בבא קמא נג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו (מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה) אביי אמר משלם ח"נ רבינא אמר משלם רביע נזק הא והא בתם הא כרבנן והא כרבי נתן איבעית אימא הא והא כרבנן הא בתם הא במועד איכא דאמרי אביי אמר ח"נ רבינא אמר כוליה נזק הא והא במועד הא כרבנן והא כר' נתן איבעית אימא הא והא כרבי נתן הא במועד והא בתם אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין לענין ארבעה דברים ודמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטור לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורים לענין כלים ושור פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור מאי טעמא אמר קרא (שמות כא, לד) והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו למימרא דפשיטא ליה לרבא והא מיבעיא בעי ליה לרבא דבעי רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור מהו האי והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו או דילמא והמת יהיה לו לבעלים מטפלין בנבילה הוא דאתא בתר דבעיא הדר פשטה אלא בעלים מטפלין בנבילה מנא ליה נפקא ליה מן והמת יהיה לו דשור מאי חזית דוהמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה והמת יהיה לו דבור מפקת ליה למי שהמת שלו איפוך אנא מסתברא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים אדרבה פטור גבי שור שכן פטר בו חצי נזק כוליה נזק מיהת לא אשכחן:
נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו':
מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר"י מחייב על נזקי כלים בבור מאי טעמא דרבנן דאמר קרא (שמות כא, לג) ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים ורבי יהודה או לרבות את הכלים ורבנן
רש"י
[עריכה](ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה. בכור בעל מום שאין בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפק מקדושה קמייתא הלכך שור הקדש קרינא ביה ואע"פ שהכהן אוכלו לא קרינא ביה שור רעהו דמשלחן גבוה קזכו והאי דנקט פסולי המוקדשים ולא נקט שור ושור הקדש שנגחו רבותא אשמעינן דאף לבכור בעל מום פטור הואיל ולא נפדה אבל פסולי המוקדשין שנפדו חייב לשלם אם נגחו דשור רעהו קרינא ביה מדאמר לקמן בשמעתין דשור הדיוט שנגח לשור פסולי המוקדשין חייב אלמא שור רעהו הוי): שור הדיוט ושור פסולי המוקדשים שנגחו - בין שניהם שור:
אביי אמר ח"נ משלם - בעל השור והשאר מפסיד הניזק ובתם מוקמינן לה וכדרבי נתן דאמר מה דלית ליה לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי והוי כמי שאין לו שותף ומשלם ח"נ כדינו:
כרבנן - רביע נזק הואיל ויש לו שותף וזה שאינו יכול להשתלם מן הקדשים יפסיד:
ואיבעית אימא - תרוייהו כרבנן ולא פליגי:
בתם - רביע נזק הואיל ויש לו שותף ומועד חצי נזק והשאר יפסיד:
שור ואדם שדחפו - דבר אחד לבור ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור והבור והאדם:
לענין נזקין - כגון אם דחפו שם אדם והוזק משלמין בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי אדם דהא דקיימא לן לגבי בור שור ולא אדם בקטלא קיימא לן כגון אם נפל לתוכו עבד ומת אבל בנזקין חייב וכרבי נתן היא דלא אזיל בתר דחיפה לחודה:
ארבעה דברים - שהן לבד מנזק:
אדם - שדחפו חייב אבל השור והבור פטורים דקיימא לן (לעיל ד' כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן בדמי ולדות אנשים כתיב (גבי ולדות) ולא שוורים:
לענין כופר - אם מת:
שור חייב - כדינו ובמועד:
אדם ובור פטורין - אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (לעיל לה.) ובור דכתיב שור ולא אדם:
ושור פסולי המוקדשין - אם דחפו לתוכו שור פסולי המוקדשין שנפדה דקרינא ביה שור רעהו אחר שפדאו:
מאי טעמא - בור פטור:
דכתיב והמת יהיה לו - גבי בור:
מי שהמת שלו - שיכול למכור הנבילה יצא זו שאף על פי שנפדה טעון קבורה דאמרינן גבי פסולי המוקדשין שנפדו במס' בכורות בפ' שני (ד' טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
לבעלים מטפלין בנבילה - כדאמרינן בפ"ק (ד' י:) והמת יהיה לו לניזק אתה אומר לניזק כו': ומאי חזית דהאי והמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה. ומחייבת ליה אנגיחת פסולי המוקדשין:
איפוך אנא - ואוקימנא חיובא דפסולי המוקדשין אבור:
שור ולא אדם - מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמא למעוטי אתא ולקמיה פריך שאר בהמות מנא ליה דלמא כולם ממעטינן:
תוספות
[עריכה]שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו. פירש רב יהודאי גאון דהיינו שור בכור דלא פריק ליה ולפי שאין לו פדיון אעפ"י שדינו להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו כצבי וכאיל דאפילו להאכילו לנכרים מתיר ר' עקיבא בבכורות (דף לב:) מטעם דאיתקש לצבי ואיל אפי' הכי לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו וכן כל פסולי המוקדשים שלא נפדו אבל במוקדשין שנפדו ליכא לאוקמי דשור רעהו מקרו אע"פ שאסורים בגיזה ועבודה דהא לקמן בשמעתין מחייבינן שור הדיוט שהמית שור פסולי המוקדשין ובור נמי הוה מחייבינן אי לאו משום דכתיב והמת יהיה לו:
הא כרבנן הא כר' נתן. וקמ"ל דאפי' בשני שוורים יהיה הדין כמו בשור ובור אע"ג דבשור ובור לר' נתן שייך טפי למימר כי ליכא לאשתלומי משור משתלם מבור מטעם דאמר אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה ובשור ושור ליכא למימר הכי ולרבנן הא קמ"ל דלא תימא דוקא בשור ובור אמרינן הכי דכי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור דהיינו משום דבור עושה עיקר המעשה ואיהו קטל בהבליה לכך לא נטיל חיובו על השור אע"ג דליכא לאשתלומי מיניה אבל בשור ושור שאין בזה עיקר ההיזק יותר מבזה הוה אמינא דאפילו לרבנן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראה לר"י דאביי ורבינא ס"ל האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד דאי ס"ל פלגא נזקא עבד למה יאמר רבי נתן דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי הא לא שייך הכא טעמא דאנא תוראי ולא קאמר הא והא כרבי נתן הא כמ"ד פלגא נזקא עבד והא כמאן דאמר כולה נזקא עבד משום דנראה לו לגמרא טעם ראשון שאמר רבא עיקר דהא כולה נזקא עבד ולהכי מוקי כולהו כוותיה:
שור ואדם שדחפו לבור. לא שדחף אדם בכוונה דא"כ בעל הבור אמאי מחייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש ואם תאמר אי שלא בכוונה אמאי יתחייב בבושת ויש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף פ"ב (לעיל ד' כז.):
לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב. וא"ת והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו (לעיל י:) הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטור וכיון דלא מיחייב מיתה לא מיחייב כופר דלעיל בפ' ד' וה' (ד' מג. ושם) משמע דרבא ס"ל כרבה דאמר דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דאמר בהדיא דשלא בכוונה משלם דמים ונראה דלא איירי כשדחפוהו שניהם בבת אחת אלא כל אחד בפני עצמו:
לענין כלים ושור פסולי המוקדשין. כשנפדו מיירי דאי לא נפדו אדם ושור נמי פטורין מדכתיב רעהו תימה דבבור אמאי פטור כיון שנפדו והא הוי המיתה שלו למ"ד פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואי הוה מיירי בשלא נפדו ניחא שלא יכולים לפדותו לאחר מיתה דבעינן העמדה והערכה ואפילו למ"ד אין פודין קשה דמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף כט:) דהיינו דווקא להאכילן לכלבים אבל להסיקן תחת תבשילו פודין לכ"ע בשמעתתא דאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ומסיק רב אשי לכ"ע אין פודין כו' ודכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ובפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן קמפלגי אלמא מדמעל פודין להסיקו תחת תבשילו או לצורך הנאה אחרת וכן פי' שם הקונט' ואין לתמוה מ"ש אכילת כלב משאר הנאות דדלמא כיון דמיעטיה מואכלת ולא לכלביך לית לן למעוטי אלא כיוצא בה אכילה ומיהו אליבא דרב יוסף דמפרש התם לעולם בפודין הקדשים להאכילן לכלבים קמפלגי צ"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס"ל:
נפקא ליה מוהמת יהיה לו דשור. ואע"ג דלא ילפינן שור מבור לפטור היכא שאין המיתה שלו מ"מ ילפינן בור משור לבעלים מטפלים בנבילה דג' קראי כתיבי כדאמרינן בפ"ק (דף י:):
איפוך אנא. וא"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא למה לי לאפוקי הקדש וי"ל דאצטריך להקדש שנגח הדיוט אך קשה דמשור איש נפקא:
ראשונים נוספים
שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו. א"א לפרש בפסולי המוקדשין שנפדו דההוא הרי הוא כשור של הדיוט לנזקי השור דשור רעהו קרי ביה ולא פטר בו הכתוב אלא בנזקי הבור דלא קרינא ביה והמת יהי' לו אלא דשלא נפדו קאמר דלא קרינא ביה שור איש וכן פר"ח שור פסולי המוקדשין שלא נפדו ורב יהודה גאון ז"ל פי' דהיינו בכור שור שהומם שאינו בר פדיה ואע"פ שאם נשחט במדינה מותר לזרים וכדברי ר"ע אפילו להאכילו לעכו"ם כדאיתא בבכורות משום דאתקש לצבי ואיל אפ"ה בחייו לא חשיב ליה ממון בעלים ושור רעהו ואף רש"י ז"ל כן פירש ובהדיא נראה שגורס הרב ז"ל מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכן הגירסא במקצת הספרים והוא תימא למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשין נמי איתיה וי"ל לפי אותה גירסא דלרבותא נקט ולומר דאע"פ שמותר לזרים בלא פדיה ואפילו לעכו"ם דהוקש לצבי ואיל אפ"ה אינו בנזקי שור.
הא והא במועד הא כר' נתן הא כרבנן. וא"ת מקמ"ל פשיטא וכתבו בתוס' דבשלמא לר' נתן אתא לאשמועינן דאפילו בשני שוורים והיה הדין כמו בשור ובור ואע"ג דבשור ובור שייך טפי למימר כי ליכא לאשתלומי משור משתלם מבור משום דאמר ליה את קטלתיה בבורך ובשור ושור ליכא למימר הכי אלא לרבנן למאי אצטריך בשור ושור דכי דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא בהאי דאי בשור בבור לא אמרינן פשיטא דבשור ושור לא אמרינן ותירצו דמשום דאמרי רבנן בעל השור חייב ולא פירשו בהדיא חייב מחצה אתא לאשמועינן שלא חייבו אלא מחצה ממה שמחייב כר' נתן וזה כפי שפי' שם שלא חייבו רבנן אלא מחצה בשור ובור כמו שכתבתי למעלה ושלא כדברי רש"י ז"ל ואין תירוצם עולה כהוגן לפי דעתי שא"כ מ"ד מחצה לפרושי חייב לרבנן למה לי למעבדה מימרא בפני עצמה לימא עלה בהדיא מאי חייב דקאמרי רבנן מחצה ואדרבה נ"ל מכאן ראיה לדברי רש"י ז"ל דמשום דבשור ובור מחייבי רבנן את השור בנזק שלם לפי שאנו רואים את הדוחף כעושה כל הנזק הוצרך כאן לומר דבשור ושור כל אחד ואחד מזיקין בשותפות ולפיכך שור של הדיוט אינו משלם אלא מחצה מדאביי ורבינא דמחייבי לר' נתן בכל הנזק משמע דתרוייהו אית להו כלישנא קמא דרבא דאמר קא סבר ר' נתן דהאי כוליה נזק עבד והאי כוליה נזק עבד דאי לא לקתה מדת הדין בשני שוורים דאי כל חד וחד מינייהו לא עבד אלא פלגי נזקא אמאי מטילין כל התשלומין עליו ואינו דומה לבור דהתם יכול למימר אנא תוראי בבורך אשכחתיה.
שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין ודוקא כשדחף האדם שלא בכונה דאלו בכונה למה ישלם בעל הבור שאין הדעת נותן שישליך אדם שורו של זה בבורו של חברו או ישליך טליתו באשו של חברו בכונה ויתחייב בעל הבור ובעל האש אלא שלא בכונה היא וא"ת אי שלא בכונה היאך מתחייב בד' דברים שאחת מהם בושת והבושת אינו משתלם אלא במתכוין כדאיתא בשלהי כיצד הרגל י"ל בד' דברים שאמרו כאן אפיק מהן בושת ועייל נזק ואע"פ שאף השור חייב בנזק כל שאינו בכל הארבעה אומר שאינו חייב שעל הנזק בלבד חייב ולא בשאר ותימה עוד אי בלא כונה אף בשור בלא כוונה דשור דומיא דאדם וא"כ כיצד משלם את הכופר ול' של עבד דמארא דהאי שמעתא רבא ורבא משמע לעיל בפרק ד' וה' דס"ל כרבה דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר מדבעא מיניה אי ילפינן אשו שלא בכונה משור שלא בכונה לשלם דמים אע"פ שאין השור משלם שלא בכונה הכופר אפשר לומר דרבא אליבא דרבה קא מיבעיא ליה התם ולדידיה לא ס"ל וקצת הוכחא יש שם על זה והכא אליבא דנפשיה וכהלכתא דשור מועד שלא בכונה משלם בכופר כשמואל ור' יוחנן דמרבינן מאם כופר ותניא כותיה התם בפרק ד' וה'. ודלמא רבא נמי בתר דשמעא בההוא מתנית' דאותביה מינה הדר ביה וא"נ י"ל דרבא לצדדין אמרה לשמעתיה לענין נזקין שלא בכונה ולענין הכופר בכונה וכבר כתבתיה אגב גררא בפ"ק בשמעתיה דבור המתגלגל ואיכא למידק אשמעתין שור ואדם שדחפו את האדם בבור ואפילו בכונה היאך השור משלם את הכופר דהא השור פטור ממיתה כיון שהוא והאדם דחפוהו דהוו להו כהכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטורין וכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר לרבא אי ס"ל כרבה ולפי מה שכתבתי דרבא אליבא דרבה הוא דבעי אשו שלא בכונה אי משלם דמים וא"נ דהדר ביה מתוך תיובתא דאותבינן לרבא ניחא אלא אי כרבה סבירא ליה קשיא. וראיתי בתוס' שדחקו הרבה בפירוקים ואמרו שלא דחפו ביחד אלא כל אחד דחף בפני עצמה וזה דחוק מאוד דכולה שמעתין בתר רישא גרירא ורישא ביחד דחפוהו ואיך יאמר בסיפא אם דחף האדם פטור ואם דחף השור חייב וכי אתא רבא השתא לאשמועינן דאדם פטור מכופר ושלשים של עבד ושור חייב מקרא מלא דבר הכתוב אלא כשעשו מעשה בשתוף אתא לאשמועינן וכר' נתן דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואי משום הכוהו עשרה בני אדם מסתברא לי דל"ק ולא מידי דע"כ לא אמרו אלא שהכוהו עשרה בי' מקלות דליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן ליה ודומיא דכי יכרה איש בור דבעיא אחד ולא שנים ואפ"ה כשעקרו אבן א' יחד שאינו יכול לצאת ממנו חייבים דאי לא אדתנו עשרה בעשר מקלות ליתנו שדקרוהו שנים בבת א' דהוי רבותא טפי ומיהו אפשר לדחות דמשום פלוגתא דבזה אחר זה נקטה וליתא דאף הוא הוה מצי למיתני ולאפלוגי בשדקר זה אחר זה דלרבנן פטור ולר' יהודה האחרון חייב וצל"ע בזה.
מי שהמתה שלו יצא זה שאין המתה שלו כלומר שאי אפשר להאכילו לכלבים וא"ת הניחא למ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל למ"ד פודין מאי איכא למימר כבר כתבתיה למעלה משמו של הראב"ד ז"ל דאפילו מאן דאמר פודין לא אמר אלא כשהיה בו מום האוסרו באכילה דלא קרי ביה ואכלת ולא לכלביך ובתוס' הקשו למאי אצטריך שור ולא אדם ותיפוק ליה משום והמת יהיה לו שהמת אסור בהנאה ותירצו דוהמת יהיה לו לא משתעי אלא בשור ולא נפיק אדם מיניה דהרי כתיב שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו כלומר באיזה שור אמרתי שישלם שור תחת השור שאותו שור שהמיתה שלו לאפוקי שור פסולי המוקדשין שאין המתה שלו ותדע מדפריך בסמוך אפוך אנא כלומר דוהמת יהיה לו דשור נדרוש למי שהמתה שלו והיאך אפשר לומר כן דהא בהדיא חייבה תורה בשור כופר ושלשים של עבד אף ע"פ שאין המתה שלו אע"כ לא חיישינן דאשור קאי וקשה לי תירוץ זה דהא אמרינן לקמן בסמוך קרא והמת יהיה לו כל דבר מיתה אלמא אפילו אדם במשמע ולא בשור בלחוד משתעי קרא ועוד דאקשינן ביה לרבנן דממעטי להו לכלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו ומאי קושיא לרבנן ודאי אצטריך למעוטינהו דאי מוהמת הא אמרינן דלא נפיק מיניה מיעוטא דאדם וכלים דבשור בלחוד קא משתעי קרא ולר' יהודה נמי לא קשיא דוהמת לא מיעט את הכלים ועוד דלא אשכח פירוקא לקושייה אלא דכלים בכלל והמת יהיה לו דשבירתן זו היא מיתתן אלא ודאי משמע דכולה משתמע בכלל והמת יהיה לו והא דאמרינן אפוך אנא לא קשיא דהא אשכח פירוקא דמסתברא ומן הדין הוה מצי למימר ליה ולטעמיך שור לא משלם כופר ושלשים של עבד ובהרבה מקומות יכול להקשות כן ואינו מקשה וכל דלא קאי לא חיישינן לדקדוקי ביה כולי האי ולענין קושיין למה לי שור ולא אדם י"ל דאצטריך דאי מוהמת יהיה לו לא הוה ממעט עבד נכרי דישראל דמותר בהנאה לאחר מיתתו דאיסור הנאה במת מותמת שם מרים נפקא לן כדאיתא בע"ז פרק אין מעמידין והלכך בישראל דוקא כמרים ולא בנכרים.
מתניתין: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים. מסתברא דלאו על בור עשרה שחייב בו על מיתת הבהמה איירי דוקא ולומר דבאותו בור של מיתה פטור על הכלים אבל בבור פחות מי' שהוא בור של נזקין חייב אפילו על הכלים כאן וכאן וכדאמרינן בפרק המניח ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו דהו"ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים אלמא כללא הוא לכל בור שלא מצינו שום בור שחייב בו את הכלים אבל בירושלמי משמע דפשיטא להו דלא אמעיט כלים אלא מבור של מיתה דבדידיה כתיב מיעוטא דגרסינן התם על הא מתניתין כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין א"ר יצחק אחד בור של מיתה ושל נזקין שניהם ממקרא אחד נתרבו כשאתה בא לבור של מיתה אתה אומר פטור על הכלים וכשאתה בא לבור של נזקין אתה אומר חייב על הכלים וגרסינן תו התם פטור על הכלים שמואל אמר בשהמיתה מחמת איירו אבל אם נחבט בקרקע חייב ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אפילו נחבט בקרקע פטור דרך נפילה פטרה תורה ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו שהיה בדין מה אם הבור של נזקין שהוא פטור מן המיתה חייב על הכלים בור של עשרה טפחים שהוא חייב על המיתה אינו דין שיהא חייב על הכלים תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו ע"כ בירושלמי והא דירושלמי ליתא דלגמרין אין כלים בבור כלל ובהדיא אמרה שמואל א"ל מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים וה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין.
ורבנן או מבעי ליה לחלק וכו'. תימא דהך סוגיא אתיא כר' יאשיה דבעי בכ"מ או לחלק ולית הלכתא כותיה אלא כר' יונתן דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שפירש לך הכתוב כדרך שפירש לך בשור וחמור יחדיו ותדע לך דהלכתא כותיה דהא דאמרינן בפרק השואל אביי ס"ל כר' יאשיה ומתרץ להו לקראי כר' יאשיה רבא ס"ל כרבי יונתן ומתרץ להו לקראי כרבי יונתן וקי"ל כרבא לגבי אביי וזה תימא היאך סוגיא זו בנויה על דעת מי שאין הלכה כמותו.
מהדורא תליתאה:
אמר רבא אדם ושור שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין. הנכון בעיני דע"כ לא מחייב ר"נ בעל השור אלא כשהשור דחפו שאינו בן דעת ואדם נמי שדחף בלא כוונה אבל אם בכוונה דחף אדם שור לבור ומת שם הדעת מכרעת שיהא האדם חייב ובעל הבור פטור שכיון שהאדם בכוונה ומדעת אין לו שום טענה לחייב בעל הבור והאי דנקט אדם ושור אדם דומיא דשור מה שור בלא דעת אף אדם נמי שלא מדעת:
שור ושור פסולי המוקדשין: פירש רב יהודאי גאון דהיינו שור בכור דלא פריק ליה וכו' כמו שכתוב בתוספות. והא דנקט שור פסולי המוקדשין ולא נקט שור בכור שנגחו משום דבזמן דאיכא מעשר בהמה איתא האי דינא אף במעשר. ועוד דאיירי נמי בכל פסולי המוקדשין וכו'. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ה ז"ל ושור פסולי המוקדשין כלומר שלא נפדו. ולקמן דאמרינן דפסולי המוקדשין מיירי כשנפדו והוא מן המקומות שמצינו בתלמוד לשון אחד בשני מקומות ופירושו מתחלף. ע"כ.
כתב רש"י ז"ל הכי גרסינן מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכו'. ולגירסא זו יש להקשות למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשין נמי איתיה. וי"ל דלרבותא נקט לומר דאפילו שמותר לזרים בלא פדיה ואפילו לעכו"ם דאיתקש לצבי ואיל אפילו הכי תני בנזקי שור. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל שור ושור פסולי המוקדשין. נראה דמיירי בשלא נפדה דאי בנפדה רעהו קרינא ביה. וכן משמע מדאיצטריך והמת יהיה לו למעט שור פסולי המוקדשין בכור דפטור כשנפדה דלא מתה שלו הוא מכלל דרעהו קרינא ביה ולא אימעיט מרעהו וצריך עיון מה תועלת בבכור במה דלא מצי פריק ליה והלא דינו בכל דבר כשאר פסולי המוקדשין שנפדו דטמא וטהור אוכלין בקערה אחת ולענין גיזה ועבודה דמי לפסולי המוקדשין שלא נפדו דנאכלין בטהרה. ושמא בכור מכל מקום שלא נפדה יש להעמידו בקדושה כדין שאר מוקדשין שלא נפדו. ע"כ.
הא כרבנן הא כרבי נתן: וא"ת מאי קמשמע לן בשלמא כרבי נתן קמשמע לן דאפילו בשני שוורים יהיה הדין כמו בשור ובור אף על גב דבשור ובור שייך טפי למימר כי ליכא לאשתלומי משור משתלם מבור משום דאמר ליה את קטלתיה בהבל בורך ובשור ושור ליכא למימר הכי אבל לרבנן למאי איצטריך לאשמועינן בשור ושור כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי פשיטא דכיון דחולק כך לאשתלומי מבור לא לשתלם משור מועד אלא מחצה הוא הדין בשור ושור דמאי שנא. יש לומר דמשום דאמרי רבנן בעל השור חייב ולא פירשו חייב מחצה בהדיא אתא לאשמועינן שלא חייבו אלא מחצה מה שמחייב רבי נתן.
ועוד יש לומר כיון דאתא רבינא לפרושי דלא תיטעי במילתיה דאביי למימר דאמרה אליבא דכולי עלמא אלא דוקא לרבי נתן אמרה. מיהו בסמוך דקאמר הא והא כרבנן מאי קא משמע לן. וי"ל דקא משמע לן דהלכה כרבנן והאי דלא קאמר הלכה כרבנן איכא למימר דאיכא דמפכי להו ואי נמי סבר הלכה כרבי נתן דסתם מתניתין וכרבא דאמר בסמוך מילתיה כרבי נתן קא משמע לן דלא תימא לרבנן דאמרי כי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור היינו משום דבור עשה עיקר ההיזק ואיהו קטל בהבליה ולכך לא נטיל חיובו על השור אף על גב דליכא לאשתלומי מיניה דרחמנא פטריה לפי שלא היה נתקל השור על ידו אבל בשור ושור שאין בזה עיקר היזק יותר מבזה נאמר שמא אפילו לרבנן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי.
ולכאורה משמע דבין אביי בין רבינא סבירא ליה האי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עבד דאי סבירא ליה פלגא היזקא עבד למה יאמר רבי נתן כי ליכא לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי הא לא שייך הכא טעמא דתוראי בבירך אשכחתיה את קטלתיה ואם הוא כן היה יכול עדיין לומר הא והא כרבי נתן הא כמאן דאמר כוליה היזקא עבד הא כמאן דאמר פלגא היזקא עבד אלא טעם הראשון שאמר רבא דהאי כוליה היזקא עבד חושב התלמוד עיקר ולהכי מוקי להו כוותיה. או שמא יש לומר דהאי דקאמר את קטלתיה לא מפני שהבור עשה כל ההיזק יאמר כן אלא מפני שכיון שאם לא היה הבור לא היה בא זה ההיזק קאמר את קטלתיה ובבירך אשכחתיה לא דוקא ואם כן ראוי הוא לומר בשור ושור לרבי נתן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כמו בשור ובור ולא הוה מצי לאפלגינהו לאביי ורבינא בתרי לישנא דכוליה היזקא עבד ופלגא היזקא. לשון תוספות שאנץ.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל הא כרבנן הא כרבי נתן. לפירוש רש"י נמי יש חידוש דלא תימא דוקא בשור ובור כי ליכא לאשתלומי מתם כוליה משור לא משתלם מבור משום דבור לא קעביד מידי דבתר מעיקרא אזלינן. ע"כ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל הא כרבי נתן הא כרבנן. תימא דליפלגי בשור ובור בפלוגתא דרבי נתן ורבנן דמאי קא משמע לן בשור ושור טפי מבשור ובור. ועוד קשה דהיכי קאמר לרבי נתן דכי ליכא לאשתלומי משור פסולי המוקדשין משתלם מהאי שור דההיא כמו משור ובור הא לא דמי דע"כ לא קאמר רבי נתן בבור משום דאמר אנא תוראי בבירך אשכחתיה אבל הכא דלא שייך למימר הכי לא. ויש לומר דהא דצריכין האי סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתיה היינו ללישנא דהאי פלגא נזקא קא עביד וכו' וסוגיא דהכא דאביי ורבא סבירי להו כאידך לישנא דאמר האי כוליה נזקא קא עביד וכו' דאזלא האי טעמא משום תוראי בבירך אשכחתיה ולכך יש לדמות שור ושור לשור ובור ובהכי נמי מיתרצא פירכא קמייתא דאי הוו פליגי הכא בשור ובור הוה אמינא דוקא התם אמר רבי נתן משום דאמר ליה אנא תוראי בבירך אשכחתיה. מיהו קשה רבינא דאמר כדרבנן פשיטא דכי היכי דאמרי רבנן בשור ובור וכו' ככתוב לעיל. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל התוספות תירצו דלרבנן אתא לאשמועינן דמאי דאמרי רבנן בעל השור חייב ולא פירשו חייב מחצה בהדיא הוה להו כאלו פירשו בהדיא חייב מחצה כמו לרבי נתן. וזה כפירוש שפירשו שלא חייבו רבנן בשור ובור אלא מחצה ושלא כדברי רש"י ז"ל. ואין תירוצם עולה כהוגן שאם כן מאן דאמר מחצה לפרושי חייב דרבנן למה לי למעבדה מימרא בפני עצמה לימא עלה בהדיא מאי חייב דקאמרי רבנן מחצה. ואדרבה נראה לי מכאן ראיה לדברי רש"י ז"ל דמשום דבשור ובור מחייבי רבנן את השור נזק שלם לפי שאנו רואין את הדוחף כעושה כל הנזק הוצרך כאן לומר דבשור ושור כל אחד ואחד מזיקין בשותפות ולפיכך שור של הדיוט אינו משלם אלא מחצה. ע"כ.
שור ואדם שדחפו לבור לא שדחף אדם בכוונה וכו'. ועוד מאי שנא משור פקח דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיפול שם שור פקח. תוספות שאנץ.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל שור ואדם שדחפו לבור. מקשים התוספות אי שלא בכוונה אמאי חייב בושת. תימא דנזקי אדם דקאמר לענין ארבעה דברים וכו' דמיירי בכוונה דבלאו הכי לאו בבור עניינא איירי דהא ברישא איירי דדחפו יחד. והא דקאמר לענין כופר מוקי התוספות שדחף כל אחד לבד. כתוב בתוספות מידי דהוה אמתהפך. קשה דלעיל הוי פירושו שמתהפך כדי ליפול והיה יכול ליפול על אחד אבל הכא כשהתחיל ליפול לא היה יכול להצילו. ומפרש מהרא"ל שנתכוון לדחפו אבל לא לבור כי לא ידע שהיה בור כל כך בסמוך. ע"כ.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל שור ואדם שדחפו לבור. נראה דאיירי בדחפו אדם שלא בכוונה דאי בכוונה למה יתחייב בעל השור הלא כל היזק הדחיפה באה מן האדם שהוא מתכוון והוא בן דעת ומכל מקום מיחייב אבושת שקודם שהגיע הנופל ליפול לבור הבין הדוחף וישר בעיניו שיפול והוי כמו נפל מן הגג והפך שמשעה שנפל לא נתכוון ליפול על האדם.
וריב"א פירש דמיירי בכוונה ואומרים שישלם אדם יותר מן השור לפי מה שהוא דוחקו בחוזק ובכוונה. ע"כ.
שור ואדם שדחפו וכו': וא"ת אי שלא בכוונה האיך מתחייב האדם בארבעה דברים שהאחד מהם בושת. וי"ל שארבעה דברים שאמרו כאן אפיק מהן בושת ועייל נזק ואף על פי שאף השור חייב בנזק כל שאינו בכל הארבעה דברים אמרינן שאינו חייב שעל הנזק בלבד חייב ולא בשאר. הרשב"א ז"ל.
וכתב תלמיד הר"פ ז"ל דלא נהירא האי תירוצא דכיון דקאמר לענין נזיקין כולן חייבין אם כן ארבעה דברים דקאמר בהדי בושת הוי דאם לא כן ליכא ארבעה דברים. לכך פירש כפירוש התוספות דמיירי דלאחר שהתחיל ליפול שוב דחפו האדם בכוונה בהדי דנפול בבירא והשתא מחייב בבושת אף על גב דבתחילת הנפילה דחפו שלא בכוונה מידי דהוה אנתהפך דאמרינן בפרק כיצד דחייב בבושת. ע"כ.
עוד כתב הרשב"א ז"ל ותימה עוד אי בלא כוונה אף השור הוי בלא כוונה דשור דומיא דאדם ואם כן כיצד ישלם את הכופר ושלושים של עבד דמרא דהאי שמעתתא דהוא רבא משמע לעיל בפרק ארבעה וחמשה דסבירא ליה כרבה כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר מדבעא מיניה אי ילפינן אשו שלא בכוונה משור שלא בכוונה לשלם דמים אף על פי שאין השור משלם שלא בכוונה את הכופר.
אפשר לי לומר דרבא אליבא דרבה קא מיבעיא ליה התם ולדידיה לא סבירא ליה וקצת הוכחה יש שם על זה והכא אליבא דנפשיה וכהלכתא דשור מועד שלא בכוונה משלם הכופר כשמואל ורבי יוחנן דמרבינן מאם כופר ותניא כוותייהו התם בפרק ארבעה וחמשה. ודילמא רבה נמי בתר דשמעה לההיא מתניתין דאותביה מינה הדר ביה. ואי נמי יש לומר דרבה לצדדין אמרה לשמעתיה לענין נזיקין שלא בכוונה ולענין הכופר בכוונה וכבר כתבתיה בגררא בפרק קמא בשמעתא דבור המתגלגל.
ואיכא למידק דהא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות וכיון דלא מחייב מיתה לא מחייב כופר. ולפי מה שכתבתי דרבא אליבא דרבה קא מיבעיא ליה התם ולדידיה לא סבירא ליה אי נמי הדר ביה אתי שפיר.
והתוספות דחקו הרבה בפירושם ואמרו שלא דחפו יחד וכו'. וזה דחוק מאוד דכולה שמעתא בתר רישא גרירא ורישא ביחד דחפו ואיך נאמר בסיפא אם דחף האדם פטור ואם דחף השור חייב. ועוד וכי אתא רבא השתא לאמועינן דאדם פטור מכופר ושלושים של עבד ושור חייב מקרא מלא דבר הכתוב אלא כשעשו מעשה בשתוף אתא לאשמועינן וכרבי נתן דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואי משום הכוהו עשרה בני אדם מסתברא לי דלא קשה ולא מידי דעל כרחך לא אמרו אלא שהכוהו עשרה בעשרה מקלות דליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן ליה ודומיא דכי יכרה איש בור דבעינן אחד ולא שנים ואפילו הכי כשעקרו שניהם חוליא בבת אחת קרינא ביה איש בור ואלו הטילו שנים אחד באש שאינו יכול לצאת ממנו חייבין דאי לא אדתני עשרה בעשרה מקלות ליתני שדקרוהו שנים בבת אחת דהוי רבותא טפי.
ומיהו אפשר לדחות דמשום דפלוגתא דבזה אחר זה נקטוה. ולא היא דאף היא הוה מצי למיתני ולאפלוגי בשדקר זה אחר זה דלרבה פטור ולרבי יהודה האחרון חייב. וצריך לי עיון בזה. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל לענין כופר ושלשים של עבד וכו'. ואי קשיא אמאי חייב הרי האדם סייעו וכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. וי"ל דכיון דליכא לאשתלומי מאדם משתלם משור. אבל קשה שהרי אין השור בסקילה הואיל ודחפוהו הוא ואדם יחד דהוי כהכוהו עשרה בני אדם וכו'. ונראה דלא קאי לענין כופר ושלשים של עבד אדחפו דרישא אלא הכי פירושו אם דחף כל אחד בפני עצמו שור חייב וכו'. אי נמי אף רישא מיירי שדחף כל אחד בפני עצמו. ע"כ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לענין כופר וכו'. תימא אם כן לא מחייב אשור אלא חצי כופר ובהא נמי מספקא לן לעיל דשמא לא קא משלם חצי כופר משום דכופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר. וי"ל דסבירא ליה כרבי נתן דאמר כי לא אפשר לאשתלומי מהאי וכו'. ותדע מדאמרינן לענין נזקין כולן חייבין ועל כרחך היינו לרבי נתן דלרבנן בעל הבור פטור לגמרי. אך מכל מקום קשה דהא שור פטור ממיתה כמו הכוהו עשרה בני אדם וכו'.
לכן נראה שכל אחד ואחד דחף בפני עצמו והשתא ניחא קושיא קמייתא. וא"ת לפירוש ר"י דלעיל פרק ארבעה וחמשה דפירש דאביי ורבא סברי דשוורים בכוונה חייבים דמי ולדות אם כן הא דקאמר הכא לענין דמי ולדות השור פטור מיירי שהשור דחף שלא בכוונה ואם כן היכי קאמר דמשלם כופר הא אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. ושמא רבא לא סבירא ליה כרבה דאמר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר והא דנקט רבא בבעיא שלו שלא בכוונה משלם דמים אליבא דרבה קאמר וליה לא סבירא ליה. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל לענין נזיקין כולן חייבין. ואף על גב דפרישנא לעיל דאדם וכו' שאני הכא דמסייע ליה שור ודאי בעל הבור ראוי להתחייב עמהם דהוא פושע לגבי דחיפת שור. והא דאמרינן לענין כופר ושלשים של עבד לא דק ונקטיה למאן דאמר ושלושים של עבד מתחייב אף על פי שאין השור מתחייב מיתה דהכא ודאי לא מתחייב מיתה כיון דבסיוע אדם הוה והוה ליה כהכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בבת אחת דכולן פטורין אבל אליבא דהלכתא נפקא לן לגבי דמים. ע"כ.
לענין ארבעה דברים ודמי ולדות חייב שור ובור פטורים שור אימעיט מארבעה דברים מאיש בעמיתו וכו'. ומדמי ולדות מאנשים ולא שוורים אבל בור קשה דבור ליכא קרא למעוטי. ויש לומר דכיון דשור פטור הוא הדין בבור. שיטה. ומיהו נראה יותר דמקרא דממעיט שור ממעיט בור. ע"כ לשון תלמיד הר"פ ז"ל.
לענין כלים ושור פסולי המוקדשין. כתוב בתוספות ושמא רבא כרב יוסף סבירא ליה. ונראה נמי דהאי סוגיא דבכורות פרק ב' דפריך ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילו לכלבים אליבא דרב יוסף פריך. תוספות שאנץ.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל לענין כלים ושור פסולי המוקדשין וכו'. ומיירי שנפדה דאי לא נפדה לא מחייב שור ואם כן בור אמאי פטור למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכו'. ואפילו למאן דאמר אין פודין קשה דפירש ר"ש בפרק כל שעה וסוגיא דהתם מוכחא כן דדוקא להאכילן לכלבים אין פודין אבל לשאר הנאות שרי. וי"ל דהתם בקדשי בדק הבית דכיון שנפדו פקעה קדושתייהו לגמרי וליכא אלא איסורא דרבנן אבל בקדשי מזבח לא. ע"כ.
הרשב"א ז"ל כתב זה לשונו יצא זה שאין המתה שלו כלומר שאי אפשר להאכילו לכלבים. וא"ת הא תינח למאן דאמר אין פודין את הקדשים וכו' אלא למאן דאמר פודין מאי איכא למימר. כבר כתבתי למעלה משמו של הראב"ד ז"ל דאפילו מאן דאמר פודין לא אמר אלא כשהיה בו מום האוסרו באכילה דלא קרינא ביה ואכלת ולא לכלביך. ע"כ.
למימרא דפשיטא ליה לרבא וכו': קצת קשה ולפרוך הכי לעיל בסוגיא דבור של שני שותפין דמייתי מימרא דרבא דקאמר שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור וכו'. ושמא יש לומר דהתם מייתי אגב גררא ולא חש התלמוד לאקשויי מידי ומשום הכי פריך ליה אמימרא דמייתי הכא. שיטה.
איפוך אנא: וא"ת אם כן רעהו למה לי למעוטי הקדש תיפוק ליה משום שאין המתה שלו. וי"ל דאיצטריך רעהו למעוטי הקדש כי נגח להדיוט ליפטר. מיהו קשה דהא מכי יגח שור איש נפקא דמשמע שור של איש ולא שור של הקדש. לכך יש לומר דאכתי איצטריך רעהו למעוטי הקדש היכא דקדם מומו להקדשו דלא נפדו דהתם דהמתה שלו שראוי להפדות גם לאחר מיתה ולהאכילם לכלבים דסתם רעהו למעוטי דלא רעהו הוא כיון דלא נפדו. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל איפוך אנא. הקשו בתוספות אם כן רעהו למה לי. ותירץ ר' לגלויי אכי יאכל כדאמרינן בפרק קמא. ע"כ.
מי שהמתה שלו: תימה למה לי שור למעוטי אדם תיפוק ליה שאין המתה שלו. ושמא משום גוי איצטריך דנבלתו מותרת בהנאה. ורי"ץ פירש דלא הוה ממעטינן מוהמת יהיה לו אלא ממה דכתיב בקרא בהדיא כגון שור וחמור אבל אדם דלא כתיב לא. ומייתי ראיה מדפריך בסמוך ואיפוך אנא פירוש דוהמת דשור למעט מי שהמתה שלו ויפטר מפסולי המוקדשין והתם ליכא לפרושי דלמעט אדם שלא יתחייב שור עליו מפני שאין המתה שלו דהא בהדיא כתיב דמשלם כופר ושלשים של עבד אלא ודאי לא אימעיט מוהמת יהיה לו אדם.
וה"ר יהודה דמלאו"ן תירץ דאי לא כתיב שור הוה דרשינן חמור ולא אדם ולא הוה ממעטינן כלים וכיון דלא אימעיט כלים לא הוה מוקמינן והמת יהיה לו לפטורא דשור פסולי המוקדשין דהכי מסיק בסמוך מסתברא פטור גבי בור שכן פטר בו את הכלים. אבל קשה דאם כן לרבי יהודה דמחייב אנזקי כלים בבור מנא לן פטורא בשור פסולי המוקדשין גבי בור. דאין לומר דאין הכי נמי דלית ליה דהא בפרק קמא פריך לרבי יהודה ליתני חומר בשור שחייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור אלא על כרחך צריך לומר לרבי יהודה מסתברא פטור גבי בור שכן פטר בו את האדם ומדרבי יהודה נשמע לרבנן ואפילו לא כתיב ביה אלא חמור לפטור אדם מצינו לאוקמי פיטורא גבי בור.
ויש לומר דלרבנן אי לא דכתיב שור הוו מיפרשי קראי בדוחק דהוה מפרשינן חמור ולא אדם ומדפטר בו אדם מוקמינן פיטורא גבי בור ודרשינן והמת יהיה לו למי שהמתה שלו למוקדשין וממילא אמעוט אדם דאין המתה שלו ונחזור ונוקי חמור למעט כלים וזה דוחק. הר"ר ישעיה ז"ל.
ושם כתוב בגליון יש לתרץ דאי לא כתיב שור הוה אמינא חמור ולא אדם ואיצטריך פיטור לאדם בבור משום קושיא דאיפוך אנא ולא הוה ממעטינן כלים להכי כתב שור ולא אדם לייתר חמור למעוטי כלים ולא כמו שכתוב בפנים דהא לרבי יהודה דדריש שור ולא אדם ולא ממעט כלים צריך לומר כן דאיצטריך בור לפטור אדם דלא תיקשי לן איפוך אנא. ע"כ.
וזה לשון גליון תוספות פרק קמא ומהר"י פירש דאי לא כתיב שור ולא אדם הוה דרשינן חמור ולא אדם ולא הוה ממעטינן כלים והוה דרשינן איפכא דוהמת יהיה לו דעד דמטפל דבגמרא פריך ואיפוך אנא ומשני דמסתבר פטור לגבי בור שפטר בו את הכלים ואי לאו שור ולא אדם לא הוה ידעינן פיטור דכלים נהי דהוה מוקי פיטור בור משום הואיל ופטר בו את האדם מכל מקום פטור דכלים לא הוה ידעינן.
אבל אין נראה לומר כן דאי משום פטור דאדם כיון דחייב בנזקי אדם לא הוה מוקמינן בשור פסולי המוקדשין דהא בשור פסולי המוקדשין גופייהו נראה דחייב בנזקין כמו שאדם חייב אף על גב שאין המתה שלו. ויש מפרשים דאדם חשוב המתה שלו דעורו מותר בהנאה וכו'. ע"כ. ועיין ריש פרק דם הנדה בתוספות.
כתוב לעיל דהא בשור פסולי המוקדשין וכו'. וקשה למה דוחין גליון תוספות מטעם זה ידחו מטעם אחר דעל כרחך אי אפשר לומר דהא דדרשינן והמת יהיה לו לפטור פסולי המוקדשין בבור משום דאשכחן ביה פיטור כלים דהא בגמרא אמרי אליבא דרבי יהודה מאי שייר דהאי שייר שייר דש בנירו וכיון דשייר דש בנירו שייר פסולי המוקדשין ודבר זה לא תוכל לומר אליבא דרבי יהודה המחייב כלים בבור. וכי תימא דאליבא דרבי יהודה מחייב פסולי המוקדשין בבור ופוטרם בשור אם כן יאמר חומר בבור מבשור אלא ודאי הא דדרשינן והמת יהיה לו לפטור פסולי המוקדשין אינו משום פיטור כלים אלא משום פטור אדם כמו שפירש גליון תוספות וידחה מטעם זה שפירשתי ולא מטעם שכתב הגליון תוספות. ע"כ. שיטה.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל שכן פטר בו את הכלים. תימה לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור מאי איכא למימר. ויש לומר דאמרינן הואיל ופטר בו את האדם.
מקשים העולם למה לי דכתב שור למעוטי אדם לא לכתוב אלא חמור למעוטי כלים ולמעוטי אדם תיפוק ליה שאין המתה שלו. ותירץ ה"ר יהודה מלאו"ן דשפיר איצטריך שור למעוטי אדם דאי לא הוה כתיב אלא חמור לא הוה דרשינן חמור למעוטי כלים אלא הוה דרשינן ליה לחמור למפטר האדם דמסתבר טפי למעוטי. ותדע דלרבי יהודה נמי דמחייב על נזקי כלים בבור מודה באדם דפטור. ועוד דכי כתיבי שור וחמור מוקמינן מיעוטא קמא למעוטי אדם ולא למעוטי כלים אלמא מסתבר טפי למעוטי אדם מכלים ולכך אי לא הוה כתיב אלא חמור הוה מוקמינן ליה למעוטי אדם ולא למעוטי כלים והוה מחייבינן כלים בבור.
וכי תימא למעוטי אדם לא איצטריך דמוהמת יהיה לו דממעט שאין המתה שלו אמעיט אדם ואם כן לשתוק מחמור אי למעוטי אדם אתא. יש לומר דשפיר איצטריך חמור למעוטי אדם דאי הוה שתיק מיניה הוה אמינא איפוך אנא ומוקמינן פיטורא דמי שאין המתה שלו גבי בור כדמוכח תלמודא דאי לאו דאשכחן פיטורא גבי בור יותר מגבי שור לא הוה מוקמינן פיטורא דמי שאין המתה שלו גבי בור אלא גבי שור הילכך כי נמי אמרינן חמור למעוטי אדם אין להקשות לשתוק מיניה ומוהמת יהיה לו ממעט מי שאין המתה שלו דהא אי הוה שתיק מיניה לא הוה דרשינן והמת יהיה לו כלל למעוטי מי שאין המתה שלו כיון דלא אשכחן פיטורא גבי בור יותר מגבי שור כדפירשתי הילכך אי שתיק משור ולא הוה כתיב אלא חמור הוה מוקמינן חמור למעוטי אדם והוה מחייבינן כלים בבור הילכך כתוב תרווייהו שור וחמור דמשור ממעטינן אדם ומייתר ליה חמור למעוטי כלים.
וא"ת הא תינח לרבנן דפטרי כלים בבור איכא למימר כדפירשתי אבל לרבי יהודה דמחייב כלים בבור אכתי קשיא לן דלשתוק משור אף על גב דהוה מוקמינן חמור למעט אדם ומחייבנא כלים בבור כדפירשתי מה בכך רבי יהודה נמי הכי קאמר ובור חייב בכלים. וי"ל דאסיקנא לקמן חמור דבור לרבי יהודה קשה דלא אתיא לשום דרשא בעולם אלמא הכי קים ליה לרבי יהודה מקבלה דחמור לא נכתב כלל לדרשא דלא ממעטינן מיניה מידי אם כן אי לא הוה כתיב חמור לא הוה ממעטינן מיניה אף אדם ואם כן הוה קשיא לן איפוך אנא כיון דלא אשכחן שום פיטורא בבור יותר מבשור כדפירשתי הילכך איצטריך למכתב שור גם לרבי יהודה. ע"כ.
נפל לתוכו שור וכליו וכו': מסתברא דלאו על בור עשרה שחייב בו על מיתת הבהמה איירי דוקא ולומר דבאותו בור של מיתה פטור על הכלים אבל בבור פחות מעשרה שהוא בור של נזקין חייב אפילו על הכלים אלא בכל בור קאמר שהוא חייב על הבהמה על המיתה או על הנזקין ופטור על הכלים כאן וכאן כדאמרינן פרק המניח ראשון חייב בנזקי שני וכו' עד ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים אלמא כללא הוא לכל בור שלא מצינו שום בור שחייב בו את הכלים.
אבל בירושלמי משמע דפשיטא להו דלא אימעיט כלים אלא מבור של מיתה דבדידיה כתיב מיעוטא דגרסינן התם על הא מתניתין כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין. אמר רבי יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין שניהם ממקרא אחד נתרבו כשאתה בא לבור של מיתה אתה אומר פטור על הכלים וכשאתה בא לבור של נזקים אתה אומר חייב על הכלים.
וגרסינן תו התם פטור על הכלים שמואל אמר בשהתריפו מחמת אוירו אבל אם נחבט בקרקעו חייב רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו נחבט בקרקע פטור דרך נפילה פטרה תורה ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו שהיה בדין מה אם הבור של נזקין שהוא פטור מן המיתה חייב על הכלים בור של עשרה טפחים שהוא חייב על המיתה אינו דין שיהא חייב על הכלים תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו. ע"כ בירושלמי.
והאי דירושלמי ליתא דלגמרין אין כלים בבור כלל ובהדיא אמר שמואל בפרק המניח גמרא נשברה כדו דגרסינן התם כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי אבנו וסכינו וכו'. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה