לדלג לתוכן

תו"א על שמות כא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(שמות כא כד): "עין תחת עין" -
  • (בבא קמא פג:): "משנה: סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה...

גמרא: אמאי? עין תחת עין אמר רחמנא, אימא עין ממש!

- לא סלקא דעתך, דתניא "יכול סימא את עינו מסמא את עינו, קטע את ידו מקטע את ידו, שיבר את רגלו משבר את רגלו? ת"ל (ויקרא כד) מכה אדם... ומכה בהמה... - מה מכה בהמה לתשלומין, אף מכה אדם לתשלומין.
- ואם נפשך לומר: הרי הוא אומר (במדבר לה) "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות", לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין.
- הי מכה? אילימא (ויקרא כד) "מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" - ההוא בקטלא כתיב! אלא מהכא (ויקרא כד) "מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" וסמיך ליה (ויקרא כד) "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" - האי לאו מכה הוא!
- הכאה הכאה קאמרינן, מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומין - אף הכאה האמורה באדם לתשלומין.
- והא כתיב (ויקרא כד) "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת"! - בממון. ממאי דבממון, אימא במיתה ממש! לא סלקא דעתך, חדא דהא איתקש ל"מכה בהמה ישלמנה" ועוד כתיב בתריה "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", ושמע מינה ממון.
- ומאי "אם נפשך לומר"? תו קא קשיא לתנא, מאי חזית דילפת מ"מכה בהמה" לילף מ"מכה אדם"! אמרי: דנין ניזקין מניזקין ואין דנין ניזקין ממיתה. אדרבה, דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה! היינו דקתני אם נפשך לומר.
- הרי הוא אומר "לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" - לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין.
- והאי "לא תקחו כופר לנפש רוצח" למעוטי ראשי אברים הוא דאתא? האי מבעי ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי, לא תשקול מיניה ממון ותקטליה!
- האי מ(דברים כה)"כדי רשעתו" נפקא, רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות.
- ואכתי מבעי ליה דקאמר רחמנא לא תשקול ממון ותפטריה, אם כן לכתוב רחמנא "לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות" לנפש רוצח למה לי? שמע מינה לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין. וכי מאחר דכתיב "לא תקחו כופר" - "מכה מכה" למה לי? אמרי: אי מהאי הוה אמינא אי בעי עינו ניתיב ואי בעי דמי עינו ניתיב, קא משמע לן מבהמה, מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין.

תניא, רבי דוסתאי בן יהודה אומר: עין תחת עין ממון. אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש? אמרת הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין, וכי תימא כל כי האי שקיל מיניה ממונא, התורה אמרה (ויקרא כד) "משפט אחד יהיה לכם" - משפט השוה לכולכם!

- אמרי: מאי קושיא? דלמא נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נישקול מיניה, דאי לא תימא הכי, קטן שהרג את הגדול וגדול שהרג את הקטן היכי קטלינן ליה התורה אמרה (ויקרא כד) משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם אלא נשמה שקיל מיניה נשמה אמר רחמנא נשקול מיניה ה"נ נהורא שקיל מיניה נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה.

תניא אידך: רבי שמעון בן יוחי אומר: עין תחת עין ממון. אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא קיטע וקיטע חיגר וחיגר היאך אני מקיים בזה עין תחת עין, והתורה אמרה "משפט אחד יהיה לכם" - משפט השוה לכולכם!

- אמרי: ומאי קושיא? דלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה, דאי לא תימא הכי, טרפה שהרג את השלם מאי עבדינן ליה? אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה.

דבי רבי ישמעאל תנא: אמר קרא (ויקרא כד) "כן ינתן בו", ואין נתינה אלא ממון.

- אלא מעתה "כאשר יתן מום באדם" - הכי נמי דממון הוא?
- אמרי: דבי רבי ישמעאל קרא יתירא דרשי, מכדי כתיב (ויקרא כד) "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו", "כן ינתן בו" למה לי? שמע מינה ממון. "כאשר יתן מום באדם" למה לי? איידי דבעי מיכתב "כן ינתן בו", כתב נמי "כאשר יתן מום באדם".

דבי רבי חייא תנא: אמר קרא (דברים יט) "יד ביד", דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו? ממון.

- אלא מעתה (דברים יט) "רגל ברגל" נמי הכי הוא?
- אמרי: דבי רבי חייא קרא יתירא קא דרשי, מכדי כתיב (דברים יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", אי סלקא דעתך ממש "יד ביד" למה לי? שמע מינה ממון. "רגל ברגל" למה לי? איידי דכתיב "יד ביד", כתב נמי "רגל ברגל".

אביי אומר: אתיא מדתני דבי חזקיה, דתנא דבי חזקיה עין תחת עין נפש תחת נפש ולא נפש ועין תחת עין, ואי סלקא דעתך ממש, זימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה.

- ומאי קושיא? דלמא מימד אמדינן ליה, אי מצי מקבל עבדינן ואי לא מצי מקבל לא עבדינן! ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה - אי מיית לימות, מי לא תנן גבי מלקות "אמדוהו ומת תחת ידו פטור"?!

רב זביד משמיה דרבה אמר: אמר קרא פצע תחת פצע - ליתן צער במקום נזק. ואי סלקא דעתך ממש, כי היכי דלהאי הוי ליה צערא, להאי נמי אית ליה צערא.

- ומאי קושיא? דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא.
- למאי נפקא מינה? למתבי ליה היאך דביני ביני.

רב פפא משמיה דרבא אמר: אמר קרא (שמות כא) "ורפא ירפא" ליתן רפואה במקום נזק. ואי סלקא דעתך ממש, כי היכי דהאי בעי אסייא, האי נמי בעי אסייא.

- מאי קושיא? דלמא איכא דסליק בשריה הייא ואיכא דלא סליק בשריה הייא!
- למאי נפקא מינה? למיתב ליה היאך דביני ביני.

רב אשי אמר: אתיא "תחת" "תחת" משור, כתיב הכא עין תחת עין, וכתיב התם "שלם ישלם שור תחת השור", מה להלן ממון אף כאן ממון.

- מאי חזית דילפת תחת תחת משור, נילף תחת תחת מאדם, דכתיב "ונתת נפש תחת נפש" - מה להלן ממש אף כאן ממש!
- אמרי: דנין נזקין מנזקין ואין דנין נזקין ממיתה.
- אדרבה! דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה!
- אלא אמר רב אשי מ(דברים כב)"תחת אשר ענה" יליף ליה, אדם מאדם ונזיקין מנזיקין.

תניא: רבי אליעזר אומר עין תחת עין ממש.

- ממש סלקא דעתך?
- רבי אליעזר לית ליה ככל הני תנאי.
- אמר רבה: לומר שאין שמין אותו כעבד.
- אמר ליה אביי: אלא כמאן - כבן חורין? בן חורין מי אית ליה דמי?!
- אלא אמר רב אשי: לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק."
  • (כתובות לב:): "עולא "תחת" "תחת" גמר, כתיב הכא (דברים כב) "תחת אשר ענה" וכתיב התם עין תחת עין, מה התם ממונא משלם מילקא לא לקי, אף כל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי."
  • (כתובות לח.): "אמר רמי בר חמא: איצטריך, ס"ד אמינא הני מילי היכא דסימא את עינו והרגו בה, אבל היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר - אימא נישקול ממונא מיניה. אמר ליה רבא: הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא, דתנא דבי חזקיה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין"

פסוק לג

לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(שמות כא לג): "וכי יפתח... כי יכרה... בעל הבור..." -
  • (בבא קמא מט:): "חופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים חייב, וזהו בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו - זהו בור האמור בתורה. אמר רבה: בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב, מאי טעמא? - אמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן; אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו: רבי עקיבא סבר בור ברשותו נמי חייב, דכתיב בעל הבור, בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא; ורבי ישמעאל סבר: בעל התקלה. אלא מאי "זהו בור האמור בתורה" דקאמר רבי עקיבא? - זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין. ורב יוסף: אמר בבור ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי דמחייב, מאי טעמא? - בעל הבור אמר רחמנא, בבור דאית ליה בעלים עסקינן. כי פליגי, בבור ברשות הרבים: רבי ישמעאל סבר: בור ברשות הרבם נמי חייב, דכתיב כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב - על כרייה לא כל שכן, אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו; ורבי עקיבא, הנהו מיצרך צריכי, דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי כורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה, ואי כתב רחמנא כי יכרה הוה אמינא כרייה הוא דבעי כסוי משום דעבד מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא כסוי נמי לא בעי, קמ"ל. ואלא מאי "זהו בור האמור בתורה" דקאמר רבי ישמעאל? - זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לניזקין."

"כי יפתח איש... כי יכרה איש... והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא נא.): "אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב. רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון. ורבי אמר לך: הנהו מיצרך צריכי, כדאמרינן (ראו קטע קודם). ורבנן, נמי מיצרך צריכי! אלא, היינו טעמא דרבנן: אמר קרא כי יכרה איש בור - [איש] אחד ולא שנים. ורבי? - ההוא מיבעי ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור. ורבנן? - תרי איש בור כתיבי. ורבי? - איידי דכתב האי כתב האי. וממאי דלחיובי בתרא, דלמא לחיובי קמא? - לא סלקא דעתך, דאמר קרא והמת יהיה לו, ההוא דקא עביד מיתה. והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו"! אמרי, ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן?!"

"בור" -

  • (בבא קמא נ:): "החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור - חייב. אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין חייב; אם כן, למה נאמר בור? - מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור, ואם הוזק בו - חייב"

"וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור" -

  • (בבא קמא יט:): "התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר... אמר רב הונא: לא שנו אלא שנקשר [חבל] מאליו [לרגלי התרנגול], אבל קשרו אדם - חייב. נקשר מאליו - מאן חייב? אילימא בעל הדליל, היכי דמי, אי דאצנעיה - אנוס הוא, ואי לא אצנעיה - פושע הוא! אלא חייב בעל תרנגול - מאי שנא כוליה נזק דלא? דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור! חצי נזק נמי איש בור ולא שור בור! אלא, מתניתין בדאדייה אדויי, וכי אתמר דרב הונא, בעלמא אתמר. דליל הפקר, אמר רב הונא, נקשר מאליו פטור, קשרו אדם חייב. משום מאי חייב? אמר רב הונא בר מנוח: משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה"
  • (בבא קמא מח.): "אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה [השור] בורות שיחין ומערות - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור; אף על גב דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור, הכא, כיון דאית ליה להאיך למלוייה ולא קא מלייה, כמאן דכרייה דמי."

"ולא יכסנו" -

  • (בבא קמא מו.): "רבי אליעזר אומר: אין לו [לשור מועד] שמירה, אלא סכין: אמר רבה: מאי טעמא דרבי אליעזר? - דאמר קרא "ולא ישמרנו", שוב אין לו שמירה לזה. אמר לו אביי: אלא מעתה, דכתיב ולא יכסנו, נמי שוב אין לו כיסוי לזה?! וכי תימא הכי נמי, והתנן: "כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור"!..."
  • (בבא קמא נה:): "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור ואש שן ורגל. בור, דכתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו..."

"ולא יכסנו... בעל הבור ישלם" -

  • (זבחים סה:): "אומר היה רבי אלעזר בן רבי שמעון: שמעתי בחטאת העוף שמבדילין, ומאי "לא יבדיל"? - אין צריך להבדיל. אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי בור, דכתיב ולא יכסנו, הכי נמי דאין צריך לכסות?! הכי השתא?! התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עלויה הוא דרמי לכסויי..."

"ונפל שמה שור או חמור" -

  • (בבא קמא כח:): "ונפל שמה שור או חמור - שור ולא אדם, חמור ולא כלים. מכאן אמרו: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים. הא למה זה דומה - לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו"

"ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא נג:): "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו': מתניתין דלא כר' יהודה, דתניא: רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור. מאי טעמא דרבנן? - דאמר קרא ונפל שמה שור או חמור - שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ורבי יהודה? - או לרבות את הכלים. ורבנן? - או מבעי ליה לחלק. ורבי יהודה? - לחלק מונפל נפקא. ורבנן? ונפל טובא משמע. אימא ונפל כלל, שור וחמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור וחמור אין, מידי אחרינא לא? - אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים. אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא? אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב? אי כתב שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב לגבי מזבח לא, ואי כתב רחמנא חמור הוא אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא! אלא אמר קרא והמת יהיה לו - כל דבר מיתה. בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים, ובין לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים, כלים בני מיתה נינהו?! - אמרי, שבירתן זו היא מיתתן. ולרב, דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, בין לרבנן בין לרבי יהודה, כלים בני הבלא נינהו?! אמרי, בחדתי, דמיפקעי מהבלא. האי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו"! אלא, אמר קרא כסף ישיב לבעליו - לרבות כל דאית ליה בעלים. אי הכי, אפילו כלים ואדם נמי! - אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולרבי יהודה, דקא מרבי להו לכלים - בשלמא שור ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט ביה? - אלא אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא."

פסוק לד

לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(שמות כא לד): "ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו" -
  • (בבא קמא נג:): "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו': מתניתין דלא כר' יהודה, דתניא: רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור. מאי טעמא דרבנן? - דאמר קרא ונפל שמה שור או חמור - שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ורבי יהודה? - או לרבות את הכלים. ורבנן? - או מבעי ליה לחלק. ורבי יהודה? - לחלק מונפל נפקא. ורבנן? ונפל טובא משמע. אימא ונפל כלל, שור וחמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור וחמור אין, מידי אחרינא לא? - אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים. אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא? אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב? אי כתב שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב לגבי מזבח לא, ואי כתב רחמנא חמור הוא אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא! אלא אמר קרא והמת יהיה לו - כל דבר מיתה. בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים, ובין לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים, כלים בני מיתה נינהו?! - אמרי, שבירתן זו היא מיתתן. ולרב, דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, בין לרבנן בין לרבי יהודה, כלים בני הבלא נינהו?! אמרי, בחדתי, דמיפקעי מהבלא. האי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו"! אלא, אמר קרא כסף ישיב לבעליו - לרבות כל דאית ליה בעלים. אי הכי, אפילו כלים ואדם נמי! - אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולרבי יהודה, דקא מרבי להו לכלים - בשלמא שור ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט ביה? - אלא אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא."

"ולא יכסנו... בעל הבור ישלם" -

  • (זבחים סה:): "אומר היה רבי אלעזר בן רבי שמעון: שמעתי בחטאת העוף שמבדילין, ומאי "לא יבדיל"? - אין צריך להבדיל. אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי בור, דכתיב ולא יכסנו, הכי נמי דאין צריך לכסות?! הכי השתא?! התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עלויה הוא דרמי לכסויי..."

"בעל הבור ישלם" -

  • (בבא קמא מט:): "רבי עקיבא סבר בור ברשותו נמי חייב, דכתיב בעל הבור, בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא; ורבי ישמעאל סבר: בעל התקלה"

"כסף ישיב לבעליו" -

  • (בבא קמא ז.): "רמי ליה אביי לרבא: כתיב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", מיטב אין מידי אחרינא לא; והתניא ישיב לרבות שוה כסף, ואפילו סובין! לא קשיא, כאן מדעתו כאן בעל כרחו..."
  • (בבא קמא ט.): "רב הונא אמר: או כסף או מיטב. איתיביה רב נחמן לרב הונא: ישיב - לרבות שוה כסף, אפילו סובין! - הכא במאי עסקינן, בדלית ליה..."
  • (בבא קמא יד:): "רמי ליה רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה דרב יהושע: תנא "שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות" והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין! - הכא במאי עסקינן, ביתמי"
  • (בבא קמא נד.): "אמר קרא כסף ישיב לבעליו - לרבות כל דאית ליה בעלים"
  • (בבא קמא נד:): "אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור... כסף ישיב לבעליו כתיב, כל דאית ליה בעלים"

"והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא ג.): "כי קאמר רב פפא, אתולדה דבור. תולדה דבור מאי ניהו? אילימא אב י' ותולדה ט' - לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי! הא לא קשיא, והמת יהיה לו אמר רחמנא, וקים להו לרבנן, י' עבדן מיתה, ט' נזיקין עבדי מיתה לא עבדי. סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין!..."
  • (בבא קמא נג:): "אמר רבא: שור ואדם שדחפו לבור: לענין נזקין - כולן חייבין; לענין ארבעה דברים ודמי ולדות - אדם חייב ושור ובור פטור; לענין כופר ושלשים של עבד - שור חייב אדם ובור פטורים; לענין כלים ושור פסולי המוקדשין - אדם ושור חייבין ובור פטור. מאי טעמא? אמר קרא והמת יהיה לו - במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו. למימרא דפשיטא ליה לרבא? והא מיבעיא בעי ליה לרבא, דבעי רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור מהו? האי והמת יהיה לו במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו? או דילמא והמת יהיה לו ל"בעלים מטפלין בנבילה" הוא דאתא? - בתר דבעיא הדר פשטה. אלא, "בעלים מטפלין בנבילה" מנא ליה? - נפקא ליה מן "והמת יהיה לו" דשור. מאי חזית ד"והמת יהיה לו" דשור מפקת ליה ל"בעלים מטפלין בנבילה" והמת יהיה לו דבור מפקת ליה למי שהמת שלו? איפוך אנא! - מסתברא פטור גבי בור, הואיל ופטר בו את הכלים. אדרבה, פטור גבי שור, שכן פטר בו חצי נזק! - כוליה נזק מיהת לא אשכחן."

"כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא י:): "הבעלים מטפלין בנבילה. מנא הני מילי?... חזקיה אמר מהכא: והמת יהיה לו - לניזק. וכן תנא דבי חזקיה: והמת יהיה לו - לניזק. אתה אומר לניזק, או אינו אלא למזיק?... אמר אביי: אי סלקא דעתך נבילה דמזיק הויא, ליכתוב רחמנא "שור תחת השור" ולישתוק. והמת יהיה לו למה לי? שמע מינה לניזק... אמר לו רב כהנא לרב: אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו, הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא? השתא, אי אית ליה לדידיה כמה טריפות, יהיב ליה, דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף, ואפילו סובין; דידיה מבעיא?! - לא נצרכא אלא לפחת נבילה... אחרים אומרים: מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו? ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת. אמר ליה אביי לרבא: האי טורח נבילה, היכי דמי? - אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבע, כי טרח בדנפשיה טרח! אמר ליה: לא צריכא, דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא. ומי איכא כי האי גוונא?! אין, דהא אמרי אינשי כשורא במתא בזוזא כשורא בדברא בזוזא..."

"כי יפתח איש... כי יכרה איש... והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא נא.): "אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב. רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון. ורבי אמר לך: הנהו מיצרך צריכי, כדאמרינן (ראו קטע קודם). ורבנן, נמי מיצרך צריכי! אלא, היינו טעמא דרבנן: אמר קרא כי יכרה איש בור - [איש] אחד ולא שנים. ורבי? - ההוא מיבעי ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור. ורבנן? - תרי איש בור כתיבי. ורבי? - איידי דכתב האי כתב האי. וממאי דלחיובי בתרא, דלמא לחיובי קמא? - לא סלקא דעתך, דאמר קרא והמת יהיה לו, ההוא דקא עביד מיתה. והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו"! אמרי, ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן?!"

פסוק לז

לפירוש "פסוק לז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(שמות כא לז): "כי יגנוב איש שור או שה" -
  • (בבא קמא פרק ז הלכה א): "מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד שנאמר כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו..."
  • (בבא קמא סז:): "משנה (בדף סב): מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה, שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד... גמרא: ואמאי? נילף שור שור משבת, מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן, אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן!
אמר רבא: אמר קרא שור ושה שור ושה שני פעמים - שור ושה אין, מידי אחרינא לא.
אמרי: הי מייתר?
אילימא שור ושה דסיפא מייתר, דניכתוב רחמנא "כי יגנב שור או שה וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחתיו" - אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא בעי שלומי תשעה לכל אחד ואחד! וכי תימא הא כתיב "תחתיו" "תחתיו", חד תחתיו מייתר - ההוא מיבעי ליה לדרשה אחרינא, דתניא יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו נגידין? תלמוד לומר "תחתיו" "תחתיו".
אלא שור ושה דרישא מיותר, דנכתוב רחמנא "כי יגנב איש וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" - אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא עד דגניב תרי וטבח להו. וטבחו כתיב, לחד! - ואימא עד דגניב תרוייהו ומזבין להו. ומכרו כתיב, לחד! ואימא הוה אמינא עד דגניב תרי וטבח חד ומזבין חד. או מכרו כתיב! ואכתי הוה אמינא עד דגניב תרוייהו וטבח חד ומשייר חד או מזבין חד ומשייר חד.
אלא שור דסיפא ושה דרישא, מייתר דניכתוב רחמנא "כי יגנב איש שור וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה", שור דסיפא ושה דרישא למה לי? שמע מינה: שור ושה אין, מידי אחרינא לא."

"וטבחו או מכרו" -

  • (בבא קמא סח:): "וטבחו או מכרו - מה טביחה שאינה חוזרת, אף מכירה שאינה חוזרת. אימת? אילימא לפני יאוש - אמאי אינה חוזרת? אלא לאחר יאוש. ואי סלקא דעתך קנייה, אמאי משלם ארבעה וחמישה? שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!
- כדאמר רב נחמן: פרט לשהקנה לשלשים יום; הכא נמי: פרט לשהקנה לשלשים יום."
  • (כתובות לג:): "תניא: גנב וטבח בשבת... משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דברי רבי מאיר... בטובח על ידי אחר.
וכי זה חוטא וזה מתחייב?!
- אמר רבא: אמר רחמנא וטבחו או מכרו - מה מכירה על ידי אחר, אף טביחה על ידי אחר.
- דבי רבי ישמעאל תנא: או לרבות את השליח.
- דבי חזקיה תנא: תחת לרבות את השליח.
מתקיף לה מר זוטרא: מי איכא מידי דאילו עבד איהו לא מיחייב ועביד שליח ומחייב?!
- איהו, לאו משום דלא מיחייב, אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה..."
  • (קידושין מג.): "אמר קרא וטבחו או מכרו - מה מכירה על ידי אחר, אף טביחה על ידי אחר.
- דבי רבי ישמעאל תנא: או לרבות את השליח.
- דבי חזקיה תנא: תחת לרבות את השליח."
  • (בבא קמא סז:): "אמר ר' עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה? מפני שנשתרש בחטא... אמר רבא: מפני ששנה בחטא"

"חמישה בקר... וארבע צאן..." -

  • (בבא קמא עט:): "אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדול כח של מלאכה: שור שביטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה.
אמר רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו חמשה, שה שהרכיבו על כתיפו ארבעה."

"חמישה בקר" -

  • (בבא קמא עא:): "בעא מיניה רבא מרב נחמן: גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן - מהו? חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, או דלמא חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר?
- אמר לו: חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר."

"וארבע צאן" -

  • (חולין קלז.): "וכמה הוא מרובה? ... תניא דבי רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: ארבע, שנאמר וארבע צאן תחת השה...."