חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ג

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כז עמוד א[עריכה]

למאי נפקא מינה למקח וממכר. ולאשמועינן האי תנא האי דינא למה לי כל הני מתניתין לישמועינן חדא זמנא. ומסתברא דמתניתין לאו לאשמועינן האי דינא אתא אלא כאורחיה תני להו דהיינו כד היינו חבית וכי קאמר מאי נ"מ אדיוקא דגמרא דקא דייק עלה קא מהדר מאי נ"מ מהאי דיוקא. וכן נמי משמע מלשון ר"ח ז"ל שכתב למאי נ"מ כלומר מה צורך לדקדק בזה עכ"ל הרב ז"ל.


דף כז עמוד ב[עריכה]


קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וא"ת ליחזי דמי היכי וכו'. וי"ל דלא בעי למיבעי הכא אליבא דר' יהודה דאית לי הדמים מודיעים כדאיתא בפרק המוכר את הספינה משום דלא קי"ל כותיה אלא כרבנן דאמרי אין הדמים ראיה וא"ת והא משמע בריש פרק המוכר פירות דרבנן בכל כי הא אית להו הדמים מודיעים מדאקשינן גבי המוכר שורו לחברו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי ומשמע ודאי דאליבא דרבנן קאמר דאי לר' יהודה כיון דלית הלכתא כותיה לא בעי סתמא הכי אלא הול"ל ולר' יהודה דאמר הדמים מודיעים ליחזי דמי היכי וא"כ ה"נ לימא הכי וליחזי דמי היכי וי"ל דאין דמי חבית יתרים על דמי הכד כל כך שיהיו מודיעים שלא אמרו הדמים מודיעים אלא בכדי שאין הדעת טועה א"נ בכדי שיש בו ביטול מקח וכבר כתבתי בדין הדמים מודיעים ומחלוקת ר' יהודה ורבנן יותר מזה בפרק המוכר את הספינה ובריש פרק המוכר פירות בס"ד.

אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. והקשו בתוס' אמאי לא פריך מסיפא דקתני ואם הוזק בה חייב בעל החבית אמאי חייב איבעי ליה לעיוני ותירצו דסיפא ניחא ליה דיותר יש לו לשמור עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק ומסתברא לי דאין אנו צריכין לכך אלא כיון דאפשר לאקשויי מרישא לא נטר עד סיפא ועוד דאלימא ליה קושיא דרישא דלאו למימרא שאין בעל חבית חייב בנזקו אלא אדרבה הוה לן לחיוביה מה ששברה ואיכא למידק אם איתא דאמרינן הו"ל למידק א"כ הא דאמרינן גבי חנוני שאם הניח נרו מבחוץ בעל הגמל פטור אמאי נימא ליה הוה לך לעיוני ויש לומר דבמקום הליכתו דוקא הוא דאמרינן איבעי ליה לעיוני ולא במקום הליכת בהמתו. ועוד שמשאו של גמל מונעו מלראות נרו של חנוני. וא"ת עוד אי אמרינן אית לעיוני א"כ מאי קאמר רבא לעיל בפרק כיצד הרגל גבי שתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת כי אית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא דכיון דבעוטא בה ודאי חזי ליה ואפ"ה אמרינן דאית ליה רשותא לסגויי עלה והיכי דמיא אי מליא רבוצה כל הרשות אפילו לבעוטי בה אית לה רשותא וכדאמרינן גבי חבית ואי לא מליא כל הרשות אפילו לסגויי עלה לא דהו"ל לעיוני דאפילו לגבי בהמה נמי אמרינן הו"ל לעיוני כדמוכח לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח הוא פטור ונ"ל דלא דמיא דהתם ודאי שור פקח בטבע מעיין שלא יפיל עצמו בבורות ובפתחים וכן כל בעלי חיים כאנשים אבל אינן בני דעת לשמור עצמן שלא ידרסו על הכלים ועל כל מה שמונח לפניהם ברשות הרבים שאם אין אתה אומר כן א"כ היכי אמרינן דרגל מועדת לדרוס ולשבור.

ושמואל אמר באפילה. ואפילו למ"ד נתקל פושע בהא מודה דלאו פושע דשאני הכא דיש מכשול לפניו וא"ת מ"מ לחייב דהא מרבינן את האונס מפצע תחת פצע כדאיתא בשלהי פרק כיצד הרגל ואמר רבא נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק אלמא כל נזק הבא מן האדם חייב על האונס כרצון וי"ל דאונס גמור לא רבתה תורה ואפילו בנזקי אדם ותדע לך מדגרסינן בירושלמי גבי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן כיני מתניתין בשהיו שניהם ישנים אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חברו לישן אצלו הוא המועד וכן בפרק אלו נערות גבי הניח להן אביהן פרה שאולה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ולא משלמין כולה אף על גב דהזיקו' ודמי בשר בזול נמי דמשלמי לאו משום תשלומי נזק אלא דמשלמי לפי מה שנהנו ולא הכל אלא כדמי בשר בזול וכן בפרק שור שנגח את הפרה גבי הנכנס בחצרו של בעה"ב שפוטר בעה"ב כשהזיק את הנכנס היכא דלא ידע ליה אלא ע"כ לא מרבינן אונסין גמורין ואונס נפילה אפילו ברוח שאינה מצויה אינו אונס גמור ונתקל אליבא דר' יהודה אפילו נתקל בקרקע הוי אונס גמור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבל לר"ת נתקל הוי פושע לפי שדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והיינו דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח ביום פטור. ולפי מה שכתבתי למעלה אף שור אין דרכו להתבונן בדרכים בכיוצא בזה שלא לדרוס ולשבר.

הרי אמרו לרכובה שלש. יש מפרשים שלא אמרו שיעורין אלו אלא לעני שבישראל אבל לנכבדים כל אחד לפי כבודו וי"ל אפילו לנכבד שבישראל.

אמר ליה חסדא קנסי קא מגבית. י"מ כי שיעורין אלו כולן דמי בושת ובושת קנס הוא ויש מפרשים כי זה דמי בשתו וצערו ולאו קנסי ממש קאמר אלא כעין קנסי שכל נזקי אדם באדם לא שכיחי ובעינן מומחין ולא עבדינן שליחותייהו במילי דלא שכיחי וקשיא לי מאי קאמר דהא אי תפס לא מפקינן מיניה ואפילו לא תפס אי אמר קבעו ליה זמנא בא"י מזמנים ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי דמכלתין. ואם כן צריכין אנו לדעת בשעורין דאי מפייס ליה מנפשיה כדי שעוריה שרינן ליה שמתיה וא"נ תפס טפי מפקינן מיניה. וי"ל דהיינו דקאמר לי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא דעובדא היכי הוה כנ"ל.

אמר ליה מאה פנדי בפנדא למחייה. ודוקא בשאינו יכול למונעו בדבר הא יכול למונעו ע"י דבר אחר חייב וכדאמרינן לקמן מפני שהיה לו לשומטו ולא שמטו.


דף כח עמוד א[עריכה]


בן בג בג יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. כלומר אני אומר יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה ואי אפשר לומר דבהדיא פליגי רבנן עליה דא"כ היכי פריש רבינא מאי שבור את שיניו בדין דאי פליגי רבנן עליה לא אפשר למימר דבן בג בג שבור את שיניו בדין קאמר דא"כ במאי פליגי רבנן עליה כנ"ל.

אי הכי אימא סיפא דחפו לעליון ומת חייב ואי בתם אמאי חייב. כלומר אלא ע"כ במועד מש"ה חייב שהיה לו לשמטו שאינו בהול על שורו שהרי בעל השור משלם לו נזק שלם מן העליה. אבל בתם אמאי הלא בהול היה על שורו שלא יפסיד חצי נזקו ופריק אפ"ה היה לו לשמטו כיון שאפשר ומיהו אפילו במועד אם אין שם עדים או שאין לבעל השור להשתלם ממנו פטור דמקום פסידא הוא היכא דא"א לו לשמטו.

בעל הבית משבר ויוצא משבר ונכנס. וא"ת אמאי משבר והלא אפשר לו להניח חבית על חבית וכמו שאמרו היה לו לשמטו וי"ל דהכא טריח ליה מלתא להניחן זו על גב זו. ירושלמי הניח חבית ברשות ובא אחר והניח אחרת סמוכה לו ובא הראשון ליטול את שלו אם יטלה מכאן ויתננה כאן נעשה בור אלא יטול את המקל וישברנה או יעבור עליה אם נשברה נשברה נשמיענה מן הדא שור שעלה על חברו ובא בעל השור ושמטו מתחתיו אם עד שלא עלה שמטו ונפל ומת פטור ואם דחפו ונפל ומת חייב.

אמר ר' יוסא ואת ש"מ ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר וכו'.

הרי שהיה דרך רשות הרבים עבורות בתוך שדהו. פירשתיו במקומה בפרק המוכר פירות בס"ד.

לפוטרן מן המעשר. פרש"י ז"ל משום דהפקר פטור מן המעשר. ובתוס' אמרו שאינו מטעם הפקר דהא תנן במס' פאה ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה אלא טעמא שדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק בה שאם הוא לוי עני נוטל פאה.

אמר ר"י אמר רב לא שנו אלא שטנפו כליו במים. פירוש דרב מוקי לה למתניתין כשלא הפקיר את המים הלכך הוו להו מים ממונו וחייב אף על נזקי מים וטעמא דמוקי לה רב למתניתין בשלא הפקירן למאי דסבירא ליה לרב דאם הוחלק במים ונזוק הוא בעצמו בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו והלכך אלו הפקיר את המים ה"ל בורו ופטור על הכלים וכן אם הוזק הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו הלכך חיובא דמים לא משכחת לה אלא בנזק כלים ומשום שורו דהיינו בשלא הפקירן ולא מצי למימר שהוזק הוא בעצמו במים דלישנא דהוחלק במים משמע שלא ניזק בהם אלא שהוחלק בהם. ומסתברא לי דאליביה ר' יהודה דקאמר במתכוין חייב ורבנן בהא פליגי דת"ק סבר נתקל פושע הוא וסתמא מים לא מפקר להו ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא וס"ל דסתמא אפקורי מפקר להו בין חרסין בין מים והלכך בשנטנפו כלים במים חייב לתנא קמא דלא מפקר והוו להו שורו וחייב על נזקי כלים ופטור על נזקי גופו למי שלא מימיו הזיקהו אלא קרקע עולם וההפך בחרסין דמסתמא מפקר להו והוו להו בורו ואף ע"פ שהפקירן חייב בנזקן כמפקיר נזקיו דעלמא והלכך חייב בנזקי גופו ופטור בנזקי ממונו דהו"ל כלים בבור ור' יהודה סבר נתקל אנוס הוא וסתמא אפקורי מפקר בין חרסין בין מים והלכך פטור על הכל בין על כליו בין על גופו דהו"ל מפקיר נזקיו באונס והלכך אינו חייב עד שיתכוין לזכות בהן כלומר שאינו מפקירן אלא מתכוין לזכות בהם ובחרסין כנ"ל. א"נ לכ"ע מים לא מפקר להו ולא פליג ר' יהודה אלא בחרסין משום דנתקל לאו פושע אלא לכאורה ר' יהודה אכולה פליג כנ"ל.


דף כח עמוד ב[עריכה]


אדם חייב וכלים פטורים. ואע"ג דוהמת יהיה לו כתיב משום דכלים שבירתן זו הוא מיתתן ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטינופן וקלקולן היינו מיתתם והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזיקין דתרוייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והלכך לגמרי פטור בהו. ולשמואל מ"מ תקלתו הרי הוא כבורו ואע"פ שנחבט בקרקע והוא הוא שהזיקו חייב דלשמואל בור דעלמא חייב בין בהבלו בין בחבטו. והראב"ד ז"ל הקשה לרב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי אי משום שן הא אין הנאה להזיקו ואי מרגל שאני רגל שדרכה לילך ולהזיק ואי מקרן מועדות שאני התם שכונתה להזיק ואי מקרן תמה לא לחייב אלא חצי נזק ופשיטא ליה דאתיא מקרן מועדות דכיון שהן מוכנים למועד רגל הרי הן כמועדין להזיק ואף ע"פ שאין כונתן להזיק אהני בהו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהזיקן ועוד יש לדקדק רב דאמר אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו כמאן ס"ל אי כר"נ בשור שדחף את חברו בבור ליחייב נזק שלם דהרי ר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתל' מהאי ואי כרבנן דאזלי בתר דוחף ופטרי בעל הבור ליחייב בעל המים על מימיו לפחות חצי נזק ואפשר דרב נמי פטור מנזק שלם קאמר ולפי ששנינו חייב דמשמע נזק שלם אמר איהו דעל עצמו פטור בנזק שלם ולעולם חצי נזק מחייב ואין זה מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש ועוד שרש"י ז"ל פירש שם בפרק הפרה בדוחף לבור שבעל השור חייב בנזק שלם וכמו שאני כותב שם ועוד דמוקמי' רב כרבנן ודלא כהלכתא דקי"ל כר' נתן אלא י"ל דשאני מים שאף הן לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדו שהחליקוהו ואינו אלא גרמא בעלמא והו"ל כנפל לבור מקול הכריה שהכורה פטור ועוד שאין גופן של מים מחליקין אלא על ידי העפר שנעשה רפש וטיט.

ורב ה"מ היכא דאקפרינהו. ופרש"י ז"ל דקס"ד דבבור שחייבה עליו תורה דוקא כשהפקיר רשותו ובורו ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל בפרק כיצד בשמעתין דמחזרת כגון שהקצה מרשותו לרשות הרבים קא סבר רב בור ברשותו חייב וי"ל דההיא לא קי"ל במסקנא וא"נ י"ל דהתם כי מחייב רב משום בור היינו משום שאי אפשר לחייבו משום שורו דשור ברשותו פטור והלכך לכל הפחות יהיב ליה דין בו ופטור על הכלים אבל באבנו וסכינו ומשאו ברשות הרבים בשלא הפקירן דלא עבדינהו רב כבורו לאו משום דגרעי לדידיה מבור אלא דעדיפי מינייהו ועביד להו כשורו לחייב על הכלים וממה שכתב רש"י ז"ל דקא סבר רב דבור שחייבה עליו תורה כשהפקיר רשותו ובורו דמשמע שסבור הרב ז"ל דחייב במפקיר רשותו ובורו כחופר בור ברשות הרבים נחלקו עליו גדולים מרבותינו הצרפתים ז"ל ואמרו דבמפקיר רשותו ובורו פטור ואינו דומה לחופר בור ברשות הרבים דהתם עשה התקלה באיסור וכן נמי כשחופר ברשותו סמוך לרשות הרבים לפי שצריך לשמור את בורו שלא יזיקו בו אחרים וכן בחופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו למה יתחייב על הכרי' שבאמצע רשותו כרה שאינו מצוי לנזק ואחר שהפקירו אינו שלו שיתחייב על שמירתו וכן דעת הראב"ד ז"ל.

אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן נ"ל דמשום דקי"ל כר"נ נקט האי לישנא ולא נקט כמאן כרבנן וה"ק נימא ר' אליעזר דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה ואליבא דרבנן פטור לגמרי דהם מחייבין את הדוחה והמכשיל ופוטרין את הבור וכאן אין בעלים לקרקע דר"ה הוא ובעל האבן נמי פטור כשור שדחף את חברו לבור שבעל הבור פטור.

אלא אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב כמאן כר' נתן. דאמר דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ובעל האבן חייב בכל ואם נתקל באבן ונישוף בקרקע א"ל דלכ"ע פטור דלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו הכא פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל דאמר בין להבלו בין לחבטו הכא פטור דהוה ליה כנתקל בשור ונפל לאחורי הבור דפטר לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזק בתוך תקלתו וליתא דלשמואל כל שנתקל בבורו אף ע"פ שנישוף בקרקע חייב שהדוחה והמכשיל חייב כדמוכח בפרק הפרה דמחייב אגובהה ומשמע אפילו נישוף בקרקע עולם ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור טעמא אחרינא הוא שאז הבור אינו מכשיל אלא הכורה וכמו שכתבתי בס"ד.

ואני תמיה למ"ד נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונישוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו ונ"ל מכאן דאפילו למ"ד נתקל פושע לאו פושע גמור קאמרינן אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא בפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם כנ"ל.

במתכוין להורידה מעל כתפו. דכל שהוא מורידה מדעתו היה לו ליזהר בה שלא תשמט מתוך ידו ותשבר וזהו מתכוין ששנינו אבל מתכוין לשברה ולא מתכוין לזכות בחרסיה ומינה דכל שלא נזהר בה חייב והיינו אפילו נתקל.

ותדע לך דאם איתא דנתקל לר"י פטור מאי קאמר מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה דלמא נפשרה לא אלא דר"מ מחייב אפילו נתקל ואף על גב דמשמע בפרק השוכר את האומנין גבי המעביר חבית ממקום למקום דר"י סבר נתקל לאו פושע הוא כיון דלא קיימא האי אוקמתא לא דייקי בה ועוד דהתם לא איברירא מלתא שפיר דטעמיה דר' יהודה דפטר התם שומר חנם הוי משום נתקל לאו פושע הוא אלא שמא מן התקנה כדאיתא התם ולפיכך לא אקשינן מינה הכא לרבא. ועדיפא מינה אקשינן דמפרש' בהדיא דאונס הוא אפילו לר' מאיר כשנפשרה ור' מאיר באונסין פטר.

אמר אונס הוא ואונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. איכא למידק האי למאי דמיא אי לנזק הבא מכח אדם הואיל ודרך הלוכו מזיק בשברים שנפשרו על כתפו מאי קאמר אנוס דנזקי אדם הא מרבינא בהו אנוס כרצון וכ"ת דאונס גמור הוא אונס גמור פטור וכמו שכתבתי למעלה א"כ מאי קא מייתי מקנקנים שהעלם לגג דהתם שאני דנזקי ממונו הן והאונס דרוח שאינה מצויה פטור בהן משא"כ בנזקי גופו. ואי לנזקי ממונו דמיא דאינו מזיק הוא אלא היא היא שנפשרה ונפלה אם כן מאי קא מייתי מולנערה וי"ל דאבא דכלהו אונסין לנערה לא תעשה דבר וא"ת ומאי קא מקשה מולנערה לנפשרה שאינו משלם נזקו לאחר נפילה דנהי דפשירתה חשבינן לאונס מ"מ לאחר שנפלו חרסיה היה לו לסלקן דבורו הן י"ל שהיה סבור עכשיו דר"מ היה מחייב אפילו תוך זמן סילוקו אף ע"פ שלא היה לו פנאי לסלק וחכ"א פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מדפטרי רבנן מדיני אדם ש"מ דכשהפקיר קאמרי דאי לא אמאי פטור מדיני אדם והרי הן או כבורו או כשורו למר כדאית ליה ולמר כדאית לה ומדמחייבו בדיני שמים שמעינן דכשהיה לו פנאי לסלקן קאמרינן לא אמאי מחייבי בדיני שמים.


דף כט עמוד א[עריכה]


באבנו ובסכינו ובמשאו שניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב. השתא משמע דהזיקו בשעת נפילתן קאמר משום אשו.

ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים לגג ונפלו ברוח שאינה מצויה שהוא פטור. הא דנקט לדברי חכמים אבנו וסכינו ובדר' מאיר קנקנים אורחא דמלתא נקט דבקנקנים שאם נפלו עשויין להשתבר אורחייהו לשמרן שלא יפלו ברוח מצויה.

פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע הוא. כל שאין לו פנאי לסלקן קרי שעת נפילה דר"מ סבר נתקל פושע הוא ואם הזיקו בשעת נפילה דהיינו בשעת נפילתן ממש וכן אחר נפילה תוך זמן שאין לו פנאי לסלקן חייב ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ועד שיתכוין אינו חייב והיכי דמי מתכוין לא מתכוין להורידה דכל נתקל לאו פושע הוא אלא כששברה בכונה.

ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. כלומר בניזקין דעלמא שבאו שלא מחמת אונס דמר סבר מפקיר נזקיו חייב ובור שחייב עליו תורה אפילו בור ברשות הרבים ור' יהודה סבר לא זהו בור שחייבה תורה אלא כשהפקיר רשותו ולא בורו. א"נ בחופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים וא"ת ומי הזקיקו לאביי למימר הכי לימא דהפקיר נזקיו דעלמא כ"ע לא פליגי דחייב אלא לא פטר ר"י אלא בנזיקין דהכ' דבאו מחמת אונס וכדאמר ר' יוחנן לקמן יש לומר דכיון דס"ל לאביי דבתרתי פליגי ודייק לה ממתניתין ע"כ איצטריך ליה לאוקמה בנזקין דעלמא דאין בנזקין דהכא לאו בתרתי פליגי דתרוייהו חדא נינהו דהא עיקר מלתא משום דלמר נתקל פושע והוה ליה כמפקיר נזקיו בעלמא ולמר נתקל לאו פושע הוא והו"ל כמפקיר נזקיו דאונס.

ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי. ואם תאמר למה לי למידק ממתניתין לידוק מברייתא גופא דהא מדקתני נשבר כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה היינו לאחר נפילה ולא היה לו פנאי לסלקן כמו שכתבתי למעלה מדקתני בדברי חכמים וחייב בדיני שמים ובשעת נפילה נמי פליגי מדקתני מודים חכמים לר"מ באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה דמשמע שנפלו והזיקו בשעת נפילה מכלל דשמעת לר"מ דבכדו וגמלו חייב אפילו בשעת נפילה. וי"ל דאי לאו מתניתין הוה אמינא דנפלו והזיקו לאחר נפילתן קאמר ובחדא בלחוד פליגי דמר סבר נתקל פושע וגמלו נמי שנפל בפשיעה עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן ליה בסמוך ומר סבר נתקל לאו פושע.

אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת ליה. כעין פלוגתייהו דמפקיר נזקיו דעלמא וכגון שהוליכה במקום שעשויה להחליק וליפול.

אלא בשעת נפילה היכי משכחת ליה. כעין פלוגתייהו דלמר תחשב פשיעה ולמר לא תחשב פשיעה דנתקל פושע ולא שייך אלא בדידיה אבל בהמתו אטו ברגלה נקיט לה וכיון שכן בשעת נפילתה או היה פשיעה למר ולמר או אונס למר ולמר ואסיקנא דהכא נמי בנתקל הוא עצמו ונתקלה גמלו עליו דלמר פשיעתו שנתקל גרמא ומר סבר לאו פושע וא"ת מאי קושיא לימא ליה בשעת נפילה משכחת לה בכדו ולאחר נפילה או שלקה בחרסיה יש לומר מדקתני בברייתא ולא סלקה ולא העמידה משמע שיש לו פנאי לסלק ולהעמיד דהיינו לאחר נפילה וכיון שכן אי מוקמת לה לבד בשעת נפילה אית לך לאוקמי בתרתי כלומר אף בשעת נפילה ומדכר בתרתי אף גמלו בתרתי.

במתכוין לזכות בחרסיה. כלומר שלא הפקירן אלא שעדיין דעתו ליטלן.

והא איכא ר"מ דמחייב. דמדקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומדחייבי בדיני שמים נמי שמעינן דהפקירן דאי לא אמאי פטור מדיני אדם. וכהאי גוונא הוא דמחייב ר' מאיר אלא מאי בשעת נפילה דברי הכל חייב והאיכא רבנן דפטרי וא"ת לימא ליה לעולם לאחר נפילה פשיעה ודברי הכל חייב דעד כאן לא פליגי רבנן אלא לאחר נפילת אונס דמר סבר נתקל פושע והוה ליה מפקיר נזקיו דעלמא ומר סבר לאו פושע והוה ליה מפקיר נזקיו דלאחר אונס ומתוך הלשון משמע דפליגא אדר' אליעזר.


דף כט עמוד ב[עריכה]


הא דאמרינן בשהפכה בפחות מג'. הוא הדין בשלא הרחיקה ממקומה ג' דאם כן הוה לי בורו בשהפכה לפחות מג' מכאן דקדק ר"ת ז"ל דהגבהה במתכוין לקנות אינה צריכה ג' אלא טפח שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דקדושין גבי פיל במאי קני ליה ואמרינן בחבילי זמורות ופרש"י ז"ל דלהכי נקט בחבילי זמורות ולא כלים לפי שסתם כלים אינם גבוהים ג' טפחים והגבהת ג' טפחים בעינן ומכאן קשה לפירושו ועוד דבמסכת עירובן פרק חלון גבי חביות של שתופי מבואות אמרינן וצריך להגביה מן הקרקע טפח אלמא בטפח סגי ומיהו מההיא דעירובין אין ראיה כ"כ דדלמא משום דשתופי מבואות דרבנן הקלו בקנייתן. וא"נ טפח דהתם לאו משום הגבהה קנייה אלא צריך שיגביהנה משאר החביות שבאוצר. טפח להיכר בעלמא שיהא ניכר שהוא של שתופי המבואות והא דהכא נמי אפשר משום דנכסי הפקר שאני ואפ"ה כי לא נתכוון לזכות בה לא קנה עד שיגביה הגהת שלשה טפחים.

מצמצים מאי טעמא פטור וכו'. וא"ת אמאי לא אקשי ליה בהדיא ממפריח דחייב אף על גב דהו"ל כמפקיר נזקיו לא היא דמפריח לאו מפקיר נזקיו היא אלא כשורו שיצא לחוץ ולא טפח ליה באפיה וא"ת אמאי לא אקשי ליה מההוא דא"ר יוחנן לעיל מחלוקת לאחר נפילה דע"כ בלאחר נפילה דהכא דבאונס הוא אליבא דרבנן הוא דפליגי יש לומר דהא עדיפא ליה דמפרשא ליה אבל אידך דלעיל לאו בפירוש אמרה ר' יוחנן דאנן הוא דאמרינן הכי מתוך מה שהקשינו מדבריו לדבריו.


דף ל עמוד א[עריכה]


לא יהא אלא כרפשו. ואם תאמר אמאי לא אקשי ליה הכי לעיל גבי נשברה כדו דאמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים י"ל דהתם היינו משום דקתני והוחלק אחד דמשמע ששפכן לדעת לגבל בהן את הטיט.

גירסא דייקא: מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא. והכי קאמר מי סברת דתמו מיא ונעשו רפש וטיט לא דלא תמו מיא דעדיין גלולין הן ואין כאן רפשו אלא מימיו.

לקיים מילי דנזיקין רבינא אמר מילי דאבות ואיכא דאמרי מילי דברכות. יש מפרשים דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בניזקין הא דחסידים הראשום מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין.

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה וכו'. ואסקה רב נחמן בר יצחק מתניתין אפילו ר' יהודה הוא ומתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים וא"ת הא דתנן בפרק הבית והעליה המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כר' יהודה ואסיקנא התם הכי דמתניתין דלא כר' יהודה אמאי לא פריק הא דמתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים היא כדאמרינן הכא י"ל דהתם על כרחין בשעת הוצאת זבלים היא מדקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל.


דף ל עמוד ב[עריכה]


תנן ההופך את הגלל לרשות הרבים וכו'. וקא סלקא דעתיה השתא דרב דאמר קנסו גופן אטו שבחן ה"ה דקניס גוף שאינו משביח בגלל אטו גוף המשביח ופרקף ר"נ בר יצחק גלל קא רמית דבר שיש בו שבח קנסו גופן אטו שבחן אבל גלל דלא משבח כלל לא קנסו בו.

שטר שכתוב בו רבית. פירוש שכתוב בו רבית מפורש מאה במאה ועשרים קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית כלומר אפילו הקרן אינו גובה ממשעבדי וחכ"א גובה את הקרן אפילו ממשעבדי ובמקומה בפרק איזהו נשך כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

ונראה לי דכל בור שבשמועה זו בור של נזיקין הוא ולא בור של מיתה דהא ליכא עשרה ומינה דאפילו בור תשעה פטור בכלים ובפרק שור שנגח את הפרה כתבתיה יותר מזה בסייעתא דשמיא.


דף לא עמוד א[עריכה]


גירסת הספרים שלנו כך היא: אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו דראשון בין בנזקי ממונו דראשון שני חייב בנזקי גופו דשלישי אבל לא בנזקי ממונו. ויש לפרש דרבא כר' מאיר דאמר נתקל פושע הוא והכא קאמר ראשון חייב בנזקו של שני בין שנתקל השני בגופו של ראשון בין שנתקל בממונו ואפילו הפקירו לאחר נפילה משום דהוה ליה מפקיר נזקיו דלאחר פשיעה והוה ליה בורו והלכך על נזקי דשני חייב דלא פטרה תורה אדם בבור אלא לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורים כדאמרינן לעיל אבל על נזקי ממונו של שני אם הוזק בממונו של ראשון פטור דכלים בבור פטור אפילו לענין ניזקין כדאמרינן ומיהו אם הוזק ממונו של שני בגופו חייב אבל אם הוזק ממונו דשלישי אפילו בגופו של שני פטור ופרישנא טעמא דראשון שנתקל מעצמו פושע הוא והלכך חייב כדאמרן אבל שני שנתקל בראשון לא הוי פושע שהרי היה הראשון מכשול לפניו והלכך לאו פושע גמור הוא ונפקא מינה לענין ממונו שאם הפקירו הו"ל מפקיר נזקיו דלאחר אונסין ופטור והיינו דאמרינן אממונו פטור כלומר כשנתקל וניזוק ג' בממונו של שני פטור דאמר ליה האי בירא לא אנא כריתי' ומיהו אם ניזוק גופו של שלישי בגופו של שני חייב משום דחשבינן ליה פושע שהיה לו לעמוד ולא עמד ומסתברא דהאי לישנא דהיה לו לעמוד לאו בדוקא נקטיה דהוא הדין אפילו כשלא היה לו לעמוד וכדרב נחמן בר יצחק דהוא בתרא אלא משום דפליגי עלי' לעיל נקט לה לרווחא דמלתא כלומר אם היה לו פנאי לעמוד ולא עמד חייב לכולי עלמא ולכשתמצא לומר אפילו לא היה לו לעמוד חייב משום דהיה לו להזהיר ולא הזהירו ואקשינן ראשון נמי מי איכא למימר דחייב על נזקי ממונו אפילו כי הוזק בו גופו של שני והא תניא כולן חייבין על נזקי הגוף ופטורין על נזקי ממון אלמא אף שני שהוזק בין גופו בממונו של ראשון פטור דעל נזקי ממונן וגופן של מזיקין קאמר מדלא קתני חייבין והדר ביה ופירשה ראשון חייב בנזקי שני בין שהזיק שני גופו או ממונו של ראשון לפי שאין הראשון נחשב כבור אלא כאדם המזיק מפני שהוא פושע אבל שני פטור על נזקי ממונו של שלישי מפני שהוא נחשב כבורו שלא עמד אבל אינו כאדם המזיק לפי שהוא אנוס היה בנפילתו וכיון שנחשב כבורו פטור על נזקי ממון שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ולעולם הוזק אפילו השני גופו בממונו של ראשון פטור דקסבר השתא דמפקיר נזקיו דעלמא פטור ואע"ג דלית ליה לר' מאיר הכי בהא לית ליה לרבא כר' מאיר וזה בבירור דחוק הרבה.

אלא דאפשר דהאי אוקמתא לא קיימא במסקנא אפילו אליבא דשמואל אלא הדרינן לאוקמתא קמייתא וכדכתיבנא בסמוך וא"נ י"ל דמוקמינן ברייתא להאי אוקמתא כרבנן וגם זה דחוק יותר בעיני שיחזיר בו מר' מאיר לרבנן דרך העלמה ולא יפרש כלל אלא שאני תמיה מפני מה לא תירצו כן בפירוש ויאמרו ההיא מני ר' יהודה היא שלא רצו לשום הברייתות סתם במחלוקת שנויה והדר אקשינן כיון דחשבה גופו של שני כבור הניחא לשמואל אלא לרב דאמר דאין בור אלא בדאפקריה גופו היכי מפקר ליה וא"כ כל שהוזק ממונו של שלישי בוגפו של שני ליחייב שני דגופו הוא כשורו ותרגמוה רב אבא מניומי לברייתא דכולן פטורין על נזקי ממונם לפרוקה אליבא דרב כגון שהוזקו כלים בכלים כלומר כולם חייבין על נזקי גופן בין שהוזקו הניזקין גופן או ממונם בגוף המזיקין משום דגוף המזיק כשורו אבל כשהוזק ממונו בממונן של מזיקין פטורים בשהפקירן שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ואם הוזקו גופן בממונן אם שני בראשון חייב לפי שהוא נחשב כפושע ומפקיר נזקיו דעלמא חייב משום דממונו כבורו אבל גופו של שלישי בממונו של שני אם הפקירו פטור שהרי זה מפקיר נזקיו דמחמת אונס ופטור וברייתא קמייתא אליבא דרב ראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שניזוק בנזקי גופו דראשון בין שניזוק בנזקי ממונו דראשון אבל שני חייב בנזקי שלישי אם הוזקו בגופו בין גופו בין ממונו משום שהיה לו לעמוד ולא עמד אבל אם הוזקו בממונו של שני לא שכבר הפקירן ומפקיר נזקיו דבאונסין פטור וא"נ משום דמצי למימר האי בור לא אנא כריתיה.

והאי אוקמתא אמרו רז"ל דדוקא לרב משום דקשיא דלרב לית ליה בור אלא בדאפקרינו הוא דאצטריכי להכי הא לשמואל לא אצטריכן אלא כדאוקימנא מעיקרא ואפשר נמי למימר דכיון דפרקה רב אדא לברייתא דפטורין על נזקי ממונן כגון שהוזקו כלים בכלים תו לא אצטרכינן לאוקמתא תנינא דרבא בברייתא קמייתא אלא הדרינן לאוקמתא קמייתא דרבא ואליבא דשמואל כנ"ל לפרש שמועה זו אי אית ליה לרבא כר"מ בנתקל א"נ אפילו אית אית ליה כר' יהודה וכגון דנתקל שלא במקום מדרון דפושע הוא וכמ"ד הכין בפרק השוכר את האומנין אבל אי אית ליה כר' יהודה ובנתקל במקום מדרון דלאו פושע קרי ליה פושע דשלא עמד או דשלא הזהיר והו"ל כאדם המזיק וכן הוזק שני גופו בממונו של ראשון ובשלא הפקירו שאם הפקירו הו"ל מפקיר נזקיו שבאונס ופטור אבל שני שנכשל בראשון אנוס יותר ולפיכך אינו כאדם המזיק אע"פ שלא עמד ולא הזהיר אלא כבורו וחייב על נזקי גופו של שלישי משום בורו אבל על נזקי ממונו לא שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים ואפילו הוזק גופו של שלישי בממונו של שני פטור דאמר ליה לאו אנא כריתיה.


דף לב עמוד א[עריכה]


תרוייהו כי הדדי נינהו. פרש"י ז"ל שאף בעל החבית סייע בשבירתה שבדרך הליכו הטיח חביתו בקורת חברו וא"ת למה לן טעמא שלזה רשות להלך שאפילו לא היה רשות לבעל הקורה להלך היה פטור י"ל שאלו היה בעל הקורה רץ אע"פ שהטיח בעל החבית חביתו בקורה היה חייב לפי ששינה שרץ ובעל החבית מהלך כדרכו וכדאמרינן לקמן רץ חייב מפני שהוא משנה ואיכא למידק דהשתא משמע דדוקא כשבעל החבית בא כנגדו הוא דפטור בעל הקורה משום דכהדדי נינהו הא עמד בעל החבית חייב וא"כ מאי שנא מסיפא דמתניתין דקתני היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון אם עמד בעל החבית פטור י"ל דסיפא בעומד בעל החבית.

הא דקתני: שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה שניהם פטורין. לאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה קאמר אבל הזיקו משלמין במותר נזק שלם וכדאמרינן בשור שנגח את הפרה שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין.


דף לב עמוד ב[עריכה]


מאי חייב אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות. אבל ברישא שנכנס שלא ברשות פטור מד' דברים וכו' וא"ת מאי שנא מהא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעל הבית פטור ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקי לאזוקי לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה וכן פירשה הראב"ד ז"ל וכן רש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בד' דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וד' דברים דסיפא היינו נזק וצער ושבת וריפוי אבל בבושת פטור דאינו חייב עד שיתכוין וא"כ מארבעה דברים שחייב בסיפא פטר ברישא ויש מפרשים ברייתא זו בשלא הכיר בו הנגר וא"ת א"כ למאן דמתני הא דרב יוסי בר' חנינא ארישא תקשי לן ההיא דשור שנגח את הפרה דפטר ליה לבעל חבית אי לא הוה ידע ביה וכן נמי במתניתין דהמבקע דהכא דמחייב במבקע ברשות היחיד זה והזיק ברה"י אחר הא ברה"י שלו והזיק בו לאחר פטור י"ל דנגר שאני שהכל רגילין ליכנס אצל האומנין וא"ת עוד כיון דלא הוה ידע ליה היכי קאמר במסקנא דהו"ל כשוגג קרוב למזיד י"ל כיון דשאל עמנו רשות ליכנס הוה ליה לאסוקי אדעתיה שבדעתו ליכנס אצלו מיד והו"ל לעיוני וא"ת כיון שנכנס ברשות מאי שנא מהא דתנן במסכת מכות הזורק אבן לחצר והרג אם יש רשות לניזק ליכנס חייב י"ל דהתם כשהיה לו רשות ליכנס לה בכל עת קאמר כגון שיש לו בה רשות ליכנס ממנה לחצר אחרת וא"נ ששאלה לזמן וכיוצא בזה דה"ל כיער אבל אינו יודע שיכנס לה עכשיו ולפיכך אינו מזיד ולא קרוב לו אבל כאן ששאל רשות לפי שעה הוה לו לעיין ושמא דעתו ליכנס לאלו.

מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא. כלומר שהרישא קרובה יותר לאונס ולפיכך פטור מגלות ואיכא למידק אי משום טענת אונס הוא כ"ש שהוא פטור מד' דברים דיש אונס שחייב בו את הגלות ופטור מארבעה דברים משום דארבעה דברים דומיא דכי יריבון בעינן וכדאמרינן לעיל בשלהי פרק כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה לענין גלות חייב לענין ארבעה דברים פטור ויש לומר דהכא לאו משום אונס קאמר אלא שאינו דומה ליער.


דף לג עמוד א[עריכה]


והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור ואמר ר' יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים. איכא למידק מאן דמתני לה לדר' יוסי בר חנינא אהא מאי שנא מההיא דרבה דאמר בשלהי כיצד הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא וסלקן פטור ומסתברא דמאן דמתני לה אהא לית לי' לדרבה ורבה כמאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי וקי"ל כרבה.

ורבנן האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים. ואם תאמר תיפוק ליה מכמשפט שור בשור י"ל שאני התם דלא שייך ביה לא צער ולא בושת.

יושם השור בב"ד. כלומר אינו מוחלט לו השור אלא שישומו אותו ב"ד ואם רצה מזיק לסלקו במעות מסלקו שאינו אלא כב"ח עד שיחליטוהו לו ב"ד כשאין המזיק רוצה לסלקו.

ור' עיקבא סבר יוחלט השור. לניזק קודם שיעמוד בב"ד דשותפי נינהו ואם תאמר אם כן כי בעינן מיניה מאי בינייהו לימא דהיכא דבעי מזיק לסלקו בזוזי איכא בינייהו הא ליתא דחדא מג' ארבע נקט דהא הוה מצי למימר מכרו ניזק איכא בינייהו וא"נ שבח מזיק וכדאיתא לקמן אלא דחדא מינייהו נקט.

הקדישו ניזק איכא בינייהו. דלר' ישמעאל אינו קדוש שאינו אלא כבעל חוב ואפילו לאביי דאמר בפרק כ"ש למפרע הוא גובה ואקדיש מלוה וזבין מלוה קדוש ה"מ היכא דגבאו לבסוף אבל הכא לר"ע קדוש מיד ואלו רצה מזיק לסלקו אי אפשר וקדוש ולר' ישמעאל אינו קדוש ואלו רצה שלא להגבותו מגופו אלא לסלקו בזוזי אינו קדוש ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דלר"ע משעת נגיחה קם ליה ברשותיה דניזק ואפילו קודם העמדה בדין וזה תימא דהא קיימא לן דפלגא נזקא קנסא וכל קנסי אין זוכין בהם אלא משעת העמדה בדין וכדאמרינן בפ"ק דמכות דלר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא עד זומם שאמר העדנו והוזממנו בבית דין של פלוני אינו משלם על פי עצמו עד שיאמר הוזממנו וחייבינו ממון ואמרינן נמי התם וכן לענין תשלומי קנס באו שנים ואמרי בחד בשבא גנב טבח ומכר באו שנים ואמרה בחד בשבא עמנו הייתם במקום פלוני אלא בתרי בשבא גנב טבח ומכר או בערב שבת גנב טבח ומכר אין משלמין דבעידן דמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דאלמא אינו זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין.

ועוד דתנן בפרק נערה במסכת כתובות לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ולא אמרינן דמשעת פתוי זכה בו האב ותירצו בתוספות דא"ל דשאני הכא דכתיב ומכרו את השור החי אניזק ואמזיק קא מזהר רחמנא דאלמא משעת נגיחה קאי ברשותיה דניזק ומההיא שעתא הוו שותפי.

ואכתי איכא לעיוני דהא אי מודה מיפטר א"כ כי הקדישו היאך קדוש ואנן דומיא דביתו בעינן. וי"ל דמ"מ כל שלא הודה הרי הוא דניזק. והראב"ד ז"ל כתב דקנס דפלגי נזקא שאני דקרן הוא דמשלם ושותפי נינהו ומכי אודעיה שורך הזיק שורו של פלוני קרנא הוא דמחייבי ליה ואי קדים ומודה בב"ד נמי לא מפטר דמחמת ביעתותא דעדים היא דקא מודה הלכך כי מסהדי עליה בבית דין איגלאי מלתא דמעיקרא נמי שותפי הוו ע"כ. וגדולה מזו כתב הרב ז"ל בשלהי פרקין גבי אי לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק ואע"ג דקנסא הוא וליכא עדי נגיחה ומודה בקנס פטור לא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא ובי דינא כי מודה זיל שלים אמרו ליה וכל שכן דאי תפס לא מפקינן מיניה ואע"ג דבשאר קנסות לא דיינינן הכי ע"כ.

ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב ז"ל דפלגי נזקא למאן דאמר קנסא הא דאמרינן לעיל בשלהי פרקא קמא דאי מודה ביה מיפטר דינא ואי הוי פירושא דאמרי ליה אמרי ליה זיל שלים ואי אמר לא משלמנא דקנסא הוא לא מגבי ליה האי דינא לא שמעינן ליה בשום דוכתא ודברי הרב צל"ע.

הקדישו ניזק איכא בינייהו. והוא הדין כשמכרו ניזק איכא בינייהו דלר"ע מכור וכדאיתא לקמן בסמוך דתני רב תחליפא מכרה אינו מכור ואמרינן עלה מני ר' ישמעאל היא והכא לרבותא נקט הקדישו לומר דלר' ישמעאל אפילו הקדישו ניזק אינו פדיון כלל ואע"ג דכי הקדישו מזיק מוקדש אפילו לר"ע משום דר' אבהו משום דבהקדישו מזיק שהיה השור שלו איכא משום גזרת ר' אבהו אבל הקדישו ניזק לר' ישמעאל ליכא למיחש לדר' אבהרו דהרי זה כמקדיש שור המוחזק לחברו.


דף לג עמוד ב[עריכה]

למה הוא מכור לרדיא. פירש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל שאם חרש בו לוקח אין מעלה שכר ניזק ולפי דבריהם לר"ע דאינו מכור מעלה לוקח שכר לניזק ואני מסתפק בדין זה דמזיק לר"ע כשמכרו כגזול הוא דהניזק שותף הוא וגוזל שור וחורש בו אינו מעלה שכר לניזק דלאו אדעתא דשכירות נחת ביה וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכדאיתא נמי לקמן בריש פרק הגוזל קמא גבי ההוא דגזל פדנא דתורי ולוקח מגזלן כגזלן דאתי מיניה דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחית וכדאמרינן נמי בפרק הגוזל. ואמרינן נמי התם התוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחת' נוטל ושמואל אמר אין לו אלא פחת' ולא פליגי אידי ואידי דקיימא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא והא דנחית אדעתא דגזלנותא. ונ"ל לפרש דר' ישמעאל דאמר יושם השור עד שיושם בב"ד ויחליטוהו לניזק הרי הוא של מזיק ומשלקחו ממנו רשאי לחרוש בו ואינו נמנע אבל לר"ע הוחלט השור ושותפי נינהו ואם מכרו מזיק אינו מכור ואין ללוקח לחרוש כנ"ל שכבר זכה בו ניזק הא דתניא שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדם ברייתא כולה ר' ישמעאל ופרושו הקדישו מוקדש משום דר' אבהו כלומר ומוסיף הניזק כל דהוא ופודהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מסתברא דלרבותא נקט הא דר' אבהו כלומר ואפילו בשור בעל מום דאי בתם לר' ישמעאל דסבר בעל חוב הוא הקדש הגוף מוציאו מידי שעבוד וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מוציאין מידי שעבוד.

פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר ליה מאי חסרתיך קמ"ל. זו גירסת הספרים ופירושו פשיטא למה לי למידק מסיפא הא שמעינן לה מרישא דקתני הקדישו מוקדש ומינה איפשיטא לן דמזיק שעבודו פטור. ויש נוסחא אחרת במקצת הספרים מהו דתימא הכא הוא דלא חסריה ולי מידי זיקה בעלמא הוא דשקיל מיניה קמ"ל והכי פירושו למה ליה לרב הונא למימר זאת אומרת פשיטא ודאי זאת אומרת כן ופריק אצטריך ודאי לאשמועינן דאי לא הוה אמינא בעלמא המזיק שעבודא של חברו חייב ושאני הכא דלא אזקיה ולא מידי דזיקה בעלמא הוא דשקיל מיניה קמ"ל דכל מזיק שעבודו כן והראב"ד ז"ל דחאה והדין עמו דלנוסחא זו ודאי קשה דמעיקרא קולא ליה שחיטה משאר מזיק שעבוד ולבסוף חמירא ליה טפי ושוי' כחופר בה בורות שיחין ומערות.


דף לד עמוד א[עריכה]


שמעת מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. איכא למידק דא"כ תקשי רישא אסיפא דבסיפא איכא למ"ד מה שגבה גבה דקתני מועד שהזיק קדמו ב"ח וגבאו מה שעשה עשוי. וליתא דהתם מטלטלי נינהו ובמטלטלי ליכא דינא דקדימה ולכ"ע מה שגבה גבה אבל בתם דמגופו משתלם ואפותיקי הוא דהוי וכדאמרינן לעיל הו"ל כקרקע ובכי הא הוא דפליגי וא"כ מינה איכא למשמע דמה שגבה לא גבה.

דאמר ליה אלו הוה גבך לאו מינך הוה גבינא. כלומר כלום אתה בא אלא מחמת קדימתך אפילו קדמת וגבת קודם שיזיק ממך הוה גבינא.

כולה רבי עקיבא היא והכא במאי עסקינן בשפטמו. ונותן לו כשעת הנזק ולומר שאינו נוטל בשבח הפטום אע"ג דשותפי נינהו ואע"ג דשותפות דעלמא אי מפטם חד ואשבח שבח לאמצע ושקיל מפטם ההוצאה. י"ל דהכא בשאין השבח יותר על ההוצאה וא"ת א"כ למה ליה לאקשויי מרישא אי כשפטמו צריכא למימר מגופא דסיפא מצי לאקשויי הכי אי כשפטמו ואין בו שבח יותר על ההוצאה צריכא למימר דלא שקיל נזיק בשבח אלא א"כ נותן את ההוצאה. י"ל אי לאו רישא הוה מצי לדחויי דלמא שותף הניח מעותיו על קרן הצבי א"נ דהוה אמינא דשקיל דמי הוצאה אבל לא דמי טרחו כמפטם בעלמא דאחולי אחליה לטרחיו לגבי שותפי.

ומדברי הראב"ד ז"ל נראה שהוא מפרש דאי כשפטמו והשביח יתר על ההוצאה שאין הניזק נוטל כלום באותו שבח שכך כתב בשפטמו מזיק דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלת ואע"ג דשותפי דעלמא לא אמרי הכי דאי מפטם חד שותפא תורא לא שקיל ליה לכוליה שבח התם משום דשותפי אדעתא דשותפות קא מפטמי ותרוייהו סמכי אהדדי בשבח הכא לאו שותפות גמור הוא ואיאושי מיאש ניזק מההוא פטמא ומזיק נמי לא אדעתא דשותפא קא מפטם ליה ע"כ וצריכא עיונא.

דאמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה. ואם תאמר מאי שנא מפחת נבלה לא היא דשאני התם דהו"ל לזבינה מיד דאין דרך להמתין על הנבלה אבל דרך הנזיקין להמתין עליהם שמא יתרפאו וישביחו.

אם כן מצינו תם חמור ממועד. כלומר שפחת נבלה במועד כולו לניזק ואלו בתם פליג מזיק בהדי ניזק וא"נ יש לפרש דפעמים שהתם משלם ממש יותר מן המועד כגון שור שוה מאתים שהזיק שור שוה מאתים ופיחתו מיתה חמשים זוז ופיחתה הנבלה לאחר מכאן ואינה יפה אלא נ' זוז נמצא שהמועד שמשלם בשעת הנזק אינו משלם אלא חמשים זוז והתם משלם חצי מנה שנפחתה הנבלה שהוא ע"ה לחלקו.


דף לד עמוד ב[עריכה]


בהא דאמר רב אחא בר תחליפא לרבא א"כ מצינו לר"י תם משלם יותר מחצי נזק הרבה פירושים נאמרו בו. והנכון בעיני לשון שני שפירש רבנו חננאל ז"ל וז"ל א"כ שחולקים הניזק והמזיק השור החי והמת פעמים שישוה השור החי שלש מאות והמת יהיה שוה מאתים והנבלה שוה חמשים הרי הניזק נוטל מן החי מאה וחמשים ומן הנבלה חמשה ועשרים סך הכל מאה וחמשה ושבעים זוז והנזק לא היה אלא מאה וחמשים זוז שהנבלה היתה שוה חמשים זוז עכשיו נמצא תם משלם יותר מחצי נזק. ופרקינן אית ליה לר' יהודה פחת שפחתו מיתה מחצאין בחי מנא ליה מוגם את המת יחצון הא אפקיה ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דאית ליה למזיק בשבח הנבלה ופרקינן א"כ לכתוב קרא ומכרו את החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון ולישתוק והו"א בזמן שנגח שור שוה מאתים לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום דמקיימא חלוקת חצי בחצי החי והמת אבל בזמן דלא מקיים האי והאי לא כתיב רחמנא יחצון מ"מ שמעינן פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ע"כ.

הא דקא מקשה: והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו. לאו למימרא דמפשטי' דקרא איתא למשמע דאינו משלם אלא חצי נזק דאדרבה איכא למשמע שנוטל חצי החי וחצי המת כדהוה סלקא דעתין השתא אליבא דר' יהודה אלא ה"ק על כרחין ההיא דרשא לר' יהודה לית ליה אלא חצי נזק לבד הוא דמשלם וכדשמעינן ליה בהדיא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו לפני רבי יהודה הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד בימי החול אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובחול משלם חצי נזק אלמא לרבי יהודה אינו משלם אלא חצי נזק ומכרו את השור החי וחצו את כספו לפחת שפחתהו מיתה מחצין אותו בחי. ואהדר ליה אין ה"נ דר' יהודה אית ליה פחת שפחתהו מיתה מחצין אותו בחי. ואקשי ליה ומנא ליה ואהדר ליה מוגם את המת יחצון.

שורו שבייש פטור. והוא הדין לכל ארבעה דברים אלא שאר' הא תני להו בהדי' במתניתין בפרק החובל ומשום הכי לא תני להו הכא ואע"ג דהתם נמי תנא בשת תנא ליה הכא לאשמועינן איהו דומיא דשורו מה שורו שאינו מתכוין לבייש אלא להזיק דידיה נמי אע"ג דאינו מתכוין לבייש כל שמכוין להזיק חייב אף בבשתו.

תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם תאמר משנה וכו'. אי אפשר לפרש דר' אבהו תני אליבא דחד תנא ור' יוחנן לית ליה כההוא תנא אלא כתנא דפליג עליה דא"כ היכי אמר ליה פוק תני לברא אטו כל מאן דאית ליה כחד תנא שתיקו משתק למאן דתני כאידך תנא וכדאמרינן בפ"ק דמסכת חולין גבי השוחט בשבת אלא ודאי תרווייהו אליבא דחד תנא פליגי ואליבא דר' שמעון ומתניתין דפרק ר' אליעזר דאורג דכליל ותני כל המקלקלין פטורין ולא מפקא מינייהו חובל ומבעיר ר' יהודה היא וכדאיתא התם בריש פרק ר' אליעזר דאורג ומפני שלא מצינו להם מקום מפורש שנחלקו בדבר זה כתב רש"י ז"ל שם בשבת שעיקר מחלוקת הזה יצא להם ממה שנחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה דר' שמעון פוטר ור' יהודה מחייב ויסוד הכל מה שאמרו מלאכת מחשבת אסרה תורה דכל מלאכת שבת ממשכן ילפינן ליה וכל מלאכת המשכן צריכותיהו לגופן ותיקון היה לכל אחת מהן והלכך היה ר' שמעון סובר דכל מלאכה שיש קלקול בגופה אע"פ שיש בה תיקון בעלמא ואפילו תיקון חשוב כמבעיר עצים לבשל בהם פתו ותבשילו ומן הדין אע"פ שלא התירה התורה בפי' מילה בשבת מותר היה לו למול בשבת לפי שאין המילה תיקון בגופו של תינוק ואע"פ שיש בה תיקון בעלמא שמכשרת את התינוק לתרומה ולפסחים ועוד שיש בה תיקון מצוה מ"מ כיון דהתינוק נפצע וגופו מתקלקל בה כמקלקלין בעלמא חשבינן ליה ופטור.

והבערת בת כהן היתה מותרת ולפיכך כשהתירה התורה מילה בשבת שמענו כי לולא שהתירה התורה היתה אסורה וא"כ אינה ככל שאר מקלקלין וכן מאיסורי הבערה של בת כהן שמענו ג"כ שאף היא אינה בכלל שאר המקלקלין וזו היא ששנו בברייתא דתני ר' אבהו כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דממילא יצא חובל ומהבערת בת כהן יצא מבעיר כדעת ר' שמעון ור' יהודה סובר דלא ילפינן ממשכן מלאכה צריכה לגופה אלא מלאכ' לתיקון ואפילו תיקון בעלמא ובלבד שיהא בו תיקון חשוב בעלמא כמילה שיש בו תיקון כתיקון כלי דמה לי תקון כלי מה לי תקון גברא וכדאיתא התם בפרק ר' אליעזר והבערה של בת כהן נמי יש בו תיקון גמור בעצמ' והיא בישול הפתילה שהוא האבר דמה לי בישול סמנין מה לי בישול אבר וכדאיתא נמי התם והלכך לדידיה לא למדנו ממילה והבערה של בת כהן שום חדוש ולפיכך הוא שונה כל המקלקלין פטורין ולא הוציא מכללן חובל ומבעיר והיינו מתניתין דפרק ר' אליעזר דאורג וכדאיתא התם ולרבי יהודה נמי כל שיש בגוף המלאכה תיקון קצת חשבינן ליה תיקון ואע"פ שיש בו קילקול גדול מן התיקון מצד אחר כמו שנכתבו בסמוך ועכשיו נחלקו ר' יוחנן ור' אבהו בדר' שמעון דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר נשתנה דינן לגמרי משאר המקלקלין שאפילו במקום שאין שם תיקון חייב כדע' ר' שמעון דמנא תיתי שיצטרכו שום תיקון ומתניתין דכל המקלקין פטורין שבפרק ר' אליעזר דאורג ר' יהודה היא שעושה חובל ומבעיר כשאר המקלקלין. ואמר ליה ר' יוחנן חובל ומבעיר במקום שאין שם שום תיקון לא מחייב בו שום אדם ולא אפי' ר' שמעון ואינה משנה.

וא"ת לומר משנה מדקתני הכא הדליק גדישו של חברו בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו ושנינו נמי בפרק החובל בחברו הנהו כשיש בהן קצת צורך ותיקון חובל בצריך לדם לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. ומסתברא לי דמשום הכי נקט לדם לכלבו ומבעיר לאפרו ולא נקט מבעיר בצריך לאפות פתו ולבשל תבשילו משום דמתני' שור דומיא דדידיה קתני ובישול ואפייה לא צריך בשורו ומבעיר נמי בצריך לאפרו לא שייך בשורו כדמפרש ואזיל. וא"ת לר' יוחנן מנא ליה הא דכיון דנפקי חובל ומבעיר מכלל שאר המקלקלין שפיר קאמר ר' אבהו דאפילו מקלקלין גמורין חייבין י"ל דיליף ממקום שבאו ממילה ומהבערה דבת כהן דיש בהן צורך בעלמא. והאי טעמא דצריך לכלבו ולאפרו לר' שמעון בלחוד הוא אבל לר' יהודה אע"פ שצריך לכך פטור שאין זה תיקון גמור והקלקול רבה על התיקון ותדע לך דהא עבדינן פלוגתא בין ר' שמעון ור' יהודה במקלקל בחבורה דר' שמעון מחייב ור' יהודה פוטר ור' יוחנן כבר אמר שאין ר' שמעון מחייב אלא בצרך לדם לכלבו ובמה שר' שמעון מחייב פוטר ר' יהודה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים למ"ד מקלקל בחבורה פטור השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז מה תיקון תיקון לטהרה מידי נבלה אלמא אפילו בתיקון כל דהו מחייב. י"ל דשאני התם דיש תיקון בגוף הבהמה ולר' יהודה תיקון חשוב בעלמא או תיקון כל דהוא בגוף הדבר נפקא ליה מידי מקלקל. וא"ת מ"מ שמעינן מההיא דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב הוה ניחא לן ואע"ג דלא הוה מסיק אדעתיה תיקון דמוציאה מידי נבלה אלמ' לר' שמעון אפילו מקלקל גמור חייב. מסתברא לי דמעיקרא נמי ודאי הוה מסיק אדעתיה תיקון זה דמוציא מידי נבלה ומשום הכי לר' שמעון דין הוא שיתחייב אבל הוא ס"ד דתיקון חשוב הוא לר' יהודה בעי' ואהדר ליה דלא כל היכא דליכא תיקון בגופיה.

וא"נ י"ל דהתם אליבא דר' אבהו בעי ליה דמחייב מקלקל גמור בחבורה אליבא דר' שמעון וכן יש מקומות בתלמוד דמשמע דבעי ר' שמעון במקלקל בחבורה שום תיקון והנהו כר' יוחנן ודלא כר' אבהו ולפי מה שכתבנו משמע דהא דפליגי ר' ור' נתן בהבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת לא ס"ל לר' שמעון כחד מינייהו דהא לגופיה אצטרכינן לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב ולאפוקי מכלל שאר המקלקלין דפטור.


דף לה עמוד א[עריכה]


כגון שנתכוון להזיק דאמר מר וכו'. איכא למידק דהשתא משמע דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דנתכוון להזיק יהא מתחייב על הבושת עד שיתכוין לבייש ממש וא"כ אפילו תימא הוא דומיא דשורו מבייש היכי משכחת ליה דהא מתכוין לבייש בשורו לא שייך י"ל דמעיקרא שפיר שמעינן ממתניתין דאתא לאשמועינן דבמה דשייך בשורו מתחייב הוא על הבושת ומאי ניהו דשייך בשורו נתכוון להזיק והלכך שפיר שמעינן דאיהו נמי בנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב אבל השתא דנקט שורו דומיא דידיה משמע דבמא דשייך טפי בדידיה משורו קאמר ומאי ניהו נתכוין לבייש וזה אי אפשר דבשורו לא שייך ביה כלל הלכך ע"כ הוא דומיא דשורו קאמר ואהדר ליה דלא אלא במתכוין להזיק קאמר והוא חייב על מעשה עצמו ולא על מעשה שורו אע"פ שזה וזה מתכוין להזיק.

המוציא מחברו עליו הראיה. ואפילו לר' אחא דאמר בריש המוכר פירות גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו. הכא שאני דאיכא סלע ורגילין הן בבורחין ליפול ולנגף בסלעים אבל התם דליכא מידי למיתלי אלא בגמל זה ס"ל לר' אחא דאמרינן בידוע שזה הרגו.


דף לה עמוד ב[עריכה]


חלוקים עליו חבריו על סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין. ודוקא כהאי גוונא הוא דפליג סומכוס שהענין מצד עצמו מסופק לב"ד וכגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכן במחליף פרה בחמור וילדה אבל במקום שהספק בא ע"י טענותיהן לא שא"כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יטעון על חברו שדה זו שלי הוא וגלימא דעל כתפך שלי היא והלה אומר לא כי אלא שלי נאמר ממון המוטל בספק חולקים.

וממאי דמתניתין ברי וברי מדקתני זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי. ואע"ג דבפ"ק דכתובות קתני כהאי גוונא וע"כ לאו בטוען ברי דתנינן היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והי' מקחי מקח טעות והתם ודאי לאו בטענת ברי קאמר וכדאיתא נמי התם שאני התם דליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי אם איתא דלאו כברי וברי הוא לא הוה ליה למתני לא כי.

אלא בברי ושמא. ואיכא למידק אמאי לא פריק הכא כדפריק לקמן גבי היו הניזקין שנים ראוי ליטול ואין לו י"ל דהכא לא שייך למימר הכין דלקמן דאית ליה תביעה על כל חד וחד מינייהו ודאי אי תפס לא מפקינן מיניה ושייך למימר ביה ראוי ליטול כלומר ראוי ליטול אי תפס ואי לא תפסק אין לי אבל הכא דאין לא תביעה אלא על הגדול ולא על הקטן כלל אפילו תפס מפקינן מיניה ולא שייך למימר ביה ראוי ליטול ואין לו כן תירצו בתוס' אבל רש"י ז"ל תירץ בענין אחר.

הא לא מייתי ראיה שקיל ואמאי וכו'. וא"ת דלמא הא לא מייתי ראיה לא שקיל לא מכאן ולא מכאן קאמר י"ל דהמוציא מחברו עליו הראיה משמע אי בעי לאפוקי מיניה כדקאמר וטפי מהאי דקא מודה ליה חבריה הוא יביא ראיה ואי לא שקיל כדקאמר.

ואמאי חטין ושעורין הוא. וא"ת מאי קשיא ליה מתניתין מני רשב"ג היא דתנן בפרק שבועות הדיינים טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ורשב"ג מחייב י"ל דלא מחייב רשב"ג אלא שבועה דרבנן פטרי אפילו משבועה משום דבעינן הודה ממין הטענה ורשב"ג סבר דלא בעינן אבל לחייבו בדמי שעורין לא מחייב חדא מינה קשיא לי מאי קא מדמי הא דהיו הניזקין שנים והמזיקין שנים לחטים ושעורין דשאני חטין ושעורין שהוא מודה שאין עליו שעורין והרי הוא כאומר חטין ולא שעורין אבל באחד גדול ואחד קטן על כל אחד ואחד הוא טוען והרי זה כאלו אומר גדול חייב לי מנה וזה אומר אין לך בו אלא חמשים וא"כ דין הוא שאם לא הביא ראיה שיטול חמשים כמו שהודה לו וליתא דהכא אין לו תביעה על הבעלים אלא על השורים ועל כל שור ושור מחמת שהזיק לו שור ידוע דכאלו אומר שור גדול שלך הזיק שור גדול שלי וזה משיבו לא הגדול אלא הקטן ומחמת נזקו של גדול אתה מחייב כמו שהשיבו מזיק אע"פ שהנזיק מודה לו שלא הזיקו והוה ליה כחטים ושעורים. אלא שעדיין אני תמה א"כ אפילו תפס למה אין מוציאין מידו שהרי הוא מודה שלא זה הוא שחייב לו וגם המזיק חוזר בו שאלו במעמיד דבריו בודאי נוטל כמו שמודה לו המזיק וכן כתב הראב"ד ז"ל אף בחטים ושעורים במעמיד את דבריו שנותן לו שעורים אלא מתניתין כשאינו מעמיד את דבריו א"כ מאי מהניא ליה תפיסתו. וא"ת שאני הכא שיש תביעה על שניהם א"כ תהדר קושיין לדוכתא מאי קא מדמה ליה לחטים ושעורים. ושמא י"ל דשאני הכא דשור שחוט לפניך ובודאי חד מהני נגחו ובתפס מיהא לא מפקינן מניה.


דף לו עמוד א[עריכה]


והא תניא הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן דאי תפס. וא"ת אמאי לא אוקמה בניזק אומר שמא ומזיק אומר ברי כדאוקימנא רישא. כבר תירץ רש"י ז"ל א"כ היינו רישא ותרתי למה לי דהא דאמרינן דאי תפס מסתברא אע"ג דתפס בעדים קאמר דאי שלא בעדים פשיטא דבכולהו אי תפס שלא בעדים נאמן משום מיגו.

ותפס פי' בתוס' ז"ל דוקא שתפס מתחלה דכשהודה לו כבר היא בידו וכשהודה זכה בו וכן פירשו בתוס' דדוקא כשיש לו תיבעה על שניהם הוא דמהניא תפיסה אבל כשאין לו תביעה אלא על אחד מהם בלבד כרישא שהניזק אחר והמזיק אחד וזה אומר גדול הזיק וזה אומר קטן הזיק אפילו תפס מפקינן מיניה שהרי הוא מודה שאין לו עליו כלום וממנה אמרו טענו חטים והודה לו שעורים דאפילו תפס מפקינן מיניה. והרי"ף ז"ל דן כן אפילו בחטים ושעורים דאי תפס. כתב הרא"ד ז"ל דאיכא מאן דמקשינן אשמעתין היכי הוה סליק אדעתין דאי לא מייתי ראיה שקול כדקאמר מזיק והא פלגא נזקא קנסא ואינו משלם על פי עצמו. ופריק דהכא כשיש עדים שאחד מהם הזיק אלא שאינם יודעים אם גדול אם קטן. ואין פירוקם מחוור בעיני דאם איתא דיש עדים אפילו בחטים ושעורים דכוותה וכגון שיש עדים שמעידין שבפניהם הלוהו או חטים או שעורים למה לא יתחייב לו בפחות שבשניהם וכן נמי במזיק וניזק.

ואם תאמר דכל שאין העדים מעידים בבירור אין זה חייב לו כלום דהכא שני גופין ואינו כאחד אומר מנה ואחר אומר מאתים שנוטל מנה מתוך מאתים דהתם יש בכלל מאתים מנה אבל כאן שאינם יודעים אם חטים אם שעורים אפילו שעורים לא ישלם א"כ תהדר קושיין לדוכתא ונמצא שמשלם ע"פ עצמו. וגם הראב"ד ז"ל בעצמו דחה תירוץ זה ואמר דעל כרחין מתניתין דחטים ושעורים דרבה בר נתן כשאינו מעמיד דבריו הוא דאי מעמיד דבריו בודאי נותן לו כמו שמודה אלא בודאי בחוזר ואומר מצחק הייתי בו ולא בידי לא חטים ולא שעורים ואם יש עדים היאך יכול לומר כן ותירץ הוא ז"ל דקנסא דפלגא נזקא שאני משאר קנסא דעלמא דהכא קרנא הוא וכי אתו לבית דין ומודה זיל שלים אמרינן ליה אלו דברי הרב ז"ל. וכבר כתבתי למעלה שאיני יורד לסוף דעתו בזו דפלגא נזקא ודאי אינו משלם ע"פ עצמו כדאיתא בשלהי פרקין קמא. אא"כ יפרש הרב ז"ל דזיל שלים אמרינן ליה אבל אכפויי לא מכפינן דאינו משלם עפ"י עצמו בע"כ כדאמרינן וזה תימה שלא שמענו כן בשום מקום. ומסתברא לי דשמעתין כמ"ד פלגי נזקא ממונא כנ"ל.

זה אומר מועד הזיק וזה אומר לא כי אלא תם הזיק וכו'. הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק אמאי חטים ושעורים נינהו. איכא למידק מאי קא מדמה לה לחטים ושעורים והלא התם בכלל תביעת הניזק הוא דהא מועד משלם הוא מן העליה וכל שווריו משועבדים לו.

ותירץ הראב"ד ז"ל דמתניתין בכל ענין קתני לה ואפילו היו הניזוקין משני אנשים והמזיקין מאיש אחד וכשאמר בעל השור הגדול הניזק למזיק בעל השנים מועד שלך הזיק לשור שלי והתם לשור של חברי כבר הודה שאין לו בתם כלום וזה שמודה לו בתם היינו כחטין ושעורין אלו דברי הרב ז"ל. ואני תמיה א"כ מי הזקיקו לבעל הגמרא לפרש משנתינו כן וזה אינו במשמע' של משנתינו ויקשה היינו חטים ושעורים ועוד אם כבר הודה בעל הגדול שהתם הזיק את שורו של חברו מה תועיל לו תפיסתו והא אינו נוטל משל מזיק אלא משל ניזק של חברו ועוד דלפי מה שכתבתי שאין אומרים ראוי ליטול אלא כשיש לו תביעה על שניהם אבל על אחד מהן לבד לא תירוץ זה אינו עולה שהרי זה אין לו תביעה אלא על המועד לבד ומסתברא לי דאין אומר בכי הא התם שהודה בו המזיק בכלל תביעת המועד שתבע הניזק שאע"פ שכל נכסי המזיק בכלל תביעת הניזק מ"מ הא דאמרן הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק לאו משום תשלומי נזקו של מועד קאמר אלא מחמת נזקו של תם בעצמו כדקאמר מזיק ואינו דומה לאותו שאמרו למעלה דניזק שמא ומזיק ברי דההוא ודאי איתא לקמן שהודה המזיק בכלל תביעת הניזק שהרי אינו תובע ברי אלא שמא ולפיכך אם לא הביא ראיה נוטל כמו שאמר המזיק אבל זה שנוטל את התם מחמת נזקי עצמו של תם זה ודאי דומה לחטים ושעורין והיינו דקתני המוציא מחברו עליו הראיה דמשמע הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק שמשלם מגופו של תם מחמת נזקו ולא קאמר הא לא מייתי ראיה אינו נוטל אלא חצי נזק. והשתא נמי אתי שפיר מאי דקאמר ראוי ליטול שהרי יש לו תביעה של שניהם וראוי ליטול אי תפס ואין לו בדלא תפס כנ"ל.

לעולם בתמים ור"ע היא דאמר שותפים נינהו פירש"י דדוקא לר"ע אבל לר' ישמעאל דאמר ב"ח הוא וזוזי אית ליה גביה אפילו אבד האחד לא אבד את זכותו ואינו מחוור דהא תניא בברייתא דלעיל דאפילו שחטו מזיק מה שעשה עשוי ואינו משלם לו דהו"ל מזיק שעבודו וקסבר מזיק שעבודו של חברו פטור וכ"ש אי אזיל לעלמא מנפשיה דאינו משלם. והראב"ד ז"ל העמידה בשעמדו בדין ואמר מזיק אנא יהיבנא דמי דלר' ישמעאל שומעין לו ומיד נתחייב לו בתשלומין ואינו יכול לחזור בו אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו אינו חייב לו ואי אזיל חד מינייהו לעלמא מצי אמר ליה אייתי ראיה דהא אזקך והלכך אינו משלם כלום וגם זה אינו מחוור בעיני חדא דהו"ל לפרושי בהדיא בשעמדו בדין. ועוד דאי עמדו בדין אף לר"ע כן אם נתרצה לו הניזק אלו משך או אם היה השור ברשותו של מזיק דקנתה לו חצרו כעובדא דמדוני דקדושין אא"כ תאמר דלהכי אוקמא כר"ע ודלא כר' ישמעאל משום דלר"ע משכחת לה בין אמר מזיק יהיבנא זוזי בין לא אמר והוא שלא נתרצה לו הניזק או שנתרצה לו ולא משך ושאינו בחצרו של מזיק אבל לר' ישמעאל לא משכחת לה היכא דאמר אנא יהיבנא דמי.

ובתוס' פירשו דנראה דלהכי מוקי לה כר"ע דלר' ישמעאל אין שום חדוש דפשיטא דאבד את זכותו כשאבד האחר. אבל לר"ע דשותפי נינהו ס"ד דהוי כאלו אחד מן השנים בחזקת הניזק ומצי למימר ליה ניזק שלך נאבד ולא שלי. ור"ח ז"ל פירש בשם גאון הא מני ר"ע הוא דאמר שותפי נינהו בעל השור הניזק ובעלי השוורים המזיקין שותפי נינהו עד שישתלם הניזק מן חצי נזקו ודקתני שניהם חייבים לא ללמד שאם רצה מזה גובה ואם רצה מזה גובה אלא כלומר שאם היו שני השוורים המזיקין עומדים לא מצי אדחי ליה אלא אם יש לו רביע נזקו מזה ורביע מזה וזהו שניהם חייבין אבל אם אין שניהם עומדין אלא אחד מהם הוא שמצוי והאחר מת או ברח מצי מזיק לדחוייה כו' שאומר לו טול מזה חצי מה שראוי לך. או שתביא ראיה שזה המצוי הוא שהזיקך ותטול כל מה שראוי לך. וטעמא דאיתנהו לתרוייהו דלא מצי מדחי אבל ליתנהו לתרוייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזיקך ואשלם לך ע"כ. וקשיא לי אפילו כי איתנהו לתרוייהו כיון דתמין נינהו ואינו משתלם אלא מגופן אמאי לא מצי מדחי ליה לימא ליה אייתי ראיה הי מינייהו אזקך וחייב לך או אית לך שותפות בגוייהו ושקול. וניחא לי דמ"מ ניזק אומר לו שותפי גבי דידך הוא וכענין שאמרו בכתובות במי שאבדה לו דרך שדהו דאם היה ארבעה שדות לאחד אומר לו אורחאי גבי דידך הוא ודקאמר דנוטל מהם כל נזקיו הרשות בידו. ואכתי קשיא כי אזל חד מינייהו לעלמא היכי גבי הרביע מהאי דקאי לימא ליה אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ושקיל דמאי שנא מארבעה דאתו מחד דכל חד וחד מדחי ליה וכ"ש כאן דאזל חד מנפשיה.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_ג&oldid=1052303"