ביאור:תוספתא/נזיר/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת נזיר פרק שני[עריכה]

נזירויות לא תקניות[עריכה]

(א)

ב"ש אומרים כנויי כינויין נזירות בטעות - איסור

כיצד? אמר 'הריני נזיר מן הגרוגרת ומן הדבלה' ב"ש או' - נזיר


ראו משנה ב, א.
נזיר על מנת וכו' – ראו משנה ב, ד.
המתנה על מה שכתוב בתורה – ראו ב"מ ז, י.
אם נזר כך בטעות – ר' שמעון מתיר את נדרו, והשוו נדרים ג, א, "נדרי טעות".



'הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין ומיטמא למתים' - ה"ז נזיר ובטל תנאו
שהתנה על מה שכתוב בתורה, כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל
יודע אני שיש נזירין, אבל איני יודע שהנזירין אסורין ביין וליטמא למתים
ר"ש אומר: אין לך פתח גדול מזה.

(ב)
'הרי עלי לגלח חצי נזיר' - ה"ז מגלח נזיר שלם, דברי ר"מ


ראו משנה ב, ה-ו.
לדברי ר' שמעון ראו מנחות יב, ג.
המקרה האחרון הוא לדעת ר' מאיר, וראו בהלכה ג: הוא הקדים את הקרבן לנזירות.



ר"ש פוטר, שלא התנדב כדרך המתנדבים
'הריני נזיר ועלי לגלח נזיר', אם גלח לעצמו - לא יצא
'הרי עלי לגלח חצי נזיר', וחזר ואמר 'הריני נזיר', אם גלח לעצמו - לא יצא.

(ג)
'אלו קרבנות שאזיר עליהן' - לא אמר כלום


ראו ספרי נשא לח.
חטאת ואשם שכיפרו בעליה – ראו תמורה ד, א.



שנא' (במדבר ו כא) 'קרבנו לה' על נזרו', ולא נזרו על קרבנו
'הרי עלי חטאתו ואשמו של פלוני', מדעתו – יצא; שלא מדעתו - לא יצא
'ה"ז חטאתו ואשמו של פלוני' והלך הלה והביא עצמו
ה"ז כחטאת ואשם שכיפרו בעליה.

(ד)

'הריני נזיר שיהא לי בן' ונולד לו בן, ספק שהוא בן קיימא ספק שאינו בן קיימא
ר' יהודה פוטר, ששגגת נזירות מותרת

ר"ש מחייב, ששגגת נזירות אסורה


ראו משנה ב, ז-ח. שגגה במובן ספק, והשוו לעיל א, ח.
טעמו של ר' יהודה הוא שנזירות היא הפלאה, במובן וודאות, וראו לקמן ג, יא.



יאמר 'אם היה בן קיימא - הריני נזיר חובה, ואם לאו - הריני נזיר נדבה!'
'ע"מ שיהא בכרי זה מאה כור', והלך ומצאו שנגנב או שאבד
ספק היו בו ספק לא היו בו - ר"י פוטר, ששגגת נזירות מותרת
ור"ש מחייב, ששגגת נזירות אסורה
יאמר 'אם היו כדברי - הריני נזיר חובה, ואם לאו - הריני נזיר נדבה!'

שתי נזירויות וההתנגשות ביניהן[עריכה]

(ה)
'הריני נזיר לאחר עשרים יום, ונזיר מעכשיו מאה יום'


ראו משנה ב, י. וראו משנה ו, ה, וספרי נשא כה: "הטומאה סותרת הכל ואין התגלחת סותרת הכל."



מונה עשרים, וחוזר ומונה שלשים ומפסיק, מביא קרבנות סוף נזירות ומגלח
וחוזר ומונה שמונים, להשלים נזירותו ראשונה.

(ו)
אמר רשב"א: לא נחלקו ב"ש וב"ה על שנדר נזיר ל' יום


ראו משנה ג, א, וכן ספרי נשא כה. כדעת בית הלל.



שאם גלח ביום שלשים לא יצא
על מה נחלקו? על שנדר סתם, שב"ש אומרים: אם גילח ביום ל' - לא יצא
וב"ה אומרים: אם גלח ליום ל' - יצא.

(ז)
שתי נזירות, ראשונה נזירות סתם ושניה נזירות ל'


ראו משנה ג, ב, וכן עדיות ז, ה. הברייתא עוסקת במקרים שבהם אחת הנזירויות היתה של שלושים יום והשניה סתם, וראו בפנים.



מגלח את הראשונה ביום ל' ואחד, ואת השניה ביום ששים ואחד
ואם גלח את הראשונה יום ל', מגלח את השניה ביום ששים - יצא
ראשונה נזירות שלשים ושניה נזירות סתם
מגלח את הראשונה ביום ל' ואחד, ואת השניה ביום ששים ואחד
ואם גלח את הראשונה ביום ל' וסתר את הנזירות הראשונהמגלח את השניה ביום ששים ואחד ובכך השלים את הנזירות הראשונה, ועליו להשלים את הנזירות השניה
ואם גלח ביום ששים – לא יצא. ועליו להשלים את שתיהן.

(ח)

מי שאמר 'הריני נזיר' ונטמא ביום שלשים - סותר את הכל

ר' יהודה אומר משום ר"א: לא סתר אלא שבעה

'הריני נזיר ל' יום' ונטמא יום שלשים - סותר את הכל
'הריני נזיר מאה יום' ונטמא יום מאה - סותר את הכל
ר' יהודה אומר משם ר"א: לא סתר אלא שלשים
נטמא ביום מאה ואחד - סותר שלשים
ר' יהודה אומר משם ר"א: לא סתר אלא שבעה
זה הכלל שר"י אמר משם ר"א:
כל שנטמא ביום שאין ראוי להביא בו קרבן, ויש לו לספור - סותר ל' יום
וכל שנטמא ביום שראוי להביא בו קרבן, ויש לו לספור
לא סתר אלא שבעת ימים כימי טומאתו בלבד.

(ט)

מי שהיה טמא ונזר - אסור לגלח ולשתות יין

ואם גלח ושתה - סופג את ארבעים


ראו משנה ג, ה. למרות שהנזירות אינה חלה, ואינו מביא קרבן טומאה, גזרו חכמים שילקה כדי שלא יזלזלו בנזירות. עליו להיטהר ואז להתחיל למנות את ימי הנזירות, מהיום השמיני. היום השביעי לטהרה אינו נחשב כי הוא מעורב שמש.
אם לא היה חייב קרבן טומאה – מונה מיום השביעי לטהרתו. אם חייב קרבן טומאה – מונה מיום שמביא את הקרבן.



מזה ושונה, הטמאין הימים לא עלו לו, ואין יום ז' עולה לו מן המנין
כל אלו שאמרו אין מתחיל לימנות עד שיטהר - אין יום ז' עולה לו
כל אלו שאמרו מתחיל מונה מיד - יום ז' עולה לו מן המנין.

(י)
מנה נזירותו ולא הביא קרבנותיו - אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים


נזיר חייב לשמור על הסדר: למנות את הנזירות, להביא קרבן ורק אז מסתיימת הנזירות, וראו משנה ג, ג-ד. ר' שמעון מקדים את "הבאת הקרבן" לתחילת זריקת הדמים – ראו משנה ו, ט.



הביא קרבנותיו ולא גלח - אסור לשתות יין ולטמא למתים
אם גלח ושתה יין ונטמא למתים - ה"ז סופג את הארבעים
ר"ש אומר: כיון שנזרק עליו א' מן הדמים - הותר לנזיר לשתות יין ולטמא למתים.

(יא)
מי שנזר שתי נזירות, מנה ראשונה ולא הביא קרבנותיו


בעניין מניית ימי הנזירות אינו צריך להבחין בין הראשונה לשניה, אבל בעניין הקרבן והתגלחת – צריך להבחין, הן בזמן, הן בזהות הקרבנות. וראו גם משנה ו, י.



ואח"כ נשאל על הראשונה לחכם והתיר לו
יצתה נזירות שניה בראשונה
מנה שתיהן, והביא קרבנות שתיהן כאחת - לא עלתה בידו אלא אחת
הפריש של זו בפני עצמו ושל זו בפני עצמו, והלך והקריב של זו בזו, ושל זו בזו - לא יצא.