קטגוריה:שמות כא לג
נוסח המקרא
וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור
וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר.
וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃
וְ/כִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְ/לֹ֣א יְכַסֶּ֑/נּוּ וְ/נָֽפַל־שָׁ֥מָּ/ה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵי יִפְתַּח גְּבַר גּוּב אוֹ אֲרֵי יִכְרֵי גְּבַר גּוּב וְלָא יְכַסֵּינֵיהּ וְיִפּוֹל תַּמָּן תּוֹרָא אוֹ חֲמָרָא׃ |
ירושלמי (יונתן): | וַאֲרוּם יִפְתָּח אֵינַשׁ גּוּב אוֹ אֲרוּם יַחְפֵּס אֵינָשׁ גּוּב בְּשׁוּקָא וְלָא יְכַסִּינֵיהּ וּנְפוֹל תַּמָּן תּוֹרָא אוֹ חַמָרָא: |
רש"י
"או כי יכרה" - למה נאמר? אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן! אלא, להביא כורה אחר כורה שהוא חייב.
"ולא יכסנו" - הא אם כסהו פטור, ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב.
"שור או חמור" - הוא הדין לכל בהמה וחיה שבכל מקום, שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר (שמות כג יב): "למען ינוח שורך וחמורך", מה להלן כל בהמה וחיה כשור, שהרי נאמר במקום אחר (דברים ה יג): "וכל בהמתך", אף כאן כל בהמה וחיה כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא [לדרוש] שור ולא אדם, חמור ולא כלים.
[עה] הא אם כסהו פטור. דאם לא כן "ולא יכסנו" למה לי, לכתוב "ונפל שמה שור או חמור":
[עו] ובחופר ברשות הרבים כו'. דאם לא כן אלא ברשות היחיד, לימא ליה מזיק לניזק (בבא קמא דף יג:) 'תורך ברשותי מאי בעי' (כ"ה ברא"ם):
[עז] הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף וכו'. לא מהא קרא יליף הוא הדין כל בהמה חיה ועוף, דבב"ק (דף נד:) מפיק ליה מקרא אחריני, דכתיב (פסוק לד) "כסף ישיב לבעליו" כל מידי דאית ליה בעלים, דאי מהאי קרא אימא "שור וחמור" דוקא, דכך פריך בפרק שור שנגח (ריש נד.) ואימא "ונפל שמה" כלל, "שור וחמור" פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט (פסחים דף ו:). ועוד, איך אפשר ללמוד משבת, דעל כרחך "חמור" מעוטי הוא, וכיון דחמור ממעט מידי, יש לאוקמי גם כן "שור" למיעוט למעט הכל, ולא נילף משבת מידי. אלא מה שפירש רש"י דילפינן "שור שור" משבת, דאי לאו "שור שור" משבת, אף על גב דכתיב "כסף ישיב לבעליו" ריבוי, לא הוי מפקינן קרא מפשטיה - דוקא שור ודוקא חמור, וקרא ד"כסף ישיב לבעליו" הוי מוקמינן למידי אחריתי, השתא דבכל מקום יליף "שור שור" משבת אף על גב דכתיב "שור", ולא הוי מיעוטי, הכי נמי אית לאוקמי הך "שור" שהוא מרבה כל דבר, ושוב ליכא למימר לכל הפחות דלא מסתבר למדרש "כסף ישיב לבעליו" - כיון דקרא כתיב "שור" דמשמע שור ולא מידי אחריתי, דאדרבא, בלשון "שור" משמע כל מידי, דילפינן בכל מקום משבת אף על גב דכתיב "שור" דווקא. אף על גב דכאן לא נוכל למילף משבת, דיש לדרוש כלל ופרט כדלעיל, לזה אהני לן שפיר "כסף ישיב לבעליו" לרבות כל מידי, ולא נדרש כלל ופרט, זהו דרך רש"י ז"ל:
[עח] שור ולא אדם. הקשה הרא"ם דלמה לי 'שור ולא אדם', תיפוק ליה מדכתיב "והמת יהיה לו" ממעטין פסולי המוקדשין בפרק הפרה (ב"ק סוף נא.) מפני שאין המת שלו, דאסור בהנאה, וכהאי גוונא איכא למעוטי נמי אדם דאין המת שלו, דהרי אסור בהנאה, ותירץ דאי לא קרא לא הייתי ממעט מן "והמת יהיה לו" פסולי המוקדשין, דהוי מוקמינן קרא במי שאין אפילו במינו המת שלו, דהיינו אדם, אבל שור פסולי המוקדשין, דיש במינו דהמת שלו, דהיינו שור אחר, לא הוי ממעטינן, לכך צריך קרא "שור" 'ולא אדם', דהשתא מוקמינן קרא דאין המת שלו בפסולי מוקדשין. ואין זה תירוץ ברור, דלמה היינו מפרשים קרא במי שאין במינו (ו) המת שלו, דאטו 'אין במינו' כתיב, ולא נוקי כפשוטיה במי שאין המת שלו. וקושיא זאת קושית התוספות בפרק קמא דבבא קמא (י. ד"ה שהשור), ונטה הרא"ם מן התירוץ של התוספות. והתוספות תרצו כי אין "והמת יהיה לו" קאי על האדם, ולא נוכל למעט מזה האדם, דלא כתיב בקרא רק "שור", ועל זה קאי מעוטי. והביאו התוספות ראיה לדבריהם שם:
אכן הנראה לי דלא מצינו למעט אדם, דהא "והמת יהיה לו" לניזק קאמר, ואם האדם בעצמו הניזק - הרי המת הוא שלו, דהיינו הוא עצמו, ולמה לא שייך בזה "והמת יהיה לו", ודוקא בבהמה שייך לומר כך, מפני דפסולי המוקדשין אין המת של הניזק, דהוא האדם עצמו, אבל כשהאדם בעצמו הוא הניזק, שייך לומר שפיר "והמת יהיה לו", אף על גב שהוא אסור בהנאה, דהא לעצמו הוא:בד"ה שור או כו' וקושיא זו הקשו התו' בב"ק דף י' בד"ה שהשו' כו' ותירצו שם ב' תירוצי' אחרי' ע"ש:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אוֹ כִּי יִכְרֶה – לָמָּה נֶאֱמַר? אִם עַל הַפְּתִיחָה חַיָּב, עַל הַכְּרִיָּה לֹא כָל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא כוֹרֶה אַחַר כּוֹרֶה שֶׁהוּא חַיָּב (בבא קמא נ"א ע"א).
וְלֹא יְכַסֶּנּוּ – הָא אִם כִּסָּהוּ – פָּטוּר (בבא קמא נ"א ע"א). וּבְחוֹפֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דִּבֶּר הַכָּתוּב (בבא קמא מ"ט ע"ב).
שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר – הוּא הַדִּין לְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה. שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "שׁוֹר וַחֲמוֹר", אָנוּ לְמֵדִין אוֹתוֹ "שׁוֹר"-"שׁוֹר" מִשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כג,יב): "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמוֹרֶךָ". מַה לְּהַלָּן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר "וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ" (דברים ה,יד), אַף כַּאן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר. וְלֹא נֶאֱמַר "שׁוֹר וַחֲמוֹר" אֶלָּא "שׁוֹר" וְלֹא אָדָם, "חֲמוֹר" וְלֹא כֵלִים (בבא קמא י' ע"ב).
רשב"ם
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
העמק דבר
• לפירוש "העמק דבר" על כל הפרק •
תולדות אהרן
• לפירוש "תולדות אהרן" על כל הפרק •
- (בבא קמא מט:): "חופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים חייב, וזהו בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו - זהו בור האמור בתורה. אמר רבה: בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב, מאי טעמא? - אמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן; אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו: רבי עקיבא סבר בור ברשותו נמי חייב, דכתיב בעל הבור, בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא; ורבי ישמעאל סבר: בעל התקלה. אלא מאי "זהו בור האמור בתורה" דקאמר רבי עקיבא? - זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין. ורב יוסף: אמר בבור ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי דמחייב, מאי טעמא? - בעל הבור אמר רחמנא, בבור דאית ליה בעלים עסקינן. כי פליגי, בבור ברשות הרבים: רבי ישמעאל סבר: בור ברשות הרבם נמי חייב, דכתיב כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב - על כרייה לא כל שכן, אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו; ורבי עקיבא, הנהו מיצרך צריכי, דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי כורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה, ואי כתב רחמנא כי יכרה הוה אמינא כרייה הוא דבעי כסוי משום דעבד מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא כסוי נמי לא בעי, קמ"ל. ואלא מאי "זהו בור האמור בתורה" דקאמר רבי ישמעאל? - זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לניזקין."
"כי יפתח איש... כי יכרה איש... והמת יהיה לו" -
- (בבא קמא נא.): "אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב. רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון. ורבי אמר לך: הנהו מיצרך צריכי, כדאמרינן (ראו קטע קודם). ורבנן, נמי מיצרך צריכי! אלא, היינו טעמא דרבנן: אמר קרא כי יכרה איש בור - [איש] אחד ולא שנים. ורבי? - ההוא מיבעי ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור. ורבנן? - תרי איש בור כתיבי. ורבי? - איידי דכתב האי כתב האי. וממאי דלחיובי בתרא, דלמא לחיובי קמא? - לא סלקא דעתך, דאמר קרא והמת יהיה לו, ההוא דקא עביד מיתה. והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו"! אמרי, ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן?!"
"בור" -
- (בבא קמא נ:): "החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור - חייב. אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין חייב; אם כן, למה נאמר בור? - מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור, ואם הוזק בו - חייב"
"וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור" -
- (בבא קמא יט:): "התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר... אמר רב הונא: לא שנו אלא שנקשר [חבל] מאליו [לרגלי התרנגול], אבל קשרו אדם - חייב. נקשר מאליו - מאן חייב? אילימא בעל הדליל, היכי דמי, אי דאצנעיה - אנוס הוא, ואי לא אצנעיה - פושע הוא! אלא חייב בעל תרנגול - מאי שנא כוליה נזק דלא? דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור! חצי נזק נמי איש בור ולא שור בור! אלא, מתניתין בדאדייה אדויי, וכי אתמר דרב הונא, בעלמא אתמר. דליל הפקר, אמר רב הונא, נקשר מאליו פטור, קשרו אדם חייב. משום מאי חייב? אמר רב הונא בר מנוח: משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה"
- (בבא קמא מח.): "אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה [השור] בורות שיחין ומערות - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור; אף על גב דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור, הכא, כיון דאית ליה להאיך למלוייה ולא קא מלייה, כמאן דכרייה דמי."
"ולא יכסנו" -
- (בבא קמא מו.): "רבי אליעזר אומר: אין לו [לשור מועד] שמירה, אלא סכין: אמר רבה: מאי טעמא דרבי אליעזר? - דאמר קרא "ולא ישמרנו", שוב אין לו שמירה לזה. אמר לו אביי: אלא מעתה, דכתיב ולא יכסנו, נמי שוב אין לו כיסוי לזה?! וכי תימא הכי נמי, והתנן: "כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור"!..."
- (בבא קמא נה:): "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור ואש שן ורגל. בור, דכתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו..."
"ולא יכסנו... בעל הבור ישלם" -
- (זבחים סה:): "אומר היה רבי אלעזר בן רבי שמעון: שמעתי בחטאת העוף שמבדילין, ומאי "לא יבדיל"? - אין צריך להבדיל. אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי בור, דכתיב ולא יכסנו, הכי נמי דאין צריך לכסות?! הכי השתא?! התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עלויה הוא דרמי לכסויי..."
"ונפל שמה שור או חמור" -
- (בבא קמא כח:): "ונפל שמה שור או חמור - שור ולא אדם, חמור ולא כלים. מכאן אמרו: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים. הא למה זה דומה - לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו"
"ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו" -
- (בבא קמא נג:): "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו': מתניתין דלא כר' יהודה, דתניא: רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור. מאי טעמא דרבנן? - דאמר קרא ונפל שמה שור או חמור - שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ורבי יהודה? - או לרבות את הכלים. ורבנן? - או מבעי ליה לחלק. ורבי יהודה? - לחלק מונפל נפקא. ורבנן? ונפל טובא משמע. אימא ונפל כלל, שור וחמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור וחמור אין, מידי אחרינא לא? - אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים. אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא? אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב? אי כתב שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב לגבי מזבח לא, ואי כתב רחמנא חמור הוא אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא! אלא אמר קרא והמת יהיה לו - כל דבר מיתה. בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים, ובין לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים, כלים בני מיתה נינהו?! - אמרי, שבירתן זו היא מיתתן. ולרב, דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, בין לרבנן בין לרבי יהודה, כלים בני הבלא נינהו?! אמרי, בחדתי, דמיפקעי מהבלא. האי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו"! אלא, אמר קרא כסף ישיב לבעליו - לרבות כל דאית ליה בעלים. אי הכי, אפילו כלים ואדם נמי! - אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולרבי יהודה, דקא מרבי להו לכלים - בשלמא שור ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט ביה? - אלא אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא."
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
קטז. "וכי יפתח איש" אין לי אלא פותח, כורה מנין? תלמוד לומר "כי יכרה איש". עד שלא יאמר, יש לי בדין. אם הפותח חייב, הכורה לא כל שכן?! הקיש פותח לכורה וכורה לפותח. מה פותח ברשות פטור, אף כורה ברשות פטור. ומה כורה בשעור, אף פותח בשעור.
רבי יהודה בן בתירה אומר: לא הרי פותח כהרי כורה, ולא הרי כורה כהרי פותח; הצד השוה שבהן, כל שהוא חייב בהשמרו חייב בנזקו; אף כל שהוא חיב בשמרו, חייב בנזקו.
אין לי אלא פותח וכורה, ציירו וכיירו וסיידו ועשה בו מעשה מנין? תלמוד לומר "ולא יכסנו", הא לא פתיחה גורם ולא כירה גורם אלא כסוי גורם.
קיז. "לא יכסנו" - להביא שומר חנם.
דבר אחר: "לא יכסנו" - שלא כסה כראוי. מכאן אמרו (בבא קמא פרק ה משנה א): "כסהו כראוי פטור, שלא כראוי חייב. כסהו וגלהו אחר, המגלה חייב. השותפין שכסו את הבור וגלהו אחד מהם, המגלה חיב. נתגלה וידע בו אחד מהם, זה שידע בו חייב וזה שלא ידע בו פטור."
קיח. "ונפל שמה שור או חמור" - חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
"שור" ולא שור וכליו, "חמור" ולא חמור וכליו. שהיה בדין, מה אם במקום שלא חיב על הבהמה חיב על הכלים, כאן שחיב על הבהמה אינו דין שיהא חייב על הכלים?! תלמוד לומר "ונפל שמה שור או חמור". "שור" ולא שור וכליו, "חמור" ולא חמור וכליו.
קיט. ונפל שמה בדרך (הילוכו); מכאן אמרו (שם) נפל לפניו מקול הכריה חיב, לאחריו מקול הכריה פטור. אבל בבור בין לפניו ובין לאחריו (חייב).
מלבי"ם - התורה והמצוה
קטו. (שמות כא לג): "וכי יפתח איש בור". הוצרך לכתוב דיני בור ביחוד, דלא יכול ללמוד אותם משור, ולא במה הצד מכל יתר אבות נזיקין. כי אין דרכו לילך ולהזיק, וזה קולתו. וכמה שאמרו בבבא קמא דף ה ובכמה מקומות.
קטז. "וכי יפתח איש או כי יכרה איש". הנה, חיוב כורה הוא פשוט יותר מחיוב פותח, ודי לומר "כי יפתח". רק שבא ללמד שאין עונשין מן הדין (עיין תוספות על בבא קמא ב, ד"ה "ולא"; ותוספות על בבא קמא קד, ד"ה ועדים).
ועדיין קשה, שהיה לו לומר בהפך, "כי יכרה וכי יפתח", שמבואר אצלנו תמיד שדרך הכתוב לדבר בלשון לא זו אף זו, שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב לבסוף. אולם התבאר אצלנו באיילת השחר ר, שכל שבא דבר אחד ללמד על חברו יכתוב תמיד את המלמד בסוף. ועל זה משיב, שבא כורה ללמד על פותח. כמו שהכורה הוא בשעור שיש בו כדי שתפול ותמות, כן הפותח הוא רק אם פתח בשעור שתוכל הבהמה ליפול דרך הפתח, ועל כן כתב "כי יכרה" לבסוף כי הוא המלמד.
ואף שמקיש גם כן כי יכרה לכי יפתח, שהפותח ברשות פטור. זה אינו מלמד גמור, כי גם בפותח הוא מצד הסברא. שהעושה ברשות, כמו חופר בורות לשתיה (או חופר לאושין, כמה שאמרו בדף נ), פטור בין החופר בין הפותח.
[ומה שאמרו "מקיש כורה לפותח", יש לפרש על פי מה שאמר הסמ"ע (סימן ת), לחלק בין מה שנאמר שם (סעיף ט) בחופר לצורך היסוד פטור, ובסימן תיד בהוצאת זבלים לרשות הרבים, ובסימן תיז בהנחת אבנים לצורך בנין, כתב שאם הוזקו בו חייב, מפני דחופר ליסוד הוא לשעה ותכף יסתום אותו. ולכן פותח פשוט יותר מכורה שהוא לפי שעה. אולם הב"ח והיש"ש חלקו על הסמ"ע בזה, ולפי זה אין מעלה לפותח על הכורה, והיקש זה ההא לפום ריהטא, ועיקר הוא מה שמקיש פותח לכורה].
אולם גם אם הוא היקש גמור, הדבר נכון שכתוב כי יכרה לבסוף, שבזה נדע שהוא מלמד על פותח, שלכן מקומו אחר פותח. ועכשיו שידעינן שבא להקיש פותח לכורה, ממילא הוא הדין שיש להקיש כורה לפותח, כי למדנו שבא להיקש, וממילא ראוי שנקיש שניהם זה לזה. וכן תמצא לקמן (משפטים קכח).
ובירושלמי (פרק "שור שנגח" הלכה ו) איתא: "וכי יפתח איש בור כי יכרה איש בור, אחד בור למיתה ואחד בור לנזקין, ורבי יצחק אמר: בור של מיתה ושל נזקין ממקרא אחד נאמרו". והנה, שיטת תלמודא דידן ששניהם נלמדין מפסוק אחד, ועל כן אמר בדף נ ובדף נא, "אם על פתיחה חייב - על כריה לא כל שכן?!", שזה כרבי יצחק. אבל ריב"ב סובר, ש"כי יפתח" מדבר מבור של מיתה, ו"כי יכרה" מדבר מבור של נזקין. ועל כן אמר "לא הרי פותח כהרי כורה", כי כל אחד מורה ענין מיוחד. ובזה בא סדר הכתוב על נכון, שדבר בדרך לא זו אף זו. שאף בבור תשעה חייב בנזקין.
ותבין זה על פי ההבדל שנתתי בין פעל "כרה" ובין פעל "חפר":
- שפעל "כרה" מצין התחלת הכריה,
- ופעל "חפר" מציין גמר החפירה.
וכמו שאמרו:
- (בראשית כז כה): "ויכרו שם עבדי יצחק באר",
- (בראשית כז לה): "ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים".
ועיין מה שאמרנו בפירוש תהלים, בפסוק בור כרה ויחפרהו.
ועל כן, במה שאמר "כי יכרה איש בור" ולא אמר "כי יחפור", מציין שלא גמר החפירה כי רק כרה תשעה טפחים. ומזה הוציא, שכל שחייב בשמרו חיב בנזקו.
ולהש"ס דילן, דסבירא ליה דשניהם בבור של מיתה אומר, להביא כורה אחר כורה. רצונו לומר שמטעם זה לא אמר יחפור, ללמד שאפילו כרה מקצת.
ומה שאמרו "אין לי אלא פותח וכורה, ציירו וכיירו מנין?...". מובא בדף נא, ומפרש "שלא היה בו הבל למיתה, ובא אחר והוסיף בו הבל למיתה". ורצונם לומר, שמה שנאמר "וכי יפתח... כי יכרה..." אינו דוקא, רק כל שגרם את הזיקו על ידי מישהו חייב, דהא אמר "ולא יכסנו", שעקר החיוב על מה שלא כסה וסלק את ההיזק. והרי המסייד ומוסיף הבל מחויב בכסוי, ולכן הוא חייב.
קיז "ולא יכסנו" - זה מיותר, דפשיטא שלא כיסהו. דאם כיסהו איך נפל שמה שור וחמור? ועל כן פירושו אף שכסהו, אם לא כסהו כראוי, וזה אם מסרו לשומר חנם, שאינו חייב בשמירה מעולה, עם שהוא עצמו כיסהו ולא כראוי. וענין זה מפורש בארך בבבא קמא דף נב.
ומה שאמרו, ש"אם גלהו אחר המגלה חייב", שזה מה שנאמר "וכי יפתח איש בור", וכן אם גלהו אחד מן השותפים, ומה שאמרו "נתגלה וידע אחד מהם", מבואר בגמרא (שם) ובשולחן ערוך חושן משפט תי.
קיח. "ונפל שמה שור או חמור". בבבא קמא דף נד רבנן דרשי "שור ולא אדם, חמור ולא כלים" ורבי יהודה סבר "או לרבות הכלים", ורבנן "או מבעיא ליה לחלק", ורבי יהודה "לחלק מן ונפל נפקא".
וכבר בארתי בספר התורה והמצוה (ויקרא רן, אחרי קיד) שיטת רבי יהודה, שסבירא ליה שפעל יחיד הבא על שני נושאים בא לחלק, עיינו שם בארך. ואם כן, אין צריך מלת "או" לחלק, ובא להורות החלוקה המינית. שבא לעשות חלוקה כוללת בכל הדברים שנפלו לבור, וכל הדומה לשור וחמור שהוזק בבור חייב עליו, כמו שאמרתי באיילת השחר רמד, עיין בכל המקומות שציינתי שם.
וחכמים סברו שמן "ונפל" לא ידעינן לחלק, וצריך מלת "או" לחלק, כמו שבארנו באיילת השחר קסז, עיינו שם.
וזה שהקדים במכילתא "שור או חמור - חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו", רצו לומר שמלת "או" מבעיא ליה לחלק, ולא בא על חלוקה המינית שתרבה ממנו כלים. ומזה הוציא מה שאמרו "שור ולא שור וכליו", כדעת חכמים.
אולם המכילתא נטה מדברי הש"ס בבלי שאמר "שור ולא אדם". רק ממעט כלים מן "שור" ו"חמור", וכן הוא בירושלמי. כי אדם לא נתמעט רק אם מת שאינו משלם כופר, וזה נודע ממילא אחר שפה לא מדבר [אלא] רק בתשלומי נזק. מבואר שאין דין הבור כשורו שהזיק, ואדם שהוזק בבור חייב בנזקו. ולא נשאר למעט [אלא] רק כלים. ומה שאמרו "שור וכליו", כי מי מביא כלים לבור? על כורחך השור עם כליו.
ודעת המכילתא כדעת הירושלמי, שבבור של נזיקין חיב על נזקי כלים. ויש קל וחומר שיחויב על כלים גם בבור של מיתה, וכמו שאמרו, "מה אם במקום שלא חיב על הבהמה", רצונם לומר בבור של נזק, שלא חייב על מיתת בהמה חיב על מיתת כלים [ששבירתן זו מיתתן כמה שאמרו בבבא קמא דף נד ]. וכן הוא בירושלמי (פאה פרק ה הלכה ז). והוא כדעת רבי יצחק שם, שחייב על הכלים בבור של נזקים. ועל ידי שיש קל וחומר צריך שני מעוטים.
ובגמרא דידן מ"ל לפטור על הכלים גם בבור של נזקים, ואין כאן קל וחומר, ודי במיעוט אחד. ובספר פני יהושע ביאר, שלהירושלמי ידעינן "שור ולא אדם" מן "והמת יהיה לו", ומת אדם אסור בהנאה, כמו שהאריך בזה בפ"א ד”ה יצא אדם, עיינו שם.
ויש להוסיף עוד על פי מה שאמרו במשנה (דף נב) "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו", שבכלי השור שיך שבירה ובכלי חמור שיך קריעה (כמו שאמר רש"י בדף כח:). והקרועים יכולים לחזור ולתפרם, לא כן השבורים. ואם כן, כלי השור הם כעין מיתה ששבירתן זו מיתתן, וכלי החמור הוא נזקין.
ולשיטת הירושלמי, דבבור של נזקין חייב על הכלים, צריך ריבוי ביחוד שבבור של מיתה פטור אף כלי החמור שהוא נזקין, הגם שיש קל וחומר. מה שאין כן לשטת ש"ס דילן, שגם בבור של נזיקין פטור על הכלים, אין צריך לימוד מיוחד.
קיט "ונפל שמה" - משמע שנפל לתוך הבור. ועל זה אמרו במשנה (דף נב) "נפל לפניו חייב", היינו אם נפל לתוך הבור; "לאחריו פטור", דהיינו חוץ לבור.
ומה שהוסיף במכלתא "אבל בבור בין לפניו בין לאחריו חייב", הוא לפרש בל נטעה שפירושו כרב (בדף נג) לפניו ממש, עיינו שם.
- פרשנות מודרנית:
נזקי בור - סיכום
התורה מטילה על האדם את האחריות על מפגעים שהוא יצר ברשות הרבים, גם אם מדובר במפגעים נייחים:
(שמות כא לג): "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בר, ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור: בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו"
בפסוקים אחרים בפרשה נאמר שאדם אחראי לנזקים ניידים הקשורים אליו - נזקים שגרמו בהמות ששייכות לו או אש שהוא הבעיר; הפסוקים שלנו מלמדים שאדם חייב גם בנזקים שנגרמו על-ידי בור, שהוא מפגע נייח; וכדברי חז"ל " "שאין דרכו לילך ולהזיק" ".
בור
המזהם ישלם
זיהום סביבתי - האם גם הוא נחשב ל"בור"? במקרים מסויימים כן - כאשר מדובר בטינופת שנמצאת במקום מסויים ואפשר להיזהר ממנה, כגון כתם שמן על הכביש. אך כאשר מדובר ב זיהום אויר, שאי אפשר להינצל ממנו, דינו חמור יותר - כאש או כאדם המזיק; ראו תשובת הרב רצון ערוסי בשות מורשת . בכל מקרה, המזהם צריך לפצות את הניזוקים, כמו שנאמר "בעל הבור ישלם", או בלשון ימינו "המזהם משלם".
"
בור" בלשון המקרא הוא גם משל למוות ; מכאן דרשו חז"ל, שבעל הבור אחראי על מותה של בהמה שנפלה לבור, רק כאשר הבור הוא בעומק שעשוי לגרום למוות; ויש אומרים שהדרשה היא מסוף הפסוק - " והמת יהיה לו"; ראו בור שיש בו כדי להמית . ראו גם פציעה לעומת מוות בנפילה לבור .
איש
מהחזרה "כי יפתח איש בור", "כי יכרה איש בור" הסיקו חז"ל שתי מסקנות:
- " "אחד ולא שנים"
- " (תלמוד בבלי, בבא קמא נא.) - מכאן, שאם איש אחד רק התחיל לחפור את הבור, ואיש אחר סיים (והביא אותו לעומק המינימלי שיכול לגרום נזק או מוות), רק האיש האחרון חייב - רק זה שסיים את הבור.
- " "איש ולא שור"
- " - (תלמוד בבלי, בבא קמא יט: מח. נא.) - מכאן, שאם בהמה כלשהי חפרה בור, או גרמה לתקלה אחרת ברשות הרבים, והתקלה גרמה נזק - בעל הבהמה אינו חייב בתשלומים; אדם חייב בתשלומים רק על נזק שהבהמה שלו גרמה באופן ישיר, או על תקלה שהוא עצמו עשה, אבל לא על תקלה שבהמתו עשתה.
וכי יפתח איש בור, או כי יכרה בור
לפי הפרשנות שהתקבלה להלכה, המילים הללו מטילות אחריות על מי שיצר את המפגע - גם אם המפגע לא שייך לו (הוא הפקיר אותו), וגם אם הוא לא ברשותו (אלא ברשות הרבים). ראו: של מי הבור הזה? .
אך יש אומרים שהמילים הללו באות רק להגדיר את סוגי המפגע המחייבים באחריות (ראו בבא קמא נ.) .
ישנן שתי דרכים שונות ליצור מפגע - פתיחת בור (כלומר חידוש מפגע ישן), או כריית בור (כלומר יצירת מפגע חדש); בשני המקרים האחריות של היוצר היא זהה:
- מצד אחד, גם במקרה שהוא רק פתח בור שהיה קיים לפניו, עדיין מוטלת עליו אחריות - הוא לא יכול להטיל את האחריות על החופר הראשון;
- מצד שני, גם במקרה שהוא כרה את הבור, האחריות שלו מסתיימת בכך שהוא מכסה את הבור (כמו שנאמר בהמשך "ולא יכסנו"), ואין הוא צריך לאטום את הבור לגמרי ולהחזיר את המציאות למצב הקודם.
ויש אומרים, שהמילים הללו באות " "להביא כורה אחר כורה" ", כלומר, אם איש כרה בור ואיש אחר המשיך את הכריה, האחרון חייב (בבא קמא נא.) .
ולא יכסנו
מילים אלו באות להגביל את האחריות של בעל הבור - הוא לא צריך לאטום את הבור לגמרי, מספיק שהוא כיסה אותו כראוי. ראו: הגבלת אחריות על נזקים .
שור או חמור
"שור או חמור" הם דוגמאות לבהמות, ומשמעות המילים היא, שהדין חל על כל בהמה שנפלה לבור; כך למדו חז"ל מהניסוח הכללי בסוף הפסוק "כסף ישיב לבעליו" - " "לרבות כל שיש לו בעלים" " (בבא קמא נד.) , כלומר - מטרת המצוה היא לפצות את הבעלים, וכל אדם שהוא בעלים של בעל-חיים כלשהו זכאי לפיצוי באותה מידה. ראו שור וחמור בתורה .
חז"ל נחלקו, האם הדין חל רק על בהמות, או גם על כלים, שגם להם יש בעלים:
- לדעת רוב החכמים: " "שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים" "; מכיוון שהמפגע הוא נייח, חלק מהאחריות לנפילה מוטלת גם על הנופל, שהלך ולא נזהר. לכן התורה לא קבעה פיצויים לאדם שהלך ולא נזהר, וכמו כן לא נקבעו פיצויים לכלים, שאינם יכולים ללכת כלל, ולכן הבור אינו מסכן אותם באופן ישיר.
-
- ולדעת רבי יהודה: " "או - לרבות את הכלים" ". (בבא קמא כח:, נג:) .
- אך לפי פירוש זה, אין זה ברור מדוע נכתב גם "שור" וגם "חמור".
פרשת נזקי בור מופיעה בחלק האמצעי של פרשת משפטים - החלק העוסק בנזקים לבהמות; מכאן ראיה נוספת לדעת חכמים, שדין נזקי בור מתייחס בעיקר לבהמות (ראו מגילת זכויות האדם / הרב אלחנן סמט ).
בעל הבור ישלם
לפי הפרשנות שהתקבלה להלכה, המילים הללו מטילות אחריות גם על מי שהמפגע שייך לו או נמצא ברשותו - " "בור שיש לו בעלים" ". ראו: של מי הבור הזה? .
אך יש אומרים, שהמילה "בעל" כאן אינה מציינת שייכות ממונית (בניגוד למילה "בעלים" - ראו בעל-בעלים ), אלא קשר של אחריות משפטית בלבד - אחריות המוטלת על מי שיצר את הבור - " "בעל התקלה" " (ראו בבא קמא נ.; ראו גם רש"י על הפסוק) .
כסף ישיב
המילה " ישיב " משמעה "יחזיר את השור שמת", אולם הפסוק מדגיש שהאדם יכול לשלם גם בכסף: " כסף ישיב לבעליו ", ואינו חייב לקנות שור חדש; מכאן למדו חז"ל, שהחובה המוטלת על המזיק היא רק להחזיר את שוויו של השור הניזק: " "ישיב - לרבות שוה כסף, ואפילו סובין" ", כלומר, המזיק לא חייב לשלם דווקא בכסף, הוא יכול לשלם בחפצים מטלטלים כלשהם (בבא קמא ז. ט. י: יד:; מלבי"ם על הפסוק) .
לבעליו
מהמילה "לבעליו" למדו חז"ל, שהדין חל לא רק על שור וחמור אלא על כל בהמה שיש לה בעלים (בבא קמא נד:) ; ולדעת רבי יהודה, גם חפצים דוממים שיש להם בעלים (בבא קמא נג:) .
והמת יהיה לו
המילים "והמת יהיה לו", על-פי פשוטן, משמען שהנבלה של הבהמה המתה שייכת לבעל הבור , והוא צריך לשלם לבעל הבהמה את מחירה של בהמה חדשה (רשב"ם, אברבנאל, שד"ל) . הפסוק בנוי כהקבלה ניגודית בין בעל הבהמה (" לבעליו ") לבין בעל הבור, שהוא נושא המשפט (" לו "):
כסף - ישיב לבעליו
והמת - יהיה לו
בעל הבור יתן:
- את הכסף לבעל הבהמה,
- ואת המת ישאיר לעצמו (לו = לבעל הבור).
אך חז"ל הקלו על בעל הבור וקבעו, שמחירה של הנבלה בזמן המוות שייך לבעל הבור, והוא מתקזז מהחוב שלו לבעל הבהמה; אך הנבלה עצמה שייכת לבעל הבהמה , והוא צריך לטפל בה (ראו והמת יהיה לו ).
ניתן ליישב את ההלכה עם הפסוק בשתי דרכים:
1. ניתן לפרש, שההקבלה הניגודית בפסוק היא, לא בין בעל הבהמה (" לבעליו ") לבין בעל הבור (" לו "), אלא בין " ישיב " לבין " יהיה ":
- המזיק צריך להשיב את הכסף לבעל הבהמה באופן אישי, ולדאוג שהכסף יגיע לידיו;
- אבל את המת הוא לא צריך להביא אליו באופן אישי, הוא יכול להשאיר אותו מחוץ לבור, שיהיה לו (= לבעל הבהמה).
( העמק דבר ) .
2. ניתן לפרש שהמילים "והמת יהיה לו" אכן מתייחסות לבעל הבור, אלא שהכוונה היא "ערכה של הנבלה בשעת המוות יירשם לזכותו של בעל הבור, וינוכה מהחוב שהוא חייב לשלם לבעל הבהמה".
ויש אומרים, שבפסוק זה, המילים "והמת יהיה לו" מלמדות, שהדין חל רק על בהמה של חול, שנבלתה יכולה להשתייך לאדם פשוט; ולא, למשל, על בכור בהמה שנפסל להקרבה, שלמרות שנפסל, עדיין יש בו קדושה (רבא, בבא קמא נג:) . מכיוון שהבור הוא נייח, והבהמה הניזוקה היא שהלכה ונפלה לתוך הבור, חלק מהאחריות חל גם על הבהמה; וכאשר חלק מהבהמה הוא קדוש, הרי שחלק מהאחריות חל, כביכול, על ה', ולכן בעל הבור פטור (ראו רש"ר הירש על פסוקנו) .
פרשות מקבילות
המילים "והמת יהיה לו" נזכרו גם בקשר לנזקי שור מועד .
בהמשך הפרשה מדובר על נזקי אש - האש מייצגת מפגע נייד, העלול לצאת משליטה ולפגוע גם באנשים שאינם רחוקים ממנו; ראו בור לעומת אש .
בספר דברים נאמר, שאסור לאדם להשאיר מפגעים ברשותו; כאן מפורט העונש הממוני המוטל עליו אם בכל-זאת מישהו נפגע ממפגע שבאחריותו. ראו בור ומעקה .
קישורים חיצוניים
עוד על נזקי בור, ראו:
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-12-21.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "שמות כא לג"
קטגוריה זו מכילה את 29 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 29 דפים.