משנה בבא קמא ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


בבא קמא פרק ה', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק חמישי ("שור שנגח") · >>

פרקי מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, אם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לוולד.

וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, אם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הוולד.

משנה ב

הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושברתן בהמתו של בעל הבית, פטור.

ואם הוזקה בהן, בעל הקדרות חייב.

ואם הכניס ברשות, בעל חצר חייב.

הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור.

ואם הוזקה בהן, בעל הפירות חייב.

ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב.

משנה ג

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית, פטור.

נגח הוא שורו של בעל הבית, חייב.

נפל לבורו והבאיש מימיו, חייב.

היה אביו או בנו לתוכו, משלם את הכופר.

ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב.

רבי אומר, בכולן אינו חייב, עד שיקבל עליו לשמור.

משנה ד

שור שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה, פטור מדמי ולדות.

ואדם שהיה מתכוון לחבירו, והכה את האשה ויצאו ילדיה, משלם דמי ולדות.

כיצד משלם דמי ולדות?

שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל, אם כן, משהאשה יולדת, משבחת.

אלא שמין את הולדות כמה הן יפין, ונותן לבעל.

ואם אין לה בעל, נותן ליורשיו.

היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת, פטור.

משנה ה

החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים, או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד, ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר, חייב.

החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב.

אחד החופר בור, שיח ומערה, חריצין ונעיצין, חייב.

אם כן, למה נאמר בור, מה בור שיש בו כדי להמית, עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים.

היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור.

ואם הוזק בו, חייב.

משנה ו

בור של שני שותפין, עבר עליו הראשון ולא כיסהו, והשני ולא כיסהו, השני חייב.

כיסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו, השני חייב.

כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור.

לא כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב.

נפל לפניו מקול הכרייה, חייב.

לאחריו מקול הכרייה, פטור.

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים.

נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, חייב.

בן או בת, עבד או אמה, פטור.

משנה ז

אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, ולתשלומי כפל, ולהשבת אבידה, לפריקה, לחסימה, לכלאים, ולשבת.

וכן חיה ועוף כיוצא בהן.

אם כן, למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה.

משנה מנוקדת

(א)

שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה וְנִמְצָא עֻבָּרָהּ בְּצִדָּהּ,

וְאֵין יָדוּעַ
אִם עַד שֶׁלֹּא נְגָחָהּ יָלְדָה,
אִם מִשֶּׁנְּגָחָהּ יָלְדָה,
מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק לַפָּרָה,
וּרְבִיעַ נֶזֶק לַוָּלָד.
וְכֵן פָּרָה שֶׁנָּגְחָה אֶת הַשּׁוֹר וְנִמְצָא וַלְדָהּ בְּצִדָּהּ,
וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נָגְחָה יָלְדָה,
אִם מִשֶּׁנָּגְחָה יָלְדָה,
מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִן הַפָּרָה,
וּרְבִיעַ נֶזֶק מִן הַוָּלָד:
(ב)

הַקַּדָּר שֶׁהִכְנִיס קְדֵרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת,

וְשִׁבְּרָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,
פָּטוּר;
וְאִם הֻזְּקָה בָּהֶן,
בַּעַל הַקְּדֵרוֹת חַיָּב.
וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת,
בַּעַל חָצֵר חַיָּב.
הִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת,
וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,
פָּטוּר;
וְאִם הֻזְּקָה בָּהֶן,
בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָּב.
וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת,
בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּב:
(ג)

הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת,

וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,
אוֹ שֶׁנְּשָׁכוֹ כַּלְבּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,
פָּטוּר.
נָגַח הוּא שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,
חַיָּב.
נָפַל לְבוֹרוֹ וְהִבְאִישׁ מֵימָיו,
חַיָּב.
הָיָה אָבִיו אוֹ בְּנוֹ לְתוֹכוֹ,
מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּפֶר.
וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת,
בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּב.
רַבִּי אוֹמֵר:
בְּכֻלָּן אֵינוֹ חַיָּב,
עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לִשְׁמֹר:
(ד)

שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ,

וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ,
פָּטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת;
וְאָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ,
וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ,
מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת.
כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת?
שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה,
וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלְדָה.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
אִם כֵּן, מִשֶּׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת, מַשְׁבַּחַת!
אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת כַּמָּה הֵן יָפִין, וְנוֹתֵן לַבַּעַל.
וְאִם אֵין לָהּ בַּעַל, נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו.
הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִּיּוֹרֶת,
פָּטוּר:
(ה)

הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים,

אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד,
בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר,
חַיָּב.
הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת,
חַיָּב.
אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר, שִׂיחַ וּמְעָרָה, חֲרִיצִין וּנְעִיצִין,
חַיָּב;
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "בּוֹר"?
מַה בּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, עֲשָׂרָה טְפָחִים,
אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית עֲשָׂרָה טְפָחִים.
הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים,
וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת,
פָּטוּר;
וְאִם הֻזַּק בּוֹ,
חַיָּב:
(ו)

בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין,

עָבַר עָלָיו הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִּסָּהוּ,
וְהַשֵּׁנִי וְלֹא כִּסָּהוּ,
הַשֵּׁנִי חַיָּב.
כִּסָּהוּ הָרִאשׁוֹן,
וּבָא הַשֵּׁנִי וּמְצָאוֹ מְגֻלֶּה וְלֹא כִּסָּהוּ,
הַשֵּׁנִי חַיָּב.
כִּסָּהוּ כָּרָאוּי,
וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת,
פָּטוּר.
לֹא כִּסָּהוּ כָּרָאוּי,
וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת,
חַיָּב.
נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּה,
חַיָּב;
לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּה,
פָּטוּר.
נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכֵלָיו וְנִשְׁתַּבְּרוּ,
חֲמוֹר וְכֵלָיו וְנִתְקָרְעוּ,
חַיָּב עַל הַבְּהֵמָה,
וּפָטוּר עַל הַכֵּלִים.
נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן,
חַיָּב;
בֵּן אוֹ בַּת, עֶבֶד אוֹ אָמָה,
פָּטוּר:
(ז)

אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה,

לִנְפִילַת הַבּוֹר,
וּלְהַפְרָשַׁת הַר סִינַי,
וּלְתַשְׁלוּמֵי כֵּפֶל,
וְלַהֲשָׁבַת אֲבֵדָה,
לִפְרִיקָה,
לַחֲסִימָה,
לְכִלְאַיִם,
וּלְשַׁבָּת.
וְכֵן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר?
אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה:


נוסח הרמב"ם

(א) שור - שנגח את הפרה,

ונמצא עוברה - בצידה,
ואין ידוע, אם עד שלא נגחה ילדה - ואם משנגחה ילדה,
משלם - חצי נזק לפרה, ורביע לוולד.
וכן פרה - שנגחה את השור,
ונמצא ולדה - בצידה,
ואין ידוע, אם עד שלא נגחה ילדה - ואם משנגחה ילדה,
משלם - חצי נזק מן הפרה, ורביע מן הוולד.


(ב) הקדר, שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית - שלא ברשות,

ושיברתן בהמתו של בעל החצר - פטור.
ואם הוזקה בהן - בעל הקדירות חייב.
ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב.
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית - שלא ברשות,
אכלתן בהמתו של בעל הבית - פטור.
ואם הוזקה בהן - בעל הפירות חייב.
אם הכניס ברשות - בעל החצר חייב.


(ג) הכניס שורו לחצר בעל הבית - שלא ברשות,

נגחו שורו של בעל הבית,
או שנשכו כלבו של בעל הבית - פטור.
נגח הוא לשורו של בעל הבית - חייב.
נפל לבור, והבאיש את מימיו - חייב.
היה אביו או בנו בתוכו - משלם את הכופר.
אם הכניס ברשות - בעל החצר חייב.
רבי אומר:
בכולם - עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.


(ד) שור שהיה מתכוון לחברו -

והכה את האשה, ויצאו ילדיה - פטור מדמי ולדות.
אדם שהיה מתכוון לחברו -
והכה את האשה, ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות.
כיצד משלם דמי ולדות?
שמין את האשה -
כמה היתה יפה עד שלא ילדה - וכמה היא יפה משילדה.
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
אם כן, משהאשה יולדת - היא משבחת?
אלא, שמין את הוולדות כמה הן יפין - ונותנין לבעל.
אם אין לה בעל - נותן ליורשין.
היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת - פטור.


(ה) החופר בור ברשות הרבים -

ונפל לתוכו שור או חמור, ומת - חייב.
אחד החופר בור, ושיח, ומערה, חריצין, ונעיצין.
אם כן, למה נאמר "בור" (שמות כא לג)?
אלא, מה הבור שהוא כדי להמית - עד עשרה טפחים,
אף כל דבר שהוא כדי להמית - עד עשרה טפחים.
היו פחותים מעשרה טפחים -
ונפל לתוכו שור או חמור, ומת - פטור.
ואם הוזק בו - חייב.
החופר בור -
ברשות היחיד - ופתחו לרשות הרבים,
ברשות הרבים - ופתחו לרשות היחיד,
ברשות היחיד - ופתחו לרשות היחיד אחר,
חייב.


(ו) בור של שני שותפין,

עבר עליו הראשון ולא כיסהו,
השני ולא כיסהו - הראשון חייב.
כיסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה -
ולא כיסהו - השני חייב.
כיסהו כראוי -
ונפל לתוכו שור או חמור, ומת - פטור.
לא כיסהו כראוי -
ונפל לתוכו שור או חמור, ומת - חייב.
נפל לפניו מקול הכרייה - חייב.
לאחריו מקול הכרייה - פטור.
נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו,
חייב על הבהמה - ופטור על הכלים.
נפל לתוכו שור חירש, שוטה, וקטן - חייב.
בן או בת עבד, או אמה - פטור.


(ז) אחד השור - ואחד כל בהמה,

לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני,
ולתשלומי כפל, ולהשיב אבידה,
לפריקה, ולחסימה,
ולכלאים, ולשבת.
וכן חיה ועוף כיוצא בהן.
אם כן, למה נאמר "שור או חמור" (שמות כא לג)?
אלא שדיבר הכתוב - בהווה.


פירושים

משנה בבא קמא, פרק ה':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב