ביאור:תוספתא/נזיר/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת נזיר פרק שלישי[עריכה]

נזירות מוכחשת[עריכה]

(א)
אמר ר' ישמעאל ב"ר יוחנן בן ברוקה: לא נחלקו ב"ש וב"ה

על שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו שהוא נזיר והוא כופר בנזירותו - כקטנה שבה
על מה נחלקו? על שהיו שני עדים מעידין אותו
שב"ש אומרים: נחלקה עדות, ואין נזירות
וב"ה אומרים: יש בכלל חמש שתים יהא נזיר שתים.

נזירות מותפסת[עריכה]

(ב)
מי שאמר 'הריני נזיר', ושהה כדי דבור, ושמע חבירו ואמר 'ואני'

הוא אסור וחבירו מותר. כמה הוא כדי דבור? כדי שאילת שלום.

(ג)

'הריני נזיר' ושמע חבירו ואמר 'פי כפיו' ו'שערי כשערו' - הרי זה נזיר

'ידי כידו' 'רגלי כרגלו' - הרי זה נזיר


ראו משנה ד, א. האיברים המשתתפים בנזירות הם פה שאינו שותה יין, השיער שאינו מגולח, הידיים והרגלים שנמנעות מטומאה. הראש והכבד הם הנזיר עצמו, וראו גם ערכין ה, ב-ג.



'ידי נזירה' ו'רגלי נזירה' - אין נזיר
'ראשי נזירה' 'כבידי נזירה' - ה"ז נזיר
זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו – נזיר. דבר שאין הנשמה תלויה בו - אין נזיר.

נזירות האשה הנשואה[עריכה]

(ד)

האומר לאשתו 'הריני נזיר. ואת?' אם אמרה 'הן' - שניהם אסורין

אם רצה להפר - מפר לה, מפני שקדם נדר להקם


ראו משנה ד, ב. יש חשיבות למנגינה: אם שאל אותה אם היא רוצה להצטרף והיא סירבה - לא ביטלה בכך את נזירותו. אבל אם נזר הבעל בתנאי שאשתו תצטרף, והיא סירבה – גם הוא אינו נזיר. ואין הבעל מזיר את אשתו.
המקרה השלישי – ראו במשנה שם. אם סירב ורצה להפר – יפר, אבל אם הסכים בהתחלה אינו יכול להפר. המקרה הרביעי דומה לשני. המקרים החמישי והששי דומים גם הם לראשון ולשני, אלא שכאן אין אפשרות הפרה.



אם 'לאו' - הוא אסור והיא מותרת
האומר לאשתו 'הריני נזיר - ואת' אם אמרה 'הן' - שניהן אסורין
ואם לאו - שניהן מותרין, מפני שתלה נדרו בנדרה
אמרה לו אשתו 'הריני נזירה, ואת?' אמר 'הן' - אסורין
אם רצה להפר - אינו יכול, מפני שקדם הקם לנדר
אם 'לאו' - היא אסורה והוא מותר
אמרה לו אשתו 'הריני נזירה. ואת'
אם אמר 'הן' שניהן אסורין, ואם 'לאו' שניהן מותרין
מפני שתלתה נדרה בנדרו
האומר לחבירו 'הריני נזיר. ואת?' אם אמר 'הן' שניהן אסורין
ואם 'לאו' - הוא אסור וחבירו מותר
האומר לחבירו 'הריני נזיר'. ואת' אם אמר 'הן' - שניהן אסורין
ואם 'לאו' - שניהן מותרין, מפני שתלה נדרו בנדרו.

(ה)
האשה שנדרה בנזיר, ושמעה חברתה ואמרה 'ואני'


ההפרה של הבעל אינה ביטול הנזירות ולכן חברתה אסורה, אבל לדעת ר' שמעון היא יכולה לטעון שהתכוונה לתלות את נזירותה בנזירות הנודרת ואז היא מותרת.



ואח"כ בא בעלה של זו והפר לה - היא מותרת וחברתה אסורה
ר' שמעון אומר: אם אמרה 'אף אני לא נתכוונתי, אלא כמותה - שתיהן מותרות
שבועה לבית שאיני נכנסת, ושגגה ונכנסה - מותרת לשעבר ואסורה לעתיד לבא.

(ו)
האשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה ולא הפר לה


המחלוקת ברישא היא האם הנזירה זכאית לכתובה. עמדת ר' יוסי ור' שמעון כמעט מבטלת את הלגיטימיות של נזירות האשה.
לסיפא ראו משנה ד, ג, כדעת ר' יהודה, וכן ספרי מטות קנג. ר' עקיבא מסתפק בכפרה וסליחה ולא דורש מכת מרדות.



ר"מ ור"י אומרים: הוא נתן אצבעו בין שיניה, שאם שאילו רצה להפר - יפר
ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית - יוציא ויתן כתובה
ר' יוסי ור"ש אומרים: היא נתנה אצבעה בין שיניה, שאם רצה להפר - אינו יכול
אמר אי אפשי באשה נזירה - תצא שלא בכתובה
האשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה
והיתה שותה יין ומיטמאה למתים - הרי זו סופגת את ארבעים מכת מרדות
כשהיה ר' עקיבה מגיע לדבר זה היה אומר: ומה נתכוון לעלות בידו בשר חזיר
ועלה בידו בשר טלה ואכלו - צריך כפרה וסליחה
המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר
על אחת כמה וכמה שצריך כפרה וסליחה.

(ז)
בד"א? בתגלחת טהורה, אבל בתגלחת טמאה – יפר, שמיפר לעתיד לבא


ראו משנה ד, ה.
כאן דברי ר' יהודה הם על ביטול נדר ע"י חכם, ואילו במשנה ד, ג, הם על הפרת הנדר ע"י הבעל. והשוו גם לעיל הלכה ה, להשוואה נוספת בין השתים.



שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת נזירה
ר' אומר אף בתגלחת הטהורה, עד שלא גלחה - יפר
שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת
מי שנדר בנזיר והיה שותה יין ומיטמא למתים, ואח"כ נשאל לחכם והותר לו
אין סופג את ארבעים. ר' יהודה אומר: אם אין סופג את ארבעים - יספוג מכת מרדות.

נזירות שבוטלה[עריכה]

(ח)
המפריש מעות לנזירותו - לא נהנין ולא מועלין, מפני שראוין להביא בכולן שלמים


ראו משנה ד, ד, ומעילה ג, ב. לא מועלים בכספים הסתומים כי יתכן שהם כספי השלמים, שאותם אוכלים. גם בכספי החטאת המפורשים לא מועלים כי אין בהם קרבן.
אם פירש רק את העולה או את השלמים – השאר נופל לנדבה.
אם פירש הכל, אבל הכספים התערבבו שוב – קונה שלוש בהמות ומחלל על העולה את כספי העולה בכל מקום שהם נמצאים, וכן על השלמים ועל החטאת, ומקריב את הבהמות כרגיל.



מת - מעות סתומין יפלו לנדבה
מעות מפורשין, דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין
דמי עולה יביאו עולה, ומועל בהן, ושלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ביום אחד ואין טעונין לחם
'אלו לעולתו, והשאר לשאר', ומת – דמי עולה יביא עולה והשאר יפלו לנדבה.
'אלו לשלמי והשאר לשאר נזירותי', ומת - דמי שלמים יביא בהן שלמים, והשאר יפלו לנדבה
'אלו לחטאתו והשאר לשאר נזירותו', דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין
'אלו לעולתו ואלו לחטאתו ואלו לשלמים' ונתערבו
הרי זה לוקח בהן שלש בהמות, בין ממקום אחד בין משלש מקומות
ומחלל דמי חטאת על חטאת, דמי עולה על עולה, דמי שלמים על שלמים, ונתן לבעלים
לא יתנם לבעלים עד שיחללם על כולם.

נזירות האב ובנו[עריכה]

(ט)

בית שמאי אומרים: אין אדם מדיר את בנו בנזיר, ובית הלל אומרים: מדיר את בנו בנזיר

הדירו כשהוא קטן וגלח, או שהביא שתי שערות - בטלה הימנו נזירות אביו


ראו משנה ד, ו-ז.
הברייתא מוסיפה עוד אפשרות לביטול הנזירות – אם הזיר אותו כשהיה קטן ואחר כך התחיל הילד להתבגר.
"האיש מגלח..." – ציטוט מסוטה ג, ח.
ר' מאיר ור' יהודה מדייקים בנוסף לדברי ר' יוסי במשנה, שאם הניח האב מעות מפורשים או בהמה – אין היורש מגלח עליהם אפילו אם נזר לפני מות האב.



אימתי אמרו 'האיש מגלח על נזירות אביו'? - בזמן שנזר בחיי אביו;
אבל נזר לאחר מיתת אביו - אין מגלח על נזירות אביו, ד"ר יוסי ור' אלעזר ור' שמעון.
ר' מאיר ור' יהודה אומרים: בין כך ובין כך אין זה מגלח על נזירות אביו
אימתי אמרו 'האיש מגלח על נזירות אביו'?
בזמן שהניח אביו מעות סתם לנזירותו ומת
אבל הניח מפורשין או בהמה - בין כך ובין כך אין זה מגלח על נזירות אביו.

נזירות, היתרה והחמרה בה[עריכה]

(י)
מי שנדר בנזיר, ונשאל לחכם ואסר לו


ראו משנה ה, ג, שם אין בית שמאי מודים שהבהמה חולין.
לעניין נחום המדי ראו משנה ה, ד. לפי הברייתא הטעות של נחום היתה בכך שלא התיר את הבהמות של הנזירים, ואילו לפי המשנה לא היה צריך להתיר את נדרם.



ב"ש אומרים: מונה משעה ששאל, ובית הלל אומרים: מונה משעה שנדר
נשאל לחכם והתיר לו - אלו ואלו מודים שאם היתה לו בהמה מופרשת תרעה בעדר
זו טעות טעה נחום איש המדי כשפתחו בנדר.

(יא)
היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן


ראו משנה ה, ה-ז. לבית שמאי ולבית הלל הנזירות היא מספק, ולכן מביאים קרבן משותף. ר' יהודה ור' טרפון פוטרים את כולם כי אין קבלת נזירות במצב של ספק, והשוו לעיל ב, ד, "שגגת נזירות".
ר' יוסי מדגיש שדעת בית שמאי היא שאפילו מי שזכה בהתערבות הוא נזיר. הסיפא נראית כשיטת בית שמאי.



אמר אחד: הריני נזיר שזה פלוני, ואחד אמר: הריני נזיר שאינו הוא
הריני נזיר שאחד מכם נזיר, ואחד אמר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר
הריני נזיר ששניכם נזירים, ואחד אמר הריני נזיר שכולכם נזירים
ב"ש אומרים: כולם נזירים! וב"ה אומרים: אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו
ויביאו קרבן בשותפות
ר"י אומר משום ר' טרפון: אין אחד מהם נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא בהפלאה
ר' יוסי אומר, היו ב"ש אומרים: הריני נזיר שזה יוסף ונמצא יוסף
שזה שמעון ונמצא שמעון - שהוא נזיר
ראה אנדרוגינוס ואמר: הריני נזיר שזה איש, ואחד אומר: הריני נזיר שאין איש
הריני נזיר שזה אשה, ואחד אומר הריני נזיר שאין זה אשה
הריני נזיר שזה איש ואשה, ואחד אמר הריני נזיר שאין זה איש ואשה
הריני נזיר שאחד מכם נזיר, שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירין, שכולכם נזירין
הרי כולן נזירין, וכולם מונין תשע נזירות.