לדלג לתוכן

רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא קמא/פרק ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

[עריכה]

הכונס צאן לדיר נעל בפניה כראוי ויצתה והזיקה פטור. לא נעל בפניה כראוי ויצתה והזיקה חייב. ומפר' בגמרא כראוי היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. וזו גבול שמירת שומר חנם. דאף על גב דשן ורגל מועדין נינהו ומועד לר"מ בעי שמירה מעולה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח שאין מצויה כדין שומר שכר. שן ורגל שאני דמיעטה תורה בשמירתן וביער בשדה אחר דעבוד כעין וביער ושלח דעבוד כעין ושלח:

סימן ב

[עריכה]

תניא ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואלו הן. פורץ גדר לפני בהמת חבירו. ומוקי לה בכותל רעוע. ופטור מדיני אדם אכותל ואבהמה אכותל משום דעומד ליסתר ואבהמה משום דהוי גרמא בנזקין וחייב בדין שמים אבהמה לפי שגרם לו הפסד בהמתו. אבל לא אכותל שעומד ליסתר א"נ אף אכותל חייב בדיני שמים לפי שהיה ראוי לעמוד יום או יומים עד שימצא פועלים וצרכי בנין. הכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה. ומוקי לה ברוח שאין מצויה הלכך פטור מדיני אדם. ומ"מ חייב בדין שמים דאיבעי ליה לאסוקי אדעתי' דלמא אתי רוח שאין מצויה. רב אשי אמר בטומן . השוכר עדי שקר. ומוקי לה להעיד לחבירו אבל לעצמו כיון שהוא יודע שהם עדי שקר ממונא בעי לשלומי. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. מוקי לה בחד דאי הוה מסהיד היה מחייבו שבועה ודלמא לא מישתבע. אבל בבי תרי דאורייתא הוא דכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו. ואף על גב דקרא בשבועה איירי. ה"פ דקרא נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בדבר שאפילו בלא שבועה אם לא יגיד ונשא עונו חייב קרבן על שבועתו. ועוד איכא טפי הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדין אדם וחייב בדין שמים. השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדין אדם וחייב בדין שמים. והמבעית את חבירו פטור מדין אדם וחייב בדין שמים. נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה ר"מ מחייב בהזיקן. וחכ"א פטור מדין אדם וחייב בדיני שמים. אלא הני ארבע איצטריכא ליה כדמפרש ואזיל:

סימן ג

[עריכה]

הניחה בחמה אם יצאה בהמה והזיקה חייב. אמר רבא ואפילו חתרה. ואפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב דכולה פשיעה דכיון דהניחה בחמה כל טצדקי דמצי למיעבד עבדא ואפילו חתרה פשיעה היא: הוציאוה ליסטין הליסטין חייבין. ומוקי לה בירושלמי בהוציאוה לגוזלה. אבל לאבדה פטורין. ומוקי לה בגמרא שהכישוה. ואע"ג דגזלן לא קני לה במשיכה דמאן אמר ליה למשוך. מכל מקום כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה: אמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב. אע"ג דלא בעירו היא כיון שהעמידה על קמת חבירו חשיב כבעירו להתחייב בניזקה. מידי דהוה אמדליק גדיש חבירו בגחלת חבירו: מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. ומוקי לה במסרה רועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה הלכך לא הוי כשומר שמסר לשומר לפי שידעו הבעלים שדרך הרועה בכך ואדעתא דהכי מסרה לו. כההיא דאמרו ב"מ דף לו. כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. אבל לרועה אחר חייב:

סימן ד

[עריכה]

איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דלא מטיא ליה שום הנאה בשמירה זו. ורב יוסף אמר כשומר שכר. וזהו שכרו דאי מיתרמי ליה עניא בשעה שהוא מכניסה לביתו או בשעה שהוא עוסק בצרכי אבידה כגון אם היא בהמה ומאכילה או משקה ואם היא טלית ושוטחה או מנערה פטור מליתן לו פת. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ורבה סבר דבשביל דבר מועט כזה לא חשיב שומר שכר דלא שכיח שיזדמן לו עני בשעה שהוא עסוק באבידה. וה"ג ור"ח ורב אלפס פסקו הלכה כרב יוסף. והתוספות פסקו כרבה וכל ראיותיהם כתבו בפרישתם כאן ובבבא מציעא פרק אלו מציאות ובשבועות פרק שבועת הדיינין. ובבעלי חיים מודה רבה אם נאבדה דחייב כיון דנקטה לה ניגרי ברייתא בעו נטירותא יתירתא. ואם החזירה לגינתו או לחורבתו המשתמרת ונגנבה או נאבדה משם פטור. אף על גב שלא ידעו הבעלים שנתנה שם. כדרבי אליעזר דאמר הכל צריכים דעת בעלים ד' שומרין וגנב וגזלן. חוץ מהשבת אבידה שהרי ריבתה בה תורה השבות הרבה. ואם החזירה שחרית ואף למקום שאין משתמרת למקום שיראה דשכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה יותר. אבל אם החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק חייב באחריותו. וכל שכן כל היום והא דנקט בצהרים לפי שלפעמים אדם בא ממלאכתו בצהרים לביתו:

סימן ה

[עריכה]

ואי ס"ד שומר שכר הוי אמאי משלם תשלומי כפל קרנא בעי לשלומי. א"ל הב"ע כגון שטען טענת ליסטים מזויין. וקסבר ליסטים מזויין גנב הוא. ואף על גב דאונס הוא ושומר שכר פטור. מ"מ כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא לענין דבר זה דבטענה זו מתחייב כפל. ומכאן דקדקו התוס' מדלא מצי לאשכוחי כפל בשומר שכר אלא בטענת ליסטים מזויין וצ"ל ליסטים מזויין גנב הוא. ולא קאמר כגון שטען שנגנבה ממנו באונס כגון שנתן כספים תחת הקרקע עומק מאה אמה שאי אפשר לגונבם אלא במחילה תחת הקרקע. או אם נגנבו בשעה שהוא ישן או קפץ עליו חולי או טירוף דעת או כמה אונסין שיכולין לבוא על האדם. אלא כל שם גניבה אע"פ שבאת ע"י אונס גדול חייב עליה שומר שכר ואע"פ שהאונס גדול כמו ליסטים מזויין. והיינו טעמא דכל גניבה קרובה לאונס כדאמרינן פרק השואל דף צד: הלכך אין חלוק בין שהאונס גדול בין שהאונס קטן. אבל אונס ליסטים מזויין היינו שבויה ובהא פטר רחמנא שומר שכר. וכן כתב בשאלתות דרב אחאי פרשת ויצא ואי באגרא אשלימה ליה אף על גב דאוקמה בדוכתא נטירותא ונגנבה או נאבדה חייב באחריותה. דבעי למיתב בהדה ביממא ובליליא שנאמר הייתי ביום וגו'. ואי יתיב בהדה ונטרה ואתי ליסטים מזויין ולא הוה מצי למיקם באפיה פטור מלשלמה והוית כשבויה ושבויה בשומר שכר לא מחייבים רחמנא. וה"נ איתא בירושלמי פ"ב (ירושלמי שבועות, ב) דשבועות רבי אבהו בשם רבי יוחנן נאמרה שמירה בשומר חנם ונאמר שמירה בשומר שכר ולא דמיא שמירה שנאמרה בשומר חנם לשמירה שנאמרה בשומר שכר דשמירה שנאמרה בשומר חנם שומר כל צורכו פטור ושמירה שנאמר' בשומר שכר אין משערין אותו אלא בגופו של אדם. משמע דלעולם הוא חייב בגניבה ואבידה אא"כ היה גופו שם ולא יכול להציל. סכרוה כרבי יהודה דאמר שוכר כנושא שכר. משמע דהלכתא הכי כסתם משנה דפ"ב דשבועות דף מט. נושא שכר והשוכר משלמין את הגניבה ואת האבידה. ורבי ירמיה אית לי' נמי הכי בפ' המפקיד דף לו. בשמעתתא דפעמים ששניהם בחטאת ופעמים ששניהם באשם. וביבמות פרק אלמנה לכהן גדול דף סו: גבי כהן ששכר פרה מישראל וקאמר גמרא נהי דמיחייב בגניבה ואבידה ובפרק השואל דף צז. גבי מרי בר חיננא אוגר כודנייתא בי חוזאה וחייביה רבא ומסיק דנגנבה:

סימן ו

[עריכה]

נפלה לגינה ונהנית כגון שהצילוה העשבים שתחתיה שלא ניזוקה משלמת מה שנהנית. וכ"ש אם אכלה והוא שאינה יכולה לירד כדרכה. דאם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס. והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא אלא אם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה ומשום אורחי' דמלתא נקט ירדה וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד. כי אמרי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי לאו מדעתו. א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא. הני תרי לישני שייכי אהדדי והכי מיפרשי ליה מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון שמדעתו אפילו אית ליה פסידא חשיב מבריח ארי דהא בנדרים ריש פרק אין בין המודר חשיב פורע חובו של חבירו מבריח ארי. אי נמי מבריח ארי אפילו שלא מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו ולית ליה פסידא. הלכך מדעתו אפילו אית ליה פסידא א"נ לית ליה פסידא אפילו שלא מדעתו לעולם חשיב מבריח ארי עד דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא כי הך מתני'. והא דאמר מבריח ארי מנכסי חבירו אין בעל הנכסים חייב ליתן לו כלום ואפי' שכר טורחו היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין ידוע אם יבוא הארי לכאן אם לאו ואינו מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבוא. אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי שיבא לידי הפסד או מצילו מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו. ואם הוציא ממונו והציל הכל יפרע בעל הנכסים. וכן מוכח מהא דאמר בסוף השוכר את הפועלים דף צג: רועה שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר ואסיק התם דחוזר ונוטל מבעל הבית. ומשמע דשומר חנם לא מיחייב לקדם בשכר אבל כל שכן אם קדם בשכר. תבוא עליו ברכה ונותן לו מה שהוציא ושכר טורחו והוא הדין איניש דעלמא כיון דשומר חנם לא מיחייב אין חלוק בין שומר חנם לאיניש דעלמא. ועוד דאמרינן לקמן בהגוזל בתרא דף קטו: שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו מיהת נוטל ולא אמרינן דהוי מבריח ארי ואין לו כלום. והך מתני' מיירי שהצילוה הירקות מצער שאין בעל הבהמה רוצה שתפול לארץ ותצטער אע"פ שלא היו דמיה נפחתים בכך הלכך הוה כמבריח ארי אי הוה מדעתו. ופורע חובו אין מצילו מהפסד אע"פ שהיה צריך לפורעו אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו. אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לפרוע לו. א"נ כדמפר' טעמא בירושלמי דכתובות ונדרים מפייסנא הוינא ליה ומחיל לי. ואפילו במשכון אמר מפייסנא ליה ויהיב לי משכוני. והא דקרי בחזקת הבתים דף נג. מבריח ארי ההוא דנתן צרור והועיל ונטל צרור והועיל דסכר מינה מיא ומפיק מינה מיא. לא לפוטרו משכר טורחו והוצאתו שהרי ההיזק מזומן וברור שיבוא וכמציל מפי הארי דמי. אלא לענין חזקה קאמר דלא הויא חזקה ואין זה תקון השדה כמו רפק ביה פורתא ונעל גדר פרץ. אלא מגין עליה שלא תתקלקל:

סימן ז

[עריכה]

ורבינו גרשום ז"ל פסק בתשובה אחת על אנס עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקח ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם. אלא יתן ללוקח מה שההנהו ושמין ב"ד כמה היה רוצה ליתן על הקרקע שתהיה מוחזרת לו. כדאמר בפרק האומנין דף עו. השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. ורש"י פירש בפ' הניזקין דף נח: נכרי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שאם החזיק עכו"ם בקרקע מחמת חוב שיש לו עליו או מחמת אנפרות בגזל בעלמא ואין מסור בידו להרגו אין בו משום סיקריקון אפילו אם שהתה בידו שנים עשר חודש לתת רביע לבעלים כתקון חכמים אלא מחזיר את הקרקע בחנם. דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע"ג דשהתה בידו י"ב חדש לא באתה לו שעה לכופו הלכך אין מכירת העכו"ם מכירה כלל. ולר"י נראה כפסק רבינו גרשום ז"ל דלא דמי כלל למבריח ארי מנכסי חבירו. אע"ג דמדעתיה קעביד כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד העכו"ם ומה שבא ליד העכו"ם אין מצוי שיחזור ליד ישראל בלא דמים וזה הוציאו מחזקת הנכרי והחזירו ליד ישראל הוי כמציל מפי הארי ונוטל מה שההנהו. ואינו נותן לו כל מה שהוציאו כמו רועה שקדם במקלות. דהתם כוון לטובת בעל הצאן. אבל הכא לצורך עצמו קנאו הלכך אין לו אלא מה שההנהו. ויהודי שברח מעירו והשר מחזיק בקרקע שאין בה טסקא ואפילו יש בה טסקא אם הניח הקרקע ביד אחרים לפרוע הטסקא נראה שאם ישראל אחר קנאו מיד השר מחזיר לבעלים ונוטל מה שההנהו. דאין זה דינא דמלכותא כי מנהג הוא בכל מדינות וחק ישראל הוא על פי השרים והמלכים לילך ולדור בכל מקום שירצה ולא יעכב השר משלהם כלום. והבא לשנות ממנהג זה גזירת השר הוא כמו מוכס שאין לו קצבה לקמן דף קיד.: היכי נפלה. רב כהנא אמר שהוחלקה במי רגליה. רבא אמר שדחפוה חברותיה. מ"ד שדחפוה חברותיה כ"ש הוחלקה במי רגליה. ומ"ד הוחלקה במי רגליה אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא. דא"ל איבעי לך לעבורי חדא חדא. והכי הלכתא. כך כתב רב אלפס ז"ל. והתוספות כתבו דהא דקאמר הכא דחפוה חברותיה פשיעה היא היינו דלא כרב פפא בשילהי השוכר את הפועלים דף צג: גבי עובדא דרב אדא סקולאה דהוה קמעבר חיותא אגודא דנרש דחפה חדא מינייהו לחבירתה ושדיתיה בנהרא וא"ל רב פפא איבעי לך לעבורי חדא חדא. ונראה דהתם לאו משום פשיעה חייבו אלא ששומר שכר הוה וחשיב כגניבה ואבידה. מדמייתי ההיא עובדא אפלוגתא דרבה דהתם דההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהרא דבי פפא שרק חדא מיניהו ונפל למיא ופטריה רבה משום דנטר כדנטרין אינשי וקאמר התם רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דא"ל להכי יהבי לך אגרא לנטורי נטירותא מעלייתא ובתר הכי מייתי הך עובדא דרב אדא סקולאה. וזהו שאמר ליה רב פפא כבר צווחו קמאי דקמך וליכא דאשגח בהו. דרב אדא סקולאה היה רוצה להפטר מטעם דרבה ורב פפא השיבו דלית לן דרבה. ואי מטעם פשיעה היה מחייבו מאי קא"ל כבר צווחו האי מילתא דפשיטא היא דאפילו שומר חנם חייב. ולפי זה נראה דהלכה כרב פפא דבתראה הוא וגם עבד עובדא. ועוד דקאמר כבר צווחו קמאי דקמך. וכיון דהלכה דלאו פשיעה היא א"כ דחפוה ונפלה פטור הכא. דשן ורגל בשמירה פחותה סגי להו כשומר חנם. הלכך רועה זה אע"פ שהוא שומר שכר וחייב לשלם לבעלים אם נפלה והוזקה מיהו אם דחפוה והזיקה פטור. דהתנן מסר לשומר חנם וכו' כולן נכנסו תחת הבעלים וכי היכי דפטירי בעלים אם נפלה דחפה והזיקה גם השומר פטור. וכן פסק הר"מ הלוי ז"ל. אמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה. ומיירי בדאפשר לרועה למיטרח בתרה ולאפוקה. דאי לאו הכי כי היכי דהוי אנוס באכילת ערוגה שנפלה בה ה"נ הוי אנוס בכל הערוגות. ואפ"ה פוטר רב כהנא באכילת אותה ערוגה כולה דכיון שהנפילה היתה באונס לא קרינן ביה ושלח ובער עד דעביד כעין ושלח כעין ובער. דהא דכתיב ושלח ובער מקמי דתיעול לשדה חבירו כתיב. והערוגה כיון דעיילא ביה באונס נפילה כי אכלה נמי אינה משלמת אלא מה שנהנית. ואע"ג דידע דקיימא התם ויכול לאפוקי דבעי' ושלח ובער וליכא. אבל יצאה מערוגה זו ונכנסה לערוגה אחרת ומצי לאפוקה קרינא ביה ובער ושלח. ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפי' כל היום עד שתצא לדעת ותחזור לדעת. דכולה גינה דנפלה ביה באונס כחדא ערוגה דמיא ולא קרינא ביה ובער בשדה אחר. אמר רב פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת. אלא כיון שיצתה לדעת אע"פ שחזרה שלא לדעת דלא סגי לה בשמירה פחותה ובעיא שמירה מעולה. וכן הלכתא:

סימן ח

[עריכה]

כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה. ופליגי בגמרא באותה שומא. דרבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאין. בין אכלה מעט או הרבה משערינן סאה בס' סאין ומשלם לפי חשבון. רבי ינאי אמר משערינן תרקב בששים תרקבין ומשלם לפי חשבון. וחזקיה אמר קלח בס' קלחין. פירוש מה שאכלה משערינן בס' כיוצא בו הן רב הן מעט. והלכתא כוותיה. דכולה סוגיא דשמעתין אליביה. דקאמר אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק אלא בששים כל מה שהזיקה שמין בששים כיוצא בו וכן ההיא דאלעזר זעירא. ובין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו בששים משערינן. ובפירות שאינם גמורים שמין כמו שהוא עתה. ודלא כרבי יוסי הגלילי דאמר בחזיז נידון כמשוייר שבו ולא כרבי יהושע דאמר בסמדר רואין אותו כאילו הן ענבים עומדות ליבצר. אלא שמין כמו שהוא עתה בס'. וכפירות גמורים דלא צריכי לארעא משלם פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים כר"ש. והא דפליגי רבי שמעון בן יהודה ורבי יהושע בכחש גופנא פסק מהר"מ הלוי ז"ל דלא מנכינן כחש גופנא. דאמרו לו לרבי שמעון אינו דומה מפוייסת לאנוסה ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דכמה מתניתין וברייתות אית להו דאונס משלם את הצער והיינו דלא כר"ש. ונראה לי דמנכין כחש גופנא כרבי יוסי וכבן עזאי דאמר נכי חיה נכי מזונות. ואמרו לו דר"ש אית להו נמי כחש גופנא אלא דפליגי בהא ארבי שמעון דסבר דצער של נבעלת באונס אינו גדול משנבעלת ברצון. ורבנן סברי דיותר צער בנבעלת באונס ואותו יתרון צער ישלם. והקוצץ דקל של חבירו אי דיקלא ארמאה הוא שמין אותו בס'. דדיקלא ארמאה היינו דיקלא שלא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעוקרו ולשותלו במקום אחר הלכך הוי כפירות שאינם גמורים ונישום בס'. ודיקלא פרסאה היינו דיקלא שנגמר גידולו והגיע לכך שאם יעקרו וישתלוהו במקום אחר יתקיים הלכך הוי כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו כר"ש. וריש גלותא טעה בזה שהיה נראה לו שכל אילן חשיב כפירות גמורים. ובכל שאר אילנות אם קטם נטיעה אחת אם בת שנתה משלם שתי כסף. אם בת שתים משלם ארבע כסף:

סימן ט

[עריכה]

אונס אין משלם את הצער. ר"י היה אומר דצער שהוא אחד מה' דברים שנאמרו בחובל היינו צער שבשעת חבלה. אבל צער הנמשך אחר מיכן ימים רבים אינו משלם. והביא ראיה מההיא דכתובות פרק אלו נערות דף לט. מהא דתנן האונס נותן את הצער ובעי בגמרא צער דמאי ותימה דמאי קבעי והלא דבר ידוע שיש צער גדול בביאה ראשונה בהשרת בתולים. והתם נמי קאמר מפותות אין להן צער והא קא חזינן דרוב קטנות חולות מן הביאה ראשונה. לכך היה אומר דאין משלם מה שהיא מצטערת אחר כך. הלכך אין יכול לומר צער של השרת בתולים דאינה מרגשת באותו צער מחמת הנאת ביאה. וקטנות שהן חולות היינו מצער שאחר ביאה. והיינו דקאמר התם פיקחות שבהן אומרות מפותות אין להן צער אלא כמיא חמימא ארישא דקרחא דזהו צער של שעת ביאה. והא דאמרינן בפרק החובל דף פה. צער אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סם לסייף. היינו דוקא אומד צער החתיכה בלבד. ואין נראה לרבינו שמשון. ואין ראיה מההיא דכתובות דמתניתין דהתם חייש לכחש גופנא. דקתני דאונס נותן את הצער והמפתה פטור ומדמפטר במפתה אלמא חייש לכחש גופנא מה שסופה להצטער תחת בעלה. לפיכך הוא דחוק למצוא צער דאונס. ואתיא ההיא דפרק החובל כפשטא דמשלם כל הצער שבין סם לסייף בין צער דחתיכה בין צער שאחריה עד שיתרפא כאילו נחתכה על ידי סם:

סימן י

[עריכה]

המגדיש בתוך של חבירו שלא ברשות וכו'. לימא תנן סתמא דלא כרבי וכו' אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן וכו'. אין להביא ראיה מכאן דהלכה כרבי שכן דרך הגמרא להדורי ולאוקמי מתניתין אליבא דכולהו תנאי אף ע"ג דלית הלכה כותייהו. כדאמרינן בריש שנים אוחזין לימא מתניתין דלא כסומכוס נימא מתניתין דנא כבן ננס. ואפשר דנפקא מינה בהך דרב פפא אף לרבנן. דכי היכי דלרבי בנטר בי דרי היכא דאמר ליה עייל עייל ואינטר לך קאמר הכא נמי לרבנן נטר בי דרי העלהו מעלה אחת. ויהא שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא ואם אכלתם בהמתו של בעל השדה חייב:

סימן יא

[עריכה]

השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. פליגי בגמרא ר"ל משמיה דחזקיה ורבי יוחנן. ר"ל אמר מסר לו שלהבת חייב. ורבי יוחנן אמר פטור עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא. לעיל בפרק קמא פירשתי דהלכתא כר"ל. ת"ר המלבה ולבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב. והוא שאין ברוח כדי ללבות דאי יש ברוח כדי ללבות אפילו יש בליבויו כדי ללבות פטור דמאי קעביד בלאו איהו נמי תתלבה ותזיק. ואם אין בליבויו כדי ללבות וגם לא ברוח כדי ללבות ונצטרפו יחד וליבו פטור. ולא אמרינן אע"פ שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבי' ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור:

סימן יב

[עריכה]

גדישין דישראל הוו ופלשתים טמונים בהו ומבעיא ליה מהו למיקלייא. אבל הא לא מיבעיא לי' אי שרי למיקלינהו להצלת ישראלים. דמילתא דפשיטא היא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלש עבירות. אלא הכי איבעיא ליה מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין. ואמרו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו ארעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם. מהו לחלופי שעורים דישראל בעדשים דפלשתים כדי להאכיל לבהמתו. ושלחו ליה דאסור לגזול על מנת לשלם שנאמר חבול ישיב רשע גזילה ישלם. ויראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין. אלא רצו ליקח גדישים של שעורים דישראל ולכשיזדמן להם גדישים דעדשים דפלשתים יחזירו להם. אבל אם היו גדישין דעדשים מזומנין אפילו אין בעלי גדישין שעורים לפנינו מותר לזכות להן גדישין של עדשים על ידי אחר וליקח גדישין של שעורים דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי. וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גזלו:

סימן יג

[עריכה]

עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות מעצי הדליקה פטור. רב פפא מוסיף אמתניתין ואמר דבעינן שיהא גבוה הגדר מדבר הנשרף ארבע אמות אם היו קוצים מצד אחד. לפי שקוצים בקל נאחז בהם הדליקה ואפילו הגדר גבוה מאד הרבה. בקל יעברו גחלים או שלהבת וידליקו הקוצים. והאי שיעורא דארבע אמות בקולחת אבל בנכפפת אפילו הגדר גבוה מאה אמות חייב כרב דתניא כוותיה. דמתניתין איירי בקולחת וברייתא איירי לענין רוחב וה"ה נמי לענין גובה. כדתניא בד"א בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצויין להם ואפילו מאה מיל חייב. ואם עברה נהר רחב ח' אמות אפילו אין בו מים או אריתא דדלאי שיש בו מים פטור. ורב אלפס ז"ל לא הביא כל זה. ונראה דזו היא סברתו משום דקי"ל כרבי שמעון דאין שיעור אלא הכל לפי הדליקה בין לענין גובה בין לענין רוחב. ואף על גב דלכאורה לא איירי רבי שמעון אלא לענין רוחב: המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה. יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו כיון דשלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור. המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו. וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חיטין או גדיש של שעורין ואפילו היו בו מוריגין וכלי בקר שדרכן להטמין בגדיש. דגזירת הכתוב דפטרה תורה טמון באש. ודוקא במדליק בתוך שלו דבהכי איירי קרא כי תצא אש. אבל במדליק בתוך של חבירו כל דבר שדרך להניח בו. אם גדיש הוא משלם מוריגין וכלי הבקר. ואם בית הוא משלם כל דבר הטמון בתוכו שכן דרך להניח בבתים כל דבר. והלכה כרבנן דרב אשי מוקי בריש פירקין ההיא דהכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה בטומן דשויה טמון באש. והא דקאמר רב שמעית מילתא לרבי יהודה דמחייב על טמון באש דעשו בו תקנת נגזל. לאו משום דסבירא ליה כרבי יהודה. דנ"מ לרבנן במדליק בתוך של חבירו. אלא דנקט רבי יהודה לרבותא דאפילו על ארנקי בגדיש האמינוהו בשבועתו:

סימן יד

[עריכה]

אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא והזיקתו משלמת דינר של זהב. דאמר לה מאי הוה ליך גביה דאזיקתיה. פשעה בו אין משלמת אלא דינר של כסף. דאמרה לי' נטירותא דכספא קבילית עלי דדהבא לא קבילית עלי:

סימן טו

[עריכה]

בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא כגון שיש עדים שמסרו ואבד ממונו ואינם יודעים כמה. ועלתה בתיקו. ומספיקא לא מפקינן ממונא. ודלא כרב האי שכתב דכל תיקו דממונא חולקין. ורבינו תם ז"ל היה אומר דהך בעיא מיירי כגון שהמסור מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל שהגזלן מכחישו. אבל אם המסור עצמו אינו יודע כמה הפסיד ישבע הנמסר כמה הפסיד ויטול. ואין נראה לר' יונה ז"ל דמשמע דאיירי בבעיא זו דומיא דטמון באש שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק. והכי מסתבר טפי לדמות בעיא זו לבעיא לטמון באש מלדמותו לנגזל. דהא טמון לא מדמינן לנגזל אף על גב דקאמר עשו תקנת נגזל באשו:

סימן טז

[עריכה]

ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא. אתי מריה וקטעין טובא. ומבעיא ליה לרב אשי אי מהימן אכל מאי דטעין. ומייתי ראיה מהא דאמרו חכמים המדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך להניח בבתים. וכשעשו תקנת נגזל באשו על כל מה שהיה חייב בשיש לו עדים האמינו נמי בשבועתו. ומסיק דבמידי דאורחיה לא מבעיא ליה. אלא מרגניתא מיבעיא ליה אי אורחיה לאנוחי בכספתא או לא. ועלתה ובתיקו. ומכאן ראיה דאין הלכה כרבי יהודה. דלרבי יהודה מחייב אפילו ארנקי בגדיש שאין דרכו להניח כלל. ואי טעניה כסא דכספא בבירה אי איניש אמיד הוא למיהוי ליה כסא דכספא. א"נ איניש מהימן דמפקדי גביה כסא דכספא טענתיה טענה. ולא תקשה לך מעובדא דאריסה דבר זירא שהביא רב אלפס ז"ל דמסיק רבי חייא שיחזירו הפקדון לבני דאריסיה דבר זירא אף על גב דלא הוה אמיד. דשאני התם דאריסיה דבר זירא הפקיד הפקדון וכדי לאחזוקיה ממונא בחזקת המפקיד אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. אבל לענין אפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא. רב אלפס ז"ל הביא הירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור. אירעו אונס. הדין אמר סיגין הוה מלא. והדין אמר מטכסין הוה מלא. אתא עובדא קמיה דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל. בירושלמי מייתי הך עובדא אפלוגתא דטמון דרבי יהודה ורבנן. דגרס בירושלמי אמר רבי אושעיא הדא דתימא כשאין שם עדים. אבל יש שם עדים כ"ע מודו להא דרבי יהודה. כהדא דחד בר נש וכו'. דירושלמי מוקי לה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן כשאין שם עדים. ופליגי אם עשו תקנת נגזל באשו להאמינו בכל דבר. ומייתי עלה הך עובדא ואמר רב נשבע ונוטל ועשו בו תקנת נגזל. ותימה למה יעשו תקנת נגזל במפקיד. בשלמא בנגזל עשו תקנה שלא ישבע הגזלן וכן באש שפשע בשמירת אשו הטילו השבועה על הניזק. וגם אין המבעיר יכול לידע מה היה לניזק בבית. וכן במסור הטילו השבועה על הנמסר שישבע ויטול ולא על המסור שעשה עבירה. אבל המפקיד למה הטילו. אי דטוען נפקד בריא סיגין הוה משתבע דהכי הוא ויותר נראה שיהא פטור בלא שבועה מידי דהוה כטוען חיטין והודה לו בשעורין ואי דטעין שמא אמאי נשבע המפקיד בלא שבועה יטול דהוה ליה נפקד מחוייב שבועה ואין יכול לישבע. כמו טענו מנה ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. שבועות דף מז. דהכא נמי טענו שק מלא מטכסין והודה על השק ועל המטכסין אמר לא ידענא דשמא סיגין היו. ומיהו איכא למימר דלא אמרינן בכה"ג מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם. דדוקא היכא דנראה טמנה שלו ברמאות הא דטעין לא ידענא לפי שהיה לו לידע אם הוא חייב אם לאו. וכן מוכח בפ' כל הנשבעין דף מז. דדרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא. בין היורשין ומפרש התם כגון דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאבוה בכה"ג מיחייב. וע"כ צריך ליתן טעם למה האב חייב והיורשים פטורין דבלא טעם אין לחלק ביניהם מדקאמר התם אי דא"ל חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הן מה לי אבוהון. אלא היינו טעמא דלא ידענא באב חייב שיש לו לידע אם חייב לו מנה אם לאו. אבל היורשין אין להם לידע במילי דאבוהון. והכי נמי אין לנפקד לידע. דמילתא דשכיחא הוא דמפקיד איניש גבי חבריה שקין ותיבות מלאים חפצים ואין הנפקד מדקדק לידע כל מה שיש בשקין ובתיבות. הלכך לא מיחייב נפקד במה דאין יכול לישבע. אלא שעשו תקנת נגזל בפקדון כיון שהנפקד אינו יודע שישבע המפקיד. ואהא מייתי לה בירושלמי. והא דסליק בתיקו אם עשו תקנת נגזל במסור ולא פשיט ליה מפקדון. משום דמסור דינא דגרמי ובדיבורא בעלמא הוא דאפסדיה. ודבר קשה הוא מאד כי מעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק לידע מה שיש בשקין ובמרצופין שמפקידין אצלו. ואפשר לפרש הירושלמי חד בר נש אפקיד שק צרור גבי חבריה אירע אונס לנפקד שנשרף ביתו בפשיעת שכינו שלא שמר גחלתו. ונתחייב המבעיר לשלם הנזק אע"פ שמה שבתוך השק הוי טמון. ומיירי דנפלה גדר מחמת דליקה והוי חציו ומיחייב אטמון. ואמר המבעיר דמלא סיגין הוו. והשתא מייתי סייעתא מרב דעשו תקנת נגזל באשו. ושמעתי שהגאונים פירשוהו בפקדון וכתבו דעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהם:

סימן יז

[עריכה]

מה בין גזלן לחמסן. ומסיק דחמסן יהיב דמי ולא אמר רוצה אני ופסול מדרבנן. דכיון דיהיב דמי אע"פ שקבלן המוכר בעל כרחו לא מיפסל מדאורייתא. והיינו דאמרינן בפרק זה בורר דף כה: תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין ופריך גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה במציאת חש"ו ואחמסן לא פריך מידי דפשיטא ליה דהוי מדרבנן. וחמס דכתיב בקרא היינו גזלן ממש אלא דבלשון חכמים עשו חילוק בין גזלן לחמסן:

סימן יח

[עריכה]

אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה מצוה מן המובחר להניחה בתוך עשרה וכו'. ואף על גב דדחי הגמרא להאי דאיסתייע למילתיה ממתניתין. מכל מקום דבריו לא נדחו. ומצוה להניחה בתוך עשרה דטפי איכא פרסומי ניסא. דנר העשוי להאיר מניחין אותו במקום גבוה להאיר למרחוק. וכן היה אומר ר"מ הלוי ז"ל:


הדרן עלך הכונס