בבא קמא לג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כיון דמשעבד ליה לניזק לאו כל כמיניה א"ל אינו מכור והתניא מכרו מכור חוזר וגובהו וכי מאחר שחוזר וגובהו למה מכור לרידיא ש"מ לוה ומוכר מטלטלין ב"ד גובין לו מהם שאני התם דכמאן דעשאו אפותיקי דמי והאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב"ח גובה הימנו שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו עבד מ"ט משום דאית ליה קלא האי נמי כיון דנגח קלא אית ליה דתורא נגחנא קרו ליה תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו מכרו אין מכור הקדישו מוקדש מכרו מאן אילימא מזיק מכרו אין מכור מני ר"ע היא דאמר הוחלט השור והקדישו מוקדש אתאן לרבי ישמעאל דאמר יושם השור בב"ד אלא ניזק מכרו אינו מכור מני רבי ישמעאל הקדישו מוקדש אתאן לר"ע לעולם מזיק ודברי הכל מכרו אינו מכור אפילו לרבי ישמעאל דהא משעבדא ליה לניזק הקדישו מוקדש אפילו לר"ע משום דר' אבהו דא"ר אבהו גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:
ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי משעמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשו ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו מועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי לפי שאין משתלם אלא מן העלייה:
אמר מר מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי בשלמא נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא אלא שחטו ליתי ולשתלם מבשריה דתניא חי אין לי אלא חי שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור מ"מ אמר רב שיזבי לא נצרכא אלא לפחת שחיטה אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור פשיטא מהו דתימא התם הוא דא"ל לא חסרתיך ולא מידי דא"ל זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך אבל בעלמא ליחייב קמ"ל הא נמי רבה אמרה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מהו דתימא התם הוא דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ליחייב קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי וקאמר מה שעשה עשוי קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משלם אלא מגופו בשלמא הזיק עד שלא חב ניזקין קדמו אבל חב עד שלא הזיק ב"ח קדים
רש"י
[עריכה]כיון דמשעבד ליה - דאי לא יהיב ליה דמי שקיל ליה לשור דרחמנא שעבדיה ניהליה:
והתניא מכרו מכור - אמר ליה חוזר וגובהו ניזק מלוקח:
לרידיא - שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק:
ש"מ - בתמיה והא מטלטלין לאו מידי דקאי בעיניה ולא סמיך מלוה עלייהו ואמאי טרפינן להו מלוקח:
אפותיקי - רחמנא שוייה למיגבי מהאי שור:
אין בעל חוב גובה ממנו - והכא אמאי גבי ליה מלוקח:
ומשני עבד טעמא מאי - גובהו מלוקח משום דאית ליה קלא לשעבודיה כי שווי' אפותיקי:
בר מערבא - מא"י הוה:
מכרו אינו מכור - קס"ד אפי' לרדיא:
לעולם מזיק - ומכרו אינו מכור לגופיה קאמר דהדר גבי ליה ואפילו לרבי ישמעאל:
הקדישו מוקדש - לאו קדוש ממש אלא ליתן דבר מועט בפדיונו:
כדרבי אבהו - דאמר במסכת ערכין (דף כג:) גבי מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וקתני התם דיהיב להקדש מידי פורתא וגבי בעל חוב דיליה ואמר ר' אבהו דהא דבעי למיתב להקדש מידי משום גזירה שמא יאמרו הקדש גמור יוצא לחולין בלא פדיון:
מכרו מכור - כולה הך ברייתא מפרש לקמן:
משעמד בדין - נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא:
מכרו - מזיק:
אינו מכור - ואפי' לרדיא:
הקדישו אינו מוקדש - ואפילו מידי לא יהיב להקדש:
קדמו בעלי חובות כו' - מפרש טעמא לקמן:
מכרו מכור - אשור תם קאי עד שלא עמד בדין:
כדרבי אבהו - דיהיב דבר מועט:
נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא - כמכירה:
אלא שחטו - קס"ד מה שעשה עשוי לאפקועי מניזק קאמר דהתם ליכא למימר לרדיא:
לפחת שחיטה - מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם:
שעבודו של חבירו - קרקע המשועבדת לחבירו:
פשיטא - דמהכא שמעינן לה בלא מימרא דרב הונא:
ה"ג הא נמי רבה אמרה דאמר רבה - רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו כתיב במשנה או בברייתא:
כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי - שהרי השחיטה נראית ונכרת:
בין הזיק עד שלא חב - עד שלא לוה בעליו המעות מבעלי חובין:
תוספות
[עריכה]נינהו ועוד דלרבי עקיבא קדוש הגוף והשבח משהקדיש אבל לרבי ישמעאל אפילו למ"ד למפרע הוא גובה שבח דמזיק הוי ולא קדיש עד שיגבנו ונראה דאע"ג דלרבי עקיבא קיימא ליה ברשותיה משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא חצי נזק לידו מאותה שעה ואע"ג דקי"ל פלגא נזקא קנסא מכל מקום אם העידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' הייתם עמנו אלא בע"ש נגח דמשלמין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דכל זמן דלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין אע"ג דקם ברשותו דניזק בשעת הנזק כדמוכח במרובה (לקמן דף עד. ושם) גבי מעידנו באיש פלוני שהפיל שן עבדו (של פלוני) וסימא את עינו ואתו סהדי ואפכינהו ואזמינהו ומוקים לה דקדמי אקדומי ואפ"ה פריך אי דלא עמד בדין דמי כולו עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב גברא אלמא לא חשבינן גברא בר תשלומין כל זמן שלא נודע אע"פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וא"ת דבפרק נערה (כתובות דף מא: ושם) תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי והא משעת פתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכי עד שעת העמדה בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק וכן במרובה (דף עד: ושם) משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו הוה אמרינן דסימא עינו והפיל שינו דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי עד שיעמוד בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק ועוד דר' עקיבא אית ליה בהשולח (גיטין מב:) דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור והתם אמר דמ"ד דצריך גט שחרור קסבר שיוצא בשינו ועינו ושמא י"ל דהיינו טעמא דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דמשמע לרבי עקיבא דמכרו אמזיק ואניזק קאי וההיא דמרובה (דף עד:) נמי גלי קרא למאן דאית ליה:
איכא בינייהו. דלרבי עקיבא קדוש אף על גב דאי מודה מפטר דקנס הוא מכל מקום השתא מיהא לא הודה:
משום דרבי אבהו. אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבעל מום א"נ בתם וכגון שהקדישו לבדק הבית דקדוש קדושת דמים וכדאמרינן (תמורה דף ו.) המתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי וקשה מכאן לר"ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שעבוד ואפי' קדושת דמים ואומר ר"ת דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדאמרינן בהחובל (לקמן צ. ושם) אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל:
זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. ופליג אדרשב"ג דמחייב בהשולח (גיטין מא. ושם) לחד מאמוראי דהתם:
שמע מינה ב"ח מאוחר שקדם וגבה כו'. ודלא כבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד.) דלדידיה כי היכי דבקרקעות עדיף ב"ח מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר הכי נמי אע"ג דמלוקח מאוחר גבי ליה ניזק כדאמר לעיל משום. דאית ליה קלא מב"ח מאוחר לא גבי ליה משום נעילת דלת:
ראשונים נוספים
והלכתא בהא כר' עקיבא דסתם מתני' כותיה. בעא מיניה רבא מרב נחמן מכרו [מזיק] לר' ישמעאל מהו אמר ליה אינו מכור והתניא מכרו מכור. פי' אמר לו הא דתניא מכור חשוב הוא כמכור שאם עשה בו מלאכה הלוקח אינו יכול להוציא מיד הקונה שכירות אותה מלאכה שמכירתו מכירה היא אבל חוזר וגובה אותו מכח השעבוד שיש לניזק עליו ודייקינן לדברי ר' ישמעאל הניזק בעל חוב הוא וכי יכול המלוה לטרוף המטלטלין שכבר מכר הלוה וכי יש אחריות למטלטלי וב"ד כי האי גוונא גובין למלוה במטלטלין. ודחי' שנייא האי דכיון דנגח אית ליה קלא דתורא נגחנא הוא וכעבד שעשאו אפותיקי דמי אבל בעלמא ב"ד לא מגבו מטלטלי מכורין.
תני ר' תחליפא מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש ופשטנא מכרו המזיק אינו מכור לר' עקיבא דהא כיון שהוחלט לניזק הוא. אלא לר' ישמעאל מכרו המזיק אינו מכור דהא משועבד ליה לניזק.
הקדישו מוקדש אפילו לר' עקיבא גזירה כדר' אבהו כו'. שאם תאמר לא הוקדש ויוצא לחולין הרואה אינו יודע ששור נגח הוא והוחלט לניזק אלא אמר מכיר זה השור שהוא שורו של פלוני זה המזיק הוא וראוהו שהקדישו ואחר כך יצא לחולין יבוא לומר הקדש יוצא בלא פדיון לפיכך גזרו להיות מוקדש משום הא דרבי אבהו. והא דר' אבהו בערכין פ' שום היתומין. הלכך מכרו המזיק לדברי הכל אינו מכור הקדישו מוקדש לדברי הכל גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. מכרו ניזק לר' עקיבא מכור לרבי ישמעאל אינו מכור הקדישו נמי אינו מוקדש ולא חייש שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהא שור זה אינו ידוע לניזק אלא למזיק והרואה אומר מפני זה יצא לחולין שהקדיש שאינו שלו ולדברי הכל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והלכה כרבי עקיבא:
ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור לרדייה הקדישו מוקדש כרבי אבהו:
שחטו כאילו שלו שחט אבל הניזק משתלם מבשרו ואינו משתלם ממנו דמי פחת שחיטה.
נתנו במתנה לרדייה. ודייק מדתני שחטו מה שעשה עשוי ואינו חייב לשלם פי' חי הוא שוה מנה שחטו הוא שוה מנה פחות סלע ותנינן אינו חייב לשלם לרבי ישמעאל דאמר שורו של מזיק הוא והוא משועבד לניזק זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור אם חפר בשדה שהיתה משועבדת לחבירו בורות שיחין ומערות וכל שכן השורף שטרותיו של חבירו דשחיטת השור כגון חפירות בורות:
קדמו בעלי חובות וגבו תם שמגופו משתלם לא עשה כלום דיכיל למימר ליה לבעל חוב בין חב קודם שיזיק בין חב אחר שיזיק. אילו תורך הוה ואזקן לאו מינך הוינא גבי ליה.
משעמד בדין דברי הכל בחזקת הניזק ובין מכר ואפילו הקדיש או שחט או נתן לא עשה כלום וחייב לשלם דמי פחת שחיטה ואם קדמו בעלי חוב המזיק ונטלוהו חייבין להחזיר בין קדם חובו להזיקן בין קדם היזק לחובן. והני מילי בתם דמשעמד בדין ונתחייב בדבר להחזירו עמד הדבר ההוא בחזקת התובע ונעשה קניינו אבל דין המועד אפילו אחר שעמד בדין אם מכרו או הקדישו או שחטו או נתנו במתנה מה שעשה עשוי ולא אמרינן בהא מכור לרדייה וחוזר וגובהו ואם קדמו בעלי החוב ונטלוהו ואפילו מה שלוה אחר שהזיק זכו ואין יכול הניזק להוציא מידם לדברי הכל מאי טעמא מטלטלי נינהו וש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלי מה שגבה גבה שדין שור המועד כיון דמן העלייה משלם זוזי הוא דמסיק ביה ולית ליה בתורא מידי אלא מלוה מסיק ביה והאי תורא כשאר מטלטלי דמזיק דמי וכל מה שעשה עשוי. וקיימא כי הא מתניתא:
למה הוא מכור לרדיא. פירש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל שאם חרש בו לוקח אין מעלה שכר ניזק ולפי דבריהם לר"ע דאינו מכור מעלה לוקח שכר לניזק ואני מסתפק בדין זה דמזיק לר"ע כשמכרו כגזול הוא דהניזק שותף הוא וגוזל שור וחורש בו אינו מעלה שכר לניזק דלאו אדעתא דשכירות נחת ביה וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכדאיתא נמי לקמן בריש פרק הגוזל קמא גבי ההוא דגזל פדנא דתורי ולוקח מגזלן כגזלן דאתי מיניה דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחית וכדאמרינן נמי בפרק הגוזל. ואמרינן נמי התם התוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחת' נוטל ושמואל אמר אין לו אלא פחת' ולא פליגי אידי ואידי דקיימא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא והא דנחית אדעתא דגזלנותא. ונ"ל לפרש דר' ישמעאל דאמר יושם השור עד שיושם בב"ד ויחליטוהו לניזק הרי הוא של מזיק ומשלקחו ממנו רשאי לחרוש בו ואינו נמנע אבל לר"ע הוחלט השור ושותפי נינהו ואם מכרו מזיק אינו מכור ואין ללוקח לחרוש כנ"ל שכבר זכה בו ניזק הא דתניא שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדם ברייתא כולה ר' ישמעאל ופרושו הקדישו מוקדש משום דר' אבהו כלומר ומוסיף הניזק כל דהוא ופודהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מסתברא דלרבותא נקט הא דר' אבהו כלומר ואפילו בשור בעל מום דאי בתם לר' ישמעאל דסבר בעל חוב הוא הקדש הגוף מוציאו מידי שעבוד וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מוציאין מידי שעבוד.
פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר ליה מאי חסרתיך קמ"ל. זו גירסת הספרים ופירושו פשיטא למה לי למידק מסיפא הא שמעינן לה מרישא דקתני הקדישו מוקדש ומינה איפשיטא לן דמזיק שעבודו פטור. ויש נוסחא אחרת במקצת הספרים מהו דתימא הכא הוא דלא חסריה ולי מידי זיקה בעלמא הוא דשקיל מיניה קמ"ל והכי פירושו למה ליה לרב הונא למימר זאת אומרת פשיטא ודאי זאת אומרת כן ופריק אצטריך ודאי לאשמועינן דאי לא הוה אמינא בעלמא המזיק שעבודא של חברו חייב ושאני הכא דלא אזקיה ולא מידי דזיקה בעלמא הוא דשקיל מיניה קמ"ל דכל מזיק שעבודו כן והראב"ד ז"ל דחאה והדין עמו דלנוסחא זו ודאי קשה דמעיקרא קולא ליה שחיטה משאר מזיק שעבוד ולבסוף חמירא ליה טפי ושוי' כחופר בה בורות שיחין ומערות.
למה מכור לרדיא: פירש רש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל שאם חרש בו לוקח אין מעלה שכר לניזק. ולפי דבריהם לרבי עקיבא דאינו מכור מעלה לוקח שכר לניזק. ואני מסתפק בדין זה דמזיק לרבי עקיבא כשמכרו במתכוון לגזול הוא דהניזק שותף הוא וגוזל שור וחרש בו אינו מעלה שכר לניזק דלאו אדעתיה דשכירות נחת ביה וכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה וכדאיתא נמי לקמן בריש פרק הגוזל קמא גבי ההוא דגזל פדנא דתורי ולוקח מגזלן כגזלן דאתי מניה דמי דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחת. וכדאמר נמי בפרק הגוזל ואמרינן נמי התם התוקף בספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה רב אמר וכו' ע"כ לא פליגי וכו'. ונראה לפרש דלרבי ישמעאל דאמר יושם עד שיושם בבית דין ויחליטוהו לניזק הרי הוא של מזיק ומי שלקחו ממנו רשאי לחרוש בו ואינו נמנע אבל לרבי עקיבא אין ללוקח לחרוש ואם חרש נראה לי שכבר זכה בו. הרשב"א ז"ל.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל מפקפקים על דברי רש"י ז"ל שהרי מוכר זה גזלן הוא וגוזל שחרש בו אינו מעלה שכר כמו שאמרו בפרק הגוזל בתוקף ספינתו וכו'. ומכל מקום אנו מפרשים דגזלן הוא דלא מחייב בדמי חרישה דגזלן קני ליח לגזלה לענין שבח שאינו משלם אלא בשעת גזלה אבל זו מקח טעות הוא והדר תורא והדר אגרא. ע"כ.
למה מכור לרדיא: דהוה ליה כדאפותיקי מפורש ואינו מכור אלא לשעה וכשהגיעה זמנו לגבות גובה. שמע מינה לוה ומכר מטלטלי וכו'. משום דאיכא פלוגתא במלוה הכתובה בתורה אי ככתובה בשטר דמיא או לא מקשינן הכי סתמא דאפילו תימא ככתובה בשטר דמיא מכל מקום מטלטלין נינהו ולא משתעבדי כל שכן אליבא דהילכתא דקיימא לן מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא דקשיא טפי דהוה ליה מטלטלי ומלוה על פה שאני התם דכמה שעשאו אפותיקי דמי והאמר רבא עשה עבדו אפותיקי וכו' עשה עבדו אפותיקי בשטר בעל חוב גובה ממנו דאית ליה קלא דהאי עבד הוא כיון דאיכא שטר והוה ליה כשאר מלוה בשטר שגובה מן הלקוחות.
שורו אפותיקי בשטר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו דלית ליה קלא הי שור ניהו והוה ליה כמאן דליכא שטר וכמלוה על פה הכי נמי אפילו תימא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ועשאו אפותיקי אפילו הכי לית ליה קול ואינו גובה מן הלקוחות כל שכן לדידן דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דלא מהני עשאו אפותיקי דהא רבא דאמר דלא מהני אפילו עשאו אפותיקי בשטר עבד מאי טעמא משום דאית ליה קלא להאי נמי קלא אית ליה דתורא נגחנא קרו ליה פירוש עבד מאי טעמא דגבו ליה מן הלקוחות בשעשאוהו אפותיקי בשטר משום דאית ליה קלא דהאי עבד גופיה הוא להאי נמי אית ליה קלא לגמרי אית ליה קלא להיזיקיה והוי ליה כעשאוהו אפותיקי בשטר ואית ליה קלא דהאי תורא הוא.
ודווקא בשור תם דשור תם מתוך שמעידים עליו בבית דין להעידו ומשתלם מגופו יש לו קול אי זו נגיחה עשה אם היא ראשונה או שנייה או שלישית ולמי עשאה ואי זה שור הוא מה שאין כן במועד דנהי דאית ליה קלא דמועד הוא אבל אין קול לנגיחותיו שעשה.
תאני רב תחליפא בר מערבא וכו' ומשמע לן דחד דומיא דאידך ואי מכרו לגמרי הקדישו לגמרי ואי מכרו לאו לגמרי הקדישו לאו לגמרי והיינו דקשיא לן מכרו מאן אילימא מזיק מכרו אינו מכור מני רבי עקיבא היא וכו' הקדישו מוקדש מאן אילימא מזיק דומיא דמכרו אתאן לרבי ישמעאל דאמר וכו' ולהכי מוקדש אלא כולה מתניתין אתא בניזק קמיירי מכרו ניזק אינו מכור מני רבי ישמעאל היא ולהכי אינו מכור לגמרי מעכשיו שיהיו הפירות מעכשיו שלו הקדישו ניזק מוקדש אתאן לרבי עקיבא לעולם מזיק וכו'. הרא"ה ז"ל.
משום דרבי אבהו: כתבו בתוספות וקשה מכאן לפירוש רבינו תם דמפרש דבכל קדושה מפקעת מידי שעבוד ואפילו קדושת דמים וכו'. וקשה מה שייך הכא שעבוד אליבא דרבי עקיבא דהא לרבי עקיבא הוחלט השור לניזק והוא של הניזק לגמרי. ונראה שזה הדיבור של התוספות משום דרבי אבהו וכו' לא קאי הכא אליבא דרבי עקיבא אלא קאי לקמן אליבא דרבי ישמעאל דקאמר אמר מר מכרו מכור לרדיא דאלו לרבי עקיבא אינו מכור אפילו לרדיא ובמכרו מזיק איירי מדקאמר זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור והאי על כרחך במזיק. גליון.
וכן כתוב בתוספות רבינו ישעיה הקדישו מוקדש אפילו לרבי עקיבא משום דרבי אבהו. תימה לרבי ישמעאל אין לו עליו אלא שעבוד למה לי דרבי אבהו הא קיימא לן דהקדש מפקיע מידי שעבוד. ושמא הכא מיירי בבעל מום וכו'. ע"כ.
וזה לשון הר"פ ז"ל הקדישו מוקדש אתאן לרבי ישמעאל. תימה לרבי ישמעאל נמי האיך יכול להקדישו המזיק והא משועבד ליה לניזק דהוי כמו אפותיקי ואפילו אם מכרו המזיק אינו מכור דחוזר וגובהו כדאמרינן לעיל. וי"ל דהקדש מפקיע מידי שעבוד דאלים כח הקדש טפי. וקשה דטעמא דהקדש מפקיע מידי שעבוד היינו משום דיכול לסלקו בזוזי ולכך חל ההקדש אבל הכא דאינו יכול לסלקו לפירוש ריב"א לא. וי"ל דהא דבעינן התם דמצי לסלוקי בזוזי הא לאו הכי לא מפקיע מידי שעבוד היינו כשגבאו לבסוף אבל הכא דלא גבאו לבסוף שנתרצה ניזק לקבל מעות הילכך הקדש מפקיע מידי שעבוד אף על גב דלא מצי לסלוקי וכעין זה פירשנו לעיל.
הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו. משמע דגם לרבי ישמעאל לא קדיש אלא משום דרבי אבהו דאם לא כן הוי לצדדין דלא הוי פירושו לרבי ישמעאל כמו לרבי עקיבא ומדמוקי לה כרבי אבהו משמע דדברי הכל היא ולא טעמא הוא. והשתא קשה לרבי ישמעאל בלא רבי אבהו נמי הוי הקדש גמור משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד וכו'. ע"כ.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל משום דרבי אבהו. תימה לרבי ישמעאל למה לי דרבי אבהו וכו'. וליכא למימר דלא איצטריך טעמא דרבי אבהו אלא לרבי עקיבא דלישנא לא משמע הכי דקאמר מוקדש אפילו לרבי עקיבא משום דרבי אבהו משמע בין לרבי עקיבא בין לרבי ישמעאל לא קדיש אלא משום דרבי אבהו. וי"ל דלפי המסקנא משמע ליה דמיירי גם בבעל מום דלא קדיש גם לרבי ישמעאל בלא דרבי אבהו וכו'. ע"כ.
הקדישו מוקדש אפילו לרבי עקיבא משום דרבי אבהו דאמר רבי אבהו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון: אבל מן הדין אינו קדוש אפילו הקדישו קדושת הגוף דהא שותפי נינהו. ואפילו לרבי ישמעאל נמי ודאי היכא דהקדישו קדושת הגוף קדוש מן הדין דהקדש קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וכדאמרינן התם בכתובות קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד דרבא נמי בקדושת הגוף איירי וכדפרישנא התם אבל הקדישו קדושת דמים אפילו לרבי ישמעאל מן הדין אינו קדוש אלא משום דרבי אבהו.
והא דרבי אבהו איתיה בערכין עלה דמתניתין דמי שהיו עליו כתובת אשה ובעל חוב בתשעים מנה והיו לו נכסים בתשעים מנה עמד והקדישן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. ואמרינן עלה מאי טעמא אמר רבי אבהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון פירש רש"י ז"ל דמן הדין ודאי אינו קדוש שאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אלא שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והכי אתיא הא דהכא דאפילו לרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו. ומסתברא ודאי דליתא להא דתנן התם מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו אלא כשבעלי חובות מוקדמין אבל כשהן מאוחרין אסור לעשות כן. הרא"ה ז"ל.
הא דתניא שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו קדוש ברייתא כולה רבי ישמעאל ופירושו הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו. ומסתברא דלרבותא נקט הא דרבי אבהו כלומר ואפילו בשור בעל מום דאי בתם לרבי ישמעאל דסבר בעל חוב הוא הקדש הגוף מוציאו מידי שעבוד וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור וכו'. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שמועה זו שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מזיק מכור לדעת רבי ישמעאל היא שנויה ואין הלכה כן אלא אף אם לא עמד בדין הדין כמו שכתבנו שדברי רבי עקיבא שאמר הוחלט השור עד שלא עמד בדין הן אמורין ודבר זה יתבאר לך ממה שנאמר למטה כחש המזיק בשעת העמדה בדין אתאן לרבי עקיבא אלמא שדבריו נאמרו אף קודם העמדה בדין ולא סוף דבר כשכל השור מוחלט לו כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתיים ואין הנבלה יפה כלום אלא אפילו לא זכה אלא בחציו הדין כן במה שזכה בו כגון שור שוה מאתיים שנגח שור שוה מאתיים ואין הנבלה יפה כלום שזכה בחצי השור ועל זה נאמר לשון שותפי נינהו.
וכן בדרך זה בכל הניזקין לפי חלקו המגיעו זכה בו בגוף השור ואינו כבעל חוב עד שיהא השור באפותיקי אצלו אלא שחלקו בגוף השור קנוי לו לגמרי.
שור תם שנגח אם שהוחלט ביד הניזק ועשאו אפותיקי לבעל חוב אם שנתפייס ממנו המזיק עם הניזק ונשאר בידו ועשאו אפותיקי לבעל חוב ואחר כך מכרו או שהיה מועד שלא הוחלט השור ביד הניזק שהרי מן העלייה משלם ועשאו בעליו אפותיקי ואחר כך מכרו יראה מכאן שבעל חוב גובה הימנו שכל שנגח יש לו קול. ומכל מקום אין הדין מבורר כל כך ושמא בכאן סוגיא בעלמא היא ואין דנין ממנה.
גדולי המחברים תופסין בזו שיטה אחרת ויראה מדבריהם שדברי רבי עקיבא לאחר שעמד בדין נאמרו ומתוך כך פסקו שקודם שעמד בדין מכרו המזיק מכור אלא שהניזק חוזר וגובה ממנו שהרי זה באפותיקי ואינו דומה לשאר אפותיקי של מטלטלין שכיון שנגח יש לו קול והרי זה כעבד שעשאו אפותיקי ואם הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו אבל אם עמד בדין אם מכרו אינו מכור ואם הקדישו אינו מוקדש. ע"כ.
לא נצרכה אלא לפחת שחיטה: דמשום פחת שפחתו מיתה פטור היכא דלא סגי ליה בשרו לתשלומין אבל כל היכא דסגי ליה שקיל ליה ואפילו כוליה. הרא"ה ז"ל.
זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור: כלומר דלא דאין דינא דגרמי דהיינו הא כדאמרינן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו דמאן דלא דאין דינא דגרמי פוטר ליה ומאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה ככשורי לצלמי. הרא"ה ז"ל.
זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור: דקדק ה"ר יהונתן ז"ל מוירצבורג מדלא מחייב מדרבי נתן שהרי החופר בקרקע חבירו בורות שיחין ומערות חייב לפרוע לבעל הקרקע הפסדו וכיון דחייב לו יתחייב לבעל חובו מדרבי נתן דאמר הנושה בחבירו וכו' אלמא דלא מחייב מדרבי נתן אלא כגון ראובן שלוה משמעון ושוב לוה שמעון מלוי דבעידנא שנשתעבד שמעון ללוי נשתעבד לו כמו כן ראובן שהיה משועבד לשמעון באותה שעה אבל אם שמעון לוה מלוי תחילה ושוב לוה ראובן משמעון לא משתעבד ראובן ללוי והיינו טעמא דפטור הכא. ור"מ אמר דלאו דיוקא הוא דהכא מיירי בכהאי גוונא שאין המזיק חייב לבעלים כלום כגון ההיא דקיימינן עלה שחטו ונתנו במתנה שהבעלים בעצמן עשו ההיזק וכהאי גוונא המזיק שעבודו של חבירו כגון שראובן עשה שדהו אפותיקי לשמעון ואמר לא יהא לך פרעון אלא מזו דומיא דשור תם שאינו משלם אלא מגופו והלך ראובן בעצמו וחפר בו בורות שיחין ומערות וכן השורף שטרותיו של חבירו לא עשה היזק אלא למלוה. הרא"ש ז"ל.
וכן כתוב במרדכי ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל. ודיוקא דרבינו יהונתן ז"ל ליתא דמצינו למימר דאפילו אי איירי הכא בשאחר שחטו דילמא האי תנא סבירא ליה כרבנן דרבי נתן ותו מה שייך הכא דרבי נתן דמה שחייב הלוה למלוה אחרי שעשאו אפותיקי דומיא דשור דאינו גובה אלא גופו הרי כמו פושע הוא. ע"כ.
פשיטא מ"ד התם הוא דאמר ליה מאי חסרתיך קא משמע לן: זו גירסת הספרים ופירוש פשיטא למה ליה למידק מסיפא הא שמעינן לה מרישא דקתני הקדישו מוקדש ומינה איפשיטא לן דמזיק שעבודו פטור. ויש נוסחא אחרת במקצת הספרים מהו דתימא הכא הוא דלא חסריה ולא מידי זיקא בעלמא הוא דשקיל מיניה קמשמע לן. והכי פירושו למה ליה לרב הונא למימר זאת אומרת פשיטא ודאי זאת אומרת כן ופריק איצטריך דאי לא הוה אמינא בעלמא המזיק שעבוד חייב ושאני הכא דלא אזקיה ולא מידי וכו'. והראב"ד ז"ל דחה והדין עמו דלנוסחא זו ודאי קשה דמעיקרא קילא ליה שחיטה משאר מזיקי שעבוד ולבסוף חמירא ליה טפי ושויא כחופר בורות שיחין ומערות. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ה ז"ל פשיטא דזאת אומרת מאן דאמר התם הוא דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי זיקא בעלמא הוא דשקיל מינך אבל היכא דלא מצי למימר הכי כגון שורף שטרותיו של חבירו דליתנהו בעולם אימא דליחייב קמשמע לן רב הונא מסברא דנפשיה דלא שני לן בינייהו וכיון דשמעינן מברייתא דמזיק שעבודו של חבירו פטור הוא הדין לכלהו אידך. הרא"ה ז"ל.
הא נמי רבה אמרה: הקשה ר"מ וכי משום דרבה אמרה לא יאמר גם כן רב הונא אפשר שלא שמעה בשם רבה. ותירץ דפריך מכח זה דרב הונא ידע להא דרבה לקמן בפרק הגוזל עצים דאמרינן התם אמר רב דימי הא דרבה פלוגתא דרבי שמעון ורבנן. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אימור דשמעת ליה לרבי שמעון וכו' פירוש ואפילו רבי שמעון אית ליה דרבה ואם כן ידע להא והוה ליה למימר תניא כוותיה דרבה. ועוד פירוש ואפילו רבי שמעון אמרה ורב הונא מפרש עלה דרבנן ורבי שמעון סברי כוותיה וכיון דאייתי עליה ראיה ממתניתין למה ליה לאיתויי ראיה הכא מברייתא. הרא"ש ז"ל.
והר"ש ז"ל כתב וז"ל והא נמי רבה אמרה. פירוש ורב הונא בריה דרב יהושע תלמידו ואם כן חייב אדם לומר בלשון רבו ומה בא להוסיף במה שתפס מזיק שעבודו. ומשני דבא להוסיף הרבה. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שור תם שהזיק ובאו בעלים ושחטוהו קודם שעמד בדין גובה הניזק מבשרו ואם אף לאחר שחיטה מספיק לנזקו הרי טוב ואם היה כולו צריך לנזקו ופחתתו שחיטתו ואין שם כדי נזקו הפסיד הניזק את פחתה שהמזיק שעבודו של חבירו פטור. וזה לדעת גדולי המחברים ולאחר שעמד בדין יראה שהמזיק משלם הפחת ולשיטתנו אף קודם שעמד בדין יראה שהמזיק משלם הפחת שלא הזיק שעבודו אלא שורו ואם נתנו במתנה הרי הוא כמכרו כל אחד לפי שיטתו.
ודברים אלה כלם לדעת הפוסקים שהמזיק שעבודו של חבירו פטור. אלא שרוב פוסקים פסקו בה חייב ודברי רב הונא אינם הלכה וראיה לדבר שהרי נסעדה בשמועת שורף שטרותיו של חבירו פטור שאין הלכה כן אלא חייב שכל המזיק שעבודו חייב מכח דינא דגרמי ואין הפרש ביניהם אלא בלשון דהמזיק שעבוד עניינו במזיק בשל עצמו אלא שנשתעבד לחבירו ודיני דגרמי הוא בשל חבירו וכן עיקר. ומעתה כל שפחתתו שחיטה מדינא דגרמי ולא עוד אלא שמזיק שעבודו בשחיטה יותר מדינא דגרמי הוא שהרי מזיק ומפחית ועוקר ממון בידים והוא כחופר בה בורות אבל עשה עבדו אפותיקי ומשחררו הוא מזיק שעבודו דרך גרמא ועליו ראוי לומר דינא דגרמי. ומכל מקום הם מחלקים ביניהם אף לענין לפטור מזיק שעבוד גרמא ולחייב דינא דגרמי וזהו שהקשה בכאן הא אמרה רבה וכו' השורף דאלמא מזיק ושורף חד מחתא נינהו הכי פירושו הא אמרה רבה וכו' ומדפטר בדינא דגרמי דרבנן פליגי עליה מדינא דגרמי כל שכן במזיק שעבוד. ומיהו אף על גב דבדינא דגרמי אסיקנא דחייב במזיק שעבוד פטור. ע"כ.
עוד כתב ז"ל וז"ל מזיק שעבודו של חבירו לדעת האומרים פטור דוקא באפותיקי מפורש כעין שור תם שאין תשלומיו אלא מגופו הא באפותיקי אין הזיקו יותר משטפה נהר שהוא גובה משאר נכסיו ולא סוף דבר כשהזיק המשעבד אלא אף באחר כן שכל שבאחר פטור אף במשעבד כן. ומזיק שעבודו עצמו כבר ביארנו שיש פוסקים שהוא חייב מכח דינא דגרמי ואף לדעת האומרים שהוא פטור בחפר בה שיחין ומערות חייב.
ומכל מקום קצת מפרשים טורחין לפרש שלא לדמות מזיק שעבוד לדינא דגרמי ומן הטעם שהזכרנו למעלה. אלא שנראין הדברים שלא לחלק ביניהם בענין ולחייב אף במזיק שעבוד כמו שכתבנו בפרק ד' של גיטין וחילוק שבין לשונות אלו רוצה לומר מזיק שעבוד דין אחד עם דינא דגרמי. ע"כ.
מהו דתימא התם הוא דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי מינך אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות אימא ליחייב קא משמע לן רב הונא מסברא דנפשיה. ולא גרסינן כי חפר בה בורות שיחין ומערות דמי וקתני פטור דאם כן הדרא קושיא לדוכתא פשיטא. אי נמי איכא למימר דגרסינן לה והיא גופה קא משמע לן דהא דהכא כי חפר בה בורות שיחין ומערות דמי וליכא למימר טעמא דזיקא בעלמא הוא דשקלי מינך וכולה הא מתניתין כרבי ישמעאל ולית הילכתא כוותיה אלא כרבי עקיבא דשותפי נינהו לגמרי ובהא נמי ליתא לדרב הונא דקיימא לן דדיינינן דינא דגרמי ומזיק שעבודו של חבירו חייב ומגבינן ככשורא לצלמי. וכיון שכן ראובן שהיה נושה בשמעון מנה ואקני ליה שמעון מטלטלי אגב מקרקעי וכתב ליה דאקני ואזל שמעון וזבין מטלטלי כלהו או מקצתייהו ללוי ואזל לוי תברינהו או אזקינהו או במידי דבר אכילה ואכלינהו ודאי משתעבד ליה לוי לראובן בדמי מאי דשוו הנהו מטלטלי מדין מזיק שעבודו של חכירו כי חפר בה בורות שיחין ומערות אבל היכא דערבינהו בהדי מטלטלים אחריני עד דלא מנכרי והאיך בעי לאיתויי ראיה ולא מצי פטור לוי ודאי דהוה ליה היזק שאינו ניכר אבל היכא דזבנינהו לאחר השתא שעבודיה דראובן גבי ההוא אחר הוא ומיפטר לוי מיניה כיון דלוי לא אזקינהו כלל אלא דזבנינהו לאחר והוי ליה כאלו זבן לוי ארעא משמעון וזבנה לאחר דשעבודא דראובן גבי ההוא אחר ומיפטר לוי מיניה והיכא דאתפסינהו בידא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה כגון עו"ג השתא ודאי חייב. והיכא דלא זבנינהו לאחר אלא שנשתמש בהם לוי ובלו מחמת תשמיש אבל עדיין הם בעין מסתבר ודאי דפטור לוי דתשמיש המטלטלים כל זמן שהנשארים קיימים בעין מסתבר דכאכילת פירות דמי וכי היכי דלא מפיק בעל חוב מיניה דלוקח פירות שאכל הכי נמי בהא. כן נראה לי. הרא"ה ז"ל.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב בתשובות המיוחסות לו סימן נ"ו דאי אכלינהו לוי לא מחייב דלא משתעבד לראובן ולא הוי בכהאי גוונא מזיק שעבודו של חבירו. עיין שם.
עוד כתב הרא"ה ז"ל וז"ל ומסתבר לי הכי נמי בהא דאמר רבא לעיל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו אף על גב דאפותיקי מפורש הוא משום דלית ליה קלא הי שור ניהו ולא דמי למקנה כלהו מטלטלי אגב מקרקעי דהתם ליכא למימר הי ניהו דהא כלהו בכלל וכיון דאקני ליה כלהו אגב מקרקעי גבי מינייהו אפילו ממשעבדי אף על גב דלא שוינהו ניהליה אפותיקי הא לאו הכי לא גבי אף על גב דשעבדינהו לכלהו מטלטלי בשטר דלאו בני שעבודא נינהו לגבותם מן הלקוחות ואף על גב דמשכינהו או אגבהינהו אלא בדאקני להו אגב ארעא דהתם נעשין כקרקע או דשוינהו לכלהו אפותיקי מפורש בשטר ומשכינהו או אגבהינהו דבלאו הכי לא מיקנו כל שכן דלא משתעבדי אבל כי משכינהו או אגבהינהו והוי כלהו ניהליה אפותיקי מפורש השתא גבי מן הלקוחות דהא קלא אית להו. וליכא למימר דליכא קלא הי נינהו דהא כלהו אית להו קלא נינהו. וליכא למימר דלאו בני שעבודא נינהו לגבותם מן הלקוחות כיון דהוו אפותיקי וכי הוו מקצת אמרינן השתא דלא גבי להו מן הלקוחות משום דלית להו קלא הי ניהו.
ומיהו אפילו הכי דינא דאפותיקי מפורש אית ליה דאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים והיכא דלא שטפה נהר גבי מיניה ואפילו מיתמי ולא חשבינן להו מטלטלי דיתמי והיכא דזבניה איהו והוא הדין לירתיה הא כתיבנא לעיל דפטור דלא שייך הכא דינא דמזיק שעבודו של חבירו דהא לאו מזיק הוא דדיניה גבי אידך דהוו בידיה ואי אתפסינהו בידא דע"ג דלא אצית דינא השתא ודאי הוי מזיק שעבודו של חבירו וחייב. כן נראה לי. ע"כ.
ח"מ אמר מר קדמו בעלי חובות וגבו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום שאין משתלם אלא מגופו. פירוש בעלי חובות בשטר ובדאקניה ליה מטלטלי אגב מקרקע ולהא הוא דנצרכא דאי לא פשיטא ולא צריכא למימר אלא כדפרישנא.
ואיכא נוסחי בספרי דגרסי הכי דכתיב בהו בשלמא הזיק עד שלא חב נזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדם ואפילו הזיק עד שלא חב נמי שמעת מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה פירוש בשני בעלי חובות בשטר דאי על פה ליכא מאן דאמר אלא בשטר דהא דהכא נמי בבעלי חובות בשטר קא מיירי וכדפרישנא. לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דאמר ליה אלו גבך הוה לאו מינך הוה גבינא ליה וכיון שכן אפילו שבעל חוב קדם ראוי לגבותו ממנו. ואף על גב דהאי בעל חוב לא פשע ביה מידי מכל מקום הוי ליה האי כשומר שלו דקיימא לן גבי שומר שהניזק נוטל השור ובעלים חוזרים על השומר וכיון דאפילו כי קדים בעל חוב אמרינן דהוי דינא דגבי ניזק מיניה כל שכן כי קדים ניזק.
וקשיא לי עלה דהאי גירסא טובא חדא דודאי הא דמהדרינן דאמר ליה אילו הוה גבך לא מינך הוה גבינא כי מעיינת בה שפיר לא סגיא לן אלא למימרא דכי קדים בעל חוב לגביית ניזק כי היכי דהוה גבי ליה אלו הוה גביה משום דהשתא נמי הוה ליה כשומר אבל לא סגי לן למסתריה לדיניה דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דאף על גב דאי הוה גביה הוה גבו ליה מיניה התם משום דפשע ביה אבל האי לא פשע ולא כלום ובשומר שלו לא שייך בעלים דהא נזקין קדמו וכיון דכן אי בעלמא אמרינן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה הכא נמי הוה לן למימר הכי.
ואפשר לדחות דהכי קאמר דלא אמרינן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אלא היכא דאלו בעל חוב מוקדם גבי מיניה אבל נזקין דאלימי דאלו בעל חוב מוקדם לא גבי מיניה בעל חוב מאוחר שגבה לא עשה ולא כלום. וליתא משום טעמא דפרישנא דהכא דינא הוא דבעל חוב מוקדם ריע טפי. ותו דהכא ליכא למימר מה שגבה גבה בלאו הכי נמי דלא שייך למימר הכי אלא בשני בעלי חובות שוין אבל הכא דלקמא הוי אפותיקי מפורש ומשתעבד כולי האי דאפילו שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים פשיטא מילתא ודאי לכולי עלמא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה.
להכי מסתבר לי ודאי דהכי גרסינן בשלמא הזיק עד שלא חב נזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדים שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. ואפשר שמחקוה משום דתמיהא להו היכי קרי להו לנזקין בעל חוב מאוחר שקדם וגבה והא בההיא מתניתין קתני בהדיא קדמו בעלי חובות וגבו וכיון שכן חב עד שלא הזיק בעלי חובות קודמין בכל בחובן ובגבייתן.
ואינה קושיא כלל כמו שאפרש והכי קאמר בשלמא הזיק עד שלא חב נזקין קדמו ואפילו למאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה הני מילי בעלמא אבל הכא דלקמא הוי אפותיקי מפורש לכולי עלמא ודאי קמא קדים דהוה ליה כמכורה אצלו אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדם שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דנזקין כקדם וגבה משוינן להו משום דלקמא לא הוי אפותיקי מפורש ולהאי הוי אפותיקי מפורש דאלים שעבודיה דאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים והוה ליה כעין מכירה והכי נמי בעלמא ודאי היכא דמשתעבד לתרי בעלי חובות ולקמא לאו אפותיקי מפורש ולבתרא הוי אפותיקי מפורש דלמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בתרא זכי ואף על גב דקדמו בעלי חובות וגבוהו הוי ליה כבעל חוב מאוחר שקדם וגבה וחזר הלה וגבאו דודאי מאוחר זכי מכיון שמוקדם בגבייתו הכי נמי נזקין מוקדמין בגבייתן דהוי גבייהו אפותיקי מפורש משעת הניזק. ומתרצינן לא לעולם אימא לך מה שגבה לא גבה ושאני הכא משום דאמר ליה אלו הוי גבך לאו מינך הוי גבינא ליה וכיון דכן השתא נמי בעלים כשומר שלא דבעל חוב ולפיכך גבי ליה ניזק כדפרישנא לעיל. זו הנוסחא ישרה ונכונה בעיני ואולם לא מצאתיה בשום מקום כתבתי כן שלא לסמוך עליה אולי משגה הוא מכל מקום לא יכולתי להעלים עיני שלא לכתבה אחר שנראה לי שכן האמת וכוונתי לשם שמים והשם הטוב יכפר בעדי אמן.
ומצאתי נוסחא אחרת לרבינו מאיר הלוי בר טדרוס ז"ל בשלמא הזיק עד שלא חב דאמר ליה אנא קדימנא אלא חב עד שלא הזיק לימא ליה אנא קדימנא משום דאמר ליה נהי דאת קדמת האי תורא דאזקן מיניה משתלימנא וזה אפשר לפרש כמו שפירשתי.
ולענין הלכתא ודאי קיימא לן דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה כדאיתא בכתובות ושם פירשתיו בסיוע שמים. מיהו בהא דהכא הא פסיקנא דשותפי נינהו. הרא"ה ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל שמע מינה בעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה. תימה תיקשי ליה מסיפא דמועד דקאמר קדמו בעלי חובות וגבה מה שעשה עשוי אלמא מה שגבה גבה. וי"ל דלפירוש רבינו חננאל דפרק מי שהיה נשוי ניחא דפירש דאף מאן דאמר לא גבה היינו דוקא בקרקעות אבל במטלטלין דאינם משועבדין כל כך מודה דמה שגבה גבה והכא מיירי נמי בתם שמשלם מגופו והילכך הוי קרקעות כיון דהוי ליה כאלו עשאו אפותיקי. אלו הוי גבך לאו מינך הוה משתלימנא פירוש הילכך אין לך להרויח במה שקדמת דהא אי נמי חשבת כאלו תפסת לי וכאלו הוה בידך קודם שהזיק מכל מקום משתלימנא מיניה דהא אי נמי הוה גבך מינך הוה משתלימנא ואם כן השתא נמי משתלימנא מינך. ותימה דלא דמי כלל ומה ראיה היא זו דהתם ודאי אי הוה גביה בשעת הנזק אז היה בדין שיגבנה שאז היה פושע בשמירתו אבל השתא דלא הוה גביה לא פשע.
לכן נראה דלא בא לומר שיש לו לגבות ממנו כאלו הוי גביה דודאי לא דמי כדפירשתי אלא בא לומר ששעבודו של ניזק מוטל על השור טפי מבעל חוב לפי שמשתלם מגופו ואינו יכול לגבות משאר נכסים אבל בעל חוב אין אותו קרקע שגבה משועבד לו כל כך שכמו כן שעבודו על שאר נכסים. ועיקר התירוץ הוא מהא דקאמר דהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא כלומר שהשעבוד מוטל על גוף השור ולא הוי עיקר התירוץ מהא דקאמר אלו גבך הוה כדפירשתי. וטעם זה פירש רש"י ז"ל לקמן פרק ארבעה וחמשה בתחילתו.
ועוד אומר מורי שיחיה שיש ליישב משמעות הלשון דהכי קאמר לא דמי לבעל חוב דגבי בעל חוב דין הוא דמה שקדם וגבה גבה משום דשעבוד החוב השני אינו בא מחמת הנכסים כי אם מחמת הבעלים שלוו פעם שניה מבעל חוב אחר שהרי אם היו הנכסים ביד בעל חוב שני בשעת שעבוד בעל חוב ראשון כלומר שכבר קדם שעבודו והיו כבר הנכסים בידו לא היו לבעל חוב ראשון כלומר שהוא ראשון עתה שום שעבוד עליהם אלמא דשעבוד לבעל חוב אינו מחמת הנכסים אלא הדבר תלוי בגוף הלוה כלומר לפי מה שהוא לוה כאן וכאן הדבר תלוי וכל הקודם לזכות זכה בין הוא מוקדם בין הוא מאוחר אבל הכא גבי שור המזיק דין הוא דהקדמת גבייה לא מהניא מידי דכיון שגוף השור משועבד למזיק מקמי ההלואה אין לו שום כח למלוה עליו ואפילו אם קדם וגבה לא עשה כלום שהרי אין שעבוד תשלומי ניזק השור באה מחמת הבעלים אלא מחמת גוף השור דהא אלו הוה גבך כלומר שהיה כבר ביד הבעל חוב שהגבהו כבר קודם ההיזק הייתי משתלם ממנו אלמא השעבוד בא מחמת הנכסים דבעל חוב השני שעבודו אינו בא מחמת הנכסים כי אם מחמת הבעלים שלוו פעם אחרת מבעל חוב אחר ואלו היו בית דין מוסרים נכסים לאחר בשעת הלואה שנייה לא היו משתעבדין לאותו בעל חוב השני והילכך יש לך לומר שההוא בעל חוב שקדם להלואה יקדים לגבות אבל הכא גבי נזקין החוב השני דהיינו הניזקין מחמת השור עצמו הוא שהשור הזיק ואפילו היה זה השור ביד בעלים אחרים שמכרו לו היה משתעבד. ע"כ.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל נראה דאלו הוה גבך הוה לאו דוקא אלא דמיון בעלמא כלומר מה לי אם שעבודך קדם אפילו שלך היה הוה שקילנא ליה דמגופו משתלימנא. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דאמר ליה ניזק לבעל חוב שתפסו אלו תפסתיה קודם נגיחה לאו מינך הוה גבינא לך דעלך רמיא מילתא לנטוריה ומי אלימא תפיסה דלאחר הנזק מתפיסה דלפני הנזק ואת לא אתית ליה אלא מכח תפיסתך שהרי אין דין קדימה למטלטלים וכיון דמכח תפיסה אתית לא עדיפא תפיסה דלאחר הנזק מתפיסה דלפני הנזק. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה