ביאור:משנה בבא קמא פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י מבנה

מסכת בבא קמא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

----

נזקי אדם וקרן, והדמיון ביניהם[עריכה]

חטיבה I: נזקי אדם ישירים[עריכה]

למרות ש"אדם מועד", כאן יש שני בני אדם, ולכן דנים לפי הדרך המקובלת. מקובל שבדרך אין אדם חייב לבדוק אם יש לפניו כד, כי אסור להניחו שם.

החיוב של המניח בנזק שנגרם לנתקל אינו מדין בור, אלא מדין אדם המזיק.

אפילו אם לא התכוון לשבור את הכד חייב, שכך נאמר לעיל ב, ו: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד".

ר' יהודה סובר שאם לא התכוון לשבור את הכד נחשב כאנוס, ואינו חייב לשמור את שברי הכד שלא יזיקו. וראו תוספתא ב, ד, שחכמים מודים לו אם לא ידע שנשבר כדו.

(א) המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור.

ואם הוזק בה - בעל החבית חייב בנזקו.

נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחד במים, או שלקה בחרסיה - חייב.

רבי יהודה אומר: במתכוון - חייב; באינו מתכוון - פטור:


(ב) השופך בכוונה מים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר - חייב בנזקו.

המצניע את הקוץ, ואת הזכוכית ברשות הרבים, ולא הצניעם כראוי,

במקרה כזה, גם ר' יהודה מודה שחייב.

לעניין גדר קוצים ראו תוספתא ב, ה, שפוטרת.

בתורה שבכתב נאסר רק לתת מכשול לפני עיוור (ויקרא יט יד). חז"ל הרחיבו את האיסור לכל אדם.

והגודר את גדרו בקוצים הבולטים לרשות הרבים, וגדר שנפל לרשות הרבים והיה יכול לפנותו ולא עשה כך,
והוזקו בהן אחרים - חייב בנזקן:


(ג) המוציא את תבנו ואת קשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר - חייב בנזקו,

כל הקודם זכה בזבל, כי קנסוהו חכמים כדי שלא יעשו כך.

אבל ראו תוספתא ב"מ יא, ה, שר' יהודה התיר להוציא זבל לרה"ר לשלושים יום, ופטר את המוציא מתשלום נזקים שנגרמו. שיטת ביניים מופיעה שם ובב"מ י, ה, שלפיה מותר להוציא זבל לזמן מועט אבל אם נגרם נזק יש לשלם.

וראו דינים דומים לנ"ל בעניין הוצאת קוצים לרה"ר בתוספתא ב, ו.

וכל הקודם בהן - זכה!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו - חייבין לשלם,

וכל הקודם בהן - זכה!

ההופך את הגלל צואת בהמה, כדי שתתיבש ויקח אותה אחר כך כזבל. ברשות הרבים, והוזק בהן אחר - חייב בנזקו למרות שלא בהמתו היא שהפרישה את הגלל.:


לפי הפשט משנה זו אינה כר' יהודה דלעיל, במשנה א. אבל גם הוא יודה, אם היה לקדר הראשון זמן לקום או לפחות להזהיר את השני.

בתוספתא ב, ז מעמידים שמשלם לשני את נזקי גופו (בהנחה שלא מת), אבל לא את נזקי הרכוש, ולא נראה כך מלשון המשנה.

(ד) שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון,

הראשון חייב בנזקי שני:


(ה) זה בא בחביתו, וזה בא בקורתו תאונה חזיתית, נשברה כדו של זה בקורתו של זה - פטור,

שלזה רשות להלך - ולזה רשות להלך.

היה בעל קורה ראשון, ובעל חבית אחרון תאונת חזית-אחור., נשברה חבית בקורה - פטור בעל הקורה.

ואם עמד בעל הקורה - חייב.
ואם אמר לבעל החבית "עמוד" הדליק אור בלם - פטור.

היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה - חייב.

ואם עמד בעל חבית - פטור.
ואם אמר לבעל קורה "עמוד" - חייב.

וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו:


המשנה דנה בחובת המזיק לרכוש חבירו או לגוף חבירו באותם קריטריונים:

כמו בתחילת משנה ה: פטורים, כי לזה רשות להלך ולרוץ, ולזה רשות להלך ולרוץ. בתוספתא (ב, ט) מחייב איסי את הרץ, כי הוא אינו נוהג כרגיל - חוץ מבערב שבת.

(ו) שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצים,

והזיקו זה את זה נזקי גוף,
שניהם פטורין:


המקרה הנדון כאן דומה לזה שבדברים יט ה. למרות שלעניין רצח הוא נחשב שוגג, לעניין נזק - בגוף או ברכוש - הוא חייב.

אבל אם הזיק ברשות היחיד שלו - פטור, ראו לעיל א, ב.

(ז) המבקע ברשות היחיד - והזיק ברשות הרבים,

ברשות הרבים - והזיק ברשות היחיד של אדם אחר,
ברשות היחיד - והזיק ברשות היחיד אחר -
חייב:


חטיבה II: נזקי שור ונזקי אדם[עריכה]

(ח) שני שוורים תמים, שחבלו זה את זה - משלמים במותר חצי נזק.

שניהם מועדים - משלמים במותר נזק שלם.
אחד תם ואחד מועד: מועד בתם - משלם במותר נזק שלם, תם במועד - משלם במותר חצי נזק.

"במותר" - בהפרש הנזק, כלומר קודם מחשבים מי הזיק יותר ובכמה, ואם התם הזיק יותר - משלם חצי מהעודף.

אין הבדל מהותי בין שור מועד לאדם המזיק.

לדעת ר' עקיבא שור תם שחבל באדם משלם נזק שלם. וראו תוספתא ג, א, שהוא קושר את הנגיחה לשמות כא לא, למרות שלא מדובר במות האדם.

וכן: שני אנשים שחבלו זה בזה - משלמים במותר נזק שלם.

אדם במועד ומועד באדם - משלם במותר נזק שלם.
אדם בתם ותם באדם:
אדם בתם - משלם במותר נזק שלם, תם באדם - משלם במותר חצי נזק.
רבי עקיבא אומר: אף תם שחבל באדם - משלם במותר נזק שלם:


(ט) שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה כלום - נוטל את השור.

המחלוקת אינה להלכה אלא על מה נאמר הפסוק. ההלכה מוסכמת על התנאים, והובאה לעיל א, ג.

אבל מסתבר שקשה למצוא מקרה שבו הפסוק מתקיים כלשונו!

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה כלום,

אמר רבי מאיר: על זה נאמר (שמות כא לה) "ומכרו את השור החי וחצו את כספו".
אמר לו רבי יהודה: וכן הלכה? קיימת "ומכרו את השור החי וחצו את כספו",
ולא קיימת "וגם את המת יחצון"!
ואיזה? זה שור שוה מאתים, שנגח שור שוה מאתים, והנבלה יפה חמישים זוז,
שזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת:


(י) יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו,

המשנה משווה את מעשה האדם למעשי השור, ומרמזת שיש מקום להשוואה. אבל כמובן ההשוואה אינה מלאה.

הבושת תלויה בכוונה לבייש, ראו לקמן ח, א.

הפטור של האדם נובע מהחמרה בדינו, שחייב מיתה, וראו לקמן ח, ה.

וראו השלמת ההשוואה בתוספתא ג, ג.

פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו:

שורו שבייש - פטור, והוא שבייש - חייב.

שורו שסמא את עין עבדו, והפיל את שינו - פטור כי השור אינו הבעלים של העבד.

והוא שסמא את עין עבדו, והפיל את שינו - חייב.

שורו שחבל באביו ובאמו - חייב, והוא שחבל באביו ובאמו - פטור.

שורו שהדליק את הגדיש בשבת - חייב, חצי נזק והוא שהדליק את הגדיש בשבת - פטור,

מפני שהוא מתחייב בנפשו:


חטיבה III: "המוציא מחבירו עליו הראיה" בנזקי שור כבנזקי אדם[עריכה]

עניין אחריות השור לנזק, והדמיון בעניין זה בין השור לאדם - מודגש כאן במיוחד: עקב הספק על האחריות ועל זהות השור הנוגח נקבע כאן הכלל של "המוציא מחבירו", בדומה לדין הבנאי לקמן ט, ג, ואילו בספיקות אחרים הדין הוא "יחלוקו", כגון לקמן ה, א, ובב"מ ח, ד-ה.

והשוו ב"מ ח, ב ומשנה ד, שם מחייבים את המחזיק שבועה - בניגוד למקרה שלפנינו ושבדין הבנאי, וצריך עיון.

"לא כי" לשון מקרא: מלכים א ג כב.

(יא) שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק,

זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: לא כי, אלא בסלע לקה,
המוציא מחברו - עליו הראיה.

היו שניים רודפים אחר אחד, זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: שורך הזיק - שניהן פטורין.

אם היו שניהם של איש אחד - שניהן חייבין.

היה אחד גדול ואחד קטן,

הניזק אומר: גדול הזיק, והמזיק אומר: לא כי, אלא קטן הזיק.
אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק, והמזיק אומר: לא כי, אלא תם הזיק
המוציא מחברו - עליו הראיה.

היו הניזוקין [שניים]: אחד גדול ואחד קטן,

והמזיקים שנים: אחד גדול ואחד קטן והנזק גדול מכפליים ערך השור הקטן.,
הניזק אומר: גדול הזיק את הגדול, וקטן את הקטן,
והמזיק אומר: לא כי, אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן.
אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן,
והמזיק אומר: לא כי, אלא תם את הגדול ומועד את הקטן,
המוציא מחברו עליו הראיה: