מהרש"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ג

כח.

בד"ה מניין לנרצע שכלו ימיו אורחא כו' עכ"ל בהגה"ת אשר"י וה"ה משרת דאפילו קודם הזמן אם חושש מגניבות כו' ע"ש:

בד"ה טעמא דנתקל כו' דמיירי בממלא ליכא פסידא דלא דמי לחצר חבירו כו' עכ"ל ולפ"ז לעיל ממשבר ויוצא לא פריך כיון דממלא כל החצר איכא פסידא דא"א בחצר להקיף ולצאת אלא ממשבר ונכנס פריך דלית ליה פסידא ולמה לו ליכנס ולישבר ליזיל לבי דינא וליתבע ומשני דמשבר ונכנס להביא זכיותיו ואיכא פסידא דא"א בחצר להקיף וליכנס ודו"ק:

כח:

בד"ה ה"מ היכא כו' אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור כו' ושמואל כו' מצי סבר דבור ברשותו כו' עכ"ל פירוש בין הפקיר רשותו ולא בורו בין חפר בור סמוך לרה"ר מקרי בור ברשותו דמקום הבור הוא רשותו משא"כ אבנו סכינו ומשאו דברה"ר מונחים אע"ג דלא אפקרינהו לאו רשותו הוא וק"ל:

בד"ה אמר רבה במתכוין כו' וא"ל דמתכוין להורידה דהכא הוי פושע טפי כו' דלמא בנתקל דוקא מחייב אבל נפשרה כו' עכ"ל ויש לדקדק דאימא דכל נתקל הוי פושע במתכוין להוריד ונתקל לאו פושע דפרק האומנין איירי בנפשרה כדסבר ר' יהודה בשמעתין וי"ל דמשמע להו מסברא בנפשרה דלאו פושע הוא ואונס גמור הוא ולא דמי לגניבה ואבידה וא"כ נושא שכר אמאי ישלם התם לר"מ והכא דאמרי' לרבה נפשרה חייב לאו משום דהוי פושע אלא דס"ל דאונס גמור נמי חייב משום אדם המזיק ודו"ק:

בא"ד לר"מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר ה"נ לר"י כו' עכ"ל בש"ח נמי לר"מ שבועה זו תקנת חכמים היא כיון דס"ל דנתקל פושע הוא אלא דנקט ש"ש דאפילו בש"ש לר"מ רצו חכמים להקל ה"נ לר"י מיהת בש"ח רצו חכמים להקל וק"ל:

כט.

בד"ה פליגי בשעת נפילה כו' והשתא נמי תרי ומודים דקתני בברייתא חד קאי כו' עכ"ל נראה דרצונם לומר דהשתא דפליגי בתרתי ולא בחד טעמא יתיישב דשינה התנא לשונו דנקט בהאי ומודים אבנו כו' ובהאי מודים קנקנים משום דהאי ומודים דרוח מצויה דוקא דחייב ליכא לאשכוחי אלא בכה"ג דאבנו דלא אפקריה ובשעת נפילה דוקא אבל בדאפקריה בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה פליג ר"י ופוטר אפי' אחר נפילת פשיעה וכ"ש במפקיר נזקיו בשעת נפילה כמ"ש התוספות לקמן בפלוגתא דמפקיר נזקיו לאו דוקא לאחר נפילה אלא אפילו לאחר נפילה כו' ובאידך ומודים ברוח שאינה מצויה נקט קנקנים דאפקריה דאע"ג דה"מ למנקט נמי האי ומודים בדלא אפקריה ודוקא בשעת נפילה ניחא לן למימר דאיירי בדאפקרינהו אתרתי פלוגתייהו בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה אע"פ שהיה לו פנאי לסלק פטור כיון דבאונס נעשה אבל אי הוו פליגי בחד טעמא אם כן במודים דרוח מצויה ברישא ה"מ למנקט נמי אתרתי פלוגתייהו קנקנים דאפקרינהו דבין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה מודה ר"י דחייב דלא פטר אלא בנתקל דהוי נפילת אונס אבל ליכא למימר דלא ה"מ למנקט במודים דרוח שאינה מצויה בשעת נפילה ולא אפקרינהו דהא מרישא שמעת מינה דמודים באבנו וסכינו ברוח מצויה דחייב הא באינה מצויה דפטור וכה"ג כתב מהרש"ל בשם תוספות ארוכים דאין כאן הכרעה דאימא רוח מצויה חייב לכ"ע הא באינה מצויה פליגי ומש"ה איצטריך למתני באינה מצויה דפטור לכ"ע וליכא למימר דהך מלתא מפלוגתייהו שמעינן לה דלא מחייב ר"מ אלא משום דנתקל פושע אבל ברוח שאינה מצויה מודה דא"כ מודים דרישא נמי לא איצטריך דהא לא פליג ר"י ופוטר אלא בנתקל דאנוס הוא אבל ברוח מצויה חייב ודברי מהרש"ל בזה לפי התוספות ארוכים ואין כאן מקומם ודברינו ברורים לדברי התוספות שלפנינו דעיקר דבריהם הוא דלאביי דפליגי בתרתי יתיישב שינוי לשון דהני תרי ומודים ומזה שהוצרכו לקמן התוס' למימר למאן דמפרש לפלוגתייהו בחד טעמא דאורחא דמלתא דנקט הכא אבנים והכא קנקנים ואין מקום לתמיהת מהרש"ל שם ודו"ק:

בד"ה מדמתני' בתרתי כו' דאי מודים ברוח מצויה דחייב ושאין מצויה דפטור א"כ במאי פליגי כו' עכ"ל ר"ל כיון דבשעת נפילה לא פליגי כלל א"כ בלאחר נפילה נמי כיון דמודים ברוח מצויה דחייב ושאין מצויה דפטור במאי פליגי דאם נאמר בשעת נפילה לכ"ע פטור משום דנתקל אנוס הוא א"כ לאחר נפילה דמחייב ר"מ אע"ג דהוי לאחר נפילת אונס תקשי לך מודים דסיפא דקתני מודה ר"מ בקנקנים כו' דפטור משום דהוי אונס דליכא למימר דאיירי בשעת נפילה מה לו להזכיר מלתא אחריתא רוח שאינה מצויה בקנקנים בהך גופא דנתקל לישמעינן הך מלתא דמודה ר"מ בנתקל בשעת נפילה דפטור משום דאנוס הוא כמ"ש התוס' כל זה לקמן בד"ה ור"י אומר לאחר כו' וכן בהיפך אם נאמר דבשעת נפילה לכ"ע חייב משום דנתקל פושע הוא אם כן לאחר נפילה דפוטר ר"י אע"ג דהוי לאחר נפילת פשיעה ותקשי לך רישא דקתני מודים חכמים באבנו כו' דחייב משום דפושע הוא דליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דמה לו להזכיר מלתא אחריתי רוח מצויה באבנו כו' בהך גופא דנתקל לשמעינן הך מלתא דמודה ר"מ בנתקל בשעת נפילה דחייב משום דפושע הוא ודברי מהרש"ל בזה אינן ברורים ואין מקום לדקדוקו שכתב ואין כאן להאריך ודו"ק:

כט:

בד"ה כי פליגי אליבא כו' וכי פליגי ר"י ור"א במפקיר נזקיו דאונס כו' עכ"ל פירוש דודאי בשעת נפילה נמי פליגי ר"מ ור"י ולר"מ חייב דנתקל פושע הוא אבל מפקיר נזקיו דעלמא פטור משום דאנוס הוא וח"א במפקיר נזקיו דעלמא נמי מחייב ר"מ אע"ג דאנוס הוא והשתא הא דקתני דמודה ר"מ בקנקנים דפטור משום דאנוס הוא איירי שפיר בשעת נפילה דלמאי דקיימינן השתא דפליגי נמי בנתקל בשעת נפילה ור"מ מחייב ליה משום דפושע הוא לא ה"מ למינקט דמודה ר"מ באונס בשעת נפילה אלא במלתא אחריתא דהיינו קנקנים ברוח שאינה מצויה גם בזה דברי מהרש"ל אין ברורים לנו ודו"ק:

ל.

בד"ה מתני' שלא כו' מדקאמר שע"מ כן כו' ועוד מדלא קתני כו' עכ"ל ר"ל דלפום תירוצם דהוה משמע ליה למקשה נמי מתני' דהתם דרשות להוציא ואפ"ה אם הזיק משלם וא"כ מאי קשיא ליה התם מעיקרא מברייתא ר"י אומר בשעת כו' נימא נמי הכי דאע"ג דרשות הוא להוציא ל' יום אפ"ה אם הזיק חייב לשלם ותירצו דהוה משמע ליה טפי מברייתא דפוטר מדקתני שע"מ כן כו' ועוד מדלא כו' וק"ל:

ל:

בד"ה לימא כהני תנאי כו' א"נ ס"ד דוקא אתבנו וקשו כו' ואתא רשב"ג למימר כו' עכ"ל אבל למאי דמסיק דבברייתא פליגי בקנסו גופן אטו שבחן אית לן למימר נמי דבמתני' נמי פליגי בהכי ולא אתבנו וקשו ודו"ק:

לא.

בד"ה וקתני חייב כו' ואם כן אפילו כשלדא כו' לאסוקי אדעתיה שמא יעמוד כשלדא כו' וי"ל כיון דלפעמים מכתף כו' עכ"ל לפי מה שפירשו התוספות לקמן בשם ר"י אין כאן תירוץ ואין מקום קושיא דודאי בתחלת הלוכו ידע בעל החבית דאזיל בעל הקורה לפניו כשלדא אלא כיון שהוא לא יכול למשמט ממנו ולמיזל באידך גיסא אין לנו לפשוע אותו רק את בעל הקורה דה"ל להזהירו לרב נחמן ולר"י פשע דלא ה"ל לעמוד לפוש אבל בלא רמי כשלדא יש לנו לפשוע טפי את בעל החבית דלא ה"ל למיזל בתחלת הלוכו אחריו אלא באידך גיסא ומש"ה אין לנו לפשוע את בעל הקורה כלל בין לר"י שעמד לפוש ובין לרב נחמן שלא הזהיר דהוה מסיק אדעתיה שבעל החבית אינו הולך אחריו אלא באידך גיסא וק"ל:

בד"ה אמר רבא ראשון חייב כו' ובקונט' פירש דרבא ס"ל דבין לר"מ ובין לרבנן נתקל פושע כו' עכ"ל ה"מ למדחי פירושו דא"כ אפילו לאחר נפילת פשיעה פוטר ר"י ותקשי לך רישא דקתני מודים חכמים באבנו כו' דחייב משום דפושע הוא דליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דמה לו להזכיר הך מלתא באבנו כו' בהך מילתא גופא דנתקל ה"מ לאשמועינן דמודה ר"י דחייב בשעת נפילה כמ"ש כל זה לעיל דכה"ג כתבו התוספות לעיל בד"ה ור"י אמר לאחר נפילה מחלוקת כו' ודו"ק:

בא"ד והוא גירסת ר"ח כו' מיתיבי כולן חייבין כו' וחוזר בו רבא מתוך קושיא זו כו' עכ"ל אפשר להך גירסא ושיטה ל"ג בשמעתין והא כולם קתני אמר רב אדא כולן הניזקין כו' ואי גרסינן ליה יש לפרשו כולן הניזקין דמשני ואילך קרוין נזקין לבד מראשון שאינו אלא מזיק וכן נראה לפרש מדברי בעל המאור מיהו לשיטת פ"ה מפי המורה איכא לפרשו גם בע"א ודו"ק:

בא"ד תימה דלישני דגופו וממונו אמזיקין קאי כו' עכ"ל אע"ג דאי הוה קאי אנזקין הוה שפיר חייבין אנזקי גופו לגבי ראשון דומיא כמו בשני דאינן חייבין אלא אגוף המזיק אבל אי הוה קאי אמזיקין לא הוה דומיא דגופו של ראשון חייב אף על ממון שני וגופו של שני אינו חייב אלא על גוף שלישי אין לחוש בזה דהא למאי דמשני נמי לשטתו אלא אמר רבא ראשון חייב כו' וגופו וממונו אנזקין קאי לא הוה דומיא דהא נזקי גופו של שני מראשון חייב אף מממונו של ראשון ונזקי גופו של שלישי אינו חייב אלא מגוף שני וכן צ"ל נמי לשיטת המורה למאי דמשני אלא אמר רבא כו' דלא חש למימר שיהיה גופו של מזיק ראשון דחייב גם על ממון שני דומה לגופו של מזיק שני דאינו חייב אלא על גוף שלישי מיהו המקשה בין לשיטת ר"י ובין לשיטת המורה ודאי משמע ליה דנזקי גופו דראשון דומיא דנזקי גופו דשני דהיינו לשיטת ר"ח דקאי אנזקין דבין אגוף שני ובין אגוף שלישי אינן חייבין אלא מגוף המזיק ולשיטת המורה נמי דקאי אמזיקין דבין מגוף ראשון ובין מגוף שני חייבין על הכל אגוף ואממון של ניזק דהכא נמי הוה משמע ליה למקשה ופטורין על נזקי ממונן בכל גווני ראשון דומיא דשני והמתרץ לא חש וקאמר דלא הוה דומיא לפטור בראשון בכל גווני אלא כלים בכלים ודו"ק:

לב.

בד"ה ואם עמד בעל קורה כו' ובין סיפא שהקורה כשלדא עכ"ל ק"ק כיון דבסיפא נמי איירי כשלדא מאי קאמר אלא סיפא דמתני' מסייע ליה לר"ל כו' הא איכא לפלוגי דבהך סיפא כיון דהקורה כשלדא אין לו להסתלק באידך גיסא משא"כ במהלכת ברבוצה דה"ל לסגויי באידך גיסא ודו"ק:

בד"ה דרמיא כשלדא וא"ת כו' וי"ל כשנפל אין רואהו ולא כו' עכ"ל יש לדקדק לפר"י דלעיל מ"מ מתחלת הלוכו ה"ל ללכת באידך גיסא ואפשר לומר דודאי לעיל בחבית לגבי קורה הוא קרוב לודאי לישבר ע"י עמידת הראשון ופשע השני בתחלת הלוכו דה"ל למיזל באידך גיסא אבל בקדרין שהולכין זה אחר זה אין השני משבר קדרותיו בעמידת הראשון אלא ע"י נפילת הראשון ומש"ה לא בעי למיזל באידך גיסא בתחלת הלוכו דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה אנפילה וכשנפל נמי לא ה"ל למיזל באידך גיסא דאז אין רואהו ודו"ק:

לב:

בד"ה דלא סגי ליה בגלות כו' ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי"ל כו' עכ"ל ולמאי דבעי למימר נמי טעמא לפי שאינו דומה ליער יש לפלוגי בהכי דהתם כיון דיש לניזק דרך בתוכו הוי דומה ליער דזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס משא"כ הכא דלרשות חבירו נכנס וק"ל:

בד"ה חייב בד' דברים פירוש כו' ומוקי דר' יוסי בר חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא למאי דמוקי התם דריב"ח כשאמר לו הכנס היינו כלישנא קמא דמתני לה אסיפא ואפי' ברשות פטור ולההוא לישנא קושטא הוא בנפח באחר נמי דמסרהב לצאת דפטור דלא מוקמינן ההיא דנפח בשוליא דנפח אלא לההוא לישנא דמתני לה אסיפא אבל רישא כיון דברשות חייב ודו"ק:

לג.

בד"ה ה"א צער לחודיה כו' מק"ו דאדם שאין משלם כופר מה לאדם שמשלם צער כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דהא האי ק"ו מאדם שאין משלם כופר כו' איכא לעיל בס"פ כיצד הרגל וכתבו התוספות דליכא למיפרך מה לאדם שכן מועד מתחילתו משום דנזקי אדם מנזקי אדם יליף ומה"ט נמי ליכא למפרך הך פירכא מה לאדם שמשלם צער ודו"ק:

בד"ה איכא בינייהו כו' לר' עקיבא דמכרו אמזיק וניזק קאי וההיא דמרובה נמי גלי קרא למאן דאית ליה עכ"ל מיהו ר' עקיבא לא ס"ל התם דגלי קרא דהא קסבר שיוצא בשינו ועינו ואין להקשות לפי זה לדבריהם דלעיל דאימא לר' עקיבא כיון דמשעת הנזק ברשותיה קאי הוה גברא כבר בר תשלומין ולא משלמי הזוממין כלום וההוא דמרובה אליבא דר' עקיבא אזלא דלא גלי לן קרא התם ואין העבד זוכה בשחרורו עד שעת העמדה בדין ולכך פריך שפיר דכוליה עבד בעי לשלומי דאכתי כו' די"ל דע"כ הך ברייתא לא אתיא כר' עקיבא דא"כ דמי עינו נמי לא ניתנו ליה לרב דהא קסבר דיוצא בשינו ועינו וק"ל:

לג:

בד"ה משום דרבי אבהו אבל בלא רבי אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים כו' עכ"ל בקמייתא דר' אבהו ודאי דאיכא למימר דלר' עקיבא הוצרך למימר דקדוש משום דרבי אבהו אבל לרבי ישמעאל דאין לניזק בו אלא שעבוד בעלמא קושטא הוא דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אלא באידך דרבי אבהו הוצרכו לזה דלר' ישמעאל קאמר לה דהא קתני ברישא מכרו מכור לרדיא דהיינו כרבי ישמעאל דלר' עקיבא אינו מכור אפילו לרדיא כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

לד:

בפרש"י בד"ה אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד כלום כו' עכ"ל ופי' היכן מצינו מזיק נשכר במקום שאינו מפסיד כו' וק"ל:

בד"ה א"כ מצינו לר"י תם משלם כו' וה"ד שור שוה נ' כו' דהיכא דמטי ח"נ יותר מנ"ש נפקא כו' עכ"ל וה"ה דה"מ למיפרך א"כ מצינו תם משלם נ"ש וה"ד שור שוה ס' שנגח שור שוה מ' והנבילה יפה כ' והוה נזק כ' וכי פלגי חצי החי וחצי המת נוטל ניזק בחי ל' ובמת י' הרי נמצא דמזיק משלם כולו נזק דהא לא אמעיט אלא שלא יהא תם חמור ממועד ודו"ק:

תוס' בד"ה שורו שבייש כו' וכן שור שהדליק הגדיש כו' דלמילתא אחריתא לא איצטריך דפשיטא דחייב כו' עכ"ל מיהו שורו דומיא דידיה דקבעי ליה ודאי דלא הוה רבותא דאפילו לא קבעי ליה נמי חייב כפרש"י אלא דקמ"ל שיכול להיות שורו דומיא דידיה וא"כ בדידיה לא בעינן מלאכה גמורה אלא דקבעי ליה דלא הוי אלא תיקון קצת ואפ"ה חייב לר"ש אליבא דר"י וכה"ג פירשו התוספות לקמן שורו שבייש דומיא דידיה דקמ"ל שיכול להיות שורו כו' ולא בעינן שיתכוין לבייש ודו"ק:

בד"ה חובל וצריך כו' ובפרק כל כתבי דהוי ברייתא כו' סבר כר"י בחדא וכר"ש בחדא כו' עכ"ל דבריהם אלו הם ג"כ בפרק האורג ובפ' הנחנקין אבל האי תירוצא דסבר כר"י בחדא וכר"ש בחדא כו' אינו שם והוא קשה להבין לפי הסוגיא דאמרי' התם בפרק כל כתבי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת מתיב רב יוסף ה' נהרגין כו' אילימא ר"י האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אלא לאו ר"ש והני כו' וא"כ משמע מתוך הסוגיא דהריגת מזיקין הוי תיקון ומלאכה גמורה דאל"כ לר' יהודה נמי הוי פטור דמקלקל בחבורה נמי פטור לר"י ואמאי קאמרי דסבר ההוא תנא כר"י בחדא אף אם נאמר דחשיב ליה מקלקל בחבורה הא כיון דסבר ר"י דפטור ל"ל למימר דסבר נמי כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ויש ליישב דבריהם דהריגת מזיקין ודאי לר"י הוה מלאכה ותיקון גמור כמו בחבורת מילה ובת כהן ובהך מילתא סבר ההוא תנא התם כר"י דהוי מלאכה גמורה וסבר כר"ש בחדא דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל לר"ש ודאי הריגת מזיקין לא הוי אלא מקלקל כמו מילה וחייב אפילו באינה צריכה לגופה לרבי אבהו גם הברייתא דס"פ ספק אכל קשה להולמה לפי תירוצם זה ועיין שם בתוס' ודו"ק:

לה.

בד"ה נתכוין לבייש כו' דליכא למימר דלהשמיענו דשור פטור במתכוין להזיק כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם הא כבר דחו זה דשורו דומיא דידיה אינו משמע לפטור שור במתכוין להזיק אלא שור דומיא דידיה למימר דבלאו דומיא כלל היא גופא אתא לאשמועינן בשור דפטור במתכוין להזיק דלהא לא איצטריך דהא תנן כו' ומיהו ק"ק בהא דשור דומיא דידיה שכתבו דמשמע כוונה דשכיח טפי באדם דהיינו כוונה לבייש הא בלאו הכי ה"מ למדחי בהך דחייה דע"כ לא אתא שור דומיא דידיה לפטור בכוונה להזיק דלהא לא איצטריך דהא תנן כו' ויותר נ"ל להגיה ועוד דליכא למימר להשמיענו כו' ותו לא מידי ודו"ק:

לה:

בד"ה לימא כו' דאי הוה מחייב בדמי שעורין מנליה לרבה כו' וכ"ת כו' דמה"ט דפטרי כו' והתם ודאי לכ"ע חייב במה שטענו ואפילו הכי פטור משבועה כו' עכ"ל ואין ראייתם מכרעת דהתם ודאי לכ"ע אע"ג דפטור משבועה חייב בשעורין שהרי תבעו גם בשעורין אבל הכא כיון דפטור משבועה מסתברא מכ"ש דפטור נמי מדמי שעורין שלא תבעו כלל וכן צ"ל נמי לפירושם דלכ"ע פטור הכא מדמי שעורין ולענין שבועה פליגי ודו"ק:

בד"ה מדסיפא ניזק כו' וא"ת דנימא ברי ושמא ברי עדיף כו' עכ"ל נראה דקושייתם אהא שכתבו דלסומכוס חולקים אע"ג דניזק קאמר שמא ומזיק ברי מיהו אגופיה דשמעתין דמוקי רישא בניזק ברי ומזיק שמא ה"מ להקשות דנימא ברי ושמא ברי עדיף וכ"ה הקושיא בתוספות בר"פ הפרה ע"ש:

בד"ה רישא במזיק שמא וא"ת והא לא כי קתני וי"ל דבברי וברי כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דלכאורה משמע דאתקפתיה דרב פפא לא דייק ליה דלא כי מיירי בברי אלא דהרישא לא איירי נמי בברי וברי כלל וסומכוס לא פליג בהא ונראה לומר דמשמע להו דרב פפא נמי דייק ליה דלא כי משמע ברי דאל"כ אמאי דחיק ומוקי מתני' בשמא וברי וברי ושמא ואמאי לא מוקים לה בין רישא ובין סיפא בשמא ושמא אלא דע"כ דייק ליה לא כי בברי ולהכי מוקים הסיפא בשמא וברי וא"כ ע"כ רישא נמי בברי ושמא כדמסיק דברי וברי ושמא וברי תרי מילי נינהו והכא נמי בשמא ושמא ובשמא וברי תרי מילי נינהו ואהא קשיא להו שפיר דהיאך מתוקמא הרישא במזיק אומר שמא והא לא כי קתני ותירצו דאיירי הרישא נמי בברי וברי ומיהו עיקר מלתא איירי בברי ושמא דומיא דסיפא דאיירי בשמא וברי ואהא פליג סומכוס אבל בברי וברי דאיירי נמי מתניתין לא פליג סומכוס ולא כדבעי למימר ר' אבא בר ממל דלדידיה ודאי לא איירי הרישא אלא בברי וברי דבהא נמי פליג סומכוס ודו"ק:

לו.

בד"ה ראוי ליטול כו' אפילו ניזק שמא ומזיק ברי פליג סומכוס כו' עכ"ל פירוש דהיינו דוקא בסיפא דאיכא הודאה במקצת כמ"ש התוספות לעיל אבל ברישא דליכא הודאה במקצת מודה סומכוס אפי' בברי וברי כאתקפתא דרב פפא ומכ"ש דמודה בניזק שמא ומזיק ברי כדפרכינן ואמר סומכוס אפי' בהא ודברי מהרש"ל אינן מבוררים בזה ודו"ק: