יערות דבש/דרוש יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דרוש יא[עריכה]

תוכחת מוסר מה שדרש הגאון זצ"ל בין כסא לעשור בשנת תק"ו ל בק"ק מיץ יע"א.

המלך דוד פתח ואמר (תהלים כ"ז, א') ה' אורי וישעי ממי אירא וממי אפחד וכו' ודרש במדרש (שוח"ט מזמור כז) ה' אורי בראש השנה וישעי ביום הכפור ולהבין דברי המדרש אשר דבריו סתומים מה הוא שמייחס האור לר"ה וישעי ליה"כ יובן מ"ש בגמרא דיומא (דף כ.) השטן בגימטריא שס"ד דאית ליה רשות וביום הכפור שהוא יום שס"ה לית ליה רשות ולהבין למה על שס"ד יש לו ולא על שס"ה ומה ענין יש בו אבל יובן גם המקרא דפעם אחת אומר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש ופעם אחת אומר בעשירי לחדש וחז"ל אמרו (ברכות דף ה:) כל האוכל ושותה וכו'.

ולהבין כל הענין הוא משאחז"ל (ביצה דף ה.) ב' יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי והטעם משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי ומבואר ברבה פרשת בראשית (ב"ר יב ו) דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת ואז חשב אדם עולם חשך ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי וא"כ אז בשנת הבריאה היה יום הכפור במנין החמה ט' לחדש כי החמה לא שקעה ביום א' וזהו ועניתם בט' לחדש אמנם למהלך לבנה היה בעשירי כי במהלך לבנה לב' ימים יחשב וזהו בעשירי לחדש וכן הענין כי ט' סוף הנפרדים ובצירוף עם א' נעשה יו"ד שהוא תחלת אחדים בעשירי וכן יום כפור בצירוף ראש השנה נעשה יו"ד ובתחלת הבריאה ניתן לשטן בחטא אדם הראשון לשלוט בכל ימי שנה לא נכחד יום אחד והיינו למהלך החמה כי אומות העולם מונים חמה (סוכה דף כט.) ובמהלך החמה היה רק שס"ד ולכך השטן בגימטריא שס"ד אבל יום הכפור הוא היום אשר נתבצר כי נחלק יום ראש השנה לשנים ומזה נצמח יום הכפור שהוא עשירי והוא היום אשר לא יחד לו בימי שנה כי לא היה בשנה ראשונה רק שס"ד ימים ולכך ביום הכפור שהוא יום עשירי אין לשטן רשות וחלק בו ולכך הוא יום הכפור יום אחד.

ודרשינן במדרש (ב"ר פב ג) שיום הכפור יום מיוחד והיינו כנ"ל כי עשירי התחלת עשיריות והוא אחד באמת והוא מיוחד נבדל מכל ימות השנה כנ"ל ולכך בתשיעי יש לאכול כי בתשיעי יש לשטן רשות בו יש ליתן לו חלק באכילה אשר יש לשטן בו חלק כנודע אך לא בעשירי והוא קודש לה' ולכך הוא היום אשר יש בו ישע ועזר כי לית לשטן רשות בו אך זהו היה הכל הואיל והיה בר"ה אור כיום אריכתא ב' ימים כא' אבל לולי זאת גם ביוכ"פ היה לשטן רשות ולא היה מקום ח"ו לכפרה לרוב קטרוג השטן וזהו אמרם ה' אורי וישעי אורי בר"ה שהיה אור מאריך ומאיר ב' ימים כיומא אריכתא ועל ידי כך ה' ישעי ביוכ"פ כי על ידי כך ביום הכפור אין לו לשטן לקטרג וה' ישענו כי אין קטרוג.

והנה אמר ממי אירא וממי אפחד וכו' אמנם אסף אמר (תהלים, מט) שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני וכו' יש להבין מה ביקש מיושבי חלד ולא אמר מיושבי ארץ ולא צריך למליצה שהחולדה לבדו בקשה ויתר דברים גם בני אדם וכו' אין צריך לדקדק כלל כי כל הרואה יבין כי הדברים נראים כפולים ומיותרים וביחוד צריך ביאור לאמרו אטה למשל אזני כי בכל דברים אין אומר דבר במשל רק פשוט למה אירא וכו' ואין בזה כלל מהחידה ומשל כלל כי אם דברים פשוטים כהווייתם ומה זה שדייק אטה למשל אזני ולא סתם אשמע משל אבל ענין אמרו למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמרו חז"ל (יל"ש ח"ב רמז תשכ"ח) עבירות שאדם דש בעקביו או שכרוך בעקב והכל הענין מה שהביאני להרבות לדרוש בתוכחת מוסר כפעם בפעם מאין דומיה לי וידעתי כי יצחקו עלי צעירים ויאמרו מי זה ירבה מילין ללא עצה לרוב דברו לא יחדל פשע ומה אהני וכדומה מדברים.

אבל אמרו חז"ל (שבת דף צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו מנא ליה ממשה דאמר והן לא יאמינו לי אמר ה' ישראל הם מאמינים בני מאמינים הם ולכך נלקה בצרעת ויש להבין מה זה לוקה בגופו הוי ליה למימר סתם לוקה וגם מה זה דנענש בצרעת ולמה היה זה האות דוקא ולמה אמר הבא ידך בחיקך ויוציאה והנה מצורעת כשלג למה הוצרך דוקא להכנסת יד לחיק וגם פעם שנית שנתרפא אמר גם כן להכניס ידו לחיקו הלא דבר הוא וכי הקב"ה עושה דבר במקרה ח"ו וגם סירוב שליחותו של משה באמרו והן לא יאמינו לי יש להבין מאי איכפת ליה עכ"פ יעשה מאמר השם ואם לא יאמינו הוא עשה את שלו.

והרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ד ה"ד) כתב דברים רבים שחזקתם שאינם שבים היותם חושבים שאינם חוטאים כלל ואחד מהם החושד בכשרים אומר בלבו שאין חטא כי מה עשיתי לו שמא עשה או לא עשה אין כאן אלא חשד והוא אינו יודע שהוא עון עכ"ל וכבר אמרו (ויק"ר יז ד) אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה כי אם על שאר דברים ואם לא ישוב לבסוף בא על גופו אך זהו בדבר שאדם נותן על לבו חטאתי ופעלתי עון א"כ בבוא פורענות על מקנתו וקנינו תיכף שב ומתחרט אבל בדבר שחושב חף אני מפשע יעבור על קניניו ושאר עסקיו כזאת וכזאת בשביל כך לא ישים ללב לשוב כגון על חשדו בכשרים כי אין זה בגדר עון אצלו לפשפש ביה לזכרו ומכ"ש לשוב בתשובה עליו וא"כ תיכף נענש בגופו וזהו מאמר (שבת דף צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו דייקא תיכף פוגע בנפשו כי למה לחנם ילקה בשאר דברים מבלי מועיל.

והנה כבר אמרו חז"ל (ערכין דף טז:) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח א"ר טרפון עד שאתה אומר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה ויש להבין וכי בשביל שאינם מקבלים תוכחה לא יוכל לומר אם יש מי שיודע להוכיח אדרבה בדור שאינם מצייתים למוכיח צריך התבוננות רבה למוכיח איך יתחכם בלשונו ומליצתו להטות אוזן אנשים לשמוע בקול דברו אבל הענין כבר אמרו חז"ל (יבמות דף סה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך אין לומר דבר שלא נשמע והטעם הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים (ביצה דף ל.) אבל כבר כתבו הפוסקים (עיי"ש בתוספות) כי לא בכל דברים אמרינן כן בדברים שיש עיקר בתורה לא אמרינן הנה וכו' וא"כ המוכיח לרבים צריך דעת וחכמה מה שסופו להשמע יש לו לומר ודברים שאין להשמע יפה שתיקתו לבל יהיו מזידין וגם איזה שישנו בגדר הנח לישראל או לא זו הידיעה שצריך להמוכיח ועל זה אמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ובודאי מי לא יכול להוכיח סור מרע ועשה טוב ואין בי רוח יתירה מה שאני מוכיח וידעתי כי כולם כדאים לכך אמנם הבחנתו הוא להבדיל בין דברים הנשמעים לבלתי נשמעים וע"ז השיב שפיר מה צורך בדור הזה מי שיודע להוכיח הלא בדור הזה אין מי שיקבל תוכחה הן דברים נשמעים הן אינם נשמעים אין שייך כאן להבחין כי הכל חדא בעו"ה בלתי נשמע.

כללו של דבר תקנתו של מוכיח קלקלתו של הדור כי על ידי כך נעשו מזידין וזוהיא טענת האשה הצרפית לאליהו (מלכים א י"ז, י"ח) כי באת אלי לפקוד עוני והוא הטעם כי ע"י רוב תוכחות אליהו הכל נעשו מזידין אמנם אמת אם המוכיח יוכיח רק פעם אחת וכדומה ודאי שהפסדו מרובה משכרו אבל אם יוכיח כפעם בפעם מבלי הרף ודאי דבריו יעשו פירות בשקידה תמידית וכאשר יפעלו מים בזולפם תמיד עלי חלמיש צור אשר יעשו בו חריטה איך לא יפעל בלבות שלומי אמוני ישראל אשר מצבתם ויסודתם בקודש וכבר כתב ר"י אברבנאל בפסוק באמרו (שמות ד', ו') לשים ידו לתוך חיקו שיקרב אליו ישראל בחיקו ישאם וילמדם דעת ומוסר כי זה היה עיקר שליחות משה לישראל לבשר הישועה למען ישובו כדאמרינן (מכילתא בא י"ב כ"א) משכו ידיכם מן העבירות וקחו לכם מצות וזה היה טעם משה שסירב בשליחות כי היה רועה נאמן לישראל כי חשב שיקלקל שהן לא יאמינו לו ולא ישובו וא"כ יהיו מזידין.

והשיב לו השם אמת כן דברת בתוכחה פעם אחת ולכך הבא ידך אל חיקך והיינו כנ"ל להוכיחם וללמדם דרך ישרה והנה היה מצורע כי זה מורה על עון ופשע כדדרשינן (ילק"ש ח"א רמז תקנז) מצורע מוציא רע ובעגל כתיב (שמות ל"ב, כ"ה) כי פרוע העם ודרשינן (ויק"ר יז ג) כי נצטרעו ואף כך הוא בישראל כי בתוכחה ראשונה יהיה נגלה עונם ויגדל עון בית יעקב שיהיו נחשבים כמזידין כאשה צרפית הנ"ל ולכך היה מצורע אמנם השב נא עוד ידך אל חיקך הרצון הוסיף להוכיח כדכתיב הוכח תוכיח ואז יהיו שומעים בקולך כי דור דעה הם ובני אל חי ולכך סופם לשמוע ויכופר עונם כי ילמדו דעת ומוסר וכן היה בפעם שניה והנה שבה כבשרו כי נרפא עונם ונסלח פשעם ונרפא נגע הצרעת ממארת ולכך אמר השם (שמות ד', ח') אם לא יאמינו לקול אות הראשון וכו' כי כך דרכו של מוכיח להוכיח תמיד ולא ילאה לא יתן מחסום לפיו אולי ירצה ה'.

 .

ולכך אל תתמהו בניי על חפצי תמיד להוכיח ובאמונה אני אומר לכם כי בכל ימי ושנותי עלי ארץ לא נבחר ולא היטיב לבי שעה אחת אפס שעה זו אשר אני עומד להוכיח ולהשיב רבים מעון וגם לכם שעה זו נבחרת מכל ימיכם עלי ארץ כי זהו תכלית חיים וקיום גויתינו לשמוע בקול מוכיח וליתן אל לבבנו לאהבה וליראה את שם ה' הנכבד והנורא והוא עיקר.

וכאשר יתרגל בעבירות כלא יחשב אצלו וימות בארץ גזעו ולא ישוב לה' כל ימי חלדו חושד בכשרים מתכבד בקלון חבירו אוי ווי שעון הזה מרקד בנו גדולים וקטנים ישישו כמשוש על כל הון כאשר ימצא גלוי קלון וערות רעהו ויחפשהו כמטמונים לפרסם הקלון אם אמת ואם שקר ואם ישמע איש על חבירו קלון יתגדר בו למאוד וזהו רגיל אצלינו בבקר וערב בשכבנו ובקומנו מבלי הרף וגם הסתכלות בנשים ושיחתן ועסק עם נשים לא יאומן כי יסופר כמה רבתה פירצה זו אשר איש אין נקי ואיש אשר יסתיר פניו ויבלום פיו לדבר עם נשים לשוטה ופתי יחשב וכהנה רבים נגעי אדם מבלי שום לב לדבר עבירה ותכלית דבורי בזה היום הוא להקיץ אתכם לומר הנה יום פקודה קרבה.

ואמשול לכם משל לתוכחתי יריד לייפציג שבו מקיפים לכל סוחרים הדרים במקום אחר ובזמן יריד שני צריכים הם לפרוע והיתה עיר אחת והיו בה כמה סוחרים שהיו בעלי חובות למקיפים הנ"ל ואחד היה שלא היה סיפק בידו לשלם ליריד המוגבל ומה עשה היה נוגש ומזכיר לכל שאר סוחרים שיזכרו יום יריד הנ"ל וצריכים לעמוד בפרוע פרעות כי השעה צריכה לכך לא ישקוט ולא ינוח עד אשר הסוחרים באים ליריד הנ"ל איש צרור כספו בידו והוא לא נסע ואמר אמתלא שיבוא לשם אחר איזה ימים כי מצפה להשיג עוד מעות ובבואם לחנוני המקיף ההוא ושאל הסוחר אותם איה פלוני זה המה הגידו לו בוא יבוא לכאן וסיפרו לו כמה הזכרות וזירוזים עשה לנו איש פלוני ההוא לפרוע לך בזמנו ממש יום ולילה לא נתן לנו מנוחה ויתמה החנוני ההוא למאוד ובבוא האיש הזה להחנוני ביקש ממנו הרחבת זמן כי כעת הזמן בגד בו ואין בידו עתה המעות עד פעם אחרת והפציר בו לבל ישים עליו עון כי לא במרד הוא כי לא היה באפשרותו לאסוף כעת הון בחפזו והגיד לו אדרבה אני זרזתי לכל הסוחרים באזהרה אחר אזהרה לבל יעבור זמן ואף אני אוחיל לצאת בפרעון כסף כאשר יעבור מועד והחנוני רואה כי באמונה אתו וכי הוא שוקד למשמרתו ואין ברוחו רמיה נכמרו רחמיו עליו וימתין לו עוד זמן זמנים טובא עד כי פרע אחת לאחת הקפותיו.

וכן הנמשל אני יודע במך ערכי כי דל אני ממעשים טובים ורוב הקפותי ומה אעשה ליום המוגבל ויום זכרון לכל נפש אני מזכיר כל איש שיהיה זריז ליום פקודה אשר יקום ה' לפקוד מצעדי ופרי עלילות איש ויפשפש במעשיו בכל אופן אולי יחוס ביום הדין בגשתי לפני אדון העולם וידי ריקות מן המצות שיביט בעניי ויכמרו רחמים עלי ליתן לי זמן לתקן עונותי וה' לא יחשוב לי עוני כי אין ברוחי רמיה היותי מזכיר לכל לשוב מעון ואולי אבנה גם אנכי ממנו ולכן נא אל יהיה לטורח ועומס דברי הללו.

ובאמת עון עקב למה אמר עון עקבי (תהלים מ"ט, ו') יש בו בחינות רבות אחד כי יש להבין בגמרא דב"ק (דף נט:) אלעזר זעירא מסיים מסאני אוכמא אשכחיה דבי ריש גלות א"ל מאי טעמא סיים מסאני אוכמא א"ל דאביל על חורבן ירושלים א"ל חשוב אתה להתאבל על חורבן ירושלים וכו' תפסוהו א"ל האי מאן דקץ כופרא מאי משלם וכו' א"ל תמרי א"ל הלא תמרי לא הוי א"ל אמור את א"ל בששים וכו' ושבקוהו וכו' עכ"ל ע"ש ויש להבין למה היה מתאבל במסאני על החורבן ולא בשאר לבושים ושינה מנהג של ישראל במנעליו שהיה דרכם להיות לבנים כמ"ש תוספות שם ולמה תפשוהו על התאבלו על חורבן בית המקדש הלא אבילות לכל מסורה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה ואם אשכחך ירושלים תשכח ימיני כתיב ושאלת האי דקץ כופרא דאין ענינו כלל להא דנתפס היותו מתאבל על חרבן ותמוה לכל וגם יש להבין למה דוקא בששים.

אבל יובן כי נודע כי כח התאוה תלוי בעקבים וכאשר יצונן העקב אז תבטל התאוה וזהו הטעם שביום הכפור אסור בנעילת סנדל וכן בכל תענית ציבור כנזכר בדברי חז"ל כדי לבטל התאוה ולכך הסנדל חופף העקב כי זהו עיקר יהיה מגולה לבטל כח התאוה ולכך במקדש וכל מקום מקודש היו צריכים לילך בגילוי כדי שיבטל כח התאוה ותהיה מחשבתו נקיה להשגה שכלית ולקבל כח שפעת אלהים וזהו (שמות ג', ד') של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש וכן זהו הטעם בחליצה כי לא אבה יבמי כי נתאוה לשאר נשים כח התאוה ובוז יבוז בדבר מצוה ליקח ולבנות בית אחיו לכך (דברים כ"ה, ט') וחלצה נעלו מעל רגלו.

והנה יוסף בן גוריון בקינה שלו על בית המקדש שנחרב אמר כי הדורכים על רצפת בית המקדש היו משיגים חכמה והיתה רצפה מחכמת והוא כי המקום היה אדמת קדש והדורכים עליה השיגו חכמה ונתדבקה בהם רוח הקדש ולכך הוצרכו לילך בלי סנדל שלא יהיה דבר חוצץ בינם לבין האדמה אשר דורכים עליה כדי שישיגו שפעת קדש מהאדמה וזהו של נעליך כו' כי המקום וכו' אדמת קדש ואין ראוי להפסיק ולבטל בהשגת קדושה ומזה הטעם היה חסידא ופרישא אליעזר הנ"ל סיים מסאני אוכמי להיות כי בחרבן בית המקדש ראוי ממש לבטל כל התאוה כמו שאמרו (בבא בתרא דף ס:) נשים לא נקח יין לא נשתה בשר לא נאכל ולכך שם אות אבילות במסאני המעוררים תאוה לזכור תמיד בחרבן בית המקדש.

אבל עיקר טעם כי לולי שנחרב המקדש היו דורכים על אדמת קדש והיו הולכים יחף להשיג מדרגת קדושה וכעת בעו"ה אשר חרב אנו לובשים מנעלים כי בטלה קדושה בעו"ה ולכך מסאני דהיה לבוש היה אוכמי על אבילות כי ע"י החרבן הגיע ללבוש נעלים ואילו היה קיים היו הולכים יחף והיו מגיעים לכמה מעלות קדושה אך כל זה להשיג ע"י דריכת קרקע הקדש ולהדביק מקדש לקודש לאו כל אדם זוכה לכך ורבים מהמונים אשר ידרכו ולא ישיגו דבר רק מי ששכלם טהור וזך וקרובים למדרגת רוח הקדש להתדבק בשכל אלוה הם המקבלים תועלת בדרכם על אדמת קודש והם העולים בסולם בית ה' כי אין מסך מבדיל בין שכלם לשכל הנבדל משא"כ המוני עם גדר דרכם בגוית חומר וכי ידרכו לא ירגישו ולא יקבלו שום השגה כלל ואין זה אלא לבני עליה המועטים ולכך כאשר ראו כי זהו לבוש מסאני אוכמא על אבילות ביטול השגה כנ"ל חשבוהו ליוהרא היותו מבני עליה שמשיגים ומוסיפים אומץ בדרכם עלי אדמת קודש כי לשאר בני אדם אין כאן העדר תועלת בזה כמאמר אסף (תהלים ע"ט, ב') נתנו נבלת עבדיך וכו' בשר חסידך וכו' קרי ליה עבדיך היינו רשעים וקרי ליה חסידך וכו' וע"ש בסנהדרין (דף מז.) מ"ש ע"ז.

אבל יובן ג"כ במה שדרשו דאומות העולם צריכים לשלם כל מה שהרגו מישראל במיטב וכמו שאמרו חז"ל (ראש השנה דף כג.) תחת הנחשת אביא זהב תחת רבי עקיבא וחבריו מה תמורה יש וידוע דכל איש מישראל יכול להשיג השגות מבחר שבנביאים עד משה ע"ה ואפילו רשע יכול לשוב להגיע למדרגה גדולה מאוד ולכך האומות שהורגים רשעים שבישראל לעת יום נקם ושלם צריכים לשלם כאלו הרגו צדיקים דאילו היו חיים היו יכולים לשוב ולהגיע למדרגה גדולה ולכך אמר אסף אע"פ שהרגו לעבדים יש להם לחשוב כאילו הרגו לחסידים כי היו יכולים להגיע לכך ועליהם לשלם באופן זה וכן הדברים אם הורגים לפרחי ישראל יענשו כאילו כבר הגיעו למדרגת נביאים כי אילו היו קיימים כנ"ל וכבר נודע במדרש (ויק"ר פ"ל) בכפות תמרים כי תמר מורה על נביאים כדכתיב צדיק כתמר יפרח אמנם ידוע בבית שני אף שהיו בני אדם אשר מפאת מעלתם היו ראוים לנבואה אבל כבר נחתמה הנבואה ולא היתה נבואה בבית שני וכמ"ש בהלל (סוטה דף מח:) ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רק אין הדור זכאי לכך אך היתה השגה ע"י חלום כי בלילה עלתה נשמתם למרום עליון כמ"ש על האר"י ז"ל ורשב"י ומכ"ש בדורות שקדמוהו וזהו אמרם בבית שני בחלום אדבר בו ובזה תובן שאלתו של אליעזר האי מאן דקץ כופרא הרצון אומות העולם שהרגו אילנות קטנים הם פרחי ישראל ואפילו פושעי ישראל בכינוי כופרי וכשיגיע יום חשבון ותשלומין מאי משלמי ואמר תמרי דאילו היו חיים היו יכולים להגיע למדרגת נביאים הנקראים תמרים כנ"ל ושאל הא לא הוי תמרי הא בבית שני לא היה אפשר להשיג מדרגת הנביאים וא"ל שישלם כופרי הא יכולים ליעשות מצד עצמם תמרים חכמים גדולים כנ"ל אמר להו שמשלם כאילו הגיעו למדריגת חכמים שהשגתם היא ע"י חלום וזהו אמרו בס' כידוע (ברכות דף נז:) כי החלום אחד מששים בנבואה וזו היתה תכלית ההשגה בבית שני ובזה הורה לנו אליעזר שאפי' שהוא בעיניהם מעט בערך מ"מ אילו לא נחרב הבית היה יכול לעלות מדרגה מדרגה עד הגיעו למעלות השלימות אשר קנו שלימות ותופס הארה בדורכם על הרצפה יחפים וא"כ שפיר יש לו להתאונן על ביטול מקום השגה ושלימות אף שהוא כעת במדרגה זו ומשום הכי שבקוהו וא"ש.

ומזה יובן כי כל התאוה תלויה בעקב ולכך אמרו על תאוות שאדם להוט ורודף אחריהם בלשון עבירות הכרוכות בעקב או דש בעקב וזהו שיש לאדם לירא בימי רע כאשר ריבוי תאוה רודפים לאדם לסור מדרכי ה' והנה גדר התאוה באדם הוא בשני מינים אחד ריבוי אכילה ומשגל וכדומה שהוא ג"כ תאוה לבהמה והוא מטבע עפר שנולדות תאוות כאלו אמנם יש תאוות מיוחדות באדם משא"כ בבהמה דהיינו להתגאות וכדומה להרחיב גבולו בבתים וחצירות וסגולת מלכים ומדבר לשון הרע וכדומה מהרבה תאוות המיוחדות לאדם במה שהוא אדם וזהו מוליד כמו גלי ים שעולה תמיד במעלות רוממות גאוה וחימה כדכתיב (תהלים ק"ז, כ"ה) יהמו גליו יעלו שמים וכו' אמנם יש באדם רוח נשמת חיים שהוא חלק שמים וזהו בראשי תיבות אי"ש א'דמה י'ם ש'מים אמנם אשר כרוכים אחר תאות בהמה למלאות נפשם כי יערב המה בני אדם כי מאדמה לקחו והנה אותם שאין להם חלק שמים כלל כל עשרם ורוב קנינם הם לרוע ואין בהם דבר טוב כלל יצבור מאין פוסק ולא יראה טוב בעולמו וע"ז נאמר כי הוא עני בדעת וכי לא ישבע לנפשו ולנשמתו טובה.

וזה נמשל לחולדה כי כל מה שיש בים יש ביבשה (חולין דף קכז.) וידוע כל מה שביבשה טמא בים טהור וכן להיפך (כלים יז יג) וא"כ אין לך מכל מיני טומאה שאינם טהורים ג"כ והם מתהפכים טמא וטהור וזהו אנשים שיש להם חלק שמימי ג"כ עשרם לפעמים לטוב ולפעמים לרע כי עושה צדקה וכהנה והוא לטוב והם בזה בגדר עשירים והולכים אחר שרירות לבם הרע ג"כ ובזה הם עניים והם בגדר שאר עופות ומינים טמאים שיש לעומתם בים טהורים אמנם אלה שאין להם חלק שמימי המה עניים בתכלית כמ"ש ואין להם בשום אופן סימן טהרה וזהו חולדה כי החולדה רק ביבשה וביבשה הוא משרצים טמאים א"כ אין כאן טהרה כלל וזהו מאמר בני קרח (תהלים מ"ט, ב') האזינו זאת כל יושבי חלד היינו אותם שאינם בשום אופן בגדר טהרה כלל ואמר בני אדם והם בתורת אדמה גם בני איש והיינו כמ"ש שיש בהם ג"כ אדמה ים שמים והם יחד עשיר ואביון שהם כלולים משנים עשיר ואביון כי מצד אחד הם עשירים ומצד אחד הם עניים שני הפכים בנושא אחד.

והנה באמת כל תוקף קיום התורה אשר יזכה הנער את אורחו הוא בכלל אחד שיעשה אדם המצות בשמחה זו תכלית שלימות האדם כאשר יעשה עבודת ה' שיהיה בעיניו כמשוש להון רב והוא המביא אדם ליראה ואהבה את ה' וזהו ממש כלל כל תורת האדם השלם כי בזה יתדבק בה' ויטה אהבתו ויתלהב בתורתו ללמוד תורה ויראת ה' כל הימים וכן חילופו מי שאינו עושה בשמחה ללמוד תורה ויראת ה' כל הימים נענש הרבה וירחק למאוד משלימות כדכתיב תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה וטוב לבב וכך כתב האר"י ז"ל דצריך לעשות כל המצות בשמחה.

ושמחת מצוה תהיה בהתבונן אדם בתכלית שפלותו טיפה סרוחה כלי מלא בושה ומלך מלכי המלכים צוה לעשות דבר ליקח ענף לולב ואתרוג ובו יעשה רצונו ויהיה לרצון לה' איך לא ישמח ואילו יגיע לאיש אחד מכאן כתב מהמלך לילך בשליחותו איזה ימים ובזה ימצא חן בעיניו הלא ידלג שור באהבת עשות רצון מושל ארץ ואם ילך בדרך ויצטרך לפסוע עלי קמשונים ולדלג פחתים והרים אשר במעדר יעדרון לא ידאג ולא יפסק חוכא מפומא וכן יפה לעשות כי כולנו חייבים בכבודה של מלכות ואיך לא נשמח בשמחה שלימה שאין בה עצב בעשיית מצות ה' אשר לא נפלאת היא וקשה ונוח לעשותה כי לא הטריח ה' על ברואיו בשום דבר ובזה זכינו למצוא חן בעיני ה' ולהיות דבקים בו כל הימים ואיך לא נגיל ולא נשמח בכל לבבנו ובפרט כי ע"י מצוה בעשותה בשמחה נזכה להשגת חכמה והשגת רוח הקדש כמבואר בגמרא (שבת דף פח.) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע יצאה בת קול מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו וכו' עושי רצונו והדר לשמוע בקול דברו ויש להבין מה הרז הזה ומה שמשתמשים בו מלאכי השרת.

אבל הענין כי מחלוקת יש בין הפילוסופים ובין התורניים וביחוד המקובלים כי דעת פילוסופים להשיג השגת אלהות ואין צריך לומר דברי נבואה צריך הכנה בהתחכמות בחכמות ומושכלות בטבעים לימודים וכהנה להתדבק שכלו בדברים שכליים עד שיוכל להפשיט הצורות מן החומר בשכלו וישב ויתחכם עד הדבקו בשכל הפועל ומשם בשכלים הנבדלים ומשם בשכל אלוה ולכך אריסט"ו וחביריו כפרו בנבואה שאמרו למי יאות הנבואה יותר מהם שהשכילו לדעתם ביותר וכילו כל ימיהם בהסתכלות בעומק החכמות וחקירות אבל התורניים ומקובלים חלקו על זה ואמרו לא זה המביא לרוח הקדש כי אם בעשות מצוות בשלימות וכונה רצויה אם ירצה אלהים את פעלו ויאיר לנו באורו לזרוח עליו כבוד ה' והעושה סוכה לשמה בשמחה ובדקא יאות יוכל לזכות יותר לשלמות שכלים נבדלים ושכל אלוה מכל חכמות אריסט"ו וכת הפילסופים כל ימיהם.

ולכך אחז"ל (סנהדרין דף נט:) מפני מה זכה זה לנבואה מפני שעשה כך וזה מפני שעשה כך תלוי הכל בקנין המצות והעבודות אשר בעבורן זכה לא בעוסקם במושכלות ולכך אמרו (סוכה דף נא.) שמחת בית השואבה שהיו מרקדים וחוגגים בשמחה של מצוה ובפרט בירח איתנים שהיו שואבים רוח הקדש ולא כאשר יאמרו הפילוסופים שצריך הכל התבודדות בעיון החכמה וכדומה וזהו כי ישראל במצרים היו גם כן נפתים בקול כלדים ופילוסופים אשר חשבו השגת רוח הקדש ע"י התחכמות בחכמה רק בבואם למדבר וכבר ראו בים מה שראו הבינו האמת כי שקר נחלו חכמי מצרים ועיקר השגת רוח הקדש ונבואה תלויה בקיום המצות וזהו אומרם (שמות כ"ד, ז') נעשה ונשמע דהיינו ע"י עשיית מצוה נזכה לנבואה וקול אלהים ולא ע"י התחכמות וזהו שאמרה הבת קול מי גילה רז זה לישראל דיזכו לנבואה ע"י עשיית המצות והוא כמלאכי השרת שאין זוכה מלאך לקול אלהים שהוא עיקר שלימותו ואושר האחרון אם לא שיעשה ראשון מצות ה' ואילו היה תלוי במושכלות הלא הם בעצם שכלים נבדלים וכל עצמותם להשיג עלולים ולכך אמרם בראשון עושי רצונו והדר לשמוע בקול דברו וטרם שיעשו מצות ה' אשר אליהם יזכה לקול ה' וא"ש.

הביטו וראו כמה כוחה של מצוה וכמה יש לנו לשוש ולשמוח בקיומה והלואי שיהיה לנו חלק אחד מחלק אלפים שמחה מה שיש למלאכי השרת למעלה בעשותם מצות ה' והאיש השמח בזכרו מצות ה' ישכח כל צערו ויגונו ותוגתו בזה העולם כי במה נחשב נגד קיום מצות ה' אשר זוכה לעתיד לבא למראה הנבואה ומחזה שדי יחזה ולמה זה אדם הבל יגע וישמח במצאו הבל מדומה כאשר ימצא אדם אלף תגרים וכדומה אם ישתכר מה הוי מהרבה השמחות והגדולה ואם יקרא ק"ש ויניח תפילין וכדומה כדקא יאות אשר לא יערכנה כל הון לא ישמח אדרבה הכל עליו למשא וימים אלו הבאים הם מלאים מצות שופר יום הכפור סוכה לולב ושאר מיני סוכה ושותא בפי הבריות מי יתן שכבר יעברו הימים אלו אין בהם חפץ לעשות דבר הוי המחליפים עולם קיים בעולם עובר בלי טעם כלל הלא כוכבי שמים אינם מקבלים שפע כי אם ראשון בעשות רצון ה' ולכך ששים ושמחים לעשות רצון קונם.

ולכן אנשי לבב שמעו אלי ועבדו את ה' בכל לבבכם באהבה ובשמחה ובשנה זו יותר מוטל עלינו תפלה וצדקה לה' כי בעו"ה חרון אף ה' היה בישראל בשנה שעברה ונגדע קרן ישראל בחורבן עיר ואם בישראל בלע ה' ולא חמל נאות יעקב הם בית הכנסת ובית המדרש בפראג אשר כמוהו לא יהיה בכל תפוצות ישראל ומתו כמה נפשות מישראל רבים נהרגו על קדוש השם הי"ד וקצתם שמתו על מטתם שהיה ג"כ לרוב צער ויגון ומבת ציון יצא כל הדרה בעלי תורה וחכמה ובעו"ה עוד היום חרון אף ה' אשר ימים אלו שמענו ותרגז בטני אשר מתו שני בעלי תורה המופלאים אחד חכם וסופר מופלא בדורו כמוה"ר אברהם אויש זצ"ל ושני יניק וחכים צנוע ומעלי ממש מת בלי חטא ופשע כי מנעוריו היה עולה תמימה לה' כמוה"ר אהרן ז"ל ווי ווי מישראל חסרו גבורי כח איך אבדו גבורים ויאבדו כלי מלחמה לכן עלינו לבקש רחמים ולשפוך שיחה לפני ה' שיסיר כעסו ושבטו ואל תאמרו מה לנו ולהם הלא למעלה אין הבדל בין עיירות וכל ישראל בכלל בסקירה אחת נסקרים ועונותינו הטו זאת ואילו היינו אנו זכאים היינו מגינים שלא קרה להם כן והלא איש אחד אנחנו וכשלו איש באחיו.

וזהו מאמר הגמרא (יומא דף פו.) כתיב ונקה וכתיב לא ינקה הא כיצד מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים ודבר זה צריך ביאור דפשיטא דלא ינקה לשאינם שבים וכל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו (בבא קמא דף נ.) אמנם הענין נודע כי כל ישראל ערבים ואיש בעון חבירו נתפס ובפרט מי שיש בידו למחות ולא מוחה ואין פירושו של למחות כמו שחושבים העולם שהוא ידו תקיפה לגעור בעושי עול ולכוף כאגמון ראשם לא כן הוא רק כל אדם שרואה שחבירו עושה דבר שלא כהוגן יש בידו למחות דהיינו לומר אל בני לא טוב הדבר כלך מדרך זו ואם הוא לא ישמע לו הרי הוא מנוקה מעון ואפי' מערבותו אבל אם כובש פנים בקרקע גם הוא עונו ישא וחטאת הקהל הוא דרך משל אחד גוזל וחבירו גם כן גוזל א"כ כל אחד נענש בעבור גזלתו ועבור גזילת חבירו ג"כ היותם שניהם בעבירה וע"ז נאמר (ויקרא כ"ו, ל"ז) וכשלו איש באחיו ואם אח"כ אחד חוזר בתשובה ושני עומד במרדו וברשעתו זה השני לא זו בלבד שנענש בעבור עצמו אף גם נענש בעון גזל חברו ג"כ היותו ערב ואף שחבירו שב מ"מ הואיל והוא לא שב אם כן לא נתרצה למעשה חבירו הרי למולו לא נסלח העון וחטא הגזל במקומו עומד להעניש אותו כי לזה שנמחל החטא בתשובה הוא חמלה מה' מרצון מוחלט בלי טעם ורחמים גדולים לה' שיסלח לעון כאשר יתחרט והרי זה נמחל בחמלת ה' אבל להעומדים במרדם אין כאן חמלה וחטא חברו במקומו עומד שנענש בעון חבירו וזהו אמרו מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים הרצון אותו עון עצמו ששב עליו הוא מנוקה לאותו איש ששב עליו אבל מ"מ הוא עומד להפרע לגבי חבירו בשביל ערבות הואיל ואינו שב ודברי הגמ' מדוקדקים היטב ולכן ראו כמה עון גורם וכמה גדול כח התשובה והעיקר כמ"ש לשמוח בשמחה של מצוה ואז יתן אל לבו מבלי לעבור פי ה' וללמוד דיני תורה ולהשמר מעבירות שדש בעקביו ובפרט הלכות שבת ויום טוב וברכות ברכת הנהנין מי שאינו בקי בהן ממש אינו בתורת אדם ישראלי וגמרתי בלבי בלי נדר והסכמות נדר ביו"ד ימי תשובה אלו אי"ה לכתוב דיני שבת בקצרה בלשון אשכנז ולחלק לבעלי בתים שאינם כל כך בני תורה וביחוד בגליל שלי וידעתי כי יצחקו עלי רבים ואהיה להם למשל כל היום מנגינתם אבל מוטב שאהיה שוטה כל ימי ולא איעול בכיסופא קמי מלכא קדישא במטותא אחיי חוסו על זמן יקר הנבראים מבלי לכלותו בתוהו והבל יפה שעה אחת בעולם הזה בתורה ומעשים טובים מכל חיי עולם הבא והלא תודה לאל יש לנו תורת אמת וישרה וכי אנו כשאר עמים עכו"ם אשר לדעתם קנין שלימות חמור עד שיתענו יום וליל ומסגפים עצמם בסיגוף עצום ומכ"ש עמים היושבים בארץ הודו וגלילות אשר הרבה יושבים במחילות תחת קרקע ואינם רואים בשנים רבות אור יומם ושרש עשבים לחמם ואומרים שזהו לקנין שלימות ולא כן אנחנו שהנחיל ה' אותנו תורת אמת ומשפטים ישרים ולא העמיד עלינו דברים קשים לעשותם ויום אחד בשנה שצוה לענות נפש צוה לאכול מקודם ולמצוה יחשב וכל עסקינו בעבודת ה' הכל בדרך ממוצע.

ע"כ נא אל תשמחו בשמחה של שטות ויגיעו מועדים הנה הרוג בקר ושחוט צאן ותחת אשר ראוי לאדם לשמוח בשמחה של מצוה נהפוך הוא כי סוכה ולולב וכדומה עליהם לטורה רק שמחה של שטות בתערובות אנשים ונשים ווי ווי מה נאמר ליום פקודה במה יתרצה עבד לאדוניו מה יאמרו על הסתכלות בנשים ושיחתן הם חרבות ולפידים והרהור עבירה קשה מעבירה (יומא דף כא.) כי מביאים לאדם לידי חטא קרי וכדומה ואם כי חמדת ישראל וכל חפצם הוא בברית קודש אשר הוא חותם ה' להגן על ישראל בזה ובבא בדברים כאלה מקלקל החותם ואינו ניכר וזהו שאמרו בגמרא (תענית דף ד.) אמרה כנסת ישראל שימני כחותם על לבך אמר הקב"ה בתי את מבקשת דבר פעמים נראה ופעמים אינו נראה אני אשימך במקום הנראה תמיד הן על כפים חקותיך וכו' להבין מה זה וכי תהיה כביכול שכחה לפניו שיתכן בו לפעמים נראה ולפעמים אינו נראה וכל הדברים צריכים ביאור.

אבל יובנו כי חותם ישראל הוא אות ברית קודש כדכתיב וצאצאיו חתם באות ברית קודש וכן בברכת המזון נאמר על בריתך שחתמת בבשרינו ודא חותמא דמלכא קדישא אמנם בהסתכלות העבירה בחיבוק ונישוק לדבר עבירה ומכ"ש ווי ווי למי שמטמא ברית קודש במעשה ומנבל פיו ח"ו כי ברית הלשון יותר גבוה מברית קודש ואם מטמא עצמו בברית הלשון גם ברית הקודש חותמו נמחק ונטשטש ח"ו.

אמנם אין דבר עומד בפני צדקה ואמרו (בבא בתרא דף י:) אפי' עבודה זרה צדקה מכפרת וזה תמיד עומד להגן וצא ולמד מנבוכדנצר הרשע אמר אדמה לעליון והחריב מקדש אל ושפך דם ועשה כל תועבות ה' בצדקה נארך דינו (עיין דניאל ד') עד שפסק מצדקה ואז נטרד מבני אדם לכן אחי אל תרעו לסגור יד מצדקה וחנינת דלים היא אשר תקרב הגאולה ויעלו לציון מושיעים כדכתיב (ישעיהו נ"ו, א') שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וזהו כוונתם כי אחז"ל כנסת ישראל בקשה מה' לזכור לישראל חותם ברית קודש וזהו שאמרו שימני כחותם על לבך חותמא דמלכא קדישא אבל ה' השיב דזהו דבר שלפעמים בלתי נראה והיינו בשעת חטא אז החותם הנ"ל מטושטש אבל אשים אותך על כפים היינו צדקה וזהו נראה תמיד כי צדקה יכפה אף ואין עבירה מכבה אותה כלל.

למדו נא לשמור עצמכם בשמירת הברית אמרו בגמרא (מנחות דף מג:) כשהיה דוד נכנס במרחץ אמר אוי לי שאני ערום מן המצות כשנסתכל בברית מילה שר למנצח על השמינית ולהבין זה מה שאמר אני ערום אבל כבר אמרו כי המצות ומעשים טובים הם לבושי אדם כדכתיב (איוב כ"ט, י"ד) צדק לבשתי וכו' וידוע כי בועל ארמית נמשכה ערלתו וקשורה בו ככלב והיינו שכל זכיות שלו הוא מקבל בסטרא דמסאבא והוא ערום מכל וזהו הנאמר ביוסף (סוטה דף לו:) לעשות צרכיו נכנס וינח בגדו ותתפשהו בבגדו וידוע כי דוד לקח יפת תואר ואמרו (קידושין דף כא:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כי גירות שלה באונס אינה גיורת ולגויה תחשב וזוהיא כוונת הגמרא כשנכנס דוד למרחץ הרצון במליצה הזו שהרהר בתשובה ונכנס לרחוץ צואת וגלולי עונות ונזכר ביפת תואר שלקח וחשב אולי הוא באמת בגדר בועל ארמית וא"כ כל המצות ולבוש צדק נפשט מעמו והוסר עדיו ולכך צעק ואמר אוי לי כי אני ערום ממצות כי נלקח כל מחמדי אמנם כאשר נסתכל בברית מילה הכיר שהוא אינו בגדר בועל ארמית כי אין נמשך ערלתו ומזה נח דעתו כי ידע דעדיין לו המצות ולבוש צדקה כשריון.

לכן במטותא חוסו על בגדיכם לבל יבא בם רקב או רבב ח"ו וביחוד למנוע שמחה של הוללות וצחוק וקלות ראש אין לך דבר שמפריע לאדם מעבודת ה' אלא דברים כאלה ובפרטות בלילה אשר על כל משמר ה' שואג על נוהו ואיך יתכן אשר ישבו בלילה בחורים ובתולות ישישו כאשר ימצא קבר פתוח גרונם בלשון נבלה ווי ווי על עון גדול כזה וזכו חלקיכם אשר תקנתם מבלי לישב על סעודה שקורין סעודת קנין וקנס יותר עד שעה יו"ד בלילה ואח"כ יוצא החתן מחדרו כי אז משמר מתחלף והקב"ה מקונן על חורבן בית המקדש ואיך נשוב ונשמח בשמחה אשר אין בה נחת רוח ליוצרנו.

ודעו כי אמרו בגמרא (ברכות דף ג.) ג' משמרות הלילה ועל כל משמר ומשמר ה' שואג וכתבו הרא"ש והטור (שו"ע סימן א') שסוף כל משמר ומשמר יש לקונן על חרבן בית המקדש יש לתמוה א"כ הא דהאריכו כל הספרים וביחוד ספר הזהר והמקובלים לקונן בחצות כי ה' מקונן אז ביותר על החורבן והא אינו סוף משמר והמגן אברהם הרגיש בזה והביא ראיה מגמרא דבמשמר השני הקב"ה מקונן באמצע וזה צריך באמת טעם למה נשתנה וגם יש להבין במה דפליג רבי ור' נתן (שם ע"ב) אי ג' משמרות אי ד' הוי לילה ולא קחשיב ר' אליעזר בהדי דרבי דס"ל ג' הוא לילה ובפרט לפי הנראה דגרסינן ר' אליעזר שהוא ר' אליעזר הגדול הקדמון ואיך יחלקו ר' נתן ורבי בדברי ר' אליעזר וגם במשנה יש לדקדק דנתן הסימן עד אשמורה ראשונה והוא גופא בספק אם הוא חלק רביעי מלילה דד' משמרות או חלק שלישי מלילה דג' משמרות הוי לילה ואין זה מגדר הסימן דסימן צריך שיהיה מבורר מאין יפול בו שום ספק.

אמנם ברור הדברים לפי דאמרינן דאיכא מאורות ברקיע ופירש"י כתות מלאכי השרת מיוחדים שאומרים שירה בכל משמר ובזה ישבתי גמרא דחולין (דף צא:) דאמר מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו מסייע ליה לרב חננאל אמר רב דאמר ג' כתות אומרים שירה בכל יום וכבר נתקשו בזה תוס' מה זה דמסייע ליה אבל יובן כי בכל משמר יש כתות מלאכים האומרים שירה וכמ"ש רש"י וא"כ לר' נתן הוי ד' כתות וידוע מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה (ברכות דף ג:) די"ב שעות הוי לילה ונחשבות מן שקיעת החמה עד זריחת החמה ואותן ב' שעות שיש מן עלות השחר עד הנץ החמה הן בכלל י"ב שעות הלילה וא"כ שנחלק הלילה לד' חלקים הגיע שעה קודם עלות השחר משמר אחד וקשה א"כ איך אמר המלאך שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה הא כבר עברה שעה מהמשמר ואם להמתין עד כלות המשמר עוד יש זמן ב' שעות ואם נאמר כפירש"י בחומש (בראשית ל"ב, ל"ב) ובש"ס דאז עלה השחר קודם זמנו ב' שעות עדיין אינו מכוון דא"כ עדיין היתה לו שעה אחת למשמר הרביעי ולא היה למלאך זמן נחוץ אמנם אי אמרת ג' משמרות והוי רק שלשה כתות א"כ קודם עלות השחר ב' שעות מתחיל המשמר דהוא ארבע שעות עד הנץ החמה ואז זרחה החמה ב' שעות מקודם והיה אז תחלת משמר ג' וסוף למשמר ב' שיש כתות שאומרים שירה וא"ש ומהך דאמר דהגיע זמני לומר שירה ש"מ דג' משמרות הוי לילה וג' כתות האומרים שירה ודו"ק.

הנה לר' נתן דס"ל דד' משמרות הוי לילה וד' כתות האומרים שירה הם האמורים בנוסח התפלה והחיות ישוררו וכרובים יפארו ושרפים ירונו ואראלים יברכו הרי כאן ד' כתות אך ידוע מה שכתוב בש"ס דחגיגה (דף יג:) לאחר החורבן נתמעטו ב' כנפים ואיזהו אותן שאומרים בהם שירה וא"כ הרי כאן לאחר חורבן רק ג' כתות והטעם אמרו שכת ההיא היה זמנה בסוף משמר שני מד' משמרות והוא חצות לילה ואז הקב"ה וכל הפמליא של מעלה מקוננים ביותר על חרבן בית המקדש ולא נאות לשורר כי בעת קינה שיר מה בעי תמן ולכך אינם אומרים שירה ולכך מד' משמרות נעשה ג' כי בטלה שירת החיות והוא ענין חצות שהקב"ה מתאונן ביותר ויותר על שבטלה השירה בעת ההיא ומשום הכי רבי ור' נתן שנחלקו בענין המשמרות בקרא נחלקו קדמו עיני אשמורת וזהו היה קודם חורבן הבית אבל לאחר החרבן לכולי עלמא אין כאן רק ג' משמרות ולכך בהך מלתא דאמר ר' אליעזר על כל משמר שואג הקב"ה כארי דאיירי לאחר החורבן אין חולק דג' משמרות הוי לילה וכן המשנה דאיירי לאחר חורבן שפיר נתנה סימן משמרת ראשונה דהוא חלק ג' מלילה ודו"ק.

ראה כמה מתאונן ה' על חורבן מקדשו וכמה העדר יש בו עד שכל החיות אין אומרים שירה בלילה במשמר מיוחד רק אומרים ביום בשאר צירוף מלאכי שרת ואיך לא נקונן לילה ויום ונבכה תמיד על אובדן תפארתינו ואובדן חכמתינו עד שכמעט לא נשאר בנו שום לחלוחית חיות כלל ואינו רק עצמות דאית ביה הבל דגרמי ומה לנו לשמוח ולגיל בשמחה שאין בה ממש אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ולכך בבקשה מכם חדלו הרע ראו ימים אלו אשר חנן ה' את האדם לשבת ישיבת עראי על האדמה להיות עסקו להועיל ותכלית המקדש ג' רגלים הם ג' מתנות שנתן קב"ה לישראל כמבואר בברכות (דף ה.) תורה ארץ ישראל עולם הבא ופסח מורה על ארץ ישראל כי עיקר יציאת מצרים בשביל ארץ ישראל כנודע וכן ביו"ד ניסן עברו את הירדן ועשו פסח בגלגל סוכה מורה על עולם הבא אשר היא סוכה מזרם ולכך הקדים ראש השנה ויום כפור קודם סוכות שהם תנאי עולם הבא מחילה וסליחה תשובה ועזיבת חטא וימים האלו צריכים התבוננות יתירה לזכות לעולם הבא ואם כי כבר קבעתי לכם העיקר עוד עיקר אחד יש מה שמביא האדם לידי שלימות כאשר כבר דרשתי כמה פעמים בדרשות הקודמות והוא שאל יחשוב האדם כי הכל בקרי כי אם יתלה הכל בעונש ושכר כי אין לאיש ישראלי שום דבר בקרי רק הכל בעונש ושכר רק העונש נחלק לב' אופנים וזהו אמרם (ברכות דף ז:) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו קינה מבעי אלא ה' אמר לו הנני מקים רעה וכו' עכשיו רואה אני שהוא בני סתם ברא וכו' ויש להבין דאדרבה הוא ראה שאבשלום רדפו עד נפש ונהג בו מנהג אכזריות יותר מכל עבדים ואכזרים ואם הוא לא ירא ממנו איך ברח לנפשו.

אך יובן כי בעונשין יש ב' אופנים א' כי העונש מגיע לאדם בכונה מה' לענשו על חטאיו ולהטיבו באחריתו ואופן הב' כי איש מזלו רע וכפי מולד כוכבי השמים הוא לרוע רק ה' מגן בעדו ומשדד מערכות השמים וכאשר יחטא ה' מסלק השגחתו ומניח למנהגו של עולם תחת כוכבי שמים וכסיליהם והמה פעלו בו כפי מזלו לרעה והבדל בין אופן זה לזה הוא דבאופן ראשון ינקה עונו ומקבל תשלום פרי חטאתו ואז טוב לו לעולם הבא אבל באופן שני אין כאן עונש רק סילוק השגחת אלהים והוא כפי מזלו ומקרי טבעו כך הוא ועונשו עדיין בשלימות ליום הגמול וזהו כי מתחלה חשב דוד להיות כי כפי מזלות וכוכבי שמים היה במערכה רעה למאוד רק ה' מגן בעדו להשיבו למקום נגידים ועכשיו שאמר הקב"ה להקים לו רעה חשב שיסלק השגחה פרטית ויהיה תחת מזלו אשר הוא לרוע והוא עבד או ממזר שהוא עונש כפי הטבע אבל בראותו כי בנו רודפו אמר הלא מטבע הבן לחוס על אבא א"כ אילו היה מפאת הטבע או מקרה לא יתכן שיהא בנו רודפו שהוא בטבע חס על אביו וע"כ שהיא השגחה פרטית מבעל המשלם גמול וא"כ הרי מקבל עונשו ונפטר בזה מחטאתו והוא באופן הראשון ולכך שר מזמור לה'.

באופן זה יובן משאחז"ל (סנהדרין דף קז.) והנה דוד בא עד הראש לעבוד עבודה זרה וכו' וכל הגמרא תמוהה בעצמותה עד שאין צריך לדקדק ולהאריך בה אבל יובן במה שאמרו חז"ל (סנהדרין דף ז:) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל המזבח והטעם כי אלהים נצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפוט אצל הדיין הדן שם השכינה שורה והשפעתה קבועה כי המשפט לאלהים אך זהו בדיין הגון אבל בדיין שאינו הגון תמורת שריית שכינה שורה סטרא דמסאבא וזהו ענין אשירה שהיו עושים למשכן לסטרא אחרא שהיה שורה עליה רוחות טמאים ומרכבה לסטרא אחרא וא"כ דיין שאינו הגון הוי כאילו נוטע אשירה כי שניהם משכנות לסטרא אחרא ושמה הרגיעה לילית כת שלה בעו"ה ולכך אמרו כנוטע אשירה ואם יש אצלו תלמידי חכמים וא"כ על תלמידי חכמים הופיעה רוח הקדש מהשכינה קדישא ועל דיין בלתי הגון רוח דמסאבא הרי כאן להבדיל בין קודש לחול קדושה וטומאה במעמד אחד וזה כנוטע אשירה במזבח שהוא קדושת המזבח וטומאת אשירה וזה פשוט.

ובזה יובן בדוד דדוד היה עניו ולא היה מקפיד על גדולה כלל ולכך כשראה בנו אבשלום רדפו עד לנפש וזה בשביל שחומד להיות למלך היה בדעתו למחול לו המלוכה שהוא ימלוך בישראל והוא דוד יהיה נחבא אל הכלים כאחד מכת הנרדפים ללמוד תורה בקנין השלימות והנה כבר נודע מלכי בית דוד היו שופטים לישראל ויהי דוד עושה משפט ואמרו חז"ל (סנהדרין דף יט.) מלכי בית דוד דנין ודנין אותם דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט וא"כ זהו שעלה ברצון ליתן המלוכה לאבשלום בנו אין לך הקמת דיין שאינו הגון יותר ממנו והרי הוא כנוטע אשירה.

וזהו אמרם ביקש דוד לעבוד עכו"ם כי הוא כעכו"ם לזה בא חושי הארכי והפליג הענין שחמור ביותר ואמר מלך שכמותך הרצון אצל תלמיד חכם עון חמור יותר וזה לעבוד עכו"ם מלך שכמותך אתה ראוי והגון איך תמנה לשאינו הגון ולך יאתה המלוכה אמנם דוד לרוב ענותנותו ביקש להוכיח שגם הוא אינו הגון כלל והוא כי ה' אמר לו הנני מקים עליך רעה והוא אבשלום הרי שהיה בגזירת ה' שיקום על אביו לרודפו וקשה הא הברירה היא ביד אדם ולכך אמר (נידה דף טז:) צדיק ורשע לא קאמר כי אילו אמרו היה הדבר בגזירה מוחלטת ולא היתה הבחירה ביד איש וא"כ הלא זה בן למרוד באביו הוא עון פלילי ואיך יביא עליו השם וישימו לעונש ולגזירה מה' להיות בן רודף הא זה מבטל בחירת טוב ורע ומזה שפט דוד שאינו הגון ח"ו והוא רשע וקיי"ל בכבוד אב בעושה מעשה עמך הא אביו רשע אין חייב כלל בכבוד וא"כ אין כאן בגדר עבירה שבן ימרוד באביו ולכך נגזרה גזירה.

וא"כ שגם הוא אינו הגון אין עון בהתמנות אבשלום למלוך תחתיו וזה כוונת מאמרו מלך שכמותו יהרגנו בנו והשיב לו חושי הארכי כי אינו מחמת עונש רק מחמת סילוק השגחה כמש"ל בנשאו יפת תואר ויפת תואר מולידה בן סורר ומורה בטבע ולא בעונש מכוון כי נסמך לה אהובה ושנואה שסופו לשונאה כי היותה נשואה בע"כ ובשנואה בטבע להוליד בן סורר ומורה כי הטבעים משתנים ומזגיהם אינם שווים בעת הזריעה ולידה כנודע וא"כ אין זה גזירה לבטל הבחירה רק היה להעלמת עין משדד המערכות וממילא נולד כך ועתה ראו כי אין דבר במקרה וזה ג"כ ענין הנ"ל.

אמנם להבין אטה למשל אזני שהתחלנו בו יובן כמ"ש בגמרא דסנהדרין (דף קב:) רב אשי אמר למחר ליפתח בחברין אתא מנשה בחלמא וא"ל חבירך וחברי דאבוך קרית לן מהיכא בעית למישרא המוציא א"ל לא ידענא א"ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן ואמר ליה אגמרי לי ולמחר דרישנא לך בפרקא א"ל מהיכן דקדים בישולא והדברים תמוהים דמאי נפקא מיניה אם הוא חברו או רבו ומה ראיה בזה דלא ידע הך למשרי המוציא והדברים תמוהים מאוד אבל יובן במ"ש בגמרא (סנהדרין דף נט:) ראה נחש שמלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין ובערוך גורס מסננין לו יין נתקנא בו להבין דלמה בשביל כך אבל תדע כי קודם חטא אדם הראשון לא היה שום אוכל צריך אפייה ובישול כדאמרינן (כתובות דף קיא:) לעתיד לבא תוציא ארץ גלוסקאות.

והטעם כי אין מגרש ארס של נחש כי אם האש כי ארס נחש שרשו יסוד העפר ונחש עפר לחמו והאש תכלית רחוקה מעפר זה למטה מטה וזה למעלה מעלה ולכך אש מגרשת ארסו של נחש לכך אמרו (א"ה.

אולי הכוונה על שו"ע יו"ד סימן ס' ס"ג) בשר צלי אין בו משום גילוי כי כאשר האש שולטת אין ארס נחש כלל ולא נשאם הטבע לשבת יחדיו וכן יין מסונן מגרש הארס כמבואר בגמרא (בבא קמא דף קטו:) וכן יין המצונן (עבודה זרה דף ל:) פירוש שבשלו ראשון ואח"כ ציננו כמ"ש המפרשים וא"כ בשולטת בו אש הארס מגורש ולכך ביקש להטיל ארס באדם כדי שימות וישא חוה כנודע אבל בראותו כי אי אפשר כי מאכלו הוא באופן שאי אפשר להטיל בו ארס ולכך נתקנא בהסית עץ הדעת ובחטאו על כל רוב מאכלו נמשך ארס של נחש בזה האופן שאין ראוי להאכילו עד הגישו אל האש ואז מגורש הארס וראוי לאכילה ולהיות כי לאו בכל מקומות ואוכלים הארס בשוה ולכך במקצת הם סם המות כי הארס קשה בהם ומקצתו רק באופן הזה שאין יוכשר לאכילה כלל אם לא באפיה ובישול באש לגרש ארס ומקצת אשר בו הארס מיעוט ולכך ראוי לאוכלו חי אבל עכ"פ יש בו שום קצת ארס.

ולכך אמרו הטבעים כי כל דברים חי בלתי מבושל הם מזיקים ועיין ברמב"ם הלכות מדע מ"ש בזה ובזה תבין למה אנו מברכין המוציא על הא דקדים בשולא כי הנמהר לבשל ולשלוט בו האש לא היה כ"כ ארס בו גם מיהר לצאת חפשי מן הארס אשר שכב עליו וא"כ ראוי לברכה כי תיכף בהגרש הארס סטרא דמסאבא חל סטרא דקדושה וא"כ זה שנמהר יותר חל עליו יותר מהר סטרא דקדושה ולא שהה עליו סטרא דמסאבא כמו על אחר ולכך זה ראוי לברכה וזה הוא נכון וברור.

כן הענין בנשמת אדם דהנה תבין דלמה בדורות קדמונים היה להם נשמות יותר גדולות ובהירות בתורה יותר מדורות שאח"כ עד שאמרו (שבת דף קיב:) אם ראשונים כבני מלאכים כו' הוא כי בחטא אדם הראשון נפלו כל הנשמות בצלו דימא בארסו של נחש וכל דור ודור הנשמות נלקטות ויוצאות חפשי וא"כ הנשמה שממהרת לצאת יותר מן חברתה אף היא יותר טהורה כי לא היה סטרא מסאבא כ"כ שורה עליה כמו על אחרת שאחרה לצאת ואינו דומה מי ששוקע בצואה יום למי ששוקע יומים.

וזה הענין כאן במכוון גבי המוציא דמי שמיהר לצאת מן הארס כנ"ל הנה ידוע (סוכה דף נב.) דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ובזה יובן כי רב אשי חשב כי מנשה לא היה גדול יותר ממנו וא"כ נתרעם עליו שלא לחם נגד יצרו ואי דהוי יצרא דעכו"ם מאי שנא בימי רב אשי היה יצר דעבירה ומ"מ היה נלחם נגדו ותודה לאל שלא עמד יצר הרע נגדו וזה שאמר למחר ליפתח בחברין כי חשב כי מנשה בדומה לו אמנם מנשה בא להתנצל ולומר כי היה גדול ממנו וא"כ יצרו היה גדול ממנו ואין ערך לו עם יצרו לזה נתן טעם למה היה דורו גדול מדורו ושאל מהיכן מברכין המוציא מהיכן דקדים בשולו והטעם כמש"ל כי נתמהר לצאת מידי ארס נחש כנ"ל ואף נשמות המוקדמות לצאת יותר חל עליהן רוח קדושה כנ"ל ויצרם גדול ולכך למחר דרש ברבוותא כי יצרם גדול ולכך א"ל אילו הוית התם וכו' דהיה ג"כ מקדים לצאת א"כ היה ג"כ יצרו גדול וגם לו היה אי אפשר לעמוד נגד יצר הרע ובזה דברי הש"ס נכונים.

חזו וראו בעו"ה מה שבא בהבל ארסו של נחש ויש ב' מיני עבירות באדם אחד מחמת היותו בשר ודם ויסודו מעפר ויש בו מדות העלולים לעפר וכדומה אבל מין אחר מחמת יצר הרע שהוא ארסו של נחש המפתה לאדם לעשות עון בלתי טבעו מעפר דרך משל גאוה אין זה מטבע אדמה קנאה אין זה מטבע אדמה וכהנה רבים החטאים במעלו מעל בה' אשר הכל מצד נחש לא מצד אדמה והנה על מין הראשון אינו כל כך מחטא אדם כי כביכול יש פתחון פה נגדו לאדם שברא האדם מן האדמה וזוהיא היתה טענת איוב (איוב ז', כ') נוצר האדם למה שמתני למפגע לך ומה אתנחם על עפר ואפר (שם מב ו) אבל מה שבא לאדם מארס נחש מלבד כי זה מחטא אדם הונחל מאב לבן אף גם יש כח ביד אדם ללחום נגדו דהיינו אם יתבונן אדם במעשיו וכל דרכיו יהיו בדעת ובהשכל לא יגוף באבן רגליו הוא אבן המתעה אבל אם ילך אדם בלי דעת ולא יתן אל לבו הרי יצר הרע גובר עליו וזהו ישופך ראש (בראשית ג', ט"ו) ר"ל כשיתן דעתו ומחשבתו אליך לשמור רגליו ישופך ואתה תשופנו עקב שאם יהיה דש בעקביו ולא יתן אל לבו לשמור רגליו מלכוד ישופנו הנחש ולכן מין זה החטא תלוי באדם ועל זה עיקר.

וזה מאמר יצחק (שבת דף פט.) בשעה שאמר הקב"ה בניך חטאו והיינו כי היותם בניך ונולדו והעון כרוך בעקבם מחטא אדם הראשון מדור לדור ויצחק השיב וכי במין זה לבד החטאים הלא גם במין הראשון אשר התחלתם סיבת יצירה מאדמה וזה אמרו וכי בניי הם ולא בניך כי אתם יצרתם מחומר לכך אמר פלגא עלי ופלגא עליך כנ"ל מין אחד לאדם ומין אחד לה' ואת"ל כולו עלי ר"ל תאמר דהכל נולד מפאת חטא אדם הראשון הא עקידה קמך וכבר נודע ענין עקידה להחליש כח של נחש מאדם הראשון ונעשה אחר כך יצחק בריה חדשה ופסק כח הנחש הכרוך בעקבי התולדה דור ודור כי היה בריה חדשה ואם כן איך אפשר דכל החוטאים יהיו בסיבת הנחש אשר כבר נחלש כחו בזרע יצחק מחמת עקידתו ועל כרחך דגם סיבת יצירתו מאדמה גורם וא"כ פלגא עליך ואתי שפיר.

כללו של דבר עיקר העון שאדם נענש על עבירתו מחמת הנחש שהוא נגד הטבע עפר ואדמה גאוה חמדה קנאה ותחרות כעס לשון הרע ורכילות וזה מן הנחש הכרוך בעקביו של אדם כדכתיב (בראשית שם) ואתה תשופנו עקב ויש לאדם לשום לבו וכוונתו לשמים ואל ישמע לקול נחש וזה אמרם (ברכות דף ל:) המתפלל אף אם נחש כרוך על עקבו כי ישופנו עקב אל יפסיק לבטל כוונתו לשם שמים כי השם יעמוד בעזרו ולא יהיה יכול לוי כי באמת אף דהיה נוצר מהאדמה לולי החטא היה כל מעשהו בקדושה.

ובזה יובן דברי הש"ס בכתובות (דף ה.) מפני מה אצבעותיו של אדם הם משופים כיתדות שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף את אצבעו לתוכו ויש להבין וכי יש לשאול אטבע הבריאה א"כ אף על שפוע החוטם וגם על אצבעות הרגלים יש לשאול וכבר נתנו חכמי הטבע שקורין פיזיקה טעמים רבים בתועלת אנושי אבל הענין כי חכמי הניתוח שקורין אנטומיה חקרו למצוא בטבע יצירה כי לחוש הראות כמו עינים נוצר בצדו מכסה אם רוצה פותח ואם רוצה סותמו וחוש הדיבור יש לפה כח לסגור ולבלום או לדבר אבל בחוש השמיעה אין באוזן דבר המונע השמיעה ובע"כ צריך לשמוע אף אם רוצה או לא אם לא שנותן אצבעו לאזניו וזה אינו באוזן כלל רק באבר אחר ולמה נשתנה האוזן משאר אברים וחתרו למצוא הרבה בזה ולא מצאו בזה הדבר שום טעם וסיבה.

אבל הענין כך הוא כי קודם חטא אדם הראשון היה כל ענין אדם הכל לעבודת ה' ועל זה היו כל חושים ולכך בפה אף במלאכי מעלה יש גדר פעם לדבר ופעם לחשות כדאמרינן (חגיגה דף יג:) חשמל עתים חשים עתים ממללים ולכך היה בפה בעצמו הכח לדבר ולשתוק ופשיטא הראייה במלאכי השרת צריכים לפעמים התעלמות עין מזיו השכינה ולכך נאמר (יחזקאל א', י"ד) החיות רצוא ושוב וכן באדם אי אפשר להביט תמיד בפני שכינה ולכך היה בעינים בעצמן כח לסגור ולפתוח אבל באוזן שקודם החטא לא היה באדם שום דבר רק לדבר דברי רוח הקודש וטהרה ולזה האוזן לא תשבע לשמוע ולא מצויר בו דבר שיומנע משמיעה ומלאכים שומעים תמיד דברי אלהים חיים ולכך לא היה באוזן שום דבר המונע השמיעה אבל כשחטא ובעו"ה גבר הנחש ואדם עלול לחטוא ולשמוע בקול מסית לו דובר נבלה וכדומה אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות הוצרך הקב"ה ליתן לאדם מגן לאזן לעכב השמיעה.

ומה נעשה הוא הדבר שנאמר במדרש ילקוט (הוא במדרש אבכיר) על הפסוק זה ינחמנו מעצבון ידינו כי בשעת הבריאה לא היה חילוק אצבעות כלל ואח"כ לאחר חטא אדם הראשון נחלקו וזה היה הטעם כי היתה אז האוזן צריכה דבר המונע שמיעה ויוצר האדם לתקן אדם לבל ילכד בפח הנחש חלק האצבעות כדי למנוע שמיעה מיניה בעת הצורך.

וזו היתה שאלת הש"ס מפני מה אצבעותיו של אדם כיתדות כי ודאי אילו היה מתחלת בריאה לא תפול בו שום שאלה כמו שלא תפול שאלה אשאר אברים בתבניתן רק על אצבעות שלא היו בשעת הבריאה רק יד שלם ואח"כ נעשה כן ועל זה שאל ולכך משני שהיה להגן מפני אוזן שלא ישמע דברים בלתי הגונים וזה נתחדש לאחר חטא אדם הראשון כנ"ל הרי למידין אנו מאוזן כי לולי חטא אדם הראשון אף שהיה נוצר מן אדמה מ"מ לא היה עלול לחטוא רק הנחש הכרוך בעקביו של אדם הסיתו לחטוא ולכך אין לאדם טענה להשם למה מחומר קרצתני כי אין זה סיבה לחטא כלל וזוהיא כוונת המשורר (תהלים מ"ט, ו') שביקש לומר למה אירא בימי רע עון עקבי היינו עונות הכרוכים בעקבי והיינו מנחש המסית והמדיח אשר ישופנו עקב כאשר כתבתי לעיל כי כל התאוות אצל האדם תלויות בעקב כי שם שורה ארס נחש המסית לאדם רק שלא תאמר לא כן הוא רק הוא מפאת הבריאה מחומרי לזה אמר אטה למשל אזני שלא נוצר ביה שום מניעה לשמיעה כנ"ל ועכצ"ל דבשעת יצירה לא היה אדם עלול לחטוא כלל והיה מחנהו קדוש והכל היה בסיבת הנחש ולכך אטה למשל אזני ולזה אמר אפתח בכנור חידתי היינו להביא ראיה שלא היה חילוק אצבעות עד ימי נח.

והוא דהנה ידוע (ירושלמי סוכה פ"ה ה"ו) דנבל הוא כלי שיר המובחר מכל כלי שיר שמנבל כל מיני זמר וקשה על יובל (בראשית ד', כ"א) שתופס כנור ועוגב ולא נבל שהוא נבחר ולא נאמר שלא היו בקיאים בחכמת המוזיקה כמו עתה אבל יובן כי לכנור יש מקום לנגן בלי חילוק אצבעות רק בכל פס יד לחלוק ולדחוק על הנימין אבל נבל אי אפשר בפס יד אם לא בחילוק אצבעות זה משפיל וזה מגביה דוחק ומרויח כנודע לבעלי נגן ואז לא היה חילוק אצבעות ולא היה אפשר לתפוס רק כנור ועוגב ומזה יבין החידה שלו וא"ש.

ומזה יש להבין כמה יש לאדם להשמר מדבר רע וכי ביד אדם להשמר מעקבו של נחש בדעת ובהשכל כאמרו ישופך ראש ולהמלט מארסו אשר תוקד עד שאול ולכן מי האיש החפץ חיים יתן לבו לעשות כל דבריו בהשכל ודעת ולשמוח בשמחה של מצוה שכר מצוה מצוה וירצה ה' פעלו ויהיה אורו כאור שבעת ימים ובא לציון גואל אמן ואמן