שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ג/דף כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כח עמוד א[עריכה]

בן בג בג יחידאה הוא וכו':    כלומר אני אומר יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. ואי אפשר לומר דבהדיא רבנן פליגי עליה דאם כן היכי פירש רבינא מאי שבור את שניו בדין דאי פליגי רבנן עליה אי אפשר למימר דבן בג בג שבור את שניו בדין קאמר דאם כן אמאי פליגי רבנן עליה. הרשב"א ז"ל.

שהיה לו לשמטו ולא שמטו:    ומיהו אפילו במועד אם אין שם עדים או שאין לבעל השור להשתלם ממנו פטור דמקום פסידא הוא היכא דאי אפשר לו לשמטו בעל הבית משבר ויוצא. ירושלמי הניח חבית ברשותו ובא אחר והניח אחרת סמוכה לה ובא הראשון ליטול את שלו שאם יטלה מכאן ויתננה כאן נעשה בור אלא יטול את המקל וישברנה או יעבור עליה אם נשברה נשברה נשמעינן מן הדא שור שעלה על חבירו ובא בעל השור ושמט שורו מתחתיו אם עד שלא עלה שמטו ונפל ומת פטור ואם דחפו ונפל ומת חייב. אמר רבי ייסא ואת שמעית מינהו דאם אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו עד שלא נכנסה לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר ואם משנכנסו מים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותן למקום אחר. הרשב"א ז"ל.

תא שמע הממלא חצר חבירו:    לפירוש התוספות שמפרשים לקמן דחצר חבירו אינו יכול להקיף ואם כן איכא פסידא אם כן מאי פריך דכיון דאיכא פסידא כולי עלמא מודו דעביד איניש דינא לנפשיה. וי"ל דלקמן התוספות באים ליישב אליבא דשמואל ורבי יוחנן דלתרווייהו דוקא נתקל פטור כמתניתין דידן אבל שובר חייב ואם כן קשה להם אמאי הכא משבר ויוצא ומתניתין שבר חייב אלא ודאי בחצר חבירו פטור לפי שאינו יכול להקיף וללכת ממקום אחר אבל במתניתין שהוא רשות הרבים ויכול להקיף חייב אבל לעולם אינו נקרא פסידא היכא שאינו יכול להקיף דלרב היה מיישב דסבירא ליה שבר פטור והכא נמי בחצר חבירו פטור ולא הוצרכו לפרש כן אלא משום רבי יוחנן ושמואל.

משבר ויוצא משבר ונכנס:    תימא זה המקשה שהקשה מברייתא זו דמשמע דמשבר בידים ממש פטור איך היה מפרש המשנה דידן דמשמע דוקא נתקל אבל שבר חייב. וי"ל שהיה פשוט לו לומר דאפילו שבר פטור וכי תימא מתניתין היה לו לפרש שבר פטור ואיכא למימר דלא היה צריך לפרש שבר במשנה כיון שהשמיענו במשנה אחרת דפטור דקתני משבר ויוצא משבר ונכנס ובתר הכי שתירץ משבר ויוצא לבית דין חזר והקשה מן המשנה שלנו הא שבר חייב כי אין לו שיפרש הא שיבר היינו שיוצא לבית דין אלא כשיאמר משבר ויוצא. גליון.

עד האידנא לא גנב והשתא גנב וכו':    קשה לי מנא ליה דעד האידנא לא גנב דילמא דגנב ואפילו הכי רביה לא בעי לאפוקי ולאפקועי שעבודיה. ואיכא למימר אי הוה גנב עד השתא מאי איריא כלו ימיו אפילו לא כלו ימיו נמי איבעי ליה לאפקועי שעבודיה מיניה ולאפוקיה ואמאי לא דאית ליה פסידא. ועוד קרא למה לי אלא שמע מינה דלא גניב ליה עד השתא והאידנא חשיד ליה בגניבותא דדוקא בשכלו ימיו רשות בידו להוציאו על כרחיה ולהזיקו אבל בתוך ימיו על כרחיה להזיקו לא. היינו דקשיא לן אי עד האידנא לא גנב השתא מאי טעמא חשיד ליה ומאי טעמא שרינן ליה לאזוקי ולאפוקי בעי ושנינן עד השתא הוה ליה אימתא דרביה ואף על גב דחשיד לא שרינן ליה לאפוקי ולאזוקי אבל כלו ימיו שרינן ליה. הרשב"א ז"ל.

תא שמע המניח את הכד וכו':    הא דאייתי מתניתין באמצע ולא נטרא עד לבסוף פירש ר"מ משום דמכאן ואילך פריך לתרווייהו. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הגליונות תימה למה לא הקשה מתחילה ממתניתין דידן. ויש לומר דמתחילה הקשה אלמא עביד איניש דינא לנפשיה וסידר אותם זה אחר זה והכא פריך אלמא לא עביד איניש דינא לנפשיה סידרם זה אצל זה והקשה מן המשנה תחילה. ע"כ.

והראב"ד ז"ל פירש דאי קא סלקא דעתך דאיירי בממלא איכא פסידא וקשיא לתרווייהו ואי קא סלקא דעתך דלא איירי בממלא וליכא פסידא קשיא לרב נחמן. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל טעמא דנתקל הוא שנתחייב אליבא דרב פריך דמוקי לה בממלא כל החצר. ורבי חנינא ז"ל פירש כל אלו התא שמע מכאן ולבסוף וקשה לרב נחמן לבדו. ע"כ.

לא כשיכולה להציל על ידי דבר אחר:    כתבו בתוספות דכיון דיכולה להציל על ידי דבר אחר אפילו דין אינו. ותימה מה חידשו התוספות בזה פשיטא דכיון דיכולה להציל על ידי דבר אחר אפילו דין אינו. ויש לומר שדעתם דאין לומר שאם היתה הולכת לבית דין והיו אומרים לה שתציל על ידי מעשיו שאז היא עושה כדין והיה מן הראוי שתהיה פטורה ומה שהיא חייבת ממון משום דליכא פסידא הואיל ויכולה להציל על ידי דבר אחר על כן פירשו אפילו דין אינו דאפילו למאן דאמר עביד איניש דינא לנפשיה אפילו היכא דליכא פסידא היינו דוקא היכא שעושה כדין אבל הכא כיון שיכולה להציל על ידי דבר אחר אפילו דין אינו הילכך חייבת ממון. גליון.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל מאי לאו כשאינה יכולה להציל פירוש דאיכא פסידא וקשה לכלהו. ומשני לא כשיכולה להציל והשתא ליכא פסידא. אך קשה דמכל מקום תיקשי ליה לרב נחמן. אלא נראה כפירוש הקונטרס דאפילו דינא לא עבדה כיון שיכולה להציל על ידי דבר אחר. ע"כ.

לפלוג וליתני בדידה:    דמסתמא שליח בית דין לא שרי ליה קרא אלא שאינו יכול להציל ואם כן לפלוג בדידיה. ואין לומר על כרחך אי באשה מיירי ביכולה להציל אם כן דכוותה ממעט שליח בית דין הא לא קשיא דכולה בדליכא פסידא מיירי והיינו דכותה שליח בית דין דאינו יכול להציל כמו היא יכולה להציל לפי שהיא בהולה על הכאת בעלה מה שאין כן שליח בית דין. הרא"ש ז"ל.

גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון:    ואף על גב דהשתא נתן להם דרך ישר מכל מקום גזרינן. וקשה וכי גזרינן דינא אטו לאו דינא נתן דרך ישר ואת אמרת גזרינן אם כן כך מצינו למימר בכל דינא. וי"ל כיון דהוא הדבר של רבים ודאי רבים אינם מדקדקים דלא מסקי אדעתייהו כדאמרינן קדרה דבי שותפי וכו' ולהכי גזור רבנן אפילו היכא דנתן דרך ישר מפני הרבים. תלמיד הר"פ ז"ל.

אי הכי מה שנתן נתן וכו':    בשלמא אי מה שנתן נתן כדין קאמר ומה דשלו לא הגיעו משום דאין יכול לתבוע לרבים ניחא אלא כיון דאמרת דכל מן הצד דרך עקלתון היא אם כן מה מן הדין לא עשה שום דבר אמאי מה שנתן נתן. ה"ר ישעיה ז"ל.

משום דרב יהודה:    אבל גבי ושלו לא הגיעו לא מצי לשנויי הכי משום דרב יהודה לא מיירי אלא כשהחזיקו בו רבים מדעתו דבעל השדה והכא לא החזיקו מדעתו מי שהיה שלו. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמאי זה וזה פאה:    בשלמא אותה שנטלו הויא פיאה דנטלוה מדעתו אלא זו שהניח וסתמא דמילתא היה בדעתו שאם יטלו מצד זה שיחזור ויזכה בה ואם כן לנקוט פיזרא וליתב אלא שמע מינה דלא עביד איניש דינא לנפשיה ולכך כיון שאין העניים סבורים כבעל הבית שסבורים שרצה בשתי פאות אין לו לבעל הבית לעשות דינא לנפשיה דודאי גזל גמור אין להם לעשות. תלמיד הר"פ ז"ל.

זה וזה פאה וכו':    כתבו בתוספות ופאה דליפטר מן המעשר לא מטעם הפקר וכו' דלא כפירוש רש"י דהוי הטעם משום הפקר. הרשב"א.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל כדתניא המפקיר כרמו וכו'. משמע דפטור דפאה הוי מטעם הפקר. וקשה דהא אית להו לבית הלל במסכת פאה אינו הפקר עד שיפקירנו לעניים ולעשירים ואפילו לבית שמאי דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר מכל מקום תימה דתלי טעמא משום הפקר ואדרבה התם משמע דילפינן הפקר מפאה. וצריך לומר דטעמא דפאה הוי כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וגו' וטעמא דבית שמאי דיליף להפקר מפאה דכתיב תעזוב אותם וכו' ובית הלל ילפי משביעית וכו' והכא הא דמייתי המפקיר כרמו לאו למילף פאה מינה אלא לענין כי היכי דגבי הפקר חזינן דאפילו זכה בו לא מיחייב כך גבי פאה. ע"כ.

(חושן משפט ד') ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כל שאונס דבר לחבירו וחבירו האנוס הוא שם ורואה באנסו ואפשר לו לברר אף לאחר מעשה שאותו ענין אונס אצלו יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה אפילו הכהו על זה כמה הכאות אין לו חיוב אם אי אפשר למנעו בלא כך ואין צריך לומר במקום שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא כגון שהיה גוזלו או אונס כליו או דולה בבור מים המכונסין שלו ומכלה את מימיו אלא אף בדבר שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא זו הואיל והוא שם בעוד שזה אונסו עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו. הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו ואינו רוצה לפרעו אינו בדין זה לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו. מעתה מי שראה את שלו בביתו של חבירו ומתירא שמא יחזיק בו יכנס לשם לפני חבירו כדי ליטול את שלו בחזקה ואם הלה מונעו שובר את שניו ואל יכנס שם דרך העלמה שמא יראה עליו כגנב אלא שאם עשה עשוי. ע"כ.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו עביד איניש דינא לנפשיה דלא למפרע מאי דתבעו מיניה אי ידע איהו דלא מחייב מן דינא ולא ליזיל בהדיה לגבי דיינא אף על גב דלא להוי ליה פסידא אי ליזיל בהדיה וליזיל תובע לגבי דיינא ולישייליה. וכן נמי אי שקל תובע מאי דתבע ואמר לא מהדרנא ניהלך ולא מידי דכדין שקלי וזיל לדיינא ותשייליה אי לא מהימנת לי דינא קא"ל ולא כייפינן ליה למיזל בהדיה.

לרבינו אפרים וז"ל הא מילתא דאמר רב נחמן דאפילו שלא במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה לאו דינא הוא דהא לית בה פיטור וחייב ולית בה נמי אי עביד מהדרינן ליה או לא מהדרינן ליה אלא במותר ואסור קא מיפלגי דרב נחמן סבר שרי ליה לאיניש למיעבד דינא לנפשיה ורב יהודה סבר אסור במקום דליכא פסידא אי משתהי עד דאזיל לבי דינא ואפילו במילתא דפסיקא ליה אלא צורבא מרבנן משום כבודו ודיקא מתניתין אליבא דרב יהודה וסוגיין כוותיה. ע"כ דברי הרב. וודאי אין אנו יכולין לפרש עביד איניש דינא לנפשיה אלא בתובע דקא גבי מיניה דנתבע בלא רשות בית דין אבל בנתבע דלא בעי למפרע לא שייך למימר הכי אלא או ליפרע או ליזיל בהדיה לבי דינא דעבד לוה לאיש מלוה. עד כאן לשון הר"מ ז"ל מסרקסטה.

שור שעלה על גבי חבירו להרגו יכול בעל שור התחתון להשמיטו מתחתיו ואפילו אם מת העליון בהשמטת התחתון פטור ואפילו במועד ואם דחפו לעליון ומת חייב ואם לא היה יכול לשמטו אף בזו פטור.

הממלא חצר חבירו כדי יין הרי זה יוצא ונכנס כדרכו וכל שמשתבר דרך הילוכו פטור דטריחא ליה מילתא לסלק אחת על חברתה ולעבור ואפילו הכניסם ברשות הואיל ולא קבל עליו לשמור הא אם שברם במזיד חייב אף כשהכניסן שלא ברשות.

נרצע שכלו ימיו רצה לומר שהגיע היובל ואינו רוצה לצאת ובעל הבית רוצה להוציאו הרי זה תוקף בו ומוציאו ואם חבל בו פטור ואין צריך לומר אם היה מכיר בו שהוא גנב אלא שעד עכשיו מצד שהיתה אימתו עליו היה בטוח בו שלא יגנוב ועכשיו שפרחה אימתו מתירא שמא עד שילך לבית דין יגנוב לו ואם הוא גנב עד שאף בזמן שאימתו עליו אינו נמנע מלגנוב אף בתוך זמנו כן.

היתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וסתמה ונתן להם דרך בצד שדהו הואיל וכל מן הצד דרך עקלתון הוא אין חילופו מועיל כלום והרי בני רשות הרבים עוברים בדרך ראשונה ואף השנייה אינו יכול לעכבה שכל מצר שהחזיקו בו רבים שלא בדרך גזלה אף על פי שנמצא אחר כך שנתינתו אינה נתינה אסור לקלקלו. ולשון אסור שבמקום זה פירושו שאף אם עלה לא הועיל ומכל מקום אם לא היה שם עקלתון לשום אדם חילופו מועיל ורשאי לדחות כל ההולך בשביל ראשון אף בהכאה ודחייה. מתוך דברינו למדת שכל שהחזיקו בו רבים בגזלה אינו בדין זה והוא שאמרו על זה בבבא בתרא וכי רבים גזלנין נינהו ותירצו כשאבדה להם דרך באותה שדה וכן בזו הואיל ומדעתו נתנה מתחילה הדין כן.

בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר מכיון שבאו עניים ונטלו הרי זכה בעל הבית באותה שהניח שאין לעניים שתי פאות ואם באו ונטלו דוחה להם אף במיני הכאות ובעל הבית קוצר אותה הפאה שהניח ופטורה מן המעשר הואיל והפרישו לעניים הרי הוא כמי שהפקירן ונעשה בהם זוכה מן ההפקר וכבר אמרו המפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפאה וכו' והא דחייב בפאה דוקא כשבצרו הוא בעצמו אבל אחר שבצר מן ההפקר פטור מן הפאה שהרי אמרו כל שהוא אוכל ונשמר חייב בפאה ולא אמרו נשמר אלא למעט את ההפקר. ומכל מקום יש מפרשים שהוא שמור בתוך קליפה דומיא דקציר ואין הדברים נראין. הרב המאירי ז"ל.

אמר רב יהודה לא שנו אלא שטנפו וכו':    פירוש דרב מוקי לה למתניתין בשלא הפקיר את המים והא דמוקי לה בשלא הפקירן משום דסבירא ליה לרב דאם הוחלק במים וניזוק הוא בעצמו בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו והילכך אלו הפקיר את המים הוה ליה בורו ופטור על הכלים וכן אם הוזק הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו הילכך חיובא במים לא משכחת לה אלא בנזקי כלים ומשום שורו דהיינו כשלא הפקירן.

ומסתברא לי דאליביה דרב רבי יהודה דקאמר במתכוין חייב ורבנן בהא הוא דפליגי דתנא קמא סבר נתקל פושע הוא וסתמא מים לא מפקיר להו דהא הזו לגבל בהן את הטיט אבל חרסין לא חשיבי ואפקורי מפקיר להו ורבי יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא וסבירא ליה דסתמא אפקורי מפקיר להו בין חרסין בין מים והילכך כשנטנפו כליו במים חייב לתנא קמא ופטור על נזקי גופו וההפך בחרסין דמסתמא מפקיר להו והוו להו בורו ואף על פי שהפקירן חייב בנזקן כמפקיר נזקיו בעלמא והילכך חייב בנזקי גופו ופטור בנזקי ממונו. ורבי יהודה סבר נתקל אנוס הוא וסתמא אפקורי מפקיר להו בין חרסין בין מים והילכך פטור על הכל בין על כליו בין על גופו דהוי ליה מפקיר נזקיו באונס והילכך אינו חייב עד שיתכוון לזכות בהם כלומר שאינו מפקירן. אי נמי לכולי עלמא מים לא מפקיר להו ולא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בחרסין משום דנתקל לאו פושע הוא אלא דלכאורה רבי יהודה אכולה פליג. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

דף כח עמוד ב[עריכה]

אבל הוא עצמו פטור וכו':    לא מצי למימר כגון שהוזק הוא עצמו במים כגון שנכנסו בעיניו או בפיו והוזק דלישנא משמע וכו' כמו שכתבו בתוספות. ובאפקרינן ליכא לאוקמי וליחייב הוא עצמו משום בור דרב סבר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. לשון הרא"ש ז"ל.

אדם חייב וכלים פטורין:    ואף על גב דוהמת יהיה לו כתיב משום דכלים שבירתן זו היא מיתתן ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטנופן וקלקולן היינו מיתתן. והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזקין דתרווייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והילכך לגמרי פטור בהו. הרשב"א ז"ל.

וכתב הרב מסרקסטה וז"ל וכלים נמי שנשברו בבור פטור ששבירתן זו היא מיתתן אפילו אם נפחתו שם ולא נאבדו כגון שנפלו שם כלי מתכות אית לן למימר דלא מחייב נמי בנזקיהן דמנזקין הוא דאמעיטו כלים מבור דמיתה לא שכיחא בכלים שהרי השברים ראויין הן למלאכה כל דהו הילכך ודאי משבירתן הוא דמעטינהו קרא. ע"כ.

וזה לשון הרב רבינו יהונתן ז"ל וכלים פטורים דשבירתן זו היא מיתתן ובגדי משי וארגמן טנופן נמי היינו מיתתן. ע"כ.

ורב הני מילי היכא דאפקרינהו:    קשיא לי לדעת רב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי אי משן אין הנאה להיזקו אי מרגל תינח ברשות היחיד ברשות הרבים ליפטר ברגל. ועוד היכי שכיח היזיקייהו והלא אינם זזין ממקומם אבל הרגל הולכת ודורסת ושוברת ומלכלכת ושכיח היזיקה. ועוד הלא רב מודה בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו שחייב משום בור כדאיתא בפרק הפרה ומאי שנא הני מההוא בור והרי כשהניחם ברשות הרבים נמי שהפקיר רשותו הוא שיכולים בני אדם ללכת סביבותם והבור שלו וגם אלו שלו הן וכמו שפטור באותו הבור על נזקי כלים ובמיתת אדם למה לא יהיה פטור באלו. ואיכא למימר שאני הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מהנך דההוא דעל כרחך מיבטיל ליה התם ואף על גב דלא מפקר ליה וכשהפקיר רשותו והפקיר בורו הוא פטור אבל הנך כיון דלא מפקר להו ודעתיה למשקלינהו מהתם ממוניה הוא וכקרן מועד דמו שדרכן להזיק בשור המועד. ולשן ורגל ליכא לדמויינהו לפטרן ברשות הרבים דהנהו ברשות קאזלי התם ומאן דמנח פירי או כלים התם איהו פשע בנפשיה אבל האי לאו ברשות מנח להו ודמי כמי שכוונתו להזיק בקרן מועדת דשכיח היזיקה. אי נמי הכי קאמר היכא דלא אפקרינהו מזיק בממונו הוא ואהני ביה פשיעות גופו לחייבו נזק שלם וברשות הרבים. הראב"ד ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל דאתיא מקרן מועדת דכיון שהם מוכנים למועדי רגל הרי הן כמועדים להזיק ואף על פי שאין כוונתן להזיק אהני להו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהיזקן. ע"כ.

הני מילי היכא דלא אפקרינהו:    פירוש הקונטרס דטעמא דרב דאמר דלית להו דין בור רק היכא דאפקריה היינו משום דקסבר דבור שחייבה תורה להבל היינו היכא דאינו שלו כגון הפקיר רשותו והפקיר בורו אבל הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור. וקשה לפירוש זה דלקמן מוכח דהפקיר רשותו והפקיר בורו פטור לכולי עלמא מדבעי בפרק הפרה למאן דאמר בור ברשותו פטור בור של שני שותפין היכי משכחת לה ומאי קאמר הא שפיר משכחת לה כגון הפקיר רשותו והפקיר בורו אלא שמע מינה דכהאי גוונא פטור לכולי עלמא והיינו טעמא דכיון דהחפירה היתה בהיתר שהיה הכל שלו והשתא בשעת ההיזק אין הבור שלו ליכא לחיוביה כלל.

אלא כך נראה לפרש לפי שיטת הקונטרס דקסבר רב דחיובא דבור היינו דוקא ברשות הרבים אבל ברשותו פטור. וקשה משמעתא דמחזרת דקאמר קסבר רב בור ברשותו חייב. מיהו הא לא קשיא דבמסקנא לא קאי הכי. אבל קשה מפרק הפרה דקאמר מודה רב בבור ברשותו דאמר ליה אי בהבלא מיית הבלא דידך הוא וכו' אלמא קסבר רב דבור ברשותו חייב. וי"ל דנהי דסבר רב דבור ברשותו חייב מיהו לאו מתורת בור הוא אלא מתורת שור וחייב בכלים כמו אבנו וסכינו ומשאו היכא דלא אפקרינהו. וגם זה לא נראה דעל כרחך כיון דסבר בור ברשותו חייב היינו מתורת בור ולא מתורת שור דאם כן לא הוי רב לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא דפליגי בפרק הפרה בבור ברשותו.

לכן נראה דלעולם סבר בור ברשותו חייב ומתורת בור. וא"ת אם כן מאי שנא מאבנו וסכינו ומשאו דיש להם דין שור בלא אפקרינהו. וי"ל דלא דמי דבור ברשותו אין לו דין שור דאם כן היה פטור עליו מידי דהוה אשור המזיק ברשות המזיק שפטור משום דאמר ליה לאידך תורך ברשותאי מאי בעי ולכך אין לחייב בבור ברשותו אלא משום גזירת הכתוב שחייב עליו מבעל הבור ישלם הילכך אין לך בו אלא חידושו שור ולא אדם חמור ולא כלים אבל באבנו וסכינו דלא אפקרינהו שפיר איכא לחיובינהו מטעם שור דלא מצי למימר ליה מאי בעי ברשותאי דהא הניחן ברשות הרבים ושם הזיקו. וכן פירש בקונטרס דשמואל דאמר מבורו למדנו גם בלא אפקרינהו היינו משום דקסבר בור ברשותו חייב. וגם זה לא נהירא דבשמעתא דמחזרת בעי למימר לשמואל בור ברשותו פטור מיהו במסקנא לא קאי הכי. אך מכל מקום יש ליישב דשפיר סבר שמואל בעלמא בור ברשותו פטור ומכל מקום קאמר באבנו וסכינו ומשאו דלא אפקריה דחייב מדין בור דבור ברשותו היינו טעמא דפטור משום דאמר ליה תורך בביראי מאי בעי אבל באבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים ליכא למימר הכי. ע"כ שיטתו.

והשתא דפרישנא דפלוגתא דרב ושמואל באבנו וסכינו דלא אפקרינהו אינו תלוי בדין בור ברשותו כדפרישנא אם כן יש לתמוה במאי פליגי בשלמא טעמא דשמואל ניחא דקסבר כל תקלה בור הוא וליכא לדמויי לשור כיון דבור אין בו רוח חיים אבל רב מאי טעמא לא אמר כשמואל. וי"ל דרב לטעמיה דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו משום דבחבטו קרקע עולם הזיקו ואם כן אם היה נותן דין בור לאבנו וסכינו כי לא אפקריה מתניתין דקתני הוחלק אחר במים דחייב לא משכחת לה כלל דאי טנפו כליו מיפטר משום פטור מכלים ואם הוזק הוא עצמו נמי לא מחייב משום דקרקע עולם הזיקתו ולכך אמר רב דבלא אפקריה יש להם דין שור ומחייב בכלים והשתא משכחת לה למתניתין בנטנפו כליו במים כדקאמר רב ובדלא אפקרינהו.

וא"ת ובדאפקרינהו היכי מחייב להו רב מטעם בור הא לית להו הבל אלא חבטו ורב הוא דאמר להבלו ולא לחבטו. וי"ל דלא קשה מידי דטעמא מאי אמר רב ולא לחבטו היינו משום דחבטו קרקע עולם הזיקתו ולא הבור אבל באבנו וסכינו הבור עצמו עושה החבט ולא קרקע עולם ודמי להא דאמרינן לקמן מודה רב בבור ברשותו משום דאמר ליה החבטא דידך הוא. זה מצא מורי שיחיה בשיטת מורי ה"ר שמואל נעץ תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ורב הני מילי היכא דאפקרינהו. פירש רש"י ז"ל כגון בור ברשות הרבים או הפקיר רשותו והפקיר בורו אבל לא אפקרינהו שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ממונו הוא ושמואל סבר דכלהו מיקרי בור לפטור בהן את הכלים. ולעיל בפרק כיצד דמסיק תלמודא לשמואל בעלמא בור ברשותו פטור ופירש שם ר"ש בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דיחויא בעלמא הוא ולא לפי האמת.

אבל קשה דמסיק לרב בעלמא בור ברשותו חייב אלמא מטעם בור מחייב לו. ואין לומר דמטעם ממונו מחייב ליה כדמסיק רבא דאם כן לא אתיא דרב כחד מתנאי דפליגי עליה בפרק הפרה דאיכא למאן דאמר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור לגמרי ואיכא למאן דאמר חייב כדין בור אבל כדין שור לחייב בו את הכלים ליכא למאן דאמר. וגם מה שדמה רש"י הפקיר בורו והפקיר רשותו לבור ברשות הרבים לא נהירא דאם כן לקמן בפרק הפרה דמהדר למצוא בור של שני שותפין דמחייבין לימא שהפקיר רשותו והפקיר בורו אלא ודאי לא דמי דבור ברשות הרבים מחייב מטעם הכרייה אבל ברשותו אמאי ליחייב אי משעת עשייה הרי ברשותו עשאו ואי בשעת ההיזק הרי כבר הפקירו.

אלא הכא הכי פירושו הא דחשבינן אבנו וסכינו בור הני מילי היכא דאפקרינהו ומחייב משעת כרייה כדכריה ברשות הרבים אבל לא אפקרינהו והם ברשות הרבים הוי כמו שורו שהזיק ברשות הרבים דמחייב אף על הכלים ולא נחית הכא לא לדין הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ולא לדין הפקיר רשותו ובורו. ואי קשיא לעיל דמחייב רב בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מטעם בור ופטר בו את הכלים מאי שנא מאבנו וסכינו וממאי דאמר הכא דחייב כדין שור וחייב על הכלים. יש לומר דלא דמי דהתם אין לחייבו מטעם שור דאם כן דלא הפקיר אלא רשותו הניח מקום התקלה ולא הפקירה והוי ליה שור ברשות המזיק ומיפטר. להכי חייב ליה לכל מטעם בור אבל אבנו וסכינו דברשות הרבים יש לחייבו אף בשור דליכא למימר מאי בעי ברשותאי. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ורב הני מילי היכא דאפקרינהו. פירש רש"י ז"ל דקסבר רב בור שחייבה עליו תורה וכו'. ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל בשמעתא דמחזרת וכו'. וי"ל דההיא לא קיימא במסקנא. ואי נמי יש לומר דהתם כי מחייב רב משום בור היינו משום שאי אפשר לחייבו משום שור דשור ברשותו פטור והילכך לכל הפחות יהיב ליה דין בור אבל באבנו וסכינו ברשות הרבים דלא עבדינהו רב כבור לאו משום דגריעי וכו'. וממה שכתב רש"י ז"ל דקסבר רב דבור שחייבה עליו תורה כשהפקיר רשותו ובורו דמשמע שסבר הרב ז"ל דחייב במפקיר רשותו ובורו כחופר בור ברשות הרבים נחלקו עליו גדולים מרבותינו הצרפתים ואמרו דבמפקיר רשותו ובורו פטור וכו' וכן דעת הראב"ד ז"ל. ע"כ.

רישא קשיא לרב דאבנו:    רצה לומר אבן המשקולת ומן הסתם לא אפקרינהו ופטור בהו כלים. הרב המאירי ז"ל.

אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור דלא כרבי נתן אלא כרבנן דאמרי שור שדחף את חבירו לבור פטור בעל הבור קסברי רבנן הדוחף הוא המזיק וכן המכשיל הוא המזיק. נראה לי דרב דאמר לעיל בהוחלק אחד במים דהוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו סבירא ליה כרבי נתן דשדי חיוב על בעל הבור דאי כרבנן ליהוו מימיו של זה כאבן שנתקל בו וליחייב בעל המים דהא כשורו דמי לדעת רב הואיל ולא אפקרינהו.

מיהו קשיא לי אפילו לרבי נתן בעל המים אמאי פטור לגמרי והא רבי נתן בעל השור משלם מחצה במועד ובעל הבור משלם מחצה ובשור תם רביע מיהת משלם. ואפשר דהכא יאמר רב פטור מנזק שלם ושמואל סבר כוליה נזק משלם ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו אלא מקום נזקו בשלו הוא וכיון שלקה בתוך תפיסת מימיו של זה שלו הוא הנזק כלו ושמואל לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו. הראב"ד ז"ל.

אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל אפשר דרב נמי פטור מנזק שלם קאמר ולפי ששנינו חייב דמשמע נזק שלם אמר איהו דעל עצמו פטור מנזק שלם ולעולם חצי נזק מחייב. ואין זה מחוור שאין דרכם של אמוראים לסתום אלא לפרש. ועוד שרש"י ז"ל פירש שם בפרק הפרה בדוחף שור את שור חבירו לבור שבעל השור חייב בנזק שלם וכמו שאני כותב שם. ועוד דמוקמי' רב כרבנן ודלא כהלכתא דאנן קיימא לן כרבי נתן. אלא יש לומר דשאני מים שאף הם לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדי שהחליקות אינו אלא גרמא בעלמא והוי ליה כנפל לבור מקול הכרייה שהכורה פטור. ועוד שאין גופן של מים מוחלקים אלא על ידי העפר שנעשית רפש וטיט. ע"כ לשונו.

אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור כמאן דלא כרבי נתן:    נראה לי משום דקיימא לן כרבי נתן נקט האי לישנא ולא נקט כמאן כרבנן והכי קאמר נימא רבי אליעזר דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה ואליבא דרבנן פטור לגמרי דהן מחייבין את הדוחה ומכשיל ופוטרים את בעל הבור וכאן אין בעלים לקרקע דרשות הרבים הוא ובעל האבן נמי פטור בשור שדחף את חבירו לבור שבעל הבור פטור. הרשב"א ז"ל.

ובתוספות ה"ר פרץ ז"ל כתוב וז"ל פטור דלא כרבי נתן. וא"ת גם לרבנן אמאי פטור לגמרי ליחייב מיהא בעל האבן מחצה. לכן נראה כפירוש ר"י דלקמן דפירש דבעל הבור פטור משום דכתיב ונפל דמשמע מעצמו ולא שיפילוהו אחרים ולכך פטור כשדחפו שם חבירו הכא נמי בעל האבן דהיינו בעל הבור פטור משום דהפילוהו אחרים דנתקל בקרקע ורבי נתן מחייב התם והכא דלא דריש ונפל ולא שיפילוהו אחרים. ע"כ.

אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב כמאן כרבי נתן וכו':    ובעל האבן חייב בכל ואם נתקל באבן ונשוף בקרקע איכא למימר דלכולי עלמא פטור דלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו הכא פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל דאמר בין להבלו בין לחבטו הכא פטור דהוה ליה כנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור לקמן בפרק הפרה דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזק בתוך תקלתו. וליתא דלשמואל כל שנתקל בבורו אף על פי שנשוף בקרקע חייב שהדוחה והמכשיל חייב כדאמרינן בפרק הפרה דמחייב אגנהא ומשמע אפילו נשוף בקרקע עולם ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור טעמא אחרינא הוא שאין הבור המכשיל אלא הכורה וכמו שאכתוב בסייעתא דשמיא. ותימה לי למאן דאמר נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונשוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו. ונראה לי מכאן דאפילו למאן דאמר נתקל פושע הוא לאו פושע גמור הוא אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא כפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם. הרשב"א ז"ל.

בדבור המתחיל ונשוף באבן כתבו בתוספות ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם וכו'. ויש מתרצים דהא דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ופטור היינו שבא ההיזק על ידי מים כמו שאמר או שהוחלק אחד במים דהוי דבר שאין בו ממשות משום הכי פטור אבל הניח אבן על פי הבור והוי דבר שיש בו ממשות חייב בעל האבן. גליון.

אמר רבה במתכוון להוריד וכו':    כתבו בתוספות רבה לא בעי לאוקמי וכו' עד משמע דנשברה מאליה עלה וכו'. יקשה נימא דרבי מאיר מחייב אפילו נשברה מאיליה ורבי יהודה לא איירי בנשברה מאיליה אלא במתכוין לשברה. וי"ל אם כן היה לו לומר רבי יהודה פוטר אלא עד שיתכוין לשבר. גליון.

וזה לשון תוספות הר"פ ז"ל תימה רבה מאי דוחקיה לאוקומי מתניתין בנפילה דאונס כגון נפשרה נהי דלא נחית לדיוקא דאביי ולומר בתרתי פליגי בחדא מיהא לוקמה פלוגתא בנתקל פושע ולפרוש לרבי יהודה במתכוון לשבר וכו'. וי"ל דלישנא דמתניתין קשיתיה דאי בנפילה דנתקל לימא רבי יהודה פוטר ותו לא ואנא ידענא דאלא מתכוון לשבר קאי דהא קאי אנשברה כדו והיינו לא נתכוון ולא הוה צריך למיתני מתכוון חייב שאין מתכוון פטור. דבשלמא לאביי לא סגי דלא תנא הכי משום דאוקי פלוגתייהו גם אלאחר נפילה ומתכוון לזכות בחרסיה הוא דמחייב רבי יהודה. ע"כ.

וכן כתב ה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל לקמן בפרק הפרה דיש לתרץ מה שהקשו התוספות דאמאי לא מוקי רבה במתכוין לשבר כמו אביי דלהכי לא פירש הכי משום דאם כן רבי יהודה דפטר בור ברשות הרבים דלא כחד מרבותיו דלקמן פרק הפרה לא רבי עקיבא ולא רבי ישמעאל ורבה קאמר לקמן בפרק הפרה דבין רבי ישמעאל בין רבי עקיבא בור ברשות הרבים חייב. ולא נהירא האי תירוצא דנהי דלא מצי לאוקומי כדמוקי אביי מכל מקום בחד טעמא לוקי כי היכי דלא ליחייב רבי מאיר בנפשרה. ע"כ.

וזה לשון הרא"ש ז"ל במתכוון לשברה. לא בעי לאוקמה דכיון דאנשברה כדו דמשמע ממילא קאי לא היה צריך לומר אלא רבי יהודה פוטר וממילא ידענא דדוקא משום דלא שבר בידים פטור דאי שבר בידים הוה מחייב ליה אפילו הפקיר כמתניתין דלקמן בפרק הפרה דתנן החופר בור ברשות הרבים חייב. ועוד דמשמע דעלה אתי רבי יהודה לחלק וכו' וכמו שכתבו בתוספות. ע"כ.

במתכוון להורידה:    פירש רש"י ז"ל שהיה מתכוון להורידה ונתקל האדם ונשברה כדו חייב משום דנתקל פושע הוא והשתא הוא הדין אם נתקל בלא מתכוון להורידה אלא לרבותא נקט מתכוון להורידה דאף על גב שהיה טרוד להורירה הוי פושע כנתקל. וא"ת והא בפרק האומנין אמר רבי יהודה דנתקל לאו פושע הוא גבי המעביר חבית וכו'. וי"ל דתברא מי ששנה זו לא שנה זו דהכי משני נמי התם משום רבי מאיר. אי נמי התם נמי סבר רבי יהודה דפושע הוא ושבועה זו דשומר חנם תקנת חכמים היא כדמשני נמי התם לרבי מאיר ולא לגמרי כרבי מאיר דרבי מאיר סבר דאפילו שומר שכר מפטר מהאי תקנה ורבי יהורה סבר דמכל מקום גבי שומר שכר לא הקילו. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל דודאי סבר רבי יהודה דנתקל פושע והא דפטר התם בשומר חנם תקנת חכמים היא דאם כן אין לך אדם מסייע להעביר חבית ממקום למקום בחנם אבל בשכר לא שייך האי תקנה שהשכר משיאו לסייע דכהאי גוונא מסיים התם לרבי מאיר. אי נמי יש לומר דודאי לרבי יהורה נתקל לאו פושע והא דמחייב משום דהיה לו לסלקה ומפקיר נזקיו ומכל מקום במתכוון דהיינו שאינו נתקל אף על גב דהיה לו פנאי לסלקה לא מחייב רבי יהודה כיון דמתחילה בא בור זה על ידי אונס גמור אבל בנתקל דדמי לגנבה ואבדה כיון דלא סלקה בבור כהאי גוונא חייב רחמנא. וצריך עיון להא דפירש ר"צ דנתקל דמי לגנבה ואדם המזיק פטור בו דאם כן החמרת בממונו יותר מגופו. ע"כ לשון ה"ר ישעיה ז"ל. וכן תירצו בתוספות שאנץ דאף על פי שלא פשע בשבירה זו מחייב רבי יהודה לפי שהיה לו לסלק ולא סילק ומיהו באונס גדול כגון נפשרה לא היה מחייב מטעם זה. ע"כ.

ולפירוש ריב"א ניחא דמחלק בין שומר לאדם המזיק לעיל פרק כיצד ובהכי ניחא דלעולם לאו פושע הוא ולכך מיפטר התם שומר חנם ומכל מקום הכא מחייב דהא אדם המזיק מחייב טפי משומר כדפרשינן לעיל. ומה שפירש בקונטרס במתכוון להוריד ונתקל ולא רצה לפרש שנשמטה מידו היינו משום דאם כן אביי לא מצי דייק מינה דשאין מתכוון היינו נפשרה דהא מצינו לפרושי שאין מתכוון פטור כגון שנתקל דלא הוה פשיעה כמו נשמטה כדקאמר אביי בסמוך אבל כי מפרש מתכוון דמיירי בנתקל אם כן שאין מתכוון דפטור רצה לומר נפשרה. כך נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו במתכוין להורידה מעל כתפו דכל שהוא מוריד מדעתו היה לו להזהר בה שלא תשמט מתחת ידו ותשבר וזהו מתכוון ששנינו אבל לא מתכוון לשברה ולא מתכוון לזכות בחרסיה ומינה דכל שלא נזהר בה חייב והיינו אפילו נתקל. ותדע לך דאם איתא דנתקל לרבי יהודה פטור מאי קאמר מכלל דמחייב רבי מאיר אפילו נפשרה דלמא נפשרה לא אלא דרבי מאיר מחייב אפילו נתקל. ואף על גב דמשמע בפרק האומנין גבי המעביר חבית וכו' דרבי יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא כיון דלא קיימא האי אוקמתא לא דייקי בה. ועוד דהתם לא איברירא מילתא שפיר דטעמיה דרבי יהודה דפטר התם שומר חנם הוי משום נתקל לאו פושע הוא אלא שמא מן התקנה כדאיתא התם ולפיכך לא אקשינן מינה הכא לרבה ועדיפא מינה אקשינן דמפרשא בהדיא באונס הוא אפילו לרבי מאיר בשנפשרה ורבי מאיר באונסין פטור. ע"כ.

והא תניא נשברה כדו:    כתוב בגליון תוספות על כרחך לא היה לו פנאי לסלק דאי הוה ליה פנאי לסלק לא הוה פליג רבי יהודה כיון דלא הפקיר המים עליה רמי לסלוקינהו. אי נמי היינו דקאמר וכי תימא וכו'. אבל לענין נזקין לא משום דהיה לו לסלק דהא תניא דפטור אף על פי שהיה לו לסלק. אי נמי אין צריך לחלק משום שהיה לו לסלק כיון דעל ידי אונס היה לו הנפילה ועתה הפקירה. ע"כ.

וכתבו תלמידי הר"י ז"ל וזה לשונם תימה נימא הא דמחייב רבי מאיר במתניתין היכא דהוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה היינו משום דהיה לו פנאי לסלק והא דפטר בקנקנים משום דלא היה לו פנאי לסלק. וי"ל שזהו בכלל התירוץ של התוספות שאומר דרבי מאיר מחייב בכל ענין.

אבל קשה מה ראיה מביא הגליון דעל כרחיה בלא היה לו פנאי לסלק וכו' נימא דמתניתין דמחייב רבי מאיר וכן בקנקנים דפוטר רבי מאיר איירי ביש לו פנאי לסלק אלא דבמתניתין הוי מפקיר נזקיו שבאים מאדם המזיק וחייב דהוי כמו מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה אבל גבי קנקנים הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור. וי"ל דאי אפשר לומר כן דאם כן היינו צריכים לומר דאם הזיק בשעת נפילה קודם ששהו על הקרקע חייב משום אדם המזיק ולאחר ששהו בקרקע חייב אם היה לו פנאי לסלק ואם אין לו פנאי לסלק פטור נמצא שמתחילה היה חייב וגם בסוף היה חייב ובאמצע אם אין לו פנאי לסלק היה פטור וזה אין לומר כלל. ע"כ.

והרא"ש ז"ל פירש כתירוץ שני של גליון תוספות הכתוב לעיל וז"ל וא"ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דהיינו דקאמר וכי תימא הני מילי לענין קטלא דבנערה ליכא פשיעה כלל אבל בנזקין כי הכא דאיכא פשיעה לבסוף לא והא תניא דמודה רבי מאיר וכו'. ע"כ.

וכן כתוב בתוספות רבינו פרץ וז"ל יש לומר דהיינו הא דקאמר וכי תימא הני מילי לענין קטלא דנערה דאנוסה לגמרי אבל לענין נזקין דמכל מקום איכא פשיעה לבסוף וכו'. ועוד אומר הר"פ דגבי נערה נמי פעמים דאף על גב דתחילתה באונס סופה ברצון ודמי להא דהכא ופריך שפיר. ע"כ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ואי קשיא מאי מקשה מולנערה דילמא הא דמחייב רבי מאיר הכא משום דהיה לו לסלקה. וי"ל דשמעיה אביי לרבא דאמר דרבי מאיר מחייב אף בלא היה לו לסלקה ודוחק. אמנם יש לומר דהיינו דפריך תלמודא וכי תימא הני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין כי האי דהיה לו לסלקה מחייב והרי קנקנים דפטריה רבי מאיר ברוח שאינה מצויה אף על פי שהיה לו לסלקה דהא מודים אפלוגתייהו דנשברה כדו ונפלה גמלו קאי והתם קתני ולא סלקה ולא העמידה דמשמע דהיה לו לסלקה ולהעמידה. ע"כ.

ובתוספות שאנץ כתבו וז"ל אי נמי משמע ליה שיש לדמות דכיון דפטר רחמנא אונס אף על פי שעושה מעשה בידים הוא הדין כאן דאין לנו לחייבו במה שאינו מסלקו כיון שהפקירו ואינו שלו מאחר דבאונס בא שם. וראשון עיקר דרבי מאיר מחייב בכל ענין וכו' ככתוב בתוספות דיבור המתחיל נערה למה לי דלא עבדה מעשה דקרקע עולם היא. ע"כ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל ואמאי אונס הוא ואונס רחמנא פטריה וכו'. עד דמייתי מקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה. תימה הא לעיל אמרינן מפצע תחת פצע לחייב אונס כרצון באדם המזיק והכא נמי נימא דמיירי כגון דבהדי דנפלה מזקי דהוי אדם המזיק וכי תימא דנפשרה חשיב ליה אונס גמור כמו קדם הוא לכלים בישן מכל מקום קשה מההיא דקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה וההוא דאמרינן לעיל סוף פרק כיצד נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה חייב על הנזק.

לכך נראה דדוקא אדם המזיק חייב על האונס אבל בשאר נזיקין כמו בורו ושורו לא מחייב על האונס. וההיא דקנקנים לא מיירי שהפילם הרוח שאינה מצויה מידו דאם כן הוי אדם המזיק אלא מיירי שהזיקו בתר דנייחו ברשות הרבים והיינו בור. ותדע דהא אולא סלקה ולא העמידה קאי.

אבל אכתי קשה מאי הוה פריך אביי לרבה מההיא דקנקנים דילמא רבה מוקי מתניתין בדאזיק דרך נפילה מיד דהוה אדם המזיק. ויש לומר דעל כרחך מתניתין נמי שהזיקו בתר דנייח כדמשמע לישנא דקתני הוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה. וא"ת מכל מקום מאי טעמא דמחייב בנפשרה אליבא דרבי מאיר הא ודאי לא אתרבי אונס כי אם באדם המזיק דוקא. ועוד דאונס גמור הוא ליפטר אפילו באדם המזיק דמאי הוה ליה למעבד ולא דמי לרוח שאינה מצויה בראש הגג דהתם איכא פשיעה קצת מעליית הקנקנים בראש הגג. ויש לומר דרבה מוקי מתניתין כגון שהיה לו שהות ופנאי לסלקו קודם שהוזק והשתא דאנוס הוא מן הנפילה מכל מקום מחייב ממה שפשע ולא סלקן.

וא"ת אף כשהיה בידו לסלקן מאי טעמא דאביי דפטור והא אמרינן לקמן בפרק הפרה דהיכא דהוה ליה לסלוקי להיזק ולא סלקיה כמאן דעבדיה בידים בפשיעה דמי ואפילו לא פשע בנפילה. וי"ל דההיא מיירי דלא אפקרינהו ולכך מוטל עליו לסלקו כיון שהוא עדיין שלו אבל הכא מיירי בדאפקרינהו ולהכי פטר אביי ולא מחייב משום פשיעת הסילוק כיון דתחילתו באונס ורבה מחייב ליה משום פשיעותא דסילוק אף על גב דאפקריה עכשיו כיון דמתחילה היה שלו.

וא"ת ומנא ליה לאביי דמתניתין לרבה מיירי בדאפקרינהו דילמא מיירי בדלא אפקרינהו ולכך מחייב במה שלא סילק. וי"ל דסתם חרסים מפקר להו. ועוד דאם כן לא הוה פוטר רבי יהודה דכיון דדידיה נינהו אם אינו מסלקן כמאן דפשע בנפילה דמי כדאמרינן בפרק הפרה בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור וכו'. ואם תאמר אם כן מה שייך להקשות מולנערה לא תעשה דבר הא שאני הכא דאנוס הוא בנפילה ומכל מקום פשע וכו'. וי"ל דהיינו נמי דקאמר וכי תימא הני מילי לענין קטלא וכו'. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אמאי אונס הוא ואונס רחמנא פטריה וכו'. איכא למידק האי למאי דמיא אי לנזק הבא מכח אדם הואיל ודרך הילוכו מזיק בשבריה שנפשרו על כתפו מאי קאמר אנוס הוא דנזקי אדם הא מרבינן בהו אונס כרצון מפצע תחת פצע וכו'. וכי תימא דאונס גמור הוא ואונס גמור פטור וכמו שכתבנו למעלה אם כן מאי קא מייתי מקנקנים שהעלם לגג דהתם שאני דנזקי ממונו הם והאונס דרוח מצויה פטור בהם מה שאין כן בנזקי גופו. ואי לנזקי ממונו דמיא דאינו מזיק הוא אלא היא היא שנפשרה ונפלה אם כן מאי קא מייתי מולנערה. וי"ל דאבוה דכלהו אונסין מולנערה לא תעשה דבר.

וא"ת ומאי מקשה מולנערה לנפשיה שאינו מסלק וכו'. יש לומר שהיה סבור עכשיו דרבי מאיר היה מחייב אפילו תוך זמן סילוקו אף על פי שלא היה לו פנאי לסלקן. ע"כ.