יבמות קג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבין עומד בין יושב בין מוטה בוהחולצת מן הסומא חליצתה כשרה גאבל במנעל הנפרם שאין חופה את רוב הרגל בסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל ובסמיכת הידים ובאנפיליא של בגד דוחולצת מן הקטן חליצתה פסולה קב הקיטע מני רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ר' יוסי האוסר באנפיליא של בגד אתאן לרבנן אמר אביי מדסיפא רבנן רישא נמי רבנן וורישא במחופה עור אמר ליה רבא אבל אין מחופה עור מאי פסול אי הכי אדתני סיפא באנפיליא של בגד ליפלוג בדידה בד"א במחופה עור אבל אין מחופה עור פסול אלא אמר רבא מדרישא רבי מאיר סיפא נמי רבי מאיר האי מגין והאי לא מגין אמר אמימר זהאי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה אמר ליה רב אשי לאמימר והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה אימא ולעולם דדחיס לכרעיה ואמר אמימר חהאי מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה לא חליץ אמר ליה רב אשי לאמימר והתניא סמוכות הרגלים לאו דחליץ בה איהו לא דיהיב ליה לאחר וחליץ אמר רב אשי למאי דקאמר אמימר לאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חליץ:
מן הארכובה ולמטה כו':
ורמינהי טרגלים פרט לבעלי קבין שאני הכא דכתיב (דברים כה, ט) מעל רגלו אי הכי למעלה מן הארכובה נמי מעל ולא מעל דמעל אמר רב פפא שמע מינה האי איסתוירא עד ארעא נחית דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק הוה ליה איהו מעל ושוקא מעל דמעל אמר רב אשי אפילו תימא מיפסק פסיק כל דבהדי כרעא ככרעא דמי:
מן הארכובה ולמעלה:
מתיב רב כהנא (דברים כח, נז) ובשליתה היוצאת מבין רגליה אמר אביי בשעה שכורעת לילד נועצת עקביה בירכותיה ויולדת ת"ש (שמואל ב יט, כה) לא עשה רגליו ולא עשה שפמו לישנא מעליא תא שמע (שמואל א כד, ד) ויבא שאול להסך את רגליו לישנא מעליא ת"ש (שופטים ג, כד) אך מסיך הוא רגליו בחדר המקירה לישנא מעליא בין רגליה כו' לישנא מעליא אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום שנאמר (שופטים ה, כז) בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד והא קא מתהניא מעבירה אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל טובתן של רשעים
רש"י
[עריכה]
קב הקיטע - דחשיב ליה מנעל מני רבי מאיר היא:
יוצא - בשבת:
אנפיליא של בגד - דקתני סיפא חליצתה פסולה אתאן לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בקב הקיטע אלמא דלא הוי מנעל דאי רבי מאיר כיון דקב הקיטע הוה נעל אלמא ואנעלך תחש לא דייק אנפיליא נמי תהוי נעל:
מדסיפא רבנן - רישא דקב הקיטע נמי רבנן ודייקי ואנעלך תחש ודקתני קב הקיטע כשר במחופה עור:
אדתני סיפא אנפיליא של בגד - פסולה האי הוא ודאי דלאו נעל הוא דהא לא מגין לישמעינן חילוק בקב הקיטע דאע"ג דמגין לאו נעל וכ"ש האי:
סיפא נמי ר' מאיר - ולא דייק תחש ואפילו הכי של בגד לא משום דלא מגין אבל קב הקיטע מגין הלכך אפילו אין מחופה עור כשר:
למדחסיה - לדחוף רגלו בקרקע:
מוטה - לאו אורחיה למדחסיה:
על ליחתא דכרעיה - שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל ליחתא לשון לווחים (שבת דף מז.) פלנקא (קרש) כלומר שאינו דורס במקום מדרס רגלו ואע"ג דתנן (לעיל דף קא.) מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא:
והתניא בסמיכות הרגלים - כשרה:
מאי לאו דחליץ בהו איהו - הגורר את רגליו והם עקומים:
לאחר - שרגלו ישרה:
בר אובא ובר קיפוף - בפ' אלו מגלחין (מ"ק כה:) דאחלשו לדעתיה דרב אשי ואיתהפוך כרעייהו:
רגלים - שלש רגלים תחוג (שמות כג):
פרט לבעלי קבין - שפטורים מן הראייה אלמא שוק לאו רגל הוא:
מעל רגלו - משמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב וחלצה נעלו מרגלו:
שמע מינה - ממתני' דקא מכשר מן הארכובה ולמטה:
האי אסתוירא - קביל"א (קיביל"א: קרסול) המפסקת בין שוק לרגל:
עד ארעא נחית - ואין עוד פרק אחר למטה הימנה בעקב:
דלהדי כרעא - השוה ועומד למול כף הרגל לאו מעל הוא וככרעא דמי:
בשליתה היוצאת מבין רגליה - אלמא ירכים נמי מיקרו רגל:
נועצת עקביה בירכותיה - והולד יוצא מבין רגליה ממש והיינו דכתיב מבין רגליה:
לא עשה רגליו - לא הסיר שער זקן התחתון:
להסך את רגליו - מי רגלים אלמא ירכים רגל מיקרו:
אך מסיך הוא את רגליו - בעגלון מלך מואב כתיב:
בין רגליה - בין ירכותיה שבא עליה סיסרא ונתכוונה כדי לייגעו:
כרע נפל שכב - שבעה כתיבי בקרא:
תוספות
[עריכה]
בין עומד בין יושב. וא"ת ומהיכא ס"ד לפסול יושב וי"ל משום דאמר לקמן (דף קד.) דהויא כגמר דין ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל: ושם) בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה ומהאי טעמא בעינן לקמן (דף קו.) עמידה לכתחלה דא"ל רבי חייא בתי עמודי לל"א שפי' בקונט' ועוד דכתיב ועמד ואמר ומיהו עיכובא ליכא מדלא כתיב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר אינו אלא סיפור דברים בעלמא והכי נמי מפרש במסכת מועד קטן (דף כא. ושם) גבי מנין לקריעה מעומד אבל ועמדו שני האנשים אע"ג דלא כתיב ויעמדו היינו לפי שאין כתיב שם מעשה אחר כך אבל הכא אחר ועמד כתיב המעשה ואין כאן אלא סיפור דברים בעלמא כמו . עמדו וקדשו ועמדה ונשאת והא דדרשינן בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה אומר רבינו יהודה דשמא לכתחלה בעי הכי כדפרישית:
והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. וא"ת מהיכא ס"ד למעוטי סומא וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים וה"א דה"ה לפני יבם א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ"ל דלא:
הקיטע מני רבי מאיר היא. דחשיב מנעל ממה שאין רגילים לעשות:
באנפיליא של בגד אתאן לרבנן. דלא חשיב מנעל מבגד כיון דאין רגילות לעשות כן וה"ה אנפיליא הקשה ר"ת דהכא משמע דר' יוסי לא חשיב קב הקיטע מנעל מדמוקי ברייתא דמכשרא ליה לחליצה כר' מאיר דוקא וכן משמע בפרק במה אשה (שבת דף סה: ושם) ואילו בפרק בתרא דיומא (דף עח: ושם) אמרינן דקב הקיטע בין לר' מאיר בין לרבי יוסי מנעל הוא וטעם דר' יוסי גבי שבת דלמא מיפסק ואתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר ועוד קשיא דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא (שם) אמרינן אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביה"כ ובשמעתין מדמי יה"כ לחליצה:
מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה לא חליץ. פי' בקונט' שאין זה קרוי רגל כיון שהופכו כל שוק דידיה נמי לא מיקרי מעל רגלו אבל היכא שנקטעה רגלו שוקו היינו מעל רגלו דכיון דקודם קטיעה היה שוקו מעל רגלו אחר קטיעה נמי קרינא מעל רגלו ובענין זה פי' גאון אחד ור"ח פי' טעמא דלא חליץ מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה דלא מצי שפיר למדחסיה לכולי כרעיה אארעא לפי זה נמי אתי שפיר הא דגריע מקיטע דקיטע דחיס שפיר כוליה שוקיה אארעא מתוך פירושם משמע דפשיטא להו דקיטע חולץ אבל אין נראה לר"י דהא בירושלמי מפרש הא דקתני במתני' מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה היינו בקושר רצועות הסנדל מארכובה ולמטה אבל בקיטע לא איירי מידי והא דקתני בברייתא קב הקיטע איכא לפרושי נמי דיהיב לאחר וחליץ כדאמר אסמיכות רגלים וה"מ למימר וליטעמיך קב הקיטע מי חליץ אלא דיהיב לאחר וכן דרך בכמה מקומות דיכול לומר וליטעמיך ואין אומר ועוד מעיקרא דסבר דברגל הפוכה שייכא חליצה ה"ה דקיטע נמי חליץ אבל לפי המסקנא לא והא דפריך רגלים פרט לבעלי קבין הכי פריך כיון דשוק לא מיקרי רגל א"כ למטה מהארכובה אמאי כשרה הא לא הויא קשירה במקום רגל ורבינו נסים נמי פירש במגלת סתרים דקיטע לא חליץ מכ"ש דרגלו הפוכה ומן הארכובה ולמטה דמכשיר במתני' לאו באיפסקא לכרעיה אלא בקשירת רצועות איירי כדאמר בירושלמי:
פרט לבעלי קבין. ואף על פי דעיקר דרשא נפקא לן מפעמים בפרק קמא דחגיגה (דף ג. ושם) מכל מקום פריך שפיר מדאסמכיה תנא ארגלים:
והא קא מתהניא מעבירה. ליכא למימר דפריך אמאי לא מסרה עצמה שהרי קרקע עולם היא כדאמר גבי אסתר ועוד כי הוא לא היה מאנסה ואדרבה היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל אלא פריך אמאי משבחה הכתוב כל כך דכתיב תבורך מנשים וגו' ואמרינן בנזיר (דף כג: ושם) ובהוריות (דף י:) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה פירוש מאמהות לפי שהיו נהנות מן הביאה ויעל לא היתה נהנית מן הביאה ומשני דודאי לא היתה נהנית משום דטובתן של רשעים כו' ואההיא מילתא קיימא הך פירכא בנזיר (דף כג:) ובהוריות (דף י:):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק יב (עריכה)
ל א מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה ו', טוש"ע אה"ע סימן קסט בפירוש סדר חליצה סעיף סד:
לא ב מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה ח', טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף מ"ח, [ ובסדר חליצה סעיף יז ]:
לב ג מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה י"ח, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף כ"ב:
לג ד מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה ט"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף י', וטור ושו"ע אה"ע סי' קס"ז סעיף ג', ובסימן קסט בפירוש סדר חליצה סעיף כו וסעיף ל:
לד ה מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ט"ו, סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף ט"ו:
לה ו מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה י"ט, סמ"ג עשין נב, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף כ"ב בהגה"ה:
לו ז מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה י"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף ל', ובסדר חליצה סעיף נא, ובפירוש סדר חליצה סעיף סג:
לז ח מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה י"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף ל"ד:
לח ט מיי' פ"ב מהל' חגיגה הלכה א', סמג עשין רכז רכח רכט:
ראשונים נוספים
והא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר. לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במסכת יומא בפרק בתרא (דף ע"ח) אלא לאפוקי מהא דתנן סנדל של סיארין טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו ואמר רבא גופי' בפרק במה אשה (שבת דף ס"ה) לא הודה לו ר' יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לו וכבר פרשתי' שם במסכת שבת בארוכה.
אמר ליה רב אשי והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה: מהכי משמע דחליצה אפילו מיושב ואפילו לכתחלה, דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה ליה רב אשי לאמימר, דהא אמימר צריך קאמר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי אף על גב דלא דחיס ליה חליצתה כשרה. ויושב נמי היינו בדיעבד הא לכתחלה עומד בעינן, ואם כן מאי קושיא. אלא על כרחין משמע דיושב אפילו לכתחלה. ואף על גב דקתני בברייתא חליצתה כשרה, לאו בדיעבד קאמר אלא משום דקתני סיפא חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה והוא הדין לכתחלה. ותדע לך דהא עומד לכתחלה הוא, וקתני בין עומד חליצתה כשרה. ואיכא למידק נמי מהא דגרסינן בפרק אלו מגלחין במועד (מועד קטן כ, ב כא, א) אדכר דמיושב קרע וקם וקרע מעומד, אמר ליה קריעה דמעומד מנא לן אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע, אלא מעתה ועמד ואמר [לא חפצתי לקחתה] הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה, ומהדרינן התם מי כתיב ויעמד ויאמר ועמד כתיב. אלא שיש לדחות בזו, דהתם בדיעבד קאמר ומדקרע מיושב והדר קם וקרע מעומד, לומר דאפילו בדיעבד לא מהני, אקשי ליה מחליצה דבדיעבד מיהא חליצתה כשרה, ואהדר ליה דכיון דלא כתיב ויעמד ויאמר לא משמע עיכובא אלא לכתחלה. אבל מהא דאקשי ליה רב אשי איכא למידק ודאי דאפילו לכתחלה נמי חולצת בין עומד בין יושב כדאמרן.
והא דתניא בספרי (כי תצא פי' רצ) ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה, משמע דפליגא אברייתא דבין עומד בין יושב. ותנאי נינהו דתנא דספרי דריש ועמד ואמר, ותנא דבין עומד בין יושב לא דריש ליה, מדלא כתיב ויעמד ויאמר. ואנן אברייתא דשנויה בגמרין סמכינן דמשמע דאיהי נשנית בבית המדרש. ועוד מדמותבינן מינה אלמא הלכתא היא. אבל הגאונים ז"ל (הובא ברמב"ן להלן קו, ב ד"ה קוראה) נראה שסמכו על אותה ברייתא שבספרי וכתבו דדברים אלו אין אומרין אותן אלא בעמידה. וכן בהלכות ה' רבינו אלפסי ז"ל בסדור החליצה (להלן בסוף הפרק בסוף גט חליצה) ואיני יודע מפני מה סמכו על אותה ברייתא ולא על ברייתא זו שהיא העיקר כמ"ש. ושמא חששו לה להחמיר. והתימא הגדול שהצריכו אפילו האשה בעמידה, ואפילו לאותה ברייתא שבספרי לא משמע אלא באיש בלבד, וכדתניא מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה . וכי כתיב בדידיה כתיב ועמד ואמר, ולא כתיב ועמדה ואמרה, אלא שמע מינה בדידיה בלחוד קפיד קרא. (וכן כתב הרי"ף שם רק על היבם וקושית הרשב"א היא על הגאונים).
והא דאמרינן לקמן (קו, א) בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא ואמר לה בתי עמודי, לאו בשעת חליצה הואי אלא קודם חליצה שבאה לפניו להתרעם, או ליטול עצה כיצד תעשה (וכמה תשלם ליבם), [בכת"י: ובמה תנצל מן היבם], דקא בעי למיכליה לממונה. ותדע לך דהא אמר לה לא ידע ליה, כלומר לא ידע בה במום זה שהיא קטעת, ואמר לה לא ניחא לך ביה חליץ, דאלמא לאו באפי יבם הוה, אלא מפני שהיה נראה לו שהיתה קטעת, ולא היה ברי לו אם כמו שהיה סבור אם לא. אמר לה בתי עמודי. וטעמא דמלתא דעל ידי כך הכיר שהיבם הזה אינו הגון שלא היה מתכוין למצוה אלא לשם דבר אחר ועל כן סמך והטעהו. דאלו היה הגון לה למה היה מטעה אותו, חלילה להם להטעות ולרמות אלא לצורך מצוה. ולעולם חליצה בין יושבת בין עומדת בין מוטה, דלכולי עלמא בדידה לא קפיד קרא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הלכה ו_ז) והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות הסנדל. אלא שאחר כך כתב, ואחר כך עומדת ורוקקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדין בשעת רקיקה ובשעת קריאה. ונראה מדבריו דחליצה בין בעמידה בין בישיבה ואפילו לכתחלה וכדמוכח הכא כדכתיבנא (לעיל ד"ה אמר), אבל קריאה לכתחילה מעומד. וטעמא דמלתא משום דלא כתיב ועמדה וחלצה נעלו, אלא ועמד ואמר שתהא קריאה מעומד דבקריאה הקפיד הכתוב. והלכך לא שנא איהו לא שנא איהי לעולם תהא הקריאה מעומד.
אלא דאכתי קשה לי דהא לא משמע הכי בההיא דאלו מגלחין (מועד קטן שם) מדמקשינן אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב, ומאי קושיא דהא ועמד ואמר בקריאה הוא, אבל חליצה דלא כתיב בה עמידה בין יושב בין מוטה, וברייתא דקתני בין יושב בין מוטה בחליצה תניא. ואפשר לתרץ לפי דבריו דהא דקתני והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב כללא הוא לכל ענין החליצה שהוא קריאה וחליצה ורקיקה, ולא לחליצת הסנדל בלבד. והיינו דאקשינן מינה בפרק אלו מגלחין כאלו קתני בברייתא בהדיא קרא בין עומד בין יושב חליצתה כשרה, דברייתא כללא היא לכל מילי דחליצה. ולא עוד אלא דעיקר צריכותא דברייתא משום קריאה היא, ולומר דאף על גב דכתיב ועמד ואמר דמשמע דקריאה מעומד הני מילי לכתחלה הא אי עבר וקרא מיושב חליצתה כשרה, ומיהו ברייתא בדיעבד היא הא לכתחלה קריאה מעומד בעינן. והא דאקשי ליה (אביי) [צ"ל: רב אשי] לאמימר מהא דמשמע דברייתא אפילו לכתחלה קתני וכדכתבינן, היינו דוקא בחליצת הסנדל והכי קאמר, והא קתני בין יושב בין מוטה, ואף על גב דברייתא בדיעבד היא, הכי משמע בקריאה משום דכתיב בה ועמד ואמר, הא בחליצת הסנדל אפילו לכתחלה משום דבדידה לא כתיב עמידה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי מקרא גופיה, דהא לא כתיב עמידה אלא בקריאה, הא בחליצה לא שנא הכי ולא שנא הכי, אלא משום דברייתא קתני בהדיא בין עומד בין יושב ניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא.
ויש לנו כיוצא בה בתלמוד בפרק קמא דקדושין (יח, א) יש בעברי שאין בעבריה שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ורמינהי יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין, אף על גב דהוה מצי לאקשויי מגופיה דקרא דהא בהדיא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. זהו שנראה לי להעמיד דברי הרב ודברי הגאונים. אלא שראיתי לקצת המחברים (ספר התרומה הלכות חליצה סי' קלג) שהצריכו בעמידה אפילו בחליצת הסנדל ולא ירדתי לסוף דעתם ואם תאמר תיפוק ליה משום דבעינן ועמדו שני האנשים ובין שתהא חליצה כתחלת דין בין שתהא כגמ"ד בעינן ועמדו. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (קו, א ד"ה לישנא אחרינא) בתי עמודי על רגלך דכתיב ועמדו ב' האנשים בעמידה. יש לומר חליצה לאו כדין דמיא להא, דהא אפילו בהדיוטות הוא דבר תורה, מה שאין כן בשאר דינין והוא הדין לעמידה, ותדע לך מדאיצטריך למכתב ועמד ואמר, ואי כדין היא למה לי קרא תיפוק ליה משום דכתיב ועמדו ומיהו אכתי קשיא לי לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דלא בעי עמידה בחליצת הסנדל, אם כן אף ברקיקה כן דברקיקה נמי לא כתיב עמידה וצ"ת.[2].
הא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר: לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במס' יומא בפרק בתרא (עח, ב) דכולי עלמא מנעל הוא כלומר בין ר' מאיר בין ר' יוסי, אלא הכא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי קאמר וכדאיתא בפרק במה אשה גבי הא דתנן סנדל של סיידין (שבת סה, ב) טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו ואמר רב לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לן.
מתניתין. מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה: פירוש מתניתין כללא הוא דכל שהוא למטה מן הארכובה, מעל רגלו קרינא ביה. והלכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה ולמטה והיינו דאקשיה למתניתין מרגלים פרט לבעלי קבין, מכל מקום מתניתין משמע להו בנקטעה רגלו, ושאני הכא דכתיב מעל רגלו, לומר דכל שהוא למטה מן הארכובה כשר לחליצה, דמנעל אמר רחמנא והוא דדחיס מאי דאישתייר אארעא וכדאמר אמימר (לעיל בסמוך). ומתניתין נמי היכא דלא נקטעה רגלו אלא שקשר מנעל למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה, דמעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל, אבל למטה כשרה. והיינו דגרסינן בירושלמי (ה"א) כולי מתניתא בקושר מן הארכובה ולמעלה פסולה, איני והא כתיב ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם, ותניא ביד עד לפרק ברגל עד סובך וכה את אמר הכין, שניא היא דכתיב מעל רגלו אי הכי תהא כשרה אפילו מהארכובה ולמעלה מעל רגלו ולא מעל דמעל.
מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ ק"ל דמשמע הכא דסבר רבא דר"מ הוא דחשיב מנעל של עץ מנעל אבל ר' יוסי אוסר מפני שאינו מנעל ואלו במ' יומא ובמסכת שבת אתי' למימר דר"מ ור"י במנעל ולאו מנעל פליגי ואמר רבא דכ"ע מנעל הוא ובגזירה דילמא משתליף ואתי לאתויי בר"ה קמיפלגי דר' יוסי סבר גזרי' ור"מ סבר לא גזרי' ודייקינן נמי דקתני ר' יוסי אוסר ולא קתני ר' יוסי מחייב תו ק"ל דהתם אמר רבא דלכ"ע מנעל הוא ואלו איהו גופיה הוה נפיק בסנדל של גמי כדאית' בפ' י"ה וליכא למימ' דהתם רבה גרסי' דהא בתר אביי מייתי לה תלמוד' התם והנכון דהא דאמר התם דכ"ע מנעל הוא היינו ר"מ ור' יוסי אבל הא איכא ר' יוחנן בן נורי דפליג כדאי' בפ' במה אשה יוצאה וסבירא לן כוותיה וכדאמרי' התם דר"ע מתיר בסנדל של סיידי' ולא הודו לו ר' יוחנן בן נור' ורבנן דאמרי כשמעתיה היינו ר' יוחנן בן נורי דסבירא לן כוותיה ומאי דתלי' בשמעתיה עץ דשל מנעל הוא בדר"מ ולא כדר' יוסי איכא למימר שאוסר מן התורה מפני שאינו מנעל ואיידי דקתני ר"מ יוצא אדם נקט ר' יוסי אוסר ולא נקט מחייב וזה ברור ובתוס' תירצו בענין אחר. ולר"מ דשרי לחלוץ בסנדל של עץ י"ל דאיהו לא דריש ואנעלך תחש א"נ דדריש ליה וסבר דנעל נעל ריבה כל שהוא כעין מנעל:
אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לרגליה בארעא אמר ליה רב אשי לאמימ' והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה ק"ל דהתם תניא חליצתה כשרה בדיעבד ואמימר אמר צריך לכתחלה וי"ל דרב אשי קים ליה דאמימר צריך לעכב קאמר והיינו דלא שני לי' אמימר הכי ואחרים פירשו דברייתא אפילו לכתחלה קא שרי ודומיא דעומד קתני יושב ונקט חליצתה כשרה בדיעבד משום דבעי למתני סיפא חליצתה פסולה בדיעבד וא"ת והא תניא בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה ויש לומר דההיא לענין הקריאה בלבד כדכתי' ועמד ואמר וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה שהקריאות בעמידה ובחליצה יושבת וחולצות וכן כתב שהרקיקה מעומד ואפשר דהתם טעמא משום דבעי רוק הנר' לדייני' ושתרוק כנגד פניו וכדאיתא בשלהי פרקי' וק"ל דהא דאמרינן בפרק ואלו מגלחי' קריעה מעומד מנ"ל אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע אלא מעתה גבי חליצה דכתיב ועמד ואמר ה"נ והתניא בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה ואם איתא דהאי ועמד לא קאי אלא אאמר בלחוד מאי מקשי לה מחליצה דלא כתיב בה ועמד ויש לומר דקים ליה דהא דקתני ברייתא בין עומד בין יושב על כל ענייני חליצה קאמר ושמע מינה דמדאוריתא לא בעי עמידה דאם כן אפילו בדיעבד נמי אלא מדרבנן בעלמא הוא ואין זה מחוור והנכון בכל ענייני חליצה בעי מעומד לכתחלה ולאו משום דכתיב ועמד ואמר דההיא דספרי אסמכתא בעלמא הוא אלא משום דהוי כענין דין דכתיב ביה ועמדו שני האנשים וכן פירש רש"י זכרונו לברכה בעי עמיד' לחליצה משום ועמדו שני אנשים והיינו שאינו מעכב בדיעבד ופרכינן מינה בפרק ואלו מגלחין משום דבעי התם קריעה מעומד ואפילו בדיעבד כדאמרינן התם אדכר דקרע מיושב וקרע מעומד ומהדרינן דהכא ועמד ואמ' כלו' שאין לומר דבעי עמידה אלא לישנא דקרא הוא וכן כתב הרב בעל ספר המצות ז"ל כל עמידה שאין אחריה שום מעשה אינה אלא כלשון בני אדם שאו' עומד ועשה ואוכל והולך והא דפריך הכא רב אשי מהאי ברייתא י"ל כתירוץ הראשון שכתבו א"נ דכיון דטעמא דבעי עמידה לכתחלה אינו אלא משום ועמדו שני האנשים מהיכא תיתי לן דצריך למדחס רגליה ופרקי' לעולם דדחי' פי' דהכי גמירי לה דאפי' כשחולץ מיושב צריך למדחסי רגלי' דתהוי חליצה מעליא:
והא דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה פרש"י ז"ל כגון שנחתכו רגליו וכ"ת והא אמר אמימ' דמאן דמסגי על לוח' דכרעי' לא חלץ משום דלא הוי רגל וכ"ש האי שאין לו כלל תירץ רש"י ז"ל דהכא כיון שאין לו שום רגל שוקיו עומדי' במקום רגליו ובודאי שכן נר' מדפרכי' בגמ' על מתני' מהא דתני גבי עלייה לרגל פרט לבעלי קבין כלו' דלא חשיב רגל א"ד מתני' כבעלי קבין היא ופרקי' דשאני הכא דכתיב מעל רגלו ופרש"י ז"ל מדלא כתיב מרגלו משמע שחולץ מדבר שהו' על רגלו ואשמועי' דחליצת שוק שמה חליצה ואין זה מחוור בעיני ר"ת ז"ל דמעל רגלו לא בא אלא לומר שאם קשר' הרצועות בשוקו דהוי חליצה ולעולם כשיש לו רגל דאי לא היכי קרינן ביה מעל רגלו עוד ק"ל דהא גמרינן לקמן רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בוהן רגלו אלמא רגל ממש ולא שוק יש שפי' דקרא אשמועי' דכל שהוא מן הארכובה ולמטה רגל הוא וקרוי עליונה של רגל והיינו דאמרי' מעל רגלו אמר קרא ואחרי' פי' דתלמוד' הוא דהוי ס"ד דכי קתני מן הארכו' ולמטה חליצתה כשרה כשאין לו רגל ד"ה דשוק במקום רגל דאי כשיש לו רגל אין החליצה ברגל כלל ולהכי פריך מדתניא רגלים פרט לבעלי קבין דשוק לא מיקרי רגל ופרקי' כשיש לו רגל וכי קתני חליצתה כשרה ואעפ"י שהחליצה אין ברגל משום דאמר קרא מעל רגלו וכן דעת ר"ת ז"ל דקטע אינו חולץ ובירושלמי מצאתי ביני מתני' בקושר למעלה ולמטה:
אמר אמימר אהי מאן דמחליץ צריך למדחסו' לצרעי' פי' לדחוק רגליו בקרקע בחזוק א"ל ר"א לאמימר והתני רבי בין עומד בין יושב פי' והמוטה אין דרכו לדחוק רגליו ומהדר לעולם דדוחק לכרעי' פי' אע"פ שהוא מוטה ידחוק רגליו בקרקע.
ואמר אמימר האי מאן דמחליץ צריך למדחס' לכרעי' פי' לדחוק רגלייו בקרקע בחוזק א"ל ר"ה לאמימר והתנאי רבא בין עומד בין יושב פי' מוטה פי' והמוטה אין דרכו לדחוק רגלו ומהדר לעולם דדוחק לכרעי' פי' אע"פ שהוא מוטה ידחוק רגליו בקרקע.
ואמר אמימר האי מאן דמסגי אליחתא דכרעי' לא יחלוץ. פי' מי שרגלו הפוכה אינו דורס במקום מדרך רגליו אלא הוא דורס בגב הרגל לא יחלץ שאין זו רגל כיון שאינו דורס במקום הראוי לדרוס, אר"א למאי דקאמר אמימר לאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חלוץ. בפ' אלו מגלחין אמרי' דאיחלשי' דעתי' דרב אשי ואיתהפך כרעייהו. ואע"ג דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם לי' שוק במקום רגל דרחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוק אבל לאו הא רגל היא. עיין במעריך ע"ז בספק המכריע.
מן הארכובה ולמטה כו' ורמינהו רגלו פרט לבעלי קבין פי' מי שנקטעה רגלו ומשיב קב בראש שוקו ומהלך בו פטור מן הראיה כיון שאין לו רגל אע"פ ששוקו קיימת אלמא שוק לאו רגל האו והכא אמאי הוי חליצתו כשרה בשוק. שאני הכא דכתיב מעל רגלו והכשיר השוק שהוא מעל רגלו. א"ה מארכובה ולמעלה נמי נעל אמר רחמנא ולא נעל דנעל:
מתניתין חלצה בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשירא חלצה בגדול שהוא יכול לחלוק בו. בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשרה, חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל. בשמאל פסולה ור"א מכשיר:
קב הקיטע דאמר חליצתו כשרה אלמא חשיב ליה מנעל מני ר' מאיר דלא בעינן דומיא דתחש שהוא של עור דתנן הקיטע יוצא בשבת באנפליא של בגד [חליצתה פסולה] אלמא בעינן דומיא דתחש של עור וא"כ קשה רישא לסיפא וא"ת אמאי לא פריך ה"נ עלה דמתניתין דקתני באנפליא חליצתה פסולה אלמא בעינן דומיא דתחש והדר תני סנדל של עץ חליצתו כשרה אלמא לא בעי דומיא דתחש וי"ל ממתני' ליכא לאותובה דעלה ודאי מצי לשנויי כי תנן סנדל של עץ חליצתה כשרה במחופה עור ולא שייך למפרך עלה פלוג ולתי בדידה [ועוד קשיא] דהכא אמר של שעם חליצתה כשרה אלמא מנעל הוא ואמרינן במסכת יומא דכמה אמוראי נפקי ביוה"כ במנעל של שעם אלמא לאו מנעל הוא וצ"ל דשני מיני שעם הם א) פרש"י במס' שבת פרק במה אשה דפליג ר' מאיר ור' יוסי בקב הקיטע ר' מאיר חשיב כמנעל ומלבוש הוא ור' יוסי לא חשיב ליה כמנעל ומשאוי הוא. ותירץ במס' יומא קאמר לטייל בו ביוה"כ אלמא לכ"ע מנעל הוא ומוקים התם פלוגתא דר' מאיר לא גזר דלמא נפיל ואתי לאתויי ור' יוסי גזר דלמא נפיל ואתי לאתויי. וא"כ הכא מאי קאמר קב הקיטע מני ר' מאיר היא כר' יוסי נמי מצי לאוקמי כיון דלכ"ע מנעל הוא. וי"ל כיון דר' יוסי חייש דלמא נפיל ואתי לאתויי הוי מנעל גדול שאינו יכול להלוך בו ופסול לחליצה:
רגלים פרט לבעלי קבין דפטורים מן הראייה אלמא שוק לאו רגל הוא לפרש"י דפי' במתניתין נחתכו רגליו מן הארכובה ולמטה כשרה פריך שפיר להדיא ולפר"י נמי פריך הכי כיון דשוק לאו רגל הוא מה לי אם נקשרו מן הארכובה ולמטה או למעלה:
ת"ש לא עשה רגליו. כאן פרש"י יפה לא הסיר שער זקן התחתון ולעיל בפרק החולץ לא פירש כן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה