קטגוריה:דברים כה ט
נוסח המקרא
ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו
וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו.
וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו׃
וְ/נִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣/וֹ אֵלָי/ו֮ לְ/עֵינֵ֣י הַ/זְּקֵנִים֒ וְ/חָלְצָ֤ה נַעֲל/וֹ֙ מֵ/עַ֣ל רַגְל֔/וֹ וְ/יָרְקָ֖ה בְּ/פָנָ֑י/ו וְ/עָֽנְתָה֙ וְ/אָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָ/אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽי/ו׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וְתִתְקָרַב יְבִמְתֵּיהּ לְוָתֵיהּ לִקְדָם סָבַיָּא וְתִשְׁרֵי סֵינֵיהּ מֵעַל רַגְלֵיהּ וְתִרּוֹק בְּאַנְפּוֹהִי וְתָתִיב וְתֵימַר כְּדֵין יִתְעֲבֵיד לְגוּבְרָא דְּלָא יִבְנֵי יָת בֵּיתָא דַּאֲחוּהִי׃ |
ירושלמי (יונתן): | וְתִתְקָרֵיב יְבִימְתֵּיהּ לְוָתֵיהּ לִקֳדָם חַכִּימַיָא וִיהֵי נָעֵיל בְּרִיגְלֵיהּ דִּיבִימָהּ סַנְדְּלָא דְּלֵיהּ עֲקֵיבָא דְחַיֵּיט בִּשְׁנָצֵי וּבְפוּם סַנְדְּלָא שְׁנָצֵי קְטוּרִין וִיחַכֵּם רִיגְלֵיהּ בְּאַרְעָא וּתְקִים אִינְתְּתָא וְתִשְׁרֵי שְׁנָצֵי וְתִשְׁלוֹף סַנְדְּלֵיהּ מֵעִלַּוֵי רִיגְלֵיהּ וּמִן בָּתַר כְּדֵין תֵּירוֹק קֳדָמוֹי רוֹקָא נְפִישָׁא דְמִתְחַמֵּי לְחַכִּימַיָא וּתְתִיב וְתֵימַר כְּדֵין חָמֵי לְאִתְעוֹבָדָא לְגַבְרָא דְּלָא יִבְנֶה יַת בֵּיתָא דְאָחוֹי: |
רש"י
"אשר לא יבנה" - מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם דלא כתיב אשר לא בנה אלא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה – מִכָּאן לְמִי שֶׁחָלַץ, שֶׁלֹּא יַחֲזֹר וִייַבֵּם; דְּלָא כְּתִיב 'אֲשֶׁר לֹא בָּנָה', אֶלָּא אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה: כֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּנָה, שׁוּב לֹא יִבְנֶה (ספרי שם; יבמות י' ע"ב).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד הפשט בטעם מצות היבום כדי שישאר בבית המת ולא ימשול זר על אשתו ועל נכסיו, כענין שכתוב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כי בזה אומדין דעתו של מת כי הוא רוצה שימשול אחיו על נכסיו ועל אשתו יותר מאחר כיון שאין לו זרע שיירשנו, זה טעם היבום. וטעם החליצה, כי כל זמן שהיבם רוצה ליבם הנה הוא מקיים זרע לאחיו ונראה כאילו אחיו חי, וכשאינו מיבם ואינו מקיים זרע לאחיו נראה שאחיו מת וצריך הוא שיתאבל עליו, ולכך היבמה תחלוץ המנעל שהוא סימן אבלות כאילו מתאבל על אחיו המת.
וע"ד המדרש מצות היבום הוא מכלל החקים, והוא שדרשו רז"ל רוק היבמה מכלל החקים, שכן כתוב (ויקרא ט) את חקותי תשמרו, דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, ואלו הן, שעטנז ובשר חזיר ורוק היבמה והרבעת כלאים ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה, כן דרשו במדרש תנחומא בסדר ואלה המשפטים.
וע"ד הקבלה מצות היבום תועלת גדולה לנפש המת, וידוע כי תגדל הנאת הנפש כשהיא מתגלגלת במי שהוא קרוב מן המשפחה יותר לפי שיש לו שייכות גדול עמו, ומזה אמרו רז"ל כי ישבו אחים יחדו פרט לאח שלא היה בעולמו שלא היה להם ישיבה אחת בעולם, ואין זה חייב ליבם, והטעם לפי שלא הכירו מעולם ולא היה לו שום שייכות עמו. וטעם החליצה שאמר וחלצה נעלו, כי כשאין היבם רוצה ליבם הלא נחשב לו לאכזריות שהרי אינו רוצה בתועלת נפש אחיו, והדין הראוי בזה שתחלוץ לו היבמה נעלו מעל רגלו לסימן ורמז שהוא מסתלק ונשמט מן האחוה, וזהו לשון וחלצה, מלשון (הושע ה) חלץ מהם, ולשון נעלו כי הוא נועל דלת בפני נפש אחיו המת. אמר מעל רגלו לפי שהרגל הוא סבת ההליכה, וכן זה סבה שתלך נפש אחיו למשפחה אחרת. וענין וירקה, כי הרקיקה הנמאסת תרמוז לדבר הנמאס המתגלגל מן הגוף דרך חוט השדרה שהנפש מתלבשת ומתעטפת בו, ולכך הצריכו חכמי האמת ז"ל להיות הרוק תפל קודם שתאכל היבמה כדי שלא יהיה מצד האכילה אלא מן הלחות שבגופה, כעין אותו דבר הנמאס הבא מלחות הגוף, והיה היבם אכזרי ונמאס בעיני הבריות כאשר לא יחפוץ ליבם, ועל כן ראוי הוא שיקרא בישראל בשם הזה בית חלוץ הנעל.
וצריך אתה לדעת כי הענין הזה חסד המקום על ישראל כדי שיזכו כל הנפשות לאור באור העליון, וכמו שאמרו רז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. והענין הזה תמצאנו במליצת אליהוא מפורש שאמר (איוב לג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, יאמר הכתוב פעמים שלש היא מאירה מאור החיים אשר על פני האדמה כדי להשיבה מני שחת, ומפורש ג"כ מפי הקב"ה בעצמו שאמר לאיוב לקיים דברי אליהוא (שם לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש, יאמר המימיך צוית כמוני לאחוז בכנפות הארץ ולנער הרשעים ממנה ולהעמיד אחרים תחתיהם, ותתהפך הארץ מהם כחומר חותם שהוא מתהפך ומשתנה לצורות משתנות ויתיצבו כל אחד ואחד מהרשעים באדם שהוא לבוש בגדים חדשים. ואחרי כל הבאורים האלה יוכל האדם להעיד שהמצוה הזאת שהיא מצות היבום מיוסדת על הענין הזה ואי אפשר לשום חולק לחלוק בזה מדרך הסברא, לפי שהענין קבלה מפי החכמים והחכמים מפי הנביאים עד משה מסיני.
ובספר הבהיר תמצא מפורש, מפני מה צדיק ורע לו, מפני שהצדיק כבר היה רשע לשעבר ועתה נענש. וכי מענישין על ימי הנערות, והאמר רבי סימון שאין מענישין אלא מבן עשרים שנה ולמעלה אנא לא בחיי אמרי אנא במותא אמרי, שכבר היה לשעבר, אמרו לו חבריו עד מתי תסתום דבריך, אמר להן צאו וראו משל לאדם שנטע כרם בגנו ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, ראה שלא הצליח, נטעו גדרו ופרצו ונקה הגפנים מן הבאושים ונטעו עוד שנית, ראה שלא הצליח, גדרו ונטעו אחר שנקהו, ראה שלא הצליח גדרו ונטעו, עד כמה, אמר לו לאלף דור, והיינו דאמרינן תשע מאות ושבעים וארבעה דורות חסרו ועמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור, עד כאן.
אשר לא יבנה. מכאן רמז שמצות היבום חסד הוא מאת הש"י, וזה לשון יבנה כלשון (תהלים פט) עולם חסד יבנה, וזהו שאמר קהלת (קהלת ח) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, והנה זה חסד לבלתי ידח ממנו נדח, וכן מלת בכ"ן בגימטריא חס"ד.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים . [מלמד שמהלכת אחריו אל הזקנים].
( וירקה בפניו ) [ לעיני הזקנים וירקה ]. רוק הנראה לעיני הזקנים. (מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים).
וחלצה נעלו . [אין לי אלא] נעלו שלו. של אחרים מנין? ת"ל ( חלוץ ) הנעל ( חלוץ ) הנעל , מ"מ (=מכל מקום) . א"כ למה נאמר " וחלצה נעלו "? פרט לגדול שאין יכול לילך בו ולקטן שאין חופה את רוב הרגל ושאין לו עקב, שחלציתה (אולי "שחליצתה") פסולה.
מעל רגלו . [מכאן אמרו, מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. רגלו .] נאמר כאן " רגלו " ונאמר להלן " רגלו "; מה להלן ימנית, אף כאן ימנית. (מכאן אמרו, מן הארכובה ולמטה חליצתו כשרה).
וירקה בפניו . יכול בפניו [ממש]? ת"ל " לעיני הזקנים " (רוק הנראה לעיני הזקנים. מכאן אמרו, חלצה ורקקה ולא קראה - חליצתה כשרה. קראה ורקקה ולא חלצה - חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה - ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה, ור"ע אומר חליצתה כשרה).
וענתה ואמרה . נאמר כאן " ענייה " ונאמר להלן " ענייה ". מה " ענייה " האמורה להלן בלשון הקדש, אף " ענייה " האמורה כאן בלשון הקדש.
ככה יעשה לאיש . [מכאן אמרו, חלצה ורקקה ולא קראה - חליצתה כשרה. קראה ורקקה ולא חלצה - חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה - ר"א אומר חליצתה פסולה, ור"ע אומר חליצתה כשרה. א"ל ר"א, " ככה יעשה ", כל דבר שהוא מעשה מעכב! א"ל ר"ע, משם ראיה? " ככה יעשה לאיש ", כל דבר שהוא מעשה באיש.
אשר לא יבנה את בית אחיו . (רא"א) אשר לא בנה ולא עתיד לבנות.
בישראל . למה נאמר, והלא כבר נאמר " בישראל "! " בישראל " האמור להלן, פרט לגרים. " בישראל " האמור כאן, פרט לבית דין של גרים].
בית חלוץ הנעל . מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים. ר' יהודה אומר, מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל". אמר ר' יהודה, פעם אחת היינו יושבים לפי ר' (שמעון) [טרפון], ואמר לנו "ענו כולכם ואמרו, "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל" ".
מלבי"ם - התורה והמצוה
קנט.
ונגשה יבמתו אליו . " אליו " הוא מיותר, שהרי נאמר להלן וירקה בפניו ! ואמר בספרי, מלמד שהיא מהלכת אחריו אל הזקנים; ולא שמוטל על היבם להחזיק אחריה, שתחלוץ לו.
לעיני הזקנים . היה לו לומר "אל הזקנים" כמ"ש לעיל! לכן דריש בספרי, שהוא מוסב על וירקה בפניו . ש לעיני הזקנים - וירקה בפניו , שהרוק יהיה נראה לעיני הזקנים בשעת הרקיקה. שלשון " וירקה " יורה כן, ולא על מקום שנפל שם הרוק. ואחרי שהזקנים צריכים לראות כשיצא הרוק מפיה, א"א שתרוק בפניו ממש; מפני שצריכה להתקרב אליו ממש להריק לו בפניו, ואז לא יראו הזקנים הרקיקה! אלא פי' " לפניו " - נגד פניו. כמו ואביה ירוק ירק בפניה , שג"כ פי' לצד פניה; שאין דרך האב שכועס, שירוק בפנים ממש.
וחלצה נעלו מעל רגלו . הי"ל לכתוב "וחלצה נעלו מרגלו"! אף שבמשה ויהושע נאמר " מעל רגלך ", אבל שם נאמר " של ", שפי' שיזרוק המנעל למרחוק ולא רק שיחלוץ מרגליו, מפני שא"כ היה המנעל מונח במקום הקדש. ואחרי שהוצרך לזרוק, בהכרח להגביה ממעל לרגליו כדרך הזורק. אבל כאן שא"צ רק חליצת המנעל, הי"ל לומר רק "מרגליו"! ומזה דריש בספרי, שהחליצה כשר אף מעל רגליו - ממקום הגבוה שברגליו, רק שיהיה מהארכובה ולמטה.
בענין חליצת המנעל כתבו המקובלים סודות, אבל הרשות לקרב גם אל שכל האנושי. וזה דאיתא בשבת קנב "דעל סוס - מלך, דעל חמור - בן חורין, ודמנעלוהי ברגלוהי - בר אינש". שכונת המאמר הוא, שההבדל האמתי בין האדם לשאר בע"ח אינו בכח הדבור, כי יש עופות שיש גם להם כח המבטא. ולא בהדעת, כי נמצא גם בבע"ח דעת והתחכמות, כמ"ש (איוב לה יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו . ורק יבדל בזה, שכל בע"ח אף שנראה שעושים בדרך דעת, זה הוא להם טבע מוכרח, והדעת שבהם בא מכח היסודות. אבל האדם הוא בעל בחירה ורצון, ויוכל לעשות הפך טבעו, ויעשה ע"פ הדעת והתבונה שנפח ה' באפיו נשמת חיים. "וכל מאן דנפח, מפומיה נפח" - וכשם שהשי"ת הוא מקור הרצון, כן נשמת האדם ובינתו היא בעל רצון. וזה שאמר (קהלת ג כא), מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה - לבעל הרצון האמתי, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ - אל היסודות.
ולכן המלך, שרצונו מושל על רצון רבבות בנ"א; ובפרט בעת המלחמה, שע"פ רצונו יבואו בין החיים והמות - הרכיבוהו על הסוס. שהסוס מוכשר למלחמה, כמ"ש באיוב באריכות. ובני חורין שהם השרים וסגנים, שע"פ רצונם הנהגת המדינה - הרכיבום על חמור, שמועיל הרבה במלאכות הבייתיות ובהולכת התבואות והמשאות. וכל בני אדם שמתנהגים ברצונם - הדריכום במנעלים, שהנעל הוא מעור בע"ח, להורות שאינו כשאר בע"ח שהולך על הארץ. ורק שיש בינו להארץ עוד מדרגת הבע"ח, והוא עולה על מדרגת הבע"ח.
ומי שאינו בעל רצון - הוא כשאר בע"ח, שעושה רק כפי טבעו והולך על הארץ כפי הרכבת היסודות שבו. ואמר ריב"ק במליצה, שהחופר וקובר בארץ, שאף שהוא בארץ ולא על הארץ, הוא טוב ממנו. שהחופר הוא שולט על הארץ לעשות בה כרצונו, והוא - אינו שולט על היסדות. ולכן כשבא האדם למקום קדוש, היה צריך להסיר מנעליו, לראות שאין דבר חוצץ בינו לבין המקום קדוש. וזה שנאמר למשה וליהושע, " של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קדוש הוא " (הציטוט לא מדויק) . וכן הכהנים בעת העבודה הלכו יחפים בעזרה, לבלי יהיה דבר חוצץ בינם לבין המקום קדוש הרצפה.
ואחרי שהמנעל רמז לכבוד האדם וכח הרצון שבו, לכן לקיים כל דבר - שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל . שהיה כמו שמוסר לו כל כבוד אנושותו, לערבות שיקיים דבריו. וגם הראה שהוא בעל רצון, שלא ימנעהו שום דבר מלקיים דבריו.
והנה מצות היבום, שהתורה צותה לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה - שהוא איסור אשת האח, בשביל הקמת שם המת. ואשר ימאן לקחת את יבמתו, שהוא רק בשביל שאינו חפץ בהאשה שהוא נגד טבעו, ולא יוכל או לא ירצה להכריח את טבעו. וז"ש ואם לא יחפוץ האיש , שהוא בו"ד (=בשר ודם), ולא יעשה נגד טבעו; ולא יבין אשר התורה עשתה בזה נגד חקותיה כנ"ל, ונמצא שאינו בעל רצון כלל. לכן תחלוץ היבמה מנעליו, להראות שהוא אינו ראוי לילך במנעלים, מפני שאינו בעל רצון כלל.
ותאמר, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו . שיש לדקדק בזה - אם צריך לבנות הרי אין בית, ואם יש בית הרי א"צ לבנות! אבל הוא מליצה, כאלו היה כבר בית ונהרס וצריך לבנותו. וזהו תשובה על דבריו, שאמר לא חפצתי לקחתה , שאין לו חפץ בה בעצמה. וזה שתאמר - שדבריו אין להם מקום, רק אם לא היתה כבר אשת אחיו; אבל אחרי שכבר היתה אשת אחיו, ובקחתה יתקן ענין נכבד. וגם שע"פ רוב, אחים י"ל טבע אחת, ואחיו חפץ בה והוא לא יחפץ! אם לא שאחיו בעל רצון, והוא אינו בעל רצון, ולכן נקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל". שפי', שבמושב הזקנים חלצה נעלו מעל רגלו, להורות שהוא הולך בדרך טבעו, ואינו בעל רצון שילך במנעלים.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
וירקה בפניו. לפי שהרוק דומה לש"ז כלומר שאינו חפץ להקים זרע:
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דברים כה ט.
ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו
(דברים כה ט): "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ; וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו'".
וחלצה נעלו - מה המשמעות?
1. נעל מבטאת עליונות ושליטה של האדם על הארץ. לכן כשאדם נפגש עם ה' הוא צריך לחלוץ נעלו - כהודאה שמול ה' אין לו שום עליונות ושליטה, (שמות ג ה): "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"( פירוט ), (יהושע ה טו): "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא"( פירוט ). בפסוקנו חליצת הנעל מבטאת השפלה - האח לא הצליח להתעלות מעל האינטרסים האנושיים שלו ולקיים את חובתו לאחיו, ולכן הוא מאבד את נעלו (ע"פ משה גרילק; ראיתי בספר "שיעורים באגדות חז"ל" בתחילת מסכת יבמות) .
2. חליצת נעל היא פעולה סמלית המבטאת חתימה על הֶסְכֶּם. כששני אנשים מדברים ביניהם על הסכם כלשהו, כל אחד מהם יכול להתחרט ולטעון שהוא לא באמת התכוון, הוא רק דיבר "דיבורים באויר". כדי להוכיח שהוא באמת מתכוון להסכם, דרושה פעולה כלשהי שהיא חזקה יותר מדיבורים - פעולה שאי-אפשר לעשות במקרה או בטעות. בזמן המקרא, הפעולה המקובלת לכך היתה חליצת נעל, (רות ד ז): "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל". כך גם אצלנו, כשהיבם מאפשר ליבמה לחלוץ את נעלו, זו ההוכחה שהוא באמת מתכוון לוותר על מצוות הייבום - ולכן הוא ראוי ליריקה.
3. ראו עוד: שליפת נעל = העברת אחריות לאדם אחר (אביתר כהן) .
4. " "בענין חליצת המנעל, כתבו המקובלים סודות, אבל הרשות לקרב גם אל שכל האנושי. וזה דאיתא בשבת קנב "דעל סוס - מלך, דעל חמור - בן חורין, ודמנעלוהי ברגלוהי - בר אינש". שכונת המאמר הוא, שההבדל האמתי בין האדם לשאר בע"ח אינו בכח הדבור, כי יש עופות שיש גם להם כח המבטא. ולא בהדעת, כי נמצא גם בבע"ח דעת והתחכמות, כמ"ש (איוב לה יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ורק יבדל בזה, שכל בע"ח אף שנראה שעושים בדרך דעת, זה הוא להם טבע מוכרח, והדעת שבהם בא מכח היסודות. אבל האדם הוא בעל בחירה ורצון, ויוכל לעשות הפך טבעו, ויעשה ע"פ הדעת והתבונה שנפח ה' באפיו נשמת חיים. "וכל מאן דנפח, מפומיה נפח" - וכשם שהשי"ת הוא מקור הרצון, כן נשמת האדם ובינתו היא בעל רצון. וזה שאמר (קהלת ג כא), מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה - לבעל הרצון האמתי, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ - אל היסודות."
"ולכן המלך, שרצונו מושל על רצון רבבות בנ"א; ובפרט בעת המלחמה, שע"פ רצונו יבואו בין החיים והמות - הרכיבוהו על הסוס. שהסוס מוכשר למלחמה, כמ"ש באיוב באריכות. ובני חורין שהם השרים וסגנים, שע"פ רצונם הנהגת המדינה - הרכיבום על חמור, שמועיל הרבה במלאכות הבייתיות ובהולכת התבואות והמשאות. וכל בני אדם שמתנהגים ברצונם - הדריכום במנעלים, שהנעל הוא מעור בע"ח, להורות שאינו כשאר בע"ח שהולך על הארץ. ורק שיש בינו להארץ עוד מדרגת הבע"ח, והוא עולה על מדרגת הבע"ח."
"ומי שאינו בעל רצון - הוא כשאר בע"ח, שעושה רק כפי טבעו והולך על הארץ כפי הרכבת היסודות שבו. ואמר ריב"ק במליצה, שהחופר וקובר בארץ, שאף שהוא בארץ ולא על הארץ, הוא טוב ממנו. שהחופר הוא שולט על הארץ לעשות בה כרצונו, והוא - אינו שולט על היסדות. ולכן כשבא האדם למקום קדוש, היה צריך להסיר מנעליו, לראות שאין דבר חוצץ בינו לבין המקום קדוש. וזה שנאמר למשה וליהושע, "של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קדוש הוא" (הציטוט לא מדויק). וכן הכהנים בעת העבודה הלכו יחפים בעזרה, לבלי יהיה דבר חוצץ בינם לבין המקום קדוש הרצפה."
"ואחרי שהמנעל רמז לכבוד האדם וכח הרצון שבו, לכן לקיים כל דבר - שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל. שהיה כמו שמוסר לו כל כבוד אנושותו, לערבות שיקיים דבריו. וגם הראה שהוא בעל רצון, שלא ימנעהו שום דבר מלקיים דבריו."
"והנה מצות היבום, שהתורה צותה לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה - שהוא איסור אשת האח, בשביל הקמת שם המת. ואשר ימאן לקחת את יבמתו, שהוא רק בשביל שאינו חפץ בהאשה שהוא נגד טבעו, ולא יוכל או לא ירצה להכריח את טבעו. וז"ש ואם לא יחפוץ האיש, שהוא בו"ד (=בשר ודם), ולא יעשה נגד טבעו; ולא יבין אשר התורה עשתה בזה נגד חקותיה כנ"ל, ונמצא שאינו בעל רצון כלל. לכן תחלוץ היבמה מנעליו, להראות שהוא אינו ראוי לילך במנעלים, מפני שאינו בעל רצון כלל."
"ותאמר, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. שיש לדקדק בזה - אם צריך לבנות הרי אין בית, ואם יש בית הרי א"צ לבנות! אבל הוא מליצה, כאלו היה כבר בית ונהרס וצריך לבנותו. וזהו תשובה על דבריו, שאמר לא חפצתי לקחתה, שאין לו חפץ בה בעצמה. וזה שתאמר - שדבריו אין להם מקום, רק אם לא היתה כבר אשת אחיו; אבל אחרי שכבר היתה אשת אחיו, ובקחתה יתקן ענין נכבד. וגם שע"פ רוב, אחים י"ל טבע אחת, ואחיו חפץ בה והוא לא יחפץ! אם לא שאחיו בעל רצון, והוא אינו בעל רצון, ולכן נקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל". שפי', שבמושב הזקנים חלצה נעלו מעל רגלו, להורות שהוא הולך בדרך טבעו, ואינו בעל רצון שילך במנעלים" " ( מלבי"ם, התורה והמצוה סימן קנט ) .
ככה יעשה לאיש
למה נאמר "ככה יעשה לאיש " בלשון נסתר, ולא "ככה יעשה לך " בלשון נוכח?
- אולי כי היבם לא תמיד אשם - לפעמים יש סיבות חיצוניות המונעות ממנו לייבם. למשל, ייתכן שהוא קרוב-משפחה של האישה כך שאסור לו לפי התורה להתחתן איתה; ייתכן שהוא צעיר מדי או זקן מדי; ייתכן שזקני-העם בעצמם מונעים ממנו להתחתן עם יבמתו (כמו רבני אשכנז בעבר, וכמו הרבנות הראשית בימינו) . לכן, לא אומרים בפירוש "ככה יעשה לך" אלא רק באופן כללי - "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". מי שמסרב, מרצונו החופשי, לסייע לאחיו הנפטר להגשים את ייעודו בחיים - ראוי לבוז. אם היבם עצמו סירב מרצונו - הוא יבין שהבוז מכוון אליו. ואם לא - אז כל האנשים הנוכחים בטקס יבינו את המסר ויפיקו לקחים לעתיד.
לעיון נוסף: ככה יעשה לאיש אשר- במגילת אסתר .
מקורות ופירושים נוספים
מקראות גדולות:
ירושלמי (יונתן): וְתִתְקָרֵיב יְבִימְתֵּיהּ לְוָתֵיהּ לִקֳדָם חַכִּימַיָא וִיהֵי נָעֵיל בְּרִיגְלֵיהּ דִּיבִימָהּ סַנְדְּלָא דְּלֵיהּ עֲקֵיבָא דְחַיֵּיט בִּשְׁנָצֵי וּבְפוּם סַנְדְּלָא שְׁנָצֵי קְטוּרִין וִיחַכֵּם רִיגְלֵיהּ בְּאַרְעָא וּתְקִים אִינְתְּתָא וְתִשְׁרֵי שְׁנָצֵי וְתִשְׁלוֹף סַנְדְּלֵיהּ מֵעִלַּוֵי רִיגְלֵיהּ וּמִן בָּתַר כְּדֵין תֵּירוֹק קֳדָמוֹי רוֹקָא נְפִישָׁא דְמִתְחַמֵּי לְחַכִּימַיָא וּתְתִיב וְתֵימַר כְּדֵין חָמֵי לְאִתְעוֹבָדָא לְגַבְרָא דְּלָא יִבְנֶה יַת בֵּיתָא דְאָחוֹי:
"וירקה בפניו - (יבמות קו) על גבי קרקע. אשר לא יבנה - מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה אלא אשר לא יבנה - כיון שלא בנה שוב לא יבנה" ( רש"י ) .
"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים. [מלמד שמהלכת אחריו אל הזקנים].
(וירקה בפניו) [ לעיני הזקנים וירקה ]. רוק הנראה לעיני הזקנים. (מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים).
וחלצה נעלו. [אין לי אלא] נעלו שלו. של אחרים מנין? ת"ל (חלוץ) הנעל (חלוץ) הנעל, מ"מ (=מכל מקום). א"כ למה נאמר " וחלצה נעלו "? פרט לגדול שאין יכול לילך בו ולקטן שאין חופה את רוב הרגל ושאין לו עקב, שחלציתה (אולי "שחליצתה") פסולה.
מעל רגלו. [מכאן אמרו, מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. רגלו.] נאמר כאן " רגלו " ונאמר להלן " רגלו "; מה להלן ימנית, אף כאן ימנית. (מכאן אמרו, מן הארכובה ולמטה חליצתו כשרה).
וירקה בפניו. יכול בפניו [ממש]? ת"ל " לעיני הזקנים" (רוק הנראה לעיני הזקנים. מכאן אמרו, חלצה ורקקה ולא קראה - חליצתה כשרה. קראה ורקקה ולא חלצה - חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה - ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה, ור"ע אומר חליצתה כשרה).
וענתה ואמרה. נאמר כאן " ענייה " ונאמר להלן " ענייה ". מה " ענייה " האמורה להלן בלשון הקדש, אף " ענייה " האמורה כאן בלשון הקדש.
ככה יעשה לאיש. [מכאן אמרו, חלצה ורקקה ולא קראה - חליצתה כשרה. קראה ורקקה ולא חלצה - חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה - ר"א אומר חליצתה פסולה, ור"ע אומר חליצתה כשרה. א"ל ר"א, "ככה יעשה ", כל דבר שהוא מעשה מעכב! א"ל ר"ע, משם ראיה? "ככה יעשה לאיש ", כל דבר שהוא מעשה באיש.
אשר לא יבנה את בית אחיו. (רא"א) אשר לא בנה ולא עתיד לבנות.
בישראל. למה נאמר, והלא כבר נאמר " בישראל "! "בישראל " האמור להלן, פרט לגרים. "בישראל " האמור כאן, פרט לבית דין של גרים].
בית חלוץ הנעל. מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים. ר' יהודה אומר, מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל". אמר ר' יהודה, פעם אחת היינו יושבים לפי ר' (שמעון) [טרפון], ואמר לנו "ענו כולכם ואמרו, "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל" "." ( ספרי )
מלבי"ם - התורה והמצוה
קנט.
ונגשה יבמתו אליו. אליו הוא מיותר, שהרי נאמר להלן וירקה בפניו ! ואמר בספרי, מלמד שהיא מהלכת אחריו אל הזקנים; ולא שמוטל על היבם להחזיק אחריה, שתחלוץ לו.
לעיני הזקנים. היה לו לומר "אל הזקנים" כמ"ש לעיל! לכן דריש בספרי, שהוא מוסב על וירקה בפניו. ש לעיני הזקנים - וירקה בפניו, שהרוק יהיה נראה לעיני הזקנים בשעת הרקיקה. שלשון " וירקה " יורה כן, ולא על מקום שנפל שם הרוק. ואחרי שהזקנים צריכים לראות כשיצא הרוק מפיה, א"א שתרוק בפניו ממש; מפני שצריכה להתקרב אליו ממש להריק לו בפניו, ואז לא יראו הזקנים הרקיקה! אלא פי' " לפניו" - נגד פניו. כמו ואביה ירוק ירק בפניה, שג"כ פי' לצד פניה; שאין דרך האב שכועס, שירוק בפנים ממש.
וחלצה נעלו מעל רגלו. הי"ל לכתוב "וחלצה נעלו מרגלו"! אף שבמשה ויהושע נאמר " מעל רגלך ", אבל שם נאמר " של ", שפי' שיזרוק המנעל למרחוק ולא רק שיחלוץ מרגליו, מפני שא"כ היה המנעל מונח במקום הקדש. ואחרי שהוצרך לזרוק, בהכרח להגביה ממעל לרגליו כדרך הזורק. אבל כאן שא"צ רק חליצת המנעל, הי"ל לומר רק "מרגליו"! ומזה דריש בספרי, שהחליצה כשר אף מעל רגליו - ממקום הגבוה שברגליו, רק שיהיה מהארכובה ולמטה.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-12-04.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 2 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 2 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
ב
- בראשית א ז (15 דפים)
י
- ייבום וחליצה (13 דפים)
דפים בקטגוריה "דברים כה ט"
קטגוריה זו מכילה את 37 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 37 דפים.