משנה בבא קמא ה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ה · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרביםיז, או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחידיח, ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחריט, חייב.

החופר בור ברשות הרביםכ, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב.

אחד החופר בור, שיח ומערה, חריצין ונעיצין, חייב.

אם כן, למה נאמר בור, מה בור שיש בו כדי להמית, עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים.

היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור.

ואם הוזק בו, חייבכג.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים,

אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד,
בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר,
חַיָּב.
הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת,
חַיָּב.
אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר, שִׂיחַ וּמְעָרָה, חֲרִיצִין וּנְעִיצִין,
חַיָּב;
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "בּוֹר"?
מַה בּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, עֲשָׂרָה טְפָחִים,
אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית עֲשָׂרָה טְפָחִים.
הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים,
וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת,
פָּטוּר;
וְאִם הֻזַּק בּוֹ,
חַיָּב:

נוסח הרמב"ם

החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב אחד החופר בור ושיח ומערה חריצין ונעיצין אם כן למה נאמר בור (שמות כא לג) אלא מה הבור שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים אף כל דבר שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים היו פחותים מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר חייב.

פירוש הרמב"ם

החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרה"ר כו': החופר בור ברה"ר ונפל לתוכו שור כו': כל זה מבואר אין צריך פירוש:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחרת - אע"ג דאין כאן צד רה"ר, חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה:

אחד החופר בור - הוא עשוי עגול:

שיח - ארוך וקצר:

מערה - מרובעת ומבוסה בקירוי, אלא שיש לה פה כא:

חריצין - רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:

נעיצין - קצרין מלמטה ורחבים מלמעלה:

מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים - דסתם בור הוא גבוה עשרה טפחים כב:

פירוש תוספות יום טוב

החופר בור ברה"י ופתחו לר"ה. וכ"ש אם חפר ברשות הרבים ופתחו לרה"ר. ולא תימא דוקא חופר ברשותו דהוה ליה בור דאית ליה בעלים [כדכתיב (שם) בעל הבור ישלם] אבל חפר ברה"ר פטור. דהא תנא סיפא החופר בור ברה"ר וכו' וכפל וכו'. רש"י. וכתבו התוספות כללא דמלתא בכל הנך שמעתין בור בתר פתחא אזלינן דנחשב הבור כאילו הוא במקום שהפתח שם:

או ברה"ר ופתחו לרה"י. פירש בקונט' והפקיר רשותו דלא מצי למימר מה בעית ברשותי ונפל דרך פיו לתוכו. וה"ה אם מתחילה סמכיה לרשות הרבים. ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמיע ליה לישנא דפתחו לרה"י באמצע רה"י כדמוכח בגמרא. תוספות:

ופתחו לרה"י אחר. ה"ג בכל הספרים. והר"ב העתיק אחרת. וכתב ובלבד שהפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה [ועיין מ"ש בריש מתניתין ו'] וקאי ארשות והכל ברשות עצמו. ורש"י גורס אחר. ואפילו הכי כתב כפירוש הר"ב. וכתבו התוספות ואין להקשות אמאי איצטריך למתני רה"י ופתחו לרשות היחיד [אחר] הוי ליה למימר החופר בור ברה"י ותו לא. דאגב אחרינא נקט הכי. וכתבו עוד דיש לפרש שפותח לרשות חבירו [כגרסת הספרים דגרסי אחר] ואשמעינן דחייב משום נזק יחיד. ואע"פ שמשלם נזק החצר. וכתב נ"י ומיהו דוקא כשניזק בה קודם שידע החפירה. דאם לא כן עליה רמיא למלויא כלומר דעל החופר לשלם נזקי החצר. הלכך על הניזק למלאות החפירות:

החופר בור ברה"ר. גמרא. דא"ק (שם) כי יפתח וכי יכרה. אם על פתיחה חייב על כריה לא כ"ש אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו שאין לו חלק בו. אלא שכרוה או שפתחה. דהיינו ברה"ר שאין הקרקע שלו. ומכאן מוכיחים התוספות דגמרא דידן סברה דעונשין [ממון] מן הדין דאי לא תימא הכי הא איצטריך לגופיה ועיין בריש פ"ק בדבור כהרי הבור. ובמשנה ה' פרק ב':

בור שיח ומערה וכו'. פירש הר"ב בור עגול. שיח ארוך וקצר וכו'. ומשום הכי איצטריך למתני לכולהו ולא זו אף זו קתני. לא זו בור שהוא עגול דאית ביה הבלא. אלא אף שיח דארוך נמי אית ביה הבלא. וכן אף מערה אע"פ שהיא מרובעת. ואף חריצין שאינן מקורין. ואף נעיצין דרויח מעילאי טפי מתתאי אימא בעשרה לית ביה הבלא. קמ"ל. [גמרא]. ועיין מ"ש ריש פ"ב דבבא בתרא. ומפרש לה תנא מנלן וקאמר מה בור וכו'. אף כל הני וכו'. ולמ"ד בגמרא בור שחייבה תורה להבלו וכ"ש לחבטו [כלומר וחייב משום חבט אפילו בבור ברשות הרבים דבקרקע עולם נתחבטה] מפרשינן דאף כל לאתויי גובה. דעבד תל גבוה ברשות הרבים ועלה שם שור ונפל דליכא הבלא אלא חבט. והלכך איצטריך למתני כל הני בהדיא דלא תימא אף כל לא לאתויי גובה אלא לאתויי הא דלא הוה תני ליה. ובמשנה דלקמן נראה מפירוש הר"ב דמפרש כמאן דאמר אף לחבטו מדמפרש לאחריו מקול הכרייה פטור. משום דקול הכרייה גרמה לו. ואי איתא דליתא אלא להבלו לא צריכה לשום טעם דכיון דלאחורי בור נפל לית כאן הבלא:

מה בור שיש בו כדי להמית עשרה. לשון הר"ב סתם בור הוא גבוה י"ט. כלומר מקרקעית הבור עד שפתו. ולשון הרמב"ם פי"ב מהלכות נזקי ממון עמוק עשרה טפחים ע"כ. ועיין בפ"ו דסנהדרין דף מ"ה. בתוספות. שהקשו דאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור. וכן ישמעאל בן נתניה שמילא בור חללים. ואם כן סתם בור יותר מעשרה. וניחא להו בלשון רש"י דהתם דסתם בור אינו פחות מי' טפחים. ועיין עוד שם:

ואם הוזק בו חייב. ואפלו בחפירה כל שהוא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע. ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אנוס. הרמב"ם פי"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה ט"ו]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על המשנה) לרה"ר. וכ"ש אם חפר ברה"ר ופתחו לרה"ר. ולא תימא דוקא חופר ברשותו דהו"ל בור דאית ליה בעלים אבל חפר ברה"ר פטור. דהא תנא סיפא החופר בור ברה"ר ונפל כו'. רש"י. וכתבו התוספ' כללא כו' בור בתר פתחא אזלינן דנחשב הבור כאלו הוא במקום שהפתח שם:

(יח) (על המשנה) לרה"י. והפקיר רשותו דלא מצי למימר מאי בעית ברשותי. ונפל דרך פיו לתוכו. רש"י. וה"ה אם מתחלה סמכיה לרה"ר ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמע ליה לישנא דפתחו לרה"י באמצע רה"י. כדמוכח בגמרא. תוספ':

(יט) (על המשנה) ופתחו כו' הוה מצי למימר התופר ברה"י ותו לא, אלא אגב אחריני נקט הכי. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) ברה"ר. דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב על כריה לא כ"ש, אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה בא לו, שאין לו חלק בו אלא שכרהו או שפתחו, דהיינו ברה"ר שאין הקרקע שלו. גמרא. ועתוי"ט:

(כא) (על הברטנורא) ולא זו אף זו קתני. לא זו בור שהוא עגול דאית ביה הבלא, אלא אף שיח דארוך נמי אית ביה הבלא. וכן אף מערה אע"פ שהיא מרובעת. ואף חריצין שאינן מקורין. ואף נעיצין דרויח מעילאי טפי מתתאי אימא בעשרה לית ביה הבלא, קמ"ל. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) כלומר מקרקעית הבור עד שפתו. ועתוי"ט:

(כג) (על המשנה) חייב. ואפילו בחפירה כל שהוא. שהנזק בכל שהוא, דבר מצוי וידוע. ואין המיתה בכ"ש מצויה, והרי הוא כמו אנוס. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

החופר בור וכו':    מלבד מה שכבר כתבתי לעיל לקשר המשניות עוד נלע"ד לומר כאן דמשום דקרא סמך נזקי בור לנזקי עבד או אמה שנגחן שור כדכתיב אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים וגו' וסמוך ליה וכי יפתח איש בור סמך ג"כ התנא נזקי בור לנזקי שפחה דסליק מינה היתה שפחה ונשתחררה וכו' ואע"ג דשפחה דמתני' במשוחררת ודקרא בשאינה משוחרר' ליכא קפידא דשם דין שפחה קאמינא ותו דהא מצית לדיוקא ממתני' דלעיל הא לא נשתחררה משלם דמי ולדות לאדון ותו דלמאי דכתיבנא בשור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה וכו' שבא לרמוז מימרת רב פפא ניחא טפי כנלע"ד:

החופר בור ברה"י וכו':    וז"ל תוס' ז"ל ברה"י ופתחו לרה"י אחר חייב פי' הקונטרס שהפקיר רשותו אותו שפי הבור לתוכה אין נראה שר"ל שפתחו לרה"י של אדם אחר ובא אותו אדם והפקיר רשותו שלא היה לו לומ' אותה בלשון נקבה אלא משמע שר"ל הכל ברשו' עצמו ולשון אחר אינו מיושב לפירוש זה ואין להקשות אמאי איצטריך למיתני כו' ור"י מפרש ברה"י ופתחו לרה"י אחר היינו שחפר בור ברשות עצמו ופתחו לרשות חברו ואיצטריך דלא תימא פתחו לר"ה הוא דחייב דשכיחי רבים ומתזקי אבל ברה"י דליכא למיחש אלא לנזק יחידי פטור וכה"ג תנן בהמניח גבי המבקע ע"כ. משמע מדבריהם ז"ל וגם מדברי רש"י ונ"י ז"ל שכתבתי לעיל בסמוך דבבא דהחופר בר"ה ונפל לתוכו וכו' גרסינן בסיפא כמו שהוא ברוב הספרים. ולא כן הוא בפי' רעז"ל וכן משמע קצת ג"כ שהרמב"ם ז"ל גריס לה ברישא וכן הוא בירושלמי ג"כ. וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ונלע"ד דלדעת רש"י והתוס' ונמקי יוסף ז"ל דגרסי לה לבבא דהחופר בור ברה"י וכו' ברישא משום דר' עקיבא היא מתני' אליבא דרבה דאמר דר"ע מחייב בין בבור בר"ה בין בבור ברה"י וזהו בור האמור בתורה דקאמר ר"ע בברייתא בגמ' ר"ל זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין דכתיב בעל הבור ישלם היינו בור ברשותו שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ומש"ה נקט תנא נמי ברישא בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין ובזה יובן דקתני בתר הכי החופר בור בר"ה ונפל לתוכו שור או חמור וכו' דנראה דכל האי בבא יתירא ואין בה שום חדוש אלא דנקט תנא ברישא בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין והדר נקט אגב גררא בור שפתח בו הכתוב תחלה לניזקין אע"ג דמשנה שאינה צריכה היא ולרמוז לנו דמתני' ר"ע היא כנלע"ד. וכתב הרא"ש ז"ל והלכתא כי הך מתני' דמיחייב בור ברשותו ובור בר"ה והיינו כר' עקיבא אליבא דרבה דאמר בר"ה כ"ע ל"פ דחייב ובבור ברשותו ר"ע מחייב ור' ישמעאל פוטר אבל החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו פטור לכו"ע דל"ד לחופר בור בר"ה דהתם עשה תקלה באיסור וכן נמי חופר בור ברשותו סמוך לר"ה באיסור חפרו כי החופרים בר"ה אינם יכולין ליזהר שלא יתקרבו לרשות הסמוך לר"ה ואין מחיצה ביניהם וכן חופר בור באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דדידיה הוא עליו להסיר תקלתו כדאמרי' לעיל בגמ' גבי שור ראובן שחפר בור בחצרו של אדם אחר כיון דאית לבעל החצר למלויה ולא מלייה כמאן דכרייה איהו דמי אבל הפקיר רשותו ובורו אכרייה לא מחייב דבהתר כרהו והשתא נמי לאו בעל השור הוא וכן מוכח בשמעתתא וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל. ובספ"ק דסוכה כתבתי בשם התוס' ז"ל דמשום דהכא תנא קאי אקרא שנה הבור שהוא פשוט תחלה:

בור שיח ומערה חריצין ונעיצין:    פי' ה"ר יהונתן הכהן ז"ל בפ' כיצד מעברין בור בחפירה בלא בנין אבנים ושיח הוא בבנין אבנים כמו בור ודות וכן פי' ג"כ בפ' עושין פסין בלשון אחד. ונלע"ד שיח לשוחה וקריאתה בשבלת דהיינו נקודה בימין:

אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים:    כתב ה"ר יהוסף ז"ל לא מצאתי זה בכל הספרים ע"כ. שיש בו כדי להמית עשרה. רבינו עובדיה ז"ל העתיק מפי' רש"י ז"ל אשר כאן וכן משמע מהרמב"ם ז"ל בפי"ב דהל' נ"מ אכן תוס' בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה) אמתני' דבית הסקילה היה גבוה שתי קומות הכריחו כפי' רש"י ז"ל דהתם שפי' דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים דהא אשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור וכן ישמעאל בן נתניה שמילא הבור חללים ע"כ. ובגמ' מפרש דלרב נחמן דס"ל כשמואל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו מתני' איירי כשהשור היה שוכב ונתגלגל ונפל שאל"כ אין צריך עשרה שהרי מכריסא דתורא לארעא הוי ד' ובשיתא נמי סגי אלא ודאי באיגנדר לבור:

היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב:    תימה דברישא דמילתיה נקט לשון רבים היו פחותין ובסיפא דמילתיה נקט לשון יחיד דקתני ונפל לתוכו ואם הוזק בו:

תפארת ישראל

יכין

ופתחו לרשות הרבים:    וכ"ש בחפרו בר"ה ופתחו בר"ה:

ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר:    ר"ל רה"י אחרת ששייך לו, ואיידי דאחרינא נקט נמי הא. או דמיירי שפתחו לרה"י של אחר ולא נודע לבעל החצר דאל"כ על בעל החצר רמיא למלאותו:

חייב:    וכשפתחו לרה"י, מיירי שהפקיר הרשות שפה הבור לתוכו, דאל"כ מצי למימר לניזק מה בעית ברשותי, ומיירי ג"כ שלא הפקיר הבור, דהרי אין לבור בעלים, ואין לחייבו על שחפרו בתחלה כחופר בור בר"ה, דהכא ברשות חפר [(שו"ע חו"מ, תי)]:

אחד החופר בור:    עגול:

שיח:    ארוך וקצר:

ומערה:    מקורה:

חריצין:    מרובע ואינו מקורה:

ונעיצין:    רחב למעלה וקצר למטה אפ"ה אית ביה הבלה, וחייב כשעמוק י"ט:

מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים:    דסתם בור עמוק י"ט:

ואם הוזק בו חייב:    משא"כ לענין מיתה, הו"ל כאונס, שאינו מצוי שימות כשאינו עמוק י"ט. ומה"ט כשעמקו אינו יותר מרחבו, שאין בו הבל, אז אפילו עמוק י"ט ומתה הבהמה, פטור, ומיהו במתה מחמת חבטה, גם בכה"ג חייב, דחיוב בור הוא בין במתה בחבטה או בהבל [שם]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי מט ב  רמב"ם הלכות נזקי ממון יב ב  שולחן ערוך חושן משפט תי ו בבלי נ ב  רמב"ם הלכות נזקי ממון יב י  שולחן ערוך חושן משפט תי ט