רי"ף על הש"ס/בבא קמא/דף כא עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · בבא קמא · דף כא עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

ניפחא מאי רב פפא אמר לבעל פרה רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין והלכתא חולקין:

מתני' הקדר שהכניס את קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב:

הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב:

גמ' (דף מז:) (ושם אי' אמר רב לא שנו) אמר עולא אמר רב ל"ש אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור מאי טעמא היה לה שלא תאכל:

(דף מח.) ההיא איתתא דעלתה למיפא בההיא ביתא אתא ברחא דמרי ביתא אכליה ללישה חביל ומית חייבה רבא לשלומי דמי ברחא לימא פליגא דרבא אדרב דאמר רב היה לה שלא תאכל הכי השתא התם שלא ברשות לא קבל עליה נטירותא הכא ברשות קבל עליה נטירותא ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן חייבת טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטורה אמרי לטחון חטים כיון דלא בעי צניעותא לא מסלקין מרואתא דחצר נפשייהו הלכך עלייהו דידהו רמיא נטירותא אבל למיפא כיון דבעי צניעותא סלוקי מסלקי מרואתא דחצר נפשייהו הלכך עלה דידה רמיא נטירותא:

מתני' (דף מז.) הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא דף מז:

ברשות ונגחו שורו של בעה"ב או שנשכו כלבו של בעה"ב פטור נגח הוא שורו של בעה"ב חייב נפל לבור והבאיש את מימיו חייב היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור:

גמ' (דף מח.) אמר רבא הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור ואע"ג דאמר מר (שמות כא לג) כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית עליה לאיתויי עפרא וממלי ליה ולא קא מייתי ומימלי כמאן דכרייה הוא דמי:

ואמר רבא הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות והזיק את בעה"ב או בעה"ב הוזק בו חייב הרביץ גללים וטנפו כליו של בעה"ב פטור דהוו להו גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים:

ואמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב הזיקו בעה"ב פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה אפילו הזיקו בעה"ב חייב מ"ט משום דאמר ליה כי אית לך רשותא לאפוקן לאזוקן לית לך רשותא ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא (דף מח:) שניהן ברשות שניהן שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין טעמא דשניהן ברשות ושניהן שלא ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות שברשות פטור ושלא ברשות חייב:

נפל לבור והבאיש מימיו:

הג"ה אמר רב (בגמ' איתא אמר רבא כו' ומ"ש אמר רב ל"ש הוא ט"ס דהא בגמ' קאמר ע"ז הניחא לשמואל כו' אלא לרב דאמר עד דמפקיר ליה מא"ל ואם היה רב הבעל מימרא גופיה הו"ל להגמ' להקשות והא רב הוא דאמר עד דמפקיר ליה ע"כ ברור שצ"ל רבא או רבה) לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מאי טעמא גרמא בעלמא הוא ע"כ:

היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר אמאי הא תם הוא ותם אינו משלם את הכופר אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא דחזא ירקא ונפל:

ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב וכו':

איתמר (בגמ' ליתא אמר רב הונא) אמר רב הונא אמר רב הלכתא כתנא קמא ושמואל אמר הלכתא כרבי והלכתא כשמואל דקי"ל הלכתא כשמואל