ביאור:משנה בבא קמא פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י מבנה

מסכת בבא קמא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

----

השור והבור[עריכה]

חטיבה I: הפלה והמלטה עם הנגיחה[עריכה]

(א) שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע: אם עד שלא נגחה ילדה - אם משנגחה ילדה,

חולקים את מחצית הנזק.

השוו לעיל ג, יא, שם נקבע כי "המוציא מחברו עליו הראיה", כי שם יש ספק על זהות השור הנוגח, ועל האחריות של השור, ואילו כאן הספק הוא על ערכי הנוגח והננגח, ולא על שאלת האחריות.

בתוספתא ה, ח מופיע הדין הזה בשם סומכוס.

משלם חצי נזק לפרה, ורביע נזק לולד.

וכן פרה שנגחה את השור, ונמצא ולדה בצדה,

ואין ידוע: אם עד שלא נגחה ילדה - אם משנגחה ילדה,
משלם חצי נזק מן הפרה, ורביע נזק מן הולד:


חטיבה II: נזקים בחצר המזיק[עריכה]

נזקי רגל, שן וקרן אינם מחייבים ברשות המזיק, אבל אם יש לניזק רשות להכנס לשם - יש חובת תשלום. ראו לעיל א, ב.

המקרה הנדון כאן דומה לזה שהובא לעיל, ג, א, כי מדובר על נזקים מחרסים. גם כאן הנזק לבהמה הוא מדין אדם המזיק ולא מדין בור.

(ב) הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושברתן בהמתו של בעל הבית - פטור בעל הבית.

ואם הוזקה בהן - בעל הקדרות חייב.
אם הכניס ברשות - בעל חצר חייב שהרי רשות לניזק ולמזיק..

הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית - פטור.

ואם הוזקה בהן - בעל הפירות חייב.
ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב:


(ג) הכניס שורו התם לחצר בעל הבית שלא ברשות

ונגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית - פטור.
נגח הוא שורו של בעל הבית - חייב.

ראו לעיל א, ב, "חוץ מרשות המיוחדת למזיק". לכן בעל הבית פטור.

האב או הבן נמצאים בבור ברשות, אבל אם היה שם אדם אחר - פטור מהכופר. גם כשהשור חייב בכופר הוא פטור ממיתה, כי לא התכוון להרוג, וראו לעיל ד, ו.

אם בעל הבית קיבל עליו לשמור כשומר חינם עדיין פטור על נזק שנגרם לשור, אבל חייב - כלומר אינו תובע את בעל השור - על נזק שהשור גרם, ראו תוספתא ה, ה.

נפל לבורו, והבאיש מימיו - חייב.
היה אביו או בנו לתוכו והרג אותם השור בנפילתו - משלם את הכופר.

ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב.

רבי אומר: בכולן אינו חייב בעל החצר, עד שיקבל עליו לשמור:


חטיבה III: הפלה של אשה בעקבות נגיחה או מכה[עריכה]

(ד) שור שהיה מתכוון לחברו, והכה את האשה ויצאו ילדיה - פטור מדמי ולדות.

בין שור לאדם – המשך של ג, י, לעניין השור ראו גם לעיל ד, ו.

בתורה כתוב "כאשר ישית עליו בעל האשה" (שמות כא כב), אבל חז"ל קובעים מחיר בבית הדין. הם מפרשים את הביטוי "ואם אסון יהיה" על מות האשה, ואילו אם מתו הולדות - מסתפקים בתשלום כספי. וראו גם חוקי חמורבי סימנים 209-210, אבל תרגום השבעים הסבירו שהאסון הוא במות הולדות לאחר שנגמרה צורתם.

וראו תוספתא ט, ז: "הכה את האשה ויצאו ילדיה, משלם נזק צער רפוי שבת ובשת לאשה, וולדות - לבעל".

לגבי השפחה והגיורת: לפי הפשט וברייתא בגמרא נראה שהשתחררה כשהיא בהריון, ובעלה נשאר עבד ואינו קשור אליה עתה. וכן הגיורת התגיירה בהריון, ולכן אין להן בעל בכלל - בניגוד לאלמנה, שיש יורשים לבעלה.

ואדם שהיה מתכוון לחברו, והכה את האשה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות.
כיצד משלם דמי ולדות? שמין את האשה:
כמה היא יפה עד שלא ילדה - וכמה היא יפה משילדה ואת ההפרש משלם..
אמר רבן שמעון בן גמליאל, אם כן לא ישלם כלום, כי משהאשה יולדת - משבחת! שהיא יכולה לעבוד יותר בקלות.
אלא: שמין את הולדות, כמה הן יפין - ונותן לבעל.
ואם אין לה בעל - נותן ליורשיו.
היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת - פטור:


חטיבה IV: נזקי הבור[עריכה]

(ה) החופר בור ברשות היחיד, ופתחו לרשות הרבים

החפירה ברה"ר עצמה מותרת לעיתים, ראו ב"ב ג, ח.

החיוב תלוי אם סביר שהשור ימות מבור כזה. וכן כל מכשול אחר – חייבים על מות השור רק אם יש בו כדי להמית. אבל על גרימת נזק לעוברים ושבים ["אם הוזק בו"] חייבים תמיד, למרות שהתורה מדברת רק על מקרה של מות השור.

ההשואה בין גרימת נזק לבין דיני בור מדגימה את הפער בין תורת הנזיקין של חז"ל לבין דיני התורה שבכתב.

הדין שלפיו אם אין בבור כדי להמית אין החופר חייב - תואם את גישת חז"ל המבססת את החיוב על האחריות כלפי דבר "שדרכו להזיק", כאמור לעיל לעיל א, ב.

או ברשות הרבים, ופתחו לרשות היחיד,
ברשות היחיד, ופתחו לרשות היחיד אחר - חייב.

החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת - חייב.

אחד החופר בור, שיח ומערה, חריצין ונעיצין - חייב.

אם כן, למה נאמר "בור"?
מה בור שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים,
אף כל שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים.
היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור.
ואם הוזק בו - חייב:


"כסהו כראוי" - השוו לעיל ד, ט.

המדרש המפורש בבבלי נג ב, הפוטר את בעל הבור מתשלום על נפילת אדם לבור ומפיצוי על נזק לכלים - מתאים למגמה של חז"ל להקטין את תוקף דיני הנזיקין בפשט התורה. קשה להסביר אותו באופן הגיוני.

התלמוד פירש את הביטוי "שור חרש שוטה וקטן": שור שהוא חרש או שוטה או קטן, ואילו שור נורמאלי אינו חייב. בשאר המקומות הביטוי "שור חרש שוטה וקטן" מתפרש שור של חרש שוטה וקטן, ואין עוסקים בחכמתו של השור.

ניתן להסביר גם כאן שהמשנה מלמדת כי שור של חרש שוטה וקטן שמת בבור - חייבים עליו, למרות ששור כזה שנגח פטור (ראו לעיל ד, ד.) לעומת זאת בן, בת, עבד ואמה, אם ננגחו - חייב עליהם השור מיתה, ואילו אם נפלו לבור – פטורים עליהם בגלל המדרש דלעיל.

הלשון "בן או בת", "עבד או אמה" הם לשונות מקרא לפי שמות כא לא-לב.

(ו) בור של שני שותפין, עבר עליו הראשון ולא כסהו, והשני ולא כסהו - השני חייב.

כסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה, ולא כסהו - השני חייב.
כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור.
לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת - חייב.
נפל לפניו לתוך הבור מקול הכריה - חייב.
לאחריו מחוץ לבור מקול הכריה - פטור.

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה, ופטור על הכלים.

נפל לתוכו שור חרש שוטה, וקטן - חייב.
בן או בת, עבד או אמה - פטור:


(ז) אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, ולתשלומי כפל,

ולהשבת אבידה, לפריקה, לחסימה, לכלאים, ולשבת.

לעניין תשלומי ארבעה וחמישה אין הדרשה הזו תקפה, ראו לקמן ז, א.

לפי תוספתא ו, ז, הדרשה היא מהפסוק שמות כ י, שבו יש ייתור של המילים "וכל בהמתך".

הדרשה דומה לזו שבמשנה ה. הבור וגם השור הם רק דוגמא, והכלל מקיף הרבה יותר - אבל עדיין פטור על נזקים לרכוש.

וכן חיה ועוף כיוצא בהן.

אם כן, למה נאמר "שור או חמור"?

אלא שדבר הכתוב בהווה: