רי"ף על הש"ס/בבא קמא/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


(כ א)

שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משלם ח"נ לפרה א ורביע לולד וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הולד:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה וקי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים למה לי למימר זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אי נמי לכי הא דאיתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך ואמרינן ונחזי אי גברא דזבין לרדיא לרדיא ואי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא ל"צ בגברא דזכין להא ולהא וכו' כדכתבנוה (בריש פרק)בפ' המוכר פירות לחבירו ולא צמחו עד ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

(דף מו:) אמר רבי שמואל בר נחמני (ג' תיבות א"ר יונתן לית' בגמ') אמר רבי יונתן מנין למוציא מחבירו שעליו הראיה שנאמ' (שמות כד)מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם מתקיף לה רב אשי הא למה לי קרא סברא הוא דכאיב ליה כיבא הוא אזיל לבי אסיא אלא קרא לכדרב נחמן הוא דאיצטריך דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מנין ב שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש דבריו אליהם אמרי נהרדעי משמיה דרב ופעמים נזקקין לנתבע תחלה והיכי דמי

(כ ב) דקא זילי נכסיה:

וכן פרה שנגחה את השור וכו':

חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתיה פלגא נזקא הוא דבעי שלומי ואסקה רבא כגון דפרה וולד דחד והכי קאמר איתא לפרה משתלם חצי נזק מן הפרה דף מז.

ליתא לפרה משתלם רביע נזק מן הולד משום דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה בעידנא דנגחה או לא דאי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם חצי נזק כוליה מולד וכיון דלא ידעינן משלם רביע נזק דהוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין זו דברי סומכוס כדכתבינן אבל חכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה הלכך אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה והשתא ליתא לפרה משתלם חצי נזק כוליה מולד ואי לא פשיטא לן וליתא לפרה דלישתלם מינה לית ליה ולא מידי:

גרסינן בפ' המוכר פירות (ב"ב צג.) שור שהיה רועה ע"ג הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך אין אומרים בידוע שזה נשכו וזה נגחו ר' אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו וקיימא לן כתנא קמא:

אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא:

ואמר רבא אין שמין לא לפרה בפני עצמה ולא לולד בפ"ע אלא שמין לולד על גב פרה שאם אתה אומר כן אתה מכחיש את המזיק וכן אתה אומר בקוטע יד עבדו של חבירו וכן אתה אומר במזיק שדהו של חבירו א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי דינא הוא נכחוש מזיק אמר ליה משום דאמר ליה פרה מעברתא אזיקנא מינך פרה מעברתא שלימנא לך:

פשיטא פרה דחד וולד דחד פיטמא לבעל פרה (כא א) ניפחא מאי רב פפא אמר לבעל פרה רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין והלכתא חולקין:

מתני' הקדר שהכניס את קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב:

הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב:

גמ' (דף מז:) (ושם אי' אמר רב לא שנו) אמר עולא אמר רב ל"ש אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור מאי טעמא היה לה שלא תאכל:

(דף מח.) ההיא איתתא דעלתה למיפא בההיא ביתא אתא ברחא דמרי ביתא אכליה ללישה חביל ומית חייבה רבא לשלומי דמי ברחא לימא פליגא דרבא אדרב דאמר רב היה לה שלא תאכל הכי השתא התם שלא ברשות לא קבל עליה נטירותא הכא ברשות קבל עליה נטירותא ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן חייבת טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטורה אמרי לטחון חטים כיון דלא בעי צניעותא לא מסלקין מרואתא דחצר נפשייהו הלכך עלייהו דידהו רמיא נטירותא אבל למיפא כיון דבעי צניעותא סלוקי מסלקי מרואתא דחצר נפשייהו הלכך עלה דידה רמיא נטירותא:

מתני' (דף מז.) הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא דף מז:

ברשות ונגחו שורו של בעה"ב או שנשכו כלבו של בעה"ב פטור נגח הוא שורו של בעה"ב חייב נפל לבור והבאיש את מימיו חייב היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור:

גמ' (דף מח.) אמר רבא הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור ואע"ג דאמר מר (שמות כא לג) כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית עליה לאיתויי עפרא וממלי ליה ולא קא מייתי ומימלי כמאן דכרייה הוא דמי:

ואמר רבא הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות והזיק את בעה"ב או בעה"ב הוזק בו חייב הרביץ גללים וטנפו כליו של בעה"ב פטור דהוו להו גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים:

ואמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב הזיקו בעה"ב פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה אפילו הזיקו בעה"ב חייב מ"ט משום דאמר ליה כי אית לך רשותא לאפוקן לאזוקן לית לך רשותא ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא (דף מח:) שניהן ברשות שניהן שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין טעמא דשניהן ברשות ושניהן שלא ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות שברשות פטור ושלא ברשות חייב:

נפל לבור והבאיש מימיו:

הג"ה אמר רב (בגמ' איתא אמר רבא כו' ומ"ש אמר רב ל"ש הוא ט"ס דהא בגמ' קאמר ע"ז הניחא לשמואל כו' אלא לרב דאמר עד דמפקיר ליה מא"ל ואם היה רב הבעל מימרא גופיה הו"ל להגמ' להקשות והא רב הוא דאמר עד דמפקיר ליה ע"כ ברור שצ"ל רבא או רבה) לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מאי טעמא גרמא בעלמא הוא ע"כ:

היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר אמאי הא תם הוא ותם אינו משלם את הכופר אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא דחזא ירקא ונפל:

ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב וכו':

איתמר (בגמ' ליתא אמר רב הונא) אמר רב הונא אמר רב הלכתא כתנא קמא ושמואל אמר הלכתא כרבי והלכתא כשמואל דקי"ל הלכתא כשמואל (כא ב) בדיני:

מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות:

כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה אמר רבי שמעון בן גמליאל (דף מט.) אם כן משהאשה יולדת משבחת אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל ואם אין לה בעל נותנין ליורשיו היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור:

גמ' שור שהיה מתכוין וכו':

טעמא דנתכוין לחבירו הא נתכוין לאשה גופה משלם דמי ולדות לימא תהוי תיובתיה דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים כי נתכוונו לאשה פטורין מדמי ולדות אמר לך רב אדא בר אהבה הוא הדין דאפילו נתכוונו לאשה עצמה פטורין מדמי ולדות והאי דקתני שור שהיה מתכוין לחברו איידי דבעא מיתנא סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כתיב קרא תנא רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו וקי"ל כרב אדא בר אהבה חדא דכי (דף מב.) אתא רב חגא מדרומא אייתי מתניתא בידיה כותיה ועוד דהא רב פפא כותיה שייכא דאמר רב פפא (דף מט.) שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מ"ט חמרא מעברתא הוא דאזיק דאמר קרא (בראשית כ״ב:ה׳)שבו לכם פה עם החמור עם הדומ' לחמור:

(דף מט:) מתני' החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר ברה"ר ופתחו לרה"י ברה"י ופתחו לרשות היחיד אחר חייב דף נ:

החופר בור ברה"ר ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין א"כ למה נאמר בור אלא מה בור שהוא כדי להמית י' טפחים אף כל דבר שהוא כדי להמית עשרה טפחים היו פחותין מי' טפחים ונפל לתוכן שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בהן חייב:

גמ' (דף מט:) ת"ר החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרה"ר חייב וזה הוא בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר הפקיד רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה אמר רבה בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דחייב מ"ט דאמר קרא (שמות כא)כי יפתח וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כל שכן אלא שעל עסקי פתיחה באה לו ועל עסקי כריה באה לו לא נחלקו אלא (דף נ.) בבור שברשותו רבי עקיבא סבר בעל הבור ישלם אמר רחמנא מה דאית ליה בעלים עסקינן ורבי ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל תקלה ורב יוסף אמר בבור ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי דחייב וכו'. והלכתא כרבה דקיימא לן (בבא בתרא קיד.) דכל רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה וקיימא לן (עירובין מו:) הלכתא כרבי עקיבא מחבירו הלכך ל"ש בור ברה"ר ול"ש בור ברשות היחיד אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב:

ת"ר חפר ופתח ומסר לרבים פטור חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב וכך היה מנהגו של נחוניא חופר שיחין שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים וכשבא הדבר אצל (כב א) חכמים אמרו קיים זה הלכה זו:

(דף נ:) ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים ומעשה באחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד א"ל ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך לגלג עליו לימים נצרך אותו אדם ומכר את שדהו והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך:

החופר בור ברה"ר וכו' אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטו קרקע עולם הזיקתו ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו וא"ת לחבטו ולא להבלו התורה העידה על הבור ואפי' מלא ספוגין של צמר מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד גובהה ברה"ר דרב אגובהה לא מחייב ושמואל מחייב נמי אגובהה והלכתא כרב דתני רב חנניה לסיועיה ואיכא מ"ד הלכתא בשמואל דהלכתא כותיה בדיני:

ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מאריה טרפיה רב נחמן דלא אשהייה מאריה מעת לעת אלמא קסבר רב נחמן דיש חבטה בפחות מי' א איתיביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מי' טפחים ונפל לתוכן שור או חמור פטור מ"ט לאו משום דלית ביה חבטא א"ל רב נחמן (דף נא.) לא משום דלית ביה הבלא אי הכי הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא אמרי אין בו הבל למיתה ויש בו הבל לנזיקין דרב נחמן משום דקסבר מכריסא דתורא לארעא ארבעה אריתא דדלאי שיתא הא י' ומשום חבטא טרפיה דלמא נפסק חוט השדרה והא דקתני היו פחותים מי' ונפל לתוכן או שור או חמור פטור באיגנדר איגנדורי לבור דליכא הבלא ולא חבטא ואי דרך נפילה נפל ומת בחבטא חזינן אי איכא י' מכריסיה לקרקע הבור חייב ושמעינן מינה דר"נ כשמואל ס"ל:

מתני' בור של ב' שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב (בד"ס איתא עוד בבא כסהו הראשון ובא הב' וגילהו השני חייב) (דף נב.) כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה הב' חייב כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים נפלו לתוכו שור חש"ו חייב בן או בת עבד או אמה פטור:

(דף נד:) אחד השור ואחד כל הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשיב אבדה (כב ב) ולפריקה ולחסימה ולכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן אם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה:

גמ' א (דף נב.) וכיון דכסהו כראוי היכי נפל אמר רב יצחק בר בר חנה שהתליע מתוכו:

(דף נא:) אמר רבי אלעזר המוכר בור לחברו כיון דמסר לו דליו קנה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא ואי בחזקה ליקני בחזקה אמרי לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקנה וכיון שמסר לו דליו כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה דמי:

אמר ריב"ל המוכר בית לחברו כיון שמסר (דף נב.) לו מפתח קנה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא ואי בחזקה ליקני בחזקה אמרי לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקנ' וכיון שמסר לו המפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקנ' דמי:

אמר רשב"ל משום רבי ינאי המוכר עדר לחברו כיון שמסר לו משכוכית לא צריך למימר ליה לך משוך וקנה דכמאן דאמר ליה לך משוך וקנה דמי מאי משכוכית הכא תרגמו כרכשתא רבי יעקב אמר עיזא דאזלא ברישא כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא כד רגיז רעיא על עאניה עביד להו נגידא סמיתא:

נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור:

איבעיא להו כסהו כיסוי שיכול לעמוד לפני שוורים ואין יכול לעמוד לפני גמלים (דף נב.) ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרינן מיגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע לענין התלעה או דלמא לגבי התלעה אונס הוא תא שמע נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב פקח ביום פטור ואמאי נימא מדהוי פושע לענין חש"ו הוי פושע נמי לענין פקח אלא לאו ש"מ לא אמר מיגו (כג א) שמע מינה:

אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו לאחריו ממש וזה וזה בבור (דף נג.) רב לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר בבור בין לפניו בין לאחריו חייב שמואל לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחריו חוץ לבור תני רב חנניא לסיועיה לרב ונפל עד שיפול כדרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור:

אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב אמאי נימא כורה גרם ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני רבי נתן היא דאמר בעל הבור היזקא עביד וכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי דתניא שור שרדף את חברו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור רבי נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה והא תניא רבי נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור משלם רביע לא קשיא הא בתם והא במועד:

ובתם מאי קסבר רבי נתן אי קסבר האי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עבד האי משלם פלגא והאי משלם פלגא ואי קסבר האי פלגא היזקא עבד והאי פלגא היזקא עבד בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם ריבעא ואידך ריבעא ניפסוד אמר רבא רבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא לעולם קסבר האי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עבד ודקשיא לך האי לישלם פלגא והאי לישלם פלגא משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור תמותאי ושתפותאי בהדך מאי אהניא לי איבעית

(כג ב) אימא לעולם קסבר האי פלגא היזקא עבד והאי פלגא היזקא עבד ודקא קשיא לך בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם ריבעא ואידך ריבעא ניפסוד משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחתיה את קטלתיה מאי דאית לי לאשתלומי מהאיך משתלימנא ושארא משתלימנא מינך:

אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא השור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן ומסתברא דהלכתא כרבי נתן דקיימא מתני' כוותיה:

(דף נג:) נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו וכו' מ"ט דאמר קרא (שמות כא לג) ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים:

(דף נד.) נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב מאי שור חרש שוטה וקטן (דף נד:) אמר רבא שור שהוא חרש שור שהוא שוטה שור שהוא קטן אבל שור שהוא פקח פטור מ"ט דאמר ליה איבעי לך עיוני ומיזל תניא נמי הכי נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן וסומא ומהלך בלילה חייב פקח ביום פטור:

סליקו להו שור שנגח את הפרה