ביאור:משנה ערכין פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת ערכין: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת ערכין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

---

בין נדרים, נדבות וערכים

הפרק מציג דרכי ניסוח שונות של התחייבויות להקדשת כספים: הקדשת משקל בזהב, הקדשת ערך אמיתי, הערכה ונדבה - ומציג את ההבדלים ביניהן.

חטיבה I: נדרי משקל וערך - וערכים

(א) הָאוֹמֵר "מִשְׁקָלִי עָלַי!" - נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ

אִם "כֶּסֶף" - כֶּסֶף, אִם "זָהָב" - זָהָב.

מַעֲשֶׂה בְאִמָּהּ שֶׁלִּרְמַטְיָה, שֶׁאָמְרָה "מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי!"

וְעָלָת לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ - וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב!

"מִשְׁקַל יָדִי עָלַי!"

ראו גם נדר של קומתו של אדם במטבעות, בתוספתא ג, א-ב, וראו אגדה על נתינת משקל הבן בזהב, בספרא בחוקותי פרק ו.

ר' יהודה מודד את נפח היד בדרך דומה לזו של ארכימדס [[1]]. הבעיה היא בתרגום מהנפח למשקל, וכאן חולק ר' יוסי.

וראו שימוש נוסף בשיטה זו בתוספתא נזיר ד, א, ובכלים יז, ו.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפַּקּוֹ, ומים בנפח ידו יישפכו מהחבית

וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת - וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא.

אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: וְכִי הֵיאָךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר, וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת?

אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד, כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל.

(ב) "דְּמֵי יָדִי עָלַי!"

שָׁמִין אוֹתוֹ: כַּמָּה הוּא שׁוֹוֶה בַיָּד - כַּמָּה הוּא שׁוֹוֶה שֶׁלֹּא בְיָד.

תשלום הערכין הוא קצוב (ראו לעיל א, ג,) ולכן הוא חל גם על המת; אבל אין הערך חל על דבר שאין הנשמה תלויה בו, כגון יד. והשוו לדין מי שהקדיש אחד מאיבריו כנזיר, בתוספתא נזיר ג, ג.

וראו גם דברי רבי בתוספתא ב"ק ז, ו, על הגנב שמכר איברים מהבהמה, וכן דבריו בתוספתא תמורה א, ה, על הקדש של אברי בהמה.

שומת מחיר היד במקרה של נדר דומה לשומת הנזק במקרה של פגיעה, ראו ב"ק ח, א.

זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִים, וּבָעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים,

כֵּיצַד? - הָאוֹמֵר "עֶרְכִּי עָלַי!", וּמֵת - יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין;

"דָּמִי עָלַי!" וּמֵת - לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין חומר בערכים מבנדרים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים.

"עֶרֶךְ יָדִי וְעֶרֶךְ רַגְלִי עָלַי" - לֹא אָמַר כְּלוּם. חומר בנדרים מבערכים

"עֶרֶךְ רֹאשִׁי וְעֶרֶךְ כְּבֵדִי עָלַי!" - נוֹתֵן עֶרֶךְ כֻּלּוֹ.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ - נוֹתֵן עֶרֶךְ כֻּלּוֹ.

חטיבה II: דבר שהנשמה תלויה בו

(ג) "חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי!" - נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ.

בתוספתא ג, ג קונס ר' יהודה את הנודר חצי ערכו ומחייב אותו לתת את ערך כולו.

לדעת ת"ק מפרשים את דבריו, במקרה הראשון שהתכוון לתת חצי מערכו, ובמקרה השני - שהתכוון לתת את ערך חצי גופו, אבל כאן זה דבר שהנשמה תלויה בו. כך גם היתה ההבטחה של אנטוניו לשיילוק במחזה "הסוחר מוונציה", ראו עלילת המחזה של שיקספיר.

"עֶרֶךְ חֲצִי עָלַי!" - נוֹתֵן עֶרֶךְ כֻּלּוֹ.

"חֲצִי דָמִי עָלַי!" - נוֹתֵן חֲצִי דָמָיו.

"בִּדְמֵי חֲצִי עָלַי!" - נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ - נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ.

חטיבה III: לשונות נדרי הקדש

(ד) הָאוֹמֵר "עֶרְכּוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי עָלַי!"

ראו משנה ב. כאן מוסיפים את המקרה שמת הנודר.

מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר - יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין.

"דָּמָיו שֶׁלִּפְלוֹנִי עָלַי!"

מֵת הַנּוֹדֵר - יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין; מֵת הַנִּדָּר - לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים.

(ה) "שׁוֹר זֶה עוֹלָה!" וּ"בַיִת זֶה קָרְבָּן!"

אם הקדיש בלשון נדבה - אינו חייב באחריות, וראו קינים א, א. אם התחייב לתשלום הערך - חייב בתשלום כספי ולא בנתינת השור עצמו.

בתוספתא ג, ז הלשון לגבי בית היא "בית זה הקדש", שהרי אי אפשר להפכו לקרבן, אבל ראו נדרים ג, ה, שגם בהקדשת בדק הבית השתמשו בלשון "קרבן".

דיני הערכים קרובים לדיני נדרי התשלום יותר מאשר לדיני הנדבה, כי חייב באחריותם.

מֵת הַשּׁוֹר, אוֹ נָפַל הַבַּיִת - אֵינוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם.

"דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה!" וּ"דְמֵי בַיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן!"

מֵת הַשּׁוֹר, אוֹ נָפַל הַבַּיִת - חַיָּב לְשַׁלֵּם.

חטיבה IV: כפיה

(ו) חַיְבֵי עֲרָכִים - מְמַשְׁכְּנִים אוֹתָם.

את מי שחייבים קרבן חטאת או אשם אין צורך למשכן, כי יש לו מוטיבציה לכפר על חטאו; אבל מי שנדר, נדב או העריך - עלול לנסות להתחמק, ולכן ממשכנים אותו בבית דין, וראו גם שקלים א, ג. אכן, ראו כריתות ג, א, שלדעת ר' מאיר מחייבים את החייב חטאת לתת אותה.

וראו דין דומה לחייבי דמים שהעריכו את שווי נדרם, בתוספתא ג, ח.

המצב בענייני הקרבן דומה למצב בענייני הגט, ראו גיטין ט, ח, וראו את ההסבר של הרמב"ם לכשרות הגט, בהלכות גירושין ב כ.

חַיְבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת - אֵין מְמַשְׁכְּנִים אוֹתָם.

חַיְבֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים - מְמַשְׁכְּנִים אוֹתָם.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר "לִרְצנוֹ", (ויקרא א ג)

כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר "רוֹצֶה אָנִי".

וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים: כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר "רוֹצֶה אָנִי".