זיקה נסיב להו וכנ"ל אבל יש שפי' דרב לסבריה דנפשיה אמר לה דסבר אין זיקא והותרה אפי' צרתה קאמר מדלא פריש תלמודא כדפריש לעיל וזיקה כרבנן דאמרו בסמוך לאו דוקא אלא לאיסור ביטל מצות יבמי' וקרי זיקא והראשון יותר נכון ולא אמר תלמוד' הכא דרב למ"ד יש זיקה אבל הכא עיקר מימר' למ"ד יש זיקה וכ"ש למ"ד אין זיקה לגבי נפשה:

משום דהוי יבמה שהותרה וכו' קשי' לי היכי נקיט טעמ' להתר ראשונ' דאדרבה בהיתר' של שניה אשמועינן רבותא טפי דבדידיה הוה למנקט טפי וי"ל דמשום דאמר אין צריך לו' מתה שנייה נקט טעמא דאצ"ל מאי רבותא דראשונה וממיל' שמעי' לטעמ' דשנייה. והא דאמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שנאסרה וכו' והקשו בתוס' אי מאשת אח שנאסר' בשעת נפיל' מדאוריית' בעו לאותבי' לרב ליתבי ממתני' דלקמן ותירצו דמדרב אדרב ניחא ליה לאקשויי א"כ דאנן לא ס"ד לאותובי' מדאורייתא' דהא ידעי' דלא דמו כלל אלא דס"ד דכיון דאמר רב כל יבמה אע"ג שאין אני קורא בה יבמה עליה מדרבנן קאמר שעשאום כעין של תורה ואי הוה תריץ לן דלא כדאורייתא בלחודא ואשמועי' מאי דמפרש תלמודא לקמן בפרקי' בדוכתא והא דמפרש רב אבל הכא זיקה דרבנן הוא לאו למימר' דר' יוחנן לית ליה הכי דא"כ דזיק' דאורייתא אפי' בחיי שתיהן אין השנייה צריכ' חליצ' וסוגיי' בכולהו פרקי' דזיקה מדרבנן וכדאמרי' לקמן סד"א משום מצוה עביד רבנן אלא דר' יוחנן סבר שגזרו חכמים בזיקה דידהו כעין איסורא דאורייתא דבשעת נפילה:

אחיות איני יודע מי שנאן כלומר זו אינה משנה וכדפרש"י ז"ל וא"ת ולישני ליה דקסבר חליצה פסולה צריכה לחזר כל האחים הילכך שניה' צריכים לחלוץ לשנייה והוי' לה אחות חליצה לכל חד וחד והיכי לא פריך תלמודא דלישני הכי כדפרכי' כל אידך פירכי דבסמוך יש מתרצי' דהא ליתא דהא מצי לחלוץ לצרתה של שנייה ונפטרה שנייה והויא אידך מותר בראשונה דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואע"ג דמתני' לא הוזכרו צרות מ"מ מתני' סתמ' קתני בכל שתי אחיות ואפי' יש ממ"ה (מאה) צרות ואין זה נכון דהא ודאי כיון דבמתני' לא הוזכרו צרות בפי' שפיר מצי לאוקמי כפשטה בלא צרות דהא עדיפא טפי מכל מאי דפרכי' לקמן לימא הכי וכ"ש דעדיפ' מלאפוקי מתני' מבי מדרשא ולומר דאינה משנה אבל הנכון דרבי יוחנן ס"ל דלכולי עלמ' ואפילו למ"ד יש זיקא חליצה פסולה אינה צריכ' לחזר על כל האחים כסבר' דשמואל דלעיל ואילו סבירא ליה כרב בלא ספק היה מתרץ כן וכיון דאיהו גלי דעתיה ודאי כשמואל ס"ל ותו לא פריך ליה תלמודא אלישני הכי ואשמועי' מינה אגב אורחין דהלכתא כשמואל בהא כדפסיק לעיל ושמעינן נמי דליתא למאי דפרשי' דה"ה אקשי' מתני' לרב וס"ל דמשנה זו אינה משנה וליתא דרב מוקים מתני' דקסבר יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים ואע"ג דרב גופיה סבר אין זיקה מ"מ כיון דפלוגתא דתנאי היא שפיר מצי למימר דמתני' למ"ד יש זיקא ועוד דהא בסמוך אמרי' דר' יוחנן מצי מתרץ ליה דטעמ' דמתני' משום דאסור לבטל מצות יבמי' אי לאו דר' יוחנן סבר דלמיתה לא חיישי' וכיון דכן רב דסבר אין זיקא ואסור לבטל מצות יבמי' הא מצי מפרק לה שפיר וזה ברור:

ה"ג ונימא ליה דחליץ לראשונה ברישא ול"ג דחלץ דהא ודאי לא ס"ד דמתני' בדיעבד קתני כלל אלא ה"פ דלימא ליה דכי קתני חולצות מיירי כשבאין לחלוץ לראשונה ברישא כגון שהשנייה חולה וכיוצא בה ופרקי חולצות לכתחלה קתני דמשמע שכך דינו ואין להם תקנה אחרת וכן פרש"י ז"ל ולימא ליה גזירה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא וא"ת א"כ ר' יוחנן נמי ליגזר דילמא מתה ראשונה ברישא י"ל דר' יוחנן מיירי בדיעבד שמתה שנייה כבר דבהכי ליכא למיחש למידי ומשום אחיו דעלמא לא גזרו אהני אבל במתני' דאיירי לכתחלה איכא למיגזר דאי אמרינן שיחלוץ לשנייה ותתייבם לראשונה דמחליפא לה למילתא דאמרינן מאי שנא הא מהא כן פר"י ז"ל:

דף כח עמוד א

ולא מתייבמת קתני דליכא דין יבום כלל ליכא לפרושי ולא מתייבמת משמע דמדינא לית להו דין יבום דא"כ היכי הדר פרכינן ולימא ליה גזירה שמא ימות אלא כך פי' דלא מתייבמות משמע פי' שתיהן שוות ואי אפשר להן לבוא לידי דין יבום ואלו הוה טעמא דמתני' משום גזירה הא ניחא דגזרינן לכתחלה דילמא אתו לאחלופי בהני גופייהו אבל אם קדם אחד מהם לחלוץ לשנייה ובא חבירו לישאל על הראשונה שרינן לה ניהלה דלא גזרינן דילמא טעו בעלמא למיחלץ ראשונה וליבומי שניה ואשתכח דהא אפשר דאתייא ראשונה מיהת לדין ייבום והא דהדר פרכינן ולימא ליה לגזירה דילמא מיית וקא מבטל מצות יבמין אתא הכי נמי לימא ליה לא מתייבמת קתני ובדיעבד מיהת שריא וי"ל יש זיקא דחמיר' איסורה לאינשי לא גזרי בדיעבד בהני אטו אחיו' דעלמא ומסתיין דנגזר בהו לכתחלה משום דאיכא למיחש בדידהו גופייהו אבל איסור בטול מצות יבמין ולמיחש למיתה קיל להו לאינשי והוצרכו חכמים לעשות סייג ולגזור בו אפילו בדיעבד יסלקו מהן דין יבום לגמרי בכל שהן חיים מיהת כפר"י ז"ל ועיקר:

רבי יוחנן למיתה לא חייש הא איכא רבי יהודה דחייש ולוקמא למתני' כר' יהודה ולא לומר איני יודע מי שנאה דהא אתינן למפרך דלוקמה כר' אליעזר דאע"ג דהא ר' יוחנן פליג עליה בהדיא וי"ל דה"ק רבי יוחנן סבר דודאי תנא דמתני' לא חייש למיתה דבשום דוכתא לא סתם לן כרבי יהודה דסבר הכי ואדרבה בכל דוכתא סתם לן דלא כוותי' בההיא דפ"ק דיומא ובההי' דפרקין בסמוך לא סתם לן תנא כר' יוסי הגלילי:

כגון דנפל' (הך) דאינ' חמות ברישא פי' וכי מייבם חתן לשאינה חמות נפלה קמי אידך שנייה שאסרה בשעת נפילה שאין לה התר לעולם אליבא דרבי יוחנן וא"ת ולרב דשרי אפילו בשנייה שחזרה והותרה מאי איכא למימר וי"ל דלרב כיון דחייש למיתה הא נמי תרוייהו אסורות דחיישינן דילמא אדמייבם חד ומיית אידך וכדפרשית לעיל דבהאי טעמא מצי לתרוצי רישא דמתני' אבל לפר"שי ז"ל הא נמי תיקשי לרב ואצטריך לומר דבין (דגם) ברישא אינו יודע מי שנאה וליתא דהיכי שנאה דמשתב' תנאי כולי האי וא"ת ולר' יוחנן נמי אמאי לא פרקינן דאי אמרינן דליקום חתן ולייבם שאינה חמות בריש' אתו לאחלופי ולייבומי אידך חמות וכדהוה פרכינן לעיל גזירה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא וי"ל דהתם כיון דסוף סוף לא מייבם עד דחליץ איכ' למגזר דילמא חלוץ לראשונה בריש' וסברינן שנייה נמי כיון דפקע זיקא דרבנן מינה שריא אבל ליכא למיחש שיהא מייבם ברישא לשנויי' שנאסרה לגמרי בשעת נפיל' ועדיין זיקתא עליה וכי אמרי' להו שמייבמות לראשונה כניס' חתן ברישא מידע ידעי דהכי מבעיא לן למעבד ודאי שתתייבם ברישא אידך שאינה אחות זקוקה להאי חתן וכי הא לא מחליפ' להו א"נ דאסו' בשתיהן לגמרי משמע ולית לי' תקנתא אפי' בדיעבד וליכא למיגזר בי' כולי האי בודאי:

סד"א משום מצות עבוד רבנן פי' דכיון דאסור זיקא דרבנן הוא שרו ליה הכ' ועבדי איסור מצו' כאיסור ערוה כדי לקיים מצות ייבום:

דף כח עמוד ב

מה לי חד מה לי תרי פי' דמתני' לכל חד וחד הוא דאמרינן שיהא אסור כערוה ומותר באחותה אבל הכא דליכ' שני דמוכח כדאמרינן לעיל בסמוך י"ל דהתם ליכא אלא חד ייבם כלל אבל הכא דאכא שנים שאתה אומר לייבום הוה אמינא כי צריך היה שלישי שיהא שני לכל חד וחד לאוכוחי בעלמא:

לוי ויהודה נשואין שתי אחיות נכריות פי' נכריות לאחיות דראובן ושמעון אבל הן עצמן אחיות דאל"כ לא הוי אחותה שהיא יבימתה דצרות וכדפרש"י ז"ל:

למה לי ייבם יהודה בלא ייבם יהודה נמי משכחת לה פי' ונימא דמתו שמעון ולוי ונפלו לפני יששכר וזבולון יששכר אסור באשת לוי דהוי ליה נולד ואח"כ ייבם ומותר באשת שמעון דהא בעולמו היה לגמרי וזבולון אסור באשת שמעון דהוי ליה נולד קודם ייבום ומותר באשת לוי אליבא דר' ישמעאל דהוה ליה ייבם ואח"כ נולד. ופרקינן דנקט ייבם יהוד' משום צרה פי' לאשמועינן דאשת שמעון שלא היה בעולמו של לוי אוסרת צרתה אשת יהוד' שהיה בעולמו ופרכי' ואכתי והיכי אתי' בצרת צרה ואוקימנ' דלבתר שמתו יהודה ולוי יבימנהו גד ואשר לנשי יהודה ולוי נכריות שהיו להם שהן צרות והיו לגד ואשר נשים אחרו' מתו גד ואשר בלא בנים ונפלו לפני יששכר וזבולון הרי יששכר אסור באשת גד שהיתה לו קודם שייבם אשת יהודה וזבולון אסור באשת אשר שהיתה לו קודם שייבם לאשת לוי משום צרת צרה כי אשת ראובן היה ערוה ואשתו של לוי נעשת צרת ערוה ואשת אשר נעשה צרת צרה וזה פשוט:

ליגזור משום שתי אחיות דעלמ' ואע"ג דלרבנן לא גזרינן הני היינו משום דאפי' אחיות דעלמ' ליכא אלא איסור זיקא דרבנן אבל לר"ש דאחיות דעלמא אסורות מן התורה בכרת הוה ס"ד דניגזו' בהני אמטולתייהו:

והא גבי ערוה לא גזרינן פי' ואפילו היא ג"כ איסור מצוה או איסו' קדוש' דסתמא תנן לה וכפי' רז"ל אבל רש"י ז"ל פי' כפשט' בערוה גרידתא וקמא מחוור טפי ופרקי דערוה דרבנן מגמר גמירי לה אינשי פי' וכ"ע ידעי דמשום דהוי ערוה אינה חולצת אבל אחיות דעביד ר"ש ערוה משני בתים לשני אחים או לא' א' לא משמע להו לאינשי שיהו ערוה זו לזו לפטרן שתיהן מן החליצ' ומן הייבום וכיון דאיכא בהני איסור מצוה או איסור קדושה ולא חלצי אתו למימר הכי דאיסור מצוה ואיסור קדושה דעלמא:

דף כט עמוד א

הא דתנן וא' מופנה ה"נ צריך למתני ולאחת נשוי נכרית דקא תני לה במופנה שאין לו צורך כאשתו בזה למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדי' כוותיה אלא או כר"ג או כר' אליעזר פי' דאיפליג בפ' ב"ש בב' אחים נשואין ב' אחיות יתומות א' גדולה וא' קטנה ומת בעל הגדולה בלא בנים ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן ור"ג סבר אם מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדי' ותצא הלזו משום אחות אשה ורבי יהושע אומר אוי לו על אשתו ועל אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה והקשו בתוס' היכי אמרי' דעבדי' אליבא דב"ה כר"ג דהתם והא טעמא דר"ג משום דאין זיק' ומותר לבטל מצות יבמין וב"ה אמרינן דמתני' דלעיל אם כנסו יוציאו וטעמא דההי' מתני' או משום דיש זיקה או משום דאסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין ותירצו דאנן ה"ק דמיהא מתני' דהכא מפקינן מדר' יהושע ולית לן למעבד התם אלא כר"ג או כרבי אליעזר ואת"ל דטעמ' דר"ג דהתם משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה שפיר אפשר למעבד כר"ג ולכשת"ל דטעמא דר"ג כדאסיק' התם משום אחות אין זיק' ומותר לבטל מצות יבמין לא עבדי כר"ג ממתני' דלעיל דק"ל ועבדי כר' אליעזר:

א"ר אליעזר לא תימא מאמר לב"ש קונה קנין גמור וא"ת ומנא תיתי לן דנימא הרי י"ל מטעמ' דאמור בירו' יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה לו לאשה זו המאמר והוה ס"ד שהקישן הכתוב כשם שהביא' גומר' כן המאמר גומר קמ"ל ר' אליעזר דלא וטעמא כדאמור התם בירושלמי יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר גומר בה תלמוד לומר ויבמה עיכבה כל הפרשה לייבום לומר לך ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה ואי ס"ד מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה וא"ת והא איכא למיחש דילמא אדקני האי מיית אידך ומבטלא מצות יבמין יש לומר דר' אבין סבר דטעמא דמתני' משום דיש זיקה אבל למיתה לא חייש א"נ שעושין שניהם יחד ע"י שליח שלהם דכולי האי לא גזרינן דליגזור הא אטו מייבם ואח"כ חולץ כיון דהשתא לא עבדי ייבום כלל וא"ת היאך אתה אומר זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר וקונה דהא שנייה לא משתרייא כיון שנאסרה משעת נפילה וכדר' יוחנן נימ' רבי אבין לית ליה דרב יוחנן רבי' וס"ל כרב וי"ל דהא דקתני וזה יעשה מאמ' ויקנה לאו דוקא אלא למישרי הראשונה מיהת וא"ת א"כ לימא ליה דגזרי למישרי ראשונה אטו שנייה לכתחלה מיהת י"ל דאיהו משמע ליה יקיימו אין לכתחלה כלל כלל לא ואפי' כשעשה כבר א' מהם מאמר בשנייה ויש אומרים דה"ה דמצי למיפרך ליה דמתני' משום גזירה אלא דניחא למיפרך ליה מראי' דיליה גופא וליטעמיה דידיה ונכון הוא אבל אין צורך לכך והאי דפריך לעיל בפרק כיצד דשורת הדין כי הב' יכול לכנוס לאלתר אלא שגזרו בו דשמא יבא לכנוס בתחלה קודם מאמר:

דף כט עמוד ב

הכא נמי דהתירא קני דאיסורה לא קני פי' כשעשה מאמר במקום התירא שהיה יכול לכנוס כמתניתין דהכא קני אבל במקום איסור שלא הי' יכול לכנוס כמתני' דלעיל לא קני וא"ת ור' אבין היכי לא חזי לה להך פירכא ולדידי' היכי הוה ניחא י"ל דאיהו סבר דאלו הוה קני בדהתיר' קנין גמור קונה הוה כדאיסורה לדחות צרה מיהת:

רב אשי מתני' הכי אמר ר' אליעזר לא תימא מאמר לב"ש דוחה דחיי' גמורה וצרת' חליצה נמי לא בעינן אלא דוחה ומשייר ופרש"י ז"ל דלא תימא דצרתה אשת הב' שנפלה לו ונעשת צרתה בזיקא תדחה לגמרי ולא תצטרך לגמרי חליצה אלא דוחה לענין שאין אותה צרה הבא על בעלת המאמר אוסרתה עליו ואילו רצה יכנוס לבעלת המאמר ותצא הלזו משום אחות אשה:

אלא דוחה ומשייר הוא דלא בעינן שנייה לשוק קודם כניסה של זו אינה ניתרת אלא בחליצה ואתא רבין וסייעיה ממתני' דלעיל והדר פרכי ליה ממתני' דהכא דקתני אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה דמשמע דלאלתר יוצאה משום אחות אשה גמורה בלא שום חליצה:

וגרסת רש"י ז"ל אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתייהו יבמה דלא חזיא לכולהו חזיא למקצת ופרי' ז"ל דלעולם מאמר דוחה דחייה גמורא ודקא מייתו ראיה מדקתני יקיימו האחד לכתחלה שאני התם דיבמה דלא חזיא לכולהו מילי דיבמה כי התם דאסירא ליבם לא חזיא למקצתייהו דהיינו לעשות בה מאמר אבל יבמה דחזיא לייבום חזיא למאמר נמי והקשו עליו דא"כ לר' אליעזר דאמר דוחה ומשייר אשת הב' הבא עליו עולה לחליצה מן התורה ואינה עולה לייבום וזה אי אפשר ועוד דא"כ מתני' תיובתיה דר' אבין דאיהו קאמ' שדוחה להתיר בעלת מאמר לכנוס לאלתר ואלו מתני' קתני שאינו דוחה לכתחל' לא יכנוס והיה לן למפרך ואלא מאי דוח' ומשייר וזה יעש' מאמר ויכנוס וזה יעשה מאמר ויכנוס ועוד דמרן ז"ל גורס אלא יבמה דחזיא לכולהו וכו' ולא אשכחן בעיקר נסחי דגרסי אלא. ועוד דלפרושי יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתייהו היינו הא דאמרי בלישנא דגמ' קמא מאמר דהתירא קני דאיס' לא קני ואמאי לא שנינן הכא כלישנ' דגמ' כיון דהענין אחד הוא לכך פירש דהכי קאמר לא תימא מאמר לב"ש דוחה דחייה גמורה וצרת' שנפלה עמה מבית א' חליצה לא בעיא כשם שאלו כנס ממש לבעלה המאמר דהא ליתא אלא דוחה לצרתה זו שלא תתייבם מן התורה ועדיין משייר בה שצריכה חליצה להתירה לשוק אם באת לינשא קודם כניסת בעלת המאמר וסייעיה רבי אבין ממתני' דאמרינן ב"ש יקיימו אין לכתחלה לא. ואס"ד דלב"ש מאמר דוחה דחייה גמורה לצרתה שהיא עמה מבית א' היכי לא מהני למדחי צרת אחות שנפלה עליה מבית א' לסלוקי זיקתה להתירה להכנס. ופרכינן לר' אבין והא תנן בהדיא בש"א אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה בשלמא בעלת המאמר דוחה אחותה הבאה עליה מבית א' דחייה גמורה בלא שום שיור דהא קתני אשתו עמו מכלל דשריא בעלת המאמר לגמרי ועוד מדקתני ותצא הלזו משום אחות אשה ומשמע תצא לגמרי בלא שום חליצה אלמא אין שיור בבעלת המאמר וא"כ היא הנותנת שתדחה שיש עמה בבית בלא שום חליצה. ופרקינן דלא קשיא דיבמה דבשעת נפילתה חזיא לכלהו מילי דיבמה שראוייה להתייבם מן התורה אלימא זיקתה ולעולם חזיא למקצתייהו לא צריכה חליצה מיהת ולא תדחה משום מאמר דאידך כגון שנפלה עמה צרה דהוה חזיא לכלהו וכגון ב' אחיות שבאו מב' בתים דאורייתא כל חדא מינייהו חזיא לייבום הלכך לא פקעה זיקת דידה משום מאמר חברתה אבל יבמה דבשעת נפילה לא חזיא לכלהו מילי דיבמה כגון אשת הב' שנפלה עליו אחר מאמר של אשת הראשון דודאי אינה עולה לייבום וכיון דכן לא חזיא למקצתייהו כיון שלא עלתה ליבום מפני מאמרה של זו אם לא תעלה לחליצה:

ה"ג בעי רבה ול"ג רבא דהא הכא אמרו דארוס' בעלמ' עדיפ' לענין ירושה משומר' יבם ואלו רבא אמר לק' בפ' החולץ (דל"ט ע"א) גבי שומר' יבם שמתה מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק הנכסים עם יורשיה אלא ודאי דה"ג ורבא ואביי נמי פליגי עליה התם דסבר לה כרבה רביה דהכא:

השתא ארוסת בעלמא תני ר' חייא אשתו וכו' עבד בה מאמ' מיבעי' פרש"י ז"ל בעלמא דהוי קדושין דאוריית' ואינו מחוור דהא ארוסה דהכא נמי לב"ש מדאורייתא קא קני לה כדפי' בירושלמי שאם לא כן היאך דוחה צרתה במשנתי' בלא שום חליצה ועוד הא אמרי' בפ' כיצד (די"ח) ולאפוקי מדב"ש דאמר מאמר קונה קנין גמור והויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו וחליצה נמי לא בעיא ולקמן נמי אמרינן דכוות' אלא מאמר לב"ש קונה הוא דבר תורה אלא שאינו גומר בקדושין ואין סוקלין על ידו כדאמרינן בנדרי' דר' אליעזר מודה הוא שאינו גומר בה ואין חייבין עליה משום נערה המאורסה והיינו ק"ו דעבדי הכא לענין ירושה דהשתא קידושין דעלמ' שהן גורמים לחייב על ביאתה אינם מורישים יבמה שאינן גורמי' מיבעי':

ולא מטמאת לו פרש"י ז"ל אינה צריכה ליטמא לו ויש לפרש אינה חייבת ליטמא לו דמצוה ליטמא לקרובים אלא אם נאמר דבני אהרן ולא בנות אהרן אכול' פרשה קאי ואפילו על עשה דלא יטמא ובמסכת כתובות פירשנו:

או דילמ' אירוסין עושה ובעינן מסירה לחופה פי' שאינו גומר בה בביאה לחודה בלא חופה:

שאני אומר כל העושה מאמר ביבימתו פרח' ממנו זיקת יבמין פי' פרח' ממנו תורת יבם שקונה בביאה לחוד בעל כרחה ואפי' בלא חופה דה"ק קרא יבמה יבא עליה או ולקחה לו לאשה בכסף כאשה דעלמא:

מאי פי' מאמר נשואין עושה ובמקום חופ' קאי וה"ק קרא כיון שלקחה בכסף מאמר נעשית לו כאשה להיות במקום חופה וקונה אותה לגמרי אם יבמה או אירוסין עושה וה"ק ולקחה בכסף צריך לעשות מעשה אשה דהיינו חופה קודם ויבמה:

ת"ש שומרת יבם וכו' ר' יהושע אומר לא' ולא לשניים ופרישנא טעמ' משום דבתרי זיק' ופרש"י ז"ל דלא ידעינן להי מינייהו רמי' ואפילו שניהם כא' אין הפרתם הפרה דחלישה זיקתם והקשו עליו דהא אתמר עלה בדוכת' במסכת נדרים (ד' ע"ד) ר' יהושע סבר יש זיק' ומיהו אין בריר' כלומר כי אפי' כנסה אחד מהם לא אמרינן יש ברירה למפרע שזה היה ארוס שלה ולפי טעם זה יפרו שניהם ביחד ממה נפשך דהא לא מהם זקיק' ואינה קושיא דר' יהושע לאו משום דבעלמא אין ברירה אתי עלה דאפילו תימ' יש ברירה בעלמא לא סגי לן הכא דאיהו סבר דאנן בעינן ברירה גמור' בשע' הפרה שיה' מבורר ומאיזה כח נדרה מופר וכדכתיב אשה יקימנו ואש' יפירנו:

אלא לר' אליעזר נהי דסבר יש זיק' בשלמא לחד מופר אלא לתרי אמאי פירש רש"י זכרונו לברכה נהי דיש זיקא ואפילו בתרי מיהו יפרו שניהם מבעי ליה ולא קשיא ליה אמאי לא מתרצינן כדתרץ רב נחמן לקמן יפר בשותפות והכי פרכינן לה הכא בהדיא לד"ה דהא רב נחמן על האי קושיא ופירוקא דיליה קאי בסמוך וי"ל דהתם כיון דעבד מאמר חשבי היבם עיקר והאב טפל ומודה דמתניתין דיבם בלחוד מיירי ויכול למתני יפר משום ארוס כלומר יפר חלקו אבל הכא משום חלקו הארוס הא' לא הוה ליה למיתני יפר כיון ששניהם מפירין ובתרוייהו מיירי דכל חד וחד אלים לחבריה וי"מ אלא לתרי אמאי ואפי' שניהם ביחד האיך מפירין דהא אין ברירה ובמקום אחר פרשתי' בס"ד:

אי אמרת בשלמא נשואין עושה. משום הכי מפר תמיהא מילתא דהא אביי ורבא גופייהו אמרי לעיל דאפי' תימא נשואין עושה אינו מפר מק"ו מארוסה דעלמא והיכי פשיט הכא דמפר וי"ל דהאי ת"ש תלמודא קאמר ליה למיפשט בעיין ולמיסתר סברת אביי ורבא דתפשוט מהכא דנשואין עושה היכי מצי מפר והתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה פי' כשיש לה אב ואם אין לה אב אין הארוס מפר לבדו שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה דהכי אסיקנא התם אליבא דהלכתא וא"ת ולימא ליה דהכ' כששהתה ל' יום דהא תנן בוגרת וששהתה ל' יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה במזונותיה יפר י"ל דההיא בבעל אבל ביבם מודה ר' אליעזר שאינה אוכלת משלו אלא אם עמד בדין לפטור או לכנוס שפוסקים להמזונות משלו אם ברח וכדאיתא במסכת נדרים אבל הכא במאי עסקינן כגון שעמדה בדין ופסקו לה מזונות פי' והשתא דאתית להכי י"ל דאפילו בשלא עשה מאמר אתיא מדר' פנחס כדמפריש ואזיל וכדפרש"י ז"ל והא דרב פנחס פירשתיה במקומות הרבה בס"ד:

דף ל עמוד א

ואפילו בחד אחא פי' דהכא ליכא אלא יבום א' דנשוי נכרית דאילו אידך הנשוי אחותה לא רמיא קמיה כלל ומיהו אליבא דהלכתא דקי"ל יש זיקא כי לא עשה בה מאמר נמי חולצת ולא מתייבמות דהויא לה צרות אחות אשה בזיקא ומיהו בסיפא אפילו למ"ד יש זיקא דוקא שעשה בה מאמר הא לאו הכי נכרית מתייבמת דבחיי האב שמת עתה ראויה נכריות לכ"א מהן ומשום דמת חד מינייהו לא איתסר לאידך כלל והא דפרכינן בגמ':

הא תו למה לי השתא וכו' ולדידיה ודאי בתרוייהו מאמר וקתני דוקא ותרוייהו שוו:

השתא ומה התם דאחות אשה הויא צרה לנכרית פי' דנכרית עיקר נשואה ואחות אשה באה לעשות לה צרה והמאמר אסרה כ"ש הכא דאחות אשה עיקר נשואה דאוסרת נכרי' שהיא טפלה והא דלא משני דזו ואין צריך לומר זו קתני משום דקתני לישנא אריכתא תרי זימני ג' אחים נשואין והוה ליה לערבינהו בחדא מתני':

ומשנה לא זזה ממקומה פי' לפי שהיתה שגורה בפי התלמידים ומהאי טעמא לא כלל לאחרת עמה בחדא מתני' ולא לשבושי גרסת משנה זו שהיו רגילים בה כבר:

אבל הכא דלא אידחייא לה בהאי ביתא לגמרי פי' דאגידא ביבם א' אימא כיון דחזיא להו לייבם חדא לאידך נמי אי אתיא ליה שעת הכשר בעוד דאגידא ביה ביבם חבריה קמ"ל דלא ומיהו בזיקא דרבנן וקי"ל כר' יוחנן דאמר לעיל דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה תחזור להתיר' הראשון דרב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן ותו לא מידי:

טעמא דגרש ואח"כ מת פי' דגרש בעל אחות ואח"כ מת נשוי נכריות דאפילו מקמי זיקא דנכרית נתגרשה ערוה מן המת ולא היו צרו' אפי' בזיקא הא מת נשוי נכרית ואח"כ גרש בעל אחות את אשתו אסורה פירוש כשימות הב' בעל אחות האחת אסורה נכרית לג' בעל אחות האחרת משום צרת אחות אשה כי כשימות הראשון שהוא נשוי נכרית נעשית נכרית אצל הב' צרה בזיקת ייבום לאשת הב' הזה שהיא אחות אשתו של ג' ולפי' אסירה לג' ודייקינן לה ממתני' מדלא קתני היתירא אלא כשגרשה ב' קודם מיתת א' הא כל שלא קדמו גרושין למיתה אלא שהמית' קדמה לגרושין (אסורה):

אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקא ואפילו בתרי אחי כי הנכרית אשת המת נפלה לזיקת ייבום לפני ב' בעלי האחיות וא"ת אנו עושים זיק' באירוסין לעשות אותה צרה אל אשת המגרש לדון אותה לג' בצרת אחו' אשה לאוסרה לו לאחר מיתת ב' ומיהו לא אסרי לה אלא כשחזר המגרש וכנס לנכרית זו אפילו אחר גירושי אשתו דהשתא הובררה לו למפרע ונעשו אשתו של ב' עם היבמה הנכרית צרת זו לזו משעת מיתת הראשון בעל הנכרית אבל אם לא כנסה ומת הב' לא מיתסרא הנכרית על הב' משום צרת אחות אשה ואפילו כשלא גרש הב' אשתו כלל וכ"ש אם גרשה ולא היתה אחות של ב' בשעת מיתתו דכיון דבחיי שני היתה הנכרית זקוקה לשניהם והיה כל אחד מהם ראוי לכונסה משום דמת אחד מהם לא פקע זכותו של ג' וכדבעינן למימר לקמן וכן פירוש רש"י זכרונו לברכה בכאן שמת ראשון ומת בית וכנס לג' לנכרית ומת ובמתני' הכי איתנהו להני תלת מיתה וגרושין וכניס' אלא דקדי' גרושין למית' ואנן דייקינן דכי קדמה מית' כגרושין נכניסה אסורה. עוד הי' נראה דהא דאמרינן דכיון דיש זיקא אם (מת) ראשון וגרש ב' וכנס הנכרית שנאסרה הנכרית לג' כשימות ב' בלא בני' משום צרת אחות אשה דהיינו דוקא למ"ד נשואי הראשון מפילין דבעינן לא כנסה ולבסוף גרש אבל למ"ד מיתה מפלת מת וגרש וכנס מותרות לג' שהרי הב' שבא להפילה לייבום לג' כבר גרש את אשתו הראשונה ובשעת מיתתו אין הנכרית צרת ערוה לג' וכן דעת רש"י ז"ל אבל אין דעת הגאון ז"ל ושאר המפרשי' כדבעינן למימר לקמן:

ופרכינן ולרב אשי קשיא דרב נחמן פי' ולרב אשי קשיא רישא דמתני' אסיפא לפום דוקייא דדאיק תלמודא ודייק רב נחמן לעיל דמרישא דמתני' שמעינן דאין זיקא ואפי' בחד אחא ומשום דרב נחמן קיימינן לדוקיי' דלעיל וקאמר זאת אומרת תלינן ליה כרב נחמן:

אמר לך רב נחמן וכו' (נר' דצ"ל רב אשי) ולאפוקי מדב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור פי' דאע"ג דב"ש במקום ב"ה אינה משנה רצה התנא לעקם לשונו בדבור א' למסתם לן כב"ה אלא אי סבר לה כרב אפי' דפריש לעיל דזו ואין צריך לומר זו קתני ולדברי הכל מיתה מפלת וכנסו ולבסוף גירש מותר:

זו היא למעוטי מאי פי' דלא סגיא דמתני' לא אתיא למעוטי שום דבר לאיסורה מדקתני זו היא ולא עוד אלא דכול' משום זו היא תני לה דאילו גופה דמתניתין פשיטא היא לד"ה וא"ת לרב נחמן למעוטי מאי פרש"י ז"ל דכיון דלרב נחמן אליבא דהאי תנא כנסו ולבסוף גרש מותרת כ"ש מת הראשון וגרש ב' ולבסוף כנס וכי תימא דאתא למעוטי מת ראשון ולא גרש ב' ולא כנסו ומת דאסור' נכרי' לג' מפני שנעשת צרת אשתו של ב' בזיקא והיא עדיין צרתה בשעת מיתתו של ב' ומיתה מפלת הא ליכא למימר דכיון דר"נ סבר אין זיקא אין הנכרית נעשית צרת ערו' בזיקא כלל ונראה מדבריו דלמ"ד יש זיקה שפיר איכא למימר דאסורה נכרית לג' אם מת ראשון ולא גרש ב' אשתו ולא כנס את הנכרית וכן כתב מפורש יותר בסמוך דהא דאמרינן ורבא בשלמא אי סבר לה כרב אשי דיש זיקה זו היא למעוטי מת ולא גרש ולא כנס זו היא גרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דרבא דסבר מיתה מפלת אע"ג דסבר לה כרב אשי דאמר יש זיקא לא מצי למימר כדאמר רב אשי לעיל דמת ואחר כך גרש וכנס אסורה דההיא אתיא כמ"ד נשואין הראשונים מפילין אבל לרבא דאמר מיתה מפלת הא לא הויא נכרית צרת ערוה כשמיתתו של ב' מפלת לג' אלא דייק מתניתין דזו היא למעוטי מת ראשון ולא גירש ב' ואפילו לא כנס דכיון דיש זיקא הרי נכרית צרת אחות אשה בזיקא לג' כשמת ב' ואסורה לו. והקשו עליו ז"ל שא"כ גדול כחו של ב' במותו מבחייו לאסור הנכרית לג' דאילו בחייו ראוי היה ג' זה לכנס' לגמרי ואע"פ שזקוק' לו ולאחיו וזה ברור לד"ה ואף רש"י ז"ל מודה בזה וכדכתי':

ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ונק' בדיעבד משום דדינא לסיפא אתא לאשמועינן וכיון שכן אם אתה אומר כי כשמת הב' עד שלא כנס מיתסרא על הג' גדול כחו של ב' במותו מבחייו ומצינו אשה נעשית צרת ערוה לאחר מיתה וכבר אמרו בירוש' שאין אשה נעשת צרת ערוה לאחר מיתה ועוד דהא דתנן לעיל בההיא שאם מת נשוי נכרית ועשה בה מאמר אחד מבעלי אחיות ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת ודוקא עשה בה מאמר שהוא קצת אירוסין הא לא עשה בה מאמר ייבומי מייבמ' נכרי' לשלישי' וליכא למימ' דא"ה (דאה"נ) דאע"ג דלא עשה בה מאמ' וקתני מאמר לאפוקי מב"ש א"כ תרתי ל"ל לאפוקי מב"ש אלא ודאי אפי למ"ד זיקא מת א' ולא גירש ב' ולא כנס הרי נכרית מותרת לג' לגמרי כמו שהית' מותרת לו בחיי ב' והרי כבר כתבו הגאונים ז"ל ורב אלפס ז"ל בכללם דה"ג ולרב' הא ניחא אי סבר לה כר' אשי מהו (זוהי) למעוטי מת ואח"כ גירש ואסור' פי' דמוקי' מתני' כדדייק רב אשי ממש דמת ראשון וגרש ב' וכנס נכרית ומת אסורה נכרית לג' ואע"ג דרב סבר מיתה מפלת לדידיה אפילו כנס ולבסוף גירש נכרית מותרת התם הוא בכונס נכריות דעלמא אבל זו שהיתה אשת אחיהם הראשון כבר הפילה לפני שניהם מיתתו של ראשון אף על גב דבשעת נפילה ראשונה מותרת לשניהם כשבא ב' וכנסה הוברר' לו למפרע למ"ד יש זיקא והוברר הדבר שנאסרה עליו עולמית וא"ת והא כשנאסרה עליו משום צרת ערוה מפני זיקתו וכניסתו של ב' ערוה שלא במקום מצוה היא ולא מיתסרא כדאיתא בפ"ק י"ל שזה דבר למד מדברי האו' נשואין הראשוני' מפילין והא ודאי לדידיה בשעת נשואין צרת ערוה שלא במקום מצוה אלא שהוא סובר שכך דין תורה דכיון דנשואין גורמים זיקת ייבום דבשעת מיתה שתהא שעת נשואין בשעת מיתה ממש ונעשי' צרת ערוה במקום מצוה הכא נמי עשו חכמים שעת זיקתו של ב' שהיתה בשעת מיתת הראשון כאלו אותה (עתה) נופלת מחמת ב' לפני הג' ועשו מיתת ראשון וזיקת ב' ומיתתו של ג' כאלו באין בת א' ממש וכל זה גזיר' ומדרבנן כדי שלא להתיר יבמה שנאסר' מן התור' בנפיל' א' עשו מת גרש וכנס כמת וכנס ולא גרש כיון דכבר הית' שם נפילה מא' אחא ואנו רואי' שם אסור למפרע מזיקא מאותה נפילה ונ"ל שיש ראייה לפי' זה דהא לעיל בסוגיי' פרכינן לרב נחמן וכתב למעוטי כנס ולבסוף גרש דאסורה הניחא אי סבר לה כר' ירמיה ואם איתא דההיא דרב אשי כמ"ד נישואין הראשונים מפילין וכר' ירמיה אמאי אמרי' הכא כדרב נחמן טפי מדרב אשי (דאיהו) נמי אוקמא ולא אקשי' ליה ולא מידי אלא ודאי דההיא דרב אשי אפי' למ"ד מיתה מפלת וכסברא דרב אתיא שפיר. וא"ת א"כ אמאי לא עבדי האי אוקמת' אליבא דרב נחמן ואמאי אמרי דא"כ כר' ירמיה ס"ל וי"ל דלדידיה סבירא כיון דאין זיקא אין איסור חל אלא לאחר שכנס ולא נאסרה כלל משעת נפילת הראשון. ור"י ז"ל ומקצת רז"ל הולכים בשיטה זו אלא שהם אומרי' דבגזירה רחוקה היא לעשו' זיקא ככניס' ולאוסר' מנפיל' ראשונ' ואפילו למ"ד יש זיקא כיון שגרש קודם כניסה דהא זיקא לחודה לא אסרה וע"י שכנס הוא שנאסרה למפרע כשהובררה לזה וכיון דבאותה שעה ליתא ערוה האוסרת ליכא למגזר כולי האי והם גורסים וכן בנסחאו' ישנות ולרבא הניחא אי סבירא ליה כרב אשי זו היא למעוטי מת ולא גרש כלומר ולא גרש לאלתר אלא לאחר שכנס כלומר דהוה ליה מת וכנס וגירש דהשת' גזרינן ודאי ומתסרא לג' בנפילה ראשונה מפני שהובררה לב' ונעשת צרת ערוה דהויא לה כאשת אח שיש לה להיות אסורה לג' מעולם וזה היה נכון אלא דאכתי קשה הא דאמרי' דכיון דפרכינן לרב נחמן מדרבא ולא פרכינן לרב אשי מכלל דההיא דרב אשי אפי' לרבא היא וא"ת מנא אתיא לן לאפלוגי בין רבא לרב אשי בכלו' (כלל) ולענין פסק הלכה קי"ל כמ"ד יש זיקא וסוגיי' נמי לכולה מכליתין כרבא דאמר מיתה מפלת וכיון דכן את"ל דרב אשי פליג אדרב' כפרש"י ז"ל וכדפר"י ז"ל ליתא דרב אשי דהא סוגיין כרבא ולא עוד אלא שהלשון האמור למעלה אינו של רב אשי ואיהו זאת אומרת קאמר דע"כ ממתניתין שמעינן יש זיקא מכיון דלא שרי אלא גירש ואח"כ מת האחות קודם גירושין אסורה ומיהו אפשר דמודה רב אשי להא דרשא דדוקא מת ולא גרש אסורה גם קודם גירושין כדפר"י ז"ל או שלא גרש ולא כנס כפרש"י ז"ל אבל מת וגירש ואח"כ כנס שריא וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן כתבו מבעלי התוספות האחרונות ז"ל:

דף ל עמוד ב

מתני' וכולן שהיה בהם ספק קדושי' וכו' כיצד ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו פרש"י ז"ל כגון שהיו עומדים שניהם בח' אמות מצומצמו' ביניהן בר"ה ואינו מחוור דלא אוקימנ' להא דוחק' ומילתא דלא שכיח היא דמגיטין דמייתי לקמן בגמ' ומשום דקתני בה מחצה למחצה מגורשת וההיא נמי לא קמה במסקנא ועוד דהא בגמ' לא אדכרי' בהא אלא ספיקא דכת א' או ב' כת עדים. הילכך ליכא לפרושא אלא כדפרי' בגמרא. כיצד ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' פירש ג' גיטין הללו כשרים מן התורה ופסולין מדרבנן כדר"ג ג' גיטין פסולים ואם נשאת הולד כשר וכבר פירשתיה במקומה במס' גיטין והא דכשר מדאורייתא כתב בכתב ידו פר"י התם דהא אתיא לר' מאיר דבעי עדי חתימה דהא מדסיפא ר' אליעזר רישא ר"מ וטעמא דמילת' משום דכיון דכתב ונתן לה הרי חתימת ידו כעדים גמורים וכדפרש"י ז"ל התם הלכך כתב ידו נמי עביד כריתות אבל ליכ' לאכשורי מטעמ' דכתב ז"ל בכאן דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסי' בני חורין דלא דאמו כלל דהתם ראייה בלחוד בעי והא איכא דהודאת בעל דין כמאה עדים דאמי אבל גבי גט כריתות בעי:

יש עליו עדים ואין בו זמן פירוש פסול מדרבנן נמי ואפי' לר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי ויהבי' ניהלי' בעידי מסירה וכדפי' במס' ברכות פרק מי שמת בס"ד תדע דפליג ר' אליעזר דסיפא על שאין בו עדים ולא בהא וזהו ספק גרושי' פי' דהוי הכא ספיק' דהא ודאי פיסולו ברור מדרבנן אלא משום דכשרים מדאורייתא קארי להו ספק גרושי' כלומר שיהא נדונים בכאן בספק גרושי' לעשות ערוה ספק שתהא חולצת ולא מתייבמת ובגמ' מפרש זהו למעוטי מאי:

גמרא ואלו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני פי' למ"ד דבכה"ג מחלץ נמי לא חלצה צרה מאי טעמא אמר רב אשה זו בחזק' התר לשוק עומדת פי' צרה זו בהתר לשוק עומד' ולא מבעי' כשתנשא הערוה ראשונה אלא אפי' כשנשא צרה זו ראשונה מכיון שחזר ונשא הערוה קדושי ודאי הויא לה אידך צרה ערוה וקמה לה בחזקת התר לשוק ומשום ספק גרושין אתה בא לאוסרה כי שמא נתגרש' הערוה ודאי והויא לה אידך זקוק' ליבם דהוה ליה כנס ולבסוף גירש ורבא לטעמיה דאמר לעיל אפילו כנס ולבסוף גרש מותרת ליבם וכיון דגרושי הן אל תאסרנה מספק דאוקמה לצרה בחזקתה ומיהו הנ"מ בשכנס הנכרית קודם ספק גירושין אלו אבל אם כנסה אחר ספק גרושין אלו הרי לא היתה צרה בחזקת התר ברור לשוק מעולם לפי דעת מ"ה הר"ם ז"ל ודעת רבו ר"ה הגדול הרמב"ן ז"ל אבל דעת ר"י ז"ל בעל התוספות אמרו דאפי' כנס הנכרית לאחר גירושין ספק אלו איכא לפרושי דכיון דערוה גופא קיימא בחזקת נשואה ולא חיישינן לספק גרושין דידן ואמרי דאוקמה אחזקתה אף צרתה דתליא בה קיימא בחזקת צרת ערוה נמי ולפי שיטה זו מתני' אף לר' ירמיה דהא אלו נתגרשה בודאי גרש ולבסוף כנס הוא דשריא לכ"ע והקשו בתוס' היכי אמרי' דצרה זו בחזקת התר לשוק עומדת והלא היתה בחזקת איסו' אשת איש ואעפ"י שכבר מת בעלה ויצאה מאתו אסורה מ"מ כיון שלא יצאה להתר גמור מוקמי לה אחזקתה דאיסור משום חזקה קמיית' דהא אשכחן דעבדי' חזקתה כה"ג מאיסור לאיסו' דתניא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ופרש"י ז"ל בחזקת איסור אבר מן החי וכן כתבו הגאונים ז"ל אלמא כשנולד ספק נשחטה בראוי מוקמי' לה אחזקת איסור אבר מן החי דהות קיימא מחיים ואע"ג דההו' איסור' ליכא השתא שכבר מתה והנכון שתירצו בזה דהתם הבהמ' אינ' ראויה לצאת מאותו איסור מאליה עד שיתחד' בה מעשה דמכשיר' בודאי דהיינו שחיטת כשרה וכיון שכן כל שלא נתברר המעשה ההיא קיימא בחזקת איסור שהיתה עומדת אבל הכא אדרבא אשה זו מאליה הייתה ראויה לצאת להתר גמור דכיון שהיתה צרת ערוה במיתת בעלה ראויה להיות נתרת לשוק ואינה נאסרת לשוק אלא בהתחדש בה מעש' האסר' דהיינו גרושה ערוה הלכך אין לנו להוציאה מחזקתה עד שיתברר לנו שנעשה המעש' האסר' דכוות' הא דאמר דקדושי ספק שהיא בחזק' התר ליבם דההיא מיירי כשנתקדש' הנכרית קודם קדושי ספק של ערוה וכיון שכן הרי היתה נכרית קודם קדושי ערוה בחזקת התר לייבם לגמרי ומאליה ראויה לצאת להתר ההוא במיתת בעלה אא"כ נתחדש דבר האוסר' דהיינו שיקדש בעל' הערו' וכיון שכן אחזקת התר לייבם מוקמי' לה עד שיתברר המעשה האוסרה לייבם והמתירה לשוק ונכון הוא זה. ומיהו נראה דקושייא מעיקרא ליכא דהתם גבי בהמה כשם שבחייה עומדת בחזקת איסור אבר מן החי כך היתה עומדת בחזקתה מה שאסרה תורה בלי שחיטה דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואכלת דההיא איסו' אפי' מחיים וכיון שכן בין מחיים בין לאחר מיתה אההיא חזקה מוקמי' לה עד שיודע שנשחטה במצות התורה:

לחומרא כלומר אה"נ דשורת הדין שתתייבם אלא דאמור רבנן דלא תתייבם ופרכי' חומרא דאתי לידי קולא וכו' מדאמרי' קדושי קמא קדושי וקדושי בתרא לאו קדושי ויתירו' לשוק בלא גט:

דקמיתא קדושי דבתרייתא לאו קדושי' פרש"י וישאנה אחיו מאמו נכריות דעלמא וצריך ביאור למה אמר רבי' ז"ל אחיו מאמו טפי מאחיו מאביו נ"ל משום דהתם צרת ערו' דאיירי היינו צרת הבת דפתח בה תנא וכדתני לקמן נפל הבית עליו ועל בת אחיו וכן מפרשה רבי' זכרונו לברכה בכל ההלכה הזאת בצרת הבת ואם כן מסתמא אחות הערוה היינו בת אחיו מאביו ואם כן היאך יבא אחיו מאביו לקדשה והרי אין קדושי' תופסי' בבתו ואין להעמיד' שהיה לו אחד שהוא אחיו מאביו דהא אריש' קאי דקתני ג' אחים בלחוד ובן נמי אין לו ונקט אחיו מאמו שהוא ברור שזו הנופלת לפני היבם היא וצרתה אינה מביתו דאחיו בא מאמו אינו בר ייבום:

דף לא עמוד א

א"ה גרושין נמי ליתני ולצרכה חליצה ומידע ידעי דחומרא בעלמא היא פי' שאם אתה חושש לו בספק גרושין שתהא צרה חולצת כדי שלא יאמ' כיון דצרה חולצת קים להו דגרושי ערוה גרושין ודאין ואם בא אחר וקדשה לאחר מיתת הבעל יאמרו דקמא קדושי' דבתרא לאו קדושי' הא ליתא דכיון דלא שריא לצרה לייבומי מידע ידעי דבגרושי ערוה אינה ודאין אלא ספיקא דעלמא ומשום חומרא מצריכינן לה חליצה ומהדרי' שאני התם שאם אתה אומר חולצ' ומתייבמת וקס"ד דה"ק מתייבמת ונמצא תקנת חכמים וחומרא שלהם נעקרת ולהכי פרכי' אי הכי בספק קדושי' נמי נימא הכי ופרקי דלאו משום הפקעת גזירה דרבנן ותקנתם חיישי' אלא לחשש איסור תורה והכא נמי גרושי' דקיימי בחזקת התר לשוק אם תתייבם נמצא פוגם בערוה אבל גבי ספק קדושי' כי מייבמה נמי בדין מייבמה דבחזקת התר לייבם הות קיימא הילכך עבדי' חומרא שתחלוץ ולא תתייבם:

איתיבי' אביי נפל הבית וכו' גרושי' דשכיחי גזרו בהו רבנן פירוש שלא לחלוץ אפילו מדרבנן שמא תתייבם וגבי גרושין מי לא תנן ובדין הוה דהוה ליה למיפרך מיהא מעיקרא אלא דאורחא דתלמודא הוא בהכי למינקט פירכא דאילימא טפי מבתרייתא:

למאי הלכתא וכו' ואי ערוה היא צרתה בעיא חליצה פי' דמסתמא לכולהו מילי קרי לה מגורשת ואינה מגורשת ואמאי נימא אי אתה אומר חולצת מתייבמת ופריך לה רבא הא אתמר בשתי כתי עדים עסקי' א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה פי' מחצה על מחצה דקתני היינו מפני שהעדים מחצ' על מחצה כדפרי' ז"ל דהויא לה ספיקא דאורייתא לחומרא פי' שכן דין התורה בכל שתי כתי עדים המכחישות זו לזו לדון הדבר בספק הלכך לאו משום חומרא חולצת אלא שכן שורת הדין אבל מתני' דהכא בכת אחד דהוה ליה ספק דרבנן פרש"י ז"ל כת א' דעד אחד אומר קרוב לו ועד א' אומר קרוב לה בין בגרושין בין בקדושין. והקשו בתוס' דבהאי אפילו ספיקא דרבנן ליכא כלל דעד א' בגירושי' או בקידושין אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' במעמיד שנתגרשה בעד א' כשרה ושנתקדשה בב' עדים וכדפר"י במס' קדושי' בס"ד ולפי פי' דכת אחד דאמרי' היינו ששני עדים היינו אם הי' הגט או הקדושי' קרוב לו או קרוב לה ואלו מדאוריית' ליכא למיחש כלל שאין להוציא אשה מחזקתה אלא בעדות ברור אבל התם חכמים חשו להחמיר אולי הי' קרוב לה ובגרושין אוקימנא אדינא גזירה שמא אתה אומר חולצת שתהא מתייבמת:

וממאי דבכת א' פי' מאי אכרחי' דליתני בב' כתי עדים ומהדרי דדומיא דקדושי' הוה לן למתנייה ופרכי' וקדושי' גופייהו נמי קשיא ליה מנא לן דבכת אחד דילמא בשתי כתי עדים:

גרש"י ז"ל אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום. קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה הוי וקא מייבמה צרת ערוה ותו בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא (עיין גירסת הרמב"ן ז"ל) ופי' הוא ז"ל דרב הוא דהדר לאביי דאי בשתי כתי עדים מיירי מתני' הדין הי' שתתייבם דהא תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ואוקי אתתא אחזקתא שהיתה בחזקת התר ליבם ופריק אביי היכי אמרת דאי בב' כתי עדים תתייבם ואין בכך כלום והא איכא עדים דקרוב לערוה הוו קדושי' וזו צרת ערוה היא דהא את הוא דאמרת דב' כתי עדים ספיקא דאורייתא הוא ותו היאך דחית' לי' על משנת מס' גיטי' דב' כתי עדים ספיקא דאורייתא הוא דילמא אינו אלא ספיקא דרבנן כעובדא דבר שטיא וכו' :

ואין פי' זה נכון כלל חדא דכיון דהדר הכא דאי בשתי כתי עדים מיירי מתני' הי' לו לתנא לשנות שתתייבם מכלל דאי בכת א' ליכא למימר שתתייבם:

ואדרבא הוא דכל שכן דבכת אחד ספקא דרבנן לדברי הכל וי"ל שתתייבם ועוד מאי פריך ליה לאביי אמרו עדים קרוב ערוה הוא ואת אמרת צרתה תתייבם דאמאי לא כיון דס"ל לרבא השתא שתי כתי עדי' ספיקא דרבנן ואם בא להקשות עליו מידי דהא דידיה דאמר לעיל בסמוך דה"ל ספיקא דאורייתא וכמו שפי' רבי' ז"ל לא היה לו לתפוס זה הלשון שתפס וה"ל לאקשויי הכי בהדיא והא עדיין הדבור בפיך דאמר' לי ספיק' דאוריית' והיכי הדר' בך דמסת' סתומי ועוד דבכלהו נסחי עתיקי גרסי' ודילמ' ול"ג ותו:

לפי' הנכון הוא כפי' הראשון ז"ל דהכא אהדר ליה אי בב' כתי עדים הוה אפשר דמיירי מתני' מכלל היכי תיסק אדעתין דאימא לך לעולם תתייבם צרת ערוה ומאי דקשי' לי' לרש"י ז"ל מה תשובה משיב רבא לאביי מדברי עצמו שאמר הוא למעלה תתייב' ואין בכך כלום כבר פירוש הלשון יפה דלא הוה ליה לאביי למיתלי בוקי סריקי כי הא בדרבא ועוד דמתני' מוכח דספק קדושין דקתני מיירי בענין שאם תתייבם אין בכך כלום מן התורה דהא ערבי' עם הספק גרושי' שיהיו חולצות ולא מתייבמות וספק גרושין דקתני הא ודאי גרושין גמורים מן התורה וצרתה שרייא להתייבם וגבי גרושי' דקתני חולצו' ולא מתייבמות היינו משום תקנתא דרבנן דאלו מדינא יבומי מייבמה דהא גיטי' אלו כשרי' הם מן התור' ולא הויא נכרית צרת ערו' ובה' ודאי מודה אביי אלא דאיהו הוה סבר דאפי' הכי הוה לן למימר בספק גרושי'. ספק קרוב לו ספק קרוב לה שיהו חולצות ולא ניחוש לומר שאם אתה אומר חולצות מתייבמת דהא בב' כתי עדים דרבנן הוא ורבא הוה טעי בסברת דאביי דקסבר דלאביי שתי כתי עדים וכו' ספיקא דאוריית' להכי לא אתמר על האי מימרא בב' כתי עדים כלום איכא למימר תתייבם ואין בכך כלום כדאמרי לעיל דהא ע"כ האי דיקוא דמתני' והדר ליה אביי דאיהו לא הק' דאפי' בב' כתי עדים נמי ספיקא דרבנן דמדינא אוקי איתת' אחזקת' ועובדא דבר שטיא דאמרינן ביה אוקי ממונא בחזקת מארי' אלא דבאיסורה אחמור רבנן למיזל בה לחומרא:

דף לא עמוד ב

אלא אמר אביי יגיד עליו ריעו תנא בקדושין וה"ה בגירושין נמי חולצת ולא מתייבמת וק"ל ואמאי נייד אביי מאוקמתא דרבא ומפיק מתני' מפשטא דזהו לאו דוקא דהא ממאי דפריך אביי דב' כתי עדים ספקא דרבנן הוא כעובדי דבר שטי' סייעת' היא לרבה דבגרושין מיהת אוקי איתת' בחזקתה שהיא בחזקת התר לשוק ואם אתה אומר חולצת מדרבנן שמא תתייבם ופגע באשת אח שלא במקום מצוה שהיא בכרת וכדקא משני רבא לעיל וי"ל דמ"מ מתני' דגיטין שהית' עומד' בר"ה הוה תיובתי' דרבא דמדקתני מחצ' על מחצה חולצת ולא מתייבמת דהא בד' כתי עדים ספיקא דרבנן הוא ואם אתה אומר חולצת מתייבמת אלא ודאי ליתיה להאי טעמא ולא חייש לומר אם אתה אומר חולצת מתייבמת ותנא בקדושין וה"ה בגירושין ורבא חזר והודה לאביי בזה דכל שיש בקדושי' יש בגרושין ובגרושין נמי בספק קרוב לו ספק קרוב לה חולצת ולא מתייבמת ומיהו לא יתברר לן אי משום דאע"ג דמיירי בב' כתי עדים ספיקא דרבנן הוא כדאמר אביי השתא ולא ניחוש לומר ואם אתה אומר חולצת ולא מתייבמת או משום דאכתי לרבא כד הוה סבר מעיקרא דב' כתי עדים ספיק' דאורייתא היא אלא דבמתני' בכת א' דספיקא דרבנן ומאי דאודי לאביי היינו דלא חיישי' לומר אם אתה אומר חולצת מתייבמת ולפום פשטא דשמעת' משמע כלשון הראשון דלגמרי הודה רבא לאביי דב' כתי עדים ספיקא דרבנן מעובדא דבר שטיא ושלא ניחוש לומר אם אתה אומר חולצות מתייבמת וכן פוסק ר"י ז"ל וק"ל הא דאמרי במס' קדושי' בעובדא דינאי מלכא שהיו אומרי' אשתו נשבית למודעית ויבוקש הדבר ולא נמצא היכי דמיא אלימא דבתרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי הרי נמצא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלמא לא מוקמי לה אחזקתה ותירוץ ז"ל דאע"ג דאמרי דהיכא דאיכא תרי לבהדי תרי אוקי איתתא בחזקתה ואוקי גברא אחזקתי' הא אזלי' ביה לחומרא מדרבנן לאיסורין של תורה כגון קדושין או גרושין דהכ' ודאי דינאי מלכא מדרבנן הוא דפסלינן לה לעבודה ולתרומה דאורייתא אבל בתרומה דרבנן לא עבדינן שום חומרא כדאמר בכתובות בהדיא דנפקא עליה קלא דבן גרושה ובן חליצה הוא דכי הוו תרי לבהדי תרי מכשירין ליה כדמוכח התם ומיירי לתרומה בזמן הזה מדרבנן וכן הוא זה וכבר הארכתי בה במקומו בתירוצי' אחרים והאי עובדא דבר שטיא כבר פי' במקומו בפ' האשה שנתארמל' וכן הלכתא והא דמייתי לה אביי בלשון דילמא משום דמספיקא ליה דילמא לאיחלופי ילפי איסורא מממונא וגבי איסורא תרי ותרי ספיקא דאורייתא:

זהו דקדושי' למעוטי מאי למעוטי זמן דליתיה בקדושי פי' דשט' קדושי' שאין בו זמן כשר לגמרי ואפי' מדרבנן דלא תקון בה רבנן זמן כדמפר' ואזיל וכיון דלא נקטי' הכא אלא למעוטי זמן מכלל דגבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים או שאין בו אלא עד א' בקדושי' נמי פסולים אבל נחלקו בזה רבותי י"א שאין פיסולן שוה דגבי קדושי' פסולים הם מן התור' לכל דבר שאין דבר שבערוה פחות מב' וגבי גרושי' הוא משום דכתב וכתב לה ואין למדין המנו לקדושי' דשאני קדושי' דמחייב לאחריני וי"א דכיון דבגירושים נמי בעי שנים דבר שבערוה הוא והתם כתיבה ג"ש:

כי אכשר רחמנא כתב ידו היינו משום דכתיבת ידו חשובה כעדים למעבד מעשה כשטר ואפילו בגרושי' דבעי' כריתות ולהקל וכל דכן בגירושי' שבא לאסור ולהחמיר ולית לן למיחש בהא במאי דמחייב לאחריני ותדע דהא איתקש הויה ליציא' לענין קדושי שטר וכיון דכן ילפי' לגמרי הלכך כתב בכתב ידו כשר מן התורה ופסול מדרבנן וצרתה חולצת ולא מתייבמת וגבי כתב בכתב סופר ואין בו אלא עד א' כשר דאיכא לאכשורי כשטר קדושי' דהא למ"ד דמיירי בספרא דמובהקי כתב סופר הוי ובמקו' חותם ידו נמי לא הוי כקדושי' דהכא והכא אין דבר שבערוה פחות מב' ולמאן דמוקי' דחתם סופר ועד כ"ש וכ"ש וזהו האמת לפי דעתי וכן דעת מרן ז"ל המובהק הר"ם ובתוס' העלו הדבר הזה:

והא עבדא דאיכא דקם בכספא פרש"י ז"ל שטר קנין של עבד ותקון רבנן זמן דבכל שטרי מכר תקון רבנן והקשו עליו שלא מצינו בשום מקום בתלמוד שפסלו שטר מכר וממון דעלמא שאין בו זמן ולא תקינו אלא משום בת אחותו דאסורה או משום פירי דתקונהו רבנן ועוד דא"כ אמאי פריך מעבד ליפרך משטר מכירת קרקעות לפי פי' דבשטר שחרור עבד מיירי ומשמע לן דתיקון ביה רבנן זמן כיון דבדיני תורה גמירי לה מאשה בהא נמי דרבנן שוו גיטי נשים ושחרורי עבדי' דבעבד נמי דאיכא למיחש לפירות ואיכא למיחש נמי שיבא לחפות עליו אי רחים ליה משום דעבד לו קורת רוח כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל ויכתוב עליו שחרור בלא זמן כדי שלא יוציאנה ולחפות על הבנים והא דאמרינן דאיכא עבדא דקני בכספא ואיכא דקני בשטרא ה"פ דאיכא עבדא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני בשטרא כדתנן וקונה עצמו בכסף ע"י אחרים גבי שטר ע"י עצמו והא דדחי' דהתם רובא בשטרא משום דבכסף ע"י אחרים לא שכיח כפר"י ז"ל:

ואי לא דכירי זמנין חזו מכתב וסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם פרש"י ז"ל שיעידו מעצמם על פיהם ולא שיעידו מפני מה שרואים בכתבם ובעלמא דרשי' באנפא אחרינא למעוטי שלא ישלחו עדותם באגרת כדפי' רבי' ז"ל בפי' החומש ותרווייהו שמעינן להו מקראי וזה מן הלשון שבתלמוד שמתחלף פי' והכא חיישינן שמא יעידו על פי כתבם בלי שזכרו הענין כלל מעצמם ואפי' ע"י הכתב דאי לא הא דאמרינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו אפי' לאחר כמה שנים ואסיק ר' יוחנ' אע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא ע"י הכתב לפי מה שכתב שם ר"י אלפסי ז"ל והקשו הגאונים ז"ל אי לא דכירי למה להו לאסהודי מפי כתבם יוציאו השטר בב"ד ויעידו על כתב ידם ותו לא בעי ורב אלפס תירץ דשאני הכא כיון דשטרא לא נפיק מתותי ידי' דסהדי כמה דלא מסהדי בה דמיא ולא אמרי' דה"ל ככותב עדותו בפנקס וק"ל דהא הכא לידה דאיתתא או שלוחא מטא ועוד כמה שטרי מקרען בשוקא שהעדים חותמים ולא מספיקים ליתנו לבעל דבר עד ששולחים עיקר הדבר וי"ל דכיון דשאני הכא דכיון דלא חזי למתבע לבעל דבר להיות בידו לראייה לא חשיב שטר לראייה כלל אלא דהוי שטר מקנה בעלמא להתקדש בו וכן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות והנכון בעיקר הקושיא דליתא לקושיא מעיקרא דודאי אלא דמפקי ליה עדים לשטר קדושי' לבית דין ומעידים על כתב ידם ה"נ דמהני ותלמודא הוא דקאמר דחיישינן דילמא לא בעי עדים לאפוקי דאמרי לא יהא שטר כתב ידינו גדול מעדות פינו אי נמי דלא חתמיה להו הוא ואתו ומסהדי על פה מאי דחזו בשטרא בדלא דכירי לה לסהדותא והוו ליה מפיהם ולא מפי כתבם וזה ברור מפי הר"ם ז"ל וא"ת ולנחי' גבי שליש או לינחי' בב"ד לפום מאי דפרישנ' דאע"ג דלא חזי למהוי בה הוי שטר ראיה דבשלמא לפי' רב אלפס ז"ל ל"ק וי"ל דכיון דלא חזו לאנוחי שטרא בידיהם דהנהו דשייכי במילתא לא בעו רבנן למעבד להא תקנתא כיון דזכות דבת אחותו לא שכיח משום פרי ליכא:

א"ה בגרושין נימא הכי ופרקינן התם זמן להצלה דידה קא אתי ולא מחיקה ליה פרש"י ז"ל דכיון דקא תקון רבנן זמן כי נפיק גיטא שאין בו זמן פסול וקטלינן לה דמוקמינן לה אחזקת' דהויא בחזקת אשת איש והקשו עליו חדא דמקמי דתקון רבנן זמן לא הוה קטלינן ליה דספק נפשות להקל משום פסולה דתקנתא דרבנן לא קטלינן לה ועוד דאמרי' בפ' המביא גט תניין (די"ז) גזייה לזמן ויהבי ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתם ופרקינן לרמאי לא חיישינן אלא אי עביד מהני והתם לכ"ע אמרי' לה בין למ"ד משום פרי בין למ"ד משום בת אחותו וכפרש"י ז"ל שם לכפר"י ז"ל גיטא עיקרו להצלה דידה לאפוקה מחזקת אשת איש וצריך הוא לה על כל פנים דאי לא קטלינן לה על זנותא וכיון דצריך הוא לה סברא דאי מחקה ליה מיפסל דכלהו נשי לאו דינא גמירי אבל שטר קדושין דלחיובה דידה איתעביד למעבד אשת איש מידע ידעה דכי קרעיה ליה או מחקא ליה ומפסיל דזנותא הוא דהוי בחזקת פנויה הלכך קרע' לי' או מחקה ליה וצ"ע:

ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא ויאמרו פי' דהא בחליצה זו אין איסור אלא שיאמרו שעשינו חליצה בכדי וכיון דכן משום הא לית לן לבטולי מצית יבמין ופרקינן אי במייבם וכו' עד וקם ליה באשר לא יבנה וכו' פי' דלפום דעתייהו שסבורים ששתי יבמות אלו מבית א' מהם אתו למישרי הכי כשרים מבית א' ממש וקם ליה באשר לא יבנה:

דף לב עמוד א

והאמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה פרש"י ז"ל דאמתני' קאי כי כשמת ראובן הראשון ועשה אחיו הב' מאמר באשתו וחזר ונתן לה גט למאמרו לבד כפי' ואח"כ מת שמעון הותרה ללוי אחיו אשתו של שמעון שנעשה צרה לאשת ראובן ע"י המאמר כדאיתא במתניתין שכיון שנתן שמעון גט למאמרו השתא ליכא באשת ראובן זיקת ב' יבמין וליכא למיגזר בה מידי מההיא גזירה דאמרי לעיל אבל היא כלומר אשת ראובן עצמה בעלת המאמר אסורה ללוי ולא משום גזירה דלעיל שיאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' וכו' דהשתא ליתא לההיא גזיר' כלל כדאמרן וכן לא אסרו לה משום שנתן לה גט ופסל' על כל האחי' משום לא יבנה דההיא ליתא אלא כשנתן גט סתם או שנתן בפי' לזיקתו שפסלה מדרבנן דומיא דחליצה דאורייתא משום לא יבנה אבל כשנתן גט למאמרו בפי' לא מיתסרא:

אלא גזירה משום בעל' הגט גמורה שנתן גט סתם או שנתן גט לזיקתו דמיתסרא מדרבנן ואע"ג דבעל' הגט איסורה מדרבנן גזרו בהא נמי וכולה חדא גזירה היא ובלישנא בתרא אמרינן דאפי' היא עצמה הותר' ולא גזרינן ביה אטו בעלת הגט עצמה שודאי אסירא כיון דעבד כל דהו ומידי דהוי אממאנת ביבם דלדידיה אסירה מדרבנן ולאחים שריא והא דלא פריש רבא בהדיא דהותרה לאחים קאמר משום דהא פשיטא דאמתני' קיימא דמיירי באיסור אשת ראובן ושמעון לגבי לוי זו שיטת רש"י ז"ל והקשו עליו חדא דלישנ' דהותרה צרתה לא אתי שפיר דקארי השתא לאשת שמעון צרת אשתו של ראובן מפני מאמר שעשה בה והוא כבר נסתלק המאמר בגט ועוד דהא מדאמר רבא נתן גט למאמרו היינו דוקא כשנתן גט למאמרו בפירוש וכדפרש"י ז"ל והכי מוכח הג' בפ"ד ואלו להאי פי' כ"ש דכשנתן גט אפילו לזיקתם שיש להתיר צרת אשת שמעון לגבי לוי דהא לא מחזו ב' יבמות מבית א' והראשונה נראי' זקוקה לראובן לבדו והשניה זקוקת שמעון לבדו וליכא למיגזר מידי והיא גופא דמיתסר' היינו משום איסורה דבעלת הגט. לכן נראה פי' דצרתה דקאמר היינו כגון שהיו לראובן ב' נשים וכשמת ראובן ועש' שמעון מאמר בא' מהן וחזר ונתן לה גט למאמרו בפי' שאילו נתן גט לזיקתו נאסרו ב' נשי ראובן עליו ועל כל האחים אבל עכשו שנתן גט למאמרו הותר' הב' והיא עצמה אסורה משום בעלת הגט דעלמא שנתן לה הגט לזיקתו ובדיד' גזרו ובצרתה לא גזרו ובלישנא בתרא דאפי' היא עצמה הותרה דמה דעבד שקלי' ומיהו דווקא ללוי ושאר אחים הותרה כדפי' לעיל ולדידיה גופי' אסור' היא גופא מיהת כיון דעבד בה מעשה והא דסתם לן רבא משום דעל מתני' קאי כדפרישנא לעיל לפרש"י ז"ל. והוי יודע דמאי דאמרו רבנן במתניתין ששתיהן חולצות ולא מתייבמות דוקא כשעשה בה מאמר כדקתני אבל לא עשה בה מאמר ומת שתיהן מותרו' להתיבם ללוי דתו ליכא גזירה דלעיל משום זיקתו של שמעון דכיון דבחיי שמעון היתה היבמה מותר' ללוי משום דמת שמעון לא מיתסר' עליה וזה ברור:

הכא דמדחייא מהאי ביתא לגמרי לכ"ש פי' דנחשבה לאשת אח שיש לה בנים וא"ת ודילמא אדרבה הא עדיפא דאתא חזיות' מהא נפילה גופ' הא ליתא דכיון דהותרה לשוק בלא חליצה כאלו יש לה בנים שוב אינה נראית כלל:

תנו רבנן בא עליה חייב עליה משום אשת אח ומשום אחות אשה פרש"י ז"ל שבא עליה בחיי אשתו וכן היא ע"כ דאילו לאחר מיתת אשתו היכן יש בה איסור אחות אשה ולהוצי' מפר"ח ז"ל שפירשה אסיפא דמתני' שבא עליה לאחר מיתת אשתו ונראה דתנ' תוספא' אטעיי' דקתני ב' אחים נשואין ב' אחיות מת א' מהן ואח"כ מתה אשתו של ב' הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה א' אם בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי ע"כ ולית' דתנא תוספא' (אסיפא) אריש' קאי על מאי דקתני הואיל ונאסרה עליו שעה א' דבאותה שעה אם בא עליה חייב שתים כצ"ל:

כאן שנש' מת ואח"כ נשא חי וכו' ושמעינן מינה לפום פשט' דרבי יוסי בתרוייהו מחייב ב' דהא על ר' יוסי אתא לאפלוגי:

דף לב עמוד ב

אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף פי' איסור מוסיף על ב' דרכים הא' שיש לו תוספת איסור באחרון מן הראשון אפילו לגבי הנאסר הראשון כגון שהראשון איסור אכילה והב' איסור הנאה וכדאמרינן לקמן גבי אוכל אכילה א' וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד ובדוכתא אחרינא והב' שיש באיסור ב' תוספות איסור לאחרים שהיו מותרים באיסור הראשון כגון אחות אשתו שנעש' אשת אח דמעיקרא הוי איסור לדידיה והשתא לכולי עלמא ומגו דחל איסור על שאר בני אדם חל עליו. ואיסור כולל הוא שזה האיסור האחרון כולל דבר הנאסר דברים שהיו מותרים מחמת האיסור הראשון כי האיסור דברים המותרים ודברים האסורים כגון נבילה מערב יוה"כ דכי את' יוה"כ חל על הנבלה בכלל שחל על השחוטה וכיוצ' בו בשקדש אחיו אשה וחזר הוא וקדש אחותה נאסר עליו אשת אחיו משום אחות אשה בכולל שהיו לאשתו זאת קרובות אחרות שנאסרו לו בקדושי אשתו ונכללה בכללן אף אשת אחיו שהיתה אסורה עליו קודם לכן משום אשת אח וכן כל כיוצא בזה והיינו דאמרי תינח שנשא חי ואח"כ נשא מת פי' דאיסור אחות אשה קדים וכי אתי איסור אשת אח דבתרייתא הוי איסור מוסיף כדמפרש ואזיל דמגו דאיתוסף איסורה לכל בני העולם משום אשת איש וי"ל דניח' ליה שום חלות דאשת אח עצמו דאיתוסף על אחרים ועוד דנקט איסור שאר אחים דחמיר טפי דאיתי' אפילו לאחר מיתת אחיהם:

וכ"ת מיגו דאיתסר בכלהו אחוות' (אתסר) האי איסור כולל הוא פי' ור' יוסי לית ליה איסור כולל מדקתני בברית' דפרכינן מינה אשת איש ונעשה חמותו שנדון איסור כולל היא שנכללה בכלל שאר קרובות אשתו שנאסרו עליו בקדושי אשתו והיינו נמי דלא נקט רבי אבהו דמודה רבי יוסי באיסור כולל:

ויש גרסאות דגרסי ותו חמותו ונעשת אשת איש איסור מוסיף הוא ולית' כדכתב רש"י ז"ל דאפילו תימ' דחייל איסור אשת איש על חמותו אינו נדון באשת איש דקל שאין איסור חל לדחות איסו' ראשון וכדפרכינן התם משום דאקדושי' פקע איסור גיד הנשה והכי איתא בפרק אלו הן הנשרפין א"ל רב אחא בר אהבה לרב' חמותו ונעשת אשת איש נדון בחמותו וליתרו נמי באיסור א"א דהא אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף א"ל ברי בתרי קטלת ליה פי' דליכא לחיובי בתרי קטלי וכיון דכן בחמותו דחמיר' דחל' עליה מעיקר' והוי יודע דאפילו הכי למאן דאית ליה איסור מוסיף אהני ליה שאם לא התרו בו משום חמותו והתרו בו משום א"א נדון כאשת איש והא דקתני לעיל נדון כחמותו שהתרו בו משום חמותו או אפי' משום שתיהן:

אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאלו עשאן ואינו חייב אלא א' פי' דלענין מלקות וחטאות אינו חייב אלא א' וכי קתני חייב שתים לקבלם בין רשעים חמורים אם עשה כן במזיד. ופרש"י ז"ל דרבא קאמ' דר' יוסי לית ליה איסור חל על איסור כלל ואפי' באיסור מוסיף וכי קתני בבא על אשת אחיו חייב שתים לקברו בין רשעים גמורים ותימא למה ליה למינד מדר' אבהו בכדי דהא לא קיימ' לן אלא איסור כולל וי"ל דלא ניחא לן לאוקומי ברייתא דבא עליה בתרי גווני חד' לענין מלקות וחטאו' כשנש' חי ואח"כ נשא מת דאיסור מוסיף ואידך דנש' מת ואח"כ נש' חי דאיסור כולל הוא ולשון אלא אמר רב' מוכיח כן דאוקים רב' לקברו בין רשעים גמורים דאידך כר' אבהו מפרש לה דההיא דר' אבהו דוקא היה ובסנהדרין ובכריתו' מייתי לה ומ"מ ר"ש פליג דאפי' לקברו בין רשעים גמורים אינו חייב אלא א' אבל מורי הר"ם ז"ל היה מפרש דל' פליג אלא לענין חטאות דכי היכי דבכולל אינו חייב אלא א' לענין קרבן כך אינו חייב אלא א' באידך דאיסו' מוסיף ואין זו שיטת התוספו' ושיטת רבי' הרמב"ן ז"ל:

זר ששמש בשבת פי' דתמידין ומוספים דשרו לכהנים בשבת חייב שתים פי' איסור' חשיב או למלקות או לקברו בין רשעים גמורים דמשום זר ששמש או משום בעל מום ששמש ליכ' חטאת שאין חטאת אלא בדבר שזדונו בכרת והני זדונם במיתה בידי שמים כדכת' בפ' אלו הנחנקים אלו הן שבמיתה האוכל טבל וזר ששמש ובעל מום ששמש וכדפרש"י ז"ל:

התחיל ר' חיי' לדון וכו' ק"ל דלקמן אמרינן דפליגי באיסור כולל או באיסור בת ראשון לפום האי טעמא דאמרינן אינהו לא פליגי אלא בשבת וטומאה אם הותרה לכהנים בלבד או אפי' לזרים וי"ל דאליבא דר' אבהו באיסור כולל או באיסור בת א' פליגי כדאמרן לקמן והכא טעמא דנפשייהו קאמרי לסייע לעצמו למ"ש בשם ר'. והכי דייק לישנ' דאמרי התחיל ר' חייא נדון התחיל בר קפרא לדון וסייעתי' כל דהו דמסייעין לעיקר דינא ואע"פי שאין זה איסור כולל ואיסור בת א':

דף לג עמוד א

במאי קא מפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי דר' חייא סבר דר' יוסי באיסור כולל מחייב תרתי ובר קפרא סבר לא מחייב אלא חדא פרש"י ז"ל דלר' חייא תני מתניתא דלעיל דבת אשת אחיו דחייב בין כשנש' חי ואח"כ נשא מת ובין כשנש' מת ואח"כ נשא חי דהני איסור כולל אבל בר קפרא לא תנא אלא חדא ההיא דנשא חי ואח"כ נשא מת דהוי איסור מוסיף דאידך דתני ר"ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח דמשמע דר' יוסי מחייב בה תרתי לא תני בר קפרא:

ותמיהא מילת' מי הכריחו לרבי' ז"ל לומר דלא תני ליה ולא מפרש דמוקי' לה לקוברו בין רשעי' גמורי' דהא עדיפ' למימר כדאמרינן לעיל אלא שזה מן הטעם שכתב למעלה דרבנן ז"ל לא בעו לאוקומי פלוגת' דר' יוסי ור"ש בתרי גווני וליכא לאוקומ' כלה לקברו בין רשעי' גמו' דבר קפרא מודה הוא באיסור מוסיף ולא פליג אלא באיסור כולל. ומיהו אכתי ק' היכי אפשר לומ' דלא תני לה ואי משום בר קפר' תנא הוא ופליג א"כ אמאי איתותב לקמן ממתני' ותו ק"ל היכי קאמר דאשמועי' ר חייא דר"י סבר איסור כולל דהא תניא רשת איש ונעש' חמתו נדון כאשת איש:

ויש לפרש דודאי לר' חייא ובר קפרא ההיא מתניתין נשא מת ואח"כ נשא חי דחייב שתים לרבי יוסי פליג אאידך דאא"א ונעש' חמותו ור' חיי' סמיך על ההיא דנשא חי ואידך לא תני לה וכי תנן במתני' ר' יוסי אומר בזיקה הראשונה היינו לענין מילי אחריני ובר קפרא סמוך על ברייתא דא"א ונעשה חמותו ולא תני לה לאידך כדפרש"י ז"ל ועי"ל והוא הנכון יותר דההי' דחמותו מתנית' דוקא היא לד"ה דעל מתני' איתמר' אלא דר' חיי מוקי' כגון שאין לאשתו שם קרוב אחרת דליתסר חמות באיסור כולל:

בעל מום נמי מעיקר' שרי באכילה וכו' פי' מעיקר' הוה שרי בחתיכות העומדות לאכילה ואסור בחתיכות העומדות לעבודה איטמי ליה ושם טומאה אוסר בין לאכיל' ובין לעבודה מגו דחייל איסורה על חתיכות דעבוד' חיי' נמי על חתיכות דאכילה והשתא הוי איסור כולל ממש בכולל דברים האסורים עם דברי' המותרי' ואע"פ שהם מב' שמות אין בכך כלום דאיסור טומא' הוזהר על שתיהן וחל שתיהן כא':

אלא מליק' דבת א' הוא דמשכחת לה פי' ולא משכחת לה באיסור כולל ולא באיסור מוסיף יש שפי' כי כשהביא זה שתי שערות חלו עליו ביחד איסור זרות ואיסור מליק' מחמת נבילה כי אע"פ שזו עצמה לא נמלקה באותה שעה שהביא שתי שערות הא איכ' נבלות טובא דקא מתסר לה ואין לנו לדון על נבילה זו אלא על שם נבילה. מ"ש בבעלת מום וטמא דכיון דמחוסרין מעשה בעצמם לא חל עליהם חיוב כשהביאו שתי שערות עד שנעשו בעלי מום וטמא:

וא"ת א"כ חמותו ונעשת אשת איש למה נדון בחמותו מפני שהיא זיקא ראשונה דהא אשת איש היתה זיקה ראשונ' שנתחייב בה כשהביא ב' שערו דהא איכא בשוקא כמה נשואו' ואילו בחמותו לא נאסר עד שנעשת חמותו י"ל דה"ק דמ"מ כיון דפגע בחמותו ברישא כשהיא פטורה ואילו בא עליה באותה שעה נתחייב שריפה וחל עליו איסור חמות דחמיר כי נעשה אח"כ א"א אי אפשר לדחות איסור זה מעליו משום צד דאין אסור ואפי' בא לחול עליו למפרע קודם האיסור הראשון. אבל יש מקשי' על פי' זה מדתנן בגיד הנשה שנוהג בשליל ובמקדשי' ואקשי פשיט' משום דאקדשי' פקע איסור גיד הנשה מינה ואמרי הכא בולדות קדשי' עסקי' וקסבר ולדות קדשי' ממעי אמן קדושי' ונוהג בשליל דאיסור גיד הנשה ואיסור מוקדשי' בהדדי קא את' ואי איתא להא פירש למה לן למימר דנוהג בשליל ולמימר דולדות קדשים ממעי אמן קדושים תיפוק ליה דכיון דהביא שתי שערות נתיחד זה באיסר גיד ואיסור מוקדשים ואיכא טובא ועוד לקמן חשבינן איסור מוקדשים גבי חלב שהוא איסור מוסיף ולהאי פירש איסור בת אחת היא וכי תימא דלקמן נמי דאיסו' בת אחת היא וליתי' לפרש"י זכרונו לברכה שפי' באיסר מוסיף הא ליתא דא"כ כי אמרי לקמן מאן האי תנא דא"ל מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת א' אמרי' אמרי דה"נ היא דהא ת"ק דידיה הוא נמי אלא ודאי ליתיה להאי פי':

והנכון כדפרש"י ז"ל דגבי מליקה אין איסור נבילה ולא איסור זרות חלים אלא לאחר שנמלקה והוא דומה שנראת לכהני' דאלו איסו' זרות לא חייל עד שנראית לכהני' כדאמרי' התם האוכל מבשר חטאת ואשם קודם זריקת דמים פטור שנא' ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל ואיסור נבלה נמי לא חייל משום עד שנראית לכהני' אית בה איסור מעילה וכדתנן במס' מעילה חטאת העוף משהוקדש' מועילי' בה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ומחוסר כפורים ובלינה הוזה דמה חייבים עליה משום פגול ונותר וטמא ואין מועלי' בה דאלמ' לא נסתלקת ממנו איסור מעיל' אלא בהזאת דמה וכ"ז שיש בה איסור מעיל' לא חייל עלה איסור נבלה ואיסור זרות בבת א' כשהוזה דמה:

אלא קא מפלגי באסור בת א' ואליבא דר' יוסי ר' חייא סבר דר' יוסי באיסור בת א' מתייב תרתי בר קפר' סבר לא מחייב אלא חדא פרש"י ז"ל דברייתא דבא עליה דקתני לעיל מוקים להו ר' חייא באיסור בת א' דשוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח ובר קפר' מוקים לה בזא"ז ומיהו ההיא דאיסור מוסיף תני ואידך דאיסו' כולל לא תני לה פי' לפי' דאלו תני לה כל דא"ל איסור כולל ואית ליה איסור בת א' וכדאי' לקמן בהדיא ואין פי' זה מחוו' חדא דאמאי לא תני לה בר קפרא כיון דר' חייא תני לה ואי משום דתנ' הוא ופליג היכי אסיקנא מתיובתא דמתני' דלקמן ועוד דר' חייא דמוקי לה באיסו' בת א' א"א לתפוס אשת אח טפי מאחות אשה ולא אחות אשה טפי מאשת אח הכי הוה ליה למיתני אינו חייב אלא:

והנכון דמתני' דלעיל מוקים להו ר' חייא בשיטתו בזה אחר זה וכיון דחייב ר' יוסי באיסור כולל מחייב משום בת א' כדלקמן ולית ליה מתני' דחמותו או דמיירי כשאין לאשתו שום קורבה כדפי' לעיל ובר קפרא תני ההיא דאיסור כולל דסמיך אמתני' דאחותו וכיון דלית ליה לר' יוסי איסור כולל לית ליה איסור בת אחת. ואי תני לההיא דנשא מת ואח"כ נשא חי מוקים לה לענין לקברו בין רשעים גמורים:

ויש עוד לפרש דמתני' דאחיות דלעיל תרוייהו מוקים להו לענין לקברו בין רשעים גמורים אבל למלקות ולקרבן ליכא איסור מוסיף ולא איסו' כולל וכפשוט' דמתני' דחמותו והכא פליגי באיסור בת אחת לקרבן ולמלקות ובסברא פליגי ר' חייא סבר אע"ג דר' יוסי לית ליה איסור מוסיף ואיסור כולל למלקות ולקרבן אית ליה איסור בת א' ובר קפרא סבר דאיסור בת אחת נמי לית כיה כגון דאייתי ב' שערות בשבת דאסו' זרות ודשבת בהדי הדדי. אתו פי' דאלו אייתי ב' שערות קודם שבת לא חיילי בהדי הדדי דאיסור זרות חייל משהביא ב' שערות בחול אבל בשבת שהם פנים חדשות ולית ליה בחול לא חייל עליה עד דאתי אבל כשהביא ב' שערות בשבת חלו כא' איסור זרות ואיסו' שבת לגבי שבת זו לגבי שבת אחריני איסור זרות קדים:

כגון דאייתי ב' שערות ואטמי ליה פי' שנטמא באותה שעה ממש או שהיה טמא מקודם לכן אבל לא נתחייב בו עד שהבי' שתי שערות ואילו אטמי לאחר כן איסור זרות קדים:

כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה פי' דכיון דבאותו מעשה נעשה בעל מום ותוך כדי דבור חשיב בת א' ואע"ג דנגע מקמי דנחתך לאפוקי מחזקתיה פי' דלית ליה אסור מוסיף ולא שמעי' דא"ה אית ליה אסור בת א':

אלא לבר קפרא למה לי לאישתבועי דהא פשיט' דמתני' דר' שמעון מסייע קצת ולא פליג עליה כלל ואם להוציא מדברי ר' חייא בר מחלוקתו בדבור הקל סגי:

דף לג עמוד ב

וסבר מדהא בבת אחת אידך נמי בבת אחת ומדהנך לפיטורא הא נמי לפיטור' פי' דבר קפרא שמע מר"ש איסור מליקה ואיסור זר ששמש ובעל מום ששמש ויודע הוא בודאי ששתים אלו לפיטורא נינתו אבל במליקה לא הו' דכיר אי לחיובא או לפיטור' ומפני זה כששכח וערב' כי רמא אנפשי' דנוקמ' למד ממליקה על אידך דמיירי בבת אחת ולמד על מליקה מאידך שהיא לפיטורא:

ואי ר' יוסי הבערה ללאו יצתה פי' וסממנים להבערה בלחוד קיימי ולא לשום בשול ובאיסור לאו גרידא ליכא בשגגתו חיוב חטאת. וא"ת דלמאי דס"ד דחטאת קתני היכי ניחא ליה לזר ששמש ובעל מום ששמש. והנכון דאיהו סבר דתנא נקיט להו לענין חיוב דשייך בכל חד וחד ולגבי שבת עיקר חיוב כרת וחיוב חטאת:

גרש"י ז"ל מידי חטאות קתני או לאוי קתני קשה לי ואמאי קשיא ליה לרב אשי דלא ליתני לאוי דהא אנן מהבערה דליכא אלא לאו הוא דק"ל ונראה לי דאיהו סבר דאי אמרינן הבערה דליכ' מלקות ליכא משום שבת דהוה ליה איסור זרות חמור שהוא במית' והבער' ליכא אלא איסור לאו ואין איסור חל על איסור חמור אלא בקדשי' כדאי' בכריתות פי' דם שחיטה (כריתות דף כ"ג) ובמס' קדושין פ' בתרא ואפשר דקא פריך תלמודא מעיקר' מהבערה אפי' מאיסור לאו נמי פריך מה"ט ורב אשי פריך דלא תני תנא אלא לאיסורי מידי חטאות קתני לאוי קתני ואיסורי קא חשיב ולהאי פי' אע"ג דבעלמ' אין איסור קל חל על איסור חמור שאני הכא דכיון דיש שם שבת בדבר זה איסור חמור חשיב וכן גורס מהר"ב ז"ל:

מתניתין שנים שקדשו וכו' בגמרא מפרש שיש במשנתי' איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת א' כי כשקדש ראובן לאחות האח נאסר על שמעון אחיו בבת א' משום אשת אח ומשום א"א וכשחזר שמעון וקדש לאחותה נאסרה לו אשת ראובן משום אחות אשה דאיסור כולל עם שאר קרובתיה מגו דאיתוסף בה איסור לראובן בעלה איתוסף בה איסור לגבי שמעון ויש כאן על כל א' ואח' מהן ד' שמות שהן י"ו חטאות כדקתני ר' חייא בברית' ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה ול"ג מן התרומה דתלמודא הוא דאוקמה בהכי בתר שקלא וטריא כדאיתא לקמן:

גמרא ואי במזיד מי שרי וא"ת ודילמא הן היו שגגות אבל הזכרים מזידין היו וי"ל דמסתמא כולה מיירי בחדא גוונא:

הא לאו מעוברת שריין פי' לאו דוקא דאפי' מעוברת נמי שריין לאחר ג' חדשי' וה"ק הא אלמל' משום הבחנת עיבור שריין:

דף לד עמוד א

ומאן האי תנא דאית ליה איסור מוסיף וכו' אמר רב ר"מ היא פי' דלר' יוסי לא אשכחן לה בהדיא דפלוגת' הוא לעיל אי אית ליה אפי' איסור כולל:

יש אוכל נבילה א' וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב ול"ג חד טמא דכלהו לגבי חלב דאימורים זרים נינהו ובכל הני איכ' בזרעם כרת ושגגתם חטאת בר מאיסור מוקדשים שהיא באשם מעילות ועיקר האיסור שחל בתחילה הוא משום חלב ומוקדשים איסור מוסיף שנוסף כי איסור הנאה וטמא וי"ה איסור כולל דאיתכלל חלב לגבי טומאה בהדי חתיכות דבר אכילה וכן לגבי י"ה וכדפרש"י ז"ל:

ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב כך הגירסא הנכונה ונקט והוציאו בפיו שהוא מענין אכילה כי בעוד שהיה לועסו הוציאו והם אמרו לו שאינו מן השם דאיסור אכיל' דאיירי בה חיובו על הנאת גרונו ובני מעיו וא"ת והתנן המוציא בפיו ובמרפקו פטור וא"כ אין בזה חיוב חטאת א"ל דשאני אוכל דאורחיה הוא להוציאו בפיו כשלועסו:

ואיסור בת אחת דאיכא הכא פרש"י ז"ל דכשקדש י"ה חלו עליו ביחד איסור אכילה ואיסור הוצאה אבל ליכא לחיובי שתים משום הוצאה וי"ה דאין עירוב הוצאה לי"ה וכדאיתא בכריתות וקתני אם היתה שבת וכו' והוציאו חייב משום שבת ותמיה' מילת' דקאמר מרן ז"ל דהכי איתא בכריתות דאדרבא אסיקנא התם בעירוב הוצאה לי"ה דאמרי התם בפ' אמרו לו על הא מתני' וליתני אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת. אמר רפרם זאת אמרת ערוב לשבת ואין עירוב הוצאה ליום הכפורים וממאי דילמ' עירוב הוצאה לי"ה וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ואסיקנא אלא דרפרם בדותא היא ונר' כי רש"י ז"ל סובר דאנן לא אמרי' בדותא היא אלא לענין פסק הלכה דאמר רפרם זאת אומרת דאין הוצאה לי"ה ומיהו ניחות' דמתני' טפי משמע דחייב א' קאמר ותדע דלא דחי' לה אלא בלשון דילמא משום דילמא היכי אמרי' בדותא היא לכך אומ' רבי' ז"ל דכיון דהכי אמרי' לה בכריתות ליכא למימר דנקטיה הכא להדיא דחייב שתים ונימא דהינו איסור בת אחת ובהני ודאי לא קשה סוגייא דהתם על ר' ז"ל ומיהו אין פי' מחוור דמאי איסור בת א' איכא הכא דכיון שזו איסור אכילה וזהו איסור מלאכ' והן ב' שמות גמורי' לד"ה חלין ואפי למ"ד ר"ל דלית איסור בת א' דאי לא תימא הכי האוכל והעושה מלאכה בי"ה בזה אחר זה על א' מהן אתה פוטרו למאן דלית ליה אסור בת א' וכ"ת דאה"נ בי"ה לא מחייב לעולם אלא על חדא אם חל להיות בשבת מאי איכא למימר והנכון כמו שפי' רב אלפס דהשתא ס"ל דחייב שתים קתני וסוגיין דעלמא דעירוב הוצאה לי"ה ואע"ג דדחי לה בלשון דילמא איכא דכוותא בתלמודא וכיון דקי"ל הכי בהא בעי' לאוקמי לדר"מ אליבא דהלכת' ולהכי נקטיה הכא בהדיא:

ור"מ אליבא דמאן פי' אם איתא דמתני' ר"מ היא אליבא דמאן מרבותיו אמר לר' אלעזר או לר' יהושע והרי תרומה דאין זמנה בחול דתנן היה אוכל בתרומה ק"ל אדרבה התם לדת' (לד"ה) ליפטר דאנוס הוא דהיכן ה"ל לאסוקי אדעתיה שהוא פסול וי"ל דמיירי דנפק עליה קלא שהוא בן גרושה ודייקי נמי דקתני ונודע שהוא בן גרושה ולא קתני ונמצא:

והא אתמר עלה בתרומה בערב הפסח עסקי' וה"ה דמצי לתרוצי באידך לישנא דאמרי' בפסחי' דשאני תרומה דהא קריה עבודה ועבוד' רחמנא אכשרי כדאיתא במסכת קדושי' אלא חד מתרי תלת טעמי נקט:

בשלמא כולהו משכחת לה דשוינהו שליח ושוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה אמר רב עמרם אמרי בי רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לאיחיובי אינהי כך הגרסא בכל הספרים שלנו והיא גר' רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל משכחת לה כגון שנולדו הזכרי' באחד בתשרי הנקבות ג"כ באחד בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקבות שהם י"ג לזכרים מסרו הקדושי' שיחולו ליום המחרת בשביל' כשהם נעשים גדולים דבעי' לזכרים י"ג שנה ויום א' ולנקבות י"ב שנה ויום א' והתחילו להיות שופעות מיום תשלום י"ג לזכרים שהוא יום תשלום הי"ב לנקבות והולכת עד יום המחרת נמצא שהנדות והקדושין חלין בבת א' והקשו עליו ז"ל שהרי אינם נעשים גדולים בשנים בלבד אלא א"כ הביאו ב' שערות לאחר הפרק ואפי' הביאו קודם הפרק ועודן בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו כדאית' בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ז) וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיביאו כלן כא' ויש לתרץ כגון שבדקנום באותו היום והביאו שערות ודאי בזמנם הביאו ולאו דהוה קודם לכן שהם שומא דהכי סוגין בכולי תלמודא. ואמרי מדי השתא הם גדולים בצפרא נמי הם גדולי' וכההיא דאמר רב פפא בעשרה יוחסי' מדהשתא בוגרת בצפרא בוגרת ואפי' לקולא כדאית' התם וקי"ל כוותיה ותו הקשו עליו ז"ל דזכרי' ונקבות אלו בקטנותם נתנו וקבלו הקדושי' ולא הוו קדושי' וכ"ת דמתני' כר"מ דאמר הרי את מקודשת לאחר שתתגייר שהיא מקדושת אפיקתיה למתני' מדר"מ ואוקימנא כר' שמעון ודוחק דתנא סבר כר"מ בחדא וכר"ש בחדא והנכון כגר"ח ז"ל בשופעת מתוך ג' לאחר ג' לאיחיובי אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהו והשתא לא צריכי לאוקומי כדשוו שליח ופגע שליח בשליח אלא שנתקדשה כל א' מהן ע"י אביה בעודה קטנה פחותה מבת ג' שני' ולא אתיא נמי למימר שיחולו האיסורי' כולם על הזכרים ועל הנקבות אלא מסתיין דחיילי לכלהו על כל א' וא' מהן באנפי נפשיה ויהא הא' גדול מחברו והאחת גדולה מחברתה ובשעת ביאה יתחייבו כלם ביחד אלא דלהאי חיילי למפרע מזמן גדולתו ולאידך חיילי מזמן (גדולתה) והדבר ידוע שאי אפשר לחייב הזכרים על ביאת הנקבות אע"פ שהם גדולים אלא כשהם בנות ג' שני' ויום א' ואירע לה שהית' נדה באותה שעה חלו על הזכרים להתחייב עליהם בד' איסורים אלו כל זמן שיבואו עליהם אפי' לאחר זמן אם לא טבלו מאותו נדות ואף על פי כן הם אינם חייבות עד שיהו גדולות בשנים ובסימנים ובאו אלו אליהם וכלן חייבות ויש כאן י"ו חטאות והזכרים אלו חלו החיובים עליהם ביחד כשנעשי' גדול' אותה שבעל ששפע דם זה באות' שעה והנקבו' יחולו האיסורים עליהם מן השעה שהגדילו בשנים וכסימני' שהיה בה' ג"כ נדות שלא טבלו ממנו והא דאמרי הכא כששופע לאו דוק' בין לפי' ר"ח ז"ל בין לה"פ דכל שלא טבלי מנדותן הרי הן כאילו שופעת ובדין הוא דהוה ליה למימר ששופעת דם או שנמשך נדות מתוך ג' עד לאחר י"ב ויום א' שלהם ואח"כ באו והא דקאמר ומתוך י"ב לאחר י"ב לאו דוקא דהא ודאי אם זה דם אחר הוא וכבר טבלו מן הדם ששפעו מתוך ג' ואחר ג' אין חיובי הזכרים חלין כא' עליהם דאיסור אשת אח ואשת איש ואחות אשה חלו כשהיו בת ג' ויום א' ואסור נדות שהם מתחייבי עליה בביאה זו חל כששפעו זה הדם השני אלא לפי שרצה ללמדנו באיזה דם ואיזה זמן הן ראויין להתחייב חילק הדם לשנים דבריא משכחת לה שיתחייבו הזכרים אם בעלו בדם הראשון והוי להו איסור בת אחת ויתחייבו הנקבות בביאת דם שני והוו חייל עליהם איסור בת א' וכשת"ל שיתחייבו כלם זכרים ונקבות על ביאה א' ויחולו על ביאה א' ויחולו על כל א' ואחד איסורים אלו בבת א' הויא כשופעת דם מקודם ג' ונמשך הנדות לכל א' עד לאחר י"ב ויום א' או יותר דכל חדא וחדא בעלום באותו נדות והרי כאן י"ו חטאות כדברי ר' חייא והרי זה מבואר מפי רבינו הה"ה הלוי הר"ם:

וליטעמיך ר' אליעזר דמחייב על כח וכח טובא הויין וק"ל אה"נ ואנן פרכי' אליבא דרבנן מיהת דלא מחייבי על כל הכחות אלא א' כבר נשמר מזה רש"י ז"ל דאנן השתא מתני' כר' אליעזר בעי לאוקמי כדאקשינן דליחייב לב' חטאות וכדאוקימנא אליבא דידיה לעיל בחד פירוקא דאילו כרבנן אין כאן אלא י"ו חטאות אעפ"י שבעלו ושנו דלדידהו שתים וג' ביאות בהעלם אחת אינו חייב אלא א' וכדאיתא בכריתות ולקמן במכילתין ומסתברא כשבעלו ושנו בבת א' כהעלם א' הוה ולא כשהיתה להם ידיעה בנתים דלאו ברשעי עסקי' דלא לזדהרו עוד בחילופ' ולהכי מהדרין השתא דקושיין דאמר דהוו ל"ב חטאות לר' אליעזר היא דקא מחייב שתים על ב' ביאות בהעלם אחת וא"כ היכי פרכי' דליחייב ל"ב דהא לדידיה טובא הויין דלדידיה חייב הוא על כל כח וכח אלא דנקטי' ל"ב דלא חשבי' מכחות דביאה אלא חדא לר' חייא נמי אפי' תימא דמתני' (כר' חייא) כר' אליעזר מוקים לה כדאמרת לא חשיב אלא ביאה ראשונה פי' לפי' ז"ל ולמה לן כולי האי נימא דאע"ג דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה אמרו חכמים להפריש' גזרה אטו ביאה שנייה וי"ל לפר"ח ז"ל דסבי' לן דכיון דסילוקו לא שכיח לא עבדי' בה גזיר' וכדפרקי' לקמן כדאקשי' מסיפא דאם היו קטנות וא"ת ולוקמ' כשהיו בעולו' כגון שהן אלמנות או גרושות מן הנשואין וי"ל לפר"ח ז"ל דהא לא אפשר דאסרן היאך נתקדשו בקטנותן אלו ע"י אביהן דהא נשואין אין מוציאי' מרשות אב ומיהו עדיין קשה לפרש"י ז"ל וכלהו פירושי נמי לוקמ' שנבעלו קודם ביאת זנות ולא פסלו להן אפי' מחייבי לאוין דא"כ הרי נפסלו באותה ביאה מן התרומה ואילו מתני' קתני שאם היו קטנות נפסלו בביאה זו מן התרומה כדאית' לקמן וע"י שנבעלו לכשר להן דלא אשכחן להדיא מאך דאית ליה פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה אלא ר' אלעזר ולא קי"ל כוותיה וכדאית' לקמן במכילתי' וי"ל דמסתמא מתני' בבתולות צנועות מיירי שהן לא היו בקיאי' בהן ולא היו בקיאות בה' לפיכך באו לידי שגגת חלוץ זה כנ"ל:

דף לד עמוד ב

כל מועכות של בית ר' ואיכא דגרסי' של בית דוד ואלו ואלו לשם שמים נתכוונו שהיו רוצות להקים זרע מבעליהן והיו כשרי' וממשפחת כשרים וקדושי' וכדרך שנתכוונה תמר ולכן נקראות על שמה:

כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן יש מקשי' שרש"י ז"ל פירש בפירוש החומש דער ואונן דש מבפני' וזורה מבחוץ הוו ולא אסקינן הכי הכא וי"ל דמרן ז"ל משמע ליה דהא דחייה היא דמתני' כפשוט' א"נ דמרן ז"ל לא נחת לה בפירושיו וסמך על המדרש שאומר כן:

ת"ר אותה לכלה פי' דלא מטמאי' משום ביאה וא"ת ותיפוק משום שכבת זרע וביא' ראשונה אינה ראויה להזריע כבר פרש"י ז"ל דכיון דמקום ההוא ראוי להזריע אביאה שנייה שכבת זרע קרינן בי':

לעכו"מז נבעל' פירש לא נבעלה ממש במעש' אלא שנתאותה לו ובענין זה המעש' חשובה כמע' דלא למהוי לה עקרות:

דף לה עמוד א

אמר שמואל כולן צריכות להמתין ג' חדשים פירש קודם שיתארסו וינשאו חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה פי' קטנה פחות מי"ב שנים ויום אחד שאינ' מתעבר' דבדידה גופא ליכא למגזר ולא גזרינן אטו גדולה כיון דגיורת דלא שכיח הא גיורת גדולה או ישראל י' קטנ' צריכה להמתין ו' חדשים וכדדייק ואזיל. וק"ל הא דשמואל כמאן אי כר' יוסי אפי' בגיור' גדול' שריא כדתניא לקמן בהדיא ואי כר"י דאסר בגיור' גדול' כדלקמן מ"מ הא שרו בקטנה בת ישראל דאפי' בנשואין לא גזר בה אטו גדול' כדתניא לקמן בפ' החולץ (יבמות דף מ"ב ע"ב) הרי שהיתה רדופה לבית אביה או שהיתה זקנה או קטנה או עקרה כלן צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"מ ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד ואעפ"י שיש גורסין רבי יוסי במקום רבי יהודה ליתא לההיא נוסחא כדבעינן לפרושי בדוכתה ואי כר' מאיר הא משמע דר' מאיר בנשואין הוא דגזר בקטנה וזקנה וחברותיה אבל בזנות דלא שכיח לא גזר מדלא תני סתם גיורת ומשוחרר' גדולה ואנוסה ומפותה וי"ל דלעולם הא דשמואל ר"מ היא והא דלא מני התם גיורת ומשוחררת ואנוסה ומפותה משום דלא קתני התם אלא אותם שחולק בהם רבי יהודה ואילו באידך רבי יהודה נמי אוסר כדאית' לקמן הילכך אפילו דר' מאיר כר' יוסי ס"ל דאשה מזנה מתהפכת וגזר בה אטו נשואין כיון דרבי יהודה מודה בה לא תני להו התם ומאי דאסר שמואל בגיורת גדולה אפשר היינו משום לתא דגופה שאינה מתהפכת יפה יפה כר' יהודה א"נ כרבי יוסי ס"ל אלא דגזר זנות אטו נשואין ומשום דליכא הכרחה בהא לא גזרי בהאי לישנא קמא דאיהו דאמר כר' יוסי כי היכי דאמרינן לאידך לישנ' אחריני אמרי לה וכו' דהיאך לישנא שרי בגיורת אפילו גדולה ובקטנה בת ישראל בזנות ולא גזר זנות אטו נשואין וכדר' יוסי:

ה"ג הגיורת והשבויה שנפדו ושנתגיירו צריכו' להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ולא גרסי' יתרות על בנות ג' שנים ויום א' כדגרסי במקצת נסחי דהא ר' יהודה אפילו בקטנה בת ישראל לא גזר כדאיתא במתני' דפרק החולץ:

אלא יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר פירוש דמסתמא כי קתני והשפחה שנשתחררה בכל אנפא משמע ואפי' כשיוצאה בשן ועין:

כל דממילא מודה ר' יוסי פי' ושפחה דקתני היינו שנשתחרר' בכסף ע"י אחריה או בשטר על ידי עצמו ונקיט לה סתם משום דאידך לא שכיחא:

אלא אמר רבא אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר פרש"י ז"ל ואפילו יוצאה בשן ועין נמי דכיון דהפוך דבר קל הוא לה רוצה היא להתהפך על הספק ואע"ג דלא מסקא אדעת' דתשחרר דעיבור גנאי הוא לה ולפום שמעתין משמע דהא אוקימנא האי דשמואל כר' יוסי לאו לגמרי בכל דבריו דהא לרבי יוסי אנוסה ומפותה אינה צריכה להמתין ואפילו כשהיתה בעולה קודם לכן דאפשר דמתעברה בביאה זו דאונס או של מפתה דבהא איצטריך לאיידי ואילו לשמואל צריכה להמתין אלא אם כן באנוסה ומפותה דקרא שהיו בתולות ואין אשה מתעברה בביאה ראשונה אלא על ידי מיעוך דהא לא מפיק מכלליה אלא גיורא ומשוחררת גדולה ומשום דלא שכיחי אי נמי קטנה בת ישראל דלא שכיח אבל אנוסה ומפותה לא אלא דהנהו כר' יהודה ס"ל דחייש שמא לא נתהפכ' יפה יפה ומיהו שמואל לאו מההוא טעמא אסר דהא בההוא נמי טעמא כר' יהודא ס"ל אלא דס"ל דכיון דבת ישראל היא גזרי בה אטו נשואי גדולה וכדפרשי"י וכפר"ח ז"ל אבל ר' אלפס ז"ל משמע שהו' סובר דלשמואל אף באנוסה ומפותה סבר לה כר' יוסי ופוסק הלכה כר' יוסי בגיורת ומשוחררת ובאנוסה ומפותה דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ואע"ג דהא קי"ל הלכה כר' מאיר בגזרותיו סבירא לן דמודה ר"מ בהני דלא גזרי בהו משום דלא שכיחי דכיון דבדידהו ליכא למיחש שהרי מתהפכת לא גזרו בהו אטו נשואין והא נמי חוץ מאנוסה ומפות' משום דכיון דשמואל אתא לאשמועינן כרבי יוסי דאשה מתהפכת יפה כיון דנקט גיורת ושפחה שהן מתהפכות כ"ש בבת ישראל דמתהפכת דגנאי הוא להן העיבור ואי משו' גזיר' כי היכי דגיורת ושפח' לא שכיחי ולא גזרי בה אנוסה ומפותה נמי לא שכיחי ולא גזרי בה לד"ה תדע דאפי' ר' יהודה לא אסר בהן אלא דחייש שמא לא נתהפכה יפה יפה הא לאו הכי משום גזירה לא הוה אסר בהו זנות אטו נשואין והיינו טעמא דאמרן דזנות אונס ומפתה שאינו אלא בששה חדשי' של נערות בלבד ודלא נסיב לה אונס ומפתה לא שכיח וכן דעת רבותי ועיקר ובהכי סליק פרקא בס"ד: