בבא קמא נט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל מאי שנא הני מסאני אמר להו דקא מאבילנא אירושלים אמרו ליה את חשיבת לאיתאבולי אירושלים סבור יוהרא הוה אתיוה וחבשוה אמר להו גברא רבה אנא אמרו ליה מנא ידעינן אמר להו או אתון בעו מינאי מילתא או אנא איבעי מינייכו מילתא אמרו ליה בעי את אמר להו האי מאן דקץ כופרא מאי משלם אמרו ליה משלם דמי כופרא והא הוו תמרי א"ל משלם דמי תמרי אמר להו והא לאו תמרי שקל מיניה אמרו ליה אימא לן את אמר להו בששים אמרו ליה מאן אמר כוותיך אמר להו הא שמואל חי ובית דינו קיים שדרו קמיה דשמואל אמר להו שפיר קאמר לכו בששים ושבקוהו:
ר"ש אומר אכלה פירות גמורים כו':
מ"ט הא דאמר רחמנא (שמות כב, ד) ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב השדה ה"מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי שלומי אמר רב הונא בר חייא א"ר ירמיה בר אבא דן רב כר"מ ופסק הלכתא כר"ש דן רב כר"מ דתניא כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובתה דברי ר"מ רבי יהודה אומר יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי ופסק הלכתא כר"ש כי הא דתנן ר"ש אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים:
מתני' המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור ואם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב:
גמ' לימא תנן דלא כרבי דאי כרבי האמר עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא:
מתני' השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתה הרוח כולן פטורין:
גמ' אמר ר"ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מ"ט מעשיו קא גרמו לו ורבי יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת פטור מ"ט צבתא דחרש גרמה לו ולא מחייב עד שימסור לו גווזא
רש"י
[עריכה]מסאני אוכמי - מנהג אבלים:
כופרא - בתמרים כבוסר בענבים:
דמי כופרא - אינו כלום לימכר עכשיו:
והא הוו תמרי - לאחר זמן:
בששים - עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן:
דן רב - מעשה עבד:
פסק הלכתא - כלומר לימד לתלמידים שהלכה כר"ש הלכה פסוקה לדורות:
לא חתמה לו - שדה המיוחדת לכתובה:
אבדה כתובתה - ולא מצית לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דא"כ הוה לה למעבד לראשון אלא ודאי גמרה ומקניא:
נטר בי דרי - שומר הגרנות שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו וזה גדישו וממנין שומר ובההיא אפי' רבי מודה:
מתני' המביא את העצים חייב - דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי:
גמ' צבתא - צבת טנליי"ש:
גווזא - קיצים:
תוספות
[עריכה]הוה סיים מסאני אוכמי. משמע שלא היו רגילין במנעלים שחורין וכן משמע בסדר תעניות אלו (תענית כב. ושם) דקאמר אדהכי אתא ההוא גברא דסיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ותימה דבפ"ק דביצה (דף טו.) תנן אין משלחין מנעל לבן ביו"ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלים אלא שחור ואומר ר"ת דהמנעל ודאי היה שחור אבל הרצועות היו לבנות ומסאני אוכמי דהכא ודמסכת תענית היינו המנעל והרצועות הכל היה שחור והיינו דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד: ושם) בשעת השמד אפי' לשנויי ערקתא דמסאני אסור שהרצועות היו משונות משל נכרים ואבילות דאליעזר היה כזה שהיה לבוש שחורים ומתכסה שחורים והיה רוצה שאפי' הרצועות יהיו שחורים שלא יהא עליו כלל צד לבנונית מפני חיבתה של ירושלים:
כתב לראשון ולא חתמה לו כו'. בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צה. ושם.) מפרש רב אשי דאפילו ר"מ לא קאמר אלא בשני לקוחות דאם איתא דנחת רוח עבדה מקמא אבעי לה למעבד אבל בלוקח אחד אפילו ר"מ מודה וא"ת דבפ' הניזקין (גיטין נח. ושם) גבי לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ואלקח מן האיש וחזר ולקח מהאשה קאי כדמוכח בסוגיא ואור"י שיש לחלק בין כתבה בשטר עצמו של בעל לכתבה שטר בפני עצמו ועוד אומר ר"י דאפילו בשטר של בעל איירי התם אלא שכתבה שהיא עצמה מכרה ללקוחות אבל חתמה לו דהכא היינו שמחלה שעבוד כתובתה שיש לה על שדה זו וכן משמע לשון חתמה כלומר שנתרצית במקח ולא מחתה בו וה"ר אלעזר משנ"ץ פי' דטעמא דרב התם דבשטר קונה משום דס"ל אחריות טעות סופר הוא והוי כאילו קבל עליה אחריות אבל אם פירש בלא אחריות לא קנה אפי' בשטר ושמואל דאמר עד שתכתוב לו אחריות משום דקסבר אחריות לאו טעות סופר הוא דפליגי בהכי בפ"ק דבבא מציעא (דף יד.) דשמואל קאמר בהדיא דשעבוד צריך לימלך ורב נמי אמר התם נמצא שאינו שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ומשמע דפשיטא ליה דאפי' לא פירש לו את השבח קאמר רב דיש לו שבח והיינו משום דאית ליה דאחריות טעות סופר הוא:
ופסק הלכה כר"ש דאמר אכלה פירות גמורין כו'. פי' ר"ח דמהכא פשיטא לן בפרק נערה בכתובות (דף נא. ושם.) דכל העומד לגזוז כגזוז דמי לענין בעל חוב דלא טריף להו אע"ג דפלוגתא לענין שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מג. ושם) בענבים העומדים ליבצר אי כבצורות דמיין אי לא:
המגדיש בתוך שדה חבירו וכו'. אצטריך למיתנייא או למסתמא דלא כרבי או לאשמועינן דאפילו רבי מודה בהא כדמפרש בגמרא:
לבתה הרוח כולן פטורין. פר"י דברוח מצויה איירי כדמשמע בגמ' דסתם ליבוי דרוח מיירי ברוח מצויה מדפריך עלה דברייתא וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ואי ברוח שאין מצויה הא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה וא"ת כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב האחרון של הנחת עצים [ואור] דבכל דוכתי אשכחן שמתחייב לענין אש בשיכול להזיק ברוח מצויה כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה דמטיא ליה ברוח מצויה ואין לחלק משום דבהנהו אין מחוסר אלא הולכת האש בעלמא ע"י רוח מצויה אבל כאן מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו ולא קרינא ביה המבעיר את הבערה דהא בפ"ק (דף ט:) אמר גחלת כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא אע"פ שמתנדנדת בטלטולו מעמיא עמיא ואזלא הא אם דרכה להתלבות ע"י נדנודו של חרש המטלטלה היה המוסר לו חייב הכא נמי יהיה האחרון חייב אע"פ שמחוסר ליבוי וי"ל דלבתו הרוח דמתני' קאי אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבה וליבתה הרוח כברייתא דגמ' וכן משמע לישנא דכולן ובאין בליבויו כדי ללבות ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבות כמו שאפרש בגמ' ובחנם דחק לפרש דליבתו הרוח היינו ליבה וליבתו הרוח אלא נראה לפרש דליבתו הרוח היינו שליבתה הרוח בפני עצמה ברוח שאין מצויה וליבה וליבתו הרוח בגמ' בין מצויה בין אין מצויה וכגון שקודם ליבוי כבר בא הרוח שליבתו לבסוף איזה רוח שיהיה דמאחר שבא כבר כך לי שאינו מצויה כמצויה וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתירץ כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח ברוח שאינה מצויה מכלל דמעיקרא ס"ד שמעיקרא בא הרוח שלבסוף ליבה וכן משמע בירושלמי דמתניתין איירי ברוח שאינה מצויה דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אין בא:
ראשונים נוספים
קא מסיים מסאני אוכמי וקאי בשוקאי. הכא משמע דלא מסיימי ישראלין מסאני אוכמי והכי נמי משמע במסכת תענית דגרסינן התם אדהכי אתא ההוא גברא דהוה סאים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ואיכא למידק דבפרק קמא דביצה תנן אין משלחין מנעל לבן בי"ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלין אלא שחור ותירץ ר"ת שהעכו"ם היו נועלין שחור ורצועותיו שחורות וישראל מנעלו שחור ורצועותיו לבנות וברצועות לבד היו נבדלים והיינו ערקתא דמסאני דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה דבשעת השמד אין שומעין להן ור' אלעזר זעירא חביבא ליה ירושלים שלא רצה ללבוש שום לבן.
כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובתה. ואיכא למידק דאלו בפרק מי שהיה נשוי אמר רב אשי דלא אמר ר' מאיר אלא בשני לקוחות דאמרי לה אי נחת רוח עשיתי לבעלי ואלו לרב משמע דכל שחתמה אבדה כתובתה מדאמר רב בפרק הניזקין גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דיכול לומר נחת רוח עשיתי לסקריקון. אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קני ואקשינן עלה מן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחה בטל ופריק דהתם נמי דאמרה ליה לך חזק וקני אלמא לרב כל בשטר אפילו גבי אשה אבדה כתובתה דמקחה קיים. ובתוס' אמרו דחתמה לו דאמר ר' מאיר לא שמכרה עמו בשטר אלא שמחלה שעבודה והיינו דקתני וחתמה לו אבל אם מכרו שניהם שהיא עצמה מוכרת ללקוחות ס"ל לרב יוסף דאף בלוקח אחד הפסידה כתובתה לר' מאיר. וההיא דבפרק הנזיקין דפליגי בה רב ושמואל כתבתיה בארוכה בפרק הניזקין בס"ד.
המגדיש בתוך שדה חברו וכו'. אע"פ ששנינו בפרק הפרה הכניס פירותיו לחצר ב"ה שהיא כיוצא במשנה זו ממש הכא אצטריך למתנייה או לאפוקי מדר' דאמר בכולן עד שיקבל עליו ב"ה לשמור או לאשמועינן דינא דנטר בי דרי דלכ"ע הו"ל כמ"ד עול ואנטר לך כדאיתא בגמרא.
מתניתין: אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. מסתברא דפירושא דמתניתין הכי המביא את העצים חייב שהראשון לא היה במעשיו כלום אבל האחרון עושה את הכל והוא שהלכה האש ברוח מצויה וא"נ ברוח שאינה מצויה אם היתה כבר קודם שהביא העצים הא לאחר מכן פטור דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האש המביא את האש חייב על הדרך שפירשנו.
בא אחד ולבה. כלומר שלא היתה מתלבה מעצמה וליבה זה והלכה בלבויו הוא חייב ובעל האש והעצים פטורין שאין מעשיהם כלום בלתי המלבה.
לבתו הרוח. כלומר רוח שאינה מצויה כולן פטורין והוא שבא הרוח לאחר מעשיהן וכולן דקאמר אפילו המלבה וכגון שלא היה בלבויו כדי ללבות וכדתניא בברייתא דמתניתין בגמרא. וגרסינן בירושלמי לבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרן ברוח של אונסין היא מתנינין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב.
ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא ונ"ל דרוח שהעולם מתנהג בו לאו רוח מצויה היא דברוח מצויה לעולם חייב מביא אש או העצים אלא רוח שהעולם מתנהג בו לעתים ולאפוקי ממ"ד תמן דאינם פטורין אלא בשלבתו הרוח של אונסין שהיא רוח סערה שאין העולם מתנהג בו שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות ולפיכך פטורין דלא הוו להו לאסוקי אדעתייהו כלל כשהביאו האש והעצים או שלבה מי שלבה אבל ברוח שהוא חזק יותר ממה שהוא מצוי תדיר שהוא רוח היום חייב שהיה לו לחוש שמא יבא שפעמים שהוא בנוהג שבעולם ואתו ר' יוחנן ור"ל למימר כל שנשבה הרוח לאחר מעשיהם אם הוא יותר מרוח המצויה תדיר פטורין דלא הוה להו לאסוקי אדעתייהו שפעמים אינו בא אבל ברוח מצויה כולן מודים שהן חייבין דהיינו אשו והיינו אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה.
מהדורא תליתאה:
פיסקא השולח את הבערה ביד חרש כו' ור' יוחנן אפילו מסר לו שלהבת פטור מ"ט צבת' דחר' קא גרים כו' מה דכתבי' במהדורא תנינא דהלכתא בהא כריש לקיש------------דחזקי' ואע"ג דפסקי' הלכתא דאשו משום חציו כר' יוחנן בהא הלכה כריש לקיש אינו כלום דהא בהא תלי' דכיון דקי"ל אשו משו' חיציו והיכא דמסר לו שלהבת חצי חרש הן אע"ג דאית לי' לר' יוחנן אשו משום ממונו ה"מ היכא דאזיל ומזיק מנפשי' אבל היכא דחרש קא עביד מעשה בידים בתר מעשה דחרש קאזלינן והפקח שמסר לו פטור. שכך דומה אש המהלכת לר' יוחנן במקום גחלת לר"ל וכי היכי דעל מקום גחלת לא מחייב ריש לקיש לפקח מפני שהוא מעשה חרש ה"נ בכל הגדיש לא מחייב ר' יוחנן מפני שהן חצי חרש כדתבית בהאי מהדורא. בפ' כיצד. ובמה"ק:
הוה סיים מםאני אוכמי משמע שלא היו רגילין במנעלים שחורים וכו'. כמו שכתוב בתוספות. ויש מתרצין שיש לחלק בין שחור לאוכם והוא שבמסכת סוטה אמרו נתאכמו במקום אתפחמו כלומר שחורות כפחם ואינו מצהיב כלל והוא פחות וגרוע ראוי לאבלות או לבני אדם העסוקים בעבודת קרקע אבל מנעלים שחורים הם מתוקנים יפה ומצהיל. הרב המאירי ז"ל.
והא לא תמרי שקל מינייהו: תימה תיקשי לעיל דאמר בענבים עומדין ליבצר והא לאו ענבים שקל מינייהו. וי"ל דלעיל מיירי ששמין אגב קרקע ובששים כדפירשתי אבל הכא קאמרי ליה דמי תמרי תלושים ולכך קפריך להו. תלמיד הר"פ ז"ל.
הני מילי מידי דצריך לשדה דאכתי לא נגמרה פריו וכיון שהוא כן ויכולין לעבור עליהם כמה הרפתקי שלא יגמרו דינא הוא דלא לכחוש מזיק אבל פירות שאינם צריכין לשדה שכבר נגמרה מלאכתן דינא הוא דלכחוש מזיק ומשום הכי נישום בפני עצמו שלא להכחיש את הניזק ויהא חוטא נשכר אבל רבנן לא מפלגי בין דגמר בישולן בין שלא נגמרו דכל מידי אף על פי שכוונתו להזיק אין לנו להכחיש את המזיק. והכי חזינן בגמרא בההוא גברא דקץ קשבא מחבריה וכו' דשמו ליה בששים אף על פי שכוונתו להזיק. ה"ר יהונתן ז"ל.
דן רב כרבי מאיר ופסק הלכה כרבי שמעון: קשה לי מאי שייכי הנך מילי אהדדי ולמה הזכירם ביחד והיה לו לקבוע כל אחד במקומו הראוי לו הלכתא כרבי שמעון בכאן ודן כרבי מאיר בכתובות או במקום אחר. ושמא יש לומר משום דקיימא לן בעירובין רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ומשמע ליה לרב בהנך מילי לפסוק כרבי מאיר וכרבי שמעון נגד הכלל הילכך נקטינהו ביחד לומר לך באלו פסק רב כרבי מאיר וכרבי שמעון ואף על פי שאין כן בשאר מקומות. שיטה.
דן רב כרבי מאיר: מאי דעבד רב כיחידאה חשיב. הרא"ה ז"ל.
כתב לראשון ולא חתמה לו: כתוב בתוספות וה"ר אליעזר משינץ פירש דטעמא דרב התם דבשטר קונה וכו' ולא משום שטר לחודיה אומר שאבדה אלא משום דהוי כאלו קבלה עליה אחריות וכו' דשמעינן להו דפליגי בהכי בפרק קמא דבבא מציעא דשמואל אמר בהדיא דשעבוד צריך להמלך ורב נמי קאמר התם נמצאת שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר שבח אין לו וקא בעי ושמואל פירש לו את השבח מהו טעמא דשמואל דלא פריש ליה שבחא וכו' אבל לרב לא בעי מידי משמע דפשיטא ליה דאפילו לא פירש לו את השבח יש לו שבח משום דרב איירי נמי בלא פידש הוא דקא בעי לשמואל דוקא איירי בלא פירש או אפילו בפירוש ומדקאמר רב יש לו שבח אפילו בלא פירש שמע מינה דאית ליה אחריות טעות סופר הוא. וכי תימא הני מילי בנמצאת שאינה שלו דאפילו ליומיה לא היתה לו שצריך להחזיר הכל לגבי קרן הוא דשייך לחלק אבל גבי שבח כיון דנמצאת שאינה שלו יש לו אף על פי שלא פירש הוא הדין בב"ח וטרפה. תוספות שאנץ.
(שולחן ערוך אבן העזר צ: יש מי שאומר שאם היו לו שתי שדות ומכר האחת ולא רצתה לחתום ומכר השניה וחתמה שאבדה כתובתה מן השני ומן הראשון אין צריך לומר שהרי הניח לה מקום לגבות אלא שמן השני אינה יכולה לטעון נחת רוח הואיל ולא חששה בזו על הראשון. ואף גדולי המחברים כתבו כן. ולא יראה לי כן שאין הראשון מתעקש מלפרוע על שאינה חותמת שאינו מקפיד כל כך אחר שהוא מניח מקום ואין כאן אלא חשש אם נשרפו בני חורין שחוזרת על המשועבדים או שמא תהא שדה הנשארת נמצאת שאינה שלו כמו שיתבאר במקומו ואין כאן מריבה כל כך אבל האחרון אין הלוקח פורע עד שתחתום ויש כאן מריבה. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כתב לראשון ולא חתמה לו בשדה המיוחדת לכתובה מיירי דקיימא לן שאין כח לבעל למכרה בלא רשות האשה דכיון שקדם שעבודה על אותה שדה היא מוציאה אותה מיד הלקוחות אבל אם מכרה היא תחילה ואחר כך מכר הבעל שוב אין יכולה להוציאה מיד הלקוחות אליבא דדברי הכל ואם מכר האיש תחילה ואחר כך מכרה היא אליבא דדברי הכל היא מוציאה מיד הלקוחות דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי.
והשתא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה אם מכר הבעל אותה שדה המיוחדת בכתובה לראובן ולא חתמה לו ולא רצתה להודות לו בפני עדים המכירה ונתבטל המקח ולמחר חזר הבעל ומכר אותו קרקע עצמו לשמעון וחתמה לו והסכימה במכירה וזכה שמעון במקחו ולאחר זמן מת הבעל ולא נשאר לו שום קרקע בעולם שתגבה ממנו כתובתה אבדה כתובתה דברי רבי מאיר דסבירא ליה לרבי מאיר דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי כשהודיתי במכירתו לשמעון דמצי לוקח שני לומר לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא אי בעי לך למעבד כלומר כשרצה למכרה לראובן היה לך להודות במכירתו וכיון דלא עבדת איגלאי מילתא למפרע שלא היית יראה מבעלך וברצון לבך מכרת לשמעון ומחלת שעבוד כתובתך מעל אותו קרקע וכיון שאין לו קרקע אחר אבדה כתובתך לגמרי.
ורבי יהודה פליג ואמר דאפילו בכי האי גוונא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון שראיתיו שכעס עלי בפעם ראשונה שבטלתי מקחו שמכרו לראובן וראיתי שמכרה פעם שנית לשמעון לא יכולתי לסבול כעסו והודיתי במכירתו אך לא לרצון נפשי ולא מחלתי זכות שעבוד כתובתי כשיגרשני או כשימות. ויש לפרש אותה בשתי שדות ומכר הראשונה לראובן ולא חתמה לו וכשמכר השדה השניה לשמעון חתמה לו אבדה כתובתה דמראשון לא מציא לגבות ממנו דמצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ומשני נמי לא דאם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד. ואם תאמר כיון דשתי שדות היו למה היה לוקח ראשון רוצה בחתימת האשה הא מצי למימר לה הנחתי לך מקום וכו'. יש לומר לפי שהיה חושש דילמא פסיד בני חורי וקיימא לן אשתדוף בני חורי שאינם כלל בעולם טריף ממשעבדי. ע"כ.
נכסי מלוג לעולם אינן בדין זה שאין נחת רוח במה שהוא נחלתה וכל שחתמה לו קיים הוא. לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש אף זו אין בה דין נחת רוח אף בנכסי צאן ברזל. ומכל מקום יראה לי שכל שבשטר אחד אין דנין בו תחילה וסוף. וכן מצאתי לקדמוננו שבנרבונה שכתבוה כן בליקוטיהם. ובה' של גיטין יתבאר שלא אמרו ולקח מן האיש תחילה שלא עשה כלום בנכסי צאן ברזל אלא בשלא קבלה עליה אחריות הא אם קבלה עליה אחריות אינה בדין.
וגדולי המפרשים כתבו שאם קנו מידה הואיל וסתם קנין לכתיבה עומד וסתם שטר אחריות הוא אינה בדין נחת רוח אלא אם כן התנה בפירוש שאין לו עליה אחריות. ומכל מקום יראה לי בזו דדוקא מי שקבלה אחריות בפירוש על דרך שכתבנו בפרק הניזקין ובפרק חזקת הבתים בענין לקח מן הסקריקון. ואף מקצת מפרשים ראיתי שכתבו שלא אמרו בלקח מן האשה תחילה שמועיל אלא שמכרה בלא פיוס הבעל דומיא דלקח מן בעל הבית וחזרו ולקח מן סקריקון האמור בה' של גיטין אבל כל שבפיוס הבעל אינו כלום והדברים זרים. וכן יש מי שאומר שאם נתנו לה המעות גמרה ומקניא. ומכל מקום דוקא בכדי שווין כמו שפירשנו בענין מכירת האונס בבבא בתרא. וכן יש מפרשים דוקא בשנתנו לה על מנת שאין לבעל רשות בהם ושהודה הבעל כן. וחכמי הדורות שלפנינו חולקים אף בזו ולעולם אף מעות אינם קונות בזו.
כל שהניח לה מקום לגבות ממנו אין בראשון דין נחת רוח הואיל ולא היה אפותיקי מפורש שהרי מכל מקום אפשר לה לחזור על זה ונמצאו ששה דברים שאין בהם דין נחת רוח והם הניח מקום ואחריות כתב לראשון ולא חתמה, ולקח מן האשה תחילה, ומעות ונכסי מלוג. והרבה מפרשים חולקים בקצתם והם אחריות שלא נכתב בפירוש ומעות ואי חתמה לו משנתגרשה אין צריך לומר שאינה יכולה לטעון דין נחת רוח כמו שכתבנו בי' של כתובות אלא שזו אינה צריכה למנות. הרב המאירי ז"ל.
המגדיש בתוך שדה חבירו וכו': ואף על פי ששנינו בפרק הפרה הכניס פירותיו בחצר חבירו שהיא כיוצא במשנה זו הכתוב איצטריך למתנייה כמו שכתבו התוספות וכו'. הרשב"א ז"ל.
אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי: כבר כתיבנא לעיל דהלכתא כרבנן ואפילו הכי שמעינן מיהא דדין שדה ובית שוין דמקשינן להו אהדדי ומתרצינן ושלא כדברי הירושלמי. הרא"ה ז"ל.
מתניתין שלח ביד פקח הפקח חייב: אף בשלהבת ועצים שאין שליח לדבר עבירה ואפילו כשאמר לו לך והדלק והמשלח פטור אף מדיני שמים. ואף על פי שבשוכר עידי שקר לחבירו אמרו שבדיני שמים חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי פקח חייב לשלם לו והוא הדין שאם לא יהא לו במה לשלם שהמשלח יש עליו עונש שמים. הרב המאירי ז"ל.
המביא את העצים חייב: מסתברא דפירושא דמתניתין הכי המביא את העצים חייב לפי שהראשון לא היה במעשיו כלום והאחרון עושה את הכל והוא שהלכה האש ברוח מצויה. ואי נמי ברוח שאינה מצויה אם היתה כבר קודם שהביא העצים הא לאחר מכאן פטור דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל המביא את האור חייב וכגון שלבהו הוא בעצמו. אי נמי שלבתו הרוח מצויה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דכל היזק דרוח מצויה פשיעותא היא וכהיזקא דבידים דמי והכי אמרינן בפרק קמא לאתויי אבנו וסכינו וכו' והילכך אף על גב שהרוח תיקן את ההיזק כאן מחייבין ליה כאלו הוא עצמו עשאו בידים משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה וכי קתני כאן לבתו הרוח הרי כולן פטורין בלבתו רוח שאינה מצויה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה. ע"כ.
בא אחר וליבה: כלומר שלא היתה מתלבה עצמה וליבה הוא והלכה בליבויו הוא חייב וכולן פטורין שאין במעשיהן כלום בלתי המלבה. הרשב"א ז"ל.
ליבתה הרוח כולן פטורים: פירש ר"י דברוח מצויה איירי וכו'. ואם תאמר כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב האחרון של הנחת עצים ואור דבכל דוכתא וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דליבתו הרוח דמתניתין דפטור ליהוי פירושיה ליבה וליבתה הרוח ואין בליבה כדי ללבות כדפטר ליה בברייתא בגמרא. והכי משמע לישנא דמתניתין דקאמר בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתה הרוח כולן פטורין ומשמע דכולם קאי אכל הנהו דלעיל מביא עצים ומביא עץ וליבה ואם כן הוי הכי פירושו ליבתו הרוח בהדי מלאכה כולן פטורין המביאין עצים ואור גם המלבה כיון שאין בליבוי כדי ללבות אלא אם כן רוח מסייעתו ומאי דקתני פטור במתניתין מפרש בברייתא ועל ברייתא אפרש טעמא דפטורא.
ליבה וליבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב וכו' כשאין הרוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי וכו' ככתוב בתוספות. ומשני אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד שבענין זה אין רגילות לבוי הרוח לסייעו ולא היה לו לחשוב שיתלבה אף על פי שאין בליבויו כדי ללבות לפי שיסתייע מליבוי הרוח ולכך כי איתרמי שנסתייע בליבוי הרוח פטור כי זה לא היה לו להעלות על דעתו שיצטרף ליבוי הרוח עם שלו לסייעו דבכהאי גוונא לא שכיח שיצטרפו ולא היה לו ליזהר בכך יותר מברוח שאינה מצויה והכי קאמר אם יש בליבויו ובפני עצמה כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אף על פי שעל ידי רוח מצויה הועיל לו ליבויו לפי שלא היה לו ליזהר בזה משום דלא שכיח.
רבה אמר שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח שאינה מצויה והכי פירושא דברייתא אם יש בליבויו בינו ובין רוח מצויה כדי ללבות חייב לפי שמצטרף הרוח עמו כמו זורה ורוח מסייעתו ויש בליבויו כדי ללבות מקרי דחשיב כאלו עשאה הכל בפני עצמה ואם לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה כדי ללבות אלא על ידי רוח שאינה מצויה שסייעתו נעשה הליבוי פטור דמרוח שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה. ר' זירא אמר כגון דצמיר צמורי לא נפח באור וכו' ככתוב בתוספות והוי טעמיה כעין טעמא דמצד אחד ומצד אחר דמילתיה דאביי. ובחנם דוחק ר"י לומר דליבתו הרוח כולם פטורים היינו ליבה וליבתו הרוח וברוח מצויה דיותר היה נראה לפרש דליבתו הרוח בפני עצמו ברוח שאינה מצויה וכו' ככתוב בתוספות בדיבור המתחיל ליבתו הרוח כולן פטורים.
וכן משמע בירושלמי דמתניתין איירי ברוח שאינה מצויה דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורים תמן אמרין ברוח של אנסין היא מתניא אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייבין רבי יוחנן וריש לקיש תרווייהו אמרין אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים שהוא בא. משמע דכולן פטורין דמתניתין משום דפעמים שאינו בא. ונלמד נמי משם לאפוקי מדברי האמוראים ולא מחייב מביא עצים ואור אפילו יכול להתלבות ברוח מצויה. ועוד דתימה גדולה לפירושו דמתניתין קתני סתם ליבתו הרוח כולן פטורין ולפירושו צריך לומר שאין ברוח כדי ללבות שאם היה ברוח כדי ללבות היה מתחייב אחרון של מביא עצים ואור.
על כן נראה כמו שפירשתי דליבתו הרוח היינו רוח שאינה מצויה וליבה וליבתו הרוח דגמרא בין במצויה בין שאינה מצויה דכיון שהרוח באה קודם שהתחיל הוא ללבות האש התחיל הוא והרוח ללבות בבת אחת כמו שמשמע הלשון כך שייך לפטור או לחייב בזה כמו זה וכל שאר הסוגיא כמו שפירשה ר"י. תוספות שאנץ.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל ליבתו הרוח. כתוב בתוספות מדפריך עלה דברייתא וכו' אף על גב דרבא מוקי לה ברוח שאינה מצויה מכל מקום לאו סלקא דעתך למפרך אי לא דסתם מתניתין משמע ברוח מצויה משום הכי סלקא דעתך לפרושי ברייתא נמי ברוח מצויה.
עוד כתוב בתוספות ובאין בליבויו וכו' ולא ברוח וכו' דאי יש ברוח כדי ללבות המביא את האור היה לו להתחייב ומעתה גם המלבה צריך לומר דאין בו כדי ללבות דאי לאו הכי הוי ליה זה יכול וזה אינו יכול. וכן כתוב בתוספות משמע בירושלמי וכו' אומר רב נחמן דלרבה אינו ראיה דדילמא לעולם קאי אבא אחר וליבה ושוב בא רוח של אנסין. וטעות היא דכיון דסוף סוף אנו צריכים לומר דאיירי ברוח שאינה מצויה אם כן למה נדחוק לומר דקאי אבא אחר וליבה. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ליבתו הרוח כלומר רוח שאינה מצויה כולן פטורין והוא שבא הרוח לאחר מעשיהן וכולן דקאמר במתניתין אפילו המלבה וכגון שלא היה בליבויו כדי ללבות וכדתניא בברייתא דגמרא.
וגרסינן בירושלמי ליבתה הרוח כולן פטורין תמן אמרין ברוח של אונסין היא מתניתין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב רבי יוחנן וריש לקיש תרווייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא וכו'.
ונראה לי דרוח שהעולם מתנהג בו לאו רוח מצויה היא דברוח מצויה היא לעולס חייב מביא אש או העצים אלא שהרוח שהעולם מתנהג בו לעתים ולאפוקי מן מאן דאמר תמן דאינן פטורין אלא בשליבתה הרוח של אונסין שהיא רוח סערה שאין העולם מתנהג בו שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות ולפיכך פטורים דלא הוי לאסוקי אדעתייהו כלל כשהביאו האש והעצים או שליבה מי שליבה אבל ברוח שהיא חזקה קצת יותר ממה שהיא מצויה תדיר שהיא רוח היום חייב שהיה לו לחוש שמא תבוא שפעמים שהוא בנוהג שבעולם. ואתו רבי יוחנן וריש לקיש למימר כל שנשבה הרוח לאחר מעשיהן אם הוא יותר מרוח המצויה תדיר פטורין דלא הוו להו לאסוקי אדעתייהו שפעמים אינה באה אבל רוח מצויה כולם מודים שהם חייבים. ע"כ.
אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל ליבתו הרוח הרי כולן פטורין ואף על גב דאש כשהולך ברוח מצויה ומזיק חייב התם הוא אחר שנעשה האש דברי היזקא כי אזיל ברוח מצויה חייב אבל עד שלא נעשה האש והרוח עושה אותו נמצא שהרוח הוא שעשה הנזק לגמרי. ע"כ.
וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל ליבתו הרוח כולן פטורין. בירושלמי פליגי דגרסינן התם תמן אמרין מתניתין ברוח של אונסין פירוש ברוח שאינה מצויה אבל ברוח שהעולם מתנהג בו פירוש היינו רוח מצויה חייב. רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברוח שהעולם מתנהג פטור פעמים הוא בא פעמים אינו בא.
ויש לתמוה למאן דאמר דאיירי ברוח מצויה אמאי פטור הא כל חיובא דאש הוא על ידי דבר אחר דהיינו רוח מצויה כדאמרינן אבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכן הכופף קמת חבירו בפני הדליקה ואמטייה ברוח מצויה דמחייב. ויש לומר דהני מילי היכא שכבר נעשה האש מלובה ששם האש עליו ואינו צריך רק הולכת הרוח דאבנו סכינו ומשאו מצויין להזיק ואינן מחוסרים רק הולכה אבל בזמן שהאש מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו לא קרינן ביה המבעיר את הבערה ולכך לא מחייב אף על גב דיכול להדליק על ידי רוח מצויה.
ובתוספות הקשו מההיא דלעיל פרק קמא דאמרינן דגחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא פירוש אף על גב שמתנדנדת בטלטול של חרש מעמיא עמיא ואזלא הא אם היה דרכה להתלבות על ידי טלטול של חרש היה המוסרה חייב אף על פי שמסרה לו בלא ליבוי הכא נמי לחייב אף על גב דמחסרה ליבוי כשמסרה לו כיון שמתלבה ברוח מצויה. מיהו יש ליישב דלא דמי למסירת חרש דהוה מחייב אי דרכה להתלבות פירוש בנדנודו של חרש דהכא נמי אי היה הרוח מצויה בעולם בשעה שהביא הגחלת יכול להיות דמחייב דאז הוי דמי למסירת החרש אבל הכא כיון שבשעה שהביא הגחלת עדיין לא היה נושבת הרוח מצויה ולאחר מכאן הוא דבאה רוח מצויה וליבה הגחלת ודאי לא מחייב כדאמרינן בירושלמי דפעמים שאינה באה ולכך לא מקרי מבעיר בהכי. ולא דמי למסירת החרש דהתם החרש היה בעולם ודמי להיכא דכבר באה הרוח בעולם דהתם מחייב. כך נראה למורי שיחיה. ולפי פירוש זה רישא דמתניתין אחד הביא את האור המביא את האור חייב מיירי שהאור היה מלובה והא דקתני בתר הכי בא אחר וליבה מיירי שהאור שהביא הראשון לא היה מלובה. ע"כ.
ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו שנים שהדליקו אחד הביא את האור והשני את העצים או הראשון הביא עצים והשני אור והניחו שם השני שהוא גומר חייב אם נתלבה ברוח מצויה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה הכי. מיחזי מלישנא דמתניתין דקתני המביא את האור חייב ולא קתני אם ליבה אלמא דאף על גב דלא ליבה נמי חייב כיון שנתלבה ברוח מצויה.
ליבתו מעט ואין בו כדי להדליק לגמרי ובאה רוח שאינה מצויה וליבתו פטור. ליבתו רוח מצויה והלכה והזיקה חייב דהוה ליה לאזדהורי. מדברי הר"מ ז"ל נראה שסובר דליבה וליבתה רוח אפילו רוח שאינה מצויה אף על פי שלא היה בליבתו כדי ללבות שחייב הוא דגרמא בנזקין חייב ואם נתלבתה מעצמה ברוח מצויה חייב ואם נתלבתה מעצמה ברוח שאינה מצויה פטור. מכל מקום ממסקנא שמעתא משמע דאפילו ליבה וליבתו רוח מצויה אם אין בליבתו כדי ללבותה שהוא פטור והכי אוקמה רב אשי דהוא בתרא ופליג עליה דרבא דאוקמה כשליבתו רוח שאינה מצויה וצריך עיון. ע"כ.
אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו וכו': דפטור מדיני אדם אלא שמסר לחרש שוטה וקטן גחלת דכיון דדרכה של גחלת לעמויי לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שילבה אותה החרש וכשילבה אותו נמי לאו מעשה השולח גרמו אבל שלהבת חייב שדרך שלהבת להתארך ולדלג ברוח מצויה ממקום למקום. ורבי יוחנן קרי לשלהבת נמי גרמא בעלמא שהרי השלהבת לא תעמוד רגע אחד אלא אם כן יהיו עצים מזומנים לה תדיר תדיר והוא לא הניח ביד החרש עצים קטנים או גדולים שישים על השלהבת שלא תכבה ותתבשל בה תבשיל אלא שהחרש הולך לו לקושש קש לבשל התבשיל שעל גבי הכירה. ה"ר יהונתן ז"ל.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל לדעת רבי יוחנן לא סוף דבר שמסר לו גחלת שיכול לומר שעשויה היא לכהות ולכבות אלא אפילו מסר לו שלהבת כגון אבוקה וכיוצא בה פטור אף זו עשויה להכבות עד שימסור לו שלהבת באבוקה או בנר דולק ועצים דקים שהאור מתאחז בהן. וסילתא וגווזא האמורה בגמרא הכל אחד ופירוש קוצים ועצים דקים שבכיוצא בזו מעשיו גרמו. ויש מפרשים סילתא בקעת גסה להעמיד האור עד אותו מקום ומכל מקום הכל לפי מרחק המקום ולמראות עיני הדיין. ולדעת ריש לקיש אף בשלהבת לבד חייב לא נאמר שפטור אלא בגחלת וליבה החרש. וכבר ביארנו בפעם אחרת שגדולי המחברים פסקו כריש לקיש ורוב מפרשים פסקו כרבי יוחנן. ע"כ.
וכתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו אמר ריש לקיש לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה שהוא עשה כל הנזק לגמרי אבל מסר לו שלהבת חייב פירוש ואף על פי שבא החרש והרבה בעצים והגדיל המדורה מאי טעמא מעשיו דידיה קא גרמו. ורבי יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת כלומר ובא החרש והגדיל המדורה פטור מאי טעמא צוותא דחרש קא גרים עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא דהשתא אף על גב דמדליק להו חרש חייב דכיון דהוא יהבינהו ליה מעשיו חשבינן להו. אבל מודה רבי יוחנן כשבא החרש והוליך האש לגדיש והדליק את הגדיש שהפקח חייב דהוה ליה ככלב שנטל חררה והלך לגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש דהיכא דפשע בעל גחלת בגחלתו חייב. הכי מסתברא לי והכי פרישנא לעיל. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה