בבא קמא כח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין ורב הני מילי היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא מתיב רב אושעיא (שמות כא, לג) ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים הא למה זה דומה לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו אדרבה מה דומה לזה מבעי ליה אלא מאי דומה לזה אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב רישא קשיא לרב וסיפא קשיא לשמואל ולטעמיך תיקשי לך היא גופא (קשיא) רישא פטור וסיפא חייב אלא רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה רב מתרץ לטעמיה במה דברים אמורים כשהפקירן אבל לא הפקירן חייב לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב ושמואל מתרץ לטעמיה השתא דאמרת אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב א"ר אלעזר לא שנו אלא שנתקל באבן ונשוף באבן אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן איכא דאמרי א"ר אלעזר לא תימא בנתקל באבן ונשוף באבן הוא דמחייב אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב כמאן כר' נתן:
ר' יהודה אומר במתכוין חייב [וכו']:
ה"ד מתכוין אמר רבה במתכוין להורידה למטה מכתיפו א"ל אביי מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה א"ל אין מחייב היה ר"מ אפי' אזנה בידו אמאי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה דכתיב (דברים כב, כו) ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב והתניא נשברה כדו ולא סלקו נפל גמלו ולא העמידו ר"מ מחייב בהזיקן וחכמים אומרים
רש"י
[עריכה]אבל - הוזק הוא עצמו פטור:
קרקע עולם - שאין לה בעלים:
הזיקתו - וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה ורב לטעמיה דאמר לקמן (דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו:
מבורו למדנו - בפ"ק (דף ו.):
שור ולא אדם חמור ולא כלים - והני מילי היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטינן:
וכלים פטורין - על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו בורו הוא הלכך כי חייב על נזקי הגוף חייביה ולא על הכלים:
ורב ה"מ - דתקלתו למדנו מבורו:
דאפקרינהו - כי בור דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו:
אבל לא אפקרינהו ממונו הוא - ומשורו למדנו הלכך טינוף כלי ממונו דמזיק עבד אבל נזק הגוף קרקע עולם עבדה ושמואל סבר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא ופטר בו את הכלים הלכך מתני' אע"ג דלא אפקרינהו בורו הוי ומאי דקתני חייב בהיזק גופו קמיירי ולא בכליו ואע"ג דקרקע עולם עבדה ליה חייב דשמואל לטעמיה דאמר לקמן (דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו ואע"ג דקרקע עולם אזקתיה:
נשתברו - בכלי השור שייכא שבירה כגון עול וסולמנין קריעה שייכא במרדעת של חמור:
הא למה זה דומה אדרבה - תולה כתיבא בלא כתיבא:
אלא מה דומה לזה כו' - דאם הוזקו בהם כלים או נתקל בהן אדם ומת פטור:
רישא - דקתני אבנו וסכינו דומין לבור:
קשיא לרב - ס"ד אפי' בדלא אפקריה מיירי:
וסיפא - דקתני אם הטיח אחר צלוחיתו באבן של זה חייב:
קשיא לשמואל - דהשתא משמע דמשורו למדנו:
בד"א - דאבנו דומה לבור כשהפקירו:
לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור - בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף נג:):
לא שנו - דהטיח צלוחיתו באבן חייב:
אלא שנתקל באבן ונשוף - הכלי באבן:
פטור - דקרקע גרמה לו:
דלא כר' נתן - דאמר לקמן (דף נג.) בשור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי שור משתלם מבור האי דעבד ליה הזיקא:
במתכוין להורידה למטה מכתיפיו - ונתקל והוטחה בכותל חייב דנתקל פושע הוא:
אמר אביי מכלל - דר"מ דמחמיר טפי מחייב:
אפי' נפשרה - נימוחה הכד מעצמה על כתיפו דהוי אונס:
נפשרה - נימוחה כדמתרגמינן (שמות טז) וחם השמש ונמס פשר:
אפילו אזנה בידו - אפילו נפשרה מעצמה שלא נפלה מידו אלא נימוחה ונשאר האוזן בידו:
תוספות
[עריכה]אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו. ולא בעי למימר שהוזק הוא עצמו במים דלישנא משמע שהוחלק עצמו במים ולא שהוזק בהן ובאפקריה לא מצי לאוקמי דא"כ לא מחייב לא אכלים ולא על עצמו:
ה"מ היכא דאפקרינהו. פ"ה דסבר רב דבור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו וא"ת דבשמעתין דמחזרת (לעיל דף כא.) ר"ל דרב סבר בור ברשותו חייב ושמואל סבר דפטור ופי' שם בקונט' דפליגי בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וי"ל דלא קיימא מסקנא דהתם הכי ומיהו נראה דרב מצי סבר שפיר דהפקיר רשותו ולא בורו נמי חייב אע"ג דאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו לא הוי בור לרב היינו משום דעדיפי מבור ואיכא נמי לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את הכלים אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור דשור ברשותו פטור כדתנן (לעיל דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים ושמואל דסבר הכא דאפילו לא אפקרינהו הוי בור מצי סבר דבור ברשותו פטור לגמרי ואפילו בור לא הוי דמצי א"ל ברשותי מאי בעית ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו כמו בחופר בור ברה"ר אין נראה לר"י דחופר בור ברה"ר חפר בור באיסור וכן חפר בור ברשותו סמוך לרה"ר באיסור חפרו ואפילו חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא בורו כיון דשלו הוא חייב להסיר התקלה כדאמרינן בהפרה (לקמן דף מח. ושם) דכיון דאית ליה לממלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא לא מחייב תדע דבפ' הפרה (לקמן נא.) דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין:
ונשוף באבן. דוקא נקיט דנשוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר לקמן בהפרה (דף נג. ושם) נתקל בבור ונפל לאחורי הבור וההיא דלעיל דמחייב שמואל צריך לאוקמא כגון שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור מחייבין בהפרה (שם) יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו:
אמר רבה במתכוין להורידה כו'. רבה לא בעי לאוקמי במתכוין לשבור כדמוקי לה אביי לקמן משום דנשברה כדו דקאמר ת"ק משמע דנשברה מאליו עלה קאתי ר' יהודה לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין. וא"ת והא ר' יהודה אית ליה בפרק האומנין (ב"מ דף פב: ושם) דנתקל לאו פושע הוא גבי מעביר חבית ממקום למקום ונשברה דקאמר ר' יהודה שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה ואין לומר דמתכוין להורידה דהכא הוי פושע טפי דא"כ היכי דייק מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה דלמא בנתקל דוקא מחייב אבל נפשרה דהוי אונס טפי לא וי"ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם לר"מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר ה"נ לרבי יהודה תקנת חכמים היא בשומר חנם אלא דקסבר רבי יהודה דבשומר שכר לא רצו חכמים להקל:
ואונס רחמנא פטריה. ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור כדפירשתי לעיל (דף כז:):
והתניא נשברה כדו כו'. וא"ת והיכי מייתי מברייתא דפטר ר"מ בקנקנים ברוח שאינה מצויה דלמא ה"מ לענין שאר נזקין אבל מתני' איכא לאוקמי באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על האדם מכחו ואדם המזיק חייב ברוח שאינה מצויה כדאמרינן לעיל סוף פרק שני (דף כז.) וי"ל דבמתניתין נמי קתני והוחלק אחד במים דתקלת מימיו הוא ולא אדם המזיק ולמה מחייב שם ר"מ יותר מבקנקנים וא"ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר דבנפשרה ודאי מחייב ר"מ אע"פ שהנפילה היתה באונס מ"מ אחר כך היה לו לסלק וי"ל דרבי מאיר מחייב בכל ענין אף על פי שלא היה לו פנאי לסלק:
ראשונים נוספים
[מתני'] נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו אם הוזק פטור מאי טעמא קרקע עולם הזיקתו. אמר ליה שמואל מכדי אבנו סכינו ומשאו שהזיקו מבור למדנו ואלו כמו אבנו הן בכולן אני קורא בהן ונפל שמה שור שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי לענין קטלא אבל לנזקים אדם חייב נמי וכלים פטורים דתניא למה זה דומה וכו'. ותריצנא מה דומה לזה מניח אבנו וצלוחיתו לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקי אדם ופטור בנזקי צלוחית. ומשני רב היכא דאפקרינהו להני אבנו סכינו ומשאו פטור בנזקי כלים אבל לא אפקרינהו ממוניה נינהו וכשורו הן חשובין שחייב בנזקי הכלים הלכך לרב הוי ממוניה וחייב בכלים ושמואל כל תקלה ברה"ר בור חשיב ליה וחייב בנזקי אדם ופטור בנזקי כלים ואותבינן עלייהו ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מכאן [אמרו] נפל לתוכו שור וכליו ונשברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים מה דומה לזה אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב. הא מתניתא קשיא לתרוייהו והיא גופה קשיא רישא אסיפא רישא קתני ופטור על הכלים וסיפא קתני הטיח צלוחיתו חייב. רב מתרץ לטעמיה חייב על הבהמה ופטור על הכלים בד"א כשהפקירן אבל לא הפקירן אפי' בכלים חייב דממוניה נינהו לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב בעל האבן שמואל מתרץ לטעמיה חייב על הבהמה (ופטור על הבהמה) ופטור על הכלים דכבור נינהו לפיכך פטור בכלים. ולר' יהודה דמחייב אנזקי כלים בבור הטיח צלוחיתו באבן חייב בעל האבן. חלוקת ר' יהודה ורבנן בסוף פרק שור שנגח את הפרה. אמר ר' אלעזר לא שנו כו' איכא דאמרי אמר ר' אלעזר לא תימא נתקל באבן הוא אבל נתקל בקרקע ונישף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונישף באבן חייב כמאן כר' נתן פי' כיון לדברי הכל אבנו כשהפקירו בור הוא. אמר ר' אלעזר נתקל שור וכיוצא בו בקרקע ונחבט באבן ונשבר חייב בעל האבן כי הוא בעל הבור ודומה הקרקע הזה לשור שדחף את שור אחר לאבן שהוא בור ואמרי' כמאן כר' נתן. רבנן כי האי גוונא פטרי ליה לבעל הבור דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור ר' נתן אומר זה משלם מחצה וזה משלם מחצה. ואסיק' לר' נתן תמן בעיקר פלוגתייהו כל היכא דליכא לאשתלומי מתורא משתלם מריה דבירא כוליה הזיקו הלכך כיון דקאמר ר' אלעזר חייב כמאן כר' נתן כיון דליכא לאשתלומי מן הקרקע משתלם כל הנזק מבעל האבן. וחלוקת ר' נתן ורבנן ופירוש טעמן בפ' שור שנגח את הפרה באחריתו וקיימא לן כשמואל דקי"ל כוותיה בדיני וכר' אלעזר אליבא דר' נתן:
פיס' ר' יהודה אומר במתכוון חייב כו' דייקינן מדקתני ר' יהודה במתכוין חייב ואוקמ' רבה במתכוין להורידה למטה מכתיפו ונפלה ונשברה מכלל דת"ק דהוא ר' מאיר מחייב אפי' אוזנו בידו ואמאי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא כי סבר ר"מ דפטר רחמנא לאנוס מקטלא אבל בנזקין אפי' אנוס חייב והתניא נשברה כדו ולא סילקו נפלה גמלו ולא העמידה כו' וקתני סיפא ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים לגג ע"מ לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שפטור לאו מכלל דסבור אנוס הוא ואנוס אפי' בנזקין פטור. ופריק אביי ר' מאיר ור' יהודה בתרתי פליגי בנתקל פושע הוא ובמפקיר נזקיו ודייק ממתני' דקתני הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב. הוחלק אחד במים בשעת נפילה ובהא פליגי דר"מ סבר נתקל פושע הוא לפיכך חייב. ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ופטור. או שלקה בחרסית לאחר נפילה ר' מאיר סבר נשברה כדו ולא סילקה אלא הפקירה מפקיר נזקיו חייב. ור' יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור. ואם נתכוון לזכות בחרסיה חייב ולדברי הכל אנוס אפי' בנזיקין פטור. ואי קשיא לך הא דתני דבי חזקיה פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון התם בנזקי גופו אבל הכא דבנזקי ממונו לא. ומדמתני' בתרתי פליגי ברייתא נמי בתרתי פליגי. ואקש' בשלמא כדו משכחת לה בשעת נפילה שהוזק במימיה לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו. אלא גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה ואמר כגון שהעביר גמלו. פי' על שפת הנהר דהוא בשרעתא דנהרא ונפל הגמל ובנפילתו התיז מים מן הנהר וטינף בגדים. ונדחת האי פירוקא ופרקי' פירוק אחד כגון דליכא דרכא אחריתי וכגון דנתקל הוא ונפל ונתקל הגמל עליו ונפל ובנפילתו התיז מים ואילולי שנתקל הגמל בגופו של אדם לא היה נופל לפיכך בהעברתו לגמל בשרעתא דנהרא אינו לא פושע ולא אנוס ור' יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת כו' ודברין פשוטין הן.
אדם חייב וכלים פטורים. ואע"ג דוהמת יהיה לו כתיב משום דכלים שבירתן זו הוא מיתתן ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטינופן וקלקולן היינו מיתתם והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזיקין דתרוייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והלכך לגמרי פטור בהו. ולשמואל מ"מ תקלתו הרי הוא כבורו ואע"פ שנחבט בקרקע והוא הוא שהזיקו חייב דלשמואל בור דעלמא חייב בין בהבלו בין בחבטו. והראב"ד ז"ל הקשה לרב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי אי משום שן הא אין הנאה להזיקו ואי מרגל שאני רגל שדרכה לילך ולהזיק ואי מקרן מועדות שאני התם שכונתה להזיק ואי מקרן תמה לא לחייב אלא חצי נזק ופשיטא ליה דאתיא מקרן מועדות דכיון שהן מוכנים למועד רגל הרי הן כמועדין להזיק ואף ע"פ שאין כונתן להזיק אהני בהו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהזיקן ועוד יש לדקדק רב דאמר אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו כמאן ס"ל אי כר"נ בשור שדחף את חברו בבור ליחייב נזק שלם דהרי ר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתל' מהאי ואי כרבנן דאזלי בתר דוחף ופטרי בעל הבור ליחייב בעל המים על מימיו לפחות חצי נזק ואפשר דרב נמי פטור מנזק שלם קאמר ולפי ששנינו חייב דמשמע נזק שלם אמר איהו דעל עצמו פטור בנזק שלם ולעולם חצי נזק מחייב ואין זה מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש ועוד שרש"י ז"ל פירש שם בפרק הפרה בדוחף לבור שבעל השור חייב בנזק שלם וכמו שאני כותב שם ועוד דמוקמי' רב כרבנן ודלא כהלכתא דקי"ל כר' נתן אלא י"ל דשאני מים שאף הן לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדו שהחליקוהו ואינו אלא גרמא בעלמא והו"ל כנפל לבור מקול הכריה שהכורה פטור ועוד שאין גופן של מים מחליקין אלא על ידי העפר שנעשה רפש וטיט.
ורב ה"מ היכא דאקפרינהו. ופרש"י ז"ל דקס"ד דבבור שחייבה עליו תורה דוקא כשהפקיר רשותו ובורו ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל בפרק כיצד בשמעתין דמחזרת כגון שהקצה מרשותו לרשות הרבים קא סבר רב בור ברשותו חייב וי"ל דההיא לא קי"ל במסקנא וא"נ י"ל דהתם כי מחייב רב משום בור היינו משום שאי אפשר לחייבו משום שורו דשור ברשותו פטור והלכך לכל הפחות יהיב ליה דין בו ופטור על הכלים אבל באבנו וסכינו ומשאו ברשות הרבים בשלא הפקירן דלא עבדינהו רב כבורו לאו משום דגרעי לדידיה מבור אלא דעדיפי מינייהו ועביד להו כשורו לחייב על הכלים וממה שכתב רש"י ז"ל דקא סבר רב דבור שחייבה עליו תורה כשהפקיר רשותו ובורו דמשמע שסבור הרב ז"ל דחייב במפקיר רשותו ובורו כחופר בור ברשות הרבים נחלקו עליו גדולים מרבותינו הצרפתים ז"ל ואמרו דבמפקיר רשותו ובורו פטור ואינו דומה לחופר בור ברשות הרבים דהתם עשה התקלה באיסור וכן נמי כשחופר ברשותו סמוך לרשות הרבים לפי שצריך לשמור את בורו שלא יזיקו בו אחרים וכן בחופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו למה יתחייב על הכרי' שבאמצע רשותו כרה שאינו מצוי לנזק ואחר שהפקירו אינו שלו שיתחייב על שמירתו וכן דעת הראב"ד ז"ל.
אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן נ"ל דמשום דקי"ל כר"נ נקט האי לישנא ולא נקט כמאן כרבנן וה"ק נימא ר' אליעזר דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה ואליבא דרבנן פטור לגמרי דהם מחייבין את הדוחה והמכשיל ופוטרין את הבור וכאן אין בעלים לקרקע דר"ה הוא ובעל האבן נמי פטור כשור שדחף את חברו לבור שבעל הבור פטור.
אלא אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב כמאן כר' נתן. דאמר דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ובעל האבן חייב בכל ואם נתקל באבן ונישוף בקרקע א"ל דלכ"ע פטור דלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו הכא פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל דאמר בין להבלו בין לחבטו הכא פטור דהוה ליה כנתקל בשור ונפל לאחורי הבור דפטר לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזק בתוך תקלתו וליתא דלשמואל כל שנתקל בבורו אף ע"פ שנישוף בקרקע חייב שהדוחה והמכשיל חייב כדמוכח בפרק הפרה דמחייב אגובהה ומשמע אפילו נישוף בקרקע עולם ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור טעמא אחרינא הוא שאז הבור אינו מכשיל אלא הכורה וכמו שכתבתי בס"ד.
ואני תמיה למ"ד נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונישוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו ונ"ל מכאן דאפילו למ"ד נתקל פושע לאו פושע גמור קאמרינן אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא בפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם כנ"ל.
במתכוין להורידה מעל כתפו. דכל שהוא מורידה מדעתו היה לו ליזהר בה שלא תשמט מתוך ידו ותשבר וזהו מתכוין ששנינו אבל מתכוין לשברה ולא מתכוין לזכות בחרסיה ומינה דכל שלא נזהר בה חייב והיינו אפילו נתקל.
ותדע לך דאם איתא דנתקל לר"י פטור מאי קאמר מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה דלמא נפשרה לא אלא דר"מ מחייב אפילו נתקל ואף על גב דמשמע בפרק השוכר את האומנין גבי המעביר חבית ממקום למקום דר"י סבר נתקל לאו פושע הוא כיון דלא קיימא האי אוקמתא לא דייקי בה ועוד דהתם לא איברירא מלתא שפיר דטעמיה דר' יהודה דפטר התם שומר חנם הוי משום נתקל לאו פושע הוא אלא שמא מן התקנה כדאיתא התם ולפיכך לא אקשינן מינה הכא לרבא. ועדיפא מינה אקשינן דמפרש' בהדיא דאונס הוא אפילו לר' מאיר כשנפשרה ור' מאיר באונסין פטר.
אמר אונס הוא ואונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. איכא למידק האי למאי דמיא אי לנזק הבא מכח אדם הואיל ודרך הלוכו מזיק בשברים שנפשרו על כתפו מאי קאמר אנוס דנזקי אדם הא מרבינא בהו אנוס כרצון וכ"ת דאונס גמור הוא אונס גמור פטור וכמו שכתבתי למעלה א"כ מאי קא מייתי מקנקנים שהעלם לגג דהתם שאני דנזקי ממונו הן והאונס דרוח שאינה מצויה פטור בהן משא"כ בנזקי גופו. ואי לנזקי ממונו דמיא דאינו מזיק הוא אלא היא היא שנפשרה ונפלה אם כן מאי קא מייתי מולנערה וי"ל דאבא דכלהו אונסין לנערה לא תעשה דבר וא"ת ומאי קא מקשה מולנערה לנפשרה שאינו משלם נזקו לאחר נפילה דנהי דפשירתה חשבינן לאונס מ"מ לאחר שנפלו חרסיה היה לו לסלקן דבורו הן י"ל שהיה סבור עכשיו דר"מ היה מחייב אפילו תוך זמן סילוקו אף ע"פ שלא היה לו פנאי לסלק וחכ"א פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מדפטרי רבנן מדיני אדם ש"מ דכשהפקיר קאמרי דאי לא אמאי פטור מדיני אדם והרי הן או כבורו או כשורו למר כדאית ליה ולמר כדאית לה ומדמחייבו בדיני שמים שמעינן דכשהיה לו פנאי לסלקן קאמרינן לא אמאי מחייבי בדיני שמים.
אבל הוא עצמו פטור וכו': לא מצי למימר כגון שהוזק הוא עצמו במים כגון שנכנסו בעיניו או בפיו והוזק דלישנא משמע וכו' כמו שכתבו בתוספות. ובאפקרינן ליכא לאוקמי וליחייב הוא עצמו משום בור דרב סבר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. לשון הרא"ש ז"ל.
אדם חייב וכלים פטורין: ואף על גב דוהמת יהיה לו כתיב משום דכלים שבירתן זו היא מיתתן ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטנופן וקלקולן היינו מיתתן. והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזקין דתרווייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והילכך לגמרי פטור בהו. הרשב"א ז"ל.
וכתב הרב מסרקסטה וז"ל וכלים נמי שנשברו בבור פטור ששבירתן זו היא מיתתן אפילו אם נפחתו שם ולא נאבדו כגון שנפלו שם כלי מתכות אית לן למימר דלא מחייב נמי בנזקיהן דמנזקין הוא דאמעיטו כלים מבור דמיתה לא שכיחא בכלים שהרי השברים ראויין הן למלאכה כל דהו הילכך ודאי משבירתן הוא דמעטינהו קרא. ע"כ.
וזה לשון הרב רבינו יהונתן ז"ל וכלים פטורים דשבירתן זו היא מיתתן ובגדי משי וארגמן טנופן נמי היינו מיתתן. ע"כ.
ורב הני מילי היכא דאפקרינהו: קשיא לי לדעת רב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי אי משן אין הנאה להיזקו אי מרגל תינח ברשות היחיד ברשות הרבים ליפטר ברגל. ועוד היכי שכיח היזיקייהו והלא אינם זזין ממקומם אבל הרגל הולכת ודורסת ושוברת ומלכלכת ושכיח היזיקה. ועוד הלא רב מודה בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו שחייב משום בור כדאיתא בפרק הפרה ומאי שנא הני מההוא בור והרי כשהניחם ברשות הרבים נמי שהפקיר רשותו הוא שיכולים בני אדם ללכת סביבותם והבור שלו וגם אלו שלו הן וכמו שפטור באותו הבור על נזקי כלים ובמיתת אדם למה לא יהיה פטור באלו. ואיכא למימר שאני הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מהנך דההוא דעל כרחך מיבטיל ליה התם ואף על גב דלא מפקר ליה וכשהפקיר רשותו והפקיר בורו הוא פטור אבל הנך כיון דלא מפקר להו ודעתיה למשקלינהו מהתם ממוניה הוא וכקרן מועד דמו שדרכן להזיק בשור המועד. ולשן ורגל ליכא לדמויינהו לפטרן ברשות הרבים דהנהו ברשות קאזלי התם ומאן דמנח פירי או כלים התם איהו פשע בנפשיה אבל האי לאו ברשות מנח להו ודמי כמי שכוונתו להזיק בקרן מועדת דשכיח היזיקה. אי נמי הכי קאמר היכא דלא אפקרינהו מזיק בממונו הוא ואהני ביה פשיעות גופו לחייבו נזק שלם וברשות הרבים. הראב"ד ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל דאתיא מקרן מועדת דכיון שהם מוכנים למועדי רגל הרי הן כמועדים להזיק ואף על פי שאין כוונתן להזיק אהני להו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהיזקן. ע"כ.
הני מילי היכא דלא אפקרינהו: פירוש הקונטרס דטעמא דרב דאמר דלית להו דין בור רק היכא דאפקריה היינו משום דקסבר דבור שחייבה תורה להבל היינו היכא דאינו שלו כגון הפקיר רשותו והפקיר בורו אבל הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור. וקשה לפירוש זה דלקמן מוכח דהפקיר רשותו והפקיר בורו פטור לכולי עלמא מדבעי בפרק הפרה למאן דאמר בור ברשותו פטור בור של שני שותפין היכי משכחת לה ומאי קאמר הא שפיר משכחת לה כגון הפקיר רשותו והפקיר בורו אלא שמע מינה דכהאי גוונא פטור לכולי עלמא והיינו טעמא דכיון דהחפירה היתה בהיתר שהיה הכל שלו והשתא בשעת ההיזק אין הבור שלו ליכא לחיוביה כלל.
אלא כך נראה לפרש לפי שיטת הקונטרס דקסבר רב דחיובא דבור היינו דוקא ברשות הרבים אבל ברשותו פטור. וקשה משמעתא דמחזרת דקאמר קסבר רב בור ברשותו חייב. מיהו הא לא קשיא דבמסקנא לא קאי הכי. אבל קשה מפרק הפרה דקאמר מודה רב בבור ברשותו דאמר ליה אי בהבלא מיית הבלא דידך הוא וכו' אלמא קסבר רב דבור ברשותו חייב. וי"ל דנהי דסבר רב דבור ברשותו חייב מיהו לאו מתורת בור הוא אלא מתורת שור וחייב בכלים כמו אבנו וסכינו ומשאו היכא דלא אפקרינהו. וגם זה לא נראה דעל כרחך כיון דסבר בור ברשותו חייב היינו מתורת בור ולא מתורת שור דאם כן לא הוי רב לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא דפליגי בפרק הפרה בבור ברשותו.
לכן נראה דלעולם סבר בור ברשותו חייב ומתורת בור. וא"ת אם כן מאי שנא מאבנו וסכינו ומשאו דיש להם דין שור בלא אפקרינהו. וי"ל דלא דמי דבור ברשותו אין לו דין שור דאם כן היה פטור עליו מידי דהוה אשור המזיק ברשות המזיק שפטור משום דאמר ליה לאידך תורך ברשותאי מאי בעי ולכך אין לחייב בבור ברשותו אלא משום גזירת הכתוב שחייב עליו מבעל הבור ישלם הילכך אין לך בו אלא חידושו שור ולא אדם חמור ולא כלים אבל באבנו וסכינו דלא אפקרינהו שפיר איכא לחיובינהו מטעם שור דלא מצי למימר ליה מאי בעי ברשותאי דהא הניחן ברשות הרבים ושם הזיקו. וכן פירש בקונטרס דשמואל דאמר מבורו למדנו גם בלא אפקרינהו היינו משום דקסבר בור ברשותו חייב. וגם זה לא נהירא דבשמעתא דמחזרת בעי למימר לשמואל בור ברשותו פטור מיהו במסקנא לא קאי הכי. אך מכל מקום יש ליישב דשפיר סבר שמואל בעלמא בור ברשותו פטור ומכל מקום קאמר באבנו וסכינו ומשאו דלא אפקריה דחייב מדין בור דבור ברשותו היינו טעמא דפטור משום דאמר ליה תורך בביראי מאי בעי אבל באבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים ליכא למימר הכי. ע"כ שיטתו.
והשתא דפרישנא דפלוגתא דרב ושמואל באבנו וסכינו דלא אפקרינהו אינו תלוי בדין בור ברשותו כדפרישנא אם כן יש לתמוה במאי פליגי בשלמא טעמא דשמואל ניחא דקסבר כל תקלה בור הוא וליכא לדמויי לשור כיון דבור אין בו רוח חיים אבל רב מאי טעמא לא אמר כשמואל. וי"ל דרב לטעמיה דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו משום דבחבטו קרקע עולם הזיקו ואם כן אם היה נותן דין בור לאבנו וסכינו כי לא אפקריה מתניתין דקתני הוחלק אחר במים דחייב לא משכחת לה כלל דאי טנפו כליו מיפטר משום פטור מכלים ואם הוזק הוא עצמו נמי לא מחייב משום דקרקע עולם הזיקתו ולכך אמר רב דבלא אפקריה יש להם דין שור ומחייב בכלים והשתא משכחת לה למתניתין בנטנפו כליו במים כדקאמר רב ובדלא אפקרינהו.
וא"ת ובדאפקרינהו היכי מחייב להו רב מטעם בור הא לית להו הבל אלא חבטו ורב הוא דאמר להבלו ולא לחבטו. וי"ל דלא קשה מידי דטעמא מאי אמר רב ולא לחבטו היינו משום דחבטו קרקע עולם הזיקתו ולא הבור אבל באבנו וסכינו הבור עצמו עושה החבט ולא קרקע עולם ודמי להא דאמרינן לקמן מודה רב בבור ברשותו משום דאמר ליה החבטא דידך הוא. זה מצא מורי שיחיה בשיטת מורי ה"ר שמואל נעץ תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ורב הני מילי היכא דאפקרינהו. פירש רש"י ז"ל כגון בור ברשות הרבים או הפקיר רשותו והפקיר בורו אבל לא אפקרינהו שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ממונו הוא ושמואל סבר דכלהו מיקרי בור לפטור בהן את הכלים. ולעיל בפרק כיצד דמסיק תלמודא לשמואל בעלמא בור ברשותו פטור ופירש שם ר"ש בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דיחויא בעלמא הוא ולא לפי האמת.
אבל קשה דמסיק לרב בעלמא בור ברשותו חייב אלמא מטעם בור מחייב לו. ואין לומר דמטעם ממונו מחייב ליה כדמסיק רבא דאם כן לא אתיא דרב כחד מתנאי דפליגי עליה בפרק הפרה דאיכא למאן דאמר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור לגמרי ואיכא למאן דאמר חייב כדין בור אבל כדין שור לחייב בו את הכלים ליכא למאן דאמר. וגם מה שדמה רש"י הפקיר בורו והפקיר רשותו לבור ברשות הרבים לא נהירא דאם כן לקמן בפרק הפרה דמהדר למצוא בור של שני שותפין דמחייבין לימא שהפקיר רשותו והפקיר בורו אלא ודאי לא דמי דבור ברשות הרבים מחייב מטעם הכרייה אבל ברשותו אמאי ליחייב אי משעת עשייה הרי ברשותו עשאו ואי בשעת ההיזק הרי כבר הפקירו.
אלא הכא הכי פירושו הא דחשבינן אבנו וסכינו בור הני מילי היכא דאפקרינהו ומחייב משעת כרייה כדכריה ברשות הרבים אבל לא אפקרינהו והם ברשות הרבים הוי כמו שורו שהזיק ברשות הרבים דמחייב אף על הכלים ולא נחית הכא לא לדין הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ולא לדין הפקיר רשותו ובורו. ואי קשיא לעיל דמחייב רב בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מטעם בור ופטר בו את הכלים מאי שנא מאבנו וסכינו וממאי דאמר הכא דחייב כדין שור וחייב על הכלים. יש לומר דלא דמי דהתם אין לחייבו מטעם שור דאם כן דלא הפקיר אלא רשותו הניח מקום התקלה ולא הפקירה והוי ליה שור ברשות המזיק ומיפטר. להכי חייב ליה לכל מטעם בור אבל אבנו וסכינו דברשות הרבים יש לחייבו אף בשור דליכא למימר מאי בעי ברשותאי. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ורב הני מילי היכא דאפקרינהו. פירש רש"י ז"ל דקסבר רב בור שחייבה עליו תורה וכו'. ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל בשמעתא דמחזרת וכו'. וי"ל דההיא לא קיימא במסקנא. ואי נמי יש לומר דהתם כי מחייב רב משום בור היינו משום שאי אפשר לחייבו משום שור דשור ברשותו פטור והילכך לכל הפחות יהיב ליה דין בור אבל באבנו וסכינו ברשות הרבים דלא עבדינהו רב כבור לאו משום דגריעי וכו'. וממה שכתב רש"י ז"ל דקסבר רב דבור שחייבה עליו תורה כשהפקיר רשותו ובורו דמשמע שסבר הרב ז"ל דחייב במפקיר רשותו ובורו כחופר בור ברשות הרבים נחלקו עליו גדולים מרבותינו הצרפתים ואמרו דבמפקיר רשותו ובורו פטור וכו' וכן דעת הראב"ד ז"ל. ע"כ.
רישא קשיא לרב דאבנו: רצה לומר אבן המשקולת ומן הסתם לא אפקרינהו ופטור בהו כלים. הרב המאירי ז"ל.
אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור דלא כרבי נתן אלא כרבנן דאמרי שור שדחף את חבירו לבור פטור בעל הבור קסברי רבנן הדוחף הוא המזיק וכן המכשיל הוא המזיק. נראה לי דרב דאמר לעיל בהוחלק אחד במים דהוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו סבירא ליה כרבי נתן דשדי חיוב על בעל הבור דאי כרבנן ליהוו מימיו של זה כאבן שנתקל בו וליחייב בעל המים דהא כשורו דמי לדעת רב הואיל ולא אפקרינהו.
מיהו קשיא לי אפילו לרבי נתן בעל המים אמאי פטור לגמרי והא רבי נתן בעל השור משלם מחצה במועד ובעל הבור משלם מחצה ובשור תם רביע מיהת משלם. ואפשר דהכא יאמר רב פטור מנזק שלם ושמואל סבר כוליה נזק משלם ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו אלא מקום נזקו בשלו הוא וכיון שלקה בתוך תפיסת מימיו של זה שלו הוא הנזק כלו ושמואל לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו. הראב"ד ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל אפשר דרב נמי פטור מנזק שלם קאמר ולפי ששנינו חייב דמשמע נזק שלם אמר איהו דעל עצמו פטור מנזק שלם ולעולם חצי נזק מחייב. ואין זה מחוור שאין דרכם של אמוראים לסתום אלא לפרש. ועוד שרש"י ז"ל פירש שם בפרק הפרה בדוחף שור את שור חבירו לבור שבעל השור חייב בנזק שלם וכמו שאני כותב שם. ועוד דמוקמי' רב כרבנן ודלא כהלכתא דאנן קיימא לן כרבי נתן. אלא יש לומר דשאני מים שאף הם לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדי שהחליקות אינו אלא גרמא בעלמא והוי ליה כנפל לבור מקול הכרייה שהכורה פטור. ועוד שאין גופן של מים מוחלקים אלא על ידי העפר שנעשית רפש וטיט. ע"כ לשונו.
אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור כמאן דלא כרבי נתן: נראה לי משום דקיימא לן כרבי נתן נקט האי לישנא ולא נקט כמאן כרבנן והכי קאמר נימא רבי אליעזר דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה ואליבא דרבנן פטור לגמרי דהן מחייבין את הדוחה ומכשיל ופוטרים את בעל הבור וכאן אין בעלים לקרקע דרשות הרבים הוא ובעל האבן נמי פטור בשור שדחף את חבירו לבור שבעל הבור פטור. הרשב"א ז"ל.
ובתוספות ה"ר פרץ ז"ל כתוב וז"ל פטור דלא כרבי נתן. וא"ת גם לרבנן אמאי פטור לגמרי ליחייב מיהא בעל האבן מחצה. לכן נראה כפירוש ר"י דלקמן דפירש דבעל הבור פטור משום דכתיב ונפל דמשמע מעצמו ולא שיפילוהו אחרים ולכך פטור כשדחפו שם חבירו הכא נמי בעל האבן דהיינו בעל הבור פטור משום דהפילוהו אחרים דנתקל בקרקע ורבי נתן מחייב התם והכא דלא דריש ונפל ולא שיפילוהו אחרים. ע"כ.
אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב כמאן כרבי נתן וכו': ובעל האבן חייב בכל ואם נתקל באבן ונשוף בקרקע איכא למימר דלכולי עלמא פטור דלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו הכא פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל דאמר בין להבלו בין לחבטו הכא פטור דהוה ליה כנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור לקמן בפרק הפרה דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזק בתוך תקלתו. וליתא דלשמואל כל שנתקל בבורו אף על פי שנשוף בקרקע חייב שהדוחה והמכשיל חייב כדאמרינן בפרק הפרה דמחייב אגנהא ומשמע אפילו נשוף בקרקע עולם ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור טעמא אחרינא הוא שאין הבור המכשיל אלא הכורה וכמו שאכתוב בסייעתא דשמיא. ותימה לי למאן דאמר נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונשוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו. ונראה לי מכאן דאפילו למאן דאמר נתקל פושע הוא לאו פושע גמור הוא אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא כפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם. הרשב"א ז"ל.
בדבור המתחיל ונשוף באבן כתבו בתוספות ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם וכו'. ויש מתרצים דהא דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ופטור היינו שבא ההיזק על ידי מים כמו שאמר או שהוחלק אחד במים דהוי דבר שאין בו ממשות משום הכי פטור אבל הניח אבן על פי הבור והוי דבר שיש בו ממשות חייב בעל האבן. גליון.
אמר רבה במתכוון להוריד וכו': כתבו בתוספות רבה לא בעי לאוקמי וכו' עד משמע דנשברה מאליה עלה וכו'. יקשה נימא דרבי מאיר מחייב אפילו נשברה מאיליה ורבי יהודה לא איירי בנשברה מאיליה אלא במתכוין לשברה. וי"ל אם כן היה לו לומר רבי יהודה פוטר אלא עד שיתכוין לשבר. גליון.
וזה לשון תוספות הר"פ ז"ל תימה רבה מאי דוחקיה לאוקומי מתניתין בנפילה דאונס כגון נפשרה נהי דלא נחית לדיוקא דאביי ולומר בתרתי פליגי בחדא מיהא לוקמה פלוגתא בנתקל פושע ולפרוש לרבי יהודה במתכוון לשבר וכו'. וי"ל דלישנא דמתניתין קשיתיה דאי בנפילה דנתקל לימא רבי יהודה פוטר ותו לא ואנא ידענא דאלא מתכוון לשבר קאי דהא קאי אנשברה כדו והיינו לא נתכוון ולא הוה צריך למיתני מתכוון חייב שאין מתכוון פטור. דבשלמא לאביי לא סגי דלא תנא הכי משום דאוקי פלוגתייהו גם אלאחר נפילה ומתכוון לזכות בחרסיה הוא דמחייב רבי יהודה. ע"כ.
וכן כתב ה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל לקמן בפרק הפרה דיש לתרץ מה שהקשו התוספות דאמאי לא מוקי רבה במתכוין לשבר כמו אביי דלהכי לא פירש הכי משום דאם כן רבי יהודה דפטר בור ברשות הרבים דלא כחד מרבותיו דלקמן פרק הפרה לא רבי עקיבא ולא רבי ישמעאל ורבה קאמר לקמן בפרק הפרה דבין רבי ישמעאל בין רבי עקיבא בור ברשות הרבים חייב. ולא נהירא האי תירוצא דנהי דלא מצי לאוקומי כדמוקי אביי מכל מקום בחד טעמא לוקי כי היכי דלא ליחייב רבי מאיר בנפשרה. ע"כ.
וזה לשון הרא"ש ז"ל במתכוון לשברה. לא בעי לאוקמה דכיון דאנשברה כדו דמשמע ממילא קאי לא היה צריך לומר אלא רבי יהודה פוטר וממילא ידענא דדוקא משום דלא שבר בידים פטור דאי שבר בידים הוה מחייב ליה אפילו הפקיר כמתניתין דלקמן בפרק הפרה דתנן החופר בור ברשות הרבים חייב. ועוד דמשמע דעלה אתי רבי יהודה לחלק וכו' וכמו שכתבו בתוספות. ע"כ.
במתכוון להורידה: פירש רש"י ז"ל שהיה מתכוון להורידה ונתקל האדם ונשברה כדו חייב משום דנתקל פושע הוא והשתא הוא הדין אם נתקל בלא מתכוון להורידה אלא לרבותא נקט מתכוון להורידה דאף על גב שהיה טרוד להורירה הוי פושע כנתקל. וא"ת והא בפרק האומנין אמר רבי יהודה דנתקל לאו פושע הוא גבי המעביר חבית וכו'. וי"ל דתברא מי ששנה זו לא שנה זו דהכי משני נמי התם משום רבי מאיר. אי נמי התם נמי סבר רבי יהודה דפושע הוא ושבועה זו דשומר חנם תקנת חכמים היא כדמשני נמי התם לרבי מאיר ולא לגמרי כרבי מאיר דרבי מאיר סבר דאפילו שומר שכר מפטר מהאי תקנה ורבי יהורה סבר דמכל מקום גבי שומר שכר לא הקילו. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל דודאי סבר רבי יהודה דנתקל פושע והא דפטר התם בשומר חנם תקנת חכמים היא דאם כן אין לך אדם מסייע להעביר חבית ממקום למקום בחנם אבל בשכר לא שייך האי תקנה שהשכר משיאו לסייע דכהאי גוונא מסיים התם לרבי מאיר. אי נמי יש לומר דודאי לרבי יהודה נתקל לאו פושע והא דמחייב משום דהיה לו לסלקה ומפקיר נזקיו ומכל מקום במתכוון דהיינו שאינו נתקל אף על גב דהיה לו פנאי לסלקה לא מחייב רבי יהודה כיון דמתחילה בא בור זה על ידי אונס גמור אבל בנתקל דדמי לגנבה ואבדה כיון דלא סלקה בבור כהאי גוונא חייב רחמנא. וצריך עיון להא דפירש ר"צ דנתקל דמי לגנבה ואדם המזיק פטור בו דאם כן החמרת בממונו יותר מגופו. ע"כ לשון ה"ר ישעיה ז"ל. וכן תירצו בתוספות שאנץ דאף על פי שלא פשע בשבירה זו מחייב רבי יהודה לפי שהיה לו לסלק ולא סילק ומיהו באונס גדול כגון נפשרה לא היה מחייב מטעם זה. ע"כ.
ולפירוש ריב"א ניחא דמחלק בין שומר לאדם המזיק לעיל פרק כיצד ובהכי ניחא דלעולם לאו פושע הוא ולכך מיפטר התם שומר חנם ומכל מקום הכא מחייב דהא אדם המזיק מחייב טפי משומר כדפרשינן לעיל. ומה שפירש בקונטרס במתכוון להוריד ונתקל ולא רצה לפרש שנשמטה מידו היינו משום דאם כן אביי לא מצי דייק מינה דשאין מתכוון היינו נפשרה דהא מצינו לפרושי שאין מתכוון פטור כגון שנתקל דלא הוה פשיעה כמו נשמטה כדקאמר אביי בסמוך אבל כי מפרש מתכוון דמיירי בנתקל אם כן שאין מתכוון דפטור רצה לומר נפשרה. כך נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו במתכוין להורידה מעל כתפו דכל שהוא מוריד מדעתו היה לו להזהר בה שלא תשמט מתחת ידו ותשבר וזהו מתכוון ששנינו אבל לא מתכוון לשברה ולא מתכוון לזכות בחרסיה ומינה דכל שלא נזהר בה חייב והיינו אפילו נתקל. ותדע לך דאם איתא דנתקל לרבי יהודה פטור מאי קאמר מכלל דמחייב רבי מאיר אפילו נפשרה דלמא נפשרה לא אלא דרבי מאיר מחייב אפילו נתקל. ואף על גב דמשמע בפרק האומנין גבי המעביר חבית וכו' דרבי יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא כיון דלא קיימא האי אוקמתא לא דייקי בה. ועוד דהתם לא איברירא מילתא שפיר דטעמיה דרבי יהודה דפטר התם שומר חנם הוי משום נתקל לאו פושע הוא אלא שמא מן התקנה כדאיתא התם ולפיכך לא אקשינן מינה הכא לרבה ועדיפא מינה אקשינן דמפרשא בהדיא באונס הוא אפילו לרבי מאיר בשנפשרה ורבי מאיר באונסין פטור. ע"כ.
והא תניא נשברה כדו: כתוב בגליון תוספות על כרחך לא היה לו פנאי לסלק דאי הוה ליה פנאי לסלק לא הוה פליג רבי יהודה כיון דלא הפקיר המים עליה רמי לסלוקינהו. אי נמי היינו דקאמר וכי תימא וכו'. אבל לענין נזקין לא משום דהיה לו לסלק דהא תניא דפטור אף על פי שהיה לו לסלק. אי נמי אין צריך לחלק משום שהיה לו לסלק כיון דעל ידי אונס היה לו הנפילה ועתה הפקירה. ע"כ.
וכתבו תלמידי הר"י ז"ל וזה לשונם תימה נימא הא דמחייב רבי מאיר במתניתין היכא דהוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה היינו משום דהיה לו פנאי לסלק והא דפטר בקנקנים משום דלא היה לו פנאי לסלק. וי"ל שזהו בכלל התירוץ של התוספות שאומר דרבי מאיר מחייב בכל ענין.
אבל קשה מה ראיה מביא הגליון דעל כרחיה בלא היה לו פנאי לסלק וכו' נימא דמתניתין דמחייב רבי מאיר וכן בקנקנים דפוטר רבי מאיר איירי ביש לו פנאי לסלק אלא דבמתניתין הוי מפקיר נזקיו שבאים מאדם המזיק וחייב דהוי כמו מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה אבל גבי קנקנים הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור. וי"ל דאי אפשר לומר כן דאם כן היינו צריכים לומר דאם הזיק בשעת נפילה קודם ששהו על הקרקע חייב משום אדם המזיק ולאחר ששהו בקרקע חייב אם היה לו פנאי לסלק ואם אין לו פנאי לסלק פטור נמצא שמתחילה היה חייב וגם בסוף היה חייב ובאמצע אם אין לו פנאי לסלק היה פטור וזה אין לומר כלל. ע"כ.
והרא"ש ז"ל פירש כתירוץ שני של גליון תוספות הכתוב לעיל וז"ל וא"ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דהיינו דקאמר וכי תימא הני מילי לענין קטלא דבנערה ליכא פשיעה כלל אבל בנזקין כי הכא דאיכא פשיעה לבסוף לא והא תניא דמודה רבי מאיר וכו'. ע"כ.
וכן כתוב בתוספות רבינו פרץ וז"ל יש לומר דהיינו הא דקאמר וכי תימא הני מילי לענין קטלא דנערה דאנוסה לגמרי אבל לענין נזקין דמכל מקום איכא פשיעה לבסוף וכו'. ועוד אומר הר"פ דגבי נערה נמי פעמים דאף על גב דתחילתה באונס סופה ברצון ודמי להא דהכא ופריך שפיר. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ואי קשיא מאי מקשה מולנערה דילמא הא דמחייב רבי מאיר הכא משום דהיה לו לסלקה. וי"ל דשמעיה אביי לרבא דאמר דרבי מאיר מחייב אף בלא היה לו לסלקה ודוחק. אמנם יש לומר דהיינו דפריך תלמודא וכי תימא הני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין כי האי דהיה לו לסלקה מחייב והרי קנקנים דפטריה רבי מאיר ברוח שאינה מצויה אף על פי שהיה לו לסלקה דהא מודים אפלוגתייהו דנשברה כדו ונפלה גמלו קאי והתם קתני ולא סלקה ולא העמידה דמשמע דהיה לו לסלקה ולהעמידה. ע"כ.
ובתוספות שאנץ כתבו וז"ל אי נמי משמע ליה שיש לדמות דכיון דפטר רחמנא אונס אף על פי שעושה מעשה בידים הוא הדין כאן דאין לנו לחייבו במה שאינו מסלקו כיון שהפקירו ואינו שלו מאחר דבאונס בא שם. וראשון עיקר דרבי מאיר מחייב בכל ענין וכו' ככתוב בתוספות דיבור המתחיל נערה למה לי דלא עבדה מעשה דקרקע עולם היא. ע"כ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל ואמאי אונס הוא ואונס רחמנא פטריה וכו'. עד דמייתי מקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה. תימה הא לעיל אמרינן מפצע תחת פצע לחייב אונס כרצון באדם המזיק והכא נמי נימא דמיירי כגון דבהדי דנפלה מזקי דהוי אדם המזיק וכי תימא דנפשרה חשיב ליה אונס גמור כמו קדם הוא לכלים בישן מכל מקום קשה מההיא דקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה וההוא דאמרינן לעיל סוף פרק כיצד נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה חייב על הנזק.
לכך נראה דדוקא אדם המזיק חייב על האונס אבל בשאר נזיקין כמו בורו ושורו לא מחייב על האונס. וההיא דקנקנים לא מיירי שהפילם הרוח שאינה מצויה מידו דאם כן הוי אדם המזיק אלא מיירי שהזיקו בתר דנייחו ברשות הרבים והיינו בור. ותדע דהא אולא סלקה ולא העמידה קאי.
אבל אכתי קשה מאי הוה פריך אביי לרבה מההיא דקנקנים דילמא רבה מוקי מתניתין בדאזיק דרך נפילה מיד דהוה אדם המזיק. ויש לומר דעל כרחך מתניתין נמי שהזיקו בתר דנייח כדמשמע לישנא דקתני הוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה. וא"ת מכל מקום מאי טעמא דמחייב בנפשרה אליבא דרבי מאיר הא ודאי לא אתרבי אונס כי אם באדם המזיק דוקא. ועוד דאונס גמור הוא ליפטר אפילו באדם המזיק דמאי הוה ליה למעבד ולא דמי לרוח שאינה מצויה בראש הגג דהתם איכא פשיעה קצת מעליית הקנקנים בראש הגג. ויש לומר דרבה מוקי מתניתין כגון שהיה לו שהות ופנאי לסלקו קודם שהוזק והשתא דאנוס הוא מן הנפילה מכל מקום מחייב ממה שפשע ולא סלקן.
וא"ת אף כשהיה בידו לסלקן מאי טעמא דאביי דפטור והא אמרינן לקמן בפרק הפרה דהיכא דהוה ליה לסלוקי להיזק ולא סלקיה כמאן דעבדיה בידים בפשיעה דמי ואפילו לא פשע בנפילה. וי"ל דההיא מיירי דלא אפקרינהו ולכך מוטל עליו לסלקו כיון שהוא עדיין שלו אבל הכא מיירי בדאפקרינהו ולהכי פטר אביי ולא מחייב משום פשיעת הסילוק כיון דתחילתו באונס ורבה מחייב ליה משום פשיעותא דסילוק אף על גב דאפקריה עכשיו כיון דמתחילה היה שלו.
וא"ת ומנא ליה לאביי דמתניתין לרבה מיירי בדאפקרינהו דילמא מיירי בדלא אפקרינהו ולכך מחייב במה שלא סילק. וי"ל דסתם חרסים מפקר להו. ועוד דאם כן לא הוה פוטר רבי יהודה דכיון דדידיה נינהו אם אינו מסלקן כמאן דפשע בנפילה דמי כדאמרינן בפרק הפרה בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור וכו'. ואם תאמר אם כן מה שייך להקשות מולנערה לא תעשה דבר הא שאני הכא דאנוס הוא בנפילה ומכל מקום פשע וכו'. וי"ל דהיינו נמי דקאמר וכי תימא הני מילי לענין קטלא וכו'. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אמאי אונס הוא ואונס רחמנא פטריה וכו'. איכא למידק האי למאי דמיא אי לנזק הבא מכח אדם הואיל ודרך הילוכו מזיק בשבריה שנפשרו על כתפו מאי קאמר אנוס הוא דנזקי אדם הא מרבינן בהו אונס כרצון מפצע תחת פצע וכו'. וכי תימא דאונס גמור הוא ואונס גמור פטור וכמו שכתבנו למעלה אם כן מאי קא מייתי מקנקנים שהעלם לגג דהתם שאני דנזקי ממונו הם והאונס דרוח מצויה פטור בהם מה שאין כן בנזקי גופו. ואי לנזקי ממונו דמיא דאינו מזיק הוא אלא היא היא שנפשרה ונפלה אם כן מאי קא מייתי מולנערה. וי"ל דאבוה דכלהו אונסין מולנערה לא תעשה דבר.
וא"ת ומאי מקשה מולנערה לנפשיה שאינו מסלק וכו'. יש לומר שהיה סבור עכשיו דרבי מאיר היה מחייב אפילו תוך זמן סילוקו אף על פי שלא היה לו פנאי לסלקן. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה