שולחן ערוך אבן העזר סדר חליצה

"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סדר חליצה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    חליצה תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

סדר חליצה בקצרה
ופירוש סדר חליצה

ובו חמישים ושבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

(אמר המגיה גם פה בסדר חליצה כל מקום שלא נזכר בהגהות שם אומרה, סתמן כפרושן שהם לקוחים מהסדרים ובפרט מסדר מהר"י מרגליות)

סעיף א

מצות חליצה בג' דיינים, אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו יודעים להקרות. ולכתחילה נוהגין שהחכם שבעיר עם שני חשובי העיר הם הדיינים. גם לוקחים השנים שמוסיפין, מחשובי הקהל; ושלא יהיו סומין אפלו באחת מעיניהם. ויש מחמירים שלא יהיה בהם שום מום. וטוב שיהרהרו כל החמישה תשובה בלבם, באולי חטאו ופסולין לדון:

סעיף ב

וצריך שיהיו שלשתם אזרחי ישראל; כלומר, ששום אחד מהם לא יהיו אביו או אמו גרים:

סעיף ג

ושלא יהיו קרובים זה לזה, ולא ליבם ויבמה; ואפילו אם נשואים שתי בנות אחים, או שתי בנות אחיות, או אשה ובת אחותה, יש להקפיד, מפני מראית העין. ועיין לעיל ריש סימן זה סעיף א':

סעיף ד

ושלא יהא שום אחד מהם פסול לדון דיני ממונות. ועיין לעיל סעיף ב' ריש הסימן:

סעיף ה

אחר שיוועדו יחד הג' דיינים, יוסיפו עליהם שנים לפרסומי מלתא, ואפילו הם עמי הארץ שאינם יודעים להקרות, או שהם קרובים קורבה שאינה פוסלת מן הדין; אבל כל שאר דברים פוסלים בהם כמו בשלושה הראשונים. ולכתחילה לא יהיו אלו השנים קרובים לדיינים:

סעיף ו

ויקבעו מקום לחליצה, שיאמרו הג' לשנים הנוספים: נלך למחר ונשב במקום פלוני כדי לחלוץ שם.

הגה: ונוהגין שהולכים למקום שרוצים לישב שם למחר, ויושבים מעט. ונוהגין שגם השנים הנוספים הולכים עם הבית דין, אבל אינו מעכב, רק שהב"ד יאמרו אל השנים שילכו, והולכין שם אלו הג', סגי (כן משמע בה"מ). ויש אומרים שאפילו ההליכה אינה מעכבת, רק שיאמרו שלמחר ילכו לחלוץ במקום פלוני (א"ז). ואין צריך שכל ג' דיינים ידברו כך, אלא הגדול שבג' אומר ומדבר בעד שני חבריו (ב"י מ"כ). מיהו, יש מחמירין שכל הג' ידברו כך. ועיין לקמן בפירוש הסדר סעיף י"ב):

סעיף ז

קביעות מקום, צריך שיהיה בערב יום שלפני החליצה. ועיין לקמן בפירוש בסדר סעיף ט"ו:

סעיף ח

אם החליצה ביום ראשון, אין קובעים מקום ביום השבת, כי אם מערב שבת:

סעיף ט

המקום שיקבעו לחלוץ שם, צריך שיהיה בגובה של עיר, כלומר: מקום מפורסם:

סעיף י

ביום שקובעים מקום, שולחים הדיינים להזהיר ליבמה שביום החליצה לא תאכל ולא תשתה שום דבר עד שתחלוץ.

הגה: גם שלא תירק לפני הבית דין שחולצת לפניהם, ושלא תדבר הרבה, (ושלא) תנקר שיניה קדם החליצה. וכן חוזרין ומזהירין אותה על אלו הדברים, בשחרית קדם החליצה גם כן. ונוהגין שירחץ היבם רגלו קודם יום החליצה, כדי שיהא בקל לרחוץ ביום החליצה. גם טוב שיסיר צפרני רגלו. גם יחקרו ביום ההוא אם הם גדולים וראויים לחלוץ. גם שאר הדברים שצריכין לחקור, יותר טוב הוא לחקרן כולם ביום שקודם החליצה. גם ילמדו היבם והיבמה להקרות כראוי בנשימה אחת (כל זה בסדרים):

סעיף יא

אין חולצין בלילה, ולא בשבת ולא ביום טוב, ולא בערבי שבתות וימים טובים אבל בחול המועד חולצין (ב"י):

סעיף יב

ביום החליצה יבואו החמשה דיינים למקום שקבעו, והשלשה דיינים הראשונים ישבו על ספסל אחד הגדול באמצע. והשנים הנוספים ישבו מכנגדם בספסל אחר, ויש אומרים שהם יושבים מן הצד, וכן נוהגין. והיבם והיבמה עומדים באמצע.

הגה: והיבם והיבמה ילכו אל הדיינים, ולא הדיינים אצלם, שנאמר: "ועלתה יבמתו השערה" (דברים כה, ז). מיהו, אם הדיינים הלכו אצלם, אין החליצה פסולה:

סעיף יג

מביאים עוד אנשים שיהיו שם בעת החליצה, ולפחות יהיו ה', שנמצא עם הדיינים הם עשרה.

הגה: ולכן נוהגין עכשיו שהולכים לחלוץ מיד אחר יציאת בית הכנסת שחרית, דאז איכא רוב עם, והגדול שבהם אומר לחברו ברבים: נלך לחלוץ במקום שקבענו אתמול:

סעיף יד

וכל הבאים שם צריכין לישב מרחוק מהדיינים.

הגה: ולא ישב שום אדם על ספסלים שיושבים הדיינים שחולצים לפניהם. גם בוררים שני עדים כשרים ומעמידים אותם אצל הספסלים, לחקור אותם על היבם והיבמה אם ראויה לחלוץ. והיבם יתעטף עצמו כאבל, וכן היבמה תתעטף:

סעיף טו

יזהירו בית דין את היבמה שלא תירק בפני היבם עד שתחלוץ.

הגה: גם יזהרו מאד שלא תעלה בידן חליצה פסולה, שלא תצטרך לחלוץ אחר כך מכל האחין (הגהות אלפסי סוף מצות חליצה) וע"ל סימן ק"ע:

סעיף טז

צריך שהיבם והיבמה לא יהא שום אחד מהם קטן, ולא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ולא אלם, ולא שוטה:

סעיף יז

צריך שלא יהא היבם החולץ סומא, אם יש לו אח שאינו סומא:

סעיף יח

צריך שלא תהא רגל היבם עקומה לאחור או הפוכה על צידה, וגם שלא יהא מהלך על אצבעות רגליו:

סעיף יט

אם היבם הוא גר, צריך שידעו אם היתה הורתו והורת אחיו המת, ולידתם, בקדושה:

סעיף כ

צריך שידעו אם הניח המת זרע.

הגה: וכל החקירות אלו שואלים העדים בשעת החליצה, כדי שיתפרסם הענין ברבים. וכן הוא בסדר חליצה לשאול העדים מכל מה שכתוב כאן מתחילת סימן ט"ז עד סימן כ"ח, ואומרים גם כן ברבים שכבר שאלו מאתמול על סימני האיש והאשה שהם גדולים:

סעיף כא

צריך שידעו בית דין אם יבם זה הוא אחי המת מאב, ואם היתה להם ישיבה אחת בעולם:

סעיף כב

צריך שידעו אם יבם זה הוא גדול האחים:

סעיף כג

צריך שידעו אם היא זאת אשת המת אחיו של זה:

סעיף כד

להעיד על דברים אלו נאמן עד אחד, ואפילו אשה או עבד או שפחה, או קטן שהוא מכיר ונבון:

סעיף כה

צריך שידעו בית דין אם יש צ"ב יום שמת הבעל. ועיין לקמן בפירוש הסדר סימן ל"ט:

סעיף כו

צריך שידעו אם היבם אטר רגל.

סעיף כז

צריך שידעו אם היבמה אטרת יד ימינה:

סעיף כח

מושיבים היבם והיבמה תחילה. ושואלים הדיינים או הגדול שבהם אל היבם מהו מבקש, ויאמר להם שבא לחלוץ ליבמתו, וישאל ליבמתו אם רצונה לחלוץ, ותאמר: הן. ואחר כך יאמר להם: עמדו. ותעמוד היבמה לימין היבם:

סעיף כט

יעמדו היבם והיבמה על רגליהם. ואם היבמה חפצה ביבום, יאמרו ליבם: אי ניחא לך חלוץ, אי ניחא לך יבם, והוא ישיב שאינו חפץ ביבום. ואם היבם חפץ ביבום, והיבמה אינה חפצה, או שהיא מאותם שחולצות ולא מתיבמות, מלמדים אותו תחלה שישיב שאינו חפץ ליבם. וכך יאמרו לו: אתה חפץ לחלוץ ליבמתך זו, והוא משיב: הן.

הגה: ויש אומרים שבכל ענין שואלים אותו אם רוצה ליבם או לחלוץ. ואף על גב דמצות חליצה קודמת, מכל מקום שואלים אותו כדי שיאמר שרצונו לחלוץ, ויראו שכבר היה מרוצה לחלוץ, ויאמר שחפץ בחליצה, וכן נוהגין. ויש מוסיפין, אם יש לו אשה, לומר לו שמתר לישא אותה, ואין בזה משום חרם רבנו גרשום. וע"ל בפרוש סדר החליצה סימן מ"ד ומ"ו:

סעיף ל

צריך שידעו היבם והיבמה שבחליצה זו היא מותרת לשוק:

סעיף לא

צריך שלא יהא אנוס לחלוץ.

סעיף לב

אם נשבע לחלוץ או שלא לחלוץ, מתירין לו קודם.

הגה: ויזהרו הבעל והאשה שלא ישיבו בתשובתם אל השואל אותם "הן הן" או "לאו לאו", אלא חד הן על דבר הן, וחד לאו על דבר הראוי לומר לאו; גם יאמרו בלשון לע"ז, כדי שיבינו. ע"ל בפרוש סדר החליצה סימן ס"ח:

סעיף לג

צריך שיבטל כל מודעות שמסר על חליצה זו. וכן צריך לפסול כל עדים שיעידו שמסר מודעות על חליצה זו. וכך יאמר לו החכם ליבם: אמור: הריני מבטל כל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם שמסרתי על חליצה זו, וכל דברים שמסרתי שהם כשיתקיימו גורמים לבטל חליצה זו הרי הם בטלים. וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי שום דבר שתיפסל חליצה זו מחמתו. והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיתבטל חליצה זו או יורע כחה מחמתו:

סעיף לד

צריך לבית דין שיזהרו שלא תעלה בידם חליצה פסולה:

סעיף לה

צריך לשאול ליבמה אם אכלה או שתתה היום:

סעיף לו

יקח החכם המנעל בידו ויבדקנו, שלא יהא שום טיט דבוק בו מבפנים, ושהוא עשוי כהלכתו:

סעיף לז

ויצוה ליבם לרחוץ רגלו הימני יפה.

הגה: וינגב אותו יפה ויכרוך בגד סביבו וילך בה:

סעיף לח

ויקשור היבם כנף המכנסים למעלה משוקו.

הגה: ויראו הדיינים שרגלו נקיה מכל דבר טינוף:

סעיף לט

יתן בעל המנעל ליבם המנעל במתנה, ויקננו היבם בהגבהה:

סעיף מ

ינעלנו היבם ברגלו הימני כשהוא יחף, בלא בתי שוקיים, אלא דבוק לבשרו. ויהא מכוון למדת רגליו של יבם, ולא יגיע למעלה מארכובה:

סעיף מא

יכניס קרסי המנעל בלולאות.

הגה: ויש סדרים שכתוב בהן שהרב המסדר נועל לו המנעל וקושרו לו כראוי, אבל אין לחוש אם היבם יכול לעשותו בעצמו שפיר דמי:

סעיף מב

יכרוך הרצועות פעמיים סביב שוקו מן הארכובה ולמטה, ויכניסם בנקבים שבמנעל בענין שיגיעו הרצועות בבשר שוקו מאחוריו. ויראה שהרצועות יהיו מכוונים זה אצל זה כל מה שאפשר (כל הנ"ל בסדרים). וע"ל בפי' הסדר סימן נ"ח וסימן נ"ט:

סעיף מג

יקשור השתי רצועות על בשר השוק מלפניו, שני קשרים זה על גב זה, מהודקים, ועניבה עליהם:

סעיף מד

צריך שילך היבם במנעל ברגלו ארבע אמות. וילך לפני הדיינין שיראו איזה רגל ימינו (שם). וע"ל בפרוש הסדר סימן ס"ב:

סעיף מה

יעמידו היבם אצל כותל או עמוד לישען בו. ויזהר שלא יישען כל כך שאם נוטלין העמוד היה נופל, דזה אינו מקרי עמידה:

סעיף מו

בכל עניני החליצה, בין בקריאה בין בחליצה בין ברקיקה, יהיו הדיינים יושבים והיבם והיבמה עומדים. ומעמידים היבמה לפני היבם, כדי שתהא דיבורה עמו לפני בית דין:

סעיף מז

מלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שהוא והיא יהיו רגילים, ותהיה יכולה לקרות: "לא אבה" (דברים כה, ז) בנשימה אחת. ואומרים ליבם וליבמה ענין החליצה, ובזה תהיה פטורה ממנו ומותרת לכל אדם, ואומרים להם שיכוונו לזה, והם ישיבו: הן:

סעיף מח

מקרין ליבמה: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" (דברים כה, ז) ומקרין אותה מלה במלה זו אחר זו, רק "לא אבה" יקראוהו בפעם אחת. וקריאה זו ושאר קריאות צריכים להיות בלשון הקודש.

ואם טעו באיזו תיבה, יחזור לראש המקרא (בסדר מהרי"ל):

סעיף מט

מקרין ליבם: "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה, ח). וקורין לו מלת "לקחתה" במפיק ה"א. גם יקרא מילות אלו בנשימה אחת:

סעיף נ

צריך שיבין היבם דברי היבמה ומה הוא משיב:

סעיף נא

ישען היבם לכותל או לעמוד שאחריו, וידחק רגלו בקרקע. ויזהירנו שלא יסייע ליבמה בענין החליצה:

סעיף נב

"ונגשה יבמתו אליו" (דברים כה, ט), ומתרת קשירות המנעל בידה הימנית בלא סיוע השמאלית, ואחר כך תתיר הקרסים, התחתון תחתון תחלה. ותתפוס רגלו בידה השמאלית, ותגביהנו מן הארץ, ותשמיט המנעל מן העקב, וגם תחלוץ כל המנעל בידה הימנית בלי סיוע השמאלית, וגם בלי סיוע היבם, לא בידו ולא ברגלו, ומשלכת המנעל בארץ, ותשליך אותו למרחוק. ובכל זה תהיה גם היבמה מעומד, כפופה אבל לא יושבת, ולא על ברכיה. ויאמר לה הרב שתאסוף רוק גדול בפיה, ולא פיהוק ועיטוש, גם לא תירק מים בעלמא, רק רוק ממש:

סעיף נג

תעמד היבמה נגד היבם, וירקה בארץ כנגד פניו רוק גדול. וצריכין הדיינים החמישה לראות הרוק כשיוצא מפיה עד שיגיע לפני היבם על הארץ:

סעיף נד

מקרין אותה בלשון הקדש: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (דברים כה, ט י) "בית חלוץ הנעל, בית חלוץ הנעל":

סעיף נה

וכל העומדים שם עונים ואומרים: "חלוץ הנעל" ג' פעמים:

סעיף נו

יחזיר היבם המנעל לדיינים. ואומרים הדיינים: "יהי רצון שלא תבאנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי יבום":

סעיף נז

מצאתי כתוב בסדר אשכנזי: כשיעמדו יאמר הרב: "בא"י אמ"ה אקב"ו במצוות וחוקים של אברהם אבינו". והטעם, מדאמרינן בפרק כסוי דם, בשכר שאמר אברהם "ועד שרוך נעל" (בראשית יד, כג), זכו בניו למנעל של חליצה. ויש לאמרו בלא הזכרת שם ומלכות.

הגה: יש סדרים שכתב בהם לגזור חרם על המוציא לעז על החליצה, ולא ראיתי נוהגין כן: