ביאור:ספרא/מצורע
דיבורא דמצורע
[עריכה]פרשה א
[עריכה]על ויקרא יד ב-ד
דיני הצרעת נהגו בימי המקדש הראשון, השני ובימי המשנה והתלמוד. הם לא נהגו בתקופת הבמות (מהכניסה לארץ עד בניית בית המקדש הראשון). הם כנראה לא נהגו בבבל למעשה, ויתכן שמשום כך הפסיקו עם הזמן לנהוג בהם גם בא"י; אבל נראה שבימי הספרא הם עדיין היו נהוגים למעשה לפחות בא"י; וראו גם לקמן פיסקה יג. |
[א] "תורת המצרע" - לבית עולמים.
"זאת" - אינה נוהגת בבמה.
"תהיה" - בזמן הזה.
למרות שדיני הצרעת שונים מדיני הנתק, למשל – הטיהור של כל המצורעים הוא באותו טקס. |
"תורת המצרע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה.
וכי מאין יצאו? לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם, יכול אף כן נחלק בקרבנם?
תלמוד לומר "תורת המצורע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה!
השוו לדיני הטימוא, שגם הם חלים דווקא ביום – ראו לעיל נגעים פרק ב* א ושם פרק ט א; וראו מגילה ב ה. |
[ג] "תורת המצרע ביום" - מלמד שטומאתו וטהרתו ביום.
אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - ביום?
תלמוד לומר "תורת המצרע". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו ביום?
תלמוד לומר "תורת המצרע ביום"
טקס טימוא המצורע מתואר בנגעים ג א, בו ובטקס הטיהור המבצע את הטקס הוא דווקא כהן. קניית הציפורים ושילוחן, כיבוס הבגדים ורחיצת הגוף אינם חלק מהטקס אלא הכנות או השלמות שלו, ופעולות אלו יכולות להתבצע גם בלילה. |
"תורת המצרע... הכהן" - מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן.
אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - בכהן?
תלמוד לומר "תורת המצורע... והובא אל הכהן".
יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו - בכהן?
תלמוד לומר "זאת תורת".
מונבז טען קל וחומר: המוסגר הוסגר לשבעה ימים, למרות שביום שבו נטהר (לאחר שבעת ימי ההסגר) הוא טהור מייד; קל וחומר המוחלט בפישיון, שטקס ההחלטה שלו אורך שבוע ימים - שטקס הטיהור שלו יתחיל לאחר שבעה ימים מהזמן שסרו סימני הטומאה; בניגוד לדרשה שלא ישהא! |
"ביום טהרתו והובא אל הכהן" - שלא ישהא.
[ד] כשהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא: אם משפטרתיו בעמידתו מוסגר שנטהר טהור – אחזתיו בהליכתו ועדיין הוא צריך להמתין עד הבדיקה שבוע שבעה,
משאחזתיו בעמידתו שבעה טומאת המוחלט היא רק לאחר שבוע, אינו דין שיאחזנו בהליכתו שבעה טהרת המוחלט תארך שבוע?
אמר לו רבי עקיבא: מוסיף אני על דברך: וכי במה החמירה תורה, בימי גמר או בימי ספר?
חמורים ימי גמר מימי ספר,
שבימי ספר אינו מטמא משכב ומושב, ואינו מטמא בביאה; ימי גמרו מטמא משכב ומושב, ומטמא בביאה.
ואם לימי ספר, הקלים, נתנה לו שבעה - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו שבעה?
אמר לו: רבי כל שכן הוספת!
אמר לו רבי עקיבא: וכשנתת לימי גמר שבעה - נעשו אף הם ימי ספר, ונמצאו אלו ואלו י"ד!
ואם לימי ספר, הקלים, נתת לו י"ד - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו י"ד?
נמצאת מרבה לו והולך עד לעולם!
הא, מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא על הכהן" - שלא ישהא.
יציאת הכהן אינה דווקא מתוך המחנה, אבל צריך שיהיה מותר לו להיות במחנה, ולכן כהן מצורע אינו מטהר מצורעים אחרים; וראו תוספתא נגעים ח א. |
[ה] "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "ויצא הכהן", שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה,
היה בימים ובנהרות ובמדבריות - מנין? תלמוד לומר "וראה הכהן".
אם כן למה נאמר "ויצא הכהן"? כהן שאפשר לו לכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע,
אין מצורע מטהר את המצורע.
שלוש אפשרויות לטיהור הנגע: שנעלמה הבהרת, שנעלם השיער הלבן שבבהרת (או נותרה שערה אחת) או שנעלמה המחיה מהבהרת (או שנותר בה פחות מכעדשה). |
[ו] "והנה נרפא" - שהלך לו נגעו. "הנגע" - שהלך לו שער לבן. "הצרעת" - שהלכה לה המחיה.
אין לי אלא כולם, ומנין אף מקצתו?
תלמוד לומר "מן הצרוע" - אפילו מקצת שער לבן, אפילו מקצת המחיה.
מוחלט שנעשה כולו לבן – נטהר ומביא ציפורים, כמצורע שנעלמו סימני הטומאה שלו; למרות שאם הבהרת נשארה שבועיים ולא פשתה - טהור עם הבהרת מתוך הסגר, ואינו עובר את טקס הציפורים. |
"מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו שיטען צפרים.
[ז] הלא דין הוא: ומה אם שטיהר ואין סימנים מטמאים עמו, טעון צפרים
מי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - אינו דין שיטעון צפרים?
הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח, שטיהר, וסימנים מטמאים עמו - ואין טעון צפרים!
[ח] ואף אתה אל תתמה על שפרחה בכולו, שאף על פי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - לא יטעון צפרים!
תלמוד לומר "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו, שטעון צפרים.
הקניה של הציפורים, כמו כיבוס הבגדים והרחצה – אינה חלק מהטקס, ולכן הפעולות הללו אינן ע"י הכהן, כשם שאינן חייבות להיעשות ביום; וראו לעיל נגעים פרק טו ד, ולעיל פיסקה ג. |
[ט] "וצוה הכהן ולקח" – הציווי – בכהן, והלקיחה - בכל אדם.
טקס הטיהור דומה בצרעת האדם ובצרעת הבית, וניתן להשתמש בציפורים של טקס זה לאחר. |
"ולקח למטהר" - לשם מטהר, טקס הטיהור בין איש ובין אשה בין קטן.
מכאן אמרו לקח לאיש - כשרות לאשה. לאשה - כשרות לאיש. לבית - כשר למצורע. למצורע - כשר לבית.
[יא]"ולקח... צפרים" - מיעוט צפרים שניים. אם כן למה נאמר "שתי צפרים"? שיהיו שוות.
ומנין שאף על פי שאינם שוות כשרות? תלמוד לומר "צפור... צפור", ריבה
הציפורים צריכות להיות שתיהן חיות בתחילת הטקס, וראו שם. |
[יב] "חיות" - ולא שחוטות.
"טהורות" - ולא טמאות.
"טהורות" - ולא טריפות.
"ועץ" - יכול כל עץ? תלמוד לומר "ארז". אי ארז יכול טרף? רך תלמוד לומר "ועץ".
הא כיצד? בקעת של ארז. ר' חנינא בן גמליאל אומר: ובראשה טרף.
ראו גם תוספתא נגעים ח ג. ראיה נוספת לכך שנהגו בדיני המצורעים גם אחרי החורבן. יש גירסה "וראשה טרוף", ויתכן שמדובר בה על קצה הבקעת, שהוא חלק וישר. |
[יג] אמר ר' יהודה, שבתי היתה, והלכתי אחר ר' טרפון לביתו. אמר לי "יהודה, בני תן לי סנדלי." ונתתי לו.
פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי "יהודה, בזו טהרתי שלשה מצורעים". ולמדתי בה שבע הלכות:
שהוא של ברות, ובראשה טרף, וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המיטה אחד לשנים ושנים לארבעה,
ומזים ושונים ומשלשים, ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרים בגבולים.
הצמר צריך להיצבע באדום המופק מתולעת ולא בצבע אדום אחר; אם השתמש בחלק ממנו למטרה אחרת – הצמר פסול, וראו תוספתא נגעים ח ב. |
[יד] "ושני" - יכול פיקס? תלמוד לומר "תולעת". אי תולעת יכול א' מן הצבעים? תלמוד לומר "ושני".
הא כיצד? זו זהורית טובה. ומנין שאם טעמה פסלה? תלמוד לומר "ושני תולעת".
יוחנן בן דהבאי אומר "ושני תולעת" - שני שבתולעת.
[טו] "אזוב" - ולא אזוב יון, ולא אזוב כחלית, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי.
פרק א
[עריכה]על ויקרא יד ה-ו
השוו לעיל פרשה א ט: ר' יהודה דורש "ושחט" בדומה ל"ולקח" הנדרש שם, ואילו רבי רואה את הטעם, שהשחיטה היא חלק מהטקס, שהרי בזמן הקניה היו שתי הצפורים חיות. |
[א] "וצוה הכהן" - ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם, דברי ר' יהודה בר' יוסי.
ורבי אומר: אף שחיטה בכהן.
הציפור המובחרת מבין השתים היא הנשחטת! – דורש את ה הידיעה. |
[ב] "ושחט את הצפור האחת" - הברורה שבשתיים.
"האחת" - שאם מתה אחת מהם או שנעשה טריפה - יקח זוג לשנייה.
למרות שניתן להשתמש בזוג הציפורים לאחד מכמה טקסי טיהור (לעיל פרשה א ט), בניגוד לחטאת, שמכפרת על חטא מסוים דווקא (ראו תמורה ד א,) ולמרות שדם חטאת שהתערב בדם של חטאת אחרת כשר (ראו זבחים ח י) - דם הציפור השחוטה שהתערב בדם ציפור אחרת - פסול. |
[ג] "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש.
והלא דין הוא: מה אם במקום שלא כשרו משם לשם, כשרו לעירובים
כאן, שכשרו משם לשם - אינו דין שיכשרו לעירובים?
תלמוד לומר "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש.
[ד] "כלי" - יכול אחד מן הכלים? תלמוד לומר "חרש". אי חרס, יכול מקידה? תלמוד לומר "כלי".
הא כיצד? זו פיילי של חרש.
"מים חיים" - ולא מים מלוחים, ולא מים פושרים, ולא מים מכזבים, ולא מים מנטפים.
ר' אליעזר אומר: מה מים, שלא נעשה בהם מלאכה - אף כלי, שלא נעשה בו מלאכה.
ר' שמעון אומר: מה מים, הברורים שבמינם - אף צפור, הברורה שבמינה - זו קיפל.
[ה] כיצד הוא עושה? נוטל ארז ואזוב ושני תולעת, וכורכן בשירי לשון
ומקיף להם ראשי גפיים וראש הזנב משל שנייה, וטובל ומזה.
כמות המים היא רביעית, כך שהמים מקבלים את צבע הדם המעורב בהם; וראו נגעים יד א, שם מופיע חצי לוג – שתי רביעיות! |
"בדם" - יכול בדם ודאי? תלמוד לומר "ובמים חיים". אי מים חיים, יכול עד שיהיה כולם מים חיים?
תלמוד לומר "בדם". הא כאיזה צד? מים חיים שדם צפור ניכר בהם, שיערו חכמים רביעית.
[ו] ומנין אם נשפך הדם - תמות המשולחת; מתה המשולחת - ישפך הדם?
תלמוד לומר "את הצפור החיה יקח אותה".
"יקח אותה" - מלמד שהוא מפרישה לעצמה.
"ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל" - מה תלמוד לומר?
יכול הואיל ולא היתה עמם בכלל אגודה, לא תהא בכלל טבילה?
תלמוד לומר "וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה" - החזיר את הצפור לכלל טבילה.
[ז] "השחוטה" - ולא המלוקה.
והלא דין הוא: הואיל ודרך הכשרו בפנים בעוף, ודרך הכשרו בחוץ בעוף,
מה דרך הכשרו בפנים במליקה - אף דרך הכשרו בחוץ במליקה?
תלמוד לומר "השחוטה" - ולא המלוקה.
המים צריכים להיות בכלי ודם הציפור נוזל לתוכם ומתערב בהם, ואין מעמידים את הכלי מעל מים שאינם בתוכו. |
"הצפור השחוטה על המים החיים" - אין כלי חרש על מים חיים.
פרשה ב
[עריכה]על ויקרא יד ז-ח
[א] "והזה" - לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים: על מצחו.
השוואה בין המצורע הנטהר ובין טמא מת שנטהר: שני התהליכים אורכים שבעה ימים, אבל ההזאות שונות: על המצורע מזים מים מהולים במעט דם שבע פעמים ביום הראשון בלבד, ואילו על טמא המת מזים מי חטאת (מעורבים באפר פרה אדומה) פעם אחת ביום השלישי ופעם אחת ביום השביעי. אין היררכיה ברורה בין שני המיטהרים. |
"והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים"
הטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות, אין טמא מת טעון הזיות שבע.
[ב] הלא דין הוא: מה אם מצורע, שאינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי - טעון הזיות שבע
טמא מת, שטעון הזיית שלישי ושביעי - אינו דין שיטעון הזיות שבע?
תלמוד לומר "והזה על המטהר מן הצרעת" - הטהר מן הצרעת טעון הזיות שבע ואין טמא מת טעון הזיית שבע.
[ג] קל וחמר למצורע, שיטעון הזיות שלישי ושביעי:
מה אם טמא מת, שאינו טעון הזיות שבע - טעון הזיית בשלישי ובשביעי
מצורע, שהוא טעון הזית שבע - אינו דין שיטעון הזיה בשלישי ובשביעי?
תלמוד לומר "שבע פעמים וטהרו": הזיות שבע הוא טעון, ואינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי!
המצורע אינו יכול להסתפק בהזאה, והוא חייב לכל הפחות לרחוץ את גופו במים ולהתגלח. שילוח הציפור נעשה מחוץ לגופו של המצורע ולכן אינו מעכב את טהרתו; וראו תוספתא נגעים ח ו. |
[ד] "וטהרו"- בדברים הנעשים בגופו. יכול יהי מסולק? תלמוד לומר "ושלח... וגלח... וכבס... ורחץ".
יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר "וטהרו" "וטהרו".
טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה.
מה טהרה האמורה למעלה, בדברים הנעשים בגופו - אף טהרה האמורה למטה, בדברים הנעשים בגופו.
[ה] "ושלח את הצפור החיה... אל פני השדה"
שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר, שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר.
"על פני השדה" - הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו - מותרת באכילה.
ר' שמעון טוען שהמצורע המוחלט מטמא לא רק את בגדיו במגע, אלא גם מטמא משכב ומושב, וראו גם כלים א ד-ה, שהמצורע חמור מהזב שבו נאמרו טומאות משכב ומושב. לכן מסביר ר' שמעון את הצורך לכפול את כביסת הבגדים של המצורע ביום הראשון וביום השביעי. |
[ו] "וכבס המטהר את בגדיו" - אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו?
אם ללמוד מלטמא בגדים במגע, והלא דברים קל וחומר הוא:
אם בימי ספרו, שאינו מטמא בביאה - מטמא בגדים במגע,
בימי גמרו, שמטמא בביאה - אינו דין שיטמא בגדים במגע?
אם כן למה נאמר "וכבס המטהר את בגדיו"? מלטמא משכב ומושב
מפני שהן שני כבוסי בגדים: אחד מלטמא משכב ומושב, ואחד מלטמא בגדים במגע!
בית הסתרים (איזור הערווה) אינו מטמא בנגעים, ולמרות שהוא בתחילת ימי הספירה, כשהטומאה עדיין חמורה - הוא אינו מגלח אותו. הגלל חומרת הטומאה בתחילת ימי הספירה אי אפשר ללמוד את הדין הזה בהיקש מהגילוח ביום השביעי מימי ספירת הטהרה, אלא בגזירה שוה. |
[ז] "וגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים?
ודין הוא: נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו.
מה תגלחת האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף תגלחת האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים!
[ח] הין? אם הקל בימי ספרו, שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה,
ניקל בימי גמרו, שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה?
הואיל והוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה - יגלח אף בית הסתרים!
תלמוד לומר "כל שערו", לגזירה שוה,
מה "כל שערו" (ויקרא יד, ט) האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף "כל שערו" האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים.
למרות שמי ההזאה הם מים חיים (מי מעיין טובים לשתיה) דווקא, הטבילה יכולה להיעשות גם במי מקווה – בור מים שיש בו 40 סאה. וראו מקואות א ז-ח. |
[ט] "ורחץ" - אפילו במי מקוה.
והלא דין הוא: מה אם הזב, שאינו טעון הזיית מים חיים, טעון ביאת מים חיים
מצורע, שטעון הזיית מים חיים, אינו דין שיטעון ביאת מים חיים?
תלמוד לומר "ורחץ בשרו במים" - אפילו במי מקוה.
טקס הציפורים אינו מעכב את המצורע מלהכנס למחנה, בניגוד לטבילה שהיא הכרחית; וראו לעיל פיסקה ד, וראו תוספתא נגעים ח ו. |
[י] "ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה"
רחיצת גופו מעכבת ליכנס לפנים מן המחנה, ואין צפרים מעכבים אותו ליכנס לפנים מן המחנה!
במהלך שבעת ימי הספירה המצורע, שכבר אינו מטמא בביאה במשכב ובמושב, יושב בתוך המחנה בפתח אהלו, והוא אסור מתשמיש המיטה, שנאמר "מחוץ לאהלו"; וראו נגעים יד ב. |
[יא] "וישב מחוץ לאהלו" - יהא כמנודה, ויהא אסור בתשמיש המטה.
"אהלו" - אין אהלו אלא אשתו, שנאמר "שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז).
ר' יוסי לומד קל וחומר, שגם בכל מהלך הצרעת, בימי ההחלט – אסור המצורע בתשמיש המיטה, שהרי טומאתו חמורה יותר מטומאתו בימי הספירה; ר' יהודה חולק על דין זה, ורואה את תקופת ימי הספירה כבעלת דינים מיוחדים. |
"שבעת ימים" - ולא ימי החלטו, דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: קל וחומר לימי החלטו.
אמר ר' חייא, השבתי לפני רבי: והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי החלטו!
אמר לו: אף אני, כך אמרתי!
פרק ב
[עריכה]על ויקרא יד ט-י
גם חלקו השני של טקס הטיהור של המצורע נעשה דווקא ביום; והשוו לעיל פרשה א ג. |
[א] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום" - ולא בלילה
כמו בתחילת ימי הספירה, הגילוח אינו כולל את בית הסתרים; וראו לעיל פרשה ב ז. חובת הגילוח חלה על כל שערו הנראה של המיטהר, הן בראשו הן בשאר גופו – חוץ מבית הסתרים. |
[ב] "יגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים?
תלמוד לומר "גבות עיניו" - מה גבות עיניו – בנראה, פרט לבית הסתרים
אף כל שער בנראה, פרט לבית הסתרים.
[ג] אי מה גבות עיניו, מקום כינוס שער ונראה, אף אין לי אלא מקום כינוס שער ונראה
מנין לרבות כינוס שער שאינו נראה, פיזור שער בנראה, פיזור שער ואינו נראה?
תלמוד לומר "ואת כל שערו יגלח"
"ראשו" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו, ה)
יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "ראשו".
כהן מנוגע שנטהר – מגלח, למרות שבדרך כלל נאסר עליו להתגלח. |
"זקנו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה)
יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "זקנו".
אין היררכיה ברורה בין איסור הגילוח של הזקן, החל על כל אדם אבל יכול להיות בתער - לאיסור גילוח הראש, החל רק על כהנים, אבל לא בתער. |
מה תלמוד לומר "ראשו" ומה תלמוד לומר "זקנו"? לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש.
הראש אסור במספרים ובתער - והזקן אינו אסור במספרים ובתער.
הראש מותר בכל אדם - והזקן אסור בכל אדם.
הא לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש - צריך לומר "ראשו" וצריך לומר "זקנו"!
[ה] ר' יוסי הגלילי אומר: "גבות עיניו" - ולא ריסי עיניו.
"את כל שערו" מה תלמוד לומר "יגלח"? אלא ליתן אחריות לתגלחת
שאם לא גלח בשביעי - מגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי.
[ו] שלשה מגלחים ותגלחתן מצוה: הנזיר, והמצורע, והלוים.
וכולן שגלחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות - לא עשו כלום.
דורש את הפשט שבפס' ט-י כתנאי: אם גילח בשביעי יביא בשמיני, ואם גילח בשמיני יביא בתשיעי, וראו בפיסקה הקודמת; ר' טרפון מנסה לדמות את הקשר בין התגלחת והבאת הקרבן לדין הנזיר, ראו נזיר ו ו, ור' עקיבא מסביר שבשונה מהנזיר, טהרת המצורע תלויה בתגלחתו ולא בתאריך. |
[ז] בשביעי – יגלח; בשמיני - יביא
שאם גלח בשביעי - יביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני - אינו מביא קרבנותיו בו ביום, דברי ר' עקיבא.
אמר לו ר' טרפון: מה בין זה לנזיר? אמר לו: שהנזיר - טהרתו תלויה בימים, ומצורע - טהרתו תלויה בתגלחתו
ואינו מביא קרבנותיו, אלא אם כן היה מעורב שמש
השוו לדין הציפורים לעיל פרשה א יא. |
[ח] "יקח... כבשים" - מיעוט כבשים שנים. אם כן למה אמר "שני"? שיהיו שוים.
מנין אף על פי שאינם שוים כשרים? תלמוד לומר "כבש... כבש", ריבה
כבשת החטאת צריכה להיות יפה יותר מהכבשים לעולה ולאשם. |
[ט] "וכבשה אחת בת שנתה" - שתהיה ברורה.
"אחת" - מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה.
"בת שנתה" - לא שנה למנין עולם
הסולת והשמן הם נסכים לשלוש הבהמות שמביא המצורע, ואינם מנחה בפני עצמה - למרות שבדרך כלל אין נסכים לחטאת ולאשם; וראו מנחות ט ו. ת"ק דורש זאת מהפסוק בפרשת נסכים בבמדבר ור' יהודה בן בתירא מצביע על היחס בין כמות הסולת ומספר הבהמות כאן ובקרבן עני. |
"ושלשה עשרונים סולת בלולה בשמן" - לבהמה.
יכול אף למנחה? כשהוא אומר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה"
לימד שאינה אלא מנחת בהמה.
[י] עדיין הדבר צריך תלמוד! כשהוא אומר (במדבר טו, ה) "תעשה על העולה" - זו עולת מצורע,
"לזבח" - להביא חטאת מצורע, "או לזבח" - להביא את אשמו.
[יא] ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר "ואם דל הוא... ועשרון" (ויקרא יד, כא).
מה מצינו בעני, שהוא מביא בהמה אחת ומביא עשרון אחד
אף העשיר, שהוא מביא ג' בהמות - יביא ג' עשרונים!
הא מה אני מקיים "ג' עשרונים סולת בלולה בשמן"? - לבהמה
פרשה ג
[עריכה]על ויקרא יד י-יג
בהמשך לדרשת ר' יהודה בן בתירא לעיל פרק ב יג, מציינת הדרשה כאן שבעניין לוג השמן אין הבדל בין קרבן מצורע עשיר לקרבן מצורע עני; אפשר להסיק מכאן שהשמן אינו נסכים לבהמות אלא הוא מחולק לכהנים; וראו גם זבחים י ח, אבל הדרשה מסתפקת בציון העובדה. |
[ב] "ולוג אחד שמן". שהיה בדין שיביא ג' לוגין - מה מצינו בעני, שהוא מביא עשרון ומביא לוג אחד
אף עשיר, שמביא ג' עשרונים, יביא ג' לוגין! - תלמוד לומר "ולוג אחד שמן".
המצורע הנטהר ושלוש הבהמות עומדים לפני הכהן, אבל רק כבש האשם מונף. |
[ג] "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואתם" - מלמד שהם טעונים עמידה כולם.
יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה? תלמוד לומר "האיש" - לא חטאת, לא עולה.
[ד] או אינו אלא "איש" - להוציא את האשה ואת הקטן? תלמוד לומר "המטהר" - בין איש בין אשה בין קטן.
אם כן למה נאמר "איש"? לא חטאת ולא עולה.
אם כן למה נאמר "אשם"? שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר
מה אשם טעון תנופה - אף האיש טעון תנופה?
תלמוד לומר "אותו לאשם... והניף" - אשם טעון תנופה, ואין האיש טעון תנופה.
[ו] "לפני ה' פתח אהל מועד" - מעמידו בשער ניקנור אחוריהם למזרח ופניהם למערב
יש להניף את כבש האשם ואת השמן יחדיו. בדיעבד אם הניף אותם לחוד – כשר. |
[ז] "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם ואת לוג השמן" - למדנו שהם טעונים תנופה כאחת.
מנין, אם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא? תלמוד לומר "אותו לאשם".
יכול יניף ויחזור ויניף? תלמוד לומר "והניף... תנופה" - לא תנופות.
"לפני ה'" - במזרח
עמידת המצורע המיטהר ושתי הבהמות שנותרו היא עדיין בשער ניקנור, במזרח העזרה; אבל כבש האשם נכנס לתוך העזרה ונשחט בצפון המזבח, במקום שחיטת קדשי הקדשים – אמנם לא בטבעות המשמשות לשחיטת התמידים; וראו זבחים ה ה. בכך אשם המצורע יוצא דופן משאר הקרבנות, כי התנופה והסמיכה נעשות בשער ניקנור ואילו השחיטה - בצפון העזרה, וראו תוספתא נגעים ח י. לעניין הכשר כל הצפון לשחיטה ראו לעיל נדבה פרק ז ב. |
[ח] "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" מה תלמוד לומר?
לפי שיצא לידון בעמידה, יכול מקום העמדה תהיה שחיטה?
תלמוד לומר "במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה"
[ט] יכול על טבעתו? תלמוד לומר "במקום הקדש" - להכשיר את כל הרוח
[י] אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת במקום הקדש?
תלמוד לומר "את החטאת ואת העולה במקום הקדש"
פרק ג
[עריכה]על ויקרא יד יג-כ
ראו לעיל צו פרק ט א: דרשות הבאות במקום דרשתו של ר' אליעזר, המשווה את האשם לחטאת לעניין המודעות של השוחט; כאן מכוונים את הדמיון לעניינים אחרים, בניגוד לדעת ר' אליעזר שדימה את האשם לחטאת גם לעניין השחיטה שלא לשמו. |
[א] "כי כחטאת האשם הוא לכהן" - מה חטאת: מן החולין, ביום, ובידו הימנית
אף אשם: מן החולין, ביום, ובידו הימנית. מה חטאת, טעונה כלי - אף אשם, טעון כלי.
מה חטאת, דם מזבח מתירה - אף אשם, דם מזבח מתירו.
אי מה חטאת, דמה למעלה - אף אשם, יהיה דמו ניתן למעלה?
תלמוד לומר "זאת תורת האשם קדש קדשים הוא... ואת דמו יזרוק" (ויקרא ז, א)-ב
לרבות כל האשמות ואשם מצורע, שיהא דמו ניתן למטה.
אכילת הכהן קודמת להזאת הדם על המצורע, אבל היא תלויה בשפיכת דם האשם על המזבח (ראו לעיל "דם מזבח מתירו") לכן שפיכת הדם היא הפעולה הראשונה שיש לעשות אחר השחיטה. |
ואיני יודע איזה יקדום, אם מזבח, אם בהונות? כשהוא אומר "הוא לכהן" - הכהן קדום.
מה מצינו מכשירו לכהן? המזבח, המזבח יקדום!
אם שחט את האשם שלא לשם המצורע המסוים שנטהר – הקרבן אמנם כשר (לשיטת חכמים), אבל לא הוציא את הבעלים ידי חובה; וראו זבחים א א. |
"הוא" - פרט לששחטו שלא לשמו.
לוג השמן נחשב גם הוא קודש קודשים, ונאכל ע"י הכהנים לאחר שהיזו ממנו על המצורע; אבל בזמן הטקס צריך הלוג להיות שלם. |
"קדש קדשים" לרבות לוג שמן של מצורע. "הוא" - פרט לשחסר כל שהוא
כאמור לעיל פיסקה ב, יש להזות מדם האשם על המזבח בעזרת כלי, וכן על בהונות המצורע בידו של הכהן עצמה, ולכן שני כהנים מקבלים את הדם וכו'; וראו נגעים יד ח ותוספתא נגעים ח ט. |
[ג] "ולקח" - יכול בכלי? תלמוד לומר "ולקח הכהן... ונתן הכהן":
מה נתינה, בעצמו של כהן - אף קבלה, בעצמו של כהן.
[ד] יכול אף של מזבח תהא ביד?
תלמוד לומר "כי כחטאת האשם הוא לכהן": מה חטאת, טעון כלי - אף אשם, טעון כלי.
נמצאת אומר: שני כהנים מקבלים את דמו; אחד בכלי, ואחד ביד.
זה שקבל בכלי בא וזרקו על המזבח, וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע.
ומצורע טובל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער ניקנור.
ר' יהודה אומר לא היה צריך טבילה, שכבר טבל מבערב.
דורש "תנוך"-תוך נוך, ומגדיר את התנוך כסחוס הבולט באמצע אפרכסת האוזן; וראו גם לעיל מכילתא דמילואים צו כא-כב. |
[ה] ונתן על תוך - יכול על תוך ודאי? תלמוד לומר על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן?
תלמוד לומר תוך נוך - הא כיצד? זה גדר האמצעי.
ר' עקיבא רואה את תחילת טקס ההזאה ביציקת השמן על כף הכהן, ולכן אם נשפך מהשמן מהיציקה ואילך – יש להבא לוג אחר שלם, והכהן אינו יכול למלא את הלוג. ר' שמעון רואה את תחילת הטקס בנתינת השמן על המצורע, ולכן וכו'; וראו נגעים יד י. |
[ו] "מלג השמן ויצק" - חסר הלוג, עד שלא יצק - ימלאנו. משיצק - יביא אחר בתחלה, דברי רבי עקיבא.
ר' שמעון אומר: חסר הלוג עד שלא נתן - ימלאנו. משנתן - יביא אחר בתחלה.
[ז] "ויצק על כף הכהן השמאלית" - מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא.
על כף הכהן השמאלית צריך להיות מספיק שמן שהוא יוכל לטבול בו את אצבעו שבע פעמים. והשוו פרה יב ב; וראו לעיל חובה פרשה ג ח. |
"וטבל"- ולא המספג.
[ח] "וטבל... והזה" - על כל הזיה טבילה.
"אצבעו". נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן "אצבעו" (ויקרא ד, ו).
מה אצבעו האמורה כאן, המיומנת היא המכונה "אצבע" שבימין - אף אצבעו האמורה להלן, המיומנת שבימין.
הכהן מזה מהשמן לכיוון קדש הקדשים, כלומר מערבה, ואז הוא מסתובב מזרחה ונותן את שאר השמן על המצורע. |
[ט] "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים"
מלמד שהוא טובל ומזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, ועל כל הזיה טבילה.
דורש "אל מקום דם האשם", שגם אם אין שם דם ניכר - נותן שם שמן. |
[י] "ומיתר השמן אשר על כפו... על דם האשם" - שיקדם הדם לשמן.
או אינו אלא יש שם דם - יתן, אין שם דם - לא יתן?
תלמוד לומר "אל מקום דם האשם" - הוי אין הדם גורם אלא המקום גורם.
ת"ק רואה את הפסוק כמחייב דווקא – ייקוב הדין את ההר; ר' אליעזר ור' שמעון מציעים פתרונות לבעיה; וראו נגעים יד ט. |
[יא] אין לו בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית - אין לו טהרה עולמית.
ר' אליעזר אומר: נותן הוא על מקומו. ר' שמעון אומר: אם נתן על שמאל יצא.
ר' עקיבא דורש שישאר בכף הכהן שמן שאותו יתן על ראש המצורע; ר' יוחנן טוען שאם נשאר שמן – נותן על הראש, ובלבד שלא יעשה בו מלאכה אחרת ואם לא – המצורע התכפר, והנתינה על הראש היא באחריות הכהן; וראו נגעים יד י. |
[יב] "והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר"
אם נתן – כפר, ואם לא נתן - לא כפר, דברי ר' עקיבא.
ר' יוחנן בן נורי אומר: שירי מצוה הן. בין שנתן בין שלא נתן - כפר, ומעלים עליו כאילו לא כפר
[יג] "ועשה הכהן את החטאת" - שיהיה כל מעשיה לשם חטאת.
למצורע שנטהר יש שתי כפרות, ע"י שני הכהנים: אחת בדם ובשמן שניתנים על גופו, ואחת בקרבנות – ובמיוחד בקרבן החטאת, שנעשים במזבח. |
"ועשה הכהן את החטאת וכפר" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה", יכול יהיו כולם מעכבים אותו?
תלמוד לומר "ועשה הכהן את החטאת וכפר" - מלמד שכפרה בחטאת.
אם המצורע היה גם זב – אין די בקרבנות סיום הצרעת, ועליו להביא גם קרבנות זיבה. |
"וכפר על המטהר מטמאתו" - ולא מזובו.
לכתחילה יש לשחוט את העולה רק לאחר זריקת הדם של החטאת, ולהקריב את איבריה לפני שמקריב את אמורי החטאת; וראו זבחים י ב, וכן לעיל חובה פרק ג ג. אבל בדיעבד גם אם שחט את העולה לפני החטאת – כיפר, וראו תוספתא נגעים ח יא. |
"ואחר ישחט את העלה" - אחר המעשה הזה.
"והעלה הכהן את העלה ואת המנחה" - אף על פי ששחטה שלא לשמו
"והעלה הכהן את העולה... וכפר" - אף על פי שקדמה לחטאת.
"והעלה הכהן את העולה" - מלמד שאיברי עולה קודמים לאימורי חטאת.
ר' שמעון מסביר במשל נאה את הסיבה להקדמת שחיטת החטאת וזריקת דמה להקרבת העולה: החטאת מאפשרת להקריב את העולה, והיא דומה לפרקליט (שליח) שמרצה את המלך לקבל את הדורון, שהוא העולה. |
אמר ר' שמעון: חטאת דומה לפרקליט שנכנס לרצות; רצה הפרקליט - ונכנס הדורון.
פרשה ד
[עריכה]על ויקרא יד כא-לב
"דל" אינו פועל, שהעני יחסית לעשרו הקודם, אלא תואר , כלומר עני אוביקטיבית. |
[א] "ואם דל הוא" - שומע אני דל איש פלוני ממה שהיה, שהיה בן מאה מנה ונעשה בן חמשים מנה?
תלמוד לומר "ואין ידו משגת". אי "ואין ידו משגת", יש לו ואינו מוצא ליקח?
תלמוד לומר "אם דל הוא". הא עד שיאמרו ב' כתובים, ואם לאו - לא שמענו.
לעניין ערכים ראו ערכין ד א-ב. רבי מסביר שההבדל הוא במשמעות הנדר, וגם בערכין, אם היתה לנערך התחייבות מוגדרת, ובא אדם אחר ולקח על עצמו את ההתחייבות הזאת – הוא חייב בה. |
[ב] "הוא" - ולא נודריו. לפי שבערכים עני שהעריך את עשיר - נותן ערך עני,
יכול אפילו עני שאמר 'קרבנו של מצורע זה עלי', והיה מצורע עשיר, יביא קרבן עני?
תלמוד לומר: "הוא" - ולא נודריו.
[ג] רבי אומר, אומר אני: אף בערכים כן!
וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני? שאין העשיר חייב כלום.
אבל עשיר שאמר 'ערכי עלי', ושמע עני ואמר 'מה שאמר זה עלי' - נותן ערך עשיר!
אף זה, הואיל והוא חייב בשלש בהמות, ובקש איש זה לפטרו - לפיכך הוא מביא קרבן עשיר.
אלו דברי ר' יהודה, שכיוון היה עשיר בזמן כלשהו – מביא קרבן עשיר; אבל השוו נגעים יד יא-יב, וראו תוספתא ערכין ב ז. |
עשיר והעני או עני והעשיר - נותן ערך עשיר.
ר' נחמיה משווה בין קרבן המצורע לקרבן עולה ויורד, שבו הדל מביא שני עופות במקום העז לחטאת, וטוען שאלמלא נאמר שיביא רק כבש אחד לאשם, היה מקום לחייב מצורע דל גם בכבש לעולה, בנוסף לכבש האשם ולשני העופות. |
[ד] "ולקח כבש אחד אשם" מה תלמוד לומר "אחד"? זו שאל רבי עקיבא את ר' נחמיה: מה תלמוד לומר "אחד"?
אמר לו: זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד:
מה מטמא מקדש, מביא שניים תחת אחת - אף זה, יביא שניים תחת אחת, והעולה תעלה חובה!
אמר לו ר' עקיבא: ממקום שבאת! זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד.
מה מטמא מקדש, מביא שנים תחת כפרתו - אף זה, יביא שנים תחת כפרתו!
אמר לו: אם לאו, מה אתה מקיימו? אמר לו: זה מביא מהשג יד, ובערכים מביא מהשג יד.
מה בערכים, מביא כל השג ידו - אף זה, יביא כל השג ידו? תלמוד לומר "אחד".
התנופה אינה מכפרת, אלא זריקת הדם והשמן על המצורע ועל המזבח; אבל מצוות התנופה מוטלת על הכהן המכפר; והשוו לעיל פרק ג יב, וראו נגעים יד י. |
[ה] "לתנופה לכפר" - וכי יש תנופה מכפרת? אם כן למה נאמר "לתנופה לכפר"?
אלא ללמד שאם עשה לתנופה שירי מצוה - כאילו לא כפר.
לדעת חכמים היחס בין כמויות הסולת והשמן הוא קבוע: לוג שמן לכל עישרון סולת. לדעת ר' נחמיה וראב"י כמות השמן קבועה ואילו כמות הסולת ניתנת לשינויים; וראו מנחות ט ג. |
"ועשרון סולת אחד" - מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג, כדברי חכמים.
ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב: אפילו מנחה של ששים עשרון - אין לה אלא לוגה
שנאמר "למנחה ולג שמן".
קרבן המצורע העשיר מסייע לר' נחמיה וראב"י, שהרי שם כמות הסולת משולשת מבקרבן העני, ואילו כמות השמן זהה; וראו לעיל פרשה ג ב. |
[ו] "ולוג" מה תלמוד לומר? שהיה בדין שיביא שליש לוג:
מה מצינו בעשיר, שהוא מביא שלשה עשרונים ומביא לוג אחד
אף עני, שהוא מביא עשרון א' - יביא שליש לוג? תלמוד לומר "ולוג שמן".
ראו כריתות ב ד, שגם קרבן היולדת, כמו קרבן המצורע וכמו קרבן המטמא מקדש - עולה ויורד לפי יכולתו הכלכלית של המביא; היולדת העניה מביאה שני עופות במקום כבש ועוף אחד, כלומר עוף אחד הוא במקום הכבש; גם מצורע עני מביא שני עופות במקום כבש העולה וכבשת החטאת, כלומר באותו יחס; אבל מטמא המקדש מביא שני עופות במקום כבשת חטאת אחת, ואם נדמה את המצורע אליו ולא ליולדת - יצטרך המצורע להביא ארבעה עופות. לכן הדגיש הפסוק "שתי תורים" - ולא ארבעה. |
"ושתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה.
[ח] הלא דין הוא: זה מביא מהשג יד, ויולדת מביאה מהשג יד.
מה יולדת, מביאה אחד תחת אחד - אף זה, יביא אחד תחת אחד!
[ט] או כלך לדרך זה: זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד.
מה מטמא מקדש - מביא שנים תחת אחד - אף זה, יביא שתים תחת א'!
[י] נראה למי דומה: דנים מחוסר כפורים מן מחוסר כפורים, ואל יוכיח מטמא מקדש, שאינו מחוסר כפורים!
או כלך לדרך זה: דנים קרבן שנוהג באיש כבאשה מקרבן שנוהג באיש כבאשה
ואל יוכיח קרבן יולדת, שאינו נוהג באיש כבאשה!
תלמוד לומר "שתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה
לפנינו שלוש דרשות על שלוש החזרות של הביטוי "אשר תשיג ידו": הראשונה (פיסקה יב) קובעת שגם מצורע עשיר, שהעני לפני שהתחיל טקס הטהרה שלו מביא קרבן עני; השניה (תחילת פיסקה יג) קובעת שאם בתחילת הטקס היה עשיר, והעני אחרי שהטקס התחיל – ממשיך בטקס כמו עני; השלישית (בהמשך פיסקה יג) קובעת שאם התחיל בטקס כעני – ישלים אותו כעני אפילו אם במהלך הטקס העשיר. הדרשות הללו מציבות חיץ בין דיני המצורע לבין דיני ערכין: לדברי ר' יהודה, בתוספתא ערכין ב ז, בענייני ערכין גם עשיר שהעני או עני שהעשיר נותנים ערכי עשירים; וראו עמדת ביניים בנגעים יד יא, שם תולה ר' יהודה את הגדרת העני והעשיר בשחיטת האשם, וגם עשיר שהעני במהלך הטקס משלים אותו כעשיר! |
[יא] "אשר תשיג ידו" (פסוק כב), "מאשר תשיג ידו" (פסוק ל), "את אשר תשיג ידו" (פסוק לא)
[יב] "אשר תשיג ידו", מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יביא קרבן עני - בזמן שהוא עני מתחלתו.
היה עשיר והעני, מנין? תלמוד לומר "אשר תשיג ידו"
[יג] "מאשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמור כעני - בזמן שהתחיל בעני.
הביא את אשמו עשיר והעני מנין? תלמוד לומר "מאשר תשיג ידו"
"את אשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמר כעשיר - בזמן שהתחיל בעשיר.
הביא אשמו עני והעשיר מנין? תלמוד לומר "את אשר תשיג ידו".
"קרבנו" הוא החטאת, וכאן הדרשה היא לשיטת ר' שמעון במשנה שם, שהרגע הקובע הוא בשחיטת או מליקת החטאת: לדעת ר' שמעון אם עדיין לא מלק את החטאת והתעשר – אפילו לאחר שחיטת האשם – חייב להביא כבשים לעולה ולחטאת. אבל אם המצורע העשיר לאחר שנמלק העוף של החטאת אינו מביא כבש לעולה אלא משלים את הטקס כעני, וגם עולתו היא עוף. |
[יד] יכול אפילו הביא קרבנו עני והעשיר, יגמר בעשיר?
תלמוד לומר "את האחד חטאת ואת האחד עולה" - ממין חטאת תביא עולה.
"על המנחה" - שתקדים מנחת בהמה לחטאת העוף
יולדת שהעשירה אחרי שנמלק עוף החטאת ולפני שנמלק עוף העולה - מחליפה את עוף העולה בכבש. הדרשה לומדת מ"זאת" ולא אחרת, וניתן גם לטעון שבקרבן היולדת העשירה ממילא יש רק עוף אחד. |
[טו] יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה - תגמר כעניה? תלמוד לומר "זאת"
מיעוט אלטרנטיבי למיעוט היולדת בפיסקה הקודמת: עשיר שהביא קרבן עני לא יצא. |
[טז] "תורת אשר בו נגע צרעת" - מלמד שעני שהביא קרבן עשיר - יצא.
יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא? תלמוד לומר "זאת".
אם המצורע עצמו הוא קטן או עבד – האב או האדון חייב להביא את קרבנו, והקרבן הוא קרבן עני גם אם המשפחה עשירה. אבל הקרבן לאשתו מחושב כקרבן של הבעל עצמו לעניין העושר והעניות. אין אדם חייב בקרבנות המחייבים את גרושתו, שהרי בנוסח השובר שהאשה היתה נותנת לבעלה לאחר קבלת הכתובה היא פטרה אותו מחובותיה – אפילו אם התחייבה בהן לפני הגירושין; וראו גם נגעים יד יב. |
"תורת אשר בו נגע צרעת"
מלמד שאדם מביא על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני - ומאכילו בזבחים.
יכול אף ע"י אשתו יביא קרבן עני? תלמוד לומר "זאת", דברי ר' יהודה.
אמר ר' יהודה: לפיכך אם פטרה - אינו חייב בה,
שכן היא כותבת לו "ואחראין די אייתין לי עלך מן קדמת דנא".
פרשה ה
[עריכה]על ויקרא יד לד-לו
נגעי בתים אינם מטמאין אלא בא"י, שנאמר "כי תבואו" וכו'; לא בעמון ומואב שבעבר הירדן המזרחי; וראו נגעים יב ד. |
[א] "כי תבואו" - יכול משבאו לעבר הירדן?
תלמוד לומר "אל הארץ" (ויקרא יט, ויקרא כג, ויקרא כה) - אל הארץ המיוחדת.
[ב] יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" - ולא עמון ומואב.
הגבלה נוספת – כרונולוגית: הנגעים אינם מטמאים לפני שעברו 14 שנות הכיבוש והחלוקה של א"י לשבטים ולבתי אבות, כלומר לקראת סוף ימי יהושע בן נון. |
[ג] "לאחוזה" - עד שיכבשו.
מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו לשבטים ולא חלקו לבתי אבות
חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו, יכול יהיו מטמאים בנגעים?
תלמוד לומר "ובא אשר לו הבית" - עד שיהא כל אחד מכיר את שלו.
ר' יהודה רומז לדרשה המופיעה בויקרא רבה יז ו, שהנגעים נועדו להריסת הבתים וגילוי אוצרות מתחתיהם. |
[ד] "ונתתי נגע צרעת" - אמר ר' יהודה: וכי בשורה הוא להם, שבאים עליהם נגעים?
ר' שמעון אומר: "ונתתי נגע צרעת" - פרט לנגעי אנסים.
ראו נגעים יב א: בית העלול להתנגע אינו בנוי על בסיס נייד, ולא על קורות אפקיות - אלא על האדמה, על עצים או על עמודים. |
"בבית ארץ" - פרט לבית בנוי בספינה ובאסכריא, ועל ארבע קורות.
ולהביא את הבנוי על העצים ועל העמודים.
ראו נגעים יב ד. לדעת ר' יהודה יתכן נגע בירושלים אבל לא במקדש, וראו תוספתא נגעים ו א. |
"אחוזתכם" - אחוזה מטמאה בנגעים, ואין ירושלים מטמאה בנגעים.
ר' יהודה אומר: אני לא שמעתי, אלא מקום מקודש בלבד.
[ו] ר' ישמעאל אומר: "אחוזתכם" מיטמא בנגעים, אין אחוזת גויים מיטמא בנגעים
וכשם שאין אחוזתם מטמאים בנגעים - כך אין בגדיהם מטמאים בנגעים.
אם בעל הבית מסוגל ואינו זקן או חולה – הוא חייב לבוא בעצמו אל הכהן ולהזמין אותו לראות את הנגע. הכהן גובה ממנו עדות מדוייקת ככל האפשר על צורת הנגע. |
[ז] "אשר לו הבית" - שלא ישלח ביד שליח. יכול אפילו זקן, אפילו חולה? תלמוד לומר "ובא".
"והגיד לכהן" - ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו.
כאן מופיע הכלל המאשים את המנוגע באסונו בפעם הראשונה. הוא אינו מופיע במפורש במשנה, אלא רק ברמז – כינויו של בעל הבית "רשע" (ראו נגעים יב ה-ו.) רשב"א מוסיף סיבה נוספת לנגעים – לא רק לשון הרע אלא גם יהירות וגסות הרוח, כמו במקרה של המלך עוזיהו; וראו תוספתא נגעים ו ו. |
"לאמר" - יאמר לו דברי כבושים: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע
שנאמר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ... זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים"
וכי מה ענין זה לזה? אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע.
[ח] והלא דברים קל וחומר: ומה אם מרים, שדברה שלא בפניו של משה - כך
מדבר גנאי של חברו בפניו - על אחת כמה וכמה!
[ט] ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על גסות הרוח נגעים באים
שכן מצינו בעוזיה שנאמר "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו
ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת
ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים ליהוה שמונים בני חיל
ויעמדו על עזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עזיהו להקטיר לה', כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר
צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלהים
ויזעף עזיהו, ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים - והצרעת זרחה במצחו
לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת" (דברי הימים ב כ"ו, ט"ז-י"ט)
[י] נגע - מה תלמוד לומר "כנגע"?
אפילו תלמיד חכם, ויודע שהיא נגע ודאי - לא יגזר ויאמר נגע נראה לי בבית אלא "כנגע נראה לי בבית".
ראו נגעים ב ג. אמנם יש לפתוח את החלונות שבבית, אבל אין לקרוע בו חלונות נוספים או להדליק אור כדי לראות את הנגע, ואם אינם רואים בגלל האפילה – הבית טהור. |
[יא] "נראה לי" - ולא לאורי. מכאן אמרו: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו.
המילה "בבית" חוזרת שלוש פעמים: משתיים מרבים בית צבוע (בניגוד לבגדים) ועליה בבית דו קומתי, ומהשלישית ממעטים נגע שאינו בתוך הבית אלא מחוצה לו. |
"בבית" (ויקרא יד, לה) - להביא את הצבוע. "בבית" (ויקרא יד, לו) - להביא את העליה.
"בבית"(ויקרא יד, לז) - מתוך הוא מטמא, ואין מטמא מאחוריו.
[יב] "וצוה הכהן ופנו" – הציווי – בכהן, והפינוי - בכל אדם.
ראו נגעים יב ה. ר' שמעון רואה את זמן הפינוי כאמצעי להרויח זמן, אולי יתרפא בינתיים הנגע; ר' מאיר דורש שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ואפילו של הרשעים שבהם, (שוב מאשימים את המצורע בנגע), ואפילו על כלי חרס שאינם יקרים. |
"ופנו את הבית" - אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: עסק הוא לפינוי. אמר ר' מאיר: וכי מה מיטמי לו? מה נטמא לו
אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו - מטבילם והם טהורים! על מה חסה תורה? על כלי חרסו ועל פכו. שאם נטמאו יש לשברם
וכי מה מטמא בנגעים? הרשעים או הצדיקים? הוי אומר הרשעים.
אם כך חסה התורה על ממונו, הבזוי – קל וחומר על ממונו החביב!
אם כך על ממונו – קל וחומר על נפש בניו ובנותיו! אם כך על רשע – קל וחומר על של צדיק!
[יג] "בטרם יבא הכהן לראות את הנגע" - לראות את הפינוי
ראו נגעים יג ט. הבגדים שלובש הנכנס לבית טמאים אם שהה שם זמן שיכול לסעוד בו – כלומר ליהנות מהשימוש בבית; אבל בגדים וכלים המונחים בבית או בידו של הנכנס טמאים מיד, שנאמר "ולא יטמא" וכו'. |
"ולא יטמא כל אשר בבית" מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו בנכנס לבית המנוגע, שאינו מטמא בגדים עד שישהא בכדי אכילת פרס
יכול אפילו היו שם כלים מקופלים על כתפו, כלים מקופלים ומונחים בתוך הבית,
יכול לא יהיו טמאים עד שישהו בכדי אכילת פרס?
תלמוד לומר "ולא יטמא כל אשר בבית" - מיד.
אם בעל הבית חתן או עולה לרגל – ממתינים ולא מטמאים את הבית במשך שבעת ימי המשתה או הרגל. וראו נגעים ג ב; וראו דעת ר' שמעון לעיל פיסקה יב. |
"ואחר כן" - אחרים כיוצא בהם. רבי אומר: אם ממתינים לדבר הרשות, לא ימתינו לדבר מצוה?
וכמה הוא מצותו? נראה בחתן - נותנים ז' ימי משתה לו ולביתו ולכסותו.
וכן ברגל - נותנים לו כל ימי הרגל.
פרשה ו
[עריכה]על ויקרא יד לז-לט
דורש את הכפילות של "נגע" ולומד ממנה שגודל הנגע כפול מזה של סוגי צרעת אחרים – שני גריסים; וראו נגעים יב ז. |
[א] "וראה את הנגע" - יכול כגריס? תלמוד לומר "וראה את הנגע והנה הנגע" - מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין!
[ב] "בקירות" - הרי שנים. ולמטה הוא אומר קיר "בקירות" - הרי כאן ארבע, מלמד שאין מטמא אלא בד' כתלים.
[ג] מכאן אמרו: בית עגול ובית טריגון אינו מטמא בנגעים.
הנגע אינו חייב להיות על כל הכתלים. לדעת ר' ישמעאל הנגע פגע באבן אחת מהקיר; לדעת ר' עקיבא – בשתי אבנים בקיר, ולדעת ר' אלעזר – בפינת הבית על שתי אבנים השייכות לשני קירות שונים; וראו נגעים יב ג.כנראה לפי דעת ר' אלעזר אכן בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות – ראו תוספתא נגעים ו א. |
[ד] יכול עד שיראה בשני כתלים? תלמוד לומר "ומראיהן שפל מן הקיר" - אפילו בכותל אחד.
יכול אפילו על אבן אחת? תלמוד לומר "וחלצו את האבנים" - אין פחות משתי אבנים, דברי רבי עקיבא.
ר' ישמעאל אומר: "וחלצו את האבנים" - אין פחות משתי אבנים.
מנין אפילו לא נראה אלא על אבן אחד? תלמוד לומר "ומראיהן שפל מן הקיר". מן הקיר - אפילו מאבן אחת.
ר' אלעזר בן רבי שמעון אומר: עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים בשני כתלים בזוית אחת,
ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס
דורש לפי הצלצול: שקערורות – שקועות ראות; והשוו לעיל נגעים פרק יד ב – שאותם צבעים מטמאים גם בגדים. הדרשה על "מראיהם שפל" מתארת צבע בהיר יותר מהקיר; והשוו לעיל נגעים פרק טו ח, בעניין צרעת הבגד. |
[ה] "שקערורות" - שוקעות במראיהן.
"ירקרקות או אדמדמות" - ירוק שבירוקים, אדום שבאדומים.
"ומראיהם שפל מן הקיר" - ולא ממשן
[ו] "ויצא הכהן מן הבית", יכול לביתו - ויסגיר? תלמוד לומר "אל פתח הבית - והסגיר".
אי "אל פתח הבית", יכול יעמד תחת השקוף - ויסגיר? תלמוד לומר "מן הבית" - עד שיצא מן הבית.
הא כיצד? עומד בצד המשקוף - ומסגיר.
בדיעבד אם הסגיר בעמדו במקום אחר – מוסגר. |
[ז] ומנין אם הלך לביתו והסגיר, או שעמד בתוך הבית והסגיר - שהסגרו מוסגר?
תלמוד לומר "והסגיר את הבית" - מכל מקום
השוו לעיל יולדת פרק א א, נגעים פרק ב א ושם פרק ט א, ועוד: כל המצוות והפעולות הללו זמנן ביום דווקא. בענייני הנגעים הנימוק הוא בתאורה הקיימת דווקא ביום. |
[ח] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום", - ולא בלילה.
סתם "נגע" הוא כגריס. וראו נגעים יב ז. הנגע הרחוק נמצא במקום שונה מהנגע הבסיסי, והשוו לעניין נגעי בגדים לעיל נגעים פרק יד ט-י. לעניין נגע החוזר ראו לקמן פרשה י. |
[ט] "והנה פשה" - זה פשיון הסמוך - כל שהוא. מנין לרבות את הרחוק? תלמוד לומר "בבית".
יכול כל שהוא? תלמוד לומר "נגע". נאמר כאן "נגע" ונאמר להלן "נגע" (ויקרא יג, ג):
מה נגע האמור להלן, כגריס - אף כאן, כגריס.
[י] נמצאת אומר: הפשיון הסמוך - כל שהוא, הרחוק - כגריס, והחוזר - כב' גריסין.
[יא] "בקירות הבית" - ולא בקירות היצוע, מרפסת ולא בקירות האבוס, ולא בקירות המחיצה, סוכת שמירה ולא בקירות המגורה. ארגז לאיסוף פירות
פרק ד
[עריכה]על ויקרא יד מ-מב
כמו בכל הלכות נגעים, הכהן מקבל את ההחלטה, והביצוע הוא ע"י כל אדם. |
[א] "וצוה הכהן וחלצו" – הציווי – בכהן, והחליצה - בכל אדם!
מדובר על בעל הבית המנוגע ושכנו, שהצרעת פרחה בקיר המשותף – אמנם רק בצד אחד שלו; וראו נגעים יב ו. אם התנגע קיר אחר, שאינו הקיר המשותף – בעל הבית חולץ את האבנים לבדו. |
[ב] "וחלצו" - מלמד ששניהם חולצים, שניהם קוצעים, שניהם מביאים את האבנים.
מכאן אמרו: אוי לרשע אוי לשכנו.
יכול הכותל הסמוך לאויר יהיו שניהם חולצים? תלמוד לומר "ואחר חלץ את האבנים".
כיצד? כותל שבינו לבין חברו - שניהם חולצים. כותל הסמוך לאויר - הוא לבדו חולץ!
חליצת האבנים אינה רק כדי לצאת ידי חובה, ואם הנגע משתרע על יותר משתי אבנים יש לחלץ את כל האבנים הנגועות; אבל אין צורך לחלץ מה שאינו אבנים, כגון רעפים או לבנים, שהרי חורי בניה שאינם אבנים עצים ועפר אינם מקבלים נגעים; וראו נגעים יב ב. דורש את כפל ההוראות "האבנים... בהם הנגע." |
[ג] "וחלצו את האבנים" - יכול יחלוץ בו שתי אבנים ויקיים בו מצות חליצה?
תלמוד לומר "אשר בהם הנגע". אי "אשר בהם הנגע" יכול אפילו קרדומים, רעפים אפילו לבנים?
תלמוד לומר "אבנים"; הא עד שיאמרו שני כתובים, אם לאו – לא שמענו. לא היינו מבינים
בניגוד לאדם מצורע, שיוצא מערים מוקפות חומה בלבד (ראו כלים א ז) – החלקים הטמאים שבבית המנוגע יוצאים מכל הערים. |
[ד] "והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר" - אתהן חוץ לכל העיר,
אין אדם חוץ לכל העיר, אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה בלבד.
מקום השלכת האבנים מהבית המנוגע טמא, ואפילו אם לקחו משם את האבנים הוא נשאר טמא. |
"אל מקום טמא" - שיהא מקומו טמא. ר' יהודה אומר, "אל מקום טמא" - לרבות את הניטל.
קילוף הטיח הוא רק מבפנים, ורק מסביבות הנגע. יש לאסוף את העפר שקולף – ולא עפר שנשר מעצמו, ולהשליך אותו במקום הטמא מחוץ לעיר; וראו תוספתא נגעים ו ח. |
[ה] "ואת הבית יקציע" - יכול מבפנים ומבחוץ? תלמוד לומר "מבית".
אי "מבית", יכול מן הקרקע ומן הקירות? תלמוד לומר "סביב" - לא אמרתי אלא סביב לנגע.
[ו] "ושפכו את... אשר הקצו" - יכול צרורות? חצץ תלמוד לומר "עפר".
אי "עפר", יכול אף הנושר? תלמוד לומר "את אשר הקצו"
עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו - לא שמענו.
[ז] "ולקחו אבנים אחרות" - אין פחות משתי אבנים. "והביאו אל תחת האבנים" - אין פחות משתים.
מכאן אמרו: אין חולצים פחות משתים, ואין מביאים פחות משתים.
אין מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת
אלא מביא שתים תחת שתים, תחת שלש, תחת ארבע. וארבע תחת שלש, תחת שתים.
אין להשתמש באבנים שחלצו אלא יש להביא אבנים אחרות; וראו נגעים יב ו. |
[ח] "ולקחו אבנים" - יכול יקח אבנים מצד זה ויביא לצד זה? תלמוד לומר "אחרות".
אי "אחרות", יכול אפילו קרדומים, אפילו לבנים?
תלמוד לומר "אבנים" הא עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו - לא שמענו.
גם העפר צריך להיות ממקור אחר, ולא להשתמש בעפר שהקצה מהבית עצמו; וראו נגעים יב ו. ו החיבור מלמדת שה"עפר" כולל גם קרמיקה: רעפים ולבנים; אבל לא תחליפים לטיח מסיד או מגבס. |
[ט] "ועפר" - לרבות כל משמע. "עפר" אפילו לבנים, אפילו מדד, אפילו חרסית.
יכול יטול עפר מצד זה ויתן בצד אחר? תלמוד לומר "אחר".
אי "אחר", יכול אפילו סיד, אפילו גבסיס? גבס תלמוד לומר "עפר"
הא עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו - לא שמענו
הטיוח בעפר נעשה דווקא ע"י בעל הבית המנוגע וכאן אין שכנו מסייע לו, שהפסוק נוקט לשון יחיד; וראו במשנה שם. |
[י] "ועפר אחר יקח וטח את הבית" - אין חברו מטפל עמו בטיחה!
פרשה ז
[עריכה]על ויקרא יד מג-מד
בין אם פרח באבנים שהחליף, בין בשאר הבית – מנתץ; וראו לקמן בפיסקה יב. |
[א] (ויקרא יד מג): "ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים"
משל: "חזר איש פלוני למקומו" - כשיחזור הנגע לאותן האבנים.
אין לי אלא מקומו; מנין לרבות את כל הבית? תלמוד לומר "בבית".
מה שיעור הפישיון החוזר (לאחר חילוץ אבנים וטיוח מחדש)? – כשיעור המטמא בנגע המקורי ולא פחות! והשוו לעיל פרשה ו ט, שדרשה דומה טענה ששיעור הפישיון הרחוק הוא כגריס. |
יכול כגריס?
נאמר כאן "נגע" ונאמר להלן (ויקרא יד לד): "נגע".
מה נגע האמור להלן, כב' גריסין - אף נגע האמור כאן, כב' גריסין.
[ב] נמצאת אומר: הפשיון הסמוך - כל שהוא, הרחוק - כגריס, והחוזר בבתים - כשני גריסין.
אין הבדל אם הנגע היה ירקרק ואחרי הסגר של שבועיים והחלפת הטיח הפך לאדמדם או ההפך. גם אם הנגע החדש אינו גדול יותר מהמקורי – הבית טמא, למרות שעדיין אין לנתצו. גזירה שווה "צרעת ממארת". |
[ג] אין לי אלא במראיה. שלא במראיה מנין? תלמוד לומר "ופרח" - במראיה ושלא במראיה.
[ד] או אינו אומר "ופרח", שלא יהיה טמא עד שיחזור ויפשה?
ודין הוא: טימא בגדים וטימא בבתים.
מה בבגדים, טימא את החוזר אף על פי שאינו פושה - אף בבתים, יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה.
[ה] הין? אם החמיר בבגדים, שהעומד בהם בסוף ב' שבועות שורף
נחמיר בבתים, שהעומד בסוף ב' שבועות אינו נותץ? תלמוד לומר "צרעת ממארת" לגזירה שוה:
מה (ויקרא יג נא): "צרעת ממארת" האמור בבגדים, טימא את החוזר אף על פי שאינו פושה
אף (ויקרא יד מד): "צרעת ממארת" האמור בבתים, יטמא החוזר אף על פי שאינו פושה.
הביטוי "והנה פשה", שלאור הקביעה שגם אם הנגע לא פשה ולא גדל הבית טמא נראה מיותר - יבואר לקמן פיסקה ז. |
[ו] אם סופנו לרבות את החוזר, מה תלמוד לומר "ובא הכהן וראה והנה פשה"? הנח לו...
כיוון שהכהן בלבד מוסמך לראות את הנגע, גם אם הנגע פרח לפני סוף השבוע – עדיין אין להחליט את הבית, אלא לאחר שבוע, כשיבוא הכהן. |
שומע אני: "אם ישוב הנגע ופרח בבית", וחזר הנגע - בו ביום יהא טמא?
תלמוד לומר (ויקרא יד לט): "ושב הכהן"... (ויקרא יד מג): "ואם ישוב הנגע"
מה שיבה האמורה להלן, בסוף שבוע - אף כאן, בסוף שבוע.
פס' מד עוסק במקרה שבשבוע של ההסגר עמד הנגע ולא גדל, ובשבוע השני הוא פשה; לכן נאמר "והנה פשה", למרות שאפילו אם לא פשה אלא עמד באותו גודל – דינו זהה. |
[ז] ומנין אם עמד בראשון ופשה בשני - חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע?
תלמוד לומר (ויקרא יד מד): "ובא הכהן וראה והנה פשה"
במה הוא מדבר? אם בפשה בראשון - הרי אמור!
הא אינו אומר "ובא הכהן וראה והנה פשה" אלא שבא בסוף שבוע ראשון ומצא עומד
ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה, מה נעשה לו?
הרי אני דן: מה מצינו בפושה בראשון, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע
אף בפושה בשני - חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע!
הין? אם היקל בפושה בראשון, שהרי היקל בעומד בו
נקל בפושה בשני? שהרי החמיר בעומד בו, ויהיה הפושה כעומד!
תלמוד לומר "ושב הכהן.. ובא הכהן" - זו היא שיבה, זו היא ביאה:
מה שיבה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע - אף ביאה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
הדרשה מבוססת על הכפילות בין פס' לט ופס' מד, וקובעת שהעומד – כפושה. היא מחלקת את פס' מח לשנים: אם עמד הנגע – הרי כאילו פשה ויש לנתץ את הבית, ואם נרפא הנגע – רק אז מטהר הכהן את הבית. |
[ח] מנין אם עמד בזה ובזה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע? תלמוד לומר
"ובא", (ויקרא יד מח): "ואם בא יבא" - הרי כאן ב' ביאות.
במי הוא מדבר? אם בפושה בראשון - הרי אמור! ואם בפושה בשני - הרי אמור!
הא אינו אומר "ואם בא יבא", אלא את שבא בסוף שבוע ראשון, ובא בסוף שבוע שני,
"וראה והנה לא פשה" - זה העומד!
מה יעשה לו? "וטהר הכהן את הבית".
יכול יפטר וילך לו? תלמוד לומר "כי נרפא הנגע" - לא טהרתי אלא הרפוי.
[ט] מה יעשה לו? הרי אני דן: מה מצינו בפושה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע
אף העומד בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע!
[י] הין? אם נחמיר בפושה בשני, שהרי החמיר בפושה בראשון - נחמיר בעומד בשני, שהרי החמיר בעומד בראשון?
ויהא עומד כפושה בשני? תלמוד לומר "ובא", "ואם בא יבא" - הרי כאן ב' ביאות:
ביאה האמורה למעלה וביאה האמורה למטה.
מה ביאה האמורה למעלה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע
אף ביאה האמורה למטה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
הגזירה השווה בין צרעת הבגד לצרעת הבית משמשת את הדרשה להוכיח שהעומד כפושה, והשוו לעיל פיסקה ה, התנגדות להשוואה בין צרעת הבית לצרעת הבגד. |
[יא] משום ר' ישמעאל אמרו: נאמר "צרעת ממארת" בבגדים ונאמר "צרעת ממארת" בבתים.
מה "צרעת ממארת" האמור בבגדים, עשה העומד בשני כפושה בשני,
אף "צרעת ממארת" האמורה בבתים, נעשה העומד בשני כפושה בשני.
הייתור של פס' מג מלמד שגם הנגע החוזר לאחר שבועיים, אחרי שחולצו האבנים מכל סיבה – אם בגלל שפשה בשבוע הראשון, אם בגלל שעמד בעינו בו – מביא לניתוץ הבית. |
(ויקרא יד מג): "ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח" - מה תלמוד לומר?
שיכול שאין לי חוזר ונותץ, אלא אחר פושה בראשון.
מנין לרבות את החוזר אחר פושה בשני ואחר העומד בשני? תלמוד לומר "אחר חלץ את האבנים"
שאין תלמוד לומר "ואחרי הקצות... ואחרי הטוח", וכי יש חליצה שאין עמה קציעה וטיחה?
אם כן למה נאמר "ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח"?
אלא לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני.
השלמת הדרשות על עשרת הבתים שיפורטו לקמן. דורש "הבית" שמופיע בפס' מט, השונה מהבית הטהור לגמרי. |
[יב] מנין לכהה בשני והולך לו – קולפו, והוא טעון צפרים?
תלמוד לומר (ויקרא יד מט): "ולקח לחטא את הבית" - הרי כאן בית אחר.
סיכום האפשרויות השונות בצרעת הבית; וראו נגעים יג א. הבית הראשון, שקולפו והוא טהור – אינו ברשימת עשרת הבתים. |
מכאן אמרו: עשרה בתים הן: הכהה בראשון והולך לו – קולפו, והוא טהור.
הכהה בשני והולך לו – קולפו, והוא טעון צפרים.
והפושה בראשון - חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע
חזר - נותץ, לא חזר - טעון צפרים.
עמד בראשון ופשה בשני - חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע
חזר - נותץ, לא חזר - טעון צפרים.
עמד בזה ובזה - חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע. חזר - נותץ, לא חזר - טעון צפרים.
[יג] (ויקרא יד מד): "טמא" - מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו בבית המוסגר, שאינו מטמא אלא מתוכו. יכול אף המוחלט כן?
תלמוד לומר כי "טמא הוא" - הוסיף לו טומאה, שיטמא בין מתוכו בין מאחוריו.
פרק ה
[עריכה]על ויקרא יד מה-נד
[א] "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית"
מלמד שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר.
ראו נגעים יב ג. מחלוקת בין ר' ישמעאל לר' עקיבא בשאלת המספר המינימלי של אבנים שצריכות להיות בבית, נובעת ממספר האבנים המנוגעותX4. נראה בעניין זה מסכים ר' אלעזר בר' שמעון עם ר' עקיבא. |
[ב] וכמה אבנים יהיו בתוכו? ר' ישמעאל אומר: ארבעה. ר' עקיבא אומר: שמונה.
שר' ישמעאל אומר: עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים או על אבן אחד.
ר' עקיבא אומר: עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים – ולא על אבן אחד.
ר' אלעזר בר' שמעון אומר: עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בזויות
אורכו כשתי גריסין ורחבו כגריס.
ניתוץ הבית צריך להיות בדרך שלא תפגע בבית השכנים אם יש קיר משותף – הניתוץ מתבצע מהצד של המנוגע, ואם יש קומה שניה מעל הבית המנוגע – על בעל הבית לוודא שהקומה השניה לא תיפול, ע"י העמדתה על קורות משלו, וכן אם הבית המנוגע הוא בקומה השניה - על בעליו לקרות את הקומה הראשונה שמתחתיו; וראו נגעים יג ג. |
[ג] "אבניו" - שלו ועפר שלו. מלמד שהוא גורר ומוציא.
"אבניו" - ולא אבני העליה, "עציו" - ולא עצי העליה, "עפר" - ולא עפר העלייה.
מכאן אמרו: נראה נגע בבית - נותן את הקורות לעליה, נראה בעליה - נותן את הקורות לבית.
"את אבניו" - אבנים שנבנו עמו, ולא אבנים שהכניס לו משנבנה.
"עציו" - ולא עצים שהכניס לו משנבנה. "עפר הבית" - ולא עפר המתכיות עפר שנדבק לבית בזמן שגר בו שלו.
אם נאמר בחליצה למה נאמר בנתיצה?
לפי שיש בחליצה מה שאין בנתיצה, ובנתיצה מה שאין בחליצה.
בחליצה – האבן שבזוית, שבקיר המשותף עם שכנו בזמן שהוא חולץ - חולץ את כולה, ובזמן שהוא נותץ - נותץ את שלו ומניח של חבירו.
ובנתיצה - נותץ את האבנים שיש בהם נגע ושאין בהם נגע, ובחליצה אינו חולץ אלא האבנים שיש בהם נגע.
הא לפי שיש בחליצה מה שאין בנתיצה ובנתיצה מה שאין בחליצה צריך לומר בחליצה וצריך לומר בנתיצה.
[ד] "והבא אל הבית" - כשיכנס ראשו ורובו.
אם הנגע היה כהה בסוף השבוע הראשון או השני, ובעל הבית קלף את הנגע – הבית אינו מטמא, וראו לעיל פרשה ז יב. אבל אם קלף את הנגע מבית שהוחלט לנתיצה – לא רק שעבר על ההלכה, אלא הבית עדיין מטמא למרות שאין רואים נגע כלשהו. |
"...ימי הסגיר אותו" - לא ימים שקלף את נגעו.
יכול שאני מוציא את המוחלט שקלף נגעו? תלמוד לומר "כל ימי..."
הטומאה של הנכנס לבית המנוגע חלה מיידית רק על האדם, ואילו בגדיו נטמאים רק אם שהה בבית זמן של שימוש בבית, כגון אכילת פרוסת לחם חיטה עם לפתן. גם אם לא אכל בבית ולא שכב בו אלא רק שהה זמן שבו היה יכול לאכול פרס הבגדים נטמאו; וראו נגעים יג ט. |
[ה] "וטמא עד הערב" - מלמד שאין מטמא בגדים.
יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס? תלמוד לומר "והאוכל בבית יכבס".
[ו] אין לי אלא אוכל, שוכב מנין? תלמוד לומר "השוכב בבית יכבס".
[ז] אין לי אלא אוכל ושוכב. אוכל ולא שוכב, שוכב ולא אוכל, לא אוכל ולא שוכב מנין?
תלמוד לומר "יכבס בגדיו" - ריבה.
[ח] אם סופנו לרבות את הכל, מה תלמוד לומר "האוכל... והשוכב"?
אלא כדי ליתן שיעור לשוכב - כדי שיאכל.
וכמה הוא שיעור אכילה? כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכלו בליפתן.
גם אם לבש בגדים רבים, מעבר ללבושיו הרגילים, ונכנס לבית המנוגע לזמן פחות מכדי אכילת פרס – אין הבגדים נטמאים; וראו שבת טז ד. |
[ט] כל כיבוס בגדים האמור בתורה להחמיר - וזה להקל:
אפילו לבוש עשרה סבריקים ועטוף עשרה פוליינות - כולם טהורים, עד שישהא כדי אכילת פרס.
אם בהמה או גוי לבשו בגדים בבית מנוגע – כאילו היו הבגדים מונחים שם ונטמאים מיד, למרות שלא שהו בבית המנוגע זמן של אכילת פרס; וראו תוספתא נגעים ז ט, דעת ר' יהודה. |
[י] יכול הבהמה והעכו"ם יהיו מצילים בגדים בבית המנוגע?
תלמוד לומר יכבס בגדים, ריבה: המטמא מציל בגדים בבית המנוגע.
יצאו הבהמה והעכו"ם, שאין מטמאים - אין מצילים בגדים בבית המנוגע.
אם היו ראשו ורובו בבית המנוגע וידו נשארה בחוץ – היד הולכת אחר הגוף, ונטמאת מיד, ואם שהה בבית כדי אכילת פרס - גם הטבעת נטמאת. |
[יא] מכאן אמרו: היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו. אם שהה כדי אכילת פרס - טמא.
היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים, וטבעותיו בידו,
ר' יהודה מטמא מיד וחכמים אומרים: עד שישהא כדי אכילת פרס
[יב] אמרו לו לר' יהודה: ומה אם בזמן שכל גופו טמא, לא טימא מה שעליו עד שישהא כדי אכילת פרס
בזמן שאין כל גופו טמא - אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהא כדי אכילת פרס?
[יג] אמר להם ר' יהודה: מצינו שיפה כח הטמא להציל יתר מן הטהור
ישראל מקבלים טומאה - ומצילים בגדים בבית המנוגע,
הבהמה והעכו"ם, שאין מקבלים טומאה - אין מצילים בגדים בבית המנוגע.
לדעת ת"ק מזה על המשקוף של הבית את המים עם הדם, בדומה לטקס פסח מצרים; לדעת יש אומרים מזה על קירות הבית ועל כולו. |
[יד] "והזה אל הבית" - על השקוף; ויש אומרים על כולו.
ר' יוסי דורש "הציפור החיה על פני השדה" כאפיון של הציפור ולא ככיוון השילוח (בניגוד לפרשה א ד לעיל); מכאן שמדובר בציפור דרור; והשוו למחלוקת ת"ק ורשב"א בתוספתא נגעים ח ד בעניין זיהוי הציפורים. |
"ושלח את הצפור החיה" - ר' יוסי הגלילי אומר: צפור שחיה חוץ לעיר. ואיזה? זה דרור.
אין היררכיה בין צרעת הגוף לצרעת הבית, ולכן צריך לתאר שוב את טקס הציפורים: בבית שנעלמה ממנו הצרעת מסתפקים בטקס הציפורים ואין צורך בקרבנות נוספים; מצד שני, אם נגע עדיין קיים לאחר תרופות ההסגר – אי אפשר לטהר אותו אלא יש לנתצו. וראו השוואות נוספות בתוספתא נגעים ז טו. |
[טו] "וכפר על הבית וטהר" - אם נאמר במצורע, למה נאמר בבתים? ואם נאמר בבתים, למה נאמר במצורע?
לפי שיש בבתים מה שאין במצורע, ובמצורע מה שאין בבתים.
מצורע טעון קרבן - והבית אינו טעון קרבן, מצורע, יש לו טהרה מטומאתו - והבית אין לו טהרה מטומאתו
הא, לפי שיש במצורע מה שאין בבתים ובבתים מה שאין במצורע - צריך לומר במצורע וצריך לומר בבתים.
הדרשה קובעת שכל מיני הצרעת הם תורה אחת, כלומר תחום ידע אחד, ואין לאפשר התמחות בחלק מהם; וראו תוספתא נגעים א א. |
[טז] "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק... ולשאת ולספחת ולבהרת"
מנין אתה אומר כהן שבקי בנגעים אבל לא בנתקים, בנתקים אבל לא בקרחת
באדם אבל לא בבגדים, בבגדים אבל לא בבתים
לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהם ובשמותיהם?
תלמוד לומר "זאת התורה לכל נגע הצרעת וכו'..."
לדברי רבי ראו לעיל פרשה א ג; ר' חנינא ממשיך את הדרשה הקודמת, על מומחיות הכהן. |
רבי אומר: למה בא "ולהורות ביום"? מלמד שביום הוא מטמא וביום הוא מטהר.
חנינא בן חכינאי אומר: למה בא "להורות"? מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו.