רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא קמא/פרק ג

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

המניח את הכד ברה"ר. ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור:

גמ' ופריך עליה בגמרא ואמאי איבעי ליה לעיוני ומיזיל. אמרי בי רב משמיה דרב בממלא רה"ר כולה חביות. שמואל אמר באפילה שנו וכיון דאפל הוא לא מצי לעיוני. ואע"ג דאדם מועד לעולם. באונס גדול כזה פטור אדם. ושנים הישנים במטה נמי פוטר הירושלמי הראשון בנזק השני. וכן בפר' הגוזל בתרא דף קיב. ובפ' אלו נערות דף לד: אמרינן הניח להן אביהן פרה שאולה וטבחוה משלמים דמי בשר בזול דהיינו לפי הנאתן. אבל דמי בשר כולו לא משום דאנוסים הוו שלא היה להן לידע שאינה של אביהם. ולקמן נמי בפירקין אמרינן אם היה בעל חבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל החבית פטור וכן בפרק שור שנגח את הפרה דף מח. אם נכנס לחצר של בעל הבית שלא ברשות והזיקו בעל הבית פטור היכא דלא ידע ביה. וכללא דמלתא אדם המזיק באונס שהוא כעין גניבה ואבידה פטור. מדתני בשילהי האומנים דף פב: גבי מעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר ישלם. מדמחייב שומר שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דאונס שהוא כעין גניבה ואבידה אדם המזיק פטור. ואם תאמר הא בשילהי פירקין דלעיל מחייב נפל מן הגג ברוח שאין מצויה ואונס זה דומה לגניבה ואבידה. דבשילהי שור שנגח ד' וה' דף מה. אמרינן ד' שומרים נכנסו תחת הבעלים הרגו מועדין נהרגין ומשלמין הכופר וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה בדנטריה שמירה פחותה שומר חנם כלתה שמירתו ושמירה פחותה היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. ומדפטרינן שומר חנם ומחייבינן שומר שכר אלמא דרוח שאין מצויה הוי כעין גניבה ואבידה ואפי' הכי מחייבינן אדם המזיק. וי"ל דרוח שאין מצויה הוי כעין אבידה ומחייבינן בה אדם המזיק ונתקל לרבי יהודה הוי כעין גניבה ופטרינן ליה לאדם המזיק כדאמרינן בהשואל דף צד: דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה ושומר שכר חייב בשניהם: ורבי יוחנן אומר בקרן זוית. ובמסקנא א"ל רבינא לרב אשי אמרי' במערבא משמיה דרבי אילעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. לפי שכשאדם מהלך עיניו למעלה ואינו מסתכל תמיד לפני רגליו. אבל גבי בהמה אמרינן לקמן דף נד: שור פיקח ביום פטור דשור עיניו למטה ואיבעי ליה לעיוני טפי מאדם. ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כר' אילעאי. משום דרבינא ורב אשי איירו במילתיה. ועוד מדמתמה גמרא לימא רבא כשמואל סבירא ליה אלמא ליתא לדשמואל וכ"ש לדברי ר' יוחנן דקרן זוית לא הוי כ"כ אונס כמו אפילה. וכיון דליתא לדשמואל ודר' יוחנן דהלכתא כוותיה ולגבי רב כ"ש דליתיה נמי לדרב:

סימן ב

הרי אמרו לרכובה שלש וכו'. כתב רב אלפס ז"ל דתשלומים הללו הם דמי בושתו וצערו. ומייתי ראיה מעובדא דחנן בישא לקמן דף לז. דלא חייביה אלא פלגא דזוזא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע. אלמא סכום סלע הוא תשלום השנוי סתם והוא בושת וצער דשני דברים הללו ישנו ברוב היזק שאדם עושה לחבירו. ואם יש ריפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יוכלו חכמים ליתן קצבה. וכתבו התוספות היינו לגדול שבישראל. ולאחר הכל לפי המבייש והמתבייש. דומיא דההיא דתנן לקמן בפרק החובל דף צ. סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה בגמרא בגדול שבישראל:

סימן ג

רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה. רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה. לא פליגי הני אמוראי בראובן שבא לגזול חפץ משמעון ועמד שמעון נגדו והכהו או שראה שמעון חפץ שלו ביד ראובן ובא שמעון לקחתו וראובן מיחה בו והכה שמעון לראובן עד שהניח לו את שלו. אי איכא פסידא כההוא עובדא דגרגותא דבי תרי דשמא יכלו המים ונתקלקל שדה. או אשה המצלת את בעלה כשאין יכולה להציל ע"י דבר אחר. עביד איניש דינא לנפשיה ופטור במה שחבל בחבירו אם לא היה יכול להציל את שלו אם לא שיכנו. ובדבר דלית ליה פסידא אלא הצלת טורח שלא יצטרך להוציא ממונו בדין בהא פליגי. דרב יהודה סבר בשביל הצלת טורח אין לו רשות לחבל בו. ורב נחמן סבר כיון דדינא קא עביד ויכול לברר שבדין היה יכול להוציא ממנו יש לו רשות להציל את שלו אפילו בהכאה אם אינו יכול להציל בענין אחר. אבל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציאו ממנו לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי. ודוקא אם בא לגזול ממנו או שראה חפץ שלו בידו הוא דאמרינן הכי. אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו לית ליה רשותא. דתנן בפ' המקבל דף קיג. המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד. ואמר שמואל התם דאפילו שליח ב"ד מנתח נתוחי בשוק דוקא אבל לא יכנס לביתו. והמלוה עצמו אפילו בשוק לא. וכיון דאין לו רשות אם חבל בו או אם הזיק ממונו חייב כמו על אחר. והלכתא כרב נחמן בדיני ועוד דטובא פירכות פריך לרב יהודה ושנינהו בדוחק:

סימן ד / ה

מתני' נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים. מוקי לה רב בנטנפו כליו במים ובדלא אפקרינהו. וליכא לאוקימנא בדאפקרינהו דאם כן על היזקכלים פטור דהוי בור. ועל היזק גופו פטור דרב סבר בור שחייבה עליו תור' להבלו ולא לחבטו וקרקע עולם הזיקתו. הלכך לא מצי מוקי לה אלא בדלא אפקרינהו דהוי ממונו וחייב בהיזק כלים. ושמואל מוקי לה בהיזק הגוף דכיון שהוזק במקום נפילת המים אף על גב שקרקע עולם הזיקתו חייב דשמואל לטעמיה דאית ליה בור שחייבה תורה להבלו וכל שכן לחבטו. ובהיזק כלים ליכא לאוקמה דשמואל סבר בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו הוי בור. והלכתא כשמואל בדיני: אמר רבי אלעזר לא תימא נתקל באבן ונישוף באבן הוא דחייב אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב. כמאן כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וכן הלכתא. אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור אפילו לשמואל. דעד כאן לא מחייב שמואל אלא כשנחבט בקרקע כריית בורו כדאמרינן לקמן דף נג. דמודה שמואל אם נתקל בבור ונפל לאחור הבור דפטור. ומתני' איירי שהוזק במקום שפיכת המים רבי יהודה אומר במתכוין חייב שלא במתכוין פטור. אביי מפרש מתני' דבתרתי פליגי. בשעת נפילה בנתקל פושע. ולאחר נפילה במפקיר נזקיו. וכתב רב אלפס ז"ל דהני תרתי דפליגי ביה מחד טעמא נינהו. דהא דפטר רבי יהודה במפקיר נזקיו רבי יהודה לטעמיה דאית ליה נתקל אונס הוא והוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אבל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מודה דחייב. ואביי סבר כרבי יוחנן. ור"י פירש דפליגי במפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה ואף בזה פוטר רבי יהודה. וכל הסוגיא מוכח כפירושו. מיהו לענין פסק הלכה אין נפקותא בחילוק הפי' דאע"ג דלאביי דהוא בתראה סבר רבי יהודה דמפקיר נזקיו לאחר פשיעה פטור לית הלכתא בהא כרבי יהודה. דהוי מחלוקת ואחר כך סתם לקמן בפ' הפרה דף מט: החופר בור ברה"ר חייב ורבי יוחנן נמי סבר לה הכי: כשהפכה ובפחות משלשה. אין להביא ראיה מכאן דהגבהה קני פחות משלשה. דהפקר שאני דאפילו הבטה קני בהפקר. אי נמי כשהפכה בכליו או בידו. כדאמרינן בפ' אלו נערות דף לא. כשצרף ידו למטה משלשה וקבלו. מצמצם מ"ט פטור. אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. תימה כיון דפסק רב אלפס ז"ל כרבי יוחנן דבור ברה"ר חייב אמאי הוצרך לפרש טעם דמצמצם משום דאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים תיפוק ליה דהוה ליה בור ברשותו. ומתוך זה משמע דרב אלפס ז"ל סבר כמאן דמחייב לקמן דף נ. בתרוייהו בור ברשותו ובור ברשות הרבים:

סימן ו

המצניע קוצין וזכוכיות בתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו אם היה הכותל רעוע חייב המצניע דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דכותל רעוע עומדת ליסתר ויפול לרשות הרבים ופשע בשמירת נזקיו. ולא דמי למוצא בור מגולה וטממו וחזר וחפרו דפטור הראשון וחייב השני אע"ג דהראשון עשה בור והכא ראשון לא עשה בור. משום דהכא השני לא עשה מעשה שראוי להתחייב כי סתר את כותלו וממילא נפלו לרשות הרבים. והראשון הוה ליה כאילו השליכן לרשות הרבים כמו אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה לרשות הרבים והזיקו לאחר נפילה. אבל בכותל בריא פטור המצניע שלא פשע בשמירתו כיון שאין הכותל עומד ליסתר. ובעל הכותל חייב דאיבעי ליה לעיוני. ובכותל רעוע לא איבעי ליה לעיוני ולחוש שמא נתנו שמה כשהיה הכותל בריא. דכיון דפשע המצניע תחלה בשמירת נזקיו ראוי לחייבו יותר. ומהכא שמעינן המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל את דליו והזיק חייב בעל הבור. ולא אמרינן כיון שמכיר את בעל הבור איבעו ליה לאודועי. דכיון שנטלו שלא ברשות בעל הדלי אין חייב לטרוח ולהודיעו. דמכסה פשע תחלה דאיבעי ליה למידע שבעל הדלי יטול את דליו:

סימן ז

מתני' המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו. וכל הקודם בהן זכה. ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ושני עלה רב נחמן בר יצחק מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ורבי יהודה היא. ורב אשי אמר שאני תבן וקש דמשרקי. ואע"ג דהני אמוראי בתראי מהדרי לאוקמא מתניתין כרבי יהודה לית הלכתא כוותיה. דהא אוקימנא בסוף בבא מציעא דף קיח: בשיטה דאמר אביי רשב"ג ור' יהודה ורבי שמעון כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם וכל כה"ג לית הלכתא כחד מינייהו. ועוד נראה לי משום דהלכה כהך ברייתא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהם בימות החמה אין להן רשות בימות הגשמים יש להן רשות ואף על פי שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם. ולעיל בפרק קמא דף ו. מייתי לה רב אדא בר אהבה ויליף לה מהצד השוה. ולעיל נמי אמרינן תרתי למה לי חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וכו': כל הקודם בהן זכה. ואיפליגו ביה רב וזעירי. רב אמר זכה בין בגופן בין בשבחן. וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן. והלכה כרב דרבו של זעירי הוה. ועוד דמילתא דזעירי אתיא כתנאי ומילתא דרב אתיא כדברי הכל. וגם פשטיה דמתניתין דכל הקודם בהן זכה משמע כרב. דבהן משמע בגופן. ולהכי לא הביא רב אלפס ז"ל אלא המשנה כצורתה וממילא ידעינן כיון שלא הביא מחלוקתם דהלכה כפשטה דמתניתין. וטעמא דרב משום דקנסו גופן אטו שבחן הלכך בגלל דלית ליה שבחא לא קניס. ואיבעיא לן אי קנסינן אליבא דרב גופן לאלתר או דוקא לכי אייתי שבחא. ולא אפשיטא הלכך לא מפקינן ממונא מחזקת מריה קמא. ותפיסה לא מהניא בספיקא דדינא כדפי' לעיל פ"ב סי' ב. והלכה כרב הונא אליבא דרב דאמר הלכה ואין מורין כך דקאי כת"ק דרשב"ג. ואם התרו בהן ולא סלקם מפקירין אותם:

סימן ח

שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואין גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים גובה את הקרן ואין גובה את הריבית. תימא לרבנן היאך גובה הקרן בשטר זה ואפילו ממשעבדי ורבי מאיר נמי לא פליג אלא משום דקניס והלא העדים פסולים הם. אף על גב דלאו עדי חמס נינהו דקיימא לן כאביי בפרק זה בורר דף כז. דאמר אוכל נבילות להכעיס פסול. ואף על פי דלא חשיב הני עדים בפרק זה בורר דף כד: במתניתין אלו הן הפסולים. הכי נמי לא חשיב התם לוה אלא בכלל מלוה ברבית איתיה כדמפרש התם מלוה הבאה ברבית וה"ה נמי דעדים בכלל. ואין לומר כיון דהרבית מפורש בשטר אין העדים עוברים משום לא תשימון דידעי שלא יגבו ב"ד על ידו רבית. והא דאמרינן עדים עוברים משום לא תשימון היינו כשנכלל הקרן והרבית יחד וכתבו בסתם דהא אהאי שטר גופיה הוא דאמרינן הכא ובפר' המוכר פירות דף צד: דמשעת נתינה עבד ליה שומא. וי"ל דהאי שטרא דהכא איירי ברבית דרבנן ולא מיפסלי בריבית דרבנן כיון שאין מרויחין כלום. אע"פ שבעבירה דאורייתא הוו נפסלים אע"פ דאין עדי חמס נינהו. אי נמי אפילו ברבית דאורייתא יש להכשיר העדים דשמא לא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להו. כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ומצאתי בשם הגאונים ז"ל שמנו כל פסולי עדות בתחלה מנו פסולים מחמת קורבה והם שמונים מקצתם דאורייתא ומקצתם דרבנן ואחר כך מנו הפסולים מחמת מעשיהם ומנו שם רבית וכתוב שם המלוה ברבית והלוה ברבית. ואילו עדים וערב לא מנו התם ואע"פ דעוברים בלא תשימון. והיינו סייעתא לתירוץ שני. והלכה כרבנן. אף על גב דאמרינן בכתובות פרק אע"פ דף ס: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. הכא קנסא היא דדוקא בגזירותיו הלכה כמותו ולא בקנסותיו. וכן בה"ג פסק הלכה כרבנן דאמרי יבמות דף לו: נשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. ודלא כרבי מאיר דאמר יוציא ולא יחזיר עולמית. מדקמבעיא לן בפרק החולץ דף לז. אי מינסבה לכהן מהו. דשמא לא החמירו עליו לגרש כיון שלא יכול להחזירה ולכנוס. משמע דלישראל שרי. אלמא אין הלכה כר' מאיר בקנסותיו אלא בגזירותיו:

סימן ט

מתני' שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון. הראשון חייב בנזקי שני. ואמר רבי יוחנן עלה בגמרא דאפילו לרבנן דאמרי נתקל אנוס הוא חייב הראשון בנזקי שני משום שהיה לו שהות לעמוד ולא עמד. ורב נחמן בר יצחק אמר אפילו לא היה לו שהות לעמוד חייב לפי שהיה לו להזהיר ולא הזהיר. ורבי יוחנן סבר כיון דטרוד היה בנפילתו לא היה לו להזהיר. ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כרבי יוחנן . ותמהתי על פסק זה דלכאורה משמע דהלכה כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא דתלמידו של רבה היה. ועוד דגמרא פריך לרבי יוחנן ושנינהו בשינויי דחיקי. דהא דשני הא קמ"ל דאע"ג דעמד לפוש אם אמר ליה לבעל חבית עמוד פטור אין בזה שום חידוש. דאע"ג דשינה בעל הקורה שעמד לפוש כיון שהזהירו לבעל חבית לעמוד וכי לכתחלה ישבר חביתו כדי שיפרענו זה. ויותר היה חידוש להשמיענו אם עמד לכתף פטור אע"ג דעמד כשלדא דבהכי מוקמינן מתני' בסוף שמעתין דף לב. וכן הא דשני הא קמ"ל דאע"ג דהיה להם לעמוד כי הזהירו זה את זה פטורין אין בהם שום חידוש. ואי משום דקאמר גמרא שני אגופיה מיחייב דהיה ליה לעמוד. חדא מינייהו נקט ולר"נ בר יצחק שהיה לו להזהיר:

גמ' אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו. ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו ולא בנזקי ממונו. שתי גירסות הביא רש"י בפירושיו. וגירסא אחת פיר' התוספות שהיא עיקר כי הקשו כמה קושיות על גירסא שניה והמה בכתובים. וזה פי' גירסת העיקר ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו דראשון בין בנזקי ממונו דראשון דנתקל פושע הוא. הלכך ראשון דמנפשיה נפל פושע הוא ומחייב על נזקי גופו כדין אדם המזיק. וחייב אף על נזקי כלים דשני ועל נזקי ממונו כדין בור אף אם הפקירה דהוה ליה מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה. אבל שני שנתקל בראשון לאו פושע הוא בנפילתו. ומכל מקום על נזקי גופו חייב כדין אדם המזיק. משום דהוה ליה לעמוד לרבי יוחנן. ולהזהירו לרב נחמן בר יצחק. ועל נזקי ממונו פטור דסתם חרסין מפקר להו והוה לוה מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס. ופריך לרבא מברייתא דקתני וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן אלמא אף הראשון פטור על נזקי ממונו. מחמת קושיא זו מפרש גמרא דברי רבא בע"א. דגופו וממונו דהזכיר בדבריו לאו אמזיקין קאי דתרוייהו פטורין על נזקי ממונן דסבר כרבנן דאמרי נתקל אנוס הוא והוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. אלא אניזוקין קאי וכגון שהוזקו בגוף המזיקין ראשון חייב בנזקי שני על נזקי גופו וממונו דהיה לו לעמוד או להזהיר. ולא חשבינן גופיה כבור. ושני חייב אם הזיק גופו את הגוף השלישי אבל אם הזיק גופו את ממון השלישי פטור דחשבינן גופו כבור. ואף על גב דתרוייהו אנוסין בנפילתן ופושעין במה שלא עמדו או שלא הזהירו. מכל מקום אונסו של שני גדול משל ראשון כיון שנתקל בחבירו. ושינויא דחיקא הוא. דאין חיוב שניהם על הנפילה אלא במה שלא עמדו או לא הזהירו. ובפשיעה זו שניהם שוין. ובמסקנא לא קאי הכי. ופריך גמרא הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא. אלא לרב דאמר אי אפקרי' אין ואי לא לא בשלמא ממונו מפקיר להו אלא גופו מי מפקיר ליה. תרגמא רב אדא בר אהבה לקושיא זו דפריך אליבא דרב שהוזקו כלים בכלים. והשתא הוה ליה פי' מילתא דרבא כדאמרינן מעיקרא דגופו וממונו שהזכיר רבא בדבריו אמזיקין קיימי. ראשון חייב אף על נזקי ממונו דנתקל פושע הוא והוה ליה מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה והא דקתני בברייתא פטורין על נזקי ממונן דמשמע אפילו ראשון. מיירי כשהזיק ממונו כלים אבל אם הזיק ממונו גוף השני ראשון חייב ושני פטור אף על גוף השלישי. ואליבא דרב הוצרך רב אדא בר אהבה לתרץ כן. אבל אליבא דשמואל קאי תירוץ ראשון. ולהכי לא קאמר רב אדא בר אהבה אלא. כי לא בא לסתור תירוץ הראשון אליבא דשמואל. מיהו כיון דאליבא דרב צריכין אנן לפרש מילתיה דרבא הכי אליבא דשמואל נמי מיפרשא הכי. דשינויא קמא דחוק הוא כדפרישית. ועוד למה נפרש דברי רבא בתרי גווני. והקשו התוספות מדמוקי רבא הך מתני' כרבי מאיר דאמר נתקל פושע הוא אלמא סבירא ליה הכי. ולקמן בפ' הגוזל דף צט קאמר רבי יוחנן נתקל לאו פושע הוא וקי"ל דהלכה הכי. ותירצו דהא דמוקי רבא הך ברייתא כרבי מאיר לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא משום דלא מתוקמא כרבנן דסבירא ליה לרבא כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא ואי הוי מוקי ליה כרבנן הוה נחשב גוף הראשון בור ולא היה מתחייב על קדרות השני. ומדנקט קדרין וזגגין שנשברים בקל משמע דחיובא אכלים קאי. הלכך הוצרך לאוקמא כרבי מאיר דהוי אדם המזיק וכולן חייבין על נזקי כלים. ואם תאמר והא שני לרבי מאיר לאו פושע הוא בנפילתו ואפ"ה חייב על נזקי גופו כדין אדם המזיק משום דהיה לו לעמוד או להזהיר הוא הדין ראשון ושני לרבנן וי"ל דסבירא ליה לרבא דלרבי מאיר דאית ליה נתקל פושע הוא שני אף על פי דנתקל בראשון איכא קצת פשיעה ומצטרף עמה טעמא דהיה לו לעמוד לעשות גופו כאדם המזיק. אבל רבנן סברי נתקל אנוס הוא משום דהיה לו לעמוד מסתייה אי עבדינן גופיה בור ואם כן מסקנא דהלכה היא דאליבא דרבנן ואליבא דשמואל דהלכה כוותיה דגוף שניהם בור ופטורים על הניזקין דממונא ושניהם פטורים על נזקי ממונן אפילו הוזק בהן אדם דנתקל אנוס הוא והוה ליה במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. והא דקאמר רבי יוחנן לעיל אמתניתין דקדרין דאפילו לרבנן דאמרי נתקל אנוס הוא קאמר הכא דמחייב דהוה לו לעמוד ולא עמד. אם באנו להעמיד דרבי יוחנן כרבא נצטרך לומר דחיובא דמתניתין אנזקי הגוף קאי. ובהא סברא הוא דפליג אדרבא. דסבירא ליה לרבי יוחנן דלא נקט קדרין בשביל חיובא דכלים אלא משום דקדרין נושאין משוי גדול ובקל נתקלין וגם השני נוח לו ליכשל בראשון להכי מצי לאוקמי מתניתין כרבנן. ורב אלפס ז"ל כתב אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו. שני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בממונו. מאי טעמא. דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה. וסבירא ליה לרב אלפס ז"ל ראשון דמנפשיה נפל אע"פ שהיה אנוס בשעת נפילה אינו טרוד כ"כ והיה לו לעמוד או להזהיר ופושע הוא בזה וחשיב גופו כאדם המזיק. וכן פי' אההיא דרבי יוחנן. אבל שני שנכשל בראשון נפילתו מרובה וטרוד בעמידתו ומסתייה אי עבדינן גופו בור משום דהוה לו לעמוד. ומה שכתב רב אלפס ומ"ט דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה לא קאי על דברי רבא אלא על הברייתא שהביא רב אלפס קודם דברי רבא. תניא הקדרין והזגגין שהיו מהלכין וכו' סיום הברייתא וכולן חייבין על נזקי ממונן אמר רבא ראשון חייב. ובא רבא לפרש הברייתא דהא דקתני וכולן חייבין על נזקי גופן לא שיהא נזקי גופן שוה אלא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק שני בגופו ובין דאיתזק בממונו דגוף הראשון חשיב כאדם המזיק. שני חייב בנזק של שלישי אי איתזק בגופו אבל לא בממונו דגוף השני הוי כבור. אבל כולן פטורין על נזקי ממונן דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה. אמר רב פפא דפסקיה לאורחא כשלדא. רב זביד אמר כחוטרא דסמיותא. פי' התוס' רב זביד פליג ארב פפא דבפסקיה לאורחא כשלדא לא היה הראשון חייב בנזקי שלישי לרב זביד שהיה לו ליזהר כשראה שהשני נפל. אבל בחוטרא דסמיותא שמונח באלכסון כשהשני נתקל בראש החוטרא לא נזהר השלישי מסוף החוטרא. וצ"ע כמאן הלכתא. ומתוך רב אלפס ז"ל משמע דלא פליגי:

סימן י

המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו. ואסיק רבא דחייב אע"ג דברשות קעביד איבעי ליה לעיוני משום דאיהו עביד מעשה ולא היא:

מתני' היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה חייב. ואם אמר לו לבעל החבית עמוד פטור. היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב. ואם עמד בעל החבית פטור. ואם אמר לבעל הקורה עמוד חייב. בגמרא פריך מהך מתניתין לר"ל דאמר שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת. דמשמע דוקא בעטה הא לא בעטה והוזקה ממילא פטורה. והא מתני' כשעמד בעל הקורה פי' לפוש ושינה שאין דרכו לעמוד לפוש חייב על שבירת החבית אע"ג דהוי ממילא. ומשני מתניתין דרמיא כשלדא שעמד בעל הקורה וקורתו על כתיפו מונח לרוחב הדרך ואין דרך לבעל החבית לנטות אנה ואנה. אבל אם עמד בלא שלדא פטור. לכאורה משמע דהכי הלכתא כי היכי דלא תקשה לר"ל ממתני'. ונהי דלית הלכתא כר"ל בהא דקאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. אלא כרבא דהוא בתראה דקאמר לעיל דף כד: בההיא חיובי מחייבינן דא"ל נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. מ"מ הא דקאמר ר"ל רבוצה במהלכת חייבת הלכתא היא כדקאמר גמרא הא סיוע לה בעיא האיכא למידק הא הוזקה ממילא פטור וצריך לאוקמי למתני' דרמיא כשלדא כי היכי דלא תקשה לר"ל ותימה לרב אלפס שלא הביא כל זו הסוגיא אלא המשנה כצורתה דמשמע דסבירא ליה דאפילו עמד בלא שלדא חייב. וי"ל דרב אלפס סבירא ליה כיון דלית הלכה כר"ל בעיקר דבריו דקאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. ורבוצה במהלכת חייבת אין בה שום חדוש. אין לשנות פשט המשנה לאוקמי דיוקא דר"ל. דאיכא למימר ה"ה אם הוזקה ממילא חייבת ואיידי דנקט בעטה מהלכת ברבוצה פטורה דאשמעינן חדוש גדול שיש לה רשות לבעט נקט נמי בעטה רבוצה במהלכת. הלכך לא מפקינן מתניתין מפשטא ואפילו עמד בלא שלדא נמי חייב. וכן הלכה. וגמרא דשני הכי אליבא דר"ל שני אבל אליבא דהלכה לא חיישינן למילתיה דר"ל:

סימן יא

גמ' תני איסי בן יהודה רץ חייב מפני שהוא משנה. ומודה איסי ברץ בע"ש בין השמשות שפטור. שרץ ברשות למהר לטרוח ולהכין לכבוד שבת. ואם היו שניהם רצין אפילו בחול והזיקו זה את זה שלא בכוונה שניהם פטורין. וכן הלכה: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב. ומפרש לה חייב בד' דברים ופטור מגלות. ופירש רש"י אבל שלא ברשות פטור מד' דברים אבל בנזק חייב. ולהכי פירש דחייב בנזק משום דקרי ליה בסמוך לדעת חבירו נכנס. אם כן משמע שראוהו נכנס הלכך חייב בנזק. ולקמן פרק הפרה דף מח. אמרינן הנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות אם הזיקו בעל הבית חייב אי הוה ידע ביה בעל הבית מעיקרא. ומיהו נוכל לומר דפטור לגמרי אף מנזק. דמיירי כשלא ראהו. והא דקאמר דלדעת חבירו נכנס. דכיון שנתן לו רשות ליכנת היה לו לידע שיכנס ולכך קרי ליה לדעת חבירו נכנס. רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור אמר רבי יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בד' דברים. מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא. ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דברשות עייל חייב גלות: רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא ומצא פרט לממציא את עצמו וכו'. מאן דמתני לה אהא כ"ש אקמייתא. ומאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי. וכתב רב אלפס ז"ל דמסתברא כמאן דמתני אקמייתא דפטרי בהא לגמרי. ומה שלא הכריע בין תרי קמייתא. לפי שאין נפקותא ביניהן אלא לענין גלות ולענין דרוש וקבל שכר. ונראה לי דהלכה כלישנא קמא דסתמא דגמרא קאמר לה. ולישנא בתרא יחידאה היא דרב פפא משמיה דרבא קאמר לה. ורבא גופיה קאמר אלישנא קמא ק"ו ומה יער וכו' ופריך אלישנא קמא ושני לה. והר"מ הלוי ז"ל פסק כלישנא בתרא. והנראה בעיני כתבתי. מיהו אפילו בזמן הזה יש נפקותא בין הני תרי לישני. דמאן דמתני אסיפא ברישא פטור מד' דברים ואף מנזק. והא דלא קאמר דמאן דמתני אסיפא אבל ברישא פטור מה' דברים. משום דבברייתא קתני ומת עיקרה לגבי גלות מיתניא. ומדכתב רב אלפס מסתברא כמאן דמתני אקמייתא דפטרי בהא לגמרי משמע דלא מסתבר ליה למיפטר בארבעה דברים אלא בהא לחודא. אבל בתרתי קמייתא מסתבר ליה לחיובי בארבעה דברים. והיינו כלישנא בתרא דרב פפא משמיה דרבא. והאי לישנא בתרא נראה לו עיקר דללישנא קמא לא קאי רבי יוסי בר חנינא אמה דקתני בברייתא:

סימן יב

פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית או שנשכן כלבו של בעה"ב. אי שכיח במתא שרגיל לצאת לשוק לכ"ע פטור בעה"ב דשלא ברשותו נכנסו שהיה להם להמתין עד שימצאוהו בשוק. ואי לא שכיחי לכ"ע חייב. ובשכיח ולא שכיח פליגי אחרים ורבנן. רבנן פטרי ואחרים מחייבין. והלכתא כרבנן. ועוד דברייתא דמתניא סתמא כרבנן. ותמיהני מדוע לא הביא רב אלפס ז"ל ברייתא זו. ואפשר דסבירא ליה דאע"ג דבימיהם היה שייך למחלוקת זה והיה מנהג זה נוהג בזמנם שלא היה אדם נכנס לבית חבירו. אבל בזמן הזה מנהג פשוט הוא שיכנסו פועלים לבית בעל הבית לתבוע שכרן. וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו בשוק לפרוע לפועלין. ובימיהם היו רגילין להמחותם אצל שולחני או אצל חנוני לכך היו תובעין מהן בשוק. הלכך על פי המנהג המצוי בינינו ישתנה הדין וחייב בעל הבית אפי' אם שכיח בשוק. כדחזינן שהדין משתנה בין אדם לחבירו אפי' בזמן אחד שכיח פטור לכ"ע לא שכיח חייב. כל שכן שישתנה הדין בחילוף הזמן כפי המנהג. וכן הדעת נוטה:

סימן יג

שני שוורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק. ונראה לי דמיירי שהתחילו בבת אחת. או חבל השני גם בראשון לאחר זמן. אבל אם האחד התחיל המתחיל משלם חצי נזק והשני פטור. דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. והוה ליה כמו בעטה מהלכת ברבוצה דפטור לר"ל. ואפילו לרבא לא מחייב אלא משום דנהי דאית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. אבל הכא יש רשות לשני לחבול בראשון כיון שהתחיל בו. דאפי' באדם אית ליה רשות לשני. וכן שני אנשים נמי מיירי שהתחילו כאחת או אחר זמן אבל אם התחיל האחד השני פטור. ואע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דהא אפי' על עסקי ממון אמרי' לעיל דף כז: מאה פנדי בפנדא דמרא למחייה. וה"נ אוקימנא לעיל דף כח. וקצותה את כפה ביכולה להציל ע"י דבר אחר אבל אם אין יכולה פטורה כיון שהתחיל להכות את בעלה כל שכן שהמוכה עצמו פטור. ומיהו צריך לומר דאם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב. מידי דהוה איכול להציל באחד מאיבריו והרגו סנהדרין דף עד. אבל בשוורים לא אמרינן הכי אלא השני פטור כל מה שחבל בראשון. וכן הדין אם אדם רואה שמכין את אביו או בניו או אחיו והכה את המכה כדי להציל קרובו פטור כמו אשה המצלת את בעלה אם אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר. וכן אם רואה אדם שישראל מכה את חבירו ואין יכול להציל אם לא שיכה את המכה אע"פ שאין מכהו מכת נפש מותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא. כדאמרינן לעיל דף כח. בנרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו שרבו מותר לחבול בו לאפרושי מאיסורא: שני שוורים תמין שחבלו זה בזה פירשו התוספות דכולה משנה כדי נקטא דאין בה שום חדוש. ומתוך פרש"י נ"ל שר"ל שיש חדוש גדול במשנה וזה לשונו במותר שמין מה שהזיקו של זה יותר מנזקו של זה ובאותו מותר שהזיק יותר משלם החצי. מועד בתם משלם במותר כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם. ומה שהוצרך לפרש מועד בתם וכו' כבר פירש לנו פירושו של במותר אלא דקדק בלשונו אם הוא הזיק בו יותר משהזיקו תם לומר לך שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים ותם במועד ארבעים הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים קמ"ל שאין משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם. וסברתו משום שהתחילו כאחת אין כאן חבלה אלא המותר. ולשון במותר משמע כפירושו דמשמע אמותר חבלה קאי ולא אמותר חיוב התשלומין. והתוס' לא הסכימו על זה כיון שפירשו דמשנה שאין צריכה היא. רבי עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן:

סימן יד

שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור:

גמ' מתני' מני ר"ע היא דתניא יושם השור בב"ד דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר יוחלט. והלכה כר"ע מחבירו. ואם הקדישא ניזק קדוש. ואם מכרו מכור. ואם שבח או כחש ברשות ניזק כחש ושבח. וגם אינו יכול לסלקו בזוזי. ולרבי ישמעאל יכול לסלקו. ולפירוש רש"י אם הקדישו מזיק קדוש משום דר' אבהו: זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור. כגון שחפר בורות שיחין ומערות בשדה המשועבד לחבירו והיינו למאן דלא דאין דינא דגרמי. ולקמן דף צח. פסקינן הלכה כמאן דדאין דינא דגרמי הלכך המזיק שיעבודו של חבירו חייב:

מתני' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום אמר ר"מ על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אמר ליה רבי יהודה וכן הלכה קיימת ומכרו את השור החי וחצו וגו' ולא קיימת וגם את המת יחצון ואיזה זה וכו'. ועסקינן בגמרא דבין למר ובין למר האי מאה ועשרים וחמש שקיל והאי קכ"ה שקיל. ופחת נבילה נמי מודו דניזק הוי. ופליגי בשבח נבילה היכא דליכא פסידא לניזק ר"מ סבר דניזק הוי ורבי יהודה סבר פלגי. ותרוייהו אית להו פחת שפחתו מיתה מחצין בחי. והלכה כרבי יהודה:

סימן טו / טז

גמ' אמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. פירש רש"י פטור אף מדמי שעורין דהא אומר לאו שעורין יהיב ליה ואחולי אחליה גביה. וכן פירשו התוספות כיון דטענו חטים ולא טענו שעורים מוחל לו השעורים. ותמיהני על סברא זו דמלתא דשכיחא הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואין רוצה לתובעם בפעם אחת ותובע אחת מהן ומשום הכי לא מחל על שאר התביעות. ועוד דלא דמיא הך דרבה בר נתן למתניתין דאף את"ל טענו חטין והודה לו בשעורים חייב בדמי שעורים דלא מחל בשתיקתו על השעורין במתניתין פטור. דטעמא דמתניתין לאו משום מחילה הוא אלא דטעמא אחרינא איכא במתני' שהרי הניזק מודה שלא הזיקו אלא שור אחד וכשטוענו שהגדול הזיקו הרי פטר את הקטן. ואפילו אי אמר במתני' דחייב דלא אזלינן בתר הודאתו לפטור הקטן דמה שהודה על הקטן כדי להרויח וליפרע מן הגדול עשה מ"מ בהך דרבה בר נתן אפשר שפטור אף מדמי שעורין שהרי מחל לו. הלכך נ"ל לפרש דרבה בר נתן איירי כעין מתניתין כגון שטענו חטין הלויתיך באותו יום ובאותה שעה והלוה אומר שעורין היו. אם איתא דהלוהו שניהם היה טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן. אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין. והא דקאמר לימא מסייע ליה משום דמשמע ליה דמתני' ע"כ איירי באותו יום ובאותה שעה. דאי לאו הכי פשיטא דחייב דאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע בבת אחת. ודחי ליה אי מהתם ה"א פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין אפילו טען באותו זמן כי היכי דחייב אם לא טען באותו זמן. והר"מ הלוי ז"ל פירש הא דפטור מדמי שעורין לאו משום דהודה ולא משום דמחיל אלא משום דהודאתו שהודה בשעורין לאו הודאה היא דנתחייב עלה. דכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי היכא דאמר להו לסהדי אתם עדי ואפילו בפני שנים כדאיתא בפרק זה בורר דף כט:. א"נ בפני ב"ד ואפילו לא אמר להו אתם עדי. והוא שתבעוהו והודה. כדאיתא בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו. הלכך אי הדר טעין ואמר תן לי לכל הפחות שעורין שהודית לי וקאמר משטה אני בך פטור. אבל אם לא טען משטה אני בך חייב. ולא נהירא לי דא"כ מאי פריך לרבה בר נתן ממתני' דהך טעמא דמשטה אני בך לא שייך במתני'. דע"כ מיירי שראו עדים הנגיחה אלא שאינם יודעים אם גדול הזיק או קטן דאל"כ הוי מודה בקנס. וכיון שכן הוא כשיטעון ניזק גדול הזיק הוצרך המזיק להשיב קטן הזיק ולא כמשטה ואם לא השיב כן היה מתחייב בגדול. הלכך ליכא לפרושי אלא מטעם הודאה: הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק. ואם תאמר ואמאי לא שני לעיל ראוי ליטול ואין לו כי היכי דלא תקשה לרבה בר נתן והך דהכא לוקמה בברי ושמא. וי"ל דא"כ ליתני פטור דהכא ניחא דלא תניא פטור משום דאי תפס לא מפקינן מיניה. הלכך דייק שפיר למתני המוציא מחבירו עליו הראיה כלומר דוקא כשהוא צריך להביא ראיה אבל אי תפס לא מפקינן מיניה והבא להוציא ממנו צריך להביא ראיה כיון שיש לו תביעה על שניהם מהניא ליה תפיסה. אבל במציעתא שאין לו תביעה אלא על אחד מהן לא מהניא ליה תפיסה. ומהאי טעמא נמי בההיא דטענו חטין והודה לו בשעורין אפילו אם תפס שעורין מפקינן מיניה. ורב אלפס ז"ל כתב אם תפס שעורין לא מפקינן מיניה. ויש שרוצים ליישב דברי רב אלפס ז"ל דודאי גבי ההיא דמציעתא אחד גדול ואחד קטן. ניזק אומר גדול הזיק לא מהניא תפיסה כיון שהניזק אומר גדול הזיק הרי פטר הקטן הלכך תפיסת קטן לא מהניא לתביעה שיש לו על הגדול דתם אין משלם אלא מגופו. אבל כשטענו חטים והודה לו בשעורין מהניא תפיסת שעורין ממה נפשך. דא"ל שעורין הודית לי ואם איני זוכה בהודאתך הרי חטין יש לי עליך ואתפסם לדמי חיטין. ולפי סברא זו ה"ה בתם ומועד מהניא תפיסה בתם או בשביל עצמו או בשביל מועד דמשלם מן העליה. ומ"מ לא מצי למיתני במציעתא המע"ה משום קטן וגדול דלא מהניא ביה תפיסה. ולא שמיעא לי דלא דמי כלל להנזקין שנים. ואף לניזק אחד לא דמי דהתם דעדים מעידים שיצא חבול מתחת ידי שניהם אלא שאין יודעים איזו מהן הזיק. ואפ"ה אם תפס הקטן בפני עדים ואפילו קודם שבאו לדין לא מהניא תפיסה כיון שהודה שאין לו תביעה על הקטן. כ"ש טענו חטין והודה לו בשעורין וחטין כפר לו דלא מהני ליה כלל מידי אי תפס שעורים בפני עדים. דלדמי חטין אינו יכול לתופסו כיון שכפר לו בהן ולא מהניא תפיסה בפני עדים ונפטר בשבועה לר"ג ולרבנן אף בלא שבועה. ולשעורין לא מהניא תפיסה שהרי כבר הודה שאין חייב לו שעורין או מחל לו שעורין. הלכך לא מהניא תפיסה אלא בניזוקים שנים ויש לו תביעה על שניהם. הלכך אם תפס קודם שבא לב"ד אף בפני עדים משתלם כדקאמר מזיק אבל כדקאמר ניזק לא כיון שתפס בפני עדים: היו שניהם של אחד שניהם חייבין. בגמרא מוקי לה כר"ע דאמר שותפי נינהו. וטעמא דאיתנהו לתרוייהו דלא מצי מדחי ליה. אבל ליתנהו לתרוייהו כגון שמת או ברח אחד מהן א"ל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך. פי' אפילו לר"ע דאמר יוחלט השור ומשעת נגיחה קם ליה ברשותא דניזק וממה נפשך אית ליה חלק באחד מהן א"כ ליהוי כשני שוורים של שני שותפים שאם נאבד האחד נאבד לשניהם. קמ"ל דשאני הכא שלא נתברר באיזו מהן היה לו חלק מצי למימר אייתי ראיה דהך הוא דאזקך. וראיתי בספר הרב הברצלוני ז"ל שפירש בשם גאון ואם אין שניהם מצויים אלא אחד מהן הוא מצוי והאחר מת או שברח מצי לדחויי שא"ל טול מזה מה שראוי לך כלומר רביע נזקך. או שתביא ראיה שזה המצוי הוא שהזיקך וטול כל מה שראוי לך. ולא מסתברא כלל אלא כדפרישית שלא יטול כלום משור המצוי:

הדרן עלך המניח