ביאור:משנה ערכין פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת ערכין עוסקת בתרומות כספיות לבדק הבית, הניתנות כנדר או כנדבה. בנוסף לתרומות אלו ניתן למנות את תרומת השקלים, שהיא חובה ובה עסקה מסכת שקלים.
התרומות מתחלקות לארבעה סוגים: תרומת נדר או נדבה לבדק הבית, הנאמרת בלשון חופשית ובה מתחייב התורם לסכום כספי מסוים; תרומה של נכס לבדק הבית, שאת ערכו יוכל המקדיש לפדות בכסף בעצמו, או אדם אחר יעשה כך; חרם של נכס, שאין לפדותו והוא נשאר רכוש ההקדש או הכוהן - והתרומה המכונה "ערך", שבה עוסק חלק נכבד מהמסכת.
שלושת סוגי התרומות האחרונים מבוססים בעיקר על ויקרא כז, עיינו שם. למרות ההיקף הקטן, יחסית, של הפסוקים - נזכרו הערכים בין הנושאים של "גופי תורה" (ראו תוספתא חגיגה א, ט), כנראה כיוון שהתורה שבעל פה מבוססת במידה רבה על הפסוקים ועל המדרש, ואינה מחדשת הרבה.
המיוחד בתרומת ה"ערך" הוא שסכומיה נקובים בתורה שבכתב, ואינם תלויים ברצון המעריך אלא בפרמטרים קבועים של גיל ומגדר. נראה שהרעיון העומד מאחורי תרומה זו הוא שאין התורם נותן רק חלק מרכושו, אלא התרומה מייצגת את חייו. לכן הערך קבוע, שהרי אין אנו יכולים לכמת את חיי האדם בסכום כסף כלשהו, אלא אנו תלויים בעניין זה בתורה. הרעיון הזה מובע במסכת בביטוי "דבר שהנשמה תלויה בו": אם אדם העריך את ידו או את רגלו - אינו נותן כלום, אבל אם העריך את ראשו או את ליבו - חייב לתת את מלוא ערכו הנקוב בתורה, כי איברים אלו הם ייצוג לחיי האדם, וראו בפרק ה, חטיבה II. האדם המעריך את עצמו או את זולתו תורם למקדש, באופן סימבולי, את חייו, ובכך מנסה לבטא מגמה של התקדשות.
לצד האפשרות להעריך אדם מופיעה גם הערכת שדה. גם לשדה יש ערך קבוע על פי שטחו, וגם כאן נראה שאין מדובר בערכו הממשי של השדה אלא בערכו הסימבולי, כחלק משטח ארץ ישראל. הערכת השדה תלויה בקיום מצוות היובל, ומכאן שבימי בית המקדש השני היא היתה לתורה תיאורטית בלבד.
תרומת ה"חרם" היא מסתורית למדי: בתורה מוקדשים לה פסוקים מעטים, ואכן נחלקו חכמים בהגדרתה ובטיבה. בעיון בפשט התורה נראה שמדובר בהשמדה של אדם, בהמה או קרקע, אבל כמובן אין לרעיון זה מקום בתורת ישראל, ואינו מתיישב עם רוחה. המאפיין העיקרי לתרומה זו הוא העדר אופציית הפדיון. ונראה שהתרומה הזאת לא היתה נפוצה ולכן גם לא מוכרת.
התרומה של הקדשת נכס - נדל"ן או מטלטלין - לבדק הבית היתה נפוצה מאד. במסגרת זו כלול גם מי שמתחייב לתת את משקלו - או משקל אחד מאיברי גופו - בזהב או בכסף, למקדש. גזבר המקדש היה מוכר את הנכס, ומעביר את התמורה לבדק הבית. אם הנכס היה קרקע, היתה עדיפות לבעל הקרקע כפודה ראשון, ובפדיונו היה חייב להוסיף חומש על הערך שבו נקב.
פדיון הקרקע מההקדש מכונה בתורה "גאולה", והמונח הזה מופיע גם מחוץ למערכת הקדושה: גם כאשר אדם מוכר מנכסיו לחברו - הוא נקרא אחר כך "לגאול" את שדהו או את הבית שמכר, ודיני הגאולה הללו דומים למדי לגאולה מההקדש. הם מבוססים על ההנחה שבשנת היובל ישוב הנכס ממילא לבעליו המקוריים (חוץ מבתים בעיר חומה), ולכן ערך הפדיון תלוי בתאריך.
למעשה כנראה לא נהג היובל מעולם (בניגוד לשביעית), ראו נחמיה ה, שם מיישם נחמיה שמיטת חובות אבל לא מחזיר קרקעות. אבל בדיני בתי ערי חומה נשמרה זכות הגאולה, ראו גם לקמן ט, ד.
פרק א עוסק בזהות המעריך והנערך, ואחת האמירות שבו היא שהסכום קצוב, ולכן אין הבדל בין אנשים שונים. כדי להמחיש עיקרון זה עוסקת המשנה בערכיהם של אנשים בסוף חייהם. פרק ב מציג את ההערכה כדרך להתקדשות: הוא משווה בינה לבין מצוות אחרות שגם בהן יש ערכי מינימום ומקסימום. פרק ג משווה גם הוא את מצוות ההערכה למצוות אחרות שיש בהן סכום קבוע מראש. השוואה זו נערכת בין הערכים, המייצגים קדושה, לבין הקנסות, המייצגים עונש על חטא. בשני המקרים מוצגת גם אלטרנטיבה של תשלום מחיר שוק במקום הקנס או הערך. פרק ד מפרט את דרכי החישוב של הערכין האנושיים, ופרק ה משווה בין הערכים לבין נדרים ונדבות רגילים.
פרק ו עוסק בהקדשת נכסים לבדק הבית. הוא מתאר הן את דרכי המימוש של הנכס ע"י מכירתו, הן את האמצעים שבהם מותר לגזבר ההקדש להשתמש כדי לאכוף את נתינת הנכסים.
פרק ז עוסק בגאולת השדה מההקדש, ובקשרים בין הקדשת השדה לבין דין היובל. פרק ח מעמת בין דין גאולת השדה - כאשר אין יובל, והמחיר נקבע בשוק החופשי - לבין דיני החרם, שכאמור אינו נפדה כלל.
פרק ט, האחרון במסכת, עוסק בדיני גאולת שדה ובית מהקונה, כאשר אין מדובר על הקדש. ניכרים כמה קווי דמיון בינו לבין פרק ז, ולצדם גם כמה הבדלים. הוא חותם את המסכת באזכור הגאולה - אמנם במובן של רכישת הקרקע, אבל רומז לגאולת העם והארץ בכלל.
הערכים והחיים
[עריכה]חטיבה I: ערכים בחיי האדם
[עריכה](א) הַכֹּל מַעֲרִיכִים וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִים וְנִדָּרִים:
|
הערך שווה לכהן לוי וישראל, ונקבע לפי הגיל והמגדר (ויקרא כז). הנדר הוא לפי מחיר השוק. |
- כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵל, נָשִׁים וַעֲבָדִים.
וְטָמְטוֹם וְאַנְדְּרוֹגִינָס - נוֹדְרִים וְנִדָּרִים, וּמַעֲרִיכִים, אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִים,
- שֶׁאֵינוּ נֶעֱרָךְ אֶלָּא זָכָר וַדַּי וּנְקֵבָה וַדָּיִית.
חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן - נִדָּרִים וְנֶעֱרָכִים,
- אֲבָל לֹא נוֹדְרִים וְלֹא מַעֲרִיכִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת.
פָּחוּת מִבֶּן חֹדֶשׁ - נִדָּר, אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ.
(ב) הַנָּכְרִי - רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ, אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ.
|
ראו שקלים א, ה: כל שנידר ונידב מקבלים מידם. את הסבר המחלוקת ניתן למצוא בתוספתא א, א: האם יש לדמות את הנכרי לקטן או לאנדרוגינוס. |
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲרִיךְ, אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ.
זֶה וָזֶה מוֹדִים שֶׁנּוֹדְרִים וְנִדָּרִים.
חטיבה II: ערכים לקראת המוות
[עריכה](ג) הַגּוֹסֵס וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג - לֹא נִדָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ.
|
גוסס ויוצא ליהרג דומים בדיניהם לתינוק פחות מחודש, כי אין להם ערך. אבל הם אינם נידרים והוא כן. וראו מכילתא נזיקין י, שמוכיחים מהדין הזה שבעל השור המועד שהמית אינו נהרג בידי אדם. וראו ספרא בחוקותי פרשה ג ו לגבי דין הגוסס, ושם פרק יב ז-ח, שר' חנניה חולק רק ביוצא ליהרג. וראו תוספתא ב"ק ט, ה, שר' שמעון אינו מחייב אדם היוצא ליהרג שהזיק, וכן דעתו גם על שור שנגמר דינו למיתה, בתוספתא שם ה, ב. |
- רְבִּי חֲנַנְיָה בֶן עֲקַבְיָה אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין; התורה אינה מתחשבת במחיר השוק
- אֲבָל אֵינוּ נִדָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ, וּמַקְדִּישׁ, וְאִם הִזִּיק - חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין.
(ד) הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצָא לֵהָרֵג - אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד.
|
העובר של אשה בהריון מומת עימה, וראו בראשית לח כד; אשה יוצאת ליהרג שישבה על המשבר נותנת חיים - וחייה נלקחים. וראו אהלות ז, ו, שאם יצא רובו בחיים הרי הוא כחי לחלוטין אפילו אם אמו לא ישבה על המשבר. בהמה שנגזר דינה למיתה נחשבת כפגר עוד לפני שמתה, ואילו אדם נחשב כמת רק מרגע שמת ממש. לכן שער המומתים מותר בהנאה, אם המומתת ציוותה כך, ואם גזרו אותו מראשה לפני שהומתה (תוספתא א, ב.) ושער הבהמה המומתת אסור. |
- יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר - מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד.
הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֱרָגָה - נֶהְנִים בִּשְׂעָרָהּ.
- בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֱרָגָה - אֲסוּרָה בַהֲנָיָה.