רבינו אשר על הש"ס/בבא קמא/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

הגוזל עצים ועשאן כלים. צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזילה. ומוקי לה רב אשי בגמרא בשינוי שאינו חוזר. עצים ועשאן כלים בבוכני דהיינו שיפן. צמר ועשאן בגדים בנמטי ומדתני במתני' עצים ועשאן כלים שמעי' דשיפוי לא מקרי שינוי אם לא שנקרא שם כלי עליה כל דהוא. או ששמו משתנה באותו שיפוי כמו כשורי ועבדינהו קצצתא לקמן דף צו. אבל שיפוי בעלמא שאין שמן משתנה בשיפוי זה לא חשיב שינוי. וכן לקמן שם עבדינהו גובאי או דיקלא וקטלי' לא הוי שינוי. ואבנים וסתתן נמי שמן משתנה ונקראים אבנים מסותתות הראויות לבנין. אבל שינוי החוזר סבירא ליה לרב אשי אינו קונה באף מדרבנן. וכן הלכתא. וכן סבר רב פפא לקמן שם: גבי גזל עפרא ועבדינהו ליבני גזל נסכא ועבדינהו זוזי. וכן פסק שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר ומוקי רבא בכחש שחוזר: ת"ר גזל עצים ושיפן אבנים וסתתן צמר ולבנן פשתים ונקהו משלם כשעת הגזילה. והא דנקט צמר ולבנן דהוי שינוי מוקי לה כר"ש. ולית הלכתא כוותיה. ופליגי בנפצי נפוצי וסרקי סרוקי ובחוורי חוורי. אבל בכברי כברויי מודו רבנן דהוי שינוי: תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטין מחבירו טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך. אין זה מברך. אלא מנאץ. ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה'. אע"ג דשינוי קונה. ברכה שאני:

סימן ב[עריכה]

ת"ר הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן. והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו וה"מ באין הגזילה קיימת. אבל בגזילה קיימת מקבלין מהן ודוקא בבאין מעצמם לעשות תשובה כההיא עובדא דרבי ומשום דלא תנעול דלת בפני בעלי תשובה. אבל עומדים במרדן כופין אותן להחזיר כההיא דלקמן דף צו: ההוא דגזל פדנא דתורא מחבריה ולקמן בפרק בתרא דף קטו. נרשאה גנב סיפרא ונסכא דרבי אבא בשבועות דף מז. וההוא רעיא בפ"ק דבבא מציעא דף ה. ואמרינן בפרק איזהו נשך דף סא: רבית קצוצה יוצאה בדיינים. ועי"ל דתקנת רבי מיירי באדם שרוב עסקיו ומחיותו ברבית שתשובתו קשה כעובדא דרבי. וההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית דעד מותו נתעסק ברבית. וכן כל הנך דמייתי. אבל אם באקראי עושים מוציאין מהן. הגבאים והרועים והמוכסים תשובתם קשה ומחזירין למכירין ושאין מכירין עשו בהן צרכי צבור בורות שיחין ומערות. ובגזילה קיימת איירי:

סימן ג[עריכה]

גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל הטעונה העומדת ליגזז משום דקנייה בשינוי מעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא. ואפי' הפרה והרחל בעין קנייה בשינוי ואין צריך לשלם אלא דמי פרה עומדת לילד ודמי רחל טעונה העומדת ליגזז. ואין הנגזל יכול לומר החזר לי פרה ורחל שגזלת ממני ושלם לי עליהן שבח העיבור וטעינת הגיזה. וכן כל מקום שהוזכר קניית שינוי לענין גזלן היינו לענין זה שישלם דמים והגזילה תהיה שלו. ויותר מזה אמרינן בסיפא גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה. רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. ואמרינן בגמרא אליבא דרב פפא לאו דוקא ילדה וגזזה הוא הדין נמי לא ילדה משלם דמי פרם ריקנית כשעת הגזילה בלא ילדה כמו ילדה. וכן פר"י בגמ' דקמיבעיא לים לר"ש כי מסלקינן ליה בגופא או בדמי מסלקינן ליה אבל לרבי יהודה לא קמיבעיא ליה דפשיטא דכיון דקני ליה גזלן משום תקנת השבים או משום שינוי דדמי בשרא יהיב ליה גזלן לנגזל. ומעוברת וילדה וטעונה וגזזה לא מקרי שינוי החוזר. אע"פ שחוזרת ומתעברת וחוזרת ונטענת. משום דלא מיקרי שינוי החוזר אלא כשחוזר הדבר לקדמותו בלי תוספת וגירוע כגון כחשא שהלך לו השומן ואינו בעולם. ולכשתתפטם יחזור הדבר לקדמותו. וכן עפרא ועבדינהו ליבני כי הדר משוי לי' עפרא חזר העפר לקדמותו אבל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה אם תחזור ותתעבר ותטעון גיזה לא מיקרי שינוי החוזר. כי העובר והגיזה ישנן בעולם ועובר אחר נתעברה ונטענה גיזה אחרת. ועדיף טפי מזוזי ועבדינהו נסכא דלא מקרו שינוי החוזר אע"ג דאפשר למהדר למיעבדינהו זוזי בלי גירוע ותוספת משום דפנים חדשות באו לכאן. כ"ש הכא שנתעברה לגמרי עובר אחר ונטענה גיזה אחרת דלא מיקרי שינוי החוזר. וגם נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה עומדת ליגזז דמשמע דשמין הפרה כמה היתה שוה רגע אחד קודם ללידתה והרחל סמוך לגיזתה. והכי הוה מסתבר שהרי גזלה מעוברת וטעונה ואין כאן שינוי אלא הלידה והגיזה ועד שעת השינוי היו ברשות הנגזל וברשות הנגזל השביחו. ודמיא להא דאמר רבה לעיל דף סה. האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבע תברה או שתייה משלם ד' משום דברשות הנגזל אייקר. מיהו אינו משלם אלא כמו שהיו שוין בשעת הגזילה דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו מחייב לשלם אלא דמים חזרה השומא לשעת הגזילה. והכי כייל בסיפא זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה דקאי אכולהו בבי דמתניתין. דכולהו שוין לענין זה שתהא שומא כשעת הגזילה. ואע"ג דאם הוציאה הנגזל מן הגזלן קודם לידה וגזיזה היה נוטל בהמתו כמו שהיא דברשותיה אשבח ולא אישתנית ביד הגזלן. השתא מיהא דילדה וגזזה ונשתנית הגזילה משלם כשעת הגזילה וכל השבח שהשביח משעת הגזילה ואילך הוי של גזלן. ולא דמי לתברה או שתייה דהתם איבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן. אבל היכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותו שינוי משלם כשעת הגזילה. והוא הדין גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה אפילו לא ילדה נמי משלם כשעת הגזילה ולא כמו שהיתה שוה בשעת השינוי. מידי דהוה אגזל טלה וגזלו זמן מרובה עד שנעשה איל. דאילו בא נגזל והוציאו מיד הגזלן אם קודם שנעשה איל היה לוקח בהמתו כמו שהיא. ולאחר שנעשה איל משלם כשעת הגזילה. והכי אמרינן לקמן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה לאיתויי דרבי אילעי דגנב טלה ונעשה איל וכו'. וכן פר"ת לקמן בדרבי יהודה אליבא דרב זביד דשבח דעל גבי גזילה הוי דנגזל ואחר שגזזה הוי דגזלן ואינו משלם אלא כעין שגזל ועוד אילו באתה לומר דמשלם כרגע אחד קודם לידה וגיזה משום דמדמי ליה לחביתא דחמרא. התינח גזזה דהוי כתברה או שתייה. לידה דממילא מאי איכא למימר. אלא ודאי אין לדמותם לחביתא דחמרא מטעמא דפרישית. והא דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ולא קאמר דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה. משום דלפעמים אדם קונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל. וכן רחל טעונה בשביל הגיזה שעליה. ואין דמיהם מרובים כדמי פרה שאדם קונה מעוברת לגדל הולד וכן רחל לגדלה לגזיזה. וזה הגזלן שהשהה אצלו עד שילדה וגזזה צריך לשלם דמים מרובין. ולפי שראיתי דעות רבות בפי' משנה זו הארכתי בפירושה. גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. ואי תקשי לך למאי דפרישנא דברישא נמי משלם כשעת הגזילה סיפא מאי קא משמע לן. השתא מעוברת וילדה טעונה וגזזה משלם כשעת הגזילה. ריקנית ונתעברה וילדה ונטענה וגזזה לא כ"ש. תריץ דלרב זביד איצטריך לאשמועינן ילדה אין לא ילדה לא דשבח דעל גבי גזילה דנגזל הוי. ולרב פפא אתא לאשמועינן דעיבור הולד וטעינת הגיזה הוי שינוי כמו הלידה והגיזה. והוה ליה למיתני לא ילדה אלא אגב דתנא רישא ילדה תנא נמי סיפא ילדה:

גמ' תנו רבנן הגוזל את הרחל וגזזה או שילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעינה. רבי שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף רף צה ע"ב במאי קמיפלגי. רב זביד אמר בשבח שעל גבי גזילה קמיפלגי. דר' יהודה סבר דנגזל הוי בעוד שהיא על הגזילה. ואחר שהוסרו מעל הגזילה הוי דגזלן מאותו טעם שכתבתי בפרישתי לר"ת כדאית ליה ולר"י כדאית ליה. ור"ש סבר דגזלן הוי רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף משעה שגזלה. ור"פ אמר דכ"ע שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי. לאו דוקא דגזלן הוה אליבא דר"ש. דאדרבה דנגזל הוי אלא דיהיב ליה לגזלן שכר טרחו אלא שיש לגזלן חלק בה. ואגב רבי יהודה נקט דגזלן הוי. אלא למחצה ולשליש ולרביע איכא בינייהו. רבי יהודה סבר שבח שעל גבי גזילה כוליה דגזלן. ר"ש סבר למחצה ולשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן. והא דתנן פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. ה"ה אפילו לא ילדה נמי משלם כשעת הגזילה ואיידי דנסיב רישא ילדה תנא סיפא נמי ילדה. ומתניתין רבי יהודה היא. תניא כוותיה דרב פפא ר"ש אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו למחצה ולשליש ולרביע. והלכתא כרבי יהודה ואליבא דרב פפא דתניא כוותיה: אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש. מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר. בין שבח פיטום בין שבח לידה וגיזה. דלא תימא דוקא את הגזלן זיכו בשבח משום תקנת השבים. ומסקינן דה"ה אם השביח לוקח. דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ובגזל ישראל ומכרה לעובד כוכבים והשביח עובד כוכבים וחזר ומכרה לישראל מיבעיא ליה. מי אמרינן כיון דמעיקרא ישראל ולבסוף ישראל עבוד רבנן תקנתא. או דלמא כיון דאיכא עובד כוכבים באמצע לא. ועלתה בתיקו:

סימן ד[עריכה]

אמר רב פפא האי מאן דגזל דיקלא מחבריה אע"ג דקטליה ושדי בארעא דידיה לא קני. מ"ט מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי. פסק גובי נמי לא קני. מאי טעמא השתא נמי גובי דדיקלא מיקרי. גובי ועבדינהו כשורי קני. כשורי רברבי ועבדינהו כשורי זוטי לא קני. ואי עבדינהו קצוצייתא פירוש נסרים קני. אמר רב פפא האי מאן דגזל לוליבא מחבריה ועבדינהו הוצי פירוש שעקר העלים מן השדרה קני. מעיקרא לוליבא והשתא הוצי. הוצי ועבדינהו חופיא שחלק כל העלין לשנים מגבו ועושין מהם מכבדות לכבד הבית קני. מעיקרא הוצא והשתא חופיא. בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו. פרש"י כף תומר האמצעי העליון נקרא תיומת. וכן כתוב בתשובת הגאונים דתיומת היינו תיומת העליון שבלולב שאין הוצא למעלה ממנו. והוא כשני הוצים דבוקים זה בזה נקראים תיומת. והא דאמרינן בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו פירוש נפרד אחד מחבירו אותו הוצא העליון שדומה לשנים. ולדבריהם בטורח ימצא לולב כשר. כי מועטין הן שיש להן תיומת כזה. וי"ל דלדבריהם אינם פוסלין לולב שאין לו תיומת כזה אלא היכא דיש לו תיומת ונשתנה מברייתו ונחלקה התיומת הוא דמסקינן דפסול. ובה"ג כתוב בעי רב פפא נחלקה התיומת ההוא גבא דהוצא היכא דדביק אהדדי ההוא דמתיים להו ומשוי להו חד נחלק מהו. כי נפרצו עליו דמי ופסול. או דלמא כי נפרדו עליו דמי וכשר. וזהו לשון הלכות גדולות וכן פר"ח תיומת מקום חבור שני צדי העלין. כי כל עלה כפולה לשנים ותאומים מגבה אם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד לבדו היינו נחלקה התיומת. ולהני פי' משמע דקאי אכולהו עלין אם רוב עלי הלולב נחלקה תיומתן. וקשה לפי' מהו נחלקה התיומת. ורש"י פי' בסוכה דף לב. נחלקה התיומת שני עלין העליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה עד העלין שלמטה מהם. ומתיק באיכא דאמרי דפסול והוי נמי שינוי וקני: אמר רב פפא האי מאן דגזל עפרא ועבדיה ליבני לא קני. מאי טעמא הדר משוי ליה עפרא. לבינתא ועבדיה עפרא קני. מאי אמרת הדר משוי ליה לבינתא. פנים חדשות באו לכאן. אמר רב פפא האי מאן דגזל נסכא ועבדינהו זוזי לא קני. מאי טעמא הדר עביד להו נסכא. זוזי ועבדינהו נסכא קני. מאי אמרת הדר עבד להו זוזי. פנים חדשות באו לכאן. שחימי ועבדינהו חדתי לא קני. חדתי ועבדינהו שחימי קני. מאי אמרת הדר עבדינהו חדתי. פנים חדשות באו לכאן: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. כל לאיתויי מאי. לאיתויי הא דרבי אילעאי דאמר רבי אילעאי גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר:

סימן ה[עריכה]

ההוא גברא דגזל פדנא דתורא מחבריה אזל כרב לארעתא דידיה כולהו וזרעינהו. לסוף אהדרינהו למרייהו. אתא לקמיה דר"נ א"ל זיל שומו ליה שבחא. א"ל רבא תורא אשבח ארעא לא אשבח. א"ל לא פלגא דשבחא קאמינא. א"ל סוף סוף הא הדרא לגזילה בעינא ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. א"ל האי גזלנא עתיקא הוא ובעינן למיקנתיה. כתב רב אלפס ז"ל מהא שמעינן דקנסינן בכה"ג אפילו בחוצה לארץ. דהא ר"נ בבבל הוה. ועוד דגרתינן בפרק נגמר הדין דף מו. תניא אמר ר"א שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ודוקא גדול הדור כגון רב נחמן דחתנא דבי נשיאה הוה וממונה לדון על פי הנשיא. או טובי העיר שהמחום רבים עליהם. אבל דייני דעלמא לא:

סימן ו[עריכה]

מתני' גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה. רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה. מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך:

גמ' אמר רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפילו הכחישה. והא אנן הזקינה תנן. אמרי כחשא כעין הזקינה. מה הזקינה דלא הדרא אף כחחא דלא הדר. אבל כחשא דהדר אומר לו הרי שלך לפניך: ר"מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רב חיננא בר אבדימי אמר רב הלכה כר"מ. כתב רב אלפס ז"ל דלית הלכתא כוותיה דקיימא לן עבדא כמטלטלי דמי. ולא נהירא האי פיסקא דמהיכא קיימא לן עבדא כמטלטלי דמי מהא דאמר רב נחמן לעיל פ"ק דף יב. דבע"ח לא גבי מעבדי דיתמי ומהא דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואין נקנין עם העבדים. ומכל הנהו אין ראיה לפיסקא דהכא. דתקשה לך הא דאמר ליה רבא לרב נחמן הא עולא הא ר"א הא דייני דנהרדעא הא רב חנא בר ביזנא פירש דכולהו סברי עבדא כמקרקעי דמי מר כמאן סבירא ליה. ומאי קאמר ליה רבא לרב נחמן והלא כמה דברים מצינו דעבדא כמקרקעי דמי לענין אונאה ושבועה וגזל. ופי' רשב"ם דודאי לכל מילי דאורייתא חשיב כמקרקעי כדכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לאחוזה. והתם במילי דרבנן איירי כגון פרוזבול וקנין אגב דרבנן. וקרא דערים מצורות אסמכתא בעלמא. ולגבות מיתמי נמי דרבנן דסברי שיעבודא לאו דאורייתא. וכן כתב הראב"ד והר"מ הלוי ז"ל:

סימן ז[עריכה]

אמר רב דניאל אמר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור. והוא שלא בטלו ממלאכת רבו. מאי טעמא ניחא לאינש דלא נסתריה עבדיה. ומסיק ה"מ דלא מסיק זוזי במריה. אבל אי מסיק זוזי במריה אסור דמיחזי כרבית. תדע דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר:

סימן ח[עריכה]

מכאן משמע שצריך המלוה ליזהר מאד הרבה שלא יהנה משל הלוה כלום. דהא אסרינן הכא לדור בביתו בחנם אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא. ובפרק איזהו נשך דף סד. משמע דאפילו בגברא דלא עביד למיגר אסור. א"כ אפילו היה אוהבו כ"כ שהיה רגיל להשאילו בהמתו וכליו יאסר עתה אף בדברים שאין רגילות ליטול שכר. וכתבו התוספות דלא אסרינן אלא מילי דפרהסיא דאוושן טובא כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו. אבל להשאיל כליו מותר כיון דבלאו הכי הוה משאיל ליה ומיהו עושה שלא מדעת חבירו חייב ליתן לו שכר ואפילו במקום שלא היה נותן אם לא היה חייב לו כגון דר בחצירו ותוקף בעבדו. דכיון דשלא ברשות עושה נראה שסומך על הלואתו שחייב לו:

סימן ט[עריכה]

איתמר התוקף בספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה. אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל. ושמואל אמר אין לו אלא פחתה. אמר רב פפא ולא פליגי הא דעבידא לאגרא והא דלא עבידא לאגרא. ואיבעית אימא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית לה בתורת אגרא והא דנחית לה בתורת גזלנותא הלכך אי לא עבידא לאגרא אפילו נחית לה בתורת אגרא אין לו אלא פחתה. ואי עבידא לאגרא ונחית לה בתורת אגרא כרב ואי בתורת גזלנותא כשמואל:

סימן י[עריכה]

גזל מטבע ונסדק. אמר רב הונא נסדק נסדק ממש. נפסל שפסלתו מלכות. רב יהודה אמר פסלתו מלכות היינו נסדק. אלא היכי דמי נפסל. שפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת. ונראה דהלכה כרב הונא דהוה רביה דרב יהודה ועוד דרב ושמואל דפליגי במלוה חבירו על המטבע ונפסל סברי כרב הונא. דאי הוו סברי דפסלתו מלכות הוי כנסדק. לא הוה מצי למיתב ליה למלוה מטבע שנסדק וכן רבה דאמר לקמן בשמעתין השף מטבע של חבירו פטור כי מחייה בקורנסא סבר כרב הונא. דאי פסלתו מלכות הוי כנסדק כל שכן מחייה בקורנסא:

סימן יא[עריכה]

איתמר המלוה את חבירו על המטבע. פירוש שהלווה לו מעות או שמכר לו פרקמטיא והתנה עמו ע"מ שישלם לו מטבע ונפסל המטבע אמר רב נותן מטבע היוצא באותה שעה של פירעון. דכיון דהתנה עמו לשלם לו מטבע צריך ליתן לו מטבע היוצא בשעת פירעון וכיון שנפסל ואין יוצא במדינה לא מיקרי מטבע. ושמואל סבר כיון דיוצא במדינה אחרת מיקרי שפיר מטבע. וקאמר רב נחמן דמסתברא מילתיה דשמואל בדאית ליה למלוה אורחא לאותה מדינה שמטבע זו יוצא. ולא קפדי מלכיות כולי האי לחפש אם שום אדם מוליך מאותה מטבע. הלכך כיון דאית ליה אורחא להתם יכול להוליכה שם. אבל אי לית ליה אורחא להתם או אפילו אית ליה אורחא להתם וקפדי מלכיות כולי האי שמחפשין לא. ואי אין מלכיות מקפידין כלל אפי' לית ליה אורחא להתם צריך לקבל מטבע הנפסל. ודוקא בהתנה עמו לשלם לו מטבע. אבל בסתם בלא תנאי משלם לו מטבע שהלווהו ואפי' אינו יוצא בשום מקום:

סימן יב[עריכה]

בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע ועשו מטבע אחרת והוסיפו עליו שהוא יותר גדול וכבד מן הראשון ולית ליה אורחא למקום שמטבע הראשון עדיין יוצא והשתא צריך ליתן לו ממטבע החדש לכ"ע ומיבעיא ליה כיון שהוסיפו אם יש בו משום רבית. א"ל נותן לו ממטבע החדש היוצא באותה שעה. א"ל אפילו כי נפיא. אמר ליה אין. ואפילו כי טרינא. א"ל אין. והא קזיילי פירא. אמר רב אשי חזינן אי מחמת מטבע זיל מנכה ליה. אי מחמת תרעא זיל כגון שירדו גשמים או באו חטין בספינה לא מנכה ליה. והא קשבח לענין נסכא. אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמי טייעא עד עשרה בתמניא. אם הוסיפו על המטבע ויש בשמנה מן המטבע אחרונה כמו בעשרה מן הראשון נותן לו עשרה ממטבע אחרון. והוא דלא זיילי פירות מחמת ההיא תוספת. ואע"ג דהא שבח לענין נסכא חומשא. לא חיישינן לאותו שבח. דכיון דדינא הוא לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה לולי מחמת התוספות דשבח לענין נסכא ומחזי כרבית. כיון שאין בו אלא חומש יותר אין כאן שבח לענין נסכא. דאם היה מחזירו לנסכא יפחת החומש לחסרון היתוך ובשכר צורף. אבל אם היה התוספת יותר מחומש משלם לו ממטבע האחרון במשקל מעות ראשונים שהיה חייב לו. ולא לפי המנין משום דאיכא שבחא לענין נסכא. כתב רב אלפס ז"ל דה"ה למלוה את חבירו ופחתו ממנו והוא הדין במקום שנושאין ונותנין בכספים של משקל ופחתו מן הכספים שבהם או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד. והראב"ד ז"ל כתב דדוקא בהוסיפו על המטבע הוא דאמר הכי משום דמיחזי כרבית. אבל בפחות לא. ומסתבר כרביע רב אלפס ז"ל דהכי נמי אית למיחש לפסידא דמלוה:

סימן יג[עריכה]

אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור. מ"ט דאמר ליה הא מנח קמך זיל שקליה. ואי משום דבעי למיתב זוזי לבר אמוראה למישט ולמישקליה. גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזקין פטור כפרש"י. ולא אמרן אלא מים צלולין אבל מים עכורין לא. ולאו דוקא צלולין ועכורין אלא כל היכא דמצי למשקליה בר אמוראה פטור ואי לא חייב. אלא אורחא דמלתא נקט דבמים צלולין דחזי מצי בר אמוראה למישקליה. ולא אמרן אלא דאדייה אדוייה אבל שקל בידיה ושדייה מיגזל גזליה וההשבה מעלייתא בעי למיעבד. ואמר רבה השף מטבע של חבירו פטור דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי. ולא אמרן אלא דמחייה בקורנסיה. אבל שפייה בשופיינא חסורי חסריה. פירש רש"י ולא הוי גרמא. ואמר רבה הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור. מ"ט דאמר ליה כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ואמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור. מ"ט דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי ממך. היכי דמי. אי דאיכא עדים לכתבו ליה שטרא אחרינא. ולא שייך הכא למימר מפיהם ולא מפי כתבם. דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי ונעשה כאילו מעידים עדים האחרונים ראינו פסק דין שנתחייב פלוני כך וכך ממון . ואי ליכא עדים מנא ליה. ולא מהימן בעל השטר בשבועה כי היכי דעשו תקנת נגזל באשו אפילו היכא דלא קלייה בידים. דדוקא עשו תקנה היכא דקלייה לממוניה. אבל הכא גרמא בעלמא הוא. ולהכי מיבעי ליה לעיל דף סב. אי עשו תקנת נגזל במסור. והכא פשיט ליה טפי משום דניירא בעלמא קלא מיניה. אבל לעיל אפסדיה ממונא אע"ג דבדבור בעלמא אפסדיה. אמר רבא תהא במאמינו השורף לבעל השטר כמה היה כתוב בו. כתב רב אלפס דלית הלכתא ככל הני מימרי דרבה. דהא אסיקנא אמר אמימר למאן דדאין דינא דגרמי מגבי דמי שטרא מעליא. הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי כי כשורא לצלמי. וכן הלכתא. והראב"ד ז"ל כתב דבההוא דזורק מטבע וצורם פרתו לאו משום דגרמי נינהו פטר להו רבה. דא"כ מאי תיובתא ממעשר שני. דאף על גב דכאבודים דמו מ"מ פטור הכא משום דהוי דינא דגרמי. אלא מהני טעמא דקמפרש בהו. זורק מטבע הא איתיה קמיה וקחזי ליה. צורם אוזן פרה משום דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי. ורש"י נמי הזכיר בהו טעמי דגרמא בנזקין אלמא דפטור לכ"ע. והתוספות נסתפקו בדבר זה בפרק לא יחפור דף כב: ועתה יש ג' חלוקים במאבד ממון חבירו בגרמא. האחד בדבר הגורם לממון שנחלקו בו רבי שמעון ורבנן לעיל דף עו. והוא דבר שעיקרו ממון ואינו שוה ממון לאדם אחר אלא לזה. כגון קדשים שחייב באחריותן וגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו וכיוצא בו. והלכה כרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. והשני הוא גרמא בנזקין ופטור לכ"ע. דבפרק לא יחפור גבי מרחיקין את הסולם מן השובך פריך והא גרמא בנזקין הוא. וכן לעיל בפרק כיצד דף כו: זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן פטור. דבעידנא דשדא פסקי גיריה ובפרק שור שנגח את הפרה דף מז: הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור. ובפרק הכונס דף נו. השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור מדיני אדם. וכן כל הנך דלעיל בפרק הכונס פורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף קמתו בפני הדליקה ועושה מלאכה בפרת חטאת והמבעית חבירו ותקע באזנו וחרשו וליבה וליבתו הרוח קרי ליה גרמא לעיל בפרק הכונס. ובפרק כיצד דף כג: קאמר שסה בו כלב שסה בו נחש דפטור משום דהוי גרמא. כל הני מיקרי גרמא בנזקין ופטור לכ"ע. והשלישי דינא דגרמי דפליגי בהו ר"מ ורבנן. וההיא דתנן לעיל בפרק המניח דף לג: דאמר בשור תם שהזיק עד שלא עמד בדין שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי וקאמר עלה רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. ומוכח לעיל דכ"ש שורף שטרותיו של חבירו דפטור. היינו כרבנן והלכה כר"מ דמחייב בדינא דגרמי. כגון ההיא דמסכך גפנו על גבי תבואת חבירו ומחיצת הכרם שנפרצה ודן את הדין וחייב את הזכאי דמחייב רבי מאיר ואפילו לא נשא ונתן לו ביד. ומראה דינר לשולחני ושורף שטר חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו ואחוי אחויי לקמן בפרק בתרא דף קטז: והיכא דהוא בעצמו עושה היזק לממון חבירו וברי היזקא הוא הנקרא דינא דגרמי. שורף שטר או מוחל הוא בעצמו מזיק לממון חבירו. וכך מראה דינר לשולחני דבמה שאומר לו שהוא טוב הוא מזיקו. וכן דאחוי אחויי שהראה לעובד כוכבים ממון חבירו וברי היזקא כאילו נתנו לתוא המכמר דאקשיה רחמנא לתוא מכמר דודאי אין מרחמין עליו ואין לך מעשה גדול מזה וכן נתייאש ולא גדרה דכיון דמעורב שלו בשל חבירו ונתייאש הוי כעושה מעשה בשל חבירו. וכן דן את הדין ומחייב הזכאי ליתן או פוטר החייב. ומצוה ליתן הנבילה והטריפה לכלבים הוי כעושה מעשה. אבל ההיא דשסה בו הכלב והנחש לא ברי הזיקא כמו מסור דשמא לא ישוך הכלב והנחש. והמסלק כרים וכסתות אע"ג דברי היזקא לא עשה מעשה בגוף הממון ולא דמי לאחוי אחויי דמסור דכמאן דקלייה דמי ועשה מעשה בגוף הממון. ושולח את הבעירה ביד חש"ו והוא אינו עושה את המעשה אלא החרש. ופורץ גדר בפני בהמת חבירו ממילא נפקא. וכל שכן טומן קמת חבירו דלא עביד מידי. ומבעית חבירו איהו דאפסיד לנפשיה לא עביד ביה מעשה. ועוד יש לחלק היכא דבשעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי. כגון שורף שטר או מוחל. וכן מראה דינר לשולחני ואומר שהוא טוב. מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו. ומסור בעידנא דאחוי כמאן דקלייה דמי. וכן נתייאש ולא גדרה בשעת היאוש נעשה מיד כלאים אלא אינו אסור עד שיוסיף מאתים. וכן דן את הדין מיד בא לו ההיזק. אבל כל הני לא בא ההיזק מיד. המסלק כרים לא נשבר הכלי עד שהגיע לארץ. וכן שיסה עד אחר השיסוי לא ישיך. וכן השולח את הבערה בשעה שנותן האש לחרש אינו מזיק וכן פורץ גדר והמבעית חבירו אחר שהבעיתו הוא מתפחד והולך והא דפריך בהניזקין דף נג. למ"ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק מהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם ומשני היינו טעמא דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא והוי גרמא בעלמא ופטור. היינו כרבנן דרבי מאיר דלית להו דינא דגרמי אבל לר"מ מחייב בדיני אדם: פירות והרקיבו משלם כשעת הגזילה. והתניא פירות והרקיבו אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רב פפא לא קשיא כאן שהרקיבו מקצתן כאן שהרקיבו כולן:

סימן יד[עריכה]

מתני' נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבים לשלם. נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם. הבנאי שקבל עליו את הכותל לסותרו ושבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונופל מצד אחר פטור. ואם מחמת המכה חייב:

גמ' אמר רב אסי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהן מסמר ונעץ מסמר ושיברם. אבל נתן עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור. מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו ויקח את הכלי. כתב רב אלפס ז"ל ומסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי. ושמעינן מינה דאין אומן קונה בשבח כלי. וליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה וכן הלכתא. ונראה לי דאין ראיה משם דה"נ אמר רבא דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וכתבו התוס' דאין ראיה משם לפסק הלכה משום דלא מצי רבא למימר בע"א. דאי כולהו סברי אינה לשכירות אלא לבסוף הוה מקודשת לכולי עלמא. וכן נמי אי כולהו סברי אומן קונה בשבח כלי הוה מקודשת לכולי עלמא. ונראה לי להביא ראיה דאי פליגי באומן קונה בשבח כלי הלכה כחכמים דאמרי אין מקודשת משום דאינו קונה בשבח כלי. ואי לא פליגי באומן קונה בשבח כלי צריכי למסבר תרוייהו דאין אומן קונה. ומיהו לאו ראיה היא דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף:

סימן טו[עריכה]

אמר רבי יוחנן טבח אומן שקלקל חייב. והוא דעביד בשכר. כי הא דאמר רבי זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר. אבל טבח אומן דעביד בחנם פטור. מיתיבי המוליך חטין לטוחן ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן. קמח לנחתום ועשאו פת ניפולים. בהמה לטבח וניבלה חייב. מפני שהוא כנושא שכר. אימא מפני שהוא נושא שכר:

סימן טז[עריכה]

המראה דינר לשולחני ונמצא רע תני חדא אומן פטור הדיוט חייב. ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייבין. אמר רב פפא הא דתניא דאומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר ולא שכיח דטעו. והא דלא שני כאן בחנם כאן בשכר כדמשני גבי שחיטה. משום דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למיחזי אלא בקי כדנכו ואיסור. ושאר כל אדם מיקרו הדיוט וחייבין אפילו בחנם. אבל דנכו ואיסור פטורין בחנם אבל בשכר חייבין: ההיא איתתא דאחוייה דינר לרבי חייא. אמר לה שפיר הוא לבסוף אמרה ליה אזלי ואחזיתיה ואמרי לי דסגיא הוא ולא נפיק. אמר ליה לרב זיל חלפיה ניהלה וכתוב אפינקסי דין עסק ביש. והא רבי חייא לא הוה צריך למיגמר. ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד כו'. רף ק ע"א ר"ל אחוי דינרא לרבי אלעזר אמר ליה מעליא הוא. אמר ליה חזי דעלך סמיכנא. ורבי אלעזר אכתי הוה צריך למיגמר. דאי לא צריך לא מיחייב כדאמר ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד. א"ל אמאי דאי משתכח בישא בעינן לשלומי לך והא מר הוא דאמר מאן דאין דינא דגרמי רבי מאיר מאי לאו רבי מאיר ולא סבירא לן כוותיה. א"ל רבי מאיר וסבירא לן כוותיה דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור חזרה ונפרצה אומרים לו גדור. נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותו ואע"ג דברייתא היא ע"כ כרבי מאיר אתיא מההיא דמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דסתם משנה היא. וגם בר פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון היינו רבי מאיר. כתב רב אלפס ז"ל שמעינן מינה דהדיוט לא מחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קסמיך. ואי לא מודע ליה מצי א"ל לא ידענא דעלי קסמכת ואם מוכחא מילתא דעליה קסמיך לא צריך לאודועיה. והתוספות כתבו דאפילו לא אמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא חייב. דההיא איתתא לא אמרה לרבי חייא עלך קסמיכנא אפילו הכי אי הוה צריך למיגמר חייב. והכי מסתברא דסתם מראה דינר הוא מראהו לידע אם הוא טוב כדי שיפטור מי שנתנו לו. ואם כבר פוטרו למה ליה להראותו. כשיוציאנו ידע אם יקבלוהו ממנו:

סימן יז[עריכה]

מתני' הנותן צמר לצבוע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו. וצבעו כעור מפרש בגמרא שצבעו בשירי סממנים שנשארו בשולי היורה. ואם השבח יתר על היציאה מתן לו היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו. רבי יהודה אומר אם השבח יותר על היציאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח מתן לו השבח לכאורה היה מתפרש מתני' הכי אם נתן לו צמר שוה י' דינרים והצבע הוציא בסממנים ובשאר הוצאות י' דינרים. אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מעשרים היינו שבח יותר על ההוצאה ונותן לו לצבע הוצאתו דהיינו י' דינרים. ואם הוא שוה י"ח דינרים נותן לצבע ח' דינרים. ובירושל' לא משמע כן אלא לא יטול האומן כלום עד שיטול הבעל הצמר מתחלה דמי צמרו והשבח שהיה ראוי להשביח אם לא שינה. ואם יש מותר על דמי הצמר ועל אותו שבח יטול הצבע דאותו שבח הראוי לבוא אם לא שינהו חשוב כקרן. דגרסינן בירושלמי מהו השבח יתר על ההוצאה. בר נש דיהיב לחבריה חמשה מנין עמרא וחמשה מנים סמנים וי' מנין אגרא אמר ליה זיל צבעו סומק ואזיל וצבעיה אוכם. ואמר ליה אילו צבעתיה סומק הוה טוב עשרים וחמשה מנים וכיון דצבעתיה אוכם לית הוא טוב אלא כ' מנין. את אובדת דידך אנא לא אובד דידי. והא דלא אמרי' הכי ביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונוטע שדה חבירו דהתם נוטל חלקו מכל השבח. וי"ל דגבי אומן שאני דכיון שניתן לו לצבוע כל מה שהיה עתיד להשביח חשיב כאילו כבר השביח ואומן שפשע ושינה חייב לשלם לו הכל והלכתא כר' יהודה: ת"ר הנותן עצים לחרש לעשות מהן ספסל ועשה מהן כסא כסא ועשה מהן ספסל נותן לו דמי עציו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אם השבח יותר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח ומודה ר' מאיר בנותן עצים לחרש לעשות מהן ספסל נאה ועשאו ספסל כעור כסא נאה ועשאו כעור אם השבח יותר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. איבעיא להו יש שבח סממנין על גבי הצמר או אין שבח סממנין על גבי הצמר ה"ד אי דגזל סממנין ודייקינהו ותרנהו וצבע בהן הא קנאו בשינוי לא צריכא דגזל צמר וסממנין שרוין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנך סממנין וקמהדר ניהליה לצמר ואי אייקר בדמי לא מיבעי לן דהא יש שבח סממנין אלא כי קמבעיא לן כגון דזל ציבעא פירוש צמר הצבוע הוזל ואינו שוה יותר ממה שהיה שוה בלא צביעה מי אמרינן יש שבח סממנין על גבי הצמר וקמהדר ליה סממנין דיליה או דלמא אין שבח סממנין על גבי הצמר וצמר קמהדר ליה וסממנין לא מהדר ליה ומצי אידך למימר אלמלא לא צבעת הצמר הייתי מוכר הסממנים לצבוע בהם בגד ואי נמי כגון דצמר דחד וסממנין דחד ואתי קוף וצבעיה להאי צמר בהנך סממנים יש שבח סממנין על גבי צמר ואמר ליה הב לי סממנאי דגבך נינהו או דלמא אין שבח סממנין על גבי צמר ואמר ליה לית לך גבאי ולא מידי. ולא איפשיטא ואם תאמר היכי מצי למימר לית לך גבאי ולא מידי והלא נהנה בממונו מסממנין דחבירו שצמרו מעולה יותר בשביל השבח מידי דהוה אאכלה מצידי הרחבה שמשלמת מה שנהנית לעיל דף יט: וכן נפלה לגינה דף נה: וכן בפרק אלו נערות דף ל: גבי מי שתחב לו חבירו בבית הבליעה אוכלין של חבירו למקום שאין יכול להחזירו שמשלם מה שנהנה וי"ל דדוקא כשגופו נהנה על ידי אחר כההיא דבפרק אלו נערות או ממוט נהנה מחבירו על ידי מעשה של ממונו כמו אכלה מצידי הרחבה ונפלה לגינה אז משלמת מה שנהנה אבל כשממונו נהנה על ידי אחר פטור:

סימן יח[עריכה]

ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורין שעורין ולקח בהן חטין תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני אידך אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע אמר רבי יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה לר' מאיר קננהו בשינוי הלכך פחת ויתרון כוליה דידיה הוי ולרבי יהודה לא קני להו בשינוי הלכך לעמן שבח הוי כאילו לא שינה ואי לעסק שותפות יהבינהו ניהליה השבח לאמצע ואי בשליחות בעלמא כל השבח לבעל המעות ומיהו לענין פחת אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעותני. ורבי אלעזר אמר הא והא ר' מאיר כאן לאכילה כאן לסחורה וכיון דקי"ל כר' יהודה אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה ולעולם אי הוי בתורת שליחות אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות ואם למחצה שכר נתנו לו אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע מהכא שמעי' שמותר להלוות מעותיו למחצית שכר ולהתנות עמו שלא ילוה אלא על כספים וישמרם בקרקע כדין שמירת כספים ואם הוא משנה ומלוה על דברים אחרים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ולא חשיב בכך כרבית אע"פ שעתה קרוב לשכר ורחוק להפסד שכל האחריות עליו לפי שאם היה עושה מה שאמר לו היה קרוב לשכר ולהפסד וגם לא חשיב גזלן מה שהוא משנה ממה שאמר דהא אכתי חשיב בשמעתין שלוחו דהא קתני אם הותירו הותירו לאמצע: מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החטים מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואע"ג דר' אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרי' מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה. שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות ואע"ג דקאמר גמרא אההיא ברייתא דהלוקח שדה בשם חבירו לימא פליגא אבני מערבא ומשני אליביה. אורחא דגמרא לשנויי אליבא דאמוראה אע"ג דלית הלכתא כוותיה כדלעיל דף צט. גבי הא דאמר רב אסי אומן קונה בשבח כלי דשקיל וטרי גמרא לימא שמואל לית ליה דרב אסי ומשני דיחויא בעלמא קמדחי:

סימן יט[עריכה]

ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ואם אמר לו ע"מ כן כופין אותו למכור. מאי קאמר ה"ק הלוקח שדה בשם חבירו כגון ראובן שקנה שדה משמעון ואמר לו ללוי אני קונה אותה וכתב לו שטר מכר בשם לוי אין כופין את המוכר למכור אם אח"כ אמר ראובן לשמעון אותו שדה שקניתי ממך בשם לוי לעצמי קניתי ולפנחיא בעלמא קניתי בשם לוי וכתוב לי שטר אחר בשמי אין מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר דלא ניחא ליה לאיניש דניפשו שטרי עילויה ואם מתחלה א"ל ע"מ שתכתוב לי שטר אחר בשמי כופין אותו לכתוב לו שטר אחר בשמו. ואפי' לא אמר בפי' על מנת וכו' אלא אמר לעדים בפני המוכר עוד תכתבו לי שטר אחר על שדה זו כופין את המוכר לכתוב שטר אחר:

סימן כ[עריכה]

רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבנה מרוותא דכיתנא אדעתא ליתן המעות לרב כהנא אתי לקמיה דרב אמר ליה אשקול זוזי אמר ליה אי כי מזבני לכיתנא אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול רב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פי' הפוסק על השער בזמן שאין פירות למוכר כדתנן בפרק הרבית דף עב: פוסקין על השער אע"פ שאין לזה יש לזה צריך לקבל ממנו פירות אבל לא דמים משום דמיחזי כרבית כשמקבל דמים יותר ממה שנתן לו ולית הלכתא כוותיה דרב דקי"ל כרבי ינאי דאמר בפרק הרבית מה לי הן מה לי דמיהן:

סימן כא[עריכה]

הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי דכיון דנשבע לו אי אפשר לו להביא כפרתו עד דעביד השבה מעלייתא לידו של נגזל ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו האי שליח מוקים לה בגמרא בשכירו ולקיטו או בממציא לו שליח אבל אם עשה הנגזל שליח בעדים נותן לו הגזילה ומביא כפרתו. אבל נותן הוא לשליח ב"ד מפני תקנת השבים שלא למנעו מלהשיב ולהביא כפרתו תקנו שיתנהו לשליח בית דין ויביא כפרתו ואם מת יחזיר ליורשיו:

גמ' אתמר שליח שעשאו בעדים ואמר לו בפני עדים לך והבא לי מעותי שביד פלוני ולא א"ל אמור שישלח לי אבל אם אמר לו אמור לפלוני שישלח לי על ידך מעותי שבידו בהא ליכא מאן דפליג דפשיטא דהוי שליח רב חסדא אמר הוי שליח ואחריות הדרך על משלח רבה אמר לא הוי שליח רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו שליח שעשאו בעדים שאמר לו בפני עדים לך והבא לי מעותי שביד פלוני הוי שליח וא"ת משנתנו בממציא לו שליח והלכתא כרב חסדא דקיימי ר' יוחנן ור' אלעזר כוותיה והוה ליה רבה יחיד במקום רבים והיינו דוקא היכא דבעי מי שהממון בידו ליתנו לשליח אז נפטר מאחריות הדרך אבל אי לא בעי למיתבה ניהליה בהאי שליחות לא כפינן ליה למיתבינהו מהליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון ואפיק וזכי לנפשך לאו אורכתא היא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את וצריך טעם לדבר כיון דידעינן דשויה שליח ואם ימסור לו יפטר מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו בכל דבר היאך מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שליח ועשייתו בעשייתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין ונראה לי דחיישי' שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אבל כי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך הרי כאילו נתנו לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה ואע"ג דמסקינן לעיל בפרק מרובה דף ע. והלכתא שליח שיוייה ואע"ג דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך היינו לעמן זה דלא מצי שליח למיתפסיה לנפשיה כיון דכתב כל דמתעני ליה מן דינא קבילית עלי אבל ודאי אהני הא דכתב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לענין זה שלא יוכל לבטל השליח:

סימן כב[עריכה]

א"ר יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפי' עדים חתומים עליה ומעידין שהיא דיוקני שלו אבל אין העדים מעידים שעשה לזה השליח ור' יוחנן אמר אם עדים חתומים עליה משלחין. כתב רב אלפס ז"ל והלכה כשמואל וליתא לדרבי יוחנן בהא. ולשמואל מאי תקנתיה כי הא דרבי אבא הוה מסיק ברב יוסף בר חמא זוזי אמר ליה לרב ספרא אדאתית אייתינהו ניהלי אמר ליה רבא בריה מי כתב לך התקבלתי אמר ליה לא אי הכי זיל דלכתוב לך התקבלתי לסוף אמר ליה אי כתב לך נמי התקבלתי לאו כלום היא דלמא אדאתית שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי דיתמי והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום הוא אמר ליה אלא מאי תקנתא אמר ליה ניקני ניהלך אגב ארעא וכתוב את התקבלתי כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו מהמה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. מה שכתב רב אלפס ז"ל דהלכה כשמואל תמיה בעיני דבכולי גמרא קי"ל דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא בריש מסכת יו"ט דף ד. ושמא סבר רב אלפס מדקאמר גמרא אנא שמואל היכי משדר ושקיל וטרי גמרא לאשכוחי היכי משדר שמואל אלמא דהלכתא כשמואל דאי לית הלכתא כיותיה למה האריך הגמרא בדבר שאין לו צורך בו ואיפכא נראה לי דמדקאמר הגמרא שמואל היכי משדר מכלל דלית הלכה כוותיה כדאמרינן בפרק קמא דחולין דף יא: רבי מאיר דחייש למיעוט היכי אכל בישרא וכן גבי בשר שנתעלה מן העין שם דף צה: דאסר רב אומר גמרא ורב היכי אכיל בישרא משום דאנן לא קיימא לן כרב קאמר ורב היכי אכל בישרא ומה שהאריך הגמרא והביא ההיא דרבי אבא משום דאיכא נפקותא אף לדידן בתדע דשמואל נמי מצי לאשכוחי תקנה אחריתי לשדורי על ידי שליח שעשאו בעדים דשמואל מודה דהוי שליח דעדיף מדיוקני לכ"ע כיון שצוה לנפקד שישלח פקדונו על ידי שליח זה אנא מחא ליה לאתויי תקנתא מעלייתא דאפי' מת המשלח יפטר הנפקד וראיתי בשאלתות דרב אחאי בפ' ויקרא שפסק גם הוא כשמואל ואע"פ שדבריהם תמוהים אין לחלוק עליהם:

סימן כג[עריכה]

כתב רב אלפס והיכא דאמר חד לחבריה שדר לי זוזאי בהדי פלניא ושדריה בהדי ההוא פלוני דאמר ליה ואיתניס פטור מלשלומי כדתנן בהשואל את הפרה דף צח: אמר לו השואל שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך וכו' ואמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה והיכא נמי דאתנו בינייהו מעיקרא דכל מה שמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית ליה רשותא לשדורי ליה בהדי מאן דחזי ליה ואי איתנים באורחא ברשותא דמריה איתנים והיכא דשדר ליה לחבריה כתבא ואמר ליה שדר לי מידי דאית לי גבך בהדי פלניא ויהבינהו ניהליה לא מחייב באחריות דהכי נהיגי תגרי וקי"ל בכה"ג דמנהגא מילתא היא והכי שדרי ממתיבתא ולא ידענא מה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם מודה שהוא כתב ידו ואפי' רבה דאמר השליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכה"ג מודה ועוד כתב ה"מ מדעתיה אבל בע"כ לא דאמר לאו בטל דברים דידי את כדכתיבנא לעיל. וגברא דמורכין ליה לית ליה רשותא לארוכי גברא אחרינא בההיא אורכתא דיכול למימר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר:

סימן כד[עריכה]

מתני' נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו את הקרן ולא מחל לו את החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו. נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן מחל לו על החומש ולא מחל לו את הקרן מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן צריך לילך אחריו. והאידנא אע"ג דאין חומש ואשם. לענין הקרן נוהג דין זה דכי נשבע צריך לילך אחריו אפי' למדי לקיים מצות השבה אבל אם לא נשבע יודיע הגזלן לנגזל כך וכך ממון גזלתי ממך שלח וקחנו מאתי כדמתרץ רבא למתני': חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו:

גמ' אמר רב פפא ל"ש אלא כשאין הגזילה קיימת אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו חוששין שמא תתייקר. ואיכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא טעמא דאין הגזילה קיימת הוא דאין צריך לילך אחריו אלא אפי' גזילה קיימת אין צריך לילך אחריו לשמא תתייקר לא חיישינן. והלכתא כלישנא בתרא:

סימן כה[עריכה]

אמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחת ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך טעמא דאיתא בעיניה הא ליתיה בעיניה משלם דמי. אלמא אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא ממונא הוא בעי לשלומי: בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרי' השתא ליכא גזילה גביה או דלמא הא לא הדר גזילה למריה ומסיק אע"ג דגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן. פי' הר"מ הלוי ז"ל אע"ג דגזילה אין כאן ואין ב"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שוה פרוטה. והא ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בצווי ב"ד כופין אותו להחזיר את השניה כההיא דתניא ב"מ דף נה: הוזקקו ב"ד לשוה פרוטה גומרין אף בפחות משוה פרוטה אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין ב"ד נזקקים לפחות משוה פרוטה מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין ב"ד נזקקין לכופו. עוד פירש אע"פ שגזילה אין כאן ואין בית דין נזקקין לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה: אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. בעי רבא נשבע עליו מהו כיון דאילו איגנוב בעי שלומי ממונא מעליא קכפר ליה או דלמא השתא מיהא לא כפר ליה ולא כלום ומסיק דאמרינן הואיל ואילו מיגניב בעי לשלומי ממונא מעליא קכפר ליה ולא מיכפר ליה עד דמשלם ליה דמי חמץ מעליא:

סימן כו[עריכה]

אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וקנאו וחייב באונסין ובדאית סהדי דההיא שעתא דכפריה הוה ברשותיה דלא שייך למימר אשתמוטי קמישתמיט ומההיא שעתא איפסיל נמי לעדות ולשבועה:

סימן כז[עריכה]

אמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ואחר כך באו עדים פטור. מ"ט דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלם להם ממון. ולית הלכתא כרב דאמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך אמר ליה לפרושי לדרב בעלמא קאתינא. והא קרא קאמר. קרא כי אתא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע. והלכתא כרב נחמן. ואפי' אתא חד סהדא דאית ליה גביה מנה ואשתבע שבועה דאורייתא ובתר הכי אתא סהדא אחרינא מצטרף בהדי קמא ומחייב לשלומי:

סימן כח[עריכה]

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מ"ט דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב פי' פרשיות הכתובים בואלה המשפטים מעורבות הן וקרא דכי הוא זה האמור בשומר חנם קאי נמי אפרשה דאם כסף תלוה את עמי וכי כתיב כי הוא זה בטענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דכתיב ובין במלוה ובין בפקדון אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון כגון שבועת שומרין שומר חנם שנגנבה שומר שכר ושוכר שנאנסה ושואל שמתה מחמת מלאכה אפי' כופר הכל חייב. ומ"ש מלוה כרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע יהא נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא אמרי' מיגו בשום דוכתי. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח שיודע שהוא משקר והוא הדין נמי בפני המפקיד לכפור הכל ומשום דבמלוה לא שייכא אלא טענה דכפירה והודאה נקט בעל חובו אבל מודה מקצת ליכא העזה דעביד לאשתמוטי הלכך לא אמרינן מיגו ובמלוה פי' טענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דאינו מעיז לפי שכנגדו יודע שהוא משקר אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון מעיז ומעיז הלכך אפי' כופר בכל חייב דאי הוה כופר בכל פטור מודה מקצת פטור במיגו דכופר בכל כיון דליכא העזה וקי"ל כרבי חייא בר יוסף וליתא לדרמי בר חמא דאמר ארבע שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת:

סימן כט[עריכה]

א"ר חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד. ולית הלכתא כוותיה ולא כרב ששת דאמר אם שלח בו יד פטור אלא כי הא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בעומדת על אבוסה. ואף בעומדת על אבוסה קאמר מדא"ר יוחנן טען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ומדלא קאמר שכבר קנאה בשבועה אלמא לא מהניא שבועה למיפטר ולא שליחות יד: אתמר נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע ואם קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע פירוש רצה עומד בשבועתו ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין:


הדרן עלך הגוזל עצים