בראשית יד כא: ""ויאמר מלך סדם אל אברם:" "תן לי הנפש, והרכש קח לך! "

מדוע לא רצה אברם לקחת מתנות ממלך סדום, והרי הוא הציל אותם מארבעת מלכי הצפון, ומגיע לו לקבל על כך תמורה?

ועוד: מדוע חשש אברם שמלך סדום יגיד "אני העשרתי את אברם", והרי אברם היה עשיר עוד לפני כן (בראשית יג ב): "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב"?

נראה שאברם הכיר את מידותיהם השליליות של אנשי סדום - ובכללן את מידת הגאווה: (יחזקאל טז מט): "הִנֵּה זֶה הָיָה עון סְדֹם אֲחוֹתֵךְ - גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה".

אילו היה אברם מסכים לקבל ממלך סדום אפילו שרוך-נעל אחד, היה מלך סדום מתגאה ואומר " אני העשרתי את אברם; כל הרכוש של אברם בא רק משרוך-הנעל שנתתי לו; השרוך שלי 'הביא לו מזל' ורק בזכות זה הוא הצליח לשמור על עשרו". יותר מזה: ייתכן שמלך סדום גם היה דורש מאברם 50% מה"רווחים" שהרוויח משרוך-הנעל שנתן לו...

כדי להימנע ממצב מביך זה, העדיף אברם שלא לקבל ממלך סדום שום דבר לעצמו.

מלך סדום הבין שאסור לו אפילו להודות לאברם, כי אפילו זה יעשיר את אברם.

(אילן סנדובסקי)
על סדום נאמר: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַיהוָה, מְאֹד" (ביאור:בראשית יג יג).
קיימת אפשרות איומה שדבריו של אברם: "וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ", לאמור אם אני וזרעי ניקח מכל אשר לך, חייבה בעצם חייבו את אדוני להשמיד את סדום כדי שלא יתקיים חשד, ולו הקלוש ביותר, שבני-ישראל לקחו דבר מאנשי סדום (למרות שנעריו של אברם אָכְלוּ (ביאור:בראשית יד כד)). לכן לאחר שהמלאך מודיע לשרה ואברהם שיוולד להם בן, המלאכים ממשיכים לסדום להרוס אותה כדי שאנשי סדום לא יביאו מתנות להולדת יצחק ולמשתה גמילתו

המלחמה היתה כנגד "כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים" (בראשית יד ט), אשר לקחו כשלל את רכוש חמשת המלכים של ככר הירדן ואת רכוש הרפאי, הזוזי, האימים, החורי, והאמרי. כאשר אברם אמר: "אִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" הוא מתכוון רק לרכוש סדום, אבל אין ספק שיתר רכוש ארבעת המלכים שנוצחו והשלל שלקחו מיתר הערים נשאר בידי אברם ואנשיו.
רכוש אנשי סדום הוחזר לאנשי סדום וללוט, אבל רכוש שאר המלכים מלכי ככר הירדן, "בִּרְשַׁע, מֶלֶךְ עֲמֹרָה; שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים, ומֶּלֶךְ בֶּלַע" (ביאור:בראשית יד ב), לא מוזכר. ניתן לשער שמלך סדום ייצג את כולם. סביר להניח שאברם לא לקח את רכושם של שכניו של מלך סדום כשם שלא לקח את רכוש אנשי סדום.

מלך סדום נתן מתנה גדולה במיוחד, ולוא לא הינו יודעים על רשעת סדום, או על תגובת אברם הינו מעריכים בכבוד את מתנתו. תגובת אברם היא בלתי צפויה ודורשת הסבר.

מלך סדום העליב את אברם כאשר ללא ברכה, ללא תודה, ללא כבוד, הוא אמר לו "תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ":

1. האם אברם היה משאיר את הנפש אצלו כעבדים?
2. האם הַנֶּפֶשׁ כוללת גם את כל החי: צאן ובקר? (ראה: "כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב כג))
3. "קח לך" - והרי הכל כבר בידי אברם כשלל חסר בעלים, כפי שדוד מיסד לחוק: שהרכוש מחולק שוה בין הלוחמים ולא מוחזר לבעליו (שמואל א ל כד). המילה "קח" רומזת כאילו שאברם לוקח ממלך סדום.
4. מלך סדום לא הציע מתנה סבירה, בכבוד, כגון: מעשר או דבר ערך למזכרת, אלא הראה את גדלותו והכריח את אברם לסרב לפחות לחלק.

לכן אברם העליב את מלך סדום וענה לו: "אין לי צורך בדבר שלך, כדי שלא תגיד"

רכושו של לוט גם נכלל בהצעתו של מלך סדום, ככתוב: "וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו ורְּכֻשׁוֹ הֵשִׁיב" (ביאור:בראשית יד טז).

אברם זכר את הריב בינו לבין לוט (ביאור:בראשית יג ח) ואת הצעתו לחלק את חלקתם, "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (ביאור:בראשית יג ט). עם זאת, לוט סירב לקבל את הצעת הפשרה ועזב תוך שהוא מותיר לאברם את כל החלקה מבלי לדרוש תשלום בעבורה. כך הפך אברם לבעל חוב ללוט. דברי אברם נאמרים למלך סדום, אולם למעשה הם מופנים ללוט כאשר הוא משאיר את כל רכושו של לוט, "וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי [לוט] הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". בצורה זו אברם מנע מיורשיו של לוט (מואב ועמון) לבוא ולטעון בעלות על כנען.

לוט הבין שאסור לו לדבר עם אברם או אפילו להודות לו, כי אפילו תודה תעשיר את אברם. לוט הבין שאסור לחזור לאברם, ואפילו לא לדבר איתו או לתת לו עצה. כל דבר שלוט יעשה יצור מצב שאברם ישבור את שבועתו ויעשיר את אברם,^[1] לכן אפילו לאחר מהפך סדום לוט לא חזר ולא דיבר עם אברם.

אברם יצא להתקפה נגד אויב גדול וחזק, סיכן את נפשו, והציל את לוט ורכושו. כמובן אברם ידע שהוא לא ימות, כי עוד לא נולד לו בן יורש.
לוט עבר חוויה איומה, ולמזלו הוא ומשפחתו נשארו בחיים, ובנותיו הצעירות לא נפגעו (ביאור:בראשית יט ח).
אברם חשש שלוט יחשוב שאברם השלים עימו, ומזמין אותו לגור איתו, ולא להיות חשוף לסכנת מוות ועבדות. כדי למנוע אפשרות כזאת, אברם לא חיפש ולא דיבר עם לוט, למרות שהוא ידע שגם לוט בניצולים. בדבריו למלך סדום, אברם העליב גם את לוט, וכך הוא הודיע לו שלא יעיז לשוב לכנען. ואכן, לוט הבין, וכאשר הוא ברח מסדום, הוא לא שב לאברם, אלא הלך להר בגדה המזרחית של הירדן.

אנשים שהיתה להם זכות לדרוש חלק מארץ כנען אבל עזבו את כנען למען זרעו של אברהם:

• לוט השאיר את ארץ כנען לאברם ועזב לסדום בעבר הירדן המזרחית. בתמורה הוא קיבל חזרה את רכושו כתשלום בעבור החלקה שלו בכנען, וגם זכה שבניו יקבלו את ארץ מואב וארץ עמון כירושה מאלוהים. למעשה לוט נהנה כ13 שנים מהרכוש,^[2] כי חלק אבד כאשר הוא הוצא מסדום ונשלח להר (ביאור:בראשית יט יז).
• ישמעאל גורש למדבר ועזב את כנען כדי לגור במדבר, "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה" (ביאור:בראשית כה יח).
• עשו עזב את כנען ועבר לגור בהר שעיר, ולכן יעקב התעקש לשלם לו במתנות (ביאור:בראשית לג יא), כדי שלא יאמרו שעשו העשיר אותו.