לדלג לתוכן

עיקר תוי"ט על בבא קמא ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על הברטנורא) וא"ת והא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הוא. שזה מודה במקצת. בנזק הפרה, ובנזק הולד אומר א"י, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומסקי דלא אמרינן הכי אלא היכא דתו"ל למידע, אבל הכא לא ה"ל לידע אם משנגחה ילדה אם קודם. ודמי ליורשין שאין להם לדעת במילי דאבוהון. וקיי"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם, ולא בין היורשין. תוספ':

(ב) (על המשנה) ולדה. הכא דולד חי הוא קרי ליה ולד:

(ג) (על הברטנורא) ופשיטא דה"ה נמי אם אין בפרה שיעור חצי נזק דמשלם המותר מהולד אי ודאי דנגרן קודם שילדה. והשתא אותו מותר משלם המחצה מהולד שהוא רביע אלא דלא שכיח שלא יהא שיעור ח"נ בפרה. ועתוי"ט:

(ב)

(ד) (על המשנה) ברשות כו' דכל ברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר. ואפילו נשברו ברוח. אבל בעל קדרות לא קבל עליו מידי. והלכך לא מחייב בעל הקדרות אלא כשהכניס שלא ברשות. גמרא:

(ה) (על המשנה) פירותיו. לא זו אף זו קתני. דאי קתני קדרות הוא אמינא ברשות חייב, לפי שנוחות לישבר ומסתמא קבל עליה נטירותא. אבל פירות לא. ואי תני פירות שנוחות להתקלקל, אבל בהמה לא. תוספ':

(ו) (על הברטנורא) והיינו טעמא כיון דבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך. תוספ':

(ג)

(ז) (על המשנה) או כו'. תימה, תרתי למ"ל, וכבר שמעינן לה בסוף פ"ק ובריש פ"ב:

(ח) (על הברטנורא) ומשכחת לה דאייעד. כגון שהרג ג' נכרים כו'. א"נ ג' ישראלים טרפה. אבל קטל וערק לאגמא לא משכחת לה, דהא לא עלה מן הבור מאליו. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) וסובר רבי שהרי הוא כאלו הם מתנים בפירוש שיפטר כל אחד בנגיחת שורו ובשאר נזקיו. המגיד:

(ד)

(י) (על הברטנורא) הכי יליף ליה בגמרא מקרא. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) שמין כו'. ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ומה שהאשה נראית משובחת ובעלת איברים מפני העובר ודמיה יקרין. וה"ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות כו'. גמרא:

(יב) (על המשנה) משילדה. פירוש בלא מכה, שילדה מאליה. שאלו פחת המכה, זהו נזק שהוא לאשה. ולא דמי לנזק דתנן ריש פ"ו דכתובות לריב"ב דיש ג"כ לבעל חלק בגווה. (ורש"י כתב דה"ה בנזק דהכא) דהתם מיירי בנזק דקטיעת אבר שמחסרה ממלאכתו, משא"כ כאן שמיירי בכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו. כי אם שבת בעודה בחליותה ואותו משלם לבעל. סמ"ע:

(יג) (על הברטנורא) ומיירי רשב"ג במבכרת שהיא מסוכנת. אבל שאינה מבכרת מודה לת"ק דמשבחת קודם שילדה. ושמין השבח, אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה. בגמרא:

(יד) (על המשנה) לבעל. שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה. רש"י. ואין זה מדברי רשב"ג אלא סתם מתניתין היא. ולפי מ"ש לעיל דשבח נמי לבעל לדעת הת"ק. מפיק ליה בגמרא ממשמע, שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיתה הרה, מה ת"ל הרה, לומר לך שבח הריון לבעל. ורשב"ג סובר דשבח ולדות דהיינו דמי נפחא מחמת שניהם בא ולפיכך חולקין. והרה דריש, שאינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון, היכא דסליק ביה חמימות לולד, לאפוקי יד ורגל דלא:

(טו) (על הברטנורא) שאין ר"ל כשנתגיירה והיא מעוברת כי זה מבואר הוא. הר"מ:

(טז) (על המשנה) ונשתחררה. ולא נקט היתה משוחררת, משום דע"כ כשאין לה בנים הימנו קאמר, והיינו דקאמר כו' ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים. רש"י:

(ה)

(יז) (על המשנה) לרה"ר. וכ"ש אם חפר ברה"ר ופתחו לרה"ר. ולא תימא דוקא חופר ברשותו דהו"ל בור דאית ליה בעלים אבל חפר ברה"ר פטור. דהא תנא סיפא החופר בור ברה"ר ונפל כו'. רש"י. וכתבו התוספ' כללא כו' בור בתר פתחא אזלינן דנחשב הבור כאלו הוא במקום שהפתח שם:

(יח) (על המשנה) לרה"י. והפקיר רשותו דלא מצי למימר מאי בעית ברשותי. ונפל דרך פיו לתוכו. רש"י. וה"ה אם מתחלה סמכיה לרה"ר ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמע ליה לישנא דפתחו לרה"י באמצע רה"י. כדמוכח בגמרא. תוספ':

(יט) (על המשנה) ופתחו כו' הוה מצי למימר התופר ברה"י ותו לא, אלא אגב אחריני נקט הכי. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) ברה"ר. דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב על כריה לא כ"ש, אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה בא לו, שאין לו חלק בו אלא שכרהו או שפתחו, דהיינו ברה"ר שאין הקרקע שלו. גמרא. ועתוי"ט:

(כא) (על הברטנורא) ולא זו אף זו קתני. לא זו בור שהוא עגול דאית ביה הבלא, אלא אף שיח דארוך נמי אית ביה הבלא. וכן אף מערה אע"פ שהיא מרובעת. ואף חריצין שאינן מקורין. ואף נעיצין דרויח מעילאי טפי מתתאי אימא בעשרה לית ביה הבלא, קמ"ל. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) כלומר מקרקעית הבור עד שפתו. ועתוי"ט:

(כג) (על המשנה) חייב. ואפילו בחפירה כל שהוא. שהנזק בכל שהוא, דבר מצוי וידוע. ואין המיתה בכ"ש מצויה, והרי הוא כמו אנוס. הר"מ:

(ו)

(כד) (על המשנה) שותפין. שהפקירו רשותן ולא הפקירו בורן. גמ'. ואם הפקירוהו. ג"כ אין כאן חיוב כיון שברשות חפרו ועכשיו אין לה בעלים. פוסקים:

(כה) (על הברטנורא) אבל הניחו משתמש, לא. דכל אחד בשלו הוא משתמש כו' ולא הוי שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו. הלכך אם הזיק, שניהם חייבין. אבל מסר לו את הכיסוי נעשה זה שומר שקבל עליו לכסות. רש"י:

(כו) (על המשנה) ומצאו כו' חייב. עד שידע הראשון וישכור פועלים ויכסנו. כל שימות בה אחר זמן זה, שניהם חייבים:

(כז) (על הברטנורא) וקמ"ל שאע"פ שלא כסהו כראוי לגמלים אלא כראוי לשוורים, ושכיחי גמלים, והתליע מתוכו, דלא אמרינן מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע להתלעה, דכיון שלא בא האונס מחמת הפשיעה לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. הר"מ ועתוי"ט:

(כח) (על המשנה) לא כו'. מסיק בגמרא, שאינו כראוי לגמלים אע"ג דראוי הוא לשוורים ושכיחי גמלים, ואתו גמלים וארעוהו, ואתו שוורים ונפלו ביה. ופשיטא דחייב. אלא איידי דנסיב רישא כסהו כראוי, נסיב סיפא נמי לא כסהו כראוי:

(כט) (על הברטנורא) לשון רש"י, בור כרויה ונכנס כורה לתוכו להעמיק:

(ל) (על הברטנורא) כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. גמרא:

(לא) (על הברטנורא) גמרא. מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמלא למעוטי אתי. והא דפטור על האדם, היינו ממיתה, דקרא במיתה משתעי, דכתיב והמת יהיה לו. אבל בנזקי אדם חייב בעל הבור כדחזינן בפ"ג דמחייב בנזקי אדם בתקלה שהוא תולדה דבור. אבל בכלים פטור מכל, דלא שייך בהו נזק, דשבירתן זו היא מיתתן:

(לב) (על הברטנורא) והתנו בברייתא, ומהלך ביום:

(לג) (על המשנה) בן כו. כלומר אע"ג דקטנים הם וליכא למימר איבעי להו לעיוני ומיזל, אפ"ה פטור מגזרת הכתוב שור ולא אדם כו'. רש"י. ועתוי"ט:

(ז)

(לד) (על הברטנורא) עתוי"ט שהאריך בילפותייהו דכולהו: