ביאור:משנה בבא קמא פרק ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י מבנה

מסכת בבא קמא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

----

נזקי הקרן ותשלומיהם - אחריות משפטית של השור התם

חטיבה I: שור שנגח שור

(א) שור תם שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה - ישלם לאחרון שבהם.

משחק מילים עם "תשלומי ארבעה וחמישה", ראו לקמן פרק ז: לא רק האדם קשור למספרים הללו.

ר' מאיר מחלק מהשור לפי הנזק עד שנגמר, שהרי בשור תם אין לשלם יותר מערך השור.

ר' שמעון מחלק ממה שנשאר לבעלים, בהתאם לפסוק "וחצו את כספו", ולכן תמיד נשאר משהו גם להם.

יתכן גם להסביר, שלדעת ר' שמעון מחלקים את האחריות: בזמן הנגיחה השניה היו לשור שני בעלים - הבעלים המקורי והניזק הראשון - ושניהם משלמים לפי חלקם. ואכן, הבעלים המקורי מכונה במשנה "שלפניו", כמו הניזקים.

השוו בעיה דומה בכתובות י, ד-ה.

ואם יש בו מותר - יחזיר לשלפניו.

ואם יש בו מותר - יחזיר לשלפני פניו.

והאחרון אחרון נשכר, דברי רבי מאיר.

רבי שמעון אומר: שור שווה מאתים שנגח שור שווה מאתים, ואין הנבלה יפה כלום

זה נוטל מנה, וזה נוטל מנה.

חזר ונגח שור אחר שווה מאתים

האחרון נוטל מנה, ושלפניו - זה הניזק הראשון נוטל חמישים זוז וזה בעל השור המקורי נוטל חמישים זוז.

חזר ונגח שור אחר שווה מאתים

האחרון נוטל מנה, ושלפניו - חמישים זוז, ושניים הראשונים - דינר זהב: 25 זוז

(ב) שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו

מועד לאדם ואינו מועד לבהמה, מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים,

את שהוא מועד לו - משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו - משלם חצי נזק.

ר' יהודה בדעה שיש לשור דרך להבחין בין שבת לחול. אולי לפי התנהגות האנשים סביבו.

וראו גם תוספתא ד, ה: התוצאה היא שקשה להגדיר שור כמועד, כי להעדה יש הרבה פרמטרים.

אמרו לפני רבי יהודה: הרי שהיה מועד לשבתות, ואינו מועד לחול?

אמר להם: לשבתות - משלם נזק שלם, לימות החול - משלם חצי נזק!

אימתי הוא תם? - משיחזור בו שלושה ימי שבתות:

שתי דרשות על הביטוי "שור רעהו".

ההקדש מחוץ לדיני הנזיקין, כמזיק וכניזק. ראו לעיל, א, ב.

בתוספתא ד, א, דנים גם במקרה המורכב של שור שחציו של הקדש וחציו של ישראל, וכדומה.

הדין לגבי שור של נכרי נוצר כתגובה לכך שברומי לא היה נהוג לפצות את בעל השור הנפגע כלל. עם זאת, ספק אם היה לחכמים כח פוליטי לגבות פיצוי מהגוי אי פעם.

והשוו ספרי דברים שמד, שמביאים דין דומה כהוכחה להעדפת ישראל ע"י הקב"ה על פני הגויים.

(ג) שור של ישראל שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של ישראל - פטור,

שנאמר (שמות כא לה) "שור רעהו", ולא שור של הקדש.

שור של ישראל שנגח לשור של נכרי - פטור.

ושל נכרי שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם:

השוו לקמן ח, ד, לגבי נזקי גוף שגורמים החרש השוטה והקטן.

ראו תוספתא ד, ד, שר' עקיבא מחייב את השור של חש"ו בחצי נזק. לדעתו אמנם אי אפשר להעיד בבעליו, אבל החיוב כשור תם חל על השור עצמו.

אם השור מועד - האפוטרופוס חייב לשמרו ולשלם, אבל על נגיחות התם פטורים.

לדעת ר' מאיר שינוי השומר על השור מבטל את העדות שהעידו עליו, כי השומר קובע את התנהגות השור; לדעת ר' יוסי השור עצמו משנה את אופיו במהלך העדויות והופך לנגחן, ולכן ההעדה תופסת גם לאחר שינוי השומר.

(ד) שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן - חייב.

ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח - פטור בגלל בעיה באחריות של בעליו..

שור של חרש שוטה וקטן שנגח

בית דין מעמידין להן אפוטרופוס,

ומעידין להן בפני אפוטרופוס.

נתפקח החרש, נשתפה השוטה והגדיל הקטן והשור חזר אליהם מהאפוטרופוס

חזר לתמותו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו.

מכאן עד משנה ח עוברים לדון בשור שנגח אדם, אבל הרעיון של אחריות השור משותף ונמשך גם כאן.

לגבי שור האיצטדין: השוו ע"ז א, ו-ז: אסור למכור שור שישמש לאיצטדין. מות השור נידון בבית דין של נפשות, כנאמר בסנהדרין א, ד, והנענש אינו רק הבעלים אלא גם השור עצמו. לכן שור האיצטדין פטור ממוות למרות שרצח אדם, כי נחשב אנוס.

חטיבה II: שור שנגח אדם

שור האצטדין אינו חיב מיתה, שנאמר (שמות כא כח) "כי יגח", ולא שיגיחוהו:

(ה) שור שנגח את האדם ומת, מועד - משלם כופר, ותם - פטור מן הכופר.

הכופר מבחין באחריות הבעלים. מות השור הוא עונש לשור עצמו.

המשנה מפרשת את הפסוק "וגם בעליו יומת" (שמות כא כט) בתשלום כופר, וראו מכילתא נזיקין י, והשוו גם סנהדרין א, ד, שם מסבירים את הפסוק כתיאור של המתת השור.

וראו סיכום של רוב דיני הפרק בצורת טטראדרמה בתוספתא ד, ו.

בן או בת - לשון מקרא שמות כא לא.

לגבי הקנס על המתת העבד - ראו ערכין ג, ג.

וזה וזה - חייבים מיתה.

וכן בבן וכן בבת.

נגח עבד או אמה - נותן שלושים סלעים,

בין שהוא יפה [מאה] מנה, ובין שאינו יפה אלא דינר אחד:

העונש של השור מותנה בכוונה להזיק לאדם, ראו גם לקמן ה, ד, וכן דין הרוצח האנושי, ראו סנהדרין ט, ב.

(ו) שור שהיה מתחכך בכותל - ונפל על האדם,

נתכוון להרוג את הבהמה - והרג את האדם,

לנכרי - והרג את ישראל, לנפלים - והרג בן קיימא - פטור:

לדעת ר' יהודה מות השור הוא עונש לבעלים, שלא שמרו עליו. לדעת תנא קמא העונש הוא לשור.

(ז) שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס,

שור המדבר שאינו שייך לאיש, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשים - הרי אלו חייבים מיתה אם הרגו אדם..

רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת - פטורים מן המיתה,

לפי שאין להם בעלים:

השוו לדין לגבי אדם ערכין א, ג.

שור שהמית אינו מוקדש, ושור שהוקדש והמית אינו מומת לדעת ר' יהודה (משנה ז), אבל אינו מוקרב; וראו תוספתא ד, ח.

המשנה עוסקת בשור שהרג אדם, וראו מכילתא נזיקין י.

לעניין שור שהזיק והוקדש או נשחט ראו תוספתא ה, א.

(ח) שור שהוא יוצא להיסקל והקדישו בעליו - אינו מוקדש.

שחטו - בשרו אסור.

ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו - מוקדש.

ואם שחטו - בשרו מותר:

חטיבה III: שמירת השור

(ט) מסרו לשומר חנם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר - נכנסו תחת הבעלים:

הרחבה של דיני השומרים אם קיבלו את השור לפני שהועד וכו' ראו בתוספתא ה, ב.

ראו מכילתא נזיקין י, שם מופיעה בדברי ר' מאיר נוסחה שונה: "תם פטור ומועד חייב, שלא שמור הוא זה!" - שהרי יצא.

ר' יהודה רואה את חובת בעל השור המועד כמתמצה בקשירתו, ולכן יוצא שאם הזיק בכל זאת - דינו קל מזה של השור התם, כי התשלום על השור התם אינו כרוך באשמה.

לדעת ר' אליעזר חייב אדם לשחוט את שורו המועד, ואם לא שחטו - חייב, כמו ר' מאיר כאן. והשוו לדבריו בסנהדרין א, ד: "כל הקודם להרגם - זכה".

יתכן שהיתה גירסא "ולא ישמידנו בעליו". ר' אליעזר העדיף לצאת ידי חובת שני הנוסחים, וראו תרגום השבעים לשמות כא כט.

מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק.

קשרו בעליו במוסרה, ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק

אחד תם ואחד מועד - חייב, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: תם חייב ומועד פטור,

שנאמר (שמות כא לו) "ולא ישמרנו בעליו" - ושמור הוא זה!

רבי אליעזר אומר: אין לו שמירה, אלא סכין!