ביאור:משנה נזיר פרק ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
|
כאמור לעיל, בפרק ב ובמקומות נוספים, התפיסה המקובלת לנזירות הדגישה את טקס התגלחת שבסופה. הפרק דן בטקס זה, אבל מקדים לו את שאר איסורי הנזירות כדי להדגיש את הקשרים ביניהם. |
התגלחת - והנזירות עצמה
[עריכה]חטיבה I: איסורים, שיעוריהם והקשרים ביניהם
[עריכה](א) שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן.
|
יש לקרוא את השורה "וכל היוצא..." אחרי השורה שאחריה. המשנה הראשונה הקילה, כי רביעית היא יותר מכזית. ר' עקיבא מחמיר, ורואה גם את הפת הספוגה ביין כחלק מהזית האסור, ויתכן שהוא מפרש כך את הביטוי "משרת ענבים", המופיע בבמדבר ו ג. וראו תוספתא ד, א: ר' עקיבא מודד גם את הנוזלים במסגרת הזית, ולשם כך מוצגת שם שיטת מדידה מיוחדת. ר' אלעזר בן עזריה חולק עליו ומודד את הנוזלים לחוד, כבמשנה ראשונה כאן. וראו ספרי במדבר כג, המפרש "משרת ענבים" כמים שהושרו בהם ענבים, והמחמיר בעניין זה. המשנה מקילה יחסית. |
- וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה.
- ואינו חייב - עד שיאכל מן הענבים כזית.
- משנה ראשונה - עד שישתה רביעית יין.
- רבי עקיבא אומר: אפילו שרה פתו ביין, ויש בה כדי לצרף כזית - חייב:
|
למרות שהיין והענבים מצטרפים לעניין מינימום החיוב, אם אכל כזית ענבים וגם שתה רביעית יין - חייב פעמיים. ר' אלעזר כר' יוסי, שלשני חרצנים יש זג אחד. הוא אינו מודד שיעור "כזית" אלא סופר את החרצנים והזג. ר' יהודה כדעת תרגום השבעים לבמדבר ו ד, ודורש גם "חרצנים" - חיצונים. לפי ספרי במדבר כד, ר' יוסי מסכים עם ר' יהודה, ומטעים שהזוג של בהמה אינו כמו הזג של העינב; במשנה הוא חולק עליו, כפי שראינו בדברי ר' אלעזר בן עזריה. |
(ב) וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן
- ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזגים בפני עצמן.
- רבי אלעזר בן עזריה אומר: אינו חייב, עד שיאכל שני חרצנים וזגן.
אלו הן "חרצנים" ואלו הן "זגים"?
- החרצנים אלו החיצונים, משחק מילים: חרצנים - חיצונים הזגים אלו הפנימים, דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: שלא תטעה, כזוג של בהמה, פעמון החיצון זוג והפנימי ענבל:
|
הביטוי "בזוג" מרמז לביטוי "זוג" במשנה ב. גם הביטוי "שמשרת" מרמז לביטוי "שרה פיתו" במשנה א. הקשרים הללו מורים על זיקה בין שלושת האיסורים של הנזיר, וכן כבר במקרא: "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו ג, לגבי היוצא מהגפן) - "נזר אלהיו על ראשו" (במדבר ו ז, לגבי התגלחת). וראו לעיל ב, ד, שאין זה מובן מאליו. לגבי הביטוי "סותר שלושים" - ראו גם משנה ה לקמן, וכן לעיל ב, י: אם יש עוד לפחות 30 יום עד סוף הנזירות - לא הפסיד, אבל אם אין - משלים את 30 הימים. נראה שהכלל "סתם נזירות שלושים יום" נקבע כדי שיהיה ניכר שגידל שיער. וראו תוספתא ד, ב, מחלוקת לגבי שיעור הגילוח שסותר שלושים. ספסף - מפספס - חופף, משחק מילים. דיני התגלחת האסורה בנזיר מפורטים גם בתוספתא נגעים ד, ט. |
(ג) סתם נזירות - שלושים יום.
|
השוו ספרי זוטא לבמדבר ו א, שמבחינים בין איסור החפיפה באדמה לשאר דרכי הגילוח, שהוא פחות חמור. |
- גילח, או שגילחוהו לסטים - סותר שלושים יום.
נזיר שגילח, בין בזוג בין בתער, או שספסף תלש, ואולי שרף באש כל שהוא - חייב.
נזיר חופף בסבון ומפספס, בזמן החפיפה משפשף באצבעותיו אבל לא סורק. במסרק
רבי ישמעאל אומר: לא יחוף באדמה, מפני שמשרת את השיער:
(ד) נזיר שהיה שותה יין כל היום - אינו חייב, אלא אחת.
- אמרו לו: "אל תשתה", "אל תשתה" - והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת.
- היה מגלח כל היום - אינו חייב, אלא אחת.
|
ראו מכות ג, ח. בחלק מהנוסחים מובאת הפיסקה "היה מטמא..." לפני "היה מגלח...". אבל במקרא הסדר הוא יין - תגלחת - טומאה. משנה א הפכה את הסדר, כדי לדון בשיעורי היין. |
- אמרו לו: "אל תגלח", "אל תגלח" - והוא מגלח - חייב על כל אחת ואחת.
- היה מטמא למתים כל היום - אינו חייב, אלא אחת.
- אמרו לו: "אל תטמא", "אל תטמא" - והוא מטמא - חייב על כל אחת ואחת:
|
ראו משנה א. גם אם גילח בהיתר או נטמא בהיתר - סותר את הימים עד אז. וראו ספרי במדבר לא, שהעובדה שלכל אחד מהאיסורים יש יתרון על האחרים אינה מאפשרת לדרוש קל וחומר מזה על זה. התגלחת "סותרת שלושים", כלומר שאם גילח באמצע הנזירות - עליו להשלים לפחות 30 יום. יתכן שלפנינו השפעה של התפיסה המעניקה לתגלחת מקום מרכזי בנזירות, ויתכן גם שיש כאן השפעה מסיפור שמשון, שגולח בעל כרחו, וכוחו חזר אליו רק לאחר שצמח שערו שוב (ראו שופטים טז כב.) אבל טומאה באמצע הנזירות מחייבת לספור את הימים מתחילתם, ואם נזר 100 ימים יתחיל לספור אותם מההתחלה. לדעת ר' אליעזר לעיל ג, ד, גם הטומאה סותרת רק 30 יום. וראו תוספתא ד, ג, שמשלימה "חומר בתגלחת" ביחס לשתיה ולטומאה. |
(ה) שלושה מינין אסורין בנזיר: הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.
- חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן:
- שהטומאה והתגלחת סותרין, והיוצא מן הגפן אינו סותר.
- חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת:
- שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו,
- וטומאה ותגלחת הותרו מכללן - בתגלחת מצוה אם נצטרע ונרפא ובמת מצוה. ראו בפרק ז.
- וחומר בטומאה מבתגלחת: שהטומאה סותרת את הכל, וחייבין עליה קרבן
- ותגלחת אינה סותרת - אלא שלושים יום, ואין חייבין עליה קרבן:
חטיבה II: טקסי התגלחת
[עריכה](ו) תגלחת הטומאה כיצד?
|
נזיר שנטמא - טובל ומגלח ביום השביעי ומביא קרבנותיו ביום השמיני, ומתחיל נזירותו מחדש ("סותר הכל"). ר' עקיבא מאפשר לו גם לגלח ביום השמיני או מאוחר יותר ולהביא קרבנותיו מאוחר יותר באותו היום. וראו ספרי במדבר כח-כט. ר' טרפון משווה בינו לבין טקס טהרת המצורע. אבל המצורע שגילח בשמיני - טובל באותו יום, ומביא קורבנותיו בתשיעי, וראו ספרא מצורע פרק ב ז. |
- היה מזה מי חטאת בשלישי ובשביעי, ומגלח בשביעי, לאחר שטבל ומביא קרבנותיו בשמיני.
- ואם גילח בשמיני - מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבא.
- אמר לו רבי טרפון: מה בין זה למצורע?
- אמר לו: זה - טהרתו תלויה בימיו, ומצורע - טהרתו תלויה בתגלחתו שאינו טובל לטהרתו אלא אם גילח
- ואינו מביא קרבן, אלא אם כן היה מעורב שמש:
|
כאן מביא את הקרבנות, שוחט אחד מהם לפחות - ומגלח בזמן שהם מוקרבים, וראו בספרי במדבר שם; וראו ספרי במדבר לה, שדורשים את המקרא "פתח אוהל מועד" לא כתיאור מקום אלא כזמן - לאחר שחיטת הקרבן. לדעת ר' יהודה מגלח במקום שבו מבשל את השלמים, מחוץ למקדש. ראו לעיל ד, ה, לגבי "נשחטה אחת מהן". |
(ז) תגלחת הטהרה כיצד? - היה מביא שלוש בהמות: חטאת עולה ושלמים
- ושוחט את השלמים, ומגלח עליהם - דברי רבי יהודה.
- רבי אלעזר אומר: לא היה מגלח, אלא על החטאת, שהחטאת קודמת בכל מקום.
- ואם גילח על אחת משלשתן - יצא:
(ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר: הביא שלוש בהמות ולא פירש
|
הביטוי "שער ראש נזרו" הוא מקראי, ראו במדבר ו יח. תיאור הטקס מכאן עד סוף החטיבה הוא מעין מדרש הלכה. אם לא נשרף תחת הדוד, שער הנזיר נקבר, ראו תמורה ז, ד. אבל השוו ערלה ג, ג, שאם ארג את השיער בבגד או בשק - הבגד ישרף. הסיפא של המשנה מופיעה גם בתוספתא ד, ה, בהחלפת שיטותיהם של ת"ק ושל ר' מאיר. |
- הראויה לחטאת - תקרב חטאת, לעולה - תקרב עולה, לשלמים - תקרב שלמים.
היה נוטל שער ראש נזרו, ומשלח תחת הדוד. שורף על האש שתחת השלמים
- ואם גילח במדינה מחוץ למקדש - (לא) היה משלח תחת הדוד.
במה דברים אמורים? בתגלחת הטהרה.
- אבל בתגלחת הטומאה - לא היה משלח תחת הדוד.
רבי מאיר אומר: הכל משלחין תחת הדוד בתגלחת טהרה תחת דוד השלמים, ובתגלחת טומאה תחת דוד האשם - חוץ מן הטמא שבמדינה תגלחת טומאה שגילח מחוץ למקדש, ושערו נקבר בלבד:
(ט) היה מבשל את השלמים, או שולקן.
|
"הזרוע בשלה וכו'" - לשון מקרא, במדבר ו יט. המשנה כרשב"י בספרי במדבר לו, שיש לבשל את הזרוע לפני התנופה. דברי התורה "ואחר ישתה הנזיר יין" (במדבר ו כ) מתפרשים כרשות ולא כחובה: רק לאחר שהביא את הקרבנות והניף אותם או נזרקו עליו דמיהם מותר לנזיר לשתות יין או להיטמא למת, ולפני כן אסור לו, אפילו אם עברה תקופת הנזירות שלו; וראו ספרי במדבר כד-כה. |
הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל
- וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחד, ונותן על כפי הנזיר ומניפן
ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהיטמא למתים.
רבי שמעון אומר: כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים
- הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים:
חטיבה III: תקלות אפשריות בזמן הטקס
[עריכה](י) גילח על הזבח, ונמצא פסול - תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.
|
אם התגלחת פסולה כי הקרבן נפסל, עליו לחזור על 30 יום נזירות (ראו משנה ג ומשנה ה). בניגוד לחטאת - עולה או שלמים שלא לשמם אינם פסולים, (ראו זבחים א, א,) ולכן ר' שמעון מכשיר את התגלחת ודורש שרק ישלים את הזבחים לשמם. השורה האחרונה לדברי הכל, אם גילח לאחר שלושת הזבחים. |
גילח על החטאת שלא לשמה, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן
- תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.
גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן
- תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.
רבי שמעון אומר: אותו הזבח עולה או שלמים לא עלה לו, אבל שאר זבחים - עלו לו.
ואם גילח על שלשתן, ונמצא אחד מהן כשר - תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים:
|
ר' שמעון במשנה ט מתיר לנזיר שנזרק עליו אחד מהדמים להיטמא לכתחילה, חכמים אינם פוסלים את הקרבן בדיעבד, ור' אליעזר פוסל את כל הקרבנות. ר' אליעזר מודה שאינו צריך לחזור על הנזירות, וחולק רק על מספר הקרבנות שיביא לאחר שיטהר, בעוד שבעה ימים, וראו לעיל ג, ג-ד. בתוספתא ד, ט מנמקים חכמים את דעתם: "שכבר קדש שיער בדם", כלומר תחילת טקס סיום הנזירות מקדש את השיער, עוד בטרם גולח. לפי הגישה הזו הקרבת השיער בטקס הסיום היא מטרת הנזירות, ולכן הטקס מקדש את השיער. אבל במשנה אין ביטוי זה מופיע, ובפרק זה מודגשים גם שאר האיסורים על הנזיר, להוציא מתפיסה זו. |
(יא) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים, ונטמא
- רבי אליעזר אומר: סותר את הכל. את כל הקרבנות
- וחכמים אומרים: יביא שאר קרבנותיו ויטהר. ואחר כך יתחיל בטקסי טהרת הטומאה, כשאינו נזיר.
- אמרו לו: מעשה במרים התרמודית, שנזרק עליה אחד מן הדמים
- ובאו, ואמרו לה על בתה שהיתה מסוכנת, והלכה ומצאה שמתה.
- ואמרו חכמים: תביא שאר קרבנותיה - ותטהר: