ביאור:תוספתא/בבא קמא/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא קמא פרק שני[עריכה]

תם ומועד בנזקים שונים[עריכה]

(א)

תרנגולין שהידסו את העיסה ואת הפירות, או שניקרו - משלמין נזק שלם

הידסו עפר על גבי עיסה ועל גבי פירות - משלמין חצי נזק


ראו משנה ב, א.
לעניין הכלב והגדי ראו משנה ב, ג.



היו מחטטין בחבלו של דלי, נפל ונשבר - משלם נזק שלם
נפל ונשבר ושבר כלי אחר - על הראשון משלמין נזק שלם, ועל האחרון משלמין חצי נזק
תרנגולין שירדו לגינה, ושברו את החליפין הצימוח החדש וקיטמו את הירק - משלמין נזק שלם
סומכוס אומר: על הקיטום - נזק שלם, ועל השבור - חצי נזק
תרנגול שהיה פורח ממקום למקום, והזיק בגופו - משלם נזק שלם. ברוח שבכנפיו - חצי נזק
סומכוס אומר: נזק שלם
הכלב והגדי שנפלו מלמטה למעלה והזיקו - הרי אלו פטורין. קפצו מלמעלה למטה והזיקו - הרי אלו חייבין
אבל אדם המועד לעולם שקפץ, בין מלמעלה בין מלמטה - והזיק - ה"ז חייב
נפל על גבי חבירו והזיק התחתון בעליון והעליון בתחתון - התחתון פטור
ואם אמר לו "קבלני" ששיחקו יחדיו - שניהן אחראין זה לזה.

(ב)
איזהו תם ואיזהו מועד? – "מועד" שהעידו בו שלשה פעמים,


ראו משנה ב, ד.
לדעת ר' מאיר המעבר מקטגוריה לקטגוריה יכול להיות ביום אחד: אם שלוש פעמים רב עם חבריו ולא נגח – נעשה תם. אם רדף ונגח שלוש פעמים – הוא מועד.
לדעת ר' יהודה דווקא שלושה ימים רצופים, וראו מכילתא משפטים י.



ו"תם" שהיו התינוקות ממשמשין בו בין קרניו.
נעשה תם בן יומו ונעשה מועד בן יומו:
צהב בין הבקר שלשה פעמים זה אחר זה רב עם הבהמות האחרות ולא נגח אותן, אפילו ביום אחד הרי זה תם.
רדף שלש רדיפות זו אחר זו אפילו ביום אחד הרי זה מועד, דברי רבי מאיר
רבי יהודה אומר: מועד שהעידו בו ג' ימים זה אחר זה, ותם שהחזיר בו ג' ימים זה אחר זה.

(ג)
לעולם אין נעשה שור מועד, עד שיעדוהו בפני בעלים ובפני ב"ד


ראו מכילתא דרשב"י עמ' 189: "או נודע – בבית דין, בבעלים מניין? - והועד בבעליו."
הברייתא כר' יהודה.
שלוש עדויות שהן עדות אחת – ראו ב"ב ג, ד.
"פטור מלשלם" כמועד, אבל חייב כתם.



בפני בית דין ולא בפני בעלים - אין נעשה שור המועד, עד שיעידוהו בפני בעלים ובפני ב"ד
העידוהו בפני שנים יום הראשון, בפני שנים יום השני, בפני שנים יום השלישי הרי אלו שלש עדיות
והן עדות אחת. נמצאת כת הראשונה זוממת הרי יום אחד שנגח פטור מלשלם
שנייה זוממת - ב' ימים פטור מלשלם
שלישית זוממת - הרי שלשתן זוממין. הוא פטור והן חייבין
ועל זה נאמר (דברים יט יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

נזקי אדם[עריכה]

(ד)
נשברו כדו וצלוחיתו ברשות הרבים, ובא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב


ראו משנה ג, א.
ר' יהודה סובר שיכול אדם להפקיר את חרסיו שנשברו שלא ברצונו, ולהיות פטור מנזקם. חכמים מודים לו רק אם לא ידע שהחרסים ברה"ר.



ר' יהודה פוטר, שאין שמירתן עליו
מודה רבי יהודה לחכמים, במניח אבנו וצלוחיתו ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן
שהוא חייב, מפני ששמירתן עליו
ומודים חכמים לרבי יהודה, במניח קנקנים בראש הגג לנגבן, ונפלו ונשברו והוא לא ידע, ובא אחר והוזק בהן
שהוא פטור, מפני שאין שמירתן עליו.

(ה)

הניח אבנו ומשאו ברה"ר, אמרו לו "פנה אותן" אמר להם "אי איפשי איני רוצה בהן"

כל הקודם בהן זכה, ואם בא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב


במקרים אלו מודה גם ר' יהודה.
לעניין המפריח השוו משנה ג, ב. לדעת התוספתא מותר לבעל הגדר לעבות אותה בקוצים.
לעניין הטיפול בכתל שנפל ראו ב"מ י, ד.



נפלה כותלו לרשות הרבים, אמרו לו "פנה אותן" ואמר "אי אפשי בהן"
כל הקודם בהן זכה בהן, ואם בא אחר והוזק בהן - ה"ז חייב
המפריח גדרו בקוצין ובצרורות לרה"ר, ובא אחר והוזק בהן - ה"ז פטור
נפלו, מהגדר ובא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב
בנאן כדרכו בנה גדר היטב, אבל היא נפלה – פטור, עד שיתנו לו זמן.
נתנו לו ונפלו, נתקלו בה אנשים בתוך זמן – פטור, לאחר זמן - הרי זה חייב
וכמה הוא זמן? - אין פחות משלשים יום.

(ו)

המצניע קוצים וזכוכית בתוך כותלו של חברו, ובא בעל הכותל וסתרו,

ובא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב


ראו משנה ג, ב-ג.
המוביל קוצים או תבן ברה"ר חייב לדעת ת"ק להיזהר שלא יזיק, וראו משנה ו, ו.
הפותקין ביביהן וכו' היא דעת חכמים: אמנם יש לו רשות, אבל אם הזיק חייב לשלם.
בסוף הברייתא מובא הדין ממשנה ג שם.



חסידים הראשונים היו מוציאין אותן את הקוצים והזכוכיות מרה"ר לתוך שדות עצמן
ומעמיקין להן ג' טפחים, כדי שלא תעלם המחרישה
היה בא בקופה של תבן ובא חבילה של קוצים ברה"ר, ובא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב.
רבי יהודה פוטר, שלא נתנו ערי ישראל אלא לכך
כגון אלו הפותקין ביביהן והגורפין מערותיהן ברשות הרבים בימות החמה, שאין להן רשות
בימות הגשמים, אע"פ שיש להן רשות; ובא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב
המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, ובא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב
וכל הקודם בהן זכה.
החופר את הגלל לזכות בה ברה"ר, ובא אחר והוזק בה - הרי זה חייב, ואסורה משום גזל כי זכה בגלל
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים - מותרין משום גזל.

(ז)

קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה; נתקל הראשון ונפל, בא חברו ונתקל בו ונפל, בא חברו ונתקל בו ונפל

הראשון משלם לשני, והשני לשלישי


ראו משנה ג, ד.
חייבים על נזקי אדם (לא על מותו), אבל פטורים מנזקי כלים ובגדים, כדין בור. אם הזהירו - פטורים לגמרי.
בעלי חיים פטורים לגמרי. אם היו בני אדם מחמרים עליהם דינם כדין הקדרים.



ואם מחמת הראשון נפלו כולם - הראשון משלם על ידי כולן
וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים, לפיכך אם הזהירו זה את זה הרי אלו פטורין
חמורין שהיו מהלכין זה אחר זה;
נתקל הראשון ונפל, בא חבירו ונתקל בו ונפל, ובא חברו ונתקל בו ונפל
אפי' מאה - כולן פטורין
חמרין שהיו מהלכין זה אחר זה;
נתקל הראשון ונפל, בא חבירו ונתקל בו ונפל, ובא חברו ונתקל בו ונפל
הראשון משלם לשני, והשני לשלישי
ואם מחמת הראשון נפלו כולם - הראשון משלם על ידי כולם,
שחייב על נזקי אדם ופטור על נזקי בהמה, לפיכך אם הזיקו זה את זה כולן פטורין
שור שדחף את חברו, וחברו את חברו,
הראשון משלם לשני, והשני לשלישי
ואם מחמת הראשון נפלו ודחפו זה את זה - הראשון משלם על ידי כולם,
ואפי' הן מאה - כולן פטורין. חוץ מהראשון

(ח)
חמשה שישבו על גבי ספסל ונשבר - כולן חייבין לשלם


אם לא נשבר מיד כשישב החמישי – כולם חייבים.
החמור שנפל אינו טעון עוד, ולכן רשאים האחרים לעקפו.



ואם מחמת האחרון נשבר - האחרון משלם על ידי כולם
חמורין שרגליו של אחד מהן רעות - אין רשאין לעבור עליו המחמרים לעקפו
נפל - רשאין לעבור עליו
היה אחד מהן טעון ואחד מהן רכוב - מעבירין את טעון מפני הרכוב
אחד טעון ואחד ריקן - מעבירן את הריקן מפני הטעון
אחד רכוב ואחד ריקן - מעבירין את הריקן מפני הרכוב
היו שניהם טעונין, שניהן רכובין, שניהן ריקנין - עושין פשרה ביניהן
וכן שתי ספינות שהיו באות זו כנגד זו,
אחת פרוקה ואחת טעונה - מעבירין את הפרוקה מפני הטעונה
שתיהן פרוקות ושתיהן טעונות - עושות פשרה ביניהן.

(ט)
שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך

שניהן רצין, שניהן מהלכין, שניהם ממשמשין, והזיקו זה את זה - שניהן פטורין
שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך
איסי הבבלי אומר: הרץ חייב מפני ששינה.
ומודה איסי הבבלי שאם היה ערב שבת עם חשיכה פטור.

(י)
מסקלין דרך רשות הרבים, דברי רבי יהושע


ר' עקיבא אמר את שורות 2-3, 5-7.
משורה 8 ואילך – דברי הכל.
הבעלות על רה"ר היא קבועה יותר מבעלות פרטית.
מדברי ר' עקיבא בשורה 6 נראה שפירש "לפני עוור לא תתן מכשול" (ויקרא יט יד) כפשוטו.



ר' עקיבה אומר: כשם שאין לו רשות לקלקל כך לא יסקל ברה"ר ויניח שם את האבנים
אם סקל - יוציא לים או לנהר או למקומות הטרשים
והמסקל לדעת ר' יהושע נוטל אבן מן האמצע ונותן לצדדים. ואם בא אחר והוזק בהן - ה"ז חייב
אע"פ שאמרו: הרי הוא כמסקל מלפני בהמה ונותן לפני אדם,
מלפני הרואים ונותן לפני הסומין
שדרך בהמה להלך באמצע ובני אדם מצדדין, דרך הרואין להלך באמצע והסומין מן הצדדים
המסקל נוטל מתוך שדהו ונותן לרה"ר, ובא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב
אע"פ שאמרו: הרי הוא כמסקל מתוך שאינו שלו ונותן לתוך שלו
מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונותן לרשות הרבים
היה חסיד אחד רודפו, אמר לו: מפני מה אתה מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך?
שחק עליו. לאחר זמן נצטרך אותו האיש ומכר את שדהו, והיה מהלך באותו מקום ונתקל
אמר: לא לחנם אמר לי אותו חסיד "הרי את מסקל מתוך שאינו שלך, ונותן לתוך שלך".