ביאור:משנה בבא קמא פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י מבנה

מסכת בבא קמא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

----

המבעה וההבער[עריכה]

חטיבה I: נזקי שן והאחריות עליהם[עריכה]

המשנה כאן סתמה כדעת ר' יהודה לעיל ד, ט, כי הבהמה מועדת לנזקי אכילה (ראו לעיל א, ד.) או שאולי ניתן להבחין בין מועד לנגיחה, שיש בו אלימות ויכול לקרוע את המוסרה - לבין מועד לאכילה ולדריסה, שאם נעלו אינו יוצא משם.

הליסטים אינם חייבים אם לא הוציאו את הצאן בעצמם.

(א) הכונס צאן לדיר, ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה - פטור.

לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה - חייב.

נפרצה בלילה ע"י גנבים או שפרצוה לסטים ביום, ויצאה והזיקה - פטור.

הוציאוה לסטים - לסטים חייבים:


(ב) הניחה בחמה השאיר את הצאן בשמש במקום מגודר, ולא בדיר, או שמסרה לחרש שוטה וקטן שאינם מקבלים אחריות, ויצאה והזיקה - חייב.

מסרה לרועה - נכנס רועה תחתיו.

ראו מכילתא משפטים יד.

הרועה הוא שומר, וראו לעיל ד, ט. אם הוא מסר לרועה אחר בלי ידיעת הבעלים - הרועה חייב, ראו תוספתא ו, ח.

גם כשבעל הצאן פטור, עדיין חייב לשלם מה שנהנית, ראו לעיל ב, ב.

אם יש עליו אחריות - משלם לפי הנזק, כאשר הנזק מחושב לפי ירידת ערך השדה השלם, שהיא פחותה ממחיר התיקון הישיר של הנזק - ראו תוספתא ו, י.

ר' שמעון מחייב במקרים מסויימים לשלם לפי מחיר הפירות, אפילו אם עוד לא נקטפו.

נפלה לגינה באונס ונהנית - משלמת מה שנהנית. אבל לא מה שדרסה והזיקה.

ירדה כדרכה והזיקה - משלמת מה שהזיקה.

כיצד "משלמת מה שהזיקה"? שהרי אין מחיר לפירות ולעלים שאינם נמכרים בשוק!

שמין בית סאה באותה שדה, כמה היתה יפה - וכמה היא יפה.

רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים - משלמת פירות גמורים.

אם סאה - סאה אם סאתיים - סאתיים:


השוו לעיל ה, ב.

(ג) המגדיש בתוך שדה של חברו שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל השדה - פטור.

ואם הוזקה בהן - בעל הגדיש חייב.
ואם הגדיש ברשות - בעל השדה חייב:


חטיבה II: נזקי אש והאחריות עליהם[עריכה]

(ד) השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן

פטור בדיני אדם, וחייב בדיני שמים.
שלח ביד פקח - הפקח חייב.

שולח ביד חש"ו פטור, כי אין וודאות שהאש תזיק, והשוו מעילה ו, ב.

מי שהשלים את תנאי השריפה חייב, והשוו לעיל, ה, ו - אבל כאן אין המזיק בעלים של האש.

האור והעצים - רמז לעקידה, ראו בראשית כב ז: שם שלח הקב"ה את הבעירה בידי אברהם. האם יש לאברהם דין של חרש שוטה וקטן או דין של פיקח?

אכילת העצים האבנים והעפר רומזת לאליהו בהר הכרמל, ראו מלכים א יח לח, וכן לאש ה' שאכלה את אבני המקדש, (ראו איכה ד יא). הפזמון החוזר במשנה "שלם ישלם המבעיר את הבערה" מרמז להקשר זה.

אם אין גדר וכו', מה הטווח שצריך לקחת בחשבון? – ההנחה היא שמותר להדליק אם נלקחו מרחקי בטחון סבירים. וראו תוספתא ו, יא: שם מבחינים בין מצב רגיל לשעת הרוח, מביאים מקרים שבהם האש עברה את הירדן, אבל בסוף קובעים שאם האש עברה שלולית וכדומה ברוחב של 8 אמות - המבעיר פטור.

לדעת ר' שמעון אין מקדם בטחון, אלא אם הזיק - משלם, שהרי אש אינה נשלטת ועלולה להתגבר פתאום.

אחד הביא את האור, ואחד הביא את העצים - המביא את העצים חייב.

אחד הביא את העצים, ואחד הביא את האור - המביא את האור חייב.

בא אחר וליבה בדרך שאלולי ליבה לא היתה האש מתפרצת. - המלבה חייב.

ליבתה הרוח - כולן פטורין.

השולח את הבערה, ואכלה עצים או אבנים, או עפר - חייב,

שנאמר (שמות כב ה) "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה,
שלם ישלם המבעיר את הבעירה".

עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות, או דרך הרבים, או נהר - פטור.

המדליק בתוך שלו, עד כמה תעבור הדליקה?

רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותה כאלו הוא באמצע בית כור מידה מינימלית של שדה. הטווח יוצא 137 אמה..
רבי אליעזר אומר: שש עשרה אמות, כדרך רשות הרבים ששנינו לעיל "עברה... דרך הרבים פטור".
רבי עקיבא אומר: חמישים אמה.
רבי שמעון אומר: "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שמות כב ה) - הכל לפי הדליקה:


(ה) המדליק את הגדיש, והיו בו כלים, ודלקו.

הביטוי "גדיש" הוא מלשון המקרא שמות כב ה: "ונאכל גדיש".

ראו תוספתא ו, יב, שאם הגדיש היה בשטחו של המבעיר, והוא הרשה לבעל הגדיש להגדיש אבל לא להטמין בגדים בגדישו - ר' יהודה מודה לחכמים.

מצב הגדי אינו משנה במקרה השני – גם אם היה גדי כפות אינו משלם. לפנינו עוד רמז לעקידה, שם היה יצחק עקוד והאיל סמוך.

"דרך בני אדם" הוא משחק מילים עם "דרך הרבים" (ראו משנה ד). המשחק מלמד שיש להתחשב ברוב הציבור: אם האש עברה את דרך הרבים - פטור, כי אינה נוהגת כאש רגילה, ואם הדליק בית - חייב על החפצים שבו, כי הוא לא לקח בחשבון את "דרך הרבים", להניח חפצים בבית.

רבי יהודה אומר: ישלם מה שבתוכו.
וחכמים אומרים: אינו משלם, אלא גדיש של חטים או של שעורים כי לא היה יכול לדעת על קיום הכלים..

היה גדי כפות לו, לגדיש, ואינו יכול לברוח ועבד סמוך לו, ונשרף עמו - חייב כי ראה את הגדי, ולכן חייב לשלם עליו, ואילו העבד היה יכול לברוח..

עבד כפות לו, וגדי סמוך לו, ונשרף עמו - פטור כי חייב מיתה או גלות על רצח העבד, ולכן אינו חייב לשלם על הדליקה..
ומודים חכמים לרבי יהודה, במדליק את הבירה - שהוא משלם כל מה שבתוכה
שכן דרך בני אדם להניח בבתים בניגוד לגדיש, בבית נהוג להניח חפצים ולכן חייב לשלם על התכולה.:


(ו) גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק - חייב.

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות

ראו תוספתא ו, יג, שמעמידה את המשנה במצב שנתנו לו רשות להכנס. אם לא נתן לו רשות - הנפח וכו' פטור, וראו לעיל ה, ב-ג.

אסור היה לבעל הגמל להניח לפשתן שעל הגמל להכנס לרשות היחיד של החנוני.

בחנוכה לדעת ר' יהודה רשות הרבים משנה את טבעה: מותר להדליק בה נרות, ובעל הגמל צריך להזהר; אבל חכמים בתוספתא שם חולקים עליו.

ודלקו בנרו של חנווני, והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב.
הניח חנווני נרו מבחוץ - החנוני חייב.
רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור: